Tangerine Dream - Phaedra

מהו סוריאליזם במוזיקה? טוב טנג'רין דרים הגרמנית היא תשובה מושלמת לשאלה הזו. המוזיקה שיצרה באותה תקופה נחשבת עד היום, לפורצת דרך, כשהצליחה להמציא את המוזיקה האלקטרונית מחדש עם שורות של קלידים, טכניקות אולפניות, והרבה מאוד דמיון יצירתי.

וכל זה בזכות אדגר פרוזה המנוח, שייסד את הלהקה אי שם ב-1967, ומאז המשיכה לפעול ללא הפסקה עד מותו ב-2015. ב-1974, ההרכב כנראה היצירתי והמפורסם ביותר של הלהקה שהורכב מפרוזה, כריסטופר פרנק שהצטרף ב-1970, ופיטר באומן שהצטרף שנה לאחר מכן, הוציא את יצירת המופת Phaedra ששינתה את פני המוזיקה הפופולרית לתמיד.

במאה ה-21, בתקופה שהסגנון האופנתי הוא טראנס שמתנגן בדרך כלל במסיבות, נולד בכלל בתחילת המאה העשרים עם משהו שונה לגמרי. הרעיון היה ליצור מוזיקה שונה מזו המוכרת, באמצעות לקיחת רעשים מן היומיום, ולהפוך אותם ליצירה מוזיקלית. רעיון שנהגה בצרפת שאחרי מלחמת העולם השנייה, עם הז'אנק מוזיק קונקרט שהחלוצים שבו הם פייר שפר ופייר אנרי.

מאז המוזיקה האלקטרונית ידעה אמנים רבים מוכשרים בתחום שהגיעו בעיקר מגרמניה, שהלכו עם הרעיון, אך הרחיבו אותו באמצעות שימוש בכלים אלקטרוניים כקלידים. קרלהיינץ שטוקהאוזן, ג'ון קייג', להקת קאן, Neu!, וכמובן טנג'רין דרים.

במקרה של TD, המוזיקה הייתה מאוד חללית במהותה, מרחפת, סוריאליסטית, לא משהו שנשמע בדרך כלל. לפרוזה וחבריו, הייתה תשובה לרוק הבריטי והאמריקאי ששלט באותה תקופה, עם משהו טיפה שונה. יש כאלה שיקראו לזה רוק מתקדם, יש כאלה שיקראו לזה אמביינט, יש כאלה שייקראו לזה פסיכדליה. מה שברור, זה יפתח לכם את הראש.

אז מיהי אותה פדרה שהאלבום קרוי על שמה? טוב, מדובר בדמות מהמיתולוגיה היוונית, ביתו של המלך מינוס, ורעייתו של תזאוס (קוטל המינוטאור). פדרה מתאהבת בבנה החורג היפוליטוס שנולד מאשה אחרת היפוליטה (מלכת האמזונות, נשים לוחמות שחיו בקבוצה). בעקבות שרשרת אירועים מורכבת, מובילה פדרה את אהובה למותו, מה שמסתיים בהתאבדותה. הטרגדיה הזו, שימשה כהשראה למחזות רבים שנכתבו בתקופה הרומית, ואפילו אלפי שנים אחרי.

במאה ה-20, טנג'רין דרים יצרה את האלבום Pheaedra. אלבום קצר במיוחד (37 דקות) שמורכב מ-4 יצירות אלקטרוניות, חלומיות, שגורמות לך להרגיש מנותק מן המציאות.

למרות האווירה המרחפת של האלבום, תהליך העשייה שלו, לא היה קל בכלל. פרוזה סיפר זאת בראיון על איך דברים רבים השתבשו, והפכו את תהליך העשייה למפרך ומתיש.

אחרי השגת חוזה נחשק של 5 שנים מענקית התקליטים Virgin, בראשותו של ריצ'רד ברנסון, שקנתה את עולמה עם אלבומו המפורסם של מייק אולדפילד, Tubular Bells, הגיעה הלהקה לאולפן ושמו The Manor, בכפר מרוחק באנגליה ושמו Shipton-on-Cherwell.

ב-20 בנובמבר 1973, נכנס הטריו להקליט את האלבום כשלרשותו סינתסייזר מוג ענקי שנראה כמו מפלצת מלאת כבלים. החברים הלא כל כך מנוסים, נאלצו להבין בעצמם כיצד לכוון את הכלי המתוסבך, תהליך שנמשך שעות רבות באולפן, כשלא התחילו להקליט בכלל. תהליך העבודה נמשך מ-11 בבוקר עד 2 בלילה. וכפי שנאמר, דברים רבים שלא היו אמורים לקרות קרו. ביום ה-11 של ההקלטות בקושי היו להם שש דקות מוקלטות על הטייפ, מכונת ההקלטה התקלקלה, טעויות רבות נשמעו במיקסים, והרמקולים נהרסו בשל התדרים הנמוכים שהופקו מהקלידים הנמוכים.

הלהקה נשברה, ופרשה ליומיים של חופשה באזור כפרי, ומיד לאחר מכן חזרה לאולפן עם אנרגיות מחודשות, כדי להתחיל הכל שוב. הלהקה הקליטה את הקטע Mysterious Semblance at the Strand of Nightmares ברביעי לדצמבר, ולאחר יום הקלטות ארוך פרנק ובאומן ישנו באולפן. אז כדי לסיים את הקטע הזמין פרוזה את אשתו מוניק, שתעזור לו עם המלוטרון, אותו הקליט בטייק אחד בזמן שחברתו לחיים סובבה את הכפתורים שבלוח הבקרה בהדרגתיות בשביל יצירת הצליל שתועד והונצח בהקלטה, מכאן, תהליך ההקלטה היה פשוט ועבר חלק והניב את אחד מהאלבומים האלקטורניים הטובים ביותר בכל הזמנים.

נפתח במסתוריות האופיינית לTD של יצירת הנושא. מדובר באלתור אולפני של השלישייה, ללא שמץ של הלחנה מוקדמת. פרוזה, פרנק ובאומן פשוט השתמשו בדמיון הנפלא שלהם, כשהם מבטאים זאת על הקלידים, ויוצר יצירה מאוד מעניינת. ככה זה 17 הדקות הראשונות של האלבום.

ואז מגיע הקטע בעל השם הארכני, Mysterious Semblance at the Strand of Nightmares, שנמשך 9 דקות, ומתחיל בצלילים מפחידים טיפה יחד עם קולות של ילדים משחקים, מכאן הקטע ממשיך עד סופו כמנגינה ובה המלוטרון מוביל. למרות השם המפחיד, לא מדובר בקטע מפחיד, אלא יחסית מרגיע, ושולח את המאזין למקומות אחרים ולא מוכרים... וזה ממשיך...

עוד קטע משותף של השלישייה ושמו Movments of a Visionary שממשיך את ההתנתקות מן המציאות באמצעות לחן מעניין ומיוחד, שנוצר מאלתור, ללא שמץ של מושג איך התוצאה הולכת להישמע.

לפרידה, מדיע באומן עם חליל צד מסתורי במיוחד בקטע הקצר Sequent C שנפרד מן המאזין באותה תחושה מיסטית/מעורפלת/חלומית שאיתה התחיל. לאורך 2 דקות, פשוט לעצום עיניים, ולאט לאט אנו יוצאים מן העולם המופלא של חלום המנדרינה, אחרי 37 דקות...

המוזיקה הנסיונית של טנג'רין דרים התקבלה יפה מאוד בקרב הקהל הרחב, כשהתשובה הגרמנית לרוק אנד רול הפכה להצלחה בבריטניה, עם הגעתו של האלבום למקום ה-15 במצעד האלבומים למשך 15 שבועות, כל זאת ללא שום השמעה אחת ברדיו. הקהל פשוט אהב את זה. האלבום השיג מעמד של תקליט זהב בשבע מדינות, רק שביש מזל רק במדינה שלה טנג'רין דרים מכרה פחות מ-6,000 עותקים כשיצא. אך שאר אירופה אהבה את מה שהטריו עושה, ובעקבות זאת יצאה לסיבוב הופעות מוצלח במיוחד, שכלל מופע מרהיב מבחינה ויזואלית, באמצעות תאורה מרשימה, המסייעת לקהל הקשוב לעוף הרחק, אל מקומות לא ידועים...

לסיכום, "פדרה" הוא אחד מאלבומי האלקטרוניקה הטובים ביותר שיצאו אי פעם. כשיצא, זרע את הזרעים הראשוניים להיווצרות זרם ושמו Berlin School, ומאז, משפיע על דורות של אמנים, שנחשפו למוזיקה המיוחדת של טנג'רין דרים. פשוט תשאלו את המוזיקאי/מפיק מוכשר סטיבן וילסון, שהושפע רבות מן הכיוון, והוביל זאת בתחילת דרכו עם להקתו פורקיופיין טרי.

בכלל, מדובר כאן במוזיקה מעניינת שלא שומעים בדרך כלל, אז יש לבוא בראש פתוח. מאמץ קבוצתי של שלושה אנשים מוכשרים. על ההפקה הנפלאה, אדגר פרוזה היה על כיסא המפיק, בנוסף להיותו מנהיג הלהקה, הקלידן, גיטריסט, בסיסט, ומאייר העטיפה.

זה לא רוק מתקדם נורמטיבי, זה לא רוק פסיכדלי שמכירים, בטח שלא מדובר ברוק מסורתי. זהו מסע אל הנודע ששולח אותך אל מקומות יפים שאפשר לדמיין באמצעות שתי אונות המוח. מי שאוהב את פינק פלויד בתקופה של 1967-1971, בריאן אינו וקרפטוורק, צפויה לו הנאה. אחרי האלבום הזה, הוציאה הלהקה מספר אלבומים נפלאים שעומדים בשורה יחד עם "פדרה".

לא לפני זמן רב, חגגה הלהקה 40 שנה ליצירת המופת, והייתה אמורה להופיע אצלנו, אך בעקבות מכירת כרטיסים נמוכה בוטלה לאחר מכן. זוהי הייתה הזדמנות שלא נזכה עוד, עם מותו של המוח המרכזי מאחורי TD. בכל זאת, נותרה לנו מוזיקה נפלאה שכדאי להאזין לה. רק תגיעו עם סקרנות וראש פתוח, ומכאן, טוב אתם כבר תבינו.

להאזנה - טנג'רין דרים - פדרה