הניסוי הגדול

הוו גרמניה. הנופים, השפה, המנטליות. על אף ההיסטוריה המשותפת, יש משהו מיוחד בגרמניה שאני מאוד אוהב ולא חושב שיש במדינות אחרות. הטיול הראשון לחו"ל היה לברלין, זה היה טיול מלהיב, ואז, עוד לא הייתי בעניינים, ולא ידעתי שהמלך הגדול דיוויד בואי הקליט שם את הטרילוגיה המצוינת שלו. גרמניה בעיקרון היא אחת המדינות שלא דוברות אנגלית שהלהקות שיצאו משם, הן מהאהובות עליי. למעשה יש כל מיני להקות מדהימות שיצאו להן מיבשת אירופה ולווא דווקא מאנגליה. מצרפת יש את מאגמה, מאיטליה יש את PFM ובאנקו, מהולנד יצאה פוקוס, ומגרמניה, סקורפיונז? נו באמת, לא.. זה צפוי מדי, יש לי UFO, ת'ין ליזי ועוד המון להקות הארד רוק בסגנון (אני מצטער מעריצי הלהקה, לא רציתי לפגוע, מקווה שהכול בסדר, מבטיח שאשמע מהם יותר), אני מתכוון הם אחלה להקה, אבל אין חידושים, אין העזה או משהו בסגנון (למרות שהבנתי שהשניים הראשונים שלהם היו ניסוניים משהו, אז אני צריך לבדוק לפני שאני ככה מדבר).

יש להקות שאני מאווווד אוהב שיצאו מגרמניה, ורבים מהאלבומים שלהם שמורים אצלי בפנתאון האישי של האלבומים האהובים עליי אי פעם. וכן, אני כמובן מתכוון לסצנת הקראוטרוק הכל כך מעניינת והרב גונית. חבורת הגרמנים שנולדו אל תוך תקופת הפוסט מלחמת העולם השנייה, ושהחליטו שגם להם יש מה להגיד בעניין התרבותי. גרמניה רצו את הביטלס שלהם, מישהו שייחד אותם. וגרמניה הוציאה מספר להקות מדהימות שהתעלמו מגבולות מוזיקליים למיניהם, חפרו עמוק על קטעים ספציפיים והושפעו מאוד מאוונגרד. אם זה אנדי וורהול, אם זה אורנט קולמן, או מלחינים כמו קרלהיינץ שטוקהאוזן (שם חשוב בסצנה), פייר שפר ואדגר וארז.

מי שלא שמע על המושג, מובטחת לו הנאה וכל מה שחשבתם לגבי מוזיקה ואיך היא צריכה להיות ישתנה. הקראוטרוק (krautrock, קראוט זה כרוב חמוץ, וזה כינוי גנאי של האמריקאים והבריטים לכל מה שגרמני כולל אנשים) היה התשובה של הגרמנים הצעירים לפרוג רוק הבריטי הסימפוני. את הזרם הזה אני מאוד אוהב ואני מודה לו הרבה על עיצוב הטעם המוזיקלי שלי כשבתקופה של ו'-ז', נחשפתי לקינג קרימזון, ג'נסיס, יס, ELP, ג'טרו טאל, פינק פלויד, וזה לא נגמר. כשהייתי חייב לדעת על הפרוג, גם שמעתי על התגובה של הגרמנים לסגנון. עדיין הייתי בהיי מהבריטים, אז היה לי עוד הרבה זמן עד שאגיע לגרמנים.

השנה, נחשפתי לנפלאות הקראוט, ואני כל כך אוהב את הסצנה הזו. כמו מטאל שגם הוא הפך למשהו מעבר למוזיקה, כזה הוא גם הקראוטרוק. החשיבה מחוץ לקופסה, העובדה שמותר לעשות הכל בלי להתחשב במגבלות וחוקים, פתיחת הראש לדברים חדשים ועוד ועוד. להקות כמו Can, Amon Dull II, Neu!, Kraftwerk, Popul Vuh, Tangerine Dream, ועוד ועוד, הצליחו לפרוץ את הגבולות המוזיקליים, והשפיעו על המון מוזיקאים שאנחנו מכירים ואוהבים עד היום. הקראוט אפשר להגיד הוא מאבות האלטרנטיב, מסבי המוזיקה האלקטרונית על כל גווניה. חובבי הטראנס וההאוס צריכים להודות לאותם ארוכי השיער הגרמנים מסוף הסיקסטיז-תחילת סבנטיז על שהניחו את היסודות לדברים האלה.

קראוט זה ממש אלקטרוניקה, זה חידושים טכנולוגיים, זה ניסוי ותעייה באולפן, דברים שלחובבי אוונגרד זה תענוג. ויש להקה אחת שממש הלכה עם החזון עד הסוף, והוציאה אלבום, אחד האהובים עליי ואחד הכי כיפיים ששמעתי בחיים. וזוהי להקת Faust עם אלבומה The Faust Tapes, שהוא בעצם הדבר הבא: קחו כל מה שחשבתם על איך אלבום צריך להיות ותזרקו את זה לעזאזל. החבר'ה האלה לוקחים את האקספרימנטליות עד הסוף. פאוסט לא רק היו מחלוצי הקראוטרוק, הם גם נתנו לו את השם בעקבות הקטע הראשון באלבום הרביעי והמופתי שלהם, Faust IV.

פאוסט היו שונים מעמיתיהם בקראוט. הם היו יותר קומיים, עוד יותר נועזים, וממש לא עניין אותם מגבלות ואיך מוזיקה צריכה להישמע. קחו את מרסל דושאן, ז'אן ארפ, מקס ארנסט, תנו להם כלי נגינה וזו התוצאה. פאוסט היו ממש תנועת הדאדא בלהקת רוק אנד רול (למען האמת, יש באלבום מחווה לקורט שוויטרס). לא משנה כמה זה ביזארי או משונה ולפי הרוב, זה לא מוזיקה, זה לא אכפת לך. קראפטוורק למשל היו כל כך דקדקנים והמוזיקה שלהם מטופחת כמו המראה שלהם (השתדלו כמה שפחות בלי יד אדם), נוי! היו יותר ב"קח מנגינה ותישאר עליה" עד הנצח, טנג'רין דרים וקלאוס שולצה היו תמיד בחקירת הצלילים שמעבר והם כיוונו בעיקר למחוץ לאטמוספרה, אבל פאוסט הוו פאוסט, למרות שאני ממש אוהב את כל האמנים שציינתי קודם, פאוסט היו משהו אחר לגמרי. הם היו גם מעניינים, גם כיפיים וגם מצחיקים מדי פעם (בהשפעת המאסטרו המשופם מאמריקה).

על פאוסט נכתב פה ושם קצת בעברית, אבל אני ממש ממש ממש רוצה לכתוב על האלבום הזה ואם הפוסט הזה יגרום למי שלא שמע על החבר'ה האלה מעולם לרוץ ליוטיוב, ולהקליד את השם, אז וואו איזה כיף! עכשיו בואו נתחיל עם העובדה שפאוסט לא רק היו ניסויים, הלהקה עצמה היא ניסוי! למעשה הניסוי הגדול של הקראוט.

כשחברת Polydor בגרמניה רצתה למצוא את הביטלס הגרמנים, הם מצאו את התשובה באקספרימנט של עיתונאי ומבקר סרטים ושמו אובה נטלבאק. הוא החליט לעשות ניסוי ובו שכנע את החברה להשקיע כסף רב לאולפן, מגורים, ציוד הקלטה וטכנאי (את התפקיד מילא בחור בשם קורט גרפנר כשנטלבאק הוא המפיק) בחבר'ה מהעיירה וומה. למעשה, הוא איחד בין שתי להקות: Nukleus ו-Campylognatus Citelli. שתי הלהקות לא הכירו אחת את השנייה, וכל הכימיה החלה בכך שהחלו לנגן. החברה נתנה להם לעשות מה שבא להם, בתקווה שיביאו את המרשרשים. חברי הלהקה מיד התחברו, הכימיה התבטאה גם במוזיקה, הוו והמוזיקה מאוווד ניסיונית, הם עשו מה שבא להם, השתעשעו בבית שקיבלו וניגנו להם, כשהתוצאה פשוט מדהימה.

אחרי שני אלבומים שהמבקרים אהבו, אבל לא מכרו כ"כ הרבה, פולידור המאוכזבים דרשו מהצעירים שהשקיעו בהם כל כך הרבה חומר יותר נגיש. החבר'ה שהיו מחויבים לרוח החופשית והניסיונית סירבו, ואוי רע הדבר, הם הועפו מהחברה. אבל, קרה נס כשמבריטניה הגדולה, הגיע בחור צעיר ושמו ריצ'רד ברנסון כשהוא מקים חברת תקליטים קטנה בלונדון בשם Virgin, ומחליט להחתים את החבר'ה הגרמנים. עכשיו בואו נדגיש, זה צעד נדיר היה שמישהו מאחת המדינות הרווחיות ביותר בתעשיית המוזיקה, מחתימה להקה אלמונית ועוד מגרמניה (הבריטים והאמריקאים עדיין היו ביקורתיים כלפי הגרמנים בעקבות אותה היסטוריה משותפת). ברנסון גם היה חכם (וגם לאחר מכן מולטי מיליונר בזכות בחור ושמו מייק אולדפילד, אבל זה לא חשוב כרגע). חלק מהחוזה היה שהחברה תקבל חומרים שהלהקה הקליטה סתם ככה "בשביל כלום", והם יצאו במחיר נמוך.

ברנסון לקח קטעים, ניסויים באולפן, סקיצות, רעיונות והמון המון שטויות שהחבר'ה עשו ב-1972, וליקט אותם לאלבום אחד שיצא ב-1973. האלבום הזה, הוא The Faust Tapes, אחד האלבומים הכי ניסוניים, המשונים והמוזרים שאי פעם הוקלטו. האלבום המוזר, הניסוני והמשונה הזה נמכר במחיר של...49 פניז(!) מחיר של סינגל. זה היה מעשה שיווקי חכם, כיוון שהלהקה האלמונית מגרמניה שהקליטה אלבום שלא בדיוק תשמעו קטעים ממנו בתחנת הרדיו, הצליחה למכור 100,000 עותקים בשבוע, וככה הצליחה להתברג בקלות לרשימת האלבומים הנמכרים בבריטניה. ככה האלבום המוזר הזה זכה ל"הצלחה" (כפי שנאמר מאוחר יותר: 90% מהאנשים שקנו את האלבום הזה שנאו אותו). וכמה מוזר אתם שואלים? מאוווד, אבל כמה שיותר מוזר, יותר כיף, ויש המון כיף באלבום הזה.

דווקא היו ביקורות שאהדו (למשל ב-NME), אבל לבסוף, ירד מהמדפים ובמשך שנים רבות, היה בלתי ניתן להשגה, ולמה? לפי המלודי מייקר, הוא היה יותר מדי פופולרי (מקום 18 במצעד המכירות). באייטיז, הוא יצא שוב, ומעריצי פאוסט יכלו לרכוש את האלבום האדיר הזה, שגם כיום הוא די נדיר להשגה למרות שיצא על דיסק.

והנה עוד עטיפה

עכשיו לאלבום עצמו. מדובר פה באחד הניסיונות המוזיקליים הכי משונים ever, למי שאוהב את כל האווירה והגישה הכל כך חופשית יהנה מהאלבום מאוד, כנ"ל על מי שבא בראש פתוח ללא ציפיות, אבל מי שציפה לשמוע משהו "נורמלי" יתאכזב מרה. בכל מקרה, אם אנשים היו יודעים מה הם קנו במחיר של סינגל, סביר להניח שלא היו קונים אותו. האלבום כולו נוצר בשיטה של paste. כל מיני שטויות שהחבר'ה עשו בתקופת האלבום השני Faust So Far, ונטלבאק (העיתונאי/מפיק זוכרים?) פשוט לקח את כל הקטעים והדביק אותם אחד לשני, כששום קטע לא מסתיים בצורה כמו שראוי לסיים קטע. מה הכוונה? יש קטע, הוא נקטע מיד כשהשני מתחיל. למאזין המודרני זה ייתן תחושה של WTF? אבל מישהו אמר שיהיה פה משהו נורמלי?

זה המקום להודות לנטלבאק. הבחור עשה פלאים באלבום הזה, והראה שגם תחום ההפקה אפשר לעשות הכל. אם פאוסט הם הגרסה הגרמנית של הביטלס, אז נטלבאק הוא הג'ורג' מרטין שלהם, השיטה שנשמעת מאוד "ילדותית" להכניס קטעים אקראיים בלי שום קשר אחד לשני, פרצה דרך בתחום, ולמעשה השפיעה על המווון אמנים שבאו אחרי. השילוב ביו נטלבאק שהשקיע המון בחבר'ה הצעירים שהאמין כי יש פוטנציאל באקספרימנט, הוציא פלאים, ואחד מהאלבומים הכי טובים אי פעם בעיניי.


ועוד אחת

אמרתי פעם שאני מאוד אוהב אלבומים אקלקטיים. כאלה שלא רק בסגנון אחד, כאלה שיש בהם מבול של ז'אנרים. באלבום הזה, אקלקטיות זו אפילו לא שאלה. לא אכפת להם איזה סגנון. הם פשוט שמו מה שבא להם, וטוב שכך. בהשפעת המאסטר, פרנק זאפה, למדו להקות רבות ופאוסט היא דוגמה מרכזית שאפשר לעשות ה-כ-ל! וכל מיני שטויות של "מהי מוזיקה" לא אמורה להדאיג אותך. זאפה כבר היה בתקופה של הmothers המאוד מלודיים ויותר מורכבים (over nite sensation וכו'), אבל פאוסט הצעירים שאני בטוח שהקשיבו לאלבומים של הmothers מהסיקסטיז, למדו ממנו הרבה מאוד.

יש פה אוונגרד, מוזיקה קונקרטית, פרי ג'אז, כל מיני ניסויים באולפן שלוקחים את המאזין למקומות לא מוכרים. ויש גם צחוקים ודברים קליטים שכנראה שאחרי שהאלבום יסתיים, לא ייצא לכם מהראש ואתם תזמזמו את רצפי האקורדים האלה שוב ושוב. פרודיה על דור הפרחים והפולק בהתחלה, קטעים קומיים בצירוף אקורדים שחוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב, פרודיה קצרה על פרוג בריטי במשהו שנשמע כמו קטע אבוד של קאמל ועוד שלל הפתעות שטותיות... פאוסט ברוב חוצפתם, העזו גם לצחוק על חבריהם בסצנה, כשעשו פרודיה על Aumgn של Can באלבומם Tago Mago (זוכרים את השאמאן?), בעיקרון לתאר את כל האלבום זה חטא מבחינתי, צריך להיזרק למים העמוקים בשביל להקשיב לאלבום הזה, גם אם אכתוב עד כמה לא צפוי, ולא תדעו מה ייפול עליהם בדקה הבאה, אתם עדיין תופתעו ותצחקו מהקרקס המשונה של פאוסט (או שלא).

אבל אי אפשר שלא. אי אפשר שלא להתלהב מהגישה הזו שכמה שהיא חסרה היום. תמיד כיף לשיר את הקטעים שמתאימים יותר לסטנדרטים של שיר. תמיד כיף לשיר את המנטרות שהחבר'ה שרים יחד עם רצף אקורדים שחוזר על עצמו. תמיד כיף לשמוע את The Faust Tapes, ולא משנה באיזה קטע, אני לא יכול לתאר את ההתלהבות שלי מהאלבום הזה, את זה אתם צריכים לחוות בעצמכם. פשוט חפשו את האלבום תמצאו אותו בכל מיני עטיפות. יש אחת שנראית כמו עיתון (עיצוב של נטלבאק), יש אחת יותר ימי ביניימית, ועוד אחת מינימליסטית עם כיתוב הלהקה כשהוא תקוע מתחת למספר קווים בשחור לבן.

אם אתם חובבי אוונגרד, קראוט, מוזיקה ניסיונית, או סתם רוצים קצת כיף והומור במוזיקה שלהם, אתם חייבים לשמוע את The Faust Tapes. מה לא עושה אותו מדהים? העובדה שהוא בכוונה מרושל עם הדבקת קטעים שאין ביניהם שום קשר ביחד, החופשיות, הטירוף, הצחוקים, הילדותיות, וזה מה שיפה בלהקה הזו. ההתמסרות לחופש אמנותי בכל מחיר. קצת כמו המחזה שהלהקה קרויה על שמו, חבריה מכרו את נשמתם לא בדיוק לשטן, אלא לאוונגרד, ללא מוכר, ללא ידוע לטריטוריות שלא חוקרים. זה מה שעושה את החבר'ה האלה למדהימים כל כך, לא פחות מחבר'ה נועזים אחרים. כאמור, זה אחד האלבומים הכי כיפיים ששמעתי, ובכלל זה הוא אחד האהובים עליי. אלבום הקראוט השני האהוב עליי, שני רק ל-Tago Mago הנצחי.

ז'אן-הרווה פרון, רודולף סוסנה, גונתר ווסטוף, יואכים אירמלר, ארנולף מייפורט, וורנר דירמאייר ואובה נטלבאק הגיעו למיצוי החופש האמנותי, והצליחו לענות על השאלה "מה ראוי להיות אלבום?". כשמדובר פה באוסף קטעים שהקשר ביניהם זה כמו הקשר בין תפוז לסוכנות ביטוח, ופשוט חיברו אותם באקראיות. יש שיגידו שזה בולשיט, אבל אני מת על האווירה הילדותית הזו, על הטירוף הניסיוני, על כל הצחוקים שם. זה אחד האלבומים שאני יכול להגיד עליו שהוא כיף טהור. ידוע לי שנכתב עליו פה ושם, אבל הייתי חייב גם אני, אני מ-א-ו-ד אוהב את האלבום הזה, וכל מה שאתם צריכים לעשות זה להיכנס לכאוס הקרקסי של פאוסט, ולהיכנס לקטע. הנאה מובטחת, ואם לא, אז כנראה שהזדקנתם (: אבל תמיד יש להקות קראוט אחרות, או את האלבום הרביעי של פאוסט שהוא קצת יותר בוגר מעמיתו, אבל עדיין נועז וניסיוני. ועדיין, ל-The Faust Tapes יש משהו שאולי לא יחזור לעולם. אין אלבומים כאלה (אני אשמח ליצור אלבום כזה, מי שרוצה שיצטרף אליי!), זה אלבום פורץ דרך שיצר מהפכה ואף אחד לא הקשיב. אבל היום, בעידן האינטרנט והרימסטרים כשהלהקה המדהימה הזו קצת יותר ידועה ומוערכת, אפשר להקשיב לאלבום הזה, להתמסר לאווירה, להצטרף לקרקס והוו איזה תענוג לאוזניים. זאפאיסטים יקרים, לא תתאכזבו!

אז הנה זה כאן, תהנו (הו ואתם תהנו): יאללה, פאוסט!

Robert Wyatt - Rock Bottom

"את נראית שונה בכל פעם" ככה המתופף/זמר/גאון/מלחין/כותב/קומוניסט האהוב רוברט וויאט, פותח את אלבומו השני, המצליח והידוע ביותר, אחד האלבומים האישיים ביותר, שנכתב כמו ששם האלבום אומר בתקופה כשהיה בתחתית, ואחד הטובים שבהם, ובכללי אחד האלבומים היפים עד כאב, Rock Bottom, שיצא ב-26 ביולי 1974. התאונה המפורסמת שהפכה את המתופף המוכשר לנכה, למעשה הולידה את המאסטרפיס הזה שאליו התגייסו כל כך הרבה חברים. מי ברשימה? מייק אולדפילד, פרד פרית' (משום מה הבחור הזה נמצא בכל מקום), יו הופר, אייבור קאטלר וכנראה השם המפורסם ביותר, ניק מייסון הפלוידר שבא לעזור לחברו מתקופת ימי UFO העליזים כשהפלויד הופיעו לצד סופט מאשין בה וויאט היה חבר, וישב על כיסא המפיק. העולם מלא באלבומים אישיים וכואבים שחושפים את האמן וכל כאבו כשהוא מוציא הכל אל תוך הצלילים. יש את Pink Moon האלמותי של ניק דרייק, אלבום הבכורה (האמיתי אחרי מספר אלבומי אוונגרד שבתור חובב אוונגרד לא בדיוק מת עליהם) הכואב של לנון, אלבום הבכורה של אביתר בנאי, ועם כל האלבומים מהקטגוריה הזו, וויאט ראוי לשבת לצדם עם האלבום האדיר והמושלם הזה שבעיקרון אני לא חושב שיש לו זמן, עם כל הכאב והחשיפה שבו, עדיין יש בו מהביזאריות הכה נפלאה של וויאט שמאפיינת את הקריירה הארוכה שלו, אי אפשר להגדיר אותו תחת סגנון כלשהו, לוויאט יש סגנון משלו שלא יהיה מי שיישמע כמוהו גם אחרי העידן הזה.

אבל כדי להבין את כל הסיבות שהובילו ליצירת המאסטרפיס הזה, צריך לחזור אחורה כמה שנים, אל תוך סיפור שחלקכם שמעתם מאתיים ואחת פעמים, וחלקכם (אני מקווה) אולי ישמעו בפעם הראשונה אחרי שנתקלו בשמו של הכישרון המהלך וויאט. השנה 1971, וויאט כפי שהגדיר את עצמו "זמר פופ מובטל", מאחוריו כבר ארבעה אלבומים נפלאים עם סופט מאשין (כשאחד מהם, השלישי הוא אחד היפים ביותר אי פעם וכבר כתבתי עליו כאן)+אלבום סולו ראשון The End of an Ear. אלבום פרי ג'אז מאוד מעניין וניסיוני שוויאט מתכחש אליו היום, למרות שהוא ממש כיפי ומסקרן (לפחות בעיניי).

הוא עוזב את סופט מאשין, כי הוא לא יכול כשחבריו רטלדג' והופר מושכים לכיוון הג'אז פיוז'ן השאפתני בהשפעת מיילס דיוויס ואחרים, בזמן שהוא רוצה לחזור לפופ הפסיכדלי/אוונגרדי, הביזארי והשאפתני לא פחות בו הוא גם שר, ולא רק מתופף. הוא מקים את להקת Matching Mole, שנשמעה די דומה לסופט מאשין (וגם השם שלה הוא משחק מילים שוויאט המציא בעקבות צירוף המילים "מכונה רכה" בצרפתית), המורכבת מחבריו מסצנת הקנטרברי הקטנה (שילוב בין פרוג, ג'אז, אוונגרד והומור בריטי, למרות שהוא הרבה מעבר לזה). הם הוציאו שני אלבומים, אחד מהם בהפקתו של המאסטרו רוברט פריפ, ואז ב-1 ביוני 1973, קצת כמו הטרגדיה של טוני איומי עם מפעל המתכת, הגיע האירוע ששינה את חייו של וויאט מן הקצה אל הקצה וגם את עולם המוזיקה.

באותו תאריך, המתופף והזמר שיכור לחלוטין (או מסומם, אי אפשר כבר לדעת) במסיבת יום הולדת פרועה במיוחד לשתיים משמות ידועים בסצנת הקנטרברי, גילי סמית' וליידי ג'ון. נמצא באמבטיה יחד עם איזו קטנטונת אחת. וויאט יש לציין לא היה אלכהוליסט בתחילת הקריירה שלו, הוא היה ילד טוב עד שנחשף לשתייה בגלל המי ומי של הרוק. בעת סיבוב הופעות בו תמכו הסופטס בחוויה של ג'ימי הנדריקס, הציגו לו מיץ' מיטשל, נואל רדינג וכמובן, איך לא, קית' מון את הטיפה המרה. בכל מקרה חזרה לאירוע, וויאט שנמצא עם מישהי באמבטיה, כשחברתו (ולימים אשתו וההשפעה שלו כפי שיתבטא באלבום) אלפרדה מגלה על כך (אוי ווי כמה שהוא בצרות), מגיעה בסערה לאמבטיה ודופקת על הדלת. ידידנו המסכן רוברט נכנס ללחץ, והחל לנסות להגיע לאזור בטוח... החלון שנמצא ליד האמבטיה... בקומה הרביעית... למסכן שהיו באותו רגע ידיים חלקלקות בשל הסבון, לא איפשרו למתופף להגיע לאזור בטוח, והופס, החליק ונפל מקומה רביעית, היישר לתוך הקרקע, כשעמוד השדרה שלו נפגע באופן רציני.

הגפיים התחתונים שלו משותקים, ורוברט וויאט לשעבר מתופף, הפך לנכה מפלג גוף תחתון, מה שאילץ אותו לעבור לכיסא גלגלים. זה היה נראה הסוף. Matching Mole התפרקו, והמסכן איבד את היכולת לתופף (למרות שהוא מצא דרך לתופף בצורה קצת יותר רגועה שלא דורשת עבודה מהרגליים). ב-4 בנובמבר של אותה שנה, התגייסו חבריו הוותיקים של וויאט, פינק פלויד (באותו זמן מולטי מיליונרים מDark Side) וסופט מאשין לשתי הופעות ב-Rainbow Theatre, שגייסו עבור וויאט סכום נדיב של 10,000 לירות שטרלינג. הזוג קיבל גם עזרה מחברותיה של אלפרדה, כמו הדוגמנית ג'יין שרימפטון שנתנה להם מכונית, והכוכבת של התקופה ג'ולי כריסטי שנתנה להם מקום לגור בלונדון. אירוע כזה יכול למוטט קריירה שלמה ולהשאיר את הקורבן פגוע עד סוף ימיו. אבל לא כך היה אצל וויאט. בזמן שהוא מתוסכל ומדוכדך מהעובדה שלא יוכל לתופף עוד, במהלך ההתאוששות בבית חולים, הוא מצא פסנתר מאובק וישן, למרבה מזלו, הוא ידע לשיר ולנגן בעוד כלים.

על אותו פסנתר מאובק וישן, הוא הלחין וכתב את מה שיהפוך בסוף לאלבומו הטוב ביותר, למגנום אופוס שלו ולאחד האלבומים היפים ביותר שנכתבו אי פעם. לוויאט לא הייתה בעיה להקליט. הכסף שגויס מההופעות יחד עם קצת עזרה מחבריו העשירים הקפיצה את הפרויקט. ניק מייסון שמח להיות על כיסא המפיק בשביל חברו, כשהוא כבר מבוסס כלכלית עם חבריו בפינק פלויד. וכך, כשוויאט נמצא ברוק בוטום. בנקודה שיכולה למוטט נפשית בן אדם, הצליח להתרומם ולהנפיק יצירות מופלאות ומדהימות שהשפיעו ומשפיעות על המוווון מוזיקאים ידועים שאנחנו מכירים ואוהבים. במהלך התקופה של פברואר ב-The Manor וב-CBS באפריל-מאי, הקליט וויאט את האלבום. תערובת ביזארית של אוונגרד, פרי ג'אז, פסיכדליה, פרוג, לופים (אני אפילו הייתי קורא לזה אבטיפוס של אינדי) ועוד ועוד. כל זה לתוך היופי המוזר הזה. שמתחיל באחד השירים הכי יפים שנכתבו אי פעם, ואחד השירים האהובים עליי.



Sea Song. הו וואו Sea Song, איזה יופי מושלם ומימי של וויאט חושף את כל כולו בבלדה יפה ונוגה. לתאר את השיר הזה רק יפגע ביופי שלו. רק אגיד שיש בו מהיופי בטקסטים של וויאט. הוא אף פעם לא קיטשי, אף פעם לא מתאר בתיאורים אינסופיים, הוא משתמש בביזאריות היפה שלו "when you're drunk i like you mostly" או "your madness fits in nicely with my own" מה?! מי כותב שירי אהבה ככה? לא בטוח שהייתי אפילו מקדיש את זה למישהי, אבל זה היופי של הבחור להיות כזה משונה דאדאיסטי וחייזרי, אני חושב שההוא עם העין העצלה מהלהקה ההיא כנראה הושפע מוויאט מאוד, אם לא הוא, אני לא יודע מי כן. אחד הכלים שהכי תורם לתחושה ה"מימית" של השיר זה המוג, הקטע האמצעי והסוף גורמים לך לדמיין כאילו אתה עמוק עמוק במצולות. סצנה חלומית יפייפיה כל כך, וזהו! אסור להגיד יותר מזה. מי שלא שמע שישמע את זה. יחד עם Moon In June (אחד השירים הכי אהובים עליי ever), וויאט מראה פה פשוט יופי. פשוט תשמעו, אם אתם רוצים לדעת מי זה רוברט וויאט.

אחרי הפתיחה הכל כך יפה הזו, מגיע השיר השני A Last Straw בנקישות מצילה ובפסנתר בודד, ומשם לתוך האקסטזה הוויאטית המשונה הזו שממשיכה את התחושה של underwater, גם בעיקר בגלל המילים, אבל וואו כמה כיף. כשאי אפשר לתאר שיר של וויאט וצריך לשמוע אותו בעצמך, זה פשוט מדהים איך שהוא כותב שירים מביא אקורדים לא פתורים (Thank You Pierrot Lunaire), ושר בצורה שאופיינית רק לו. ספציפית בשיר הזה כשהוא שר סקאט כזה מגניב. וגם העובדה שהוא מביא גיטרת סלייד (הבחור כישרוני כבר אמרנו?), ולאט לאט מסתיים השיר בצורה קצת משונה ומטורפת, כשהפסנתר לאט לאט יורד עם התווים עד לתו הכי נמוך, ומכאן כבר נכנסו למשהו אחר לגמרי...

Little Red Riding Hood Hit the Road, שם שהולך ליצור הרבה בלבול (נגיע לזה). זה פשוט... מה?... מיילס דיוויס, דון צ'רי ופרדי האברד על LSD ככה זה נשמע. חצוצרה שמוכפלת ומנוגנת בלופים+מקצב שבטי, יחד עם וויאט ששר בית אחד ואז כל הבית מורץ לאחור. זה כזה משונה, כזה מסקרן, ומראה כמה וויאט היה צעד אחד לפני כולם. אחרי כל הטירוף הזה, וויאט מביא את אהבתו וחושף אותה בצורה הכי יפה.

השירים Alifib/Alifie הם יחידה אחת. שיר אהבה יפייפה ואני לא אומר את זה על הרבה שירי אהבה כי רוב הזמן הם כאלה קיטשיים. וויאט שוב פעם שר מילים משונות, הברות מוזרות, דימויים סוריאליסטיים לא בדיוק כמו שהבחור מתחת לחלון ישיר סרנדה. הוא שר not nit not nit no not nit nit folly bololey. הוא שר על אליפי (שזו אלפרדה כמובן) וקורא לה המזווה שלו. זה כזה מוזר, זה כזה משונה כל זה יחד עם drone אחד מתמשך בהתחלה+גניחות של וויאט וסולו בס של הופר. אבל כמה מוזר, כמה יפה. וויאט הוא כותב שירים מצוין, ויודע להביא מנגינות קליטות אבל ביזאריות כמו המילים שיגרמו למישהו לא מנוסה להרים גבה, ועדיין אי אפשר לתאר את היופי השקט והעדין הזה. החלק השני Alifie הוא כבר סיפור אחר לגמרי. 6 הדקות הראשונות במתכונת יותר סיוטית/קריפית פלוס סולואים סטייל ג'אז חופשי, כשוויאט מדבר את מילות השיר, כל זה מסתיים בדבריה של אליפי (שאגב גם ציירה את העטיפה המדהימה של האלבום, כמה שהיא עשתה בשבילו) כשהיא מדברת במבטא בריטי כבד ושוללת את דבריו של בן זוגה ואפילו מקטינה אותו (אני לא חושב שיש נקמה יותר טובה אחרי מה שוויאט עשה באמבטיה ההיא).
I'm not your larder,
jammy jars and mustard.
I'm not your dinner,
you soppy old custard.
And what's a bololey
when it's a folly?
I'm not your larder,
I'm your dear little dolly.
But when plops get too helly
I'll fill up your belly.
I'm not your larder,
I'm Alife your guarder.

וואו... זו אישה דומיננטית שיודעת להחזיק את הגבר שלה. ולאט לאט אחרי כל האפלוליות והטירוף של הקטע הזה שמסתיים בבס מאיים ומדורטסשן של הופר, מגיעה במעבר חד הסיום של האלבום.

אל תתבלבלו. לקטע הזה קוראים Little Red Robin Hood Hit the Road, לא כמו הקטע השלישי. יש הבדל. אז בקיצור, הקטע מורכב משני חלקים. הראשון הוא כנראה הכי קרוב באלבום הזה לרוק מתקדם. עם מקצב מארש פלוס המוזיקה הקליטה. ואז מגיח לו בכבודו ובעצמו, מייק אולדפילד, בסולו שבהחלט יכול להתחרות באלו של אלבומיו הטובים ביותר, ולאחריו מגיע הסיום עם החזרה על המנגינה והמשפט can't you see them? roots can't hold them, bugs console them לאורך הקטע הזה, מרגיש כי מתח נבנה, כאילו יגיע איזשהו קליימקס, אבל לא! לאט לאט החלק הראשון נעלם לפייד אאוט כשמגיע הפרק השני, לא קשור בכלל לקודמו, שפשוט כולל ויולה צורמנית (מידיו של פרד פרית', האיש שנמצא בכל מקום), ומגיע הבחור שהופך את האלבום הזה למוזר יותר ויותר. הוא הופיע כבר בקטע השלישי, אבל פה הוא מגיח וגורם לתחושה של "....מה?...". אייבור קאטלר משורר סקוטי יהודי, שחלקכם אולי ראה בסרטם של הביטלס Magical Mystery Tour (היה לו קשר טוב עם ארבעת המופלאים. אחרי הכל ג'ורג' מרטין ז"ל הפיק לו אלבומים). הוא מתחיל לדבר במבטא סקוטי כבדדדד אבל כבד דברים משונים וביזאריים שנשמעים כאלה לא קשורים אחד לשני. הוא מדבר על טלפון שבור, על להחזיר משהו כשהוא יסיים את ארוחת הצהריים והתה? משהו מאוד משונה ובלתי מובן, וזה עוד יותר מעצים את היופי של וויאט להישאר אניגמטי ובלתי מובן בכלל (גם קאטלר עצמו לא היה הבחור הכי מובן בעולם). וכשהוא מסיים, יש רעשים מתפרצים ומסיימים הכל באקורד אחד פתאומי שמסיים 39 וחצי דקות ביזאריות העוברות בין חשיפה אישית לטירוף סוריאליסטי לא מן העולם הזה.

אז האלבום יצא לו ב-26 ביולי 1974, 4 שנים אחרי שום דבר שוויאט הוציא במסגרת קריירת סולו, תחת חברת Virgin של ריצ'רד ברנסון שכבר הפך למיליונר ממר אולדפילד. המבקרים אהבו ושיבחו. גם המעריצים מאוד אהבו. וויאט כבר לא היה המתופף והזמר של סופט מאשין, הוא היה אמן סולו מכובד וידוע בזכות עצמו. שנים אחר כך, הוא הודה שאותה נפילה גורלית שינתה את חייו לטובה. ואכן, הוא הפך לאחד האמנים הנערצים ביותר ולא רק באנדרגראונד. למרות שזה קצת גרם לאנשים לשכוח שהוא עשה דברים נפלאים לפני כן, וויאט הפך לאדם מוערך במיוחד שהשפיע על המון מוזיקאים ועד היום. גם כשהוא חודל היום מפעילות, האיש הזה שהוא תרכובת של דאדא, זמר פופ, כישרון ויופי ממשיך להיות מוערך ע"י רבים. להיות חבר בלהקה כבר מאחוריו, אחרי זה כבר היה לו חופש אמנותי מלא. אחרי Rock Bottom, הוא הוציא סינגל שהיה גרסת כיסוי ל-I'm a Believer של המאנקיס (עם התקרית המפורסמת שמפיק תכנית אחת לא רצה שוויאט יופיע בכיסא גלגלים כי הדבר לא חינוכי), הוציא עוד אלבום נפלא Ruth Is Stranger Than Richard, ולא הוציא עוד אלבומים עד האייטיז, כשהיום הוא נח לו, אחרי ההישגים הרבים.

אז Rock Bottom הוא פשוט יופי. זהו יופי אחד משונה חלומי/הזייתי/משונה. למרות העובדה שוויאט היה די בקרשים כשהוא יצר אותו, עדיין הוא מביא לצד החשיפה האישית את האוונגרדיות שכל כך מאפיינת אותו. אני מאוד אוהב את האלבום הזה, מהעטיפה (קצת פחות את זו שיצאה ב-1998) ועד לשיר האחרון. וויאט מבחינתי אפילו הוא סוג של אב לאינדי. הרצון בכוונה להיות משונה ולא נגיש יחד עם נגישות מבחינה מוזיקלית, מאפיינת הרבה מאוד מהאמנים שמקליטים להם בקלטת לו פיי את שיריהם כיום. יש בו את כל מה שמאפיין את וויאט. בלדות יפות, סוריאליזם ותחושה חלומית, שירה יפה, מלודיות ומוזיקה שחלקה קליטה וחלקה לא, או בפשטות - וויאט. מי שרוצה להכיר את האמן הנהדר הזה (שאמנם עושה לנו קצת בעיות עם הדעות שלו) שיתחיל כאן. אין יותר טוב להתחיל את ההיכרות איתו עם האלבום המופתי הזה. ואם לא, אז לפחות רק את Sea Song היפייפה כל-הו-כל כך שאי אפשר לתאר אותו (לא סתם ברי סחרוף עשה לו קאבר). וויאט תמיד יישאר אחד מהאמנים והזמרים האהובים עליי. הוא לא האהוב עליי ביותר (כבר תפוס ע"י פרדי כוכב חמה) אבל עדיין, עם כל הסקסיות המתפרצת של פלאנט, ההומור והפולקיות של אנדרסון, הציניות של חבר'ה כמו לנון וווטרס, הילדותיות של בארט, התיאטרליות של מרקיורי, בואי וגבריאל, אני מדמיין את וויאט, איפשהו בין ילדות לבגרות. נמצא באזור פסטורלי באנגליה עם ספרי ילדים וכל מיני הזיות למיניהן. פינה שהיא רק אני ורוברט, כשהוא לוקח אותי למקום אחר. יש לו סגנון משלו, אין טעם לנסות לשייך אותו לקטגוריה כלשהי. הרבה מנסים לפרוג, אבל הו זה הרבה הרבה יותר רחוק מזה. אז קדימה בואו תצללו לתוך היופי של רוק בוטום, לא כמו הפרק ההוא בבובספוג, כאן זה טיפה יותר שונה: רוברט וויאט - רוק בוטום

גשם ודם

חזרה על אותו נושא. הדבר הזה יכול להרגיז אנשים ולהוציא אותם מדעת. זה אולי מועיל בתחומים שונים, אבל במוזיקה, הנושא קצת יותר מורכב.. אדם נורמלי שישמע משהו בלופ עלול להשתגע ולחטוף חתיכת טראומה מקטע סאונד אחד ויחיד. בדר"כ קוראים לזה "חפירות", למה שאשב ואשמע את אותו פאקינג קטע למשך משהו שמרגיש כמו נצח? זה מעצבן, זה מרגיז או כפי שנאמר קודם: זה חופר.

אבל הווו כמה שזה חופר, כמה שזה יותר טוב. העובדה שמתמקדים בקטע כלשהו היא בעיני דבר מעולה. כדי להבין משהו צריך לחפור ולחפור ולחפור כמה שיותר עמוק. זה בדיוק ההפך ממה שנאמר בפסקה הקודמת. זה מעניין, זה מסקרן, זה מפעיל קצת את הראש אה כן וזה חופר (במובן הטוב). המוווון מוזיקאים מתבססים על טכניקת הtape loops של חזרה על קטע שהוקלט על סרט הקלטה שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב. יש לנו להקה בריטית עם סולן בעל עין עצלה שהתבססו על הלופים באלבומיהם הטובים ביותר, והצליחו לפתח כל כך הרבה מקטע אחד, יש לנו מוזיקאי/מפיק בריטי ידוע ומוערך מאוד שיצר אלבומים מוערכים שהורכבו מחזרה על נושא כלשהו למשך זמן רב, יש לנו מוזיקאי היפ הופ שבעצם הביאו את הלופים לז'אנר והפכו את החזרתיות על קטע לאחד מהסממנים של הז'אנר.

ויש מלחינים מינמליסטיים, מגיעים מאמריקה ויוצרים מהפכה במוזיקה הקלאסית המודרנית. הרי כמה עוד אפשר עם 12 הטונים של שנברג ודומיו? הסיבה שאותם מלחינים אירופאיים הגיעו לכך הייתה כי מיצינו כמעט כל דבר במשך מאות שנים. גם 12 הטונים עצמם די מוצו, והגיע הזמן למשהו חדש. ואז הגיעו המינמליסטיים. למשל: ג'ון קייג', פיליפ גלאס, טרי ריילי, לה מונטה יאנג, ויש אחד, שעליו אני ארצה לדבר. אחד המלחינים הכי ידועים ומוערכים כיום. שהשפיע על אינספור מוזיקאים, וגם הוא בעצמו הושפע מהם.

ואני מדבר על סטיב רייך. שם מאוד מוכר בסצנת המוזיקה הקלאסית המודרנית. רייך, יהודי ניו יורקרי, אחראי יחד עם המוזכרים למעלה על התפתחות המוזיקה המינמליסטית בשנות השישים. די קל לזהות במה מדובר, רעיון מוזיקלי שחוזר על עצמו במהלך כל היצירה, ומפותח מדי פעם. הוא סיים תואר בפסיכולוגיה, הלחין מוזיקה לסרטים, ויחד עם חברו המלחין פיליפ גלאס, הקים חברת הובלה (עד כמה שזה נשמע מוזר), אבל במקביל המשיך להלחין כשהוא מפתח את סגנונונו הייחודי.

המוזיקה שלו נשמעת "חופרת" אבל מאוד מעניינת ופותחת את הראש. הרי ללא חזרתיות, לא נוכל להבין את היצירה לגמרי. בתחילת דרכו, התנסה בלופים על סרט הקלטה ומכאן, אני מגיע לסיבה של הפוסט הזה. היום, אני רוצה לדבר על שתי היצירות הראשונות של המלחין ואני חושב אחת היצירות החשובות שנעשו במאה העשרים. שאולי אפילו יותר מכל דבר מלודי שכתב, משום שמדובר פה באבן דרך שבעצם התחילה את כל המוזיקה של רייך. והכלי היחיד שמשתתף בה, הוא הקול האנושי.

ידוע לנו על יצירות שבעצם נבנו על גבי תוצר של הקול האנושי (ראו: גאווין ברייארס Jesus' Blood Never Failed Me Yet), אבל פה אין איזושהי מלודיה מתוכננת, פה מדובר בדיבור נורמטיבי לחלוטין שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב ושוב עד כדי כך שהמוח מתרגם את הדיבור למלודיה, עוד יתרון לאותן "חפירות".

בינואר 1965, רייך הקליט מטיף אפרו אמריקאי צעיר הידוע כאח וולטר שהיה בכיכר יוניון והחל להטיף לעוברים ושבים (סצנה ניו יורקרית טיפוסית). הוא דיבר על האפוקליפסה (המלחין סיפר כי הוא יצר את הקטע בעקבות המתיחות של משבר הטילים בקובה). הולך לרדת גשם, העולם יוצף, וכן הוא דיבר על סיפורו של יקירנו נח, וצועק את שמה של היצירה, "IT'S GONNA RAIN!". מדובר פה ביצירה הבנויה משני מחלקים, שבה רייך השתמש בטכניקת הפייזינג שגילה לגמרי במקרה. מה זה פייזינג? כשיש מוטיב המתנגן על מספר כלים (בדר"כ שניים) כשלאט לאט אחד מהם מקדים את השני בערך ריתמי קצר ובהדרגה המרחק גובר יותר ויותר עד שנוצר אפקט של delay. גם אם לא הבנתם, אפשר להבין בדיוק מהיצירה.



ב-It's Gonna Rain, האח וולטר צועק את שם היצירה בזמן שזה נשמע בשני ערוצים, ולאט לאט, אחד הערוצים מקדים את השני לו, מה שיוצר אפקט מיוחד של כמעט הד. זה נשמע מאוד מסקרן, מאוד מפחיד, באמת כמו הפסקול לאפוקליפסה, ויכול להכניס את המאזין לאקסטזה עם אותו משפט החוזר על עצמו שוב ושוב ושוב ושוב. רייך שכאמור סיים תואר בפסיכולוגיה, כנראה רצה לבחון את מוחו של המאזין, כשהוא מתרגם את החזרתיות הזו בסוף למלודיה אחרי אלפי הפעמים שהמשפט נשמע שוב ושוב.

זה היה החלק הראשון. בחלק השני, המטיף צועק עכשיו כי אין תקווה. They could't open the door... they couldn't open the door... it has been sealed... but sho'onuff. אותו משפט, כי נח כבר סגר את דלת התיבה חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב, ושוב פעם נוצר אותו delay, המאזין אולי עלול להשתגע ולאבד את הסבלנות, אבל עדיין שוב פעם, יש פה אפקט מאוד מיוחד שמכניס את המאזין לאווירה של היצירה.

וכנראה כמו המבול התנכ"י, רייך השתמש בפייזינג כדי ליצור מבול מקול אחד ויחיד הצועק את המשפט. גשם של צליל אחד המציף את המוח. רייך הצליח להעביר את תחושת האימה וההטפה של המאזין מתוך קולו בלבד. וככה זה נמשך, עד שלאט לאט, פייד אאוט נכנס ומביא את המאזין לדממה מוחלטת. בשוק טוטאלי מ-18 הדקות שהוא שמע.

רייך יצר פה משהו חדש, מכאן והלאה השער נפתח ליצירת מוזיקה מינימליסטית, אבל לא רק גם המוזיקה האלקטרונית חבה לרייך ויצירותיו המוקדמות. האמת היא, אני אפילו חושב על היצירה הזו, כאבטיפוס קדמון מאוד להיפ הופ. תחשבו על זה.

שנה לאחר מכן, הוא התבקש ע"י פועל למען זכויות האדם בשם טרומן נלסון, לכתוב יצירה בעקבות It's Gonna Rain שהורכבה מהקלטות של נערים שחורים שנעצרו ע"י המשטרה בחשד לרצח (רק אחד מהם לבסוף היה אחראי לכך) במהלך המהומות שהתרחשו בהארלם שבניו יורק, שנתיים לפני כן. רייך הסכים וביקש מנלסון להביא לו הקלטה כדי למצוא את הקטע הספציפי שאיתו אפשר להשתעשע. ואז, לפתע נתקל בהקלטה של בחור בן 19 בשם דניאל האם שסיפר כי הוכה במהומות, והיה צריך לדקור פצע בגופו, כדי שהדם ייצא והמשטרה תאמין כי פגעו בו. הוא נשמע כשהוא אומר: "i had to like, open the bruise up, and let some of the bruise blood come out to show them" (זוכרים את Moonlight on Vermot של ביפהארט?).

מהרגע ששמע את המשפט המודגש, הוא הבין שזה זה. משום מה, האם שר מלודיה כשהוא דיבר. נשמע כמו שירה מאשר דיבור. רייך שהתעניין בדיבור האנושי, לקח את ההקלטה של האם, והשתמש בקול שלו, כשהוא מכפיל אותו ויוצר את אפקט הפייזינג. כך נולדה היצירה Come Out. יצירה גאונית לא פחות מ-rain, שבאמת נשמעת כמו משהו שהיה אפשר לסמפל בעידן הזהב של ההיפ הופ. הקול של האם הוכפל מספר פעמים, עד כדי כך כשקולו הוכפל שמונה פעמים, כבר אי אפשר להבחין כי מדובר בהברות. זה נשמע כמו איזושהי מנגינה שמתנגנת בקצב. מדהים מה שמסתתר בקול האנושי. גם כאן, פועל אפקט פסיכולוגי. כשלפעמים אנחנו לא שמים לב שבדיבור מסתתרת איזושהי מלודיה. אני חושב שלא סתם רייך בתחילת היצירה השמיע את ההקלטה שלוש פעמים, לפני שהשתמש במשפט ושיחק עם הרעיון. גם כאן, יש פה חפירה, אבל הניגוד לit's gonna rain, הקול האנושי הופך ליותר ויותר אבסטרקטי. עם האח וולטר נשמע כצועק, האם נשמע כאילו הוא שר משהו.

עם השנים, רייך התפרסם בזכות יצירות שהפכו אותו למפורסם כמו Clapping Music הידוע, Piano Phase מוזיקה ל-18 מוזיקאים, ועוד ועוד. כל אלו נכתבו בטכניקת הפייזינג והפכה את רייך לאחד מחלוצי המינמליזם (למרות שהוא מסרב להכיר כי הוא אחראי על המצאת המושג).

למי שקרא וחושב כי היצירות הולכות לחפור לו בראש וזה לא בדיוק מה שתכנן, לא חייב לשמוע, אבל מדובר פה בשתי יצירות גאוניות שמשחקת בקול האנושי ומגבירה את העניין במשהו שנשמע כל כל בנאלי ביומיום. העובדה שרייך לקח אווירה מאוד מפחידה, הוא הצליח להעביר אותה עם כמה מדשפטים בלבד. מדובר בשתי יצירות אלקטרונית קדומות שמצליחות לקחת את המאזין למקום אחר ולדמיין מצד אחד, כיצד העולם לאט לאט, נשטף ומוצף, ומצד שני, לתאר את התקופה הנוראית והגזענות כלפי השחורים בארה"ב (גם מחאה מסתתרת בcome out זה די ברור).

אם חושבים על זה האם ללא יצירות כמו אלה, היה יכול להיות כי לא היו מגיעים לחידושים במוזיקה הפופולרית? מר בריאן אינו אמר כי היצירה הזו הייתה בעצם השער שלו למינמליזם, ובלעדיה כנראה לא היה מגיע להמצאת מוזיקת האמביינט, שהיא בעצמה הייתה שלב בהתפתחות המוזיקה האלקטרונית. תחשבו על Kid A, הוא ברובו מורכב מביטים וסימפולים חוזרים, או על קרימזון של האייטיז שהושפעה מרייך מאוד (למעשה פריפ ובלו נפגשו בקונצרט שלו) שלקחה נושא כלשהו וחזרה עליו שוב ושוב אבל במסגרת יותר פרוגית/ניו וויבית. כנראה שרוב הסיכויים שללא המבול, הכל היה נשאר אותו דבר, ללא חידושים ושינויים דרסטיים בעולם.



אז הנה השתי היצירות פה: https://www.youtube.com/watch?v=vugqRAX7xQE - It's Gonna Rain
https://www.youtube.com/watch?v=g0WVh1D0N50 - Come Out
וחג שמייח!

Pink Floyd - Ummagumma

בשנת 1969, אופוריית הביטלס מתקרבת לסיומה, עשור שלם של אופטימיות ונאיביות הגיע לסיומו. הפלוידיסטים חשו בשינוי הקרב, וכבר מאחוריהם שלושה אלבומים מצוינים. הם עברו טראומה עם עזיבתו/הוצאתו של הגאון החד פעמי סיד בארט מן ההרכב, לאחר שזה השתגע מצריכה מוגזמת של LSD. במהלך השנים 1968-1972, הייתה הלהקה בתהליך של ניסוי ותעייה. לא היה מנהיג. הלהקה פעלה כגוף אחד, כל הארבעה (רוג'ר ווטרס, דיוויד גילמור, ריצ'רד רייט, ניק מייסון) היו שווים וזכו להתבטא באופן חופשי. זו הייתה התקופה הכי טובה של הלהקה האגדית הזו. לפני שהפכו למפלצת אצטדיונים, לפני שהוציאו אלבומים רבי מכר, לפני שווטרס הפך לדיקטטור ובכללי לאדם מאוד קשה ובלתי נסבל, לפני שגילמור התכסח עם חברו, לפני שרייט הפך לאדם ממורמר, מתוסכל ומכור לקוק ולפני שמייסון איבד את ביטחונו והעדיף להשקיע יותר באוסף המכוניות שלו. בקיצור, לפני Dark Side of the Moon.

השנים האלה של סוף הסיקסטיז עד אמצע הסבנטיז היו יצירתיות במיוחד עבור הלהקה. הם לא היו סגורים על עצמם, מה הם רוצים להיות, מה הם מכוונים, מה המטרה, אלו היו שנים שהלהקה לקחה סגנונות מוזיקליים רבים ואפשר להגיד "עשתה איתם ניסויים במעבדה". הם לא היו וירטואוזים על כלי נגינתם, הם לא רצו לחזור לגישת ה-UFO הפסיכדלית של קיץ האהבה והיו גם כבשה שחורה בעדר הפרוג רוק. החבר'ה החליטו לקחת פרוג, פסיכדליה, פולק, אוונגרד ומה לא, וללכת עם הרוח האקספרימנטלית עד הסוף.

הוחלט ללכת על דבר חדש. משהו שלא נעשה ולא ייעשה עוד בהיסטוריה של הלהקה. רייט שלא היה קלידן זריז אצבעות כמו עמיתיו קית' אמרסון וריק ווייקמן, הבחור גם לא ידע תאוריה ברמה גבוהה, מה שהוא ידע למד בעיקר מאלבומי ג'אז. אבל כמו כל קלידן, הוא אהב מוזיקה קלאסית, ורצה לעשות גם משהו כזה. אף מוזיקאי רוק לא הלך בדרך כזו שאפתנית של לכתוב יצירה קלאסית של ממש. היחיד שהגיע לזה היה הגאון האדיר, פרנק זאפה, באלבום הנפלא וההזוי כנראה אחד הביזאריים שאי פעם הוקלטו, Lumpy Gravy. רייט רצה להלחין גם הוא. הוא רצה לעשות את מה שהוא כינה כ"מוזיקה אמיתית", ומכאן הגיע הקונספט לאלבום: כל אחד מחברי הלהקה מקבל חצי צד ויניל ומותר לו לעשות מה שבא לו וכל מה שעולה ברוחו. יצירות סולו בתוך אלבום של להקה.

במאי 1969, נכנסו החבר'ה לאולפן, כשהם ונורמן סמית' (שלאט לאט החל להיות פחות דומיננטי) על ההפקה. הם הקליטו את כל הכלים לבדם, עד כדי כך שאין כמעט עזרה מחברים מבחוץ (חוץ מכמה קטעים). בנוסף לאלבום הסטודיו, החליטו גם להוציא גם אלבום הופעה. שניים באחד. אחלה של דבר. ההקלטות נלקחו מהופעות בשני מקומות. האחת במועדון Mothers בברמינגהם (הוקלט ב-27 באפריל), השנייה במכללת מנצ'סטר (2 במאי). שתי ההופעות היו במסגרת סיבוב הופעות בעל השם המשונה, The Man and the Journey Tour.

עוד הקלטות תוכננו להתווסף כמו גרסה חיה ל-Interstellar Overdrive. הג'אם האלמותי מאלבום הבכורה. אבל בסוף לא מצא את עצמו בתוך האלבום. למעשה תוכנן גם להיכנס לאלבום האולפן, Embryo שיר (מאוד יפה) שהקליטו לפני שנה ולבסוף מצא את עצמו באלבום אוסף מ-1970 שכלל שירים ממגוון להקות ואמנים (מי ברשימה? דיפ פרפל, רוי הארפר, קווין איירז, בארקלי ג'יימס הארבסט) ושמו Picnic - A Breath of Fresh Air.

וב-25 באוקטובר 1969, יצא האלבום שבשבילי הוא הפייבוריט מהלהקה האדירה הזו, ואחד האלבומים האהובים עליי אי פעם. ושמו - Umagumma. עכשיו, WTF מה זה לעזאזל? מסתבר: סלנג לסקס ששמעו חברי הלהקה בימיהם בקיימברידג'.... לפי מה שאמר הרואדי של הלהקה איאן מור, הוא המציא את המונח בעצמו, כשהוא היה אומר לחברי הלהקה: "I'm going back to the house for some Ummagumma". הממ.. טוב, חברי הלהקה בעצמם אמרו שהשם חסר משמעות.

התוצאה: הראשון, אלבום לייב חזק במיוחד (והיחיד של הלהקה עד האייטיז) שכולל את הלהקה במיטבה מבצעת שירים משנותיה הראשונות ומפנקת באלתורים ובאפקטים פסיכדליים לא מהעולם הזה. השני, אלבום אולפן משונה ביותר, מה שיקראו לו הזוי, אוונגרדי מאוד, מושפע במיוחד מתנועת המוזיק קונקרט שהייתה בשיאה בצרפת במלחמת העולם השנייה, לעתים קשה להאזנה לחלק, אבל מאוווד מעניין וגם מהנה.

בזמן אמת, האלבום התקבל לא רע בכלל. אבל לאחר שהלהקה כבר הפכה לענקית שהיא ידועה כיום, הרבה מעריצים לא סימפטו בכלל את האלבום הזה. רבים אמרו שהוא מיותר, מוזר ומשעמם, כשנגדם יש תומכים רבים שאומרים כי פינק פלויד מתועדת כאן באחת מתקופותיה היצירתיות ביותר (ברור שאסכים לכך). בין כה וכה, האלבום הזה מתאים בעיקר למעריצים כבדים של פינק פלויד, חובבי אוונגרד אירופאי שהשמות אדגר וארז, יאניס קסנאקיס, פייר שפר וקרלהיינץ שטוקהאוזן מוכרים להם, אבל גם לחובבי מוזיקה שבאים עם ראש פתוח למשהו שונה לחלוטין ועדיין מאוד מעניין.

אלבום הלייב פותח את התענוג עם גרסה מעניינת ומקורית לשיר הנצחי Astronomy Domine מאלבום הבכורה. פריט חובה בקטלוג של פלויד המוקדמת, מחווה יפה לבארט שכתב את השיר, והרחבת השיר מ-4 דקות ל-8. השיר שעסק בפלנטות ובירחים והזכיר שמות רבים, מקבל חתיכת המראה במיוחד כשרייט מביא את אורגן הפרפיסה ההזוי שלו ומחזק את התחושה הספייסית. אני לא יכול להרחיב יותר מזה, כי הגרסה הזו פשוט מעיפה אותך למקומות אחרים לא-מן-העולם-הזה שעוד מילים על הביצוע יפגעו. מה שכן, החבר'ה מסיימים יפה ומכאן, אנחנו ממשיכים, והו כמה שזה יכניס חזק.

חברי הלהקה הקליטו בעבר סינגל ושמו Careful with That Axe, Eugene. ג'אם פסיכדלי ומפחיד במיוחד, שהיה צד ב' לסינגל הנהדר Point Me at the Sky שהיה פלופ מסחרי. פה, הקטע שקיבל פרשנות חזקה יותר מהמקור באולפן. מצמרר יותר, חופשי יותר, אנרגטי יותר, פרוע יותר. גם כאן, הקטע מורחב ל-8 דקות, ואפשר להסכים בלי ספק שהשיא של הקטע הזה, היא הצרחה מקפיאת הדם של ווטרס. הבסיסט לוחש את שם השיר, עושה קולות ולבסוף צורח בלי רחמים כשהלהקה נאבקת בו בנגינה עוצמתית. גילמור מגבה בשירה מדהימה, ולבסוף מסיימים בשקט חרישי עד לדממה המוחלטת. הקטע הזה הוא מדהים כל פעם ככשומעים אותו והוא נשמע אבטיפוס לפוסט רוק האוונגרדי של הניינטיז.

אחרי השוק שהביאו, במכת גונג (שווטרס אהב במיוחד) שמתגבר עד שמגיע הטימאפני השבטי של מייסון, אחד ההשיגים של הבחור שלא היה מתופף כזה מוכשר. רייט מביא את המוטיב של אחת היצירות הידועות של הלהקה בתקופה ההיא, Set the Controls for the Heart of the Sun, זה נשמע מאוד אוריינטלי, הרבה יותר חופשי מגרסת האולפן, נשמע כמו פסקול ללב השמש, שאפילו יש לו פוטנצאיל להשתלב בפסקול ל"אודיסאה בחלל". חברי הלהקה מרחיבים פה מגרסת האולפן המקורית מהאלבום השני A Saucerful of Secrets שנמשך 5 דקות ל-9 דקות עשירות באפקטים פסיכדליים הזויים, אקסטזה מטורפת, עד לחזרה לשיר, ווטרס שר באופן מסתורי, הוא לוחש the heart of the sun עד האינסוף ולבסוף מסיימים מאוד מסתורי, מאוד מיסטי, ממש out of this world. ואנחנו, קרובים לסוף אלבום הלייב.

קטע הנושא מהאלבום השני שעורר בי פחד ואימה כששמעתי אותו לראשונה, מקבל פה ביצוע לייב כמעט נאמן למקור (אבל כמעט) וזוכה לביצוע די שונה עם טיפה שינויים. החצי הראשון אלים, אוונגרדי, כאוטי, חסר רחמים, מתאר קרב דמיוני ואכזר, החצי השני מתאר את הaftermath מלנכולי במיוחד, שקט ומאוד דרמטי. ווטרס מכניס את הבס המפחיד, מייסון מתפרע על התופים, כך גם רייט על הקלידים, ולקראת הסוף כשהלהקה מסיימת בחלק האחרון, נכנסים התופים של מייסון כחידוש וגילמור שר במקום הגרסה המקורית בה רייט וגילמור שרו ונשמעו כמו מקהלה. וככה החבר'ה מסיימים 39 דקות פסיכדליות וחזקות בסיום אפי וחזק שחותם יפה את הצד האחד של פלויד. עכשיו מגיעים לעיקר, הצד השני.




אלבום האולפן הוא כבר עסק אחר לגמרי. מטורף, אוונגרדי, מאוד מעניין, הזוי ולא מוערך מספיק, מגיעים החבר'ה וכל אחד מבטא את עצמו לקצת יותר מ-10 דקות. חברת התקליטים Harvest שהייתה חברת בת של לייבל EMI הגדול, נתנה לחבר'ה להתפרע ולעשות מה שהם רוצים, כשהבינו כי הניסויים מאוד רווחים, בעקבות כך ארבעת המופלאים התפרעו באולפן והביאו את המרשרשים.

אז רייט נכנס ראשון ומגשים את מטרתו כמלחין רציני. אחת היצירות האהובות עליי של הקלידן הצנוע הזה. אולי תדבר בעיקר לחובבי מוזיקה קלאסית מודרנית, אבל גם הרוקרים ימצאו עניין במפלצת המשונה בת ב-13 דקות, Sysyphus. כן, אותה דמות מן המיתולוגיה היוונית שנהגה להטעות מטיילים ולשדוד אותם ולבסוף קיבלה את העונש של גילגול סלע בשאול לנצח נצחים, קיבלה פה פרנשות מוזיקלית מאוד מעניינת ומאוד מסקרנת. הפרק הראשון, נעימת מלוטרון מרושעת שתשמש כמוטיב ביצירה, מתנגנת לה במשך דקה ובהחלט מותירה big wow כשאלבום האולפן רק התחיל, וכשזה מסתיים, הפרק הבא מתחיל.

הפרק השני הוא מופת, מדהים, רייט מנגן על הפסנתר באופן חופשי ומפתיע ביכולת נגינה גבוהה קרובה לעמיתיו הפרוגרסיביים מ-ELP, ג'נסיס ויס. זוהי מנגינה מלנכולית שמנוגנת על הפסנתר, אבל תוך זמן קצר, הופך לאלתור מטורף וחסר גבולות על התווים הנמוכים. רייט הופך את הפסנתר למפלצת אכזרית ומסיים בטון אפל ומרושע עד לדממה המוחלטת שמובילה לפרק השלישי.

הפרק השלישי, ניסוי מעניין במוזיק קונקרט, הוא הרועש ביותר ביצירה. דקה אחת של הקשה על מצילות, צרחות, אפקטים משונים. וכל זה מסתיים כשנשמע שרייט יוצא מכליו עד לבום הפתאומי, שמסתיים בדממה ועובר לפרק הבא והאחרון.

הפרק הרביעי, הארוך מכולם, נכנס עם מלוטרון שקט ורגוע, מתחיל מאוד מתון, עם צ'לו שהקלידן מנגן עליו, בתוספת ציוצי ציפורים, כנראה סיזיפוס הצליח לגלגל את הסלע לראש הגבעה. זה פסטורלי, זה מאוד רגוע, מרגיש כמו סצנה מחלום משונה עד לפייד אאוט שמשם דממה מוחלטת. ואז.... בום! במה שנשמע כמו פסקול לסרט אימה, מגיע אקורד אחד טורדני ששובר את הדממה והשלווה וממשיך לסיום המסויט. מכאן, רייט מתפרע על האורגן, מעמיס באפקטים פסיכדליים, מצליח להביא את הדרמה של העובדה שעל סיזיפוס לגלגל שוב את הסלע. ברגע שכל זה נשמע כמו סיוט אחד גדול, נכנס המוטיב המרושע ומסיים את האפוס האדיר הזה בדיוק כפי שהתחיל, אמנם בסולם קצת שונה, אבל סוגר מעגל יפה שמראה כי סיזיפוס צריך לעבור את העונש הנורא שוב ושוב ושוב... רייט סיים את הצד שלו, מתקפל ועוזב את האולפן.
 מלחין שיוצר מוזיקה אמיתית.

עד כה, המאזין מוכה בשוק. כדי להרגיע את האווירה, מגיע ווטרס עם גיטרה אקוסטית, מנגן ושר במשך 7 דקות, קטע פסטורלי ויפייפה על האחו בקיימברידג' עיר הולדתו ושל חבריו. Grantchester Meadows הוא שיר פולק יפייפה עשיר בדימויים על הטבע, אפקטים של ציוצי ציפורים, אווזים וכו'... ובהחלט מביא למאזין רגע אחד שלו ויפה בתוך כל האלבום הכאוטי הזה. מיד כשהשיר נכנס לפייד אאוט, הוא מסתיים בצלילים של זבוב טורדני ומציק, שבעקבות זאת, מישהו יורד למטה לוקח עיתון או נייר או ווטאבר, שולף והורג את הזבוב. מהרגע שהזבוב מת, ווטרס לוקח אותנו לחלק האחרון שלו בצד.

חתיכת קטע אוונגרדי, קצת בכיוון של נונסנס, שמחזיר אותנו לאווירה ההזויה, ואם זה לא מספיק הזוי אז השם של הקטע הוא Several Species of Small Furry Animals Gathered Together in a Cave and  Grooving with a Pict (פיקט הוא סקוטי בימי האימפרייה הרומית). כן. הקטע נשמע יותר מוזר מהשם שלו. אבל כמה שיותר מוזר, יותר כיף. ווטרס מקליט את עצמו, ומשחק באולפן כשהוא יוצר קולות של בעלי חיים, נכנס למקצבים שבטיים, מביא לופים משונים למיניהם, עד שמחליט להביא בהומור האופייני לו, להביא צלילי צ'יפמאנקס משונים וקריפיים שישר עוברים לידידינו מדבר וצועק במבטא סקוטי במכוון. באותה תקופה, ווטרס הושפע מחברו המלחין רון גיסין, שתרם רבות ל-Atom Heart Mother האלבום האדיר הבא, וכאן הוא קצת עוזר במלאכה (אבל ללא קרדיט).

and the wind cried Mary...

ווטרס סיים. אחריו מגיע הdarling של הלהקה הזו, הגיטריסט, סולן, ואחד האנשים הכי נערצים בפולחן הרוק, דיוויד גילמור בא כאן עם יצירתו המשמעותית הראשונה. The Narrow Way היפייפה שנמשך 12 דקות, ומחולק לשלושה חלקים, כל אחד מהם שונה, ומציג כאן את מה שיהיה אבטיפוס לפינק פלויד הקלאסית, המוכרת והאהובה. זה כנראה הקטע הכי אהוב מהאלבום הזה. הוא הכי נגיש יחסית לשאר הקטעים באלבום, מלודי, ומאזן בין הנורמלי למוזר, בין הפשוט למורכב. גילמור עשה ניסיון מעניין מאוד, שבו החליט ליצור יין ויאנג ממש ככה. רעש ורוך, יופי וטירוף, מלודי ואוונגרדי. זה מתחיל בשקט, לאט לאט אחרי השוק שווטרס הביא קודם. וגילמור נכנס עם החלק הראשון שנפתח ברעשי גיטרה מתגברים, שמובילים לקטע פולק אקוסטי ויפייפה שגילמור טען שהוא פשוט "סתם חירבש" על הגיטרה. הקטע עצמו נולד מתוך סשן ב-BBC ב-2 בדצמבר, 1968, כשהוא הציג קטע שנקרא Baby Blue Shuffle in D minor. הקטע עצמו מאוד מהנה ועושה כיף לאוזניים, וגם קצת אפקטים פסיכדליים מסטולים ומשונים להוסיף קצת לחגיגה.

במעבר חד, מגיע החלק השני של היצירה. ריף מאיים במיוחד שגילמור מנגן ומנגן ומנגן, ועם הזמן גם שם נכנסים אפקטים פסיכדליים משונים לקלחת. הריף ממשיך עד שמגיע drone אחד שקוטע ועובר לחלק השלישי והאחרון. המלודי, היפייפה שנכנס ישר אחרי הבלגן של השניים הקודמים. שיר רוק מלודי וכיפי. גילמור שלא היה תמלילן טוב במיוחד (והוא הודה בזה), היה בחתיכת ברוך כשכתב את המילים. הוא ביקש עזרה מידידו ווטרס, אך זה סירב. הרי הקונספט הוא יצירות סולו לכל חבר. לפי מה שהוא טען, זה היה חירבוש, אבל זה נשמע ממש יפה ופואטי, גם שכלא מבינים למה התכוון המשורר (אם התכוון, בדיעבד הוא אמר שלא היה לו שמץ של מושג מה הוא עשה). The Narrow Way הוא אחלה פרוטו טייפ למה שיבוא בהמשך, והוא קטע מצוין, שגם מתעבי האלבום יוכלו להתחבר ולשיר את מילותיו. אז כן, גילמור לא אהב, אבל אנחנו כן. הגיטריסט מביא משהו מאוד כיפי אחרי כל הרצינות והמוזרות באלבום הזה, קצת לפני שמסיימים.

מה? לא ידעתי מה אני עושה אז.

גילמור סיים, התקפל, ומגיע אחריו ניק מייסון לסיים את חלקו ואת כל האלבום, עם קצת עזרה מחברים. הבחור שמעולם לא ידע להלחין. הוא מעולם לא לקח את עצמו ברצינות כמתופף (עשה את זה בשביל הפאן), אבל כישוריו כמפיק נשמעים כאן, כשהוא לוקח קטעים, תופר, עורך, משנה ויוצר פה משהו מעניין. The Grand Vizier's Garden Party (הוזיר אגב הוא שר הסולטן), היצירה המשמעותית היחידה שאי פעם הייתה למייסון, היא ניסוי מעניין במוזיקה קונקרטית ובכלי הקשה. הוא לא בדיוק כוס התה של מעריצי פלויד, אבל אי אפשר להגיד שזה לא מעניין. מייסון פותח את כל המסיבה עם חליל צד נוגה ויפייפה שנוגן ע"י אשתו אז, לינדי. המנגינה היפייפיה הזו (שאגב על העיבוד היה אחראי גיסין) לא נמשכת לזמן רב, ומיד מייסון יוצר מתח על הסנר עד שהוא מכה במצילה, ומוביל לחלק השני. החלק השני הוא סולו תופים/כלי הקשה שבו מייסון מתנסה בהמון אפקטים, מלוטרון, ועריכות. דוגמה יפה לאיך הפלוידיסטים הרגישו בבית באולפן. זה מאוד מעניין, זה מסקרן, וזה לוקח את המאזין למקומות לא מוכרים. יש תוף עולה ויורד, יש גונג, יש מצילות, ויש אפקטים מפחידים הכל בקלחת הזו שמסתיימת בסולו תופים רועם וספונטני שחותם את כל האקספרימנט האוונגרדי הזה בדממה מוחלטת, עד שמגיעה לינדי ומסיימת את היצירה, את חלקו של מייסון ואת כל האלבום, באותו קו פסטורלי ויפייפה שהחלה. כך האלבום העוכר שלווה הזו הסתיים. ביופי נוגה ושקט.

Just for fun

כשהאלבום יצא ב-25 באוקטובר 1969, הוא משום מה גרף הצלחה. בבריטניה הגיע למקום ה-5, ובפעם הראשונה בהיסטוריית הלהקה, הצליחו להגיע איכשהו לטופ 100 בארה"ב (מקום 74). האלבום המוזר הזה, שהוא מאוד קשה לעיכול שנוצר ע"י להקה ידועה במחתרת מכר לא רע בכלל. מדוע? קשה להסביר. כנראה שמוזיקה ניסיונית הייתה דבר רווחי באותה תקופה. בכל מקרה, כולם מאווווד התרשמו ויכלו לבהות שעות (עד היום) בעטיפה המצוינת של האלבום. אחת העטיפות הכי טובות אי פעם, שנעשתה כמובן ע"י איך לא, סטורם ת'ורג'רסון ז"ל מהיפנוסיס, חבר ילדות וכמעט המעצב הקבוע של עטיפות אלבומי הלהקה (וגם לעוד שמות).

ת'ורג'רסון ייחס את המוזיקה של הלהקה לרב שכבתית. ולכן, הוא רצה לתת לדבריו ביטוי ויזואלי. אז הוא יצר את התמונה האלמותית של חברי הלהקה בבית באזור שנמצא ליד קיימברידג', כל אחד במקום שונה ובמראה ליד, נראית אותה תמונה אבל חברי הלהקה מחליפים מקומות, זה חוזר על עצמו שוב ושוב, לכאורה עד האינסוף. זה אפקט הדרוסטה שכל מהותו בעצם הייתה תמונה בתוך תמונה. אגב תקליט הפסקול לסרט מהפיפטיז Gigi שמופיע ליד גילמור, לא הופיע בגרסה האמריקאית של האלבום (שם זה פשוט דף חלק). ת'ורג'רסון יצר משהו אלמותי ונצחי, שעד היום מעריצים יכולים להסתכל שעות בעטיפה. עטיפת אלבום הלייב משוויצה בציוד הענק שהיה ללהקה בהופעות עם הרואדי שלהם, אלן סטיילס (זוכרים את Alan's Psychedelic Breakfest?).



היום, כשפלויד הפכה לפולחן שכל חובב רוק באשר הוא מכיר, החבר'ה די מסתייגים מהפרויקט הזה. מייסון באוטוביוגרפיה שלו, הצהיר שהאלבום לא היה טוב, אבל בתור ניסוי הוא היה מצוין בשביל התקדמות הלהקה והוכיח שהסכום השלם גדול מחלקיו. מנגד אליו, ווטרס וגילמור התבטאו נגד האלבום הזה והבא Atom Heart באכזריות דרסטית. גילמור אמר שהשניים הם זבל מוחלט, ווטרס אמר שצריך לזרוק אותם לפח. עד היום, חברי הלהקה זוכרים לטובה את חווית עשיית האלבום, אבל האלבום עצמו בעיניהם הוא שנוא, וראוי לפח. אם כל הכבוד, לחבר'ה העשירים שכבר נראה שעשו הכל, המעריצים אהבו, ואני אוהב במיוחד. היום הוא נשמע די טיפשי וצורם לאוזניים מודרניות. לא מדובר פה בסיקסטיז שבהן המאזינים נהנו מאקספרימנטים במוזיקה. היום, פלויד זכורה בזכות הפרויקטים שהפכו אותה לענקית שהיא, שהקטין את האלבום מהתקופה היפה ההיא. אבל בשקט בשקט, אי שם ישנם מעריצים שסוגדים לאלבום הזה, ומכריזים שמדובר באלבום מצוין.

מאז ומתמיד, האלבום הזה נשאר האהוב עליי של פלויד (כן, יותר מכל אפוס פרוגי שעשו בסבנטיז). הוא מעז, הוא לוקח סיכון והאווירה הניסיונית שבו מאוד מעניינת ומרתקת. יש בו הכל. קטעי לייב חזקים ומצוינים. אוונגרד מהפכני, ניסיוני חדשני ומרתק, ופה ושם גם מלודיות נעימות וכיפיות שרמזו למה שהולך לבוא בקרוב. חברי הלהקה שדי מתביישים בהישג הזה, המשיכו הלאה כדי למצוא את עצמם ולברר מה הם רוצים להיות. הם חזרו על הקטע של שיר סולו של כל חבר באלבום הבא(+מאמץ קולקטיבי אדיר של 23 דקות אפיות), ורק 4 שנים אח"כ, ימצאו סוף סוף הפלוידיסטים את עצמם ויצרו את המוזיקה שכל כך מייחדת אותם, אבל התקופה היפה הזו של סוף סיקסטיז-אמצע סבנטיז, קשה יהיה לשחזר ולא נראה שעוד להקה תצליח להגיע ליופי שכזה. אז אני ממליץ על Ummagumma בחום. אני מאוד אוהב את האלבום הזה, הוא ריתק מאז ששמעתי אותו לראשונה איפשהו בכיתה ו', והוא נשאר אחד האלבומים האהובים עליי בכל הזמנים (אוהב אוונגרד מתנשא שכמוני). מעריצי פלויד הכבדים יאהבו, חובבי אוונגרד יאהבו, אבל אם אתם באים עם ראש פתוח ולא מצפים לשום דבר, הגעתם למקום הנכון.