צלוחית הסודות של ווטרס, גילמור, רייט, מייסון ובארט

השבוע, יצאה ההודעה שמארז מושקע ויקר במיוחד של פינק פלויד יצא לאור בנובמבר, ולמרות שמדובר בעוד ניסיון מוצלח להוציא כסף מחובבי הפלויד אוהבי הנוסטלגיה, מדובר בעיניי באירוע משמח. סופסוף, אחרי שנים שמעריצים היו אוספים בבוטלגים, יוצאת קופסה מהודרת במיוחד עם 27 דיסקים(!) שסוקרת את התקופה שבעיניי, הייתה הכי יצירתית של הלהקה 1965-1972, מהקמתה ועד הרגע שלפני ההצלחה הענקית עם Dark side. אחרי הרבה מאוד ניסיונות מוצלחים להביא קהל צעיר וחדש שלא הכיר את הלהקה האלמותית הזו, כמו מארז הDiscovery מ-2011 (רכישה מצוינת, שאני צריך לקנות כבר), שנה שהתחלתי לגלות אותם, אחרי מסע כיפי במיוחד עם להקה אלמונית בשם הביטלס. או האלבום הבטוח אחרון שיצא ב-2014, The Endless River (מוצר מיותר שלא היה צריך לצאת לאור, ולהשאיר את הקטלוג המפואר של פינק פלויד כמו שהוא, עם 14 אלבומים מדהימים). עכשיו, הקופסה הזו שיוצאת היא משהו שאנשים חיכו לו יותר מ-40 שנה. בדר"כ יכולת למצוא את Vegetbale Man, Scream Thy Last Scream או אפילו את הטור The Man and the Journey ביוטיוב, לא תמיד באיכות משהו, אבל מדובר כאן במשהו יקר כל כך. מוזיקה קוסמית שלוקחת אותך למקומות רחוקים. וכשמדובר ב-27 דיסקים, זו מוזיקה לכל החיים (ואגב במהלך השנה הבאה, הם יצאו כדיסקים בודדים, אז.. הידד!).

כשאומרים פינק פלויד, בדר"כ חושבים על מנסרה, על חומה, על שני אנשי עסקים לוחצים ידיים כשאחד מהם נשרף, על חזיר מעופף, על רוג'ר ווטרס והBDS, על המוזיקה הנפלאה שהפכה את פלויד למפלצת הרוק שהיא. אלה דברים שעולים גם לי לראש, אבל עם כל הכבוד לתקופה הזו שאופיינה במאבקי אגו, אצטדיוני ענק וניכור (ויש), כשאומרים פינק פלויד, אני אוהב יותר לחשוב על סיד בארט, על החלילן, על לב השמש, על ummagumma (האלבום השני הכי אהוב עליי בכל הזמנים), על אלתורים שלא נגמרים שלוקחים אותך אל רחבי הקוסמוס, על ארבעה חברים טובים שניגנו ביחד, הלחינו ביחד, כתבו ביחד, ובילו את החיים שלהם בכיף בלי מאבקי אגו, כשהיו מדלגים להם בין סגנונות. מפסיכדליה מרחפת וחולמנית, לפולק אקוסטי פסטורלי, פרוג רוק מלכותי וגרנדיוזי, מוזיקה קונקרטית אוונגרדית, וגם בלוז מדי פעם.

אותן חדשות על המארז הזה, גרמו לי לחזור לכיתה ו', לפני 3-4 שנים, כשהתחלתי לגלות רוק, והלהקות הגדולות בעיניי שפתחו עולם חדש בשבילי, והפכו אותי לפריק המוזיקלי שאני: הביטלס, פינק פלויד וקווין. באותה תקופה, ההערצה ללהקות אחרות התחילה גם: לד זפלין, קינג קרימזון וזה לא נגמר. אחרי הביטלס וקווין שבדר"כ היו מאוד אופטימיים ותמיד העלו לי חיוך על הפנים. פלויד היו תמיד המלנכוליים יותר, העמוקים יותר, ברור שהתחלתי מdark side וגם אני שרתי בלי סוף we don't need no education, אבל פתאום גיליתי דברים חדשים. אחרי סרג'נט פפר וI Am the Warlus, הייתה עוד להקה שהיה לה משהו להציע לי, אבל כאן זה כבר היה מחוץ לאטמוספרה, זה היה מאוד חלומי, משונה, מטורף, ומהרגע הזה התחלתי לחרוש את פלויד על כל התקופות שלה. אני חושב שכל האלבומים של הלהקה הם עולם ומלואו שכוללים מוזיקה מדהימה (להוציא את river), אבל 1967-1972 היה הדבר בעיניי. וספציפית רציתי לחזור לאלבום אחד, לא בדיוק מוכר מחוץ למחנה הפלוידיסטים הכבדים, וגם הם לא בטוח יגידו שזה האלבום הכי אהוב עליהם, אבל אני זוכר אותו לטובה, בתור האלבום הראשון שלהם שקניתי, וכששמתי את הדיסק במערכת, my god...

כל ההקדמה המאוד מתישה הזו, היא פתיחה של סקירה על אחד האלבומים המיוחדים ביותר של פלויד, שפתחו לי את הראש והכירו לי עולם ומלואו. הייתי שומע אותו כל יום, המוזיקה הייתה כל כך אסידית אבל מדהימה, והמילים הביזאריות סקרנו אותי ממש. ואני מדבר על האלבום השני, A Saucerful of Secrets. אלבום שהוקלט בתקופה של בלבול, עם מנהיג להקה שכבר נראה שאיבד את התקשורת עם העולם, חברים שהתחילו להתגלות לאט לאט ככותבי שירים, ובחור חדש שנכנס לזירה ושינה את הכל. במהלך אוקטובר 1967 ואוגוסט 1968, הקליטו החבר'ה שירים כשהם לא יודעים לאן זה ילך. בספינה שכמעט עמדה לטבוע: סיד בארט, אחד המוזיקאים הכי אהובים עליי ואיש שהערצתי יותר מכל חבר פלויד כשהתחלתי להקשיב להם, רוג'ר ווטרס, בתקופה הפרה דיקטטורית שלו, בחור גבוה רזה ונחמד עם חוש הומור טוב וחביב על כולם, ריצ'רד רייט, קלידן צנוע עם קול יפייפה שהחל להתגלות ככותב שירים, וניק מייסון, המתופף שפשוט ניגן בשביל הכיף, והשתדל להתרחק מאש כמה שיותר (אבל גם הוא תרם לחומרים החדשים לא פחות).


And then there were five

בקצרה: הלהקה הופכת לתופעת קאלט מושכת, האלבום הראשון שלהם The Piper at the Gates of Dawn שיצא בקיץ האהבה (והוקלט ליד הביטלס שהקליטו את סרג'נט פפר!), מכר טוב והפך את הפלויד לכוכבים החדשים, אחרי שני סינגלים מוצלחים והאלבום הזה, יצאו החבר'ה לטור בארה"ב, שבו לאט לאט בארט הפך לבלתי מתפקד, באמצעות הרבה מאוד LSD, שטיגן לו את המוח, ולחץ מחברת התקליטים ומהלהקה, לכתוב את הדבר הבא. השירים של בארט נהיו יותר ויותר קריפיים, בלתי מסחריים, וממש ממש לא מה שחברת התקליטים רצתה. בהופעות הוא היה מכוון את הגיטרה שלו כשהשאר היו מנגנים. הקהל האמריקאי שהורגל לכל האקספרימנטליות הזו, אהב והריע בלי שהוא מודע למצב שסיד המסכן היה שרוי. בראיונות, הוא היה פשוט בוהה למצלמה, כשאפשר לראות איך הוא פשוט בדרך להרס עצמי.

החבר'ה הבינו שזה לא יכול להימשך ככה, והביאו חבר ילדות של בארט, האיש שלימד אותו גיטרה, היום אחד הגיטריסטים המוערכים אי פעם ברוק, אז החבר של פינק פלויד שבארט ידידו הוותיק לא זיהה יום אחד באולפן. בהתחלה, חשבו כמו הביץ' בויז עם בריאן וילסון: בארט לא יצא להופעות ורק יכתוב ויקליט באולפן, כשגילמור יחליף אותו. גם זה בסוף לא יצא יפה. יום אחד, כשנסעו להופעה, ווטרס חסר הסבלנות פשוט הביא את הרעיון לעשיית הצבעה דמוקרטית אם לאסוף את בארט להופעה או לא. פה אחד הוחלט שלא. וכך בארט (שידע על זה כמה זמן מאוחר יותר) יצא מהלהקה שהוא עצמו הקים, הנהיג, כתב את רוב שיריה ונתן לה את השם. חברי הלהקה עד היום אכולי אשמה לגבי זה, ובעיניי, אחת הטרגדיות הגדולות של הרוק נ רול. איש כזה מוכשר להחריד שפשוט לא ידע איך להתמודד עם הצלחה והתרסק.

A Saucerful of Secrets כולל להקה מבולבלת. שיר אחד כולל את רייט, בארט, ווטרס ומייסון, שלושה שירים גילמור, ווטרס, רייט ומייסון, שני שירים עם כל החמישה ביחד (הפעם היחידה שהם ניגנו בהרכב כזה) ושיר אחד ויחיד שבארט כתב. כשמסתכלים על Piper איפה זה ואיפה עכשיו. בארט הבין שהוא כבר מחוץ להרכב, והכניס לכולם חזק במיוחד עם שני דברים: 1. השיר Jugband Blues שיר יפייפה כל כך שרק מעמיד פני אופטימי, נאיבי ושמח 2. ההופעות שאחרי העזיבה, כשבארט היה עומד בקהל וצופה בגילמור חברו מחליף אותו על הגיטרה והשירה.
אבל בואו נסתכל רגע על כל האלבום, למרות שהוקלט בתקופה הכל כך קשה הזו, מדובר באלבום יפייפה, מדהים ומסקרן.



מייסון לאחרונה אמר כי מדובר באלבום הכי אהוב עליו של פלויד. אפשר להבין אותו (למרות שזה קצת מוזר, בעובדה שהוא לא ניגן בשיר אחד, כשנורמן סמית' המפיק תפס את כיסא המתופף). מדובר באלבום מעבר, לאט לאט עוזבים את סיד וגילמור נכנס. הלהקה עוזבת בהדרגתיות את הסגנון הפסיכדלי הפופי והאופטימי שלה, אל עבר רוק מתקדם מחושב ומלנכולי שיאפיין את אלבומיה הגדולים. כאן מקבלים הכל מהכל. כולם תרמו חומר, כולם שרים (כן כן אפילו מייסון), ונראה באלבום אווירה דמוקרטית של כולם תורמים ועושים. אז כשקשבתי לו לראשונה, אני לא חושב ששמעתי כאלה דברים אז. כלומר Revolution 9 ששמעתי לראשונה היה הדבר הכי מפחיד ששמעתי, ממש הייתי מכווץ בתוך החדר ומקשיב לזה בפחד ובסקרנות. ואז פתאום מגיע קטע הנושא של האלבום הזה, תתארו לכם, גאד! כמה שזה היה מפחיד, הרגיש ממש כמו סיוט, אבל זה היה מסקרן, היה בזה משהו שונה, פרוע, סצנה משונה מחלום (אבל במקרה הזה חלום בלהות כאמור). כן.. זו הייתה ההיכרות שלי עם מוזיקת אוונגרד...

אז חזרתי מסרט עם חברים, הם היו בחנות אחת, אני הלכתי לסטימצקי וקניתי את A Saucerful of Secrets. מילים לא יתארו את מה שהרגשתי כששמעתי את הבס הדומיננטי כל כך של השיר האפוף מסתורין, Let There Be Light, ועד אקורד הAm שמסיים את האלבום ואת תקופת בארט בפינק פלויד. 7 שירים שלא בדיוק מייצגים יחידה אחת וממושכת כאלבום, אבל כל שיר הוא עולם ומלואו. ומי שהכיר את פינק פלויד עד אז רק מאותם אלבומים מפלצתיים, יהיה קצת בשוק ממה שיישמע.

Let There Be Light פותח את האלבום הזה, עם הבס של ווטרס (אני חשבתי שזו בכלל גיטרה), וזה באמת נשמע כמו מין אור שמגיע למעלה אל מערה חשוכה. ולאט לאט כל הלהקה מצטרפת, ואתה נכנס למעין טראנס שכזה.  שלא לדבר על הפרפיסה הכל כך לא מהעולם הזה, והמצילות הרועשות, עד שמתחילה השירה, רייט שר עדין, אבל משהו מאוד מטריד, כאילו משהו הולך לקרות, ובאמת, בפזמון הלהקה מתפרצת, מגבירה ווליום, ולראשונה גילמור השחקן החדש, מקבל במה ושר בעוצמה ובהרבה דרמה (ואני חשבתי שזה בארט בהתחלה). על מה הם שרים לעזאזל? עד היום קשה להבין מה ווטרס ניסה לכתוב. השיר הזה הוא דוגמה מצוינת לאיך שהוא התחיל להתגלות ככותב השירים הגדול שהוא, והמילים של השיר תמיד סיקרנו אותי. משהו מאוד מדע בדיוני מסתורי שכזה. ז'ול ורן על אסיד, לוסי של הביטלס מוזכרת שם, גם הרוורד, גיבור מיתולוגי מהמאה ה-11. דברים מוזרים קורים שם (summoning his cosmic powers, and glowing slightly from his toes).... פאק... ואז פתאום, גילמור מפציץ בסולו. וסולו אדיר, עצובה העובדה שבארט ניגן בשיר הזה רק בגיטרה מלווה ואי אפשר בכלל להרגיש בנוכחות שלו, וכשהוא דועך, גילמור חברו רק עולה, והגיטרה שלו נשמעת דרמטית, פסיכדלית, מסתורית, עד לפייד אאוט שחותם את הפתיחה הכל כך טובה של האלבום הזה, ואנחנו ממשיכים...

ואז מגיע Remember a Day, שיר פסיכדלי מסטולי כל הו כל כך יפייפה, שבו רייט מתגלה גם ככותב שירים מצוין וזמר עם קול נוגה (אני עד היום חושב שרייט היה הסולן הכי טוב בלהקה, סורי לכל הגילמוריסטים מביניכם). שיר נאיבי, מאוד נוסטלגי, שמדבר על נושא שבעיניי הוא כל כך מבורך. הילדות. מי לא מתגעגע לרדיפה אחרי השמש? לטיפוס על העץ? למשחקים? ולמה היום אנחנו לא יכולים לשחק ולהגיע אל השמש? כל זה כשזה מתחיל בסלייד של בארט ונשמע כמו שיר אפל ומלנכולי, וישר עובר למשהו מלודי ויפה. אבל אל תחשבו לרגע שזה down to earth. כל השיר מלא בתחושה חלומית, בעיקר בקטע אינסטרומנטלי כשרייט לוחש, ונשמעת טיפת מים כל פעם אחרי זה. מי עושה דברים כאלה היום? זו לא תהיה הפעם האחרונה שרייט מופיע באלבום, וגם לא הפעם האחרונה שיעסוק בנושא של ילדות.



אחרי Remember, מגיע כנראה השיר הכי ידוע מהאלבום. Set the Controls for the Heart of the Sun. כל כך מסתורי, ליין אוריינטלי, ויברפון חולמני, טימפאני שבטי, וכל זה עם ההגשה של ווטרס במילים הכל כך פילוסופיות (שנלקחו מספר שירה סיני). פשוט אפשר לדמיין הכל, הגונג, את ווטרס לוחש עם סיגריה ביד האחת, והיד השנייה באוזן, הכל כל כך משונה, מסטולי, dreamy כל כך, וזה השיר האחרון שגילמור ובארט ביחד מנגנים באותו חדר באולפן. מדובר באחד השירים הטובים ביותר שיש ללהקה להציע, חבל שהפסיקו לבצע אותו אחרי 1973. אבל בהופעות, הוא נלקח לרמה אחרת לגמרי. בהופעות הלהקה גרמה לזה להישמע כאילו באמת טסת אל לב השמש, יותר אפל, יותר פסיכי, ונלקח לאלתורי ספייס רוק שלא מהעולם הזה (כבר דיברתי על הביצוע של Ummagumma, או גם בביצוע מפומפיי). הפלוידיסטים פשוט טסו הרחק, וניגנו מה שבראש שלהם. תמיד מצאתי דמיון בין התקופה הזו של הלהקה לבין להקות הקראוטרוק מאותה תקופה. והשיר הזה הוא דוגמה מצוינת, כשהחבר'ה פשוט מוצאים מלודיה שמותאמת לשיר, ואז מאלתרים על זה עד הנצח. מה יהיה בסוף? מי יודע פשוט בואו נרחף אל החלל...

ואחרי כל הסוריאליזם הזה, מגיע בבום Corporal Clegg, שיר האנטי מלחמתי הראשון של הלהקה, וניצנים ראשונים למה שווטרס יהפוך לאחר מכן. מין הארד רוק חזק שמתוגבר בפסיכדליה מוזרה שמאפיינת את הלהקה כל כך. עם ריף שלא יוצא מהראש, והסיפור על הקורפורל שאיבד את רגלו במלחמת העולם השנייה, אותה מלחמה שווטרס איבד את אביו. למרות הנושא, ווטרס משום מה משלב הרבה הומור ווירדי כזה, פחות מהציניות המרושעת שאפיינה אותו אחרי זה. זה עדיין נדמה כשיר עליז ומטורף. בעיקר עם הקול של מייסון בבתים יחד עם הריף (פשוט... מה?..), והפזמון עם הוואה וואה כשכל החברים שרים על אשת החייל שכנראה מאוד גאה בו. וכמובן שלא נשכח את הקאזו! כן כן! קאזו! איזה כיף להכניס בשיר עם נושא כבד קאזו! בעיקרון, אחלה שיר, אני מאוד אהבתי לתת בו הדבנגינג כששמעתי אותו בגיל 12, שירים אנטי מלחמתיים כאלה אין יותר, וככה בצליל אזעקה מתגברת שנשמע כאילו מדובר במלחמה, מסתיים הצד הראשון, ואז... אנחנו נכנסו למשהו אחר לגמרי...

אחרי כל הקלילות והצחוקים בCorporal, מגיע קטע הנושא. אומרים שהחברים פשוט שירבטו על הדף צורות אקראיות, ומשם נולד אותו ג'אם. אבל מה שהם עשו שם. פתאום הדבר הזה מגיע, ומכניס אותי לתחושה מפוחדת. הבס של ווטרס נשמע כמו יצור על טבעי מסתורי ואפל, הקלידים של רייט נכנסים, הכל כל כך מרושע ואפל, הפסקול המושלם למורטל קומבט deception (אחד מהמשחקים שאהבתי לשחק בתקופת היסודי), הקולות המשונים והמפחידים שהבנת שנכנסת לסיוט מפחיד במיוחד, וכשאתה חושב שרק התקיפו אותך, לא שמעת עוד כלום, פתאום התופים נכנסים למקצב רפפטיבי של יציאה לקרב, החבר'ה מאלתרים ומכסחים את הכלים שלהם, קקופוניה מוחלטת, אבל מאוד מאוד מעניינת ומסקרנת, אתה לא יודע לאן זה הולך, ואתה רוצה לדעת מה יקרה.

וכשהכאוס דועך לו, הוא מוחלף ישר בצלילי רעמים גוברים, כמו שאתה מתכנס בבית בליל חורף קר כשהטבע עושה כרצונו, ורעמים וברקים באים כל שתי שניות, ואז נכנסים הקלידים בקינה סיוטית קריפית במיוחד, ולאט לאט כשהכל מאולתר, מוצא רייט את האקורדים שמסיימים את כל הטירוף הזה ברצף של אקורדים קליט ובלתי נשכח, שחוזר על עצמו כמה וכמה פעמים, ופתאום גילמור ורייט נכנסים בקולות (ולא זו לא מקהלה, אין לי שמץ איך הם הצליחו להישמע ככה) מלאכיים, הקרב הסתיים, אבל אין שירת ניצחון, זו פשוט קינה שקטה ומלנכולית על הלוחמים שמתו בקרב האפי המוזיקלי הזה.

וכל זה מסתיים באקורד B שמסיים את הסיפור מזא'ורי, יפה, יש סיום ופתרון, ומרגישים שהגעתם לסיום של מסע. וואו, כמה שזה הפחיד אותי אז, אבל כמה שהפחיד, עניין מאוד. תתארו לכם, ילד שחזר הביתה עם הדיסק הזה, וso far הוא נהנה ממה ששמע, ואז פתאום - זה! פאק! הג'אם המפחיד הזה הפך לקטע חובה בהופעות הלהקה עד 1972, אבל למרות הגרסאות המאוד אנרגטיות וחייתיות לא פחות, אני באמת מעדיף את גרסת האולפן. ככה משתמשים בפלאים שלטכנולוגיה היה להציע, ומספרים סיפור...

ואחרי כל זה, אפשר לשבת בנוחות, כי רייט מרגיע את המאזין ההמום, וכמעט לפני הסוף, מביא את הבלדה הפסיכדלית-מלנכולית, See Saw. שיר יפייפה עד דמעות, שמספר על האחות המאושרת והאופטימית ועל אחיה הפסימיסט, השקט והמשונה, מילדותם ולאחר מכן. רייט מנגן על מגוון רחב של כלים: פסנתר, מלוטרון, ויברפון, קסילופון, פרפיסה, וגם כמו תמיד שר יפה. בפזמון הוא נשמע מאוד עצוב, כמעט בוכה, וזה משרת כל כך יפה את השיר. לפני הפזמון, הלהקה נכנסת לכמה שניות של טירוף קריפי, ומיד כאילו כלום לא קרה, הם שרים another time, another day, a brother's way to leave. וככה כשהשיר מסתיים לאט לאט ומתפוגג, מגיע בארט בשירו היחיד באלבום, הבדל של שמיים וארץ מלפני שנה, ומוציא את הכל, בנימוסין ובנאיביות הכל כך אופיינית לו כמובן.

אני אודה, כשאני שמעתי את Jugband Blues לראשונה, ידעתי שמדובר בשיר הפרידה של בארט מפינק פלויד, אבל אף פעם לא ראיתי את זה כשיר עצוב. לא הבנתי למה אנשים פשוט דיברו על השיר בשקט עצוב, כשבארט מביא שיר פולק פסיכדלי עליז, ואומר לכולם: "טוב תודה באמת שאתם מתייחסים אליי, ומי מכם יכל לכתוב את השיר הזה, לא משנה, לא אכפת לי, אני פשוט אסתדר לי ואמשיך הלאה" (לניתוח מלא), ואז פתאום באקורדים שמחים במיוחד, מצטרפת תזמורת מצעדים (בהתעקשות של בארט), שלאט לאט הכל הופך ונהיה יותר פסיכוטי, מטורף, נשמע כמו איך שהמוח של בארט היה אז. הטירוף, השפעת הLSD כל זה מתבטא בשניות האלה של הסוריאליזם המשונה הזה של תזמורת מצעדים וצלילים פסיכדליים קריפיים, עד שהכל נקטע, ומה שמגיע לסיום האלבום, סיום תקופת בארט בלהקה, ואחד מהרגעים הכי יפים שאני אי פעם זוכר משמיעת מוזיקה:
and the sea isn't green
and i love the queen
and what exactly is a dream
and what exactly is a joke

ככה... בבית לא קשור בעליל, בנאיביות שלו, בארט נפרד מחברי הלהקה ומהעולם, בדרך כל כך מצערת. ככה נפרד גיבור, קצת לפני שהוא מסיים את הקשר שלו עם העולם החיצון...



במקרה של בארט, זה היה הסוף עם פינק פלויד. במקרה של הלהקה, זו הייתה תחילתה של תקופה חדשה ופוריה, שתניב אלבומים מדהימים, עם אלתורים, אפקטים משונים, מילים פואטיות במיוחד, ובעיקרון פשוט יחידה אחת שפועלת כקולקטיב. כשיצא האלבום עם העטיפה הסוריאליסטית/קולאז'ית המדהימה (בעיצוב היפנוסיס, לראשונה בתולדות הלהקה, ומכאן והלאה זה כבר היסטוריה) ב-29 ביוני, 1968, אנשים לא בדיוק קיבלו את האלבום הזה כמו קודמו משנה שעברה. שיא קיץ האהבה עבר, ופלויד עברו לפסיכדליה אפלה יותר, אפילו יותר ניסיונית מבעבר. ולאנשים היה קצת קשה לעכל את הדבר החדש. גם היום, כשפינק פלויד הפכה לאחת הלהקות הגדולות ביותר שפולחן הרוק ידע אי פעם, עם money, wish you were here, dogs ו-another brick in the wall, אנשים לא בדיוק נותנים את היחס הראוי לצלוחית מלאת הסודות.

אנשים שמכירים את פלויד מהאלבומים המוכרים יתקשו להבין את מה שיש להם, המעריצים השרופים גם הם לא בדיוק שמים אותו כפייבוריט שלהם, אבל אני מכיר הרבה חבר'ה שכן אוהבים, וגם אני אוהב. אני חושב שלי הוא גילה עולם חדש, אפילו לתקופה רציתי להיות מוזיקאי רוק פסיכדלי בעקבות אלבום כמו זה. אבל אנשים אוהבים את חוסר הסדר שבו, הבלבול, הנאיביות, מהדברים שעושים את האלבום הזה לכל כך יפה. משירים מפציצים ודרמטיים, בלדות מלנכוליות וג'אם אחד בלתי נשכח, וקיבלתם 39 דקות מעניינות במיוחד לא מהעולם הזה. אני ממליץ מאוד על האלבום הזה. הוא כל כך יפה, הוא לא נשמע כמו קודמו, וגם לא מה שבא אחריו, ומייצג את התקופה היחידה בחיי אחת להקות הרוק הגדולות ביותר, כשהייתה בתקופת מעבר וכללה את כל חבריה. מי שרוצה קצת יותר, יכול לשמוע את הסינגל המאוד כיפי אבל לא כל כך מצליח, Apples and Oranges שבארט כתב ובסוף צפה בווטרס בטלוויזיה שר על ההקלטה שהוא שר בה, וגם את שני האחים הפסיכיים הקטנים, Scream Thy Last Scream ו-Vegetable Man, שירים מיוחדים ומעניינים במיוחד, שאם מתאמצים אפשר גם לשיר להם, שייצגו את הטירוף של בארט, את אותו ירח כחול, את אותו יהלום משוגע, שלא היה וספק אם יהיה כמוהו עוד... אבל כאן זה לא רק סיד, כולם ביחד כאן, וזה נשמע מעולה! הנה האלבום

פתאום מצאתי בו - 61 לזוהר ארגוב

לפני שבוע, היה אמור להיות מלך הזמר הים תיכוני זוהר ארגוב, להיות בן 61. זה היה קורה, אילולא היה נחנק מהסדין שהיה כרוך סביב צווארו ומסיים את הקריירה המצליחה שלו בגיל 32. השיכוניסט מראשון שהיה בכלל נהגה של אגדת הצליל המזרחי של הסבנטיז, צלילי העוד, הפך לסופרסטאר עולה, שתהילתו כמו רבים לפניו ואחריו, הביאה אותו למצב של חוסר שליטה, מה שהוביל להרס עצמי, ובסוף למוות הטרגי שלו. לפני אותו אירוע, הבחור שר קלאסיקות שאפיינו את כרם התימנים, או שירים חדשים שנכתבו, וכשהוא שר... שערי שמיים נפתחו. וכן, גם אני רוקר/ג'אזיסט/חובב קלאסי/מה שלא תרצו, אומר את הדבר הזה. חלקכם פתאום יחליט ישר לעבור לפרצוף חמוץ (מה לעזאזל?! זוהר ארגוב?! בבלוג שעוסק בביטלס, מיילס דיוויס, זאפה ואדגר וארז?!).

ובואו אני אגיד לכם משהו, גם אני הייתי כזה. חייתי בסטראוטיפים שהכפישו ובזו למוזיקה המזרחית. אז בסבנטיז, זה נבע כתוצאה מחוסר ההשתלבות של המזרחים בארץ. היום, זה נובע מסטראוטיפים שנובעים מההפך. היום הזמר הים תיכוני, כבר לא אותו יופי שובה לבבות של סולמות ערביים וקולות זמירים יחד עם נגינה וירטואוזית גבוהה לא פחות שמושפעת מנגינת בוזוקי בשילוב הנדריקס ולד זפלין, הפך לתעשייה ענקית ורווחית של הוצאת להיטים טיפשיים וחסרי משמעות, שמכניסים כסף עם כתיבת להיטים של "אללה מסיבה, יאכטות, ימבה כסף" ונושאים שעדיף שלא להזכיר כאן. זה גורם לאנשים (בלי להיכנס לקטע של עדות) להיכנס לסטראוטיפים של "מזרחית זה זבל!". אבל חבר'ה, בואו נעשה סדר. מה שאתם מדברים עליו זה פופ ים תיכוני. ופה מדובר בשירים הטיפשיים האלה. המוזיקה המזרחית היפה מיוצגת ע"י אותם חבר'ה כמו זוהר, אריס סאן והגיטרה הנצחית שלו, צלילי הכרם והעוד ועוד ועוד...

הבלוג הזה מושתת על אהבת מוזיקה על כל גווניה. בין אם זה פרוג, מטאל, פסיכדלי, פולק, מוזיקה קלאסית, פרי ג'אז, ביבופ, פיוז'ן, פאנק, fאנק, סול, היפ הופ, אפרוביט, אמביינט, IDM, ג'אנגל, מינימליזם, ישראלי, קנטרברי, RIO, קראוטרוק, וגם מזרחית, המטרה היא לחשוף לכמה שיותר סוגים של מוזיקה ולהיפטר מדעות קדומות שונות על ז'אנרים מסוימים. כי אחרי הכל, מוזיקה זו מוזיקה. והמוזיקאים הטובים ביותר מנסים ללמוד מכמה שיותר. אז באיחור של שבוע, אני אדבר על נפלאותיו של אחד האנשים שקיבל בארץ מוניטין של הנדריקס/קוביין/מוריסון.

בניגוד למה לקול הזמיר שלו, והמלודיות היפות ששר להן, כאישיות, ארגוב היה אישיות שנויה במחלוקת. לצד ההצלחה והמוזיקה היפה שהותיר מאחוריו, נרשמו גם מקרים שהובילו לבסוף המוות שהוא הביא על עצמו בגלל אותו אורח חיים. נשים את האישיות בצד, ונתמקד במוזיקה של האיש. האמת, הוא לא כתב ולא עשה כלום, כמו הרבה זמרים מזרחיים, הוא ביצע קלאסיקות ושירים שכתבו לו אחרים. דיווה של הים תיכוני. אבל הוא באמת שירת והגיש באופן שקשה לתאר בשירתו. כשהוא שר, כולם הריעו. השירה שלו הביאה הרבה למוזיקה הישראלית וגם מחוץ למחנה של המוזיקה המזרחית, והצליח להגיע גם אל האשכנזים שעד אז, סירבו בתוקף לשלב את המוזיקה של אותם עולים מתימן ומרוקו, כי אנחנו אוהבים אקורדיונים וסשה ארגוב.

המוזיקה הים תיכונית הצליחה לצאת ממועדוני החאפלות אל הזרם המרכזי, והשפיעה על הרבה, וכן גם הרוקרים למדו הרבה. היופי במוזיקה של ארגוב זה שהיא יכולה לאחד בין כולם. בין התימנים מהכרם לחבר'ה מתל אביב. בין אוהבי צלילי הכרם לרוקרים. מי שלא תרצו. ומי שמחמיץ פנים רק מלשמוע את השם, ידע במוקדם או במאוחר על הגדולה שבמוזיקה הזו. אז בפוסט הזה, אני אתן דוגמאות מי זה זוהר ארגוב הזמר, הנגנים שניגנו איתו, ומדובר בהרבה גיבורי גיטרה מקומיים, ובעיקרון איך הוא הצליח להשפיע.

בואו נתחיל מהעובדה שלבחור היה כישרון ברור מלכתחילה. כבר מגיל 13, הוא התגלה עם אותו קול זמיר. ומי שרוצה דוגמאות, יש הרבה מה לתת. אל תגידו שאתם עומדים בפתיחה של הלהיט האלמותי "הפרח בגני" או הביצוע הבלתי נשכח ל"עת דודי כלה". מהרגע שמתחילים, וזוהר מתחיל לסלסל... וואו... פשוט וואו... ככה צריך לסלסל, היום בעידן שכולם מגזימים ומסלסלים בצורה שצורמת לאוזן, רק אפשר להתגעגע לקול של אחד כמו זוהר, ששר בכזה רגש, וגם האנשים האדישים ביותר לא יכולים לעמוד בקסם. מי שרוצה להכיר את זוהר בדרך הטובה ביותר, צריך לשמוע את האלבום שלו "נכון להיום".

נכון להיום, הוא האלבום שהקפיץ את זוהר אל התהילה. זה האלבום המייצג שלו, ובעיניי אחד האלבומים הכי חשובים במוזיקה הישראלית. השילוב היפייפה הזה בין מלודיות פופיות וזכורות יחד עם נגינה שמשלבת בין סולמות ערביים ורוק מהמערב, הצליח להגיע אל אנשים מעבר לקהילות המזרח, והשפיע על כל כך הרבה אמנים. הרי מאיפה להקות כמו אורפנד לנד היו מאמצות את הסאונד האתני אוריינטלי אל המטאל עמוס הדיסטורשנים והגראול שלהם? האלבום הזה יכול ללמד הרבה, אבל עזבו אתכם. זו פשוט מוזיקה יפה ומדהימה. מצד אחד, יש לנו את שיר הנושא. שיר דיכאון מזרחי קלאסי, אבל עם ליין גיטרה כובש ובלתי נשכח (תודה למר שמואל בודגוב, פליט הצ'רצ'ילים), שכל גיטריסט חובבן או מתקדם חייב לנגן (אותי זה ממש מלהיב לנגן את זה).

מצד שני, יש שירים שאפילו לא עונים להגדרה של מוזיקה מזרחית. "סיימתי מילואים" שיר פופ רוק נטו. יש כאן מהלך אקורדים פשוט וקליט, פזמון שמלווה בזמרות ליווי(!) ככה הצליח הזמר המזרחי לחדור אל המיינסטרים הישראלי. או אפילו להיטים כמו "בדד" (שנכתב ע"י עמשי לוין האשכנזי...) ו"הפרח בגני", שני שירים מדהימים שכוללים בתוכם כמה שינויי מקצבים מגניבים כאלה שלא תמצאו היום אצל אייל גולן. הפתיחה של "בדד" היא דוגמה מעולה. תחשבו על זה, עם לוקחים את הפתיחה הזו ושמים אותה בקונטקסט של להקת רוק. זה יכל להיות איזשהו קטע פרוג רוק מגניב כזה.

את ההערצה שלי לזוהר בפרט ולמוזיקה מזרחית בכלל, אני חב לאחד המורים שלי לגרפיקה בבית ספר. איש מדהים שאוהב מגוון רחב של מוזיקה. מרדיוהד אל פינק פלויד, אבל בנוסף, אמר לי לתת צ'אנס למוזיקה מזרחית. הוא אמר לי "בוא אני אשמיע לך שיר רגאיי שזוהר ארגוב עשה". הייתי עם פרצוף של "הא?" הרי מה? זוהר ארגוב עושה רגאיי? WTF? אבל הייתי סקרן ושמתי רגע דעות קדומות בצד. הוא השמיע לי את "בדואי זקן" זה לא רגאיי. אבל שיר מדהים בהחלט היה. מין בלדה בלתי מזרחית בעליל, עם מהלך אקורדים יפה כזה, עם איזשהו נגינה על סולם כרומטי בהתחלה, שגורם לך להיות עם תחושה של "הא? מה זה היה?". אי אפשר שלא להיות מוקסם מהפזמון "שקט שלווה, ים של חולות", או מנגינת הגיטרה של בודגוב.

"נכון להיום" היה ממש מהפכה במוזיקה הישראלית. אף אחד לא חשב לשלב באותה תקופה בין רוק למזרחית. כשכולם העריצו את תיסלם ודודה, פתאום מגיע הבחור הזה משיכון המזרח שמסלסל עם ח' ברורה מאוד, יחד עם סאונד גיטרה חזק. ועם כבר גיטרה, אמרתי לכם שיהיו גיבורי גיטרה מקומיים, אז דיברנו על בודגוב. עכשיו נחזור אחורה, שנתיים אל האלבום הראשון של האיש, "אלינור" שהופק ע"י יהודה קיסר. קיסר חבר בצלילי העוד, גילה את הפוטנציאל בנהג של להקתו, והפיק לו את האלבום. עם להיט כמו שיר הנושא וביצוע אדיר של "עת דודי כלה", האלבום הזה הראה שיש פה מישהו חדש שכדאי להקשיב. אבל ה-שיר של האלבום הזה, קטע מייצג ברפרטואר של זוהר, הוא כמובן "סוד המזלות".

פאק! אתם שומעים את הנגינה של קיסר. אלה סולמות מזרחיים, וזה יותר מושפע מבוזוקי ומהמזרח מאשר מלהקות הרוק שהוא סיפר שאהב, אבל איך שהוא מנגן את זה, כמו רוק סטאר אמיתי. הוא יוצא לסולו ארוך ומדהים של כמה דקות, וזוהר מדי פעם מגיב לו בסלסולים. מזכיר קצת איך שהאל המוזהב רוברט פלאנט היה מגיב עם שירה בלוזית וסקסית לנגינת הגיטרה הכובשת של ג'ימי פייג'. אולי הגזמתי קצת בהשוואה, אבל זה כדי להמחיש את העניין, וכמה מדובר בקטע אדיר.

בזמן אמת, זוהר הפך מאמן של מוזיקה שנמכרה בקסטות בתחנה המרכזית בת"א, לכוכב שזכה במקום הראשון בפסטיבל הזמר המזרחי. ובצדק, רק ממספר שירים שאני יכול להביא, אפשר להבין למה. "צל עץ תמר" שהפך אחרי זה ללהיט גדול יותר בביצוע של קרולינה עם הסינתסייזר הדומיננטי מאוד, "כבר עברו השנים" (שימו לב לבס שם) עם הפזמון הכובש שלו, וכמובן, איך אפשר בלי "ים של דמעות" שהפך גם הוא ללהיט עם הביצוע של נינט. זוהר הוא אחד המגדירים של המוזיקה המזרחית, וכנראה גם את הצליל של ארץ ישראל. קודם כל, הקול שלו היה משהו שספק אם יחזור שוב. הוא בהחלט הראה איך צריך לשיר בזמר הים תיכוני. ושנים אחר כך, מה שעשה הוביל לכל מה שטוב (וגם רע) במוזיקה מזרחית.

הסיפור שלו די טיפוסי לזמר המזרחי. הילד שנולד כזוהר עורקבי בשיכון, הפסיק ללמוד, התחתן בגיל צעיר ועבד בעבודת כפיים בהתחלה, הפך לסופרסטאר, אפשר לומר "האלביס של השיכון". השילוב בין רוק למזרחי הגיע אל כל אחד. והצליח לנפץ את הקו המאוד קר בין מזרחים לאשכנזים. אני אגיד כאחד שלא סבל את הז'אנר (ולא שבצדק), נחשפתי לפלאים של המוזיקה המזרחית, וזוהר הוא כנראה מי שהצליח להכניס אותי לכל הקטע בקלות. יש לי צדדים מהמזרח וגם מאירופה, ואני יכול להגיד שהיום, שני הצדדים מתבטאים יפה, וחיים בהרמוניה אחד עם השני. אני יכול לשבת ולשמוע ולהתלהב מפולחן האביב של סטרווינסקי, לתת הדבנגינג לאיזה סולו של מגאדת', או להניע את הקצב לשיר של פאבליק אנמי, אבל בנוסף אני גם נהנה מהחאפלות של דקלון, של אהובה עוזרי, שלמה בר וכמובן של זוהר, אגיד שהמשפחה שלי הייתה בשוק כשהתחלתי לזמזם לי קלאסיקות כמו "הפרח בגני" ו"איילת חן".

כל מי שאוהב מוזיקה על כל גווניה, חייב קצת זוהר. אפשר להגיד שגם הוא היה in a way רוק ישראלי. אבל השילוב שלו יחד עם מוזיקה מזרחית, בתקופה שאנשים בישראל כבר הגדירו מה זה מה, היה פורץ דרך ופתח שערים במוזיקה הישראלית. אחרי זה, כבר היה ברור שיהודה פוליקר, אהוד בנאי וכאמור גם אורפנד לנד, ישלבו בין מזרח למערב. והם עשו את זה בגדול, בעיקר הודות למה שזוהר הותיר אחריו. עם הלהיטים והאלבומים שלו, הוא הפך למייצג של צליל המזרח וכאמור לכוכב זוהר, אבל הסוף ידוע מראש, כשלבסוף ב-6 בנובמבר, נמצא מת בתא כלאו. היום, הוא נחשב לאגדה ומייצג של המוזיקה הישראלית. בשנה שבעברה, בכתבה שפורסמה תיארו לעצמם סלבים בארץ, כיצד זוהר היה נראה אם לא היה מסיים את חייו באופן טרגי. "נקי מסמים, שופט ריאליטי, בעל כרס, פעיל חברתי, ממתנגדי רה"מ, גרוש ופרזנטור של חברת פרחים". who knows? זה יכל לקרות.

אני אסכם את הפוסט הזה, בכך שתאמינו לי ותסמכו עליי, למי שעוד לא שמע, אתם תבינו שזוהר באמת היה כישרון מוזיקלי חד פעמי. גם לי בהתחלה היה קשה להבין, במה כל הביג דיל. רוקרים רבים מוצאים עניין וגם הם אוהבים את מה שהמלך עשה. אם אתם לא אוהבים, אז כאמור כמו שדילן שר Sooner or Later, אתם תכירו ותאהבו.

נכון להיום - אלבום מלא

אלינור - אלבום מלא

סטרווינסקי עצר בדרך והלך לשתות קפה עם בקט

ב-1968, החלו לפרוץ מהומות ששינו את המערב, והכניסו אותו לתוך כאוס. בצרפת, צעיר בשם דניאל כהן-בנדיט (aka דני האדום) החליט לצאת נגד הממשל במדינה, מה שהביא לשביתה של סטודנטים, ולמחאות והפגנות אלימות. בצ'כוסלובקיה, ניסו אזרחים לקבל את ארצם בחזרה, ע"י סילוק השלטון הדיקטטורי של הסובייטים במדינתם, ארה"ב הייתה שקועה בבוץ הווייטנאמי, ואם זה לא מספיק, ב-4 באפריל, התרחשה טרגדיה ששינתה את החברה האמריקאית, כשהמנהיג הכריזמטי מרטין לותר קינג נרצח, ובערים רבות, החלה תקופה של אנרכיה וזעם.

באותה תקופה, מלחין איטלקי בשם לוצ'אנו בריו, מורה מכובד בג'וליארד, התבקש לכתוב יצירה חדשה, שתבוצע ע"י התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק לכבוד 125 שנים להקמתה. זה הוביל למה שבעיניי, אחת היצירות הגדולות במחצית השנייה של המאה ה-20. ומי שמכיר, יודע על מה אני מדבר. יצירתו הגדולה ביותר, "סינפוניה" (וכן, זה בלי מ). בחמישה פרקים, ביצירה שנמשכת באזור של חצי שעה, כל האירועים האלימים של השנה הזו, המאה ה-20, והתרבות המערבית נשמעים בה. משטראוס לוי, דרך לותר קינג לג'ויס, לבקט, לסטרווינסקי ויש עוד הרבה שמות.

בריו כבר בעל שם, ועם מספר תלמידים מפורסמים כמו סטיב רייך וחבר בספינת גרייטפול דד, פיל לש, ובעל השפעה על סלבים כמו לנון ומקרטני, יצר פה יצירה גדולה, מנצחת, מעוותת, מטורפת, כאוטית, צעירה לנצח, בהקדשה ללאונרד ברנשטיין האגדי (שאגב ניצח על היצירה בגרסתה השלמה ב-1970). כמו שהדאדאיסט ראול האוסמן לקח גזרי עיתון חסרי קשר ופשוט הדביק כדי ליצור משהו חדש לגמרי. לקח בריו את מהאלר, את דביסי, את סטרווינסקי, את ברג, את שנברג, את ווברן, את בטהובן, וחיבר אותם ביחד לפרק אחד ביצירה. אחד המהלכים הכי נועזים בעיניי במוזיקה המודרנית. אבל למעשה, זה כבר לא בדיוק מודרני. זה כבר פוסט מודרני.

אנחנו כבר שנים אחרי 12 הטונים של שנברג, המוזיק קונקרט כבר הפך לניסויים שכל רוקר ארוך שיער בן 20 מבצע באולפן, אסכולת דרמשטדט היא כבר היסטוריה. המוזיקה הקלאסית לקחה כיוון חדש לגמרי, אפילו יותר נועז, יותר מטורף, לפעמים כבר חוצה את הגבול של "האם זו מוזיקה"? אבל מה שכן, זה היה מאוד מעניין. ברנשטיין, שלו הוקדשה הסינפוניה המהפכנית, ידע שהיצירה הזו תשנה הכל, שמכאן יפתחו השערים החדשים. הרי כל המטרה ששנברג, סטרווינסקי, מסיין, וארז וכל החבר'ה כיוונו אליה, הייתה לשבור מסורת של אלפי שנים, כי חאלס. כמה אפשר את אותו סולם מוגבל, עם מקצבים קבועים? שעכשיו, ניתקע למשך אלפי שנים בדיסוננסים? לא ככה רצו המלחינים. במאה ה-20, צריך לרוץ מהר ולהתקדם לדבר הבא.

הרבה פעמים כתבתי כאן בבלוג על כמה אלבומים ויצירות שהקסם שבהם הוא חידוש ע"י חזרה למקורות. הדרך להגיע אל העתיד היא ע"י העבר. בריו הגיע לעבר, ההווה והתקדם לעתיד ביצירה הזו. כמו שאמרתי, הוא לקח את כל מה שנעשה עד כה במאה ה-20. מדע, ספרות, מוזיקה וקיבץ הכל בלי בושה, ככה הצליח לתת פרשנות חדשה ליצירות קיימות. ולהראות אותן מזווית היצירה של המלחין. והתוצאה, ערימת דיסוננסים, אקורדים מוקטנים, פחד, סקרנות, בלגן וכאוס מאורגן ומכוון לחלוטין. בקיצור, כיף גדול.

כשהקהל האמריקאי שמע לראשונה את המאסטרפיס בניו יורק, הוא מחא והריע לחדשן. מדובר כבר במחצית השנייה של המאה. חידושים הפכו לדבר מבורך. וקונצטרים ופרימיירות הפסיקו להפוך למהומות בקהל של סקנדלים, ואלימות בין המהללים לאלה שבזו. למעשה, אנשים היו מרותקים וממש התעניינו בדבר הזה. הנה מוזיקה שיחד איתה גם שמונה קולות, אבל מה לעזאזל? זו לא שירה נורמלית.. ספק אם זה שירה. ספק אם מדובר בספוקן וורד. כמו ברג, בריו נותן הוראות לאותם אלה שמקריאים בין אם זה בצרפתית (בפרק הראשון עם מילותיו של לוי) או אנגלית (בקט בפרק השלישי), ולפתע הקול האנושי קיבל תפקיד חדש במוזיקה.



הפרק הראשון של היצירה מכניס אותך ישר לכל הסיפור. בגונג מאיים שלאט לאט נכנס, נכנסת התזמורת והמקהלה באקורד מוקטן מרושע ומפחיד. בריו, שהושפע מתחומים מעבר לאמנות, לקח את ספרו של האנתרופולוג קלוד שטראוס לוי, "הנע והמבושל" שעסק בחקר המיתוסים של האינדיאנים. אותם מיתוסים מסתבר היו בנויים כמו קומפוזיציות מוזיקליות. עד כדי כך שזה מתחבר למין סונטה. קשה להבין בדיוק איך זה בדיוק מתחבר לזה. צריך ידע עצום ותואר במוזיקולוגיה, כדי להגיע למסקנה הזו. לוי עצמו כמובן, עד יום מותו לא הבין איך בדיוק ספרו שימש כיצירה מוזיקלית. למרות שקיבל הסברים ממוזיקולוגים ואפילו מבריו עצמו. בנוסף לכך, הזמרים/זמרות מקריאים את הטקסטים מהספר. וזה נשמע מעניין. זה בדיוק מה שגורם לי לאהוב כל כך במוזיקה, יש כאוס מתוכנן לגמרי. הדיבורים משתלבים והולכים יחד עם המוזיקה. הכל הופך לאחד. בפרק הראשון באמת אפשר לשמוע את אותו כאוס שהתחולל ב-1968, ולמעשה את המאה ה-20. מלבד דבריו של לוי, נשמעים גם שביתת הסטודנטים בפריז, פראג, הבליץ האכזרי של מלחמות העולם, הציורים המופשטים של קנדינסקי, ווייטנאם.

אבל הכאוס שהמערב היה שרוי בו נשמע בצורה הבולטת ביותר בפרק השני. מדובר בקטע שהושלם עוד לפני שהיצירה נכתבה, אבל מצא את עצמו (וטוב שכך) ביצירה הזו. קינה שקטה וקודרת למרטין לותר קינג. עם הרבה מאוד מוזיקאים שהתייחסו לאותו רצח מזעזע שהפך מדינות רבות בארה"ב לשדות קרב אכזריים של הפגנות אלימות ואנרכיסטיות. אמנים שחורים וגאים כמו ג'יימס בראון הביעו את זה בזעם. אבל בריו האיטלקי שחי בארה"ב, הביע את זה בצורה שקטה, בצורה כמעט חרישית, כמו מארש הלוויה שקט. אבל כמה שזה עצוב, זה גם מטריד ומפחיד. הפרק מולחן בשיטת 12 הטונים, וכשקינה מולחנת בדיסוננסים משונים, זה מחזק את התחושה, וזה מצמרר. וכשהפרק מתפוגג לו, ומסתיים בצורה שקטה כמו פייד אאוט במסך עד שחור מוחלט, הכאוס מתחיל....

והוא בשיאו! זה הפרק הכי מפורסם ביצירה. ואומר שזה פשוט פאקינג אדיר. אחד הרגעים היפים במוזיקה של המאה ה-20. שנברג, דביסי, הינדמית, מאהלר, ראוול, סטרווינסקי, ברג, בטהובן, ברליוז, באך, שטראוס, בולז, שטוקהאוזן. כולם נדחסים ביחד לקולאז' כאוטי ואדיר, שכנראה העניק ליצירה את המוניטין המכובד שלה. מין פלשבק מהיר בתולדות המוזיקה, תענוג לכל אלה שאוהבים ציטוטים של אחרים ביצירות שונות. דיסוננסים, קליימקסים, וכל מיני קטעים שונים שמצוטטים מיצירות שהגדירו את הקלאסיקה.

פולחן האביב, ווצק, הסימפוניה הרביעית של מאהלר, דפניס וכלואה, ומה לא? ואם זה לא מספיק, קריינים באנגלית במבטא בריטי כבד מקריאים קטעים מיצירתו של אליל בתחום הספרות במאה ה-20, סמואל בקט, בספרו The Unamable מוקרא בדרמטיות, לפעמים בקול מאוד כובש ודומיננטי ועד לצעקות שגובלות בטירוף (מזכיר לי קצת את "הניצול מוורשה" של שנברג), ומה שיצא: קיבלתם ממש סלט ענק ועשיר שלשמוע אותו כל פעם, מכניס אותך למין סיוט מוזיקלי מרתק שכזה. בריו לא היה הראשון לעשות את זה. אבל הוא בהחלט הביא את המהלך הזה לפופולריות, ומאז לא מעט השתמשו בטכניקת הקולאז'.

אם ישאלו אותי למה אני כל כך אוהב את היצירה הזו. הרי היא אמנם מאוד מהפכנית ומעניינת, אבל אין בה קטעים שאתה יכול לצרוב במוח, ולזמזם ולהיות מוכן אליהם בהתלהבות ולהכריז "הנה זה מגיע!". אבל זו החכמה של בריו, לקחת את אותם קטעים זכורים ובלתי נשכחים ולשלב אותם ביחד. זה כמו לסמפל לקטע היפ הופ את So What עם The Payback. זה כמו לצטט את הביטלס ברוקסי מיוזיק (מישהו אמר Re Make/Re Model?), אבל בניגוד לקטע אחד שייזכר, מדובר פה בעשרות פראזות, קטעים זכורים ולא יוצאים מהראש. בתוספת הספוקן הוורד הדרמטי, והקולות שמוסיפים פרשנות חדשה לאותם קטעים, מקבלים פה מיני יקום בתוך יקום שחב ליקום גדול בהרבה, שמורכב מצבירי גלקסיות של אותן יצירות אימתניות ואלמותיות. אני רק יכול לתאר לעצמי איך אנשים הגיבו בקהל כששמעו לראשונה שבריו דחף את "הים" יחד עם הסימפוניה הפסטורלית לטירוף הא טונאלי של ווצק. מכאן, השער נפתח. מוזיקאים ציטטו את השפעותיהם, וזה נשמע קשור ליצירתו המקורית של האמן.

ואחרי השוק שנעשה בפרק השלישי, חוזרים אל אותה קינה על קינג. ואז לסיום, פרק חמישי (שנוסף ליצירה שנה מאוחר יותר), שמסכם את כל מה שהיה פה. גם הוא כאוטי ומלא באותם אקורדים מפחידים עד לסיום מעגלי שמסיים בצורה דרמטית את כל הסיפור, עם אותו גונג מאיים שהתחיל הכל, עד לדממה המוחלטת. בעיקרון, אגיד לכם. שלושת הפרקים הראשונים שפותחים את הסינפוניה הם אלה שעשו אותה למה שהיא. השניים האחרונים חיוניים ליצירת סיום הולם ומלכותי. אבל בעיקרון זה הפחד והאימה שמציף את הפרק הראשון, הבכי החרישי של הפרק השני, והכאוס הטוטאלי בשלישי.

כמו שאמרתי, היצירה הזו בכל יופייה היא מהיותה כסיכום של כל המחצית הראשונה של המאה ה-20. זו באמת הסיבה המרכזית שממש עושה לי את היצירה. וכשלוקחים ומצטטים, זה כבר נהיה כיף. ושוב פעם, כמו כל יצירה קלאסית מודרנית. גם עם הסינפוניה של בריו לעולם לא תוכל לצפות לכלום. האוזניים נשארות מסוקרנות לנצח. לעולם לא תדע מאיפה יבוא הבום הבא, מאיפה התזמורת תטיל שוק. וזה רק מחזק את העובדה שהסינפוניה צולחת בהצלחה את מבחן הזמן.

1968 הייתה שנה מאוד פורייה וגדולה במוזיקה. סינפוניה היא אחת מההישגים הגדולים של השנה הזו. בשנה הזו נרשמו הרבה חידושים ברוק ובג'אז, וכשחשבו שבמוזיקה קלאסית אי אפשר להגיע יותר רחוק אחרי כל מה שהפילו על הקהל הלא מוכן, באה היצירה הזו ואומרת: "חשבתם שזה הכל? לא שמעתם עוד כלום!". בסינפוניה יש ביצים וגם הרבה עניין. לא אמשיך בעוד תיאורים פיגורטיביים ושבחים משתפכים שלא נגמרים, ופשוט אומר לכם: לכו לשמוע את הפאקינג מאסטרפיס הזה. מומלץ לאוונגרדיסטיים שצלחו ואהבו את אותם מלחינים מהפכניים, אם אתם לא יצאתם מדעתכם ונשאבתם לפלאים של 12 הטונים והסריאליזם, בואו ותשמעו את זה: סינפוניה של בריו בביצוע הכי טוב ביוטיוב מ-1997

הוראיי! שנתיים לבלוג!

וואו... שנתיים עברו מאז שהבלוג הזה הגיע לאינטרנט. אני לא מאמין שהמקום הזה הפך אשכרה למעין מקור של אהבת מוזיקה. פייר, אני מאוד מרוצה. בכלל, אחרי כתיבה באתר נפלא כמו מתקדם של אורי ברייטמן (אורי, תודה על הצ'אנס, ושגרמת לי להבין שכתיבה זה כיף. הייתי צריך להגיד את זה.) שהיה בשבילי כמו גילוי אמריקה בכיתה ז' לפני 3 שנים. as time passed, חשבתי שלכתוב על כל מיני סוגים שונים של מוזיקה יהיה נחמד. ואם אחרים שמעו ואהבו, אני יכול להיות מרוצה. בהתחלה, הבלוג הזה היה על רוק. רק רוק, פשוט לכתוב על כל מיני ז'אנרים ותקופות ברוק (מי שזוכר השם של הבלוג בהתחלה היה The Song Remains the Same - ביקורות אלבומי רוק מאז ועד היום).

זה היה בתקופה ה"רוקית" שלי בכיתה ט', ששמעתי רק רוק על כל מינים מסוגיו (וגם התחלתי אהבה גדולה מאוד לג'אז). אחרי כיתה ז' בתקופת הפרוג שהייתה אחת החשובות שהפכה אותי לפריק המוזיקלי שאני עם ג'נסיס, פלויד, קרימזון וזה לא נגמר, וכיתה ח' עם תקופת המטאל שגרמה לי לאהוב דיסטורשן ולסגוד לסולואים מהירים וריפים אגרסיביים עם ג'ודס פריסט, איירון מיידן, מטאליקה, מגאדת', אנתרקס, סלייר (את המשולש הקדוש אהבתי עוד לפני), החלטתי שזה יהיה נחמד אם אני אכתוב לי בלוג..

בעידן שיש ים של בלוגרים מוזיקליים בעלי ניסיון גדול יותר. אז היום, לפני שנתיים, כתבתי סקירה ראשונה על האלבום המופתי של הלהקה האהובה עליי אי פעם (guess) ואתם יכולים לקרוא אותה כאן (למרות שיש המווון דברים לשנות שם, בכל זאת רק התחלתי לכתוב), ומאז הנחתי לזה. אפילו שכחתי מהבלוג. היו לי עוד דברים, ובמשך כמה זמן, הוא פשוט נשאר שם ו"צבר אבק".

ואז כשהגיע הקיץ, וקצת השתעמם, חזרתי לכתיבה. לקרוא את המחמאות והפידבקים שלכם חברים ומכרים מפייסבוק (אתם יודעים מי אתם) הייתה מדהימה, ולא האמנתי שבאמת אוהבים את מה שיש כאן. תודה לכם חבר'ה, זה לא מובן מאליו. זה בשבילכם, אם אלו האלבומים שאתם אוהבים, או אם זה משהו חדש (אני מקווה שאני מחדש), אני שמח ומוחמא כשאתם נותנים פידבקים. בקיץ, כתבתי כמות עצומה של פוסטים, וזה רק חידד ושיפר לי את הכתיבה. למרות כל מיני דברים שגרמו לי קצת להפסיק לכתוב לזמן מה (חו"ל, או מחנה, מהסיבות למה לא היה פה פוסט של שנה לבלוג), המשכתי לכתוב, ואני מאוד נהנה מזה, ובעיקר מהעובדה שאנשים באמת אוהבים לקרוא וכאמור גם להיחשף לאלבום או ההרכב/אמן האלו שאולי לא הכירו.

השנה הייתה מאוד חשובה אצלי מבחינה מוזיקלית. אפשר להגיד שהאוזניים שלי נפתחו. נחשפתי, נפטרתי מסטראוטיפים, והחלטתי לתת צ'אנס להרבה סגנונות. הרבה מזה בזכות הבלוג Japan In a Dishpan של יוחאי וולף שנתקלתי בו במקרה, וכשראיתי את הכמות שיש שם, כל כך הרבה סקירות, כתבות וז'אנרים חדשים. הבנתי שיש לי מה ללמוד, וגם מבחינת כתיבה, למדתי הרבה. הרבה סגנונות שהתחלתי לאהוב התחדדו כמו ג'אז, הכרתי יותר טוב את גדולתם של אמנים ענקיים כמו בואי, זאפה, מיילס, קולטריין וביפהארט.

בנוסף, נכנסתי והכרתי עולמות חדשים לחלוטין שהיו זרים לי עד אז. מסגנונות שהיה ברור שאכנס אליהם באיזשהו שלב בחיים כמו קראוטרוק, פרי ג'אז, RIO ומוזיקה קלאסית מודרנית למשל, עד לסגנונות שלא חשבתי בכלל שאתחיל להקשיב ואפילו לאהוב: היפ הופ, פאנק, מוזיקה אלקטרונית וגם חאפלות! היו תקופות שכתבתי הרבה, היו תקופות שפחות (טוב בכל זאת תיכון), אבל אני שמח שהבלוג הזה באמת גורם לאנשים להוציא את התקליט/דיסק שדיברתי עליו בפוסט ההוא, ולשים אותו על המערכת/פטפון. אז הבלוג הזה ימשיך לפעול כמובן, ואכתוב על כל מיני סגנונות. כי כל הבלוג הזה מושתת על אהבת מוזיקה על כל גווניה.

עכשיו די עם החפירות, וההשתפכויות הרגשיות. החלטתי שכמין כזה חגיגת שנתיים, אני אכתוב בקצרה על 30 אלבומים (לא 10, לא 20, עמכם הסליחה...) שאני מחשיב אותם כthe best of, favorite of all time, בלה בלה בלה וכו'... לאחרונה בפייסבוק, התחלתי לראות שאנשים מעלים את הTop 20 שלהם, ואני חושב לעצמי: "פאק, אני גם צריך. אבל אני לא יודע. top 10 כבר יש לי, אבל צריך ליצור רשימה!". ואז כמו כל חובב מוזיקה, נכנסתי לדילמות מעיקות ובלתי פתורות של "זה או זה?" ומקרים של "אבל לא! אני גם לא יכול לחיות בלי האלבום הזה. אעעעעע". מה שקרה כאמור, זה שהגעתי בסוף ליצירת 30 אלבומים שאני מאוד מאוד מאוד אוהב. את חלקם אני אוהב כבר הרבה זמן, חלקם נחשפתי רק השנה, אבל אני חושב שהם מייצגים את האישיות המוזיקלית שלי. יש כל מיני סגנונות, וכמו שאמרתי, כשנחשפתי לז'אנרים חדשים, הרשימה נהייתה יותר מגוונת ולא רק אלבומי פרוג או הארד רוק/מטאל מהסבנטיז (למרות שהרשימה מלאה בהם). הרבה יותר מזה. על הרבה מהם כתבתי, ומן הסתם אכתוב גם על אלה שעוד לא. חלקכם מכירים ואוהבים את האלבומים האלה, חלקכם אולי ייחשף לזה רק עכשיו וייתן צ'אנס לדבר החדש. אז אני מקווה שתאהבו, ועכשיו בלי הקדמות מיותרות כמו הפסקאות הקודמות: 30 האלבומים/יצירות האהובים עליי אי פעם (אין קשר לסדר, זה לא ע"פ דירוג):


The Beatles - Revolver

טוב כתבתי עליו. ו...זה זה. זה האלבום הכי אהוב עליי בכל הזמנים. הוא כל כך חשוב ומשפיע, גם בזמנו וגם היום. בכיתה ו' כשהתחלתי להיכנס למוזיקה, זה היה בזכות הביטלס. התחלתי לשמוע את כל הדיסקוגרפיה שלהם. Revolver בלט עם העטיפה הסוראליסטית שלו (מה אני אעשה? אני נמשך לאלבומים בגלל עטיפות). וכששמעתי אותו, זה היה רגע מושלם, כל כך הרבה שירים מדהימים. אבל לא חשבתי על פריצות דרך, פסיכדליה, הם עשו את זה והם היו הראשונים ובלה בלה בלה. זה פשוט נשמע לי יפייפה. אחרי כמה זמן, הבנתי שמדובר פה באחד האלבומים החשובים שיצאו בסיקסטיז, במאה ה-20, ובמוזיקה הפופולרית בכלל. בחודש הבא הוא יחגוג 50 (god...), וחוץ מהעטיפה, מאיפה להתחיל? המוח פשוט נפתח, ונכנס לטריפ מוזיקלי של חצי שעה ויותר. כל השירים שבו מצוינים, ואני יכול להשתפך ולשבח בצורה אינסופית את כל שהשירים שם (בשביל זה יש את הסקירה), אבל ה-שיר, ה-דבר, ה-say המשמעותי ששינה הכל, הוא כמובן הגראנד פינאלה, Tomorrow Never Knows, כאן הכל התחיל. כולם אומרים שסרג'נט פפר וPet Sounds הם האלבומים שעיצבו את המוזיקה הפופולרית ושינו הכל. אבל עם כל הכבוד (ויש הרבה כבוד והרבה אהבה לאלבומים האלה), זה היה Revolver עם העטיפה ההזויה, הגיטרות המהופכות, הסיטאר, כלי המיתר, המילים הרוחניות ועם Tomorrow Never Knows שקבעו המחר של עולם המוזיקה. זה ה-אלבום בשבילי. הוא השפיע עליי כל כך הרבה, ובלעדיו (יחד עם כל שאר הדיסקוגרפיה של הביטלס), אני לא חושב שהייתי כותב את השורות האלו עכשיו. ובכללי, העולם היה נראה כל כך שונה בלעדיו. (הנה האלבום להאזנה, בגרסת מונו)

Pink Floyd - Ummagumma

הלהקה האהובה עליי אחרי הביטלס, היא פינק פלויד כמובן. הם בכלל היו משהו שונה, זה היה טיסה מחוץ לאטמוספרה. ההורים הכירו לי את Dark Side,Wish ואת The Wall הנצחיים, אבל כרגיל הייתי חייב להכיר יותר. נכנסתי לויקפדיה, ראיתי את הדיסקוגרפיה והתחלתי להקשיב. אני מאוד מאוד מאוד אהבתי את פינק פלויד בכל התקופות שלהם, אבל בעיקר בתקופה של 1967-1972. מתקופת סיד בארט ועד Dark Side. תקופה שבה החבר'ה פעלו כיחידה אחת, וגילו צלילים ועולמות חדשים. זה לא מהעולם הזה. ומן האלבומים, בלט אחד שמאוד מאוווד הסתקרנתי ממנו. וזה היה Ummagumma, זה שגורם לאנשים להרים גבה, ולא בדיוק נחשב לזה שהיו שמים אותו בפנתאון ה"אלבומים הגדולים בכל הזמנים". אהבתי מאוד את Revolution 9, וחשבתי שזה הדבר הכי קיצוני ומפחיד ששמעתי בחיי, ואז הגיע האלבום הזה. מצלילי המלוטרון הראשונים של Sysyphus, הבנתי שזה הולך להיות שונה. לא בדיוק רוק, אבל זה הולך להיות מעניין. אהבתי את האלבומים הנצחיים מהסבנטיז, אבל משהו באלבום הזה גרם לי לאהוב אותו עוד יותר. הרבה יותר נועז, יותר מטורף, יותר אוונגרד, כמובן שלא נשכח את אלבום ההופעה שמתעד את הלהקה בשיא הכוח הפיזי והיצירתי שלה, כשהצלילים שנשמעים שם כאילו נלקחו מאזור בגלקסיה במרחק שנות אור רבות. שני האלבומים, הם משהו מעניין וכיפי. לא לכולם, בעיקר לאוונגרדיסטים ומעריצי פלויד שרופים, אבל מי שבא בראש פתוח, ימצא שם הרבה עניין וגם יופי. זה האלבום שעיצב את הזהות המוזיקלית שלי. בשביל אחד שאוהב כל מה שצועק אוונגרד: זאפה, וארז, מוזיק קונקרט, פרי ג'אז, האלבום הזה היה אחלה ספתח. (הנה האלבום, רק האולפן, למרבה הצער, לא מצאתי את הלייב)

Queen - II

אוי קווין... קווין, קווין, קווין... סוף סוף מגיעים לפה בעוד חודשיים, והם בכלל היו משהו מלכותי. פרדי הגיע והיה אחד מהגיבורים שלי באותה תקופה של כיתה ו' יחד עם לנון, בארט וווטרס. Don't Stop Me Now היה ה-שיר בשבילי, אחרי זה (שוב פעם) התחלתי לחקור את קווין. יש בלהקה הזו משהו ייפייפה, אדיר וגדול מימדים שלא חושב שאי פעם יחזור. מלודיות מדהימות, תחכום וטכניקה גבוהה, ובעיקר היכולת להישמע כמו מאה איש. את הדברים האלה רק קווין יכלו לעשות. אז את הדיסקוגרפיה של קווין, התחלתי דווקא עם Innuendo, זה היה מדהים, חשבתי שזה היה זה, אבל לא כל השירים שם נחרטו לי בזיכרון כמו הפתיח למשל. אחרי זה, הגיע "לילה באופרה", ואחרי כמה זמן, כשכבר הפכתי לפרוגר מן המניין, פתאום מגיע האלבום הזה. קווין היו להקת רוק מתקדם, ובגדול! הם עשו את זה מדהים: גלאמי יותר, קברטי, חצוף יותר, והמון הארד רוק ודיסטורשן. זה היה מקפיץ ואנרגטי וגם מורכב ושכלתני. לפני שהפכו לסנסציית פופ (ואגב באייטיז הם עשו את זה מעולה), הם היו להקה שאפתנית, מאוד שונה בעדר, וצעירה. פרדי עם לק שחור, בלי שפם, שיער ארוך, תלבושות ראוותניות, וטקסטים מהאגדות, יחד עם הניוטון של הרוק, בריאן מיי, שגרם לגיטרה שלו להישמע כמו תזמורת שלמה, ורוג'ר טיילור וג'ון דיקון ששיאם היה עוד לפניהם, יצרו קווין את מה שבעיני הוא המאסטרפיס שלהם. יש באלבום הזה דברים שמכינים אותנו ל"רפסודיה בוהמית" שנה לפני. The March of the Black Queen הוא האבטיפוס, ושומעים את זה. זה אלבום פרוג מדהים, וראוי לשבת לצידם של ג'נסיס, ג'נטל ג'ייאנט וכו'.. מי שחשב שקווין היו להקה של כמה להיטים ושפם, שישמע לאלבום הזה. זה משהו אחר לגמרי. (הנה האלבום+בונוס!)


Led Zeppelin - Houses of the Holy

טוב זפלין חייבים לא? בכל זאת הם הראו מה זה להקת רוק. איך אפשר להרקיד את הקהל, ועדיין להפציץ בשירים אדירים, עם רמת נגינה גבוהה ומלאת feel. הם גם היו מורכבים כשהם עשו את זה, וכמו טיטאני רוק כמו הביטלס ופלויד, גם הם התנסו באינספור סגנונות. וזה נשמע טוב מאוווד באלבום הזה. האלבום הראשון שלהם ששמעתי היה הרביעי כמובן, וStairway to Heaven היה הדבר בשבילי בכיתה ו'. אבל האלבום הזה הוא אחד הדברים הכי יפים ששמעתי אי פעם. כל כך הרבה סגנונות, כל כך הרבה שמחת חיים וgood time (חוץ מקטע אחד שהוא הדווקא הכי אהוב עליי שלהם). האלבום הזה, זה להיות בעולם יפייפה, הכל בסדר, כולם אוהבים את כולם. בעידן שבו כולם דיכאוניים כל כך ו90% מהשירים הם בעלי נטיות אובדניות, צריך דברים כמו Houses of the Holy, שירים על גשם, על זריחה, על אוקיינוס של מעריצים, ובעיקרון פשוט ליהנות. פרוג, הארד רוק, רגאיי, פולק, funk ועוד הרבה הרבה סגנונות מרכיבים את בתי הקודש. פעם אחת אתה בריטואל אופטימי, רגע אחר אתה באחו ירוק וגשום. אז, למרות שהרביעי מצוין ומדהים, אם יש אלבום אחד מזפלין: Houses of the Holy. (הנה האלבום)

The Doors - An American Prayer

לדורס גם נכנסתי בכיתה ו', ויש תקופות שאני אוהב לחזור אליהם. מוריסון תמיד ריתק אותי. דמות כל כך משונה ואניגמטית. מצד אחד, כוכב רוק, חסר אחריות, שלא לקח שליטה על עצמו, ומהר מאוד מצא את עצמו יחד עם הנדריקס וג'ופלין, מצד שני, משורר אינטליגנט שאהב את כתביהם של ניטשה וויליאים בלייק, וגם בעצמו כתב. ג'ים היה גן עדן וגיהינום ביחד. ב-1978, 7 שנים אחרי שעזב את העולם הזה כשנמצא מת באמבטיה בפריז, התכנסו חברי הדורס הנותרים, להקליט מוזיקה לפואמות שכתב והקליט בתקופה של 1969-1970. זה נשמע מרתק, מסתורי, אפילו מפחיד, אבל זה תמיד מעניין, ולשמוע את האלבום הזה כל פעם זה חוויה, וכניסה למוחו של ג'ימבו, שלא היה רחוק מבורוז וגינסברג. יש funk, יש מוזיק קונקרט בהשפעת פייר שפר ופייר אנרי, יש הדים מהעבר עם שירים מתור הזהב של הלהקה, וכל זה בפרויקט הייפייפה הזה שבעייני הוא הטוב ביותר של הלהקה, למרות כל המאסטרפיסס שהוציאו בין 1967-1971, אני מאוד אוהב ומחובר לאלבום הזה, לשמוע ולהישבות בקסם. (הנה ה.. טוב נו הבנתם את זה כבר)

King Crimson - In the Court of the Crimson King

נו באמת, אני צריך להציג את האלבום הזה? באמת צריך להשתפך עד כמה הוא היה עולם חדש שהפיל את הלסתות של כל מי ששמע אותו לראשונה, והותיר אותנו המאזינים עם אותו פרצוף של העטיפה האייקונית? ובכל מקרה, זה באמת היה "פאק! מה זה היה? זה מדהים!" בכיתה ו'. זו הייתה ה-כניסה לפרוג. זה האלבום שהפך אותי אחרי זה למה שנהייתי, מכאן, הדרך לג'נסיס ויס לא הייתה רחוקה. מופת של כתיבה, הלחנה, ביצוע, מה לא? שבחים נאמרו מכל מקום, מהטירוף האכזרי של 21st Century Schizoid Man ועד הסיום המלכותי של יצירת הנושא. בדרך כלל, אני לא מקנא באלבומים שעשו אמנים שאני אוהב, ואומר: "הלוואי ואני הייתי עושה את זה", אבל האלבום הזה, הלוואי והייתי חלק מהעשייה בו. (להאזנה)

Genesis - Selling England by the Pound


ג'נסיס.. ג'נסיס.. ג'נסיס.. ג'נסיס... טוב זה כבר סיפור מדהים. כמה אני אהבתי אותם בכיתה ז'. אני עדיין אוהב אותם, אבל מקשיב להם פחות בזמן האחרון, אבל וואו... תקופת הסגידה (כן אפילו סגידה) ללהקה הזו, הייתה משהו שאני זוכר לטובה. זה נשמע כל כך זקן ופלצני, אבל זה נכון. הכרתי אותם מאמא שאהבה אותם כשהיו סנסציית פופ אייטיזית בהנהגת קולינס עם Mama ו-Invisible Touch. אהבתי את Mama ו-That's All, אבל כשנכנסתי לויקיפדיה, וקראתי שבסבנטיז, היו להקת רוק מתקדם: סולן כריזמטי עם שלל תחפושות, חליל צד, המון הומור, מילים שהיית מרגיש שנכנסת לתוך ספר או חלום, ויצירות ארוכות, הייתי חייב לשמוע. בכל מקום באינטרנט נאמר שהאלבום הזה עם הגנן הישן הוא הbest, לא הבנתי אותו בשמיעה הראשונה, אבל כשנתתי האזנה שנייה, אוי וואו. איזה מדהים זה היה: הייתה דרמה, היה הומור, היצירות היו מושלמות והייתי מזמזם אותן, ועושה אייר גיטר עם הטאפינג ושר את כל המילים בעל פה. האלבום הזה היה ממש חבר טוב בכיתה ז', אני כל כך אהבתי אותו, ואני עדיין אוהב. הוא מאוד חשוב אצלי, ואני מקווה שמתישהו אחזור להקשיב לג'נסיס הרבה כמו בעבר. (להאזנה)

Yes - Close to the Edge

המסע בעולם הפרוג נמשך, ואז נחשפתי ליס. הו וואו.. סולן היפי, עם קול שמימי, וכל אחד מהנגנים, תותח בתחום שלו. את ההיכרות עם יס התחלתי דווקא עם Tales (צעד מאוד טיפשי מצדי, למרות שהפתיחה הייתה אחד הדברים הכי מדהימים ששמעתי בחיי). ואז, שמעתי את Roundabout. אפשר להגיד שi've seen the light. שמעתי הרבה את Fragile, אבל כשהגיע הזמן, המשכתי לדיסק הירוק מ-1972, שמעתי אותו אז מאוחר מאוד בלילה במסגרת "לילה של אלבומים" של 88FM, והיה קצת קשה להבין אותו. אבל נתתי שוב צ'אנס. פאק. מדהים. מהצלילים המרגיעים שלוקחים אותך ליקום שבדר"כ מופיע בציוריו של רוג'ר דין שסיפק ליס את הצד הוויזואלי, עד לפייד אאוט שחותם 37 דקות דחוסות, ועוצמתיות במיוחד. יצירת הנושא היא אחד הדברים המדהימים ששמעתי אי פעם, And You and I הוא יפייפה ומושלם שאני לא יכול להפסיק לתאר אותו כאילו מדובר בהתגלות, וSiberian Kathru נותן בראש, פ'אנקי ועדיין יסי בסגנון. יס היא להקה שספק אם יהיה עוד כמוה. השילוב האדיר הזה של חמישה מוזיקאים צעירים ושאפתניים שעבדו יום ולילה על אלבומים כמו אלה, הם מתנה מהשמיים. לא הייתי ממליץ לטירונים בפרוג להתחיל איתו, אבל מי שכן, ובא עם ראש פתוח, ייכנס לעולם אחר, וההנאה מובטחת. (להאזנה)

Jethro Tull - Thick as a Brick

טוב, זה כבר משהו מדהים. השנה, ראיתי את איאן אנדרסון, האיש והאגדה, ובתקופה הזו חזרתי לאלבומים של הלהקה האדירה הזו, שהכרתי אותה דווקא ממשחק וידאו...(זה נורא אני יודע). אנדרסון האיש המלא חיים, אחת הדמויות הכי אהובות עליי בפרוג ובמוזיקה בכללי, אדם מלא הומור ושמחת חיים, שלוקח אותך למקומות שלווים, ומדי פעם לקח את מאזיניו בניסיון לשכנע לחזור לחיים ביערות, לאותה תקופה יפה ואבודה. אבל Thick as a Brick, היה משהו אחר לגמרי. מה שהתחיל בתור פרודיה על אלבומי קונספט דרמטיים של להקות פרוג, הפך לאחד כזה. ההומור קשה להבנה עד היום (מאוד מונתי פייטוני), והמוזיקה... וואו וואו החליל צד, רגעי הפולק היפייפיים, לצד ההארד רוק הנותן בראש. האלבום הזה הוא יצירה אחת! 44 דקות! אחת השאפתניות שנעשו באותה תקופה, וכנראה היצירה הארוכה ביותר במוזיקה הפופולרית אז, אבל האלבום קליט, ואי אפשר שלא לזכור קטעים ממנו. אפשר לזמזם את כל היצירה (בחיי). זה אלבום/יצירה מושלמים. מופת של כתיבה וביצוע. עוד תוצר מדהים של שנת 1972 (הרבה אלבומים מהשנה הזו מופיעים ברשימה). את מה שנעשה שם, אי אפשר לעשות שוב. וראינו את זה טוב מאוד, כשאנדרסון ניסה להקליט המשכים למאסטרפיס הזה. (להאזנה)

ELP - Trilogy

כאן כבר חשבתם שזה כבר לא רשימת האלבומים הטובים אי פעם, אלא רשימת אלבומי הפרוג הטובים ביותר (אבל חכו, אני מבטיח). ובכל מקרה, ELP. אמרסון זצ"ל חיית במה וכריזמה מהלכת, קלידן אלוהי שאף אחד לא ידע או יודע לנגן כמו שהוא ידע. כל האלבומים שלהם מ1970-1973, הם יצירות מופת, אבל האלבום הזה, אחרי התלבטויות רבות, הוא האהוב עליי שלהם. מאזן בין השאפתנות של אמרסון ליופי הפשוט של לייק, יחד עם האנרגיות של פאלמר. אלבום מצוין ומגוון בכל מיני סגנונות. מהאפוס הנהדר The Endless Enigma שמשום מה לא זכה להכרה כאפוס פרוג מופתי כמו אחרים, דרך בלדה יפה כמו From the Beginning, ומערבון כמו The Sheriff. גם הוא מ-1972, השנה הזו רשמית השתלטה על הרשימה. ואני חושב שכל הרוקרים שמתגעגעים לאנרגיות ונגינה על ידי אנשים, יאהבו את האלבום הזה. יש כאן האמונד, אז למה לא? (להאזנה)

Deep Purple - In Rock

טוב, נעזוב רגע את הפרוג. בואו נדבר על להקה מדהימה, שהראתה מה זה רוק אנד רול, והפכה לאחת מחלוצות המטאל. התחילו דווקא בתור להקת פרוג, אבל החליטו לשנות כיוון עם הצטרפותם של שני חבר'ה חדשים, לרוק מבוסס ריפים ודיסטורשן, עם הרבה אנרגיה, צרחות שמימיות, והמון כיף. במשך הרבההה זמן התלבטתי וחשבתי לעצמי מה האלבום הפייבוריט שלי מהפרפלים, האם Made In Japan אלבום הלייב הטוב ביותר ever? האם Fireball שגם הוא מתקפת רוק כבד משובחת? Machine Head שהפך אותם למפלצת הרוק שנהיו עם הלהיט הנצחי Smoke on the Water? או אפילו האלבום השלישי שנשא את שמם מההרכב הראשון, שהסיבה המרכזית שאני מזכיר אותו, היא העובדה שהוא כולל בתוכו את היצירה האהובה עליי אי פעם מהלהקה הזו (April, ולא נשכח את העטיפה האלוהית מהציור של הירונימוס). אבל הגעתי למסקנה, In Rock הוא ה-דבר. דיפ פרפל הם דוגמה מצוינת ללהקה שפעלה ביחד, ידעו איך לנגן, אלתרו כאילו אין מחר, והקשיבו אחד לשני. שומעים את זה באלבום הזה, שהיה הbreakthru שלהם. גילן הוא סולן המטאל האולטימטיבי שפתח את הדלתות לסולנים שבאו אחרי, בלקמור הוא אל גיטרה. מה שהוא עשה, אף אחד לא עשה, לורד הוא מוזיקאי מוכשר, נגן בחסד והרוויח ביושר את תואר אחד הקלידנים הטובים ביותר ברוק, ופייס וגלובר היו חטיבת קצב מדהימה, כל אחד עשה את הבסט שלו, גלובר היה נותן סולואים מדי פעם, אבל פייס הפציץ בסולואים (ומה שהוא עשה כשהם היו כאן לפני כמה חודשים, HOLY MOLLY). יש כאן קלאסיקות שעיצבו את המטאל, אבל עזבו אתכם מזה, זו מוזיקה כיפית מלאה חיים וצעירה לנצח. מהטירוף שמתחיל את Speed King ועד ה-להיט, Black Night. (להאזנה)

Black Sabbath - Vol. 4

1972 חוזרת שוב! והפעם עם הלהקה שהגדירה את המטאל. גם עוד אחת מהלהקות האהובות עליי, ולמה זה? בניגוד ללהקות מטאל ש100% מהאלבומים שלהם זה או דום איטי ואכזר, או ת'ראש אגרסיבי ומהיר או דת' מלא גראולים, או פרוג מטאל וירטואוזי וטכני, סאבאת' ידעו לגוון. באלבום הזה, אחרי שלושה אלבומים שבעצם הראו לעולם את המטאל, החבר'ה מחליטים לצאת מהנישה השטנית שהחשיבו אותם בקרב הקהל והמבקרים, והראו שחוץ מדיסטורשן, הם יכולים לעשות עוד דברים. יש פה קטעים שאפשר להבין מאיפה להקות כמו מטאליקה ומגאדת' הושפעו או Candlemass וElectric Wizard, אבל מצד שני, יש מלורטון, יש פה דברים שיהיו לניצנים של הפרוג מטאל, יש פולק אקוסטי מרגיע, יש good old rock n roll, באלבום הזה יש סלט של סגנונות. סאבאת' התבגרו כאן, ומכאן הם המשיכו ליצור אלבומי מופת באותו קונספט של סגנונות שונים באלבום. הם עשו הרבה כיף באלבום הזה (וגם הרבה קוקאין כפי שהם רומזים בחלקים ממנו), ואין מה להגיד חוץ מזה שהאלבום הזה הוא באמת כיף אחד גדול. (להאזנה)

Miles Davis - Bitches Brew

עכשיו יש פה עוד דברים חוץ מרוק. בכיתה ט', נכנסתי גם לג'אז, וקראתי על האלבום הכי מפורסם בז'אנר שהוא כמובן Kind of Blue, הקשבתי לו וזה היה מדהים, ככה נחשפתי לז'אנר הזה. הרוגע, המודאליות, קולטריין על סקסופון צריך יותר מזה? אז זהו שכן, את מיילס לא עניין להישאר בטריטוריה המוכרת, ותמיד אבל תמיד התקדם. מיילס הוא אחד האנשים הכי גאונים שדרכו אי פעם על האדמה הזו. והוא אחד האנשים שאני הכי מעריך, בלי קשר למוזיקה. הרצון להתפתח ולהתקדם, להתאים את עצמך תקופה ולטרנד. את הדבר הזה אני מעריץ בו. הרבה למדו ממנו בקטע הזה כמו בואי, זאפה, ורדיוהד. וכאן, הוא בכלל לקח את הכל רחוק. עם עטיפה פסיכדלית והזויה שמייצגת את המוזיקה נאמנה (כפי שניחשתם, גם את האלבום הזה הכרתי ונכנסתי אליו בזכות העטיפה), מיילס לקח את החבר'ה הצעירים בסצנה, אלתר איתם, בהשפעת הנדריקס וסליי סטון, יצר את הפיוז'ן. מצד אחד, ג'אזיסטים שהיו בראש של מיילס וגם רוקיסטים שעד אז לא הכירו את הג'אזיסט שיבחו את מה שמיילס עשה (ולמעשה הופיע לפני קהל עצום שאף פעם לא ראה בימי חייו) והלכו איתו באותו ראש, מצד שני הדור הישן מה50s-60s לא ידע איך לאכול את הדבר הזה. חלקם אפילו בזו ושנאו את האלבום, והצהירו כי מיילס בוגד. זה לא הזיז לו, ועם כל הכבוד, מדובר כאן באחד האלבומים החשובים ביותר שנעשו אי פעם. הוא השפיע על כ"כ הרבה אמנים בג'אז ומחוץ לטריטוריה. תשאלו את רדיוהד, סנטנה וCAN. זה לא קל להיכנס לאלבום הזה, אבל כשנותנים לו זמן, ומספר האזנות, מבינים שמדובר ביצירת מופת. (רק קטע הנושא)

John Coltrane - A Love Supreme

בואו נמשיך עם כל הג'אז הזה. כיתה ט'. אני לומד בקונסרבטוריון, המורה שלי לגיטרה, ג'אזיסט שפתאום קיבל את הפרוגר המתלהב שהתחיל להיכנס לג'אז, אמר לי להקשיב לA Love Supreme של ג'ון קולטריין. מהצלילים הראשונים, הבנתי שזה לא ג'אז כמו שחושבים שיהיה. זהו זה, ראיתי את האור, נכנסתי לעולם אחר, כמה זמן אחרי, אני מתחיל להקשיב להקלטותיו הטובות ביותר של קולטריין. מההארד בופ המוקדם עד לפרי ג'אז שעזר להמציא. האלבום הזה הוא הגשר. בין המודאליות שפיתח וניגן שנים רבות לבין האוונגרד החדשני שהתחיל לפתח. קולטריין, מלווה בנגנים מפילי לסת מק'קוי טיינר, אלווין ג'ונס וג'ימי גאריסון, הביא את מה שהוא החשיב כמתנה שלו לשוכן במרומים. קולטריין הפך לאדם דתי, רוחני מאמין. כשהוא נשף לסקסופון, אפשר היה לשמוע כאילו רוח אלוהים נכנסה לקולטריין ודיברה דרך הנשיפות שלו. בסוויטה של חצי שעה וקצת, שמציגה כל מיני מוטיבים שונים שלא יוצאים מהראש, ואלתורים מעולים, אבל בעיקר מוזיקה מדהימה ואלוהית, מראה קולטריין את אהבתו לאל, ומהאלבום הזה אפשר להבין, שהאל אהב אותו. כבר אמרו הכל על האלבום הזה. שהוא יכול להפוך כל אתאיסט למאמין. ולאו דווקא באלוהים . ועדיין, ההשפעה שלו ניכרת גם כמו מיילס, בג'אז ומחוצה לו. תשאלו את לו ריד, את זאפה, את ת'רסטון מור מסוניק יות', קולטריין הציג כאן את המתנה שלו לאל הכל יכול, קצת לפני שיאמץ סופית את הפרי ג'אז עם אלבומים מדהימים כמו Meditations ואיבד חלק ניכר מהמעריצים שלו, הוא היה נערץ על כולם. כל מה שנותר לומר: god be praised! (להאזנה)

David Bowie - Aladdin Sane

אוי דיוויד.. איך עזבת אותנו, והכת בתדהמה. זה ממש משונה. לאלבום הזה הקשבתי כמה דקות לפני שאמרו לי את הבשורה הנוראית. בתקופה הזו, חזרתי להקשיב לכל עבודותיו הטובות ביותר. מעל כולם, בולט ומנצנץ "אלאדין השפוי" מה שבעיניי נחשב לאלבומו הטוב ביותר. כשסבל ממשבר הזהות של זיגי שהיה באמריקה. שוב, גם באלבום הזה יש מסה של סגנונות. אחד הרגעים שהפיל לי את הלסת (לא תרתי משמע) ועדיין מדהים אותי בכל פעם, היה סולו הפסנתר האוונגרדי בשיר הנושא. הבנתי שאפשר להיות מורכב ואמנותי גם ב4/4 ולא צריך להפציץ בכל הרעיונות שיש. מלבד השיר הזה, כל כך הרבה שירים מדהימים מרכיבים את האלבום הזה, כמה זמן לפני שנטש את הפרסונה, האגו של זיגי והגלאם וישר עבר לדבר הבא, הוא יצר אלבום רוק חזק, מגוון, מעניין ומורכב. מי שעשה את האלבום הזה לא פחות מבואי, היה מייק גרסון הפסנתרן הנהדר עם ידי הזהב, כאמור בסולו שבשיר הנושא, אבל הוו ב-Lady Grinning Soul דמעות יורדות כל פעם מחדש. אלבום מופתי שמנצח את זיגי בקלות, ומי שרוצה להבין ולהכיר את האיש המוכשר והאדיר הזה, יכול להתחיל מכאן. (להאזנה)

Radiohead - Kid A

אחד האלבומים הכי חשובים ששמעתי. רק השנה נחשפתי אליו, אבל זה היה מהיר כל כך. כמו שכתבתי כמה פעמים בבלוג, השנה נהייתי פנאט של רדיוהד (מסתבר שחלק מן הפרוגרים אוהבים אותם). חרשתי את OK Computer זה היה בעיניי שיא היצירה של הלהקה. ואז כשראיתי שבשנת 2000, הוציאו אלבום אלקטרוני לחלוטין, שהרבה מעריצים לא אהבו ועיקמו את האף ששמעו אותו, הבנתי שיש משהו מעניין לשמוע. זה היה בחורף, התקופה הכי מתאימה להקשיב לו. מנגינות מינימליסטיות, סימפולים, מקצבים משונים. מה זה? כל הדברים האלה היו דבר חדש בשבילי. עכשיו, למה האלבום הזה כל כך חשוב ומשפיע בשבילי? זה כי ברגע הזה, הבנתי שאפשר להגיד כל כך הרבה בכל כך מעט. הבנתי שאפשר גם אחרת. ועם האלבום הזה, אוונגרד שהצליח איכשהו להפוך לאחד האלבומים המצליחים של המאה הזו, ולהפוך לאחד האלבומים האהובים אי פעם, מגיע לת'ום יורק ושות' שאפו. רדיוהד לקחו השפעות מכל כך הרבה מקומות: מאלקטרוניקה של אפקס טווין וDJ שאדו, ג'אז ממיילס, מינגוס וקולטריין, קראוטרוק באדיבות CAN, פאוסט ונוי!, וקלאסי מודרני מקייג', שטוקהאוזן, מסיין ופנדרצקי. זה לא האלבום להתחיל את ההיכרות עם הלהקה הזו שכבר מזמן קיבלה מוניטין של הלהקה החשובה אי פעם מאז הביטלס. אבל מי שייכנס, ויבוא עם ראש פתוח ולא יצפה לשמוע רוק, הנאה מובטחת. רדיוהד פרצו גבולות, גרמו לשוק במוזיקה הפופולרית, והראו שאפשר הכל. ללא האלבום הזה כנראה הייתי נשאר עם הסטראוטיפ המטומטם והאינפנטילי של "מוזיקה אלקטרונית זה טראנס וכל החרא הזה" (למרות שגיליתי את שטוקהאוזן ווארז אז), ולא הייתי מגלה את נפלאותיהם של DJ שאדו ופורטיסהד למשל. (להאזנה)

Ornette Coleman - Free Jazz

הו הו הו הבלגן התחיל. איזה אלבום. כמה טירוף. כמה כיף מקובץ ב-37 דקות. אורנט כמו שאמרתי כשכתבתי על האלבום הזה, הוא האבא, האמא, האח, האחות והמה שלא תרצו של הפרי ג'אז. האלבום הזה רשמית העניק לסגנון את השם. ג'אם ספונטני במיוחד עם כל המי ומי של הסגנון. אריק דולפי, פרדי הבארד, צ'רלי היידן, דון צ'רי, וזו רק רשימה חלקית. אני מאוד אוהב את האלבום הזה. אחד המעניינים אי פעם, ובניגוד לאלבומים שצמחו ממנו מחבר'ה כמו קולטריין למשל, יש בו משהו שאני יותר אוהב. הוא לא בוגר, הוא האבטיפוס לMeditations וMachine Gun, אבל הילדותיות שבו מדהימה אותי כל פעם, וזה דבר שפשוט כיף להקשיב לו. אנחנו בני אדם, יש לנו יצרים פראיים, וה-37 דקות האלה מספקות מאוד בקטע הזה. פולוק בצלילים. (להאזנה)

Beastie Boys - Ill Communication

טוב אני מצטער אם חלקכם קצת מחמיצים פנים, אבל גם זה אלבום מאוד חשוב בשבילי, ואחד החשובים ששמעתי, ורק השנה. היפ הופ כאמור היה ז'אנר שסלדתי ממנו בגועל, בפרצוף מחמיץ פולני של "זה לא טוב הדבר הזה", ולמעשה כל הסיפור שלי עם היפ הופ, מסופר בסקירה על האלבום הזה. וכשאני נכנסתי לThe Roots, האוזניים שלי נפתחו, ואז כשהמשכתי לביסטי בויז, בכלל הייתי בשוק. החבר'ה האלה מרפרפים מצוין, והם מנגנים מדהים! אפשר גם לעשות כיף לצד כל הרצינות והאמנותיות. גם באלבום הזה יש סלט של סגנונות. תגידו לי מתי בפעם האחרונה נתקלתם באלבום היפ הופ שכולל לצד הסימפולים והריפרופים, הארדקור פאנק לפנים, ג'אמים של פיוז'ן-funk, סולו כינור אוונגרדי ומקהלה גרגוריאנית? ובכן, תמצאו הכל באלבום הזה של הראפרים היהודים הלבנבנים. כל מי שלא אוהב היפ הופ (כמו שאני הייתי בעבר) וחושב כי מדובר בבולשיט, שישמע את האלבום הזה, זה ישנה הכל. (להאזנה)

CAN - Tago Mago


טוב, כאן כבר נהיינו רציניים. גם זה, אלבום מאוד חשוב בשבילי, שינה לי לגמרי את החשיבה לגבי מוזיקה. לא צריך להפציץ ברעיונות כדי להיות מורכב, אפשר גם אחרת. והאלבום הזה בהחלט עושה את זה אחרת. האלבום של עילית הקראוט CAN, שהשפיע על כך הרבה אמנים מג'ון ליידון ועד רדיוהד. ארבעה גרמנים מוכשרים ומנוסים+יפני משונה שמצאו ברחוב, והשילוב הוא אחד ההרכבים הטובים ביותר שעולם המוזיקה אי פעם ידע. אפס מאבקי אגו וסולואים, כולם שומעים אחד את השני, הסולן מתפקד ככלי נגינה בעצמו יחד עם השאר שמנגנים ומנגנים ומנגנים... הרוק האקספרימנטלי החופר של הוולווטס עם קצת מהfunk של בראון וסטון+המהפכה של מיילס באולפן+המודרניזם של שטוקהאוזן, בולז, וארז, שפר יחד לתערובת המעניינת הזו שלא נשמעת כמו שום דבר. גם היום, שום אמן/להקה נשמעים כמו איך שCAN נשמעו בסבנטיז. זו אחת הלהקות החשובות ביותר, ואפשר להבין למה האלבום הזה כל כך משפיע. מלבד העובדה שהוא כיפי ומעניין ולוקח אותך למקומות שונים (וגם קצת מצחיק בקטע אחד), הוא גם מלמד. מוזיקאים לומדים מהאלבום הזה המון, איך לנגן ביחד ולתפקד כגוף אחד ולא כמספר נגנים שמנגנים יחד במקרה. תשמעו ותבינו. (הנה האלבום, אבל כדי לשמוע אותו במהירות הרגילה שלו צריך להעלות אותה בהגדרות ל-2)

Igor Stravinsky - Rite of Spring


המלחין בפוזה של "תשמעו, אין מה לעשות, אני הגדרתי את המאה ה-20"

וואוווו..... הו וואו.. אחת היצירות המעניינות והיותר אהובות עליי ברשימה. ה-הצהרה של המאה ה-20. כשאולם הקונצרטים רתח מזעם ונהייתה מהומה. סטרווינסקי אחד המלחינים החשובים ביותר בהיסטוריה (וקרוב להיות המלחין האהוב עליי אי פעם, אני צריך להחליט בנוגע לזה), עשה מהפכה, והותיר את עולם המוזיקה בשוק. כל האזנה למאסטרפיס הזה: תענוג. מהפתיחה, הוו הפתיחה הכל כך מדהימה ושקטה שאי אפשר לדעת מה הולך לבוא. דרך הכאוס, הפגאניזם, המקצבים הריטואליים, שמתארים את הקרבתה של בתולה לאל האביב. אני לא יכול לתאר לעצמי מה היה קורה אם היצירה הזו לא הייתה קיימת. זה היה נראה אחרת, וזה היה נראה רע. היצירה הזו היא המאה ה-20, ופשוט כיף להקשיב לה כל פעם מחדש. מי שחושב שמוזיקה קלאסית נועדה להרגיע ולרכז את המאזין בשיעורים, שיקשיב לזה וכל עולמו יתהפך. כמו שנכתב אז בסקירה של Japan in a Dishpan, כל הזבל של המאה ה-20 מרוכז פה ביצירה אחת. המוזיקה הפופולרית הייתה נראית דלה בלי היצירה הזו. זאפה, קרימזון, ודולפי הם רק שמות מועטים שהושפעו מסטרווינסקי ופולחנו. ללא היצירה הזו, איך הפרוג היה מגיע לסמל המובהק שלו של מקצבים משתנים ומתוסבכים? ללא היצירה הזו, איך הפאנק היה מקבל את האנרכיה שכל כך מייחדת אותו? והיצירה הזו מאווווד אנרכיסטית. פייר, אני עוד לא חושב שאני בשל לכתוב על המאסטרפיס הזה שהוא כל כך גדול מהחיים. אני אכתוב על זה מתישהו, אבל עד אז, פשוט תקשיבו. מילים לא יכולות לתאר את מה שתשמעו.. (והנה היופי הזה)

Nick Drake - Pink Moon

אלבום פשוט יפייפה (שוב פעם העטיפה עשתה את זה). דרייק באלבומו האחרון. רק הוא והגיטרה (למעט פסנתר שהוא מנגן בשיר הנושא) הוא היה מדוכא, בתחושה שהקריירה שלו לא תוכל לעלות למעלה. הוא לא הצליח בתקופת חייו, וסיפורו הוא אחד העצובים אי פעם. דרייק מבטא את כל צערו, ומוציא את הכל בשקט נוגה. עם לחנים יפים, וכל כך פשוטים. דרייק שר יפה כל כך שכואב עליו, עם העובדה שהלך בגיל כל כך צעיר. זה אלבום מושלם, מהעובדה שהוא כל כך פשוט, כל כך מסוגר בעצמו, לא הייתי משנה בו כלום. זו שירת הברבור של ניק, וככה הוא עזב אותנו בדיוק כמו שהאלבום נשמע. בשקט. (להאזנה)

The Mothers of Invention - We're Only in it for the Money


שיואו האלבום הזה כל כך פאקינג אדיר. הוא לא שם על אף אחד, והוא כל כך מצחיק והזוי וכיפי, ופשוט זאפה. כן. זה זאפה. זה לא האלבום להתחיל עם זאפה, אבל בעיניי זה האלבום שמייצג אותו ואת הmothers בצורה הכי טובה. תגובת הנגד לכל ילדי הפרחים שכל הזמן לקחו LSD ונורו ברחובות ע"י שוטרים, לדור ההורים חסר האחריות שבעקבות זאת ילדיהם הפכו לאותם היפים ברחובות, ותגובת נגד לביטלס ולסרג'נט פפר שהושפע מאוד מזאפה, ולנון ומקרטני שהעריכו ואהבו את הגאון המשופם. הוא לא שם על אף אחד, ובמשך 39 דקות כל הכיף נמצא. דו וופ, ניסויים באולפן, גרעפסים, טירוף, צחקוקים. זהו אחד האלבומים הכי מפורסמים של זאפה ובצדק. לקיחת שירי פופ טיפשיים ולהלביש אותם בפרודיה עוקצנית יחד עם כל הטירוף הנורמטיבי של הmothers עושה אותו למה שהוא. זו חוויה אחת מטורפת ומוזרה, אבל כיפיתתתתת. (להאזנה)

Ludwig Van Beethoven - 9th Symphony


I Can't hear you, but you're still wrong
וואו.. לא... היצירה הזו פשוט גדולה מהחיים עצמם. גדולה מהכל, אני לא יכול לכתוב ולהגיד עד כמה אני סוגד למאגנום אופוס הזה. זה פשוט יותר מדי. ועדיין, בטהובן היה קרוב לסוף חייו, חירש, בודד, כל ידידיו נעלמו בדרך זו או אחרת, ועברו שנים מאז הופיע. הסימפוניה התשיעית הייתה שירת הברבור שלו (למרות שהוא הלחין עשירית שמעולם לא סיים). זה פשוט קשה להאמין, הבן אדם היה חירש! והוא הפיק את הדבר הזה? זה פשוט לא הגיוני. אם יש גן עדן, מצאתי אותו, דמעות יורדות לי כשאני שומע את היצירה הזו. שכחו מקובריק, וכל הפרודיות ואינסוף גרסאות שעשו לזה, היצירה הזו פשוט אלוהית, מלאכים לא מוחשיים בצלילים. מהפתיחה שבשבילי זו בריאת העולם בצלילים ועד לסיום המלכותי שבו אתם בטוחים שהגעתם לגן עדן, בסיום של מסע ארוך ומספק. זו לא רק האודה לשמחה, זו כל הסימפוניה שהיא תענוג לאוזניים. זהו! די! תשמעו ותבינו.. (גן עדן כאן)

Van Der Graaf Generator - Pawn Hearts

אני בחיים לא אשכח כששמעתי את האלבום הזה לראשונה. כל כך אכזרי, כל כך אפל, כל כך מרושע, שום להקת מטאל ששמעתי התקרבה או תתקרב למה שהאמיל וחבריו יצרו באלבום הזה ב-1971. זהו אחד האלבומים המופתיים של הפרוג ובכללי, זה אלבום מצמרר, גורם לשערות הגוף לסמור, זה מרושע, זה אפל, וזה טוב. האמיל, האדגר אלן פו של המאה הזו, עוסק בנושאים קשים: משמעות החיים, מוות, טירוף, פיצול אישיות, כל זה בשלושה אפוסים שמטיילים באפלה בשקט בשקט ולפתע מתפרצים עם רעם חזק ואדיר. האמיל צורח, שר, לוחש, בוכה, בנטון מפרק את האורגן, אוונס מנגן כאילו היה בשבט על התופים, וג'קסון כוכב (וגם אורח מיוחד - מר פריפ). A Plague of Lighthouse Keepers זה אפוס פרוג שראוי לשבת ליד Echoes או Supper's Ready. אבל זו לא רק היצירה הזו, כל השלושה עושים את האלבום הזה למה שהוא. מתעבי הפרוג שרק נגעלים מלשמוע את המושג, תנו צ'אנס ותשמעו את האלבום הזה. לא תתאכזבו. ג'ון ליידון אוהב אותם, שזו סיבה מספיק טובה ללכת ולשמוע את המאסטרפיס הזה. (להאזנה)

Gentle Giant - Octopus

עוד קצת פרוג, עם ה-להקה שהראתה לכולם מה זה פרוג. ג'נטל ג'ייאנט שלא זכו להצלחה גדולה כמו עמיתיהם הפרוגרסיביים באותה תקופה, לקחו ה-כ-ל: בלוז, פולק, קלאסי, מודרניזם, funk, מוזיקת ימי ביניים, רוק אנד רול, כל זה לתוך התערובת שכל כך ייחדה אותם. הרבה אומרים שללהקה הזו אין רגש. זה כל כך לא נכון, הלהקה הזו אמנם השפיעה על כל הטכניקה בז'אנר, וכל להקת פרוג מטאל שנייה בעולם בין אם במודע או אם לא מחקה את וירטואוזיות של הענק העדין, אבל היה להם feel, הם ידעו גם לגעת בצד האחר של המוח, ולא רק בצד השכלתני והחושב. Octopus הוא האלבום שבעיניי ממצה ומראה מי אלה ג'נטל ג'ייאנט. יש בו רגעים קליטים, אבל כשהם רוצים להיות מורכבים, הם עושים את זה בגדול. (להאזנה)

The Velvet Underground & Nico

טוב, זה קצת מוזר לשים את האלבום הזה פה, יחד עם כל האלבומים האלה. האלבום הזה שכמו שבריאן אינו אמר, כל מי שקנה אותו הקים להקה, והיה כישלון בזמנו, כשלוולווטס לא היה דלי להשתין בו, וכשנתמכו ע"י אנדי וורהול שנתן להם מקום לישון, אוכל ואת הזמרת ניקו מאוד השפיע עליי, ואני מקשיב לו הרבה בזמן האחרון. האלבום הזה, עם העטיפה הכל כך אייקונית, הוא האנטיתזה המוחלטת להרבה מהאלבומים שנמצאים פה, ובכללי לרוב הדברים שהקשבתי אז. השנה, נחשפתי לגדולתם של הוולווטס. לו ריד הוא גאון, משורר, וsinger songwriter בחסד, ג'ון קייל הוא איש אוונגרד בכל נשמתו, והוא בהחלט ידע מתי לקרוע את עוד התוף, לניקו יש קול עמוק שאני לא חושב שעוד מישהו/י יכול/ה לשיר כמו שהיא שרה. וסטרלינג מוריסון ומורין טאקר שומרים יפה על הקצב. האלבום שכל כך אופנתי לאהוב ולשבח אותו, שהשפיע על להקות האלטרנטיב והפאנק, שהוקלט באיכות כל כך גרועה ועדיין השיג מעמד של קלאסיקה נצחית, ממש הצליח להביא לי תחושה טובה למרות הנושאים של השירים. גם כאן החבר'ה כל כך מורכבים אבל כל כך פשוטים. שירים כמו Venus in Furs ו-Heroin הם שלמות שמייצגת הוולווט אנדרגראונד כמו שצריך לזכור אותם. הוולווטס דחפו את גבולות הרוק אל משהו אפל יותר. ריד כותב ומוציא הכל בנוגע לסאדו מאזו, טרנסג'נדרים והרואין יחד עם רוק אנד רול שמושפע מאורנט קולמן וג'ון קייג'. האלבום הבא זה כבר אוונגרד במלוא הדרו, והשניים אחרי יותר מלודיים ורגועים, האלבום הזה הוא השילוב של הכל. גם פרוגרים שנגעלים מפאנק (כמו שאני הייתי עד לאחרונה) לא יוכלו שלא להימשך למינימליזם המתוחכם והג'אנקי/ניו יורקי של הלהקה. (להאזנה)

Soft Machine - Third


לאלבום הזה, תמיד תהיה פינה חמה אצלי. לא מעט אמרתי שאני מאוד אוהב את האלבום הזה, ושהוא אחד האהובים עליי בכל הזמנים. נחשפתי אליו בכיתה ז', אבל הקשבתי לו באמת השנה. סופט מאשין שעברו פאזה מלהקת פרוג-פסיכדלי פופי ללהקת פיוז'ן, החלו לשלב חומרים אינסטרומנטליים, אבל המתופף/זמר המוכשר רוברט וויאט לא מצא את עצמו בכיוון החדש, ונענה בשלילה כשרצה לחזור לסגנון הקודם. בכל זאת, הוא הכניס קצת מעצמו עם אחד השירים (סליחה יצירה) הכי אהובים עליי אי פעם, Moon In June הקטע המושר האחרון של הלהקה, שנה לפני שארז את מערכת התופים ועזב לקריירת סולו מצליחה (וגם הפך לנכה, אבל נגיע לזה אח"כ). מלבד הקטע הזה, בכל שלושת הקטעים כל החבר'ה מפציצים ברמת נגינה מטורפת, ועדיין מרגשים (ואנשים אמרו שמוזיקה אינסטרומנטלית לא מרגשת). למייק רטלדג' יש את ה-סאונד. אחד הצלילים אם לא ה. הצליל המפוזפז הזה הוא משהו שלא שמעתי בשום קלידן, ואם יש את אחד הדברים שעשו את האלבום הזה, זה הצליל הזה. כל 4 הקטעים הם מופת, ואני כל כך אוהב אותם, שאני לא יכול לתאר את זה, בשביל זה תצטרכו להקשיב לבד. (להאזנה)

Arnold Schoenberg - Pierrot Lunaire

המלחין בפוזה של: "סטרווינסקי? פטטט, אני הגדרתי את המאה ה-20!"

אוי ווי, אלוהים ישמור! השתגעת?! מה זה הדבר הזה? טוב.. אני אוהב את זה.. וזה מאוד צפוי ממני לאהוב את הגועל הזה לא? ארנולד שנברג, מלחין גאון, מהפכן, שגם הוא כמו סטרווינסקי (שלא היו החברים הכי טובים) שינה את הכל, והפך את הקערה. "פיירו הסהרורי" יחד עם פולחן האביב, הן היצירות שעשו את המאה ה-20. איזה תענוג לשמוע את התווים המעווותים, יחד עם הזמרת שספק מדברת ספק שרה (טכניקה שהמלחין עצמו המציא). השמעתי את זה לחבר, וחבר שלו אמר שהוא רצה להקיא. אמרתי למדריך אחד במחנה שהיה מוזיקאי איזה מלחינים אני אוהב, כשעניתי הוא אמר: "אוי אני מצטער, בעיניי זה מזעזע", אני יכול להבין. אבל תנו צ'אנס. זו יצירה מרתקת וכל כך גאונית, איך שנברג הלחין את הדבר הזה? טוב, הוא היה גאון. אבל זה נשמע כל כך מבולגן וכאוטי, בהתחלה אפילו יישמע כמו סתם תווים מאולתרים, אבל בצורה משונה, מסודר. מחזור השירים הזה הוא באמת משהו מיוחד, ממש לא לכל אחד, אבל באמת מעניין. ומי שיאהב, יתענג על זה. תשאלו את ביורק. (להאזנה)

Wayne Shorter - The All Seeing Eye

וואו זה חתיכת אלבום! את האלבום הזה הכרתי השנה, כפי שאכתוב עליו בפוסט הבא אולי. כשהמוכר בדיסק סנטר המליץ לי לקחת אותו. אני לא מתחרט על הבחירה הזו, ומודה לו על זה כל כך. את שורטר, שעד אז הכרתי רק מהעבודות שלו עם מיילס ומוות'ר רפורט, עשה כאן אלבום מצוין שמשלב בין המודאליות הרגועה, לבין האוונגרד הפרוע. שורטר אסף מסביבו נגנים מושחזים ומדהימים: פרדי הבארד שכבר כוכב כאן, הרבי הנקוק, רון קרטר וזה רק חלקי. ביצירות יש מלודיה, הולכים לאנשהו, אבל כל זה יחד עם אלתורים מטורפים, חצוצרה צווחנית, ומקצבים מהירים. שורטר בתשובתו לקולטריין וlove supreme הביא פה אלבום מעולה. אפילו (סליחה על הביטוי) זה אלבום עם ביצים! הוא כל כך טוב, שזה חטא. (להאזנה רק קטע הפתיחה)

Robert Wyatt - Rock Bottom

ולסיום הפוסט הארוך מאוד והטיפה מייגע הזה (סליחה מראש), אני מביא את האלבום האחרון כאן, אחד שהקשבתי לו הרבה מאוד בשנה הזו, ויוצריו הוא אחד האמנים האהובים עליי אי פעם. רוברט וויאט, אחרי סופט מאשין, אלבום סולו ראשון ולהקה חדשה מצ'ינג מול, הופך לנכה לאחר שנפל מקומה רביעית במסיבה. הוא חשב שזהו, הכל נגמר, אבל במהלך השיקום שלו, הלחין על פסנתר, את מה שיהפוך לאחד האלבומים, האישיים, המרגשים ובעיקר היפים שבהם: Rock Bottom. כן, רוברט באמת היה ברוק בוטום אז, אבל הוא התרומם וניצח. בגדול! אז יש את הבלדה המושלמת והיפייפיה Sea Song (וואו Sea Song), אבל כל השירים שמרכיבים את האלבום, הם יחידה אחת. נפשו של רוברט באותה תקופה משתקפת בשירים האלה. זה אלבום אמנם אישי, אבל מלא בביזאריות הכל כך אופיינית לרוברט יקירנו. זה אלבום מאוד מעניין, מאוד יפה, יש שירים שתזכרו ולא תפסיקו לזמזם. הוא קיבל עזרה מהמון חברים שהתגייסו לעזרתו, וכאמור יצא מנצח עם אחד האלבומים היפים ביותר שיצאו אי פעם. תשאלו את אביתר בנאי. (להאזנה)

וזהו, הנה הגיע לסיומו פוסט לשנתיים לבלוג הזה. כנראה הפוסט הכי ארוך שכתבתי עד עכשיו, מי שקצת התעייף, עמכם הסליחה, מי שאהב, שמח שאהבתם. נכון, יש עוד הרבה שלא נמצאים: איפה אולדפילד?, איפה קאמל?, איפה מינגוס?, ג'ודס פריסט?, הנדריקס? דילן? טרייב קולד גווסט? קצת ישראלי? קפטן ביפהארט? (ותאמינו לי, היה לי קשה שהוא לא פה) ואיפה כל המטאל שדיברת עליו כל הזמן? אבל אני מרגיש שלם עם הרשימה הזו. אולי היא תשתנה במהלך השנים, אבל כרגע אני חושב שאלה ה-30 שהייתי לוקח לאי בודד (לפחות עד שאשתעמם לגמרי ואעשה לי Top 100) לא אעשה עוד פוסט ארוך ומייגע כמו זה, אבל תהיו בטוחים שיהיו עוד הרבה פוסטים. תודה על המחמאות, על הכל, העובדה שחלקכם אמר שלא הכיר אף פעם את חלק מהדברים, או פשוט גרם לו להיזכר ולשלוף את האלבום ולשמוע אותו שוב, רק בשביל זה שווה לכתוב את הבלוג הזה. תודה, ונתראה בפוסט הבא!

נ.ב.:
 
Captain Beefheart & His Magic 
Band - Trout Mask Replica, גאדמיט! אני לא יכול בלי האלבום הזה! חרגתי מ30, ולא עמדתי בהבטחה שלי... לא אכפת לי, אני מת על האלבום הזה. לא לכל אחד, אבל מי שיתאמץ ויפנים ויתאים את עצמו לרוח, יבין שמדובר במאסטרפיס

בואו לשמוע שירים מהיער!

אלבום חדש של קסם ישן. ככה תואר אחד האלבומים היפים שיצאו אי פעם, בכרזה שקידמה את יציאתו. איאן אנדרסון וחבריו, כמעט עשור מאז שהקימו את ג'טרו טאל, החליטו לקחת את הסגנון שהתמקדו בו לאורך כל הקריירה שלהם, וללכת עם הקונספט הרבה יותר רחוק: הפולק.

האלבום Songs from the Wood שיצא ב-1977, הוא מופת של כתיבה, לחן, ביצוע, מורכבות וליריקה. כמעט ואין עליו תלונות, בעיקר בשל העובדה כי הוא החזיר ללהקה את הכבוד שלה, אחרי מספר אלבומים שחלקם לא התקבלו יפה, מהפכת הפאנק ששינתה הכל, גירושיו של אנדרסון מאשתו, סיבובי ההופעות שהייתה תחושה כי הם לא נגמרו, ונפילת הרוק המתקדם.

אנדרסון שמלכתחילה צחק על עמיתיו הפרוגרסיביים בסבנטיז, ולמרות זאת להקתו נחשבת לאחת המייצגות של הז'אנר. אבל מה שמבדיל אותם מהשאר, היא העובדה שלא התנשאו יותר מדי לעומת להקות כמו ELP או יס (שאותן אני מאוד אוהב). אנדרסון וחבריו לא נפלו במלכודת היוהרה והפומפוזיות, ושמרו על מוזיקה שמצד אחד הייתה מורכבת והפעילה אזורים במוח של המאזין, ומצד שני, גם הייתה down to earth, ודיברה אל הקהל. ככה, הצליחו להישאר בעניינים.

אז מה קרה לאנדרסון? ובכן, הבחור שהקים את להקתו ב-1967, די התעייף מכל מהסובב אותו, בעיקר בגלל שהוא המנהיג של אחת הלהקות הכי מצליחות בשנות השבעים, וכתב את כל החומרים שלה. אחרי גירושין מאשתו ג'ני, סיבובי הופעות בלתי נגמרים ועזיבה של חברו הטוב ג'פרי האמונד שאייש את עמדת הבס עד 1975, כשהחליט כי נמאס לו, עזב הכל, וחזר לצייר. החליף אותו, ג'ון גלסקוק. בסיסט צעיר (שגם שר קצת) ונלהב שהיה חבר בלהקת Carmen, שניגנה עם ג'טרו בסיבובי ההופעות שלה.

ב-1976, צפה אנדרסון בשינויים בעולם המוזיקה העדכני, וכדי להתאים את עצמו לשינויים כתב את אלבום הקונספט Too Old to Rock and Roll, Too Young to Die. אלבום כל כך רלוונטי גם היום, שעוסק ברוקר מזדקן, שמבין כי זמנו חלף, ועליו לפנות את הבמה לדבר הבא. האלבום עצמו היה די חלש, ולמרות כמה שירים מצליחים, הוא לא בדיוק היה הצלחה גדולה.

הסולן/חלילן/גיטריסט אקוסטי/יותר מדי דברים לרשום החל לפתוח דף חדש. מספר דברים שסבבו סביבו, השפיעו עליו ועל להקתו. הוא התחתן בשנית, עבד עם להקות פולק כמו סטיליי ספאן (שהפיק להם אלבום, שבו מר בואי התארח כשניגן על סקסופון) ופיירפורט קונבנשן, ומגוריו באזורים הכפריים והפסטורליים של אנגליה, השפיעו עליו, לקחת אותו ואת להקתו לכיוון שונה. הפולק רוק תמיד היה חלק במוזיקה של טאל, והיה אחד הסממנים המובהקים שלה. אבל הפעם, אנדרסון הלך עם הרעיון רחוק יותר. חברו דיוויד פאלמר (שמאוחר יותר בעזרת הרפואה הפך לדי פאלמר) שהיה מעורב בעיבודים התזמורתיים בכל אלבום של הלהקה, הפך כעת לחבר להקה רשמי סוף סוף, ושני הקלידים העשירו את הצליל של הלהקה.

בנוסף, שתי הגיטרות, האקוסטית (אנדרסון) והחשמלית (מרטין באר, יד ימינו ושנים לאחר מכן, יריבו) הפכו לגוף אחד, כל אחד גיבה את השני והגיב לשני. זה היה דיאלוג בין הפולק הפסטורלי והכפרי, לבין הרוק הכבד והעוצמתי מלא הדיסטורשן. ככה החלה אחת התקופות היפות, הטובות ביותר, ולמעשה התקופה האחרונה לפני סיומה של הלהקה (מבחינתי הלהקה סיימה את דרכה בסוף שנות השבעים, כל מה שאחרי היו ניסיונות לא מוצלחים של אנדרסון ובאר לשמור על ג'טרו בחיים). טרילוגיית הפולק. עכשיו מוזיקת הפולק כאמור, הייתה חלק בכל אלבומיה של ג'טרו טאל, הפכה ליותר דומיננטית, וגם ופה הדגש, המילים התכתבו יפה עם הסגנון.

חיים ביערות, קריאה לחזור לזמנים יפים ועתיקים בהם חיים בטבע היו בשגרה, סקס בשדות, דרואידים, מיתולוגיה קלטית, בקיצור חגיגה גדולה של סגידה לטבע. המילים הפכו יותר נאיביות (במובן הטוב), יותר שמחות, פחות ציניות, ועדיין שמר אנדרסון על ההומור. לפתע, גם פתאום החלה לחדור אווירה יותר דמוקרטית בכתיבת השירים. זה לא היה רק אנדרסון. עכשיו גם פאלמר ובאר היו מעורבים בתהליך. זה נראה כמבשר לעידן מוצלח בהיסטוריה של הלהקה. והוא נפתח יפה כשבסתיו 1976 (תקופה כל כך מתאימה, לא?) באולפוני מורגן בלונדון ועוד אולפן אחד נייד, הקליטו את מה שנחשב כאחד האלבומים הכי טובים של טאל, שיצאו מזה הרבה זמן, ואחד האלבומים האהובים עליי אי פעם (דבר שנזרק בקלות, אבל אני לגמרי בטוח במה שאני אומר).

הרוח נושבת קרירה, תחזירו לי את החליל בבקשה!

ובכן, כבר מהשיר הראשון, אפשר לקלוט כי יש פה משהו חדש ומדהים. אז בואו נתחיל במסע!

אנדרסון שובר את הקיר הרביעי, ובשירת א קאפלה, קורא לנו המאזינים לשמוע שירים מן היער, בטענה שהם יגרמו לנו להרגיש יותר טוב. אקספוזיציה לכל האלבום הזה. ובחיי הוא צודק. רק מהרגע שאתה שומע את השניות הראשונות, אתה מרגיש נפלא, אנדרסון לוקח אותנו למחוזות אבודים, אל זמנים שנשכחו מזמן, אל זמנים יפים, בתקופה הקלטית העליזה. ואז נכנסת הגיטרה האקוסטית, ועכשיו החגיגה מתקדמת (חה! מתקדמת!), לאורך כל השיר, מפליאים אנדרסון וחבריו באיזון מעולה בין הפשטות הקליטה שאתה יכול לזמזם, יחד עם שינויי מקצבים מתוסבכים, קונטרפונקטים, הרמוניות מעניינות, וכל מה שיגרום לך לנסות לנגן תופי אוויר בקצב המתאים (לא תמיד בהצלחה). מדי פעם, אנדרסון שולף את החליל הקסם שלו, ומוכיח שוב עד כמה הוא חלק בלתי נפרד מהמוזיקה של ג'טרו. כשהם ביצעו את זה כאן לפני כמה חודשים, אני השתגעתי מהתרגשות, וגם היום, לשמוע את זה, עושה לי טוב, בדיוק מה שאנדרסון התכוון לשדר בשיר הזה שפותח את האלבום הכל כך אופטימי הזה.

השיר הבא, הוא בעיניי אחד היפים של הלהקה. אבל מה שכן, זה לא בדיוק "שיר של ג'טרו טאל". מדובר פה בשתי דקות שהן אנדרסון סולו לחלוטין. הוא מנגן פה על הכלים, ומביא מלודיה יפה, על ג'ק הירוק. יצור מיתולוגי שתפקידו לשמור על כל הצומח בחורף עד האביב. בשיר אנדרסון שואל אם ג'ק אי פעם ישן (כי מה לעשות גם יצורים על טבעיים צריכים לנוח), ומהרהר לו אם יש עוד צמחים בעולם בעידן המודרני היום, כשהוא בסוף אומר שהוא ראה כמה על המדרכה. Jack in the Green ממחיש הכי טוב את הצד הפולקי של ג'טרו. זה שיר פולק רוק פסטורלי ויפה, שממשיך את המסע אל אותם מחוזות אבודים שנשכחו מזמן. ואנחנו ממשיכים.

במה שאפשר לקרוא לו ריף, מנגן אנדרסון על החליל יחד עם צ'מבלו מוטיב כיפי ויפה על סולם דו, ושר על גביע הפלא. יש שינויי מקצבים במהלך השיר, אבל אתה לא יכול שלא לרקוע לזה את הרגל ולשיר. אנדרסון עצמו אמר שכל האלבום הזה סימל לכל חברי הלהקה את הבריטיות שבהם. פולק ז'אנר שכל כך מזוהה עם האמריקאים (טים באקלי, סיימון וגרפונקל, בוב דילן), קיבל פה את הפרשנות הבריטית שלו לפולק, והמחיש לעולם את הפולק הבריטי, או אפילו יותר את הפולק כולו. ז'אנר פסטורלי ויפה שמביע תחושת הלל לטבע מלווה בגיטרות אקוסטיות, וטרובדור שמזמר לו או על היצורים המיתולוגיים ששומרים על היער, או על תקריות שעברו עליו.



ואנדרסון, הוא בהחלט הטרובדור האולטימטיבי. טרובדור שאפשר לאהוב בקלות, יש לו קול מדהים (שנהרס לגמרי), יכולת לנגן על מספר כלים, ובעיקר חוש הומור בריטי בריא. אנדרסון מציג את עצמו בצורה הכי ברורה כטרובדור בשיר היפייפה The Whistler. אחד מהשירים הכי יפים באלבום, ושל הלהקה בכלל. באמת, הייתה תקופה שלא הייתי מפסיק לשמוע אותו. זה מנגן בסולם פה דיאז מאוד נאיבי, עליז ונחמד, ובפזמון עוברים פאזה, ואנדרסון שר על עצמו כחלילן שמגיע לעשות קצת שמח במשך שבוע, אבל למרבה הצער צריך ללכת ביום השביעי, כל זה בשיר פרוג פולק מעולה ומקפיץ, אל תגידו לי שלא נתקע לכם בראש: "i have a pipe, and a drum to play!". והפתעה: אנדרסון מנגן על חלילית אירית, לא חליל צד, הוא שוב פעם מפתיע במחלקת כלי הנשיפה, אחרי שעשה את זה בתחילת הסבנטיז עם סקסופון. אבל הוא לא רק עוסק בטרובדור.

הוא מביא שיר חג אופטימי וכיפי, שלכאורה, מדובר על שיר לחג המולד, אחרי הכל הפעמונים מצלצלים, והכל נשמע כל כך נאיבי כמו ילד שמחכה לסנטה בבבוקר מהבית, אבל חברים זה משהו אחר לגמרי.. מדובר בשיר הלל ליום הקצר בשנה, יום חג לדרואידים, הכמרים הקלטיים באנגליה. אותם חבר'ה שסגדו לטבע, לבשו חליפות לבנות, הקריבו אפילו קורבנות אדם כפולחן, ורקדו במעגל בסטונהג'. היום, בתקופה שבה חושבים שמדובר בשיר לחג הנוצרי המוכר, קצת קשה להבין על מה מדובר. אבל איש כמו אנדרסון לא בא להתמקד בהווה, הוא בא לקחת אותנו לעבר הקלטי של אנגליה, אחרי הכל הוא הגיע מסקוטלנד! ה-ארץ הירוקה.

גם סקס בשדות מככב פה עם Hunting Girl. שיר על הבחור הנחמד הצעיר, שפותה ע"י נערה ציידת צעירה על מנת לעשות את זה בשדות (באותה תקופה, הייתה אמונה כי סקס חשוב לפוריות השדה). שיר שנותן חזק. פרוג פולק כמו שאנחנו מכירים מג'טרו (מר אנדרסון) מתוגבר וחמוש בדיסטורשן ואנרגיות הארד רוקיות כיפיות (מר באר). פייר, אני אודה מאוד אהבתי את השיר כששמעתי את האלבום, אבל פחות מהשאר. הוא הרגיש קצת מרוח, אולי היה אפשר לקצר אותו, הבנתי שצריך זמן עם שירים כאלה, היום אני לגמרי מרוצה מהאורך שלו, ותמיד כיף לעשות אפילו הדבנגינג כשבאר נכנס עם הגיטרה שלו, ומראה לכולם שלמרות ההתחברות לשורשי העבר, הם עדיין יודעים how to rock.

אחד השירים היותר יפים באלבום הזה הוא כמובן Velvet Green, הווו Velvet Green. מיני סימפוניה קטנה שאמנם שאפתנית, מלאה בשינויי מקצבים ומאוד מרשימה, אבל לא מנסה להרשים יותר מדי. היא מרשימה, אבל גם מרגשת. בעיקר בפזמון שעובר לסולם לה דיאז ואנדרסון שר לו בכל כך הרבה יופי, שאני לא יכול לתאר. התיאור הכי טוב, הוא בצלילים. בקטע אחד, אפשר לשמוע את אנדרסון צועק ומסמן לחבריו מתי לעבור לקטע הבא. זה מראה עד כמה ג'טרו לא היו מנותקים והופכים את האולפן לבועה האישית שלהם. כאן אתה מרגיש, קצת כמו Taxman עם הביטלס, כאילו אתה באולפן עם אנדרסון, באר, פאלמר, בארלו ברימור, גלסקוק, וג'ון אוון.כאן, בניגוד לHunting Girl, זה יותר שיר אהבה לנערה. כנראה עם קשר ארוך. אולי אנדרסון מביע כאן את אהבתו לאשתו החדשה. oh well זה עדיין יפייפה. וככשיר אהבה בשדות הופך פתאום לקטע מלא בשינויי מקצבים, חילופי מנגינות, ורמת נגינה גבוהה, אז ברור שזה חייב להיות משהו שווה. אם יש כאן את אחד משיאי האלבום, אז הרי זה נמצא בVelvet Green, מהמנגינה הימי ביניימית שפותחת אותו ועד הסוף באקורד G אחד גדול.

בסיום האלבום, אנחנו במיני אפוס, Pibroch. במשך 8 דקות, מפציצים החבר'ה, ובעיקר באר, שהצליח בהכפלת הגיטרה שלו להשיג אפקט שגורם לגיטרה להישמע כמו חמת חלילים (כמו ציינו שאנדרסון סקוטי כן?). כבר אחרי אפוסים של 44-45 דקות, מצליחים החבר'ה להגיד הרבה ב-8 דקות. אבל לא מדובר פה בקטע סופר מתוסבך ובלתי מתקשר. זה ממש שיר שעטוף בתוך מסגרת של יצירת רוק קטנה וחכמה, שכוללת רגעים של גיחה באנגליה הקלטית הירוקה וקצת בימי הביניים. רגע יפה ביצירה זה, כשעוברים פתאום לקטע אקוסטי עליז שלוקח אותך לאותם שדות ירוקים, עם החליל של אנדרסון, שמוביל את הכל חלק. ולסיום הכל כך יפה, ל-2 דקות מביא אנדרסון שיר שכל כך מדבר אליך, גם כשאתה לא בדיוק בעניין של לחזור אל היערות. Fire At Midnight, מסיים את כל הסיפור, כמו סרט שמגיע אל סיומו, כמו עוד יום טיפוסי ונורמלי אבל כיפי ופרודוקטיבי. אנדרסון שר על האישה שחוזרת הביתה מיום ארוך מהעבודה, כשהוא כותב לו את שיר האהבה הזה, ומצהיר כמה כיף לו להיות איתה בבית (כל זה עם קטע מעבר פרוגי מגניב של שינויי מקצבים כמו תמיד). כמה שאני אהבתי לשמוע את השיר הזה השנה עם תחילת התיכון. אני מתכוון, התיכון מהנה, אבל נראה שfire at midnight, השלים את התמונה.



ככה אנדרסון סיים 41 דקות ו-22 שניות אופטימיות שכאמור, לקחו אותך למקומות שכבר מזמן נשכחו. אל מקומות ששמורים אולי רק בסיפוריו של טולקין, אל מקומות שהיית רוצה לחיות בהם. רחוק מהמודרנה, רחוק מצרות, רחוק מהלחץ האורבני, פשוט מבלה לך ביערות שהופכים אותך לאדם טוב יותר (כמו שאנדרסון אומר בפתיח). מהרגע שאנדרסון מציג לנו את הקונספט של האלבום, ועד הסוף כשהוא מצהיר שהוא אוהב מדורה בחצות כדי לסיים את היום בטעם טוב, המאזין נמשך ונכנס לעולם שאחד הפרונטמנים הכי גדולים ברוק מנסה לקחת אותנו אליו. ימי הביניים, התקופה האליזבטנית, קלטיות, you name it, כל זה במסגרת של רוק מתקדם מורכב אבל נגיש. מתוחכם אבל כיפי. תקופת הבלוז של 1968-1969 מזמן מאחורה, תקופת הפרוג הידועה והיצירתית לא פחות כבר היא כבר ממזמן היסטוריה (שום יצירות של 40 דקות), אנדרסון התאושש מהתקופה של 1974-1976, ויצר את אחד האלבומים הכי טובים שיצאו אי פעם על ידו.


סקוטי ושמו איאן

אחד הפרויקטים הכי גדולים שהאיש הגדול הזה חתום עליו. אבל עם כל הכבוד, בניגוד לעבר, גם שאר החבר'ה עזרו כאן. Songs from the Wood הוא מאמץ קולקטיבי, קבוצתי ומופתי בכל אספקט: מילים, מנגינה, ביצוע. הכל! זו הייתה תחילתה של אחת התקופות היותר יצירתיות והכי מעניינות של אמן/להקה בתקופת הקריירה. כמו תקופת ברלין של בואי, האלקטרוניקה של רדיוהד, האוונגרד של קולטריין, החשמלי של דיוויס, גם ג'טרו טאל בטרילוגיית הפולק שלהם הוציאו סדרה יפה של אלבומים גדולים ויפים, שנשארים כגדולים ביותר שלה. תמיד אפשר לשאול, מי יותר טוב? Stand Up המוקדם והפשוט? Aqualung שהפך אותם לשם גדול והקפיץ אותם לליגה? Thick as a Brick, מאסטרפיס אולטימטיבי של פרוג, והאלבום הכי אהוב עליי של ג'טרו למען האמת? ל-Wood יש את היופי האישי שלו. אין את הציניות וההומור המונתי פייטוני של Thick, או המרירות והin your face הישיר של Aqualung.

Songs from the Wood, נשאר כפינה אחת יחידה ומיוחדת שלעולם לא חזרה או תחזור במהלך הקריירה של הלהקה. למעשה לא בטוח שמישהו אי פעם יצליח להעביר את מה שאנדרסון ושות' העבירו באלבום הזה. אחרי זה, טרילוגיית הפולק נמשכה אל Heavy Horses שהיווה מין גשר בין הקודם להבא. האדם עדיין חי בטבע, ותלוי בבעלי חיים, אבל לאט לאט מתחיל להתפתח ולהתקדם אל המודרנה. כשב-Stormwatch האלבום האחרון הגדול של הלהקה, אין זכר בכלל לאותם חיי טבע עליזים. עכשיו העולם גוסס, עם השליטה של אנשי עסקים ופוליטיקאים בימים שמזדהמים, והטבע שנעלם כליל. האלבום הזה היה יותר אפל. ובשבילי, סימן את סופה של הלהקה.

Songs from the Wood הוא מעין תחילת הסוף לא שבמודע. אנדרסון לא ידע שגלסקוק ידידו הצעיר והנאמן ללהקה, ימות מוות טרגי בגיל 24 מתסבוכת בלב, הוא לא ידע שלאט לאט יעזבו כל חברי ההרכב הקלאסי והאדיר הזה את הלהקה, כשרק אנדרסון ובאר בספינה הטובעת. הוא לא ידע מה שהולך להיות בשנות השמונים, כשבסוף הוא יגשים את האמירה שלו: "זקן מדי לרוק נ רול, צעיר מכדי למות". אבל האלבום הזה הוא אופטימי בטירוף. הוא מביא אותך לעולם שלו. משהו שהיה ולא יחזור לעולם. הוא לא נאיבי מגוחך, הוא נאיבי יפה. המאזין יכול להתחבר לזה. למי לא נמאס מדי פעם מהמחשבים? מהסמארטפונים? מהרשתות החברתיות? מכל הלחץ בעיר? אנדרסון מציע לנו את השלווה הפסטורלית הזו באלבום הזה, מתוגבר בהמון אנרגיות וכיף עם גיטרות חשמליות מפציצות שיכלו להשתלב אצל דיפ פרפל או בלאק סאבאת'.

ג'טרו טאל הביאו את אחד מהמאסטרפיסס הכי גדולים שלהם. במוזיקה לפעמים, אם אתה רוצה לחדש, אתה צריך לחזור למקורות הישנים והעתיקים. וזה מה שאנדרסון עשה עם חבריו. הביא את הקסם הישן באלבום חדש. זו לא הייתה ג'טרו טאל של 1968-1976, זה היה משהו אחר. אנדרסון כבר לא המטורף עם הפלנל שמשמיע צלילים משונים באמצע סולו חליל הביא פה משהו יותר בוגר, יותר מאוזן, יותר שלם עם עצמו, ובעיקר יפייפה. סימפוניית פולק גדולה ויפייפיה. השנה, אני מצאתי את עצמי מקשיב לאלבום הזה הרבה יותר משאר האלבומים שהכרתי מהם את ג'טרו. אני ממש אהבתי את האווירה, יותר התחברתי לאלבום הזה, מאשר פעמים קודמות ששמעתי אותו ולא בדיוק הבנתי, כי עדיין הייתי בהיי של Thick as a Brick ו-Aqualung. בכלל, אחרי שאנדרסון ביצע בהיכל התרבות בתל אביב את שיר הנושא ואת jack in the green (כנראה השיר היחיד בהופעה שהקול שלו נשמע סביר), אני התרגשתי כל כך, הנה האיש והאגדה מבצע את היצירות שאני כל כך אוהב. פאק! שמישהו יצבוט אותי.

אני ממליץ לכל הפרוגרים שלא שמעו, חובבי הפולק שניק דרייק וניל יאנג מדברים אליהם, ואפילו אל מתעבי הפרוג ובכללי כל אוהבי מוזיקה קדושים שכמותכם, בואו לשמוע שירים מהיער! כדי לגרום לכם להרגיש יותר טוב! אז בואו והצטרפו לפזמון אם תוכלו! זה יעשה אתכם לאנשים טובים יותר!

אז הנה האלבום תהנו לכם, ועוד שיר פולקלוריסטי מהתקופה של האלבום הזה שלא מצא את עצמו בפנים בשם Beltane

הערה: בשבוע הקרוב, אני באמת אהיה הרחק מהישג יד של מחשב (קצת מתחבר לקונספט של האלבום). ככה שהבלוג יוצא להפסקה קטנה. מבטיח לחזור. בינתיים צ'או ונתראה!