ואני מנסה לכפר פה כי אני היה לי איזה מחסום כתיבה בכל מה שקשור לכתיבה בבלוג הזה. אבל אני מתחיל שוב פעם. מנסה. חוויתי איזה מסע פיזי ומוזיקלי וכנראה גם רוחני שכשאני ניגש למחשב/נייד אני מרגיש שאני חייב לעשות את זה אחרת. ויכול להיות שכתבתי פה ושם על אהבה לחורף ומה אני עושה בה.
עכשיו מי ישמע איזה חורף יש פה במדינה שמצויה בשבר סורי אפריקאי ומי ישמע בתקופת המהפכה הסביבתית שנראה שאנחנו בדרך לאסון אקולוגי. כרגע אלה ימים חמים שמחשיכים מוקדם עם הזמן אבל כשאני כותב עכשיו, יש רוח אימתנית באבוע בוע אימתנית שקוראת עליי תיגר ועושה אותי עם שערות גוף סמורים.
וזה משהו שאני אוהב והתגעגעתי לזה. זה. ולמהירות האור של הברקים שעוברת ומנצחת במרתון מול מהירות הקול שמאחרת לבוא עם הרעם, לגשם ולנוף האפרורי היפיפה שנוצר (וגם הפוסטים הציניים שצומחים כמו פטריות ברגליים של "וואו כולכם מתלהבים כאילו ראיתם גשם פעם ראשונה"), להתרכבלות בחדר, ספרים טובים (רצוי בקט), סרטים טובים (רצוי שמש נצחית בראש צלול).
הכלורופלסט שסופסוף יוצא מהצמחים ומשחרר ריח ממסטל שידוע כ"ריח של גשם", יופי של מרקים וכל מיני חידושים במטבח, תה וכמובן, המוזיקה שכמו איזה דוב שמתעורר משנת החורף שלו אבל בנוגע לזה, הדיסקייה שלי מתעוררת מתרדמת הקיץ. והכל חוזר להיות מוקפא אחרי שהשמש הפשירה את הכל.
אז זה רדיוהד וKid A המאמי הלאומי, הסמית'ס, לאונרד כהן איך לא?, פיטר האמיל גם מתארח פה ושם, רוברט וויאט תמיד רצוי, ניק דרייק בכלל זה משהו. פה ושם גם בל וסבסטיאן, בורדס אוף קנדה באים לחאפלה. ביורק התווספה לי, גם אמביינט יהיה, ביל אוונס פה ושם, אביתר והאלבום הראשון יוציא הכל, ג'ון קייג' והיצירות הראשונות שלו לפסנתר. ואני חושב שגם קייט בוש אהובה מאוד (למרות שזה בכל עונה כמעט).
זה נדמה שהשיאים הגדולים שלי במסעות המוזיקליים שעברתי קרו בדר"כ בחורף. בכיתה ז', לא שמתי לב בזמנו אבל השיט הגדול היה לשמוע פרוג כמו חנון ולהקשיב לפיטר גבריאל מספר לי סיפורי פנטזיה סוריאליסטיים. בכיתה י', בתחילת 2016 זו הייתה תקופה מאוד מבורכת מבחינת משקעים.
וגם על הדרך, התחלתי לגלות שיש עוד דברים חוץ מפרוג וחוץ ממטאל והתחלתי לאהוב מוזיקה לא משנה מאיפה היא מגיעה. אני זוכר את הבום הגדול והקליק האחרון שנוצר ביני לבין האלבום המושלם של מר ניק קייב עם Skeleton Tree הטרגי.
אלבום האיוב שמתאר את התחושות והמחשבות של אב שקובר את בנו (ועכשיו עם החדש הו הו). הקליק הזה קרה אחרי אותה הופעה אגדית ומושלמת שלנצח אזכור כאחת הטובות ביותר שנכחתי בהן. כשקייב מכשף, לא עושה דאווינים ושולט בכולם כמו איזה puppetmaster. והוא עשה 7 מתוך ה8 שירים שמרכיבים את האלבום הזה שכמעט ולא זכרתי ממנו כלום בשמיעה ראשונה.
ואחרי אותו יום בנובמבר, התאהבתי באלבום וכמו איזה אקט סימבולי התחיל לרדת גשם יום למחרת והייתי חייב להקשיב. הרגע הזה עם המוזיקה השחורה משחור עם הנוף המלנכולי הרגיש כמו כפפה ליד. אבל ב2018, זה היה אחרת. בחורף ההוא, התגייסתי.
יכול להיות שזו הסיבה למה פתאום נהיה לי בלוק כזה. אבל התחיל פרק שונה בחיים - התגייסתי אי שם בחנוכה אחד כשגשם כבר היה די נורמה ונסעתי למקום הכי נהדר ללכת אליו בחורף. שבטה. המדבר הזה שבהתחלה היה די בסדר הפך לשומקום בלתי נסבל בעיניי. שנראה לי שכל מי שהיה ונמצא בחיל התותחנים יכול להזדהות.
בתכל'ס אני אומר שהמסלול שלי היה תקופה מאוד מהנה. השתנתי לטובה ואני חושב שבתכל'ס בקטעים כאלה צה"ל יודע לעשות לטובה מדי פעם. אבל היו רגעים שלא הבנתי מה אני עושה בחול טובעני ולא מריח עצים רטובים, למה אני בשמירות ולא קורא משהו, למה אני לא חווה גשם אמיתי? ולמה אני צריך לרדת לשטח ולא לשמוע רדיוהד?
ככה זה. זה עובר. אבל באותה תקופה בחורף למרות שדי נהניתי (למען האמת, הטירונות הייתה אוסף אפיזודות סטייל מלכוד 22 או אפילו משהו אחר בכיוון שקורעות מצחוק בכל פעם), הרגשתי שזה לא צריך להיות ככה. לא הבנתי מה אני עושה על מדים ולמה אני בכלל נמצא בשבטה. הרגשתי כמו פנחס שדה ב"חיים כמשל" שקראתי באותה תקופה כשאני מחפש ורוצה שלוות נפש. לא הקפצות ולא כלום, חלאס. עוד מעט אני מציין שנה מאז הגיוס.
ואני חוזר פחות או יותר מוזיקלית לאיך שהייתי באותה תקופה כשהזמן שלי כמלש"ב עמד להיגמר. באותה תקופה, היה לי קראש גדול. קראו וקוראים לה פי ג'יי הארווי. אני התאהבתי באישה הזו ובמה שהיא עשתה. היה נראה לי שאיזו רוקרית עם גיטרה חשמלית שאוהבת קפטן ביפהארט וג'יימס ג'ויס הולכת לעשות לי וואחד בומבילה אצלי בראש.
ובאמת. נסחפתי. Dry היה מושמע מלא פעמים אחרי חזרה מהעבודה, האנרגיות, המילים, הדיסטורשן, החזיר אותי לעשות הדבנגינג כמו בכיתה ח'. ובמהלך התקופה הזו גם, אמנם אהבתי את פולי אבל היה לי קשה למצוא את ה-אחד. מיהו ה"אחד"? האלבום ההוא שסופית מפיל אותך וגורם לך להגיד "אני פשוט אוהב את האמן/נית הזה/ו".
Rid of Me היה גם עם סאונד בנזונה (תודה אלביני אחיקר) אבל לא הרגשתי את אותה זרימה שהייתה בDry (משהו שאני ארגיש הרבה יותר מאוחר באלבום הזה), To Bring You My Love התעלה לי מעל הציפיות אבל עדיין היה נקי מדי, ולפעמים יש לי תחושה שעושים ממנו יותר מדי. אבל איפשהו כבר כשניצני החורף מתחילים להראות סימנים, התחלתי להקשיב לכבשה השחורה בקטלוג של הארווי.
הרי איך לא? יעני הכבשים השחורות תמיד מעניינות, תמיד מושכות, ולא משנה שיגידו שזה מתפלצף לאהוב את זה. חרא על מה שחושבים. זה עושה לי את זה. כמו הבחורות המתוסבכות בחיים או בסרטים שתמיד התאהבת בהן. כזה היה Is This Desire? ולא לקח הרבה זמן עד שאמרתי שהוא הכי קרוב ל"אחד" שלי. איך זה הגיע למצב שאחרי שלושה אלבומים מבוססי גיטרות שהראו שפי ג'יי הארווי היא דבורה הנביאה של הרוק נרול, היא עושה סוויץ' כמעט חד לטריפ הופ אפל, סאונד דאב כבד, בסים רועמים וביטים משונים?
תכל'ס הגיוני אחרי היסטוריה קצרה של הקריירה של פי ג'יי בתקווה בפסקה: הסטודנטית המופנמת לציור ששרה על כוס, זיונים ודם בתגבור דיסטורשן הופכת לסנסציה באלטרנטיב. והיא מקבלת הכרה ולאט לאט סוללת את דרכה למיינסטרים. היא עם טריו חזק ועוצמתי שמפציץ חזק וכאמור התקשורת מבינה שיש לה משהו שלא נעלם בזמן האחרון.
Dry יוצא ומקבל הצלחה די מכובדת. קורט קוביין שם אותו ברשימה היפה של ה50 אלבומים האהובים עליו. פי ג'יי והטריו שלה (סטיב ווהן מבסבס ורוב אליס מתופף ומגבה ווקאלית) ממשיכים עם הפקת האבא של הנויז פאנק ווטאבר אדון סטיב אלביני (נראה לי מיותר לציין כמה הוא עשה) שמוציא מהם יופי של סאונד עם Rid of Me. יש חילוקי דעות ופולי נפרדת מחבריה, מה שהופך אותה לאמנית סולו פרופר ועושה שינוי פאזה ממש לא אחרון.
פגישה עם מיק הארווי בספינה של הזרעים הרעים של ניק קייב וחזרה לעבודה עם חבר ילדות ג'ון פאריש מובילה לשיתוף פעולה מבורך שיימשך לעוד הרבה זמן ומוליד על הדרך את אחד האלבומים האהובים של הניינטיז - To Bring You My Love. היא נשית, מסוגננת, עם שמלה בצבע אדום דם סטייל דיוויד לינץ', פאה, ריסים וסאונד נקי יותר. ואפשר לומר שהיא פחות פרובוקטורית. היא הרבה יותר בוגרת.
לאט לאהיא כבר הופכת ליקירה של הMTV. מתאריינת, יש לה שני להיטים C'mon Billy וDown By the Water, פסטיבלים (כולל בחיפה), עניינים ועל הדרך - התהוותו של רומן לוהט מיתולוגי. וזה מחבר אותי לנקודה בה דיברתי על מר ניק קייב. האקס המיתולוגי. מה שבזמנו צוין על ידי המבקרים כהשפעה מוזיקלית מאוד דומיננטית, הפכה לאהבה בין שני האמנים הכי אפלים בסביבה.
וזה הוציא מהם הרבה טוב. גם מהחיובי וגם מהשלילי. מהחיובי ב-1996 - שנה שבה הוציאה אלבום עם ג'ון פאריש Dance at Louse Point, ניק והזרעים הוציאו את Murder Ballads, פולי תרמה את קולה בין היתר ל-Henry Lee שם. בכמה מילים, אחד ה-דואטים, שאלו את אבא שלי. הרומנטיקה תרמה למוזיקה. עד ש... פרידה. איפשהו ב-97, הזוג הזה שהיה מושלם מדי מכדי להמשיך לצאת יחד - נפרד.
קייב גילה שפולי לא יכלה עם בעיית הסמים שלו. אז לדבריו, "היא ויתרה עליי". לא משנה מי זרק את מי, שני הצדדים יצאו שבורים מהסיפור. ניק הוציא את אחד האלבומים הכי עצובים שלו The Boatman's Call. אלבום הפרידה שלו - רוב הזמן רק פסנתר ושירה שמנחמים אותך. זה היה הצד של קייב.
פולי נכנסה גם היא לדיכאון די עמוק. וזה גרם כאמור למעבר חד באמנות שלה. היא אמרה שהיא רצתה לכתוב יותר בשביל עצמה. השירים אישיים יותר. הטקסטים אפלים יותר. המוזיקה - זה סיפור אחר. הילדה שגדלה בכפר אנגלי וגדלה בבית על דילן, האולין וולף וביפהארט, יצרה אלבום כבד, אפל ויחסית מרוחק מגיטרות.
הסאונד הרבה יותר אלקטרוני ובעיקר טריפ הופי, בהשפעת מאסיב אטאק, טריקי (ששיתף איתה פעולה אחרי זה) ופלסטיקמן. לא אומר שזה סטייל Kid A שזה כמעט אלקטרוני פרופר. יש גיטרות, יש רוק. אבל גם כשיש, זה סאונד מאוד מלנכולי, מאוד מסוגר, לא מונע מאנרגיות בוסריות. רק מביטים בעטיפה ומבינים שמשהו שונה. זה לא הצילום שמנפץ לך את הפנים בRid of Me.
בצילום המושלם של מריה מוצ'נץ - פולי חוזרת למראה מקורי. בלי פאה. שיער מתולתל. ידיים שלובות במבט די קר, על גבי נוף פסטורלי אנגלי ובגוון קודר. כזה קודר שזה הבהיל את פולי אחרי שכתבה את שני השירים הראשונים לאלבום - My Beautiful Leah דיכאון עמוס בס על נערה שמחליטה להתאבד כי לא מצאה אהבה ו-No Girl No Sweet קליימקס של מישהי שהתאהבה במישהו שהגיע מגן עדן ומוסרת לו את כל כולה ונשמתה.
אלה השירים שהרכיבו את שאלת התשוקה של הארווי. בניגוד לאקס עם Murder Ballads שם רוב השירים על נשים ברובן נרצחו, הארווי גם שרה על נשים פשוט כאלה שמזלן לא צלח, שוליים של השוליים, או כאלה שהביאו על עצמן את הגורל המר. זו הייתה הפאזה הכי אפלה של פולי. מאז, היא לא חזרה על מה שעשתה פה ב-1998.
אבל זה לא שפולי חוזרת על עצמה בדרך כלל. כל הקריירה שלה היא משתנה ומתחדשת. בשבילה זה היה פייז מסוים. די דיכאוני, אבל כזה שמאוחר יותר אמרה על האלבום שהוא הכי אהוב עליה. ואין לי מה לומר לגבי זה חוץ מלהסכים איתה (למרות שאני עדיין מתחבט אם זה זה או Dry).
הסשנים כללו חברים טובים. מיק הארווי (שכחו מקשר משפחתי אין כזה) ופאריש נשארו מעבדים ומנגנים על כמה כלים. רוב אליס מימי הטריו העליזים חזר ושחקן חד פעמי בזירה - אריק דרו פלדמן. ביפהארטיסטים מוצהרים יודעים שהבן אדם אחראי על בס, קלידים ומלוטרון באלבומי האייטיז של הקפטן.
על ההפקה נשאר Flood, הצטרף גם Head ומריוס דיוריס בא והביא את פי ג'יי אל טריטוריית האלקטרוניקה שביקשה לחקור. לפני כל זה, היא הקליטה סקיצות על רשמקול עם שני ערוצים. ולקחה הפסקה. כי היא חשבה שהיא צריכה לתת ביטוי לפי ג'יי הבן אדם ולהניח קצת את פי ג'יי המוזיקאית. זה הוציא משהו אחר. זה כבר לא קונספט פרובוקטיבי, או הומור שחור מאוד אדג'י.
וזו הייתה עוד אחת מאותן בעיות שגרמו לפולי להיכנס לאותו ברוך שנכנסה אליו. זו לא רק הפרידה. זו גם התקשורת שהאמינה וגרמה לכך להתפרסם שפי ג'יי הארווי מתנהגת כמו השירים שלה. "כלבה מהגיהינום שלא מקבלת מספיק סקס ודם" כמו שפולי התבדחה. אבל זה מעצבן. תארו לכם כמה נורא שמצמידים אתכם לסטראוטיפ שאתם לא יכולים לברוח ממנו.
על הסט של האל הארטלי, שם פולי שיחקה אצלו בThe Book of Life
במקרה של פולי, העיתונאים הפכו אותה לפסיכופתית שמטביעה את הבת שלה בים ומאוננת עד כדי דימום. זה לא מה שהנערה מדורסט שבחרה דרך להביע את עצמה התכוונה. ב"סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז, יש פרק בו הסופר פונה אלינו ישירות ואומר שנמאס לו מהשאלות הרפטטיביות של "האם הדמויות של ספריך הן בעיקרון שיקוף שלך?"
זהו הקורא הרע. שהופך את הספרים הגדולים למטאפורה רכילותית על הסופרים. במקרה של פולי, התקשורת הייתה למאזינים הרעים. צדק זאפה בזמנו שעיתונאות מוזיקה נכתבת על ידי אנשים שלא יודעים לכתוב. תקופה די אפלה בחייה, בה היא חיה במרתף של ידידיה פאריש ומוצ'נץ. כל זה הוביל לIs This Desire? התופת וכור המצרף שבסוף יוביל את פולי ג'ין הארווי לתקופה חדשה, התחדשות אישית שבה היא מתמידה עד היום.
באלבום הזה, היא התחילה להביא את עצמה ולאו דווקא לשיר על נושא מסוים. יכול להיות שפולי מסתתרת בתוך כל הדמויות שהיא מדברת עליהם. והיא באמת הופתעה כאמור מכמה אפלה היא נהייתה כשהיא שמעה את מה שיצא לה בMy Beautiful Leah. בסים כבדים יותר מחורים שחורים, מלוטרון סהרורי פולי שרה ספק מדברת והשירה כאילו נמרחת. וכל זה עושה צמרמורת.
לי בעיקר זה עשה צמרמורת שבעוד לאה חיפשה אהבה, החודשים עוברים כשפי ג'יי אחרי כל תיבה "ספטמבר, אוקטובר, נובמבר, דצמבר". לי זה פשוט כל כך נכנס ישר בגלל שכמו שאמרתי התגייסתי בדצמבר. זה נשמע דבילי, אבל בחלק הזה בשיר הרגיש לי כמו התקופה הלחוצה הזו שכבר ידעת שזה קרב. משם, פולי מסיימת את כל זה בפתאומיות שמאז היא פחדה מעצמה בנוגע למה שהגיעה, עד כדי כך שכמעט שקלה לפרוש ממוזיקה כדי להתנדב באפריקה.
בסים כבדים ובחורות שמביאות על עצמן טרגדיה די דומיננטיים באלבום הזה. Joy, גם הוא עמוס בסים בתוך שיר דראם נ בייס מעוות במיוחד מספר על בחורה ושמה ג'וי, שבקטע אירוני, מעולם לא היה לה אושר. אז היא החליטה שעדיף לה להתעוור. נושאים כבדים למוזיקה כבדה ע"י גברת שהייתה במצב רוח מאוד כבד. הדוגמה הכי בולטת היא Electric Light. שיר מינימליסטי כולל רק ליין אחד על סינתי בס עמום, תופים ושירה של פולי שמתווספת לה עוד שכבה שהופכת את יקירתנו לסירנה מפחידה ממעמקי ים אפל.
עוד מהנושאים המעניינים באלבום, כנראה בהשפעת האקס המיתולוגי, הוא אימג'ים נוצריים שמופיעים בשלושה שירים. בשניים מהשירים היותר יפים מדובר על אדם וחווה (The Garden) וכפרה על חטאים (The River) ובאחד השירים הבולטים, The Wind. מאסטרפיס של הפקה. שיר טריפ הופ מאוד אווירתי. עמוס בבס קולי מגניבולי ובביטים קראנצ'יים, פלוס אפקטים פסיכדליים כשפולי שרה ולוחשת באופן מאוד מצמרר על קתרינה מאלכסנדריה.
קדושה מעונה ממצרים שהמירה את דתם של הרבה רומאים וניסתה למנוע את רדיפתם, נידונה למוות כשהיא הועלתה על גלגל עינויים. פולי משלבת את הסיפור הנוצרי, עם הכנסייה על שם קתרין ששוכנת על גבי גבעה במקום הולדתה דורסט. פולי מערבבת את הסיפור עם חוויות ילדותה ואולי גם מחשבותיה בתור ילדה. בשיר תוהה המספרת ומבקשת שיהיה לקתרין בעל. מנוגד לגמרי לקדושים שנמנעים מהעולם החומרי ומה שיש לו להציע. אבל פולי פשוט רוצה שיהיה לקדושה טוב. זו אחת מנקודות האור שיש באלבום הזה. ויש בהחלט כמה.
יכול להיות שזה מתקשר לאחד השירים הטובים והאניגמטיים באלבום Catherine. אחד האהובים עליי. תופים רוטטים, גיטרות מסוגרות וסינתסייזרים שמציירים נוף. למרות שקשה להבין את הכוונה בשיר. האם זו אותה קתרין הקדושה כי אם כן, מי זו Catherine de Barra? האם השיר שמייצג אובססיה וכעס כלפי אותה קתרין מסופר מדמות אותו הבעל הדמיוני שפולי קיוותה? האם זו אהבה לסבית? האם פולי פשוט מרגישה מאוכזבת מקתרינה הקדושה? האם מישהו יכול להסביר למה הפזמון כל כך מצמרר?
Till the light shines on me? I damn to hell every second you breathe
אבל בכל מקרה, החלק השני של השיר שעובר למוד אחר לגמרי, מביא עוד יותר שאלות. הדובר/ת מביעים אהבה לקתרין והמוזיקה יותר מפוייסת, למרות שעדיין מלנכולית. והרגע הזה הוא מהאהובים עליי. Oh my Catherine שרה פולי בעדינות, בזמן שמתווסף אורגן כנסייתי, כמו הצילום של רון פריק בדוקואים שלו, שומעים בשיר את הנופים האינסופיים מתמשכים בצילום איטי. יכול להיות שזה רק אני, אבל זה באמת שיר יפיפה.
הרבה מאוד סימני שאלה מתעוררים באלבום הזה. אבל מהנקודות היותר ברורות היא הסינגל של האלבום. לא יודע כמה היט סינגל זה יצא. אבל A Perfect Day Elise הוא שיר מוחץ ויפיפה גם. פינה של רוק בתוך האלבום המאוד לא רוקי. זה לא גיטרות עם דיסטורשן כמו בגוד אולד דייז, אבל זה פשוט ממכר איזה פזמון. לא רע לשיר על בחור שחברה שלו גילתה שהוא התאבד.
אבל היי היי. אין פה כל הזמן רק דיכאון ועצב. אחרי הכל, יש באלבום הזה את אחד השירים הכי טובים שלו, The Sky Lit Up. בפחות משתי דקות, פולי מתארת יפה את פלאי השמיים וזה פוגע בך חזק עם הגיטרות הכבדות כמו רוח חזקה בטירוף שמקפיאה לך את הפנים. וכמובן, ה-שיר. הפייבוריט שלי. שפותח את כל הסאגה הזו.
עם השלושה האקורדים הנצחיים האלה, פולי מציגה את אנג'לין. זונה שמבקשת להתנער מהחטא העיקרי שלה - אהבה לכסף. ואמנם חוטפים וואחד דיכאון עם בית כמו:
אלוהים יקר החיים לא נחמדים
אנשים נולדים ואז מתים.
אבל לפתע מתוך השחור, מגיח האור:
אבל שמעתי שיש אושר לא נודע
פתוח לרווחה כמו ורד
אנג'לין הדמות הטרגית, רוצה שינוי, אהבה אמיתית. וזה מתבטא בשיר הכי אנושי באלבום הזה. יש לו את האקורדים הכי טובים בעולם. אני מרגיש כאילו אני בנוף חורפי מושלם ומלנכולי כשאני שומע את זה. זה קנה אותי בפעם הראשונה כשהקשבתי לאלבום הזה. ואם יש דמות שאפשר להזדהות איתה זו אנג'לין. הכי אנושית ורוצה להגיע למשהו טוב. אבל זו רק ההתחלה. וכמו וודי אלן, ניזרק ישר לנקודת הסיום.
ביורק אמרה על Homogenic שלה שאחרי Pluto האגרסיבי בטירוף מגיע השיר האחרון All Is Full of Love שהוא כמו הציפורים המצייצות אחרי סופה קשה. במקרה של התשוקה של פולי, No Girl No Sweet הוא הסופה הקשה שתוקפת אותך ואז בא שיר הנושא הסוגר. כמו שממה אחרי כאוס טוטאלי שלא נותר בה כלום. עד שמגיע הסינתי העל טבעי הזה ונשמע כמו קרן אור בודדה בתוך כלום.
כל הלהקה נשמעת כאילו הם היחידה בעולם. עם ריף גיטרה בודד וממכר, את כל הדיכאון הזה מסמכמת פולי בשאלה הברורה "האם זו תשוקה?" שמספיקה כדי להביא אותנו למצב טוב? מה עם כל התסבוכים שעלולים בתשוקה בין בני זוג? כל האלבום עמוס השאלות הזה מסתיים בשאלה שדי רלוונטית לשאול היום. 21 שנה אחרי שהאלבום יצא. עם הגיטרה הבודדה הזו, השיר מסתיים שוב באותו אפקט שמימי ומותיר אותנו כאילו נותרנו לבד. בלי קשר לנושא, אני זוכר איך השיר הזה היה תקוע לי בראש אחרי שנסעתי באוטובוס לשבטה על מדי א' לא מבין מה אני עושה עם עצמי. הפזמון פשוט התנגן לי בראש בגלל המוד. מה לעשות זה היה דיכי כזה.
אבל פולי הייתה בדיכי אמיתי. היא אמרה כאמור שה100 אחוז שהיא שמה מעצמה לאלבום הזה הוביל אותה למצב נפשי לא יציב. האלבום הזה שסגר לה את הניינטיז, היה תהליך הריפוי שלה שהוביל אותה למצב טוב יותר. כמה זמן אחר כך, היא הוציאה את Stories from the City, Stories from the Sea. האנטיתזה המוחלטת לאלבום הזה. שירי רוק כיפיים, קליטים, שמחים. מאז, Is This Desire? נותר ייחודי בנוף של פולי.
פייז
היא לא עשתה משהו כזה מאז, אבל היא תמיד לא חזרה על עצמה. ובכל זאת, היא מודה שהאלבום הזה היה הכי טוב שלה. לא נותר לי מלהסכים איתה. הוא עיצב לי את התקופה לפני הצבא, כשהתגייסתי שמעתי אותו. ואני חוזר אליו, אחרי שציינו לפני חודש 21 שנה, אחרי שנה שבה ניסיתי לכתוב את הפוסט הזה ולא ידעתי איך בציון 20 שנה וזה כיף לכתוב על אלבום כזה שמסמל תהליך של התחדשות בקונספט לעוס של שנה חדשה. ואחרי עוד מעט שנה שלא כתבתי פוסט.
אבל לא משנה, אני פה בשביל ציון של 21 שנה לאחד האלבומים שאני אוהב, זה מתאים גם לחורף הקרב. אז אם יש איזה יום גשום עמוס ברקים ורעמים, זו אחלה אופציה להקשיב לה.
אחד הטובים - דיוויד ביירן מארח את פי ג'יי כשהיא מבצעת שלושה שירים מהאלבום (הוא עוד היה טרי בזמנו)
