סה"כ צפיות בדף

יום שישי, 22 באפריל 2016

גשם ודם





















חזרה על אותו נושא. הדבר הזה יכול להרגיז אנשים ולהוציא אותם מדעת. זה אולי מועיל בתחומים שונים, אבל במוזיקה, הנושא קצת יותר מורכב.. אדם נורמלי שישמע משהו בלופ עלול להשתגע ולחטוף חתיכת טראומה מקטע סאונד אחד ויחיד. בדר"כ קוראים לזה "חפירות", למה שאשב ואשמע את אותו פאקינג קטע למשך משהו שמרגיש כמו נצח? זה מעצבן, זה מרגיז או כפי שנאמר קודם: זה חופר.

אבל הווו כמה שזה חופר, כמה שזה יותר טוב. העובדה שמתמקדים בקטע כלשהו היא בעיני דבר מעולה. כדי להבין משהו צריך לחפור ולחפור ולחפור כמה שיותר עמוק. זה בדיוק ההפך ממה שנאמר בפסקה הקודמת. זה מעניין, זה מסקרן, זה מפעיל קצת את הראש אה כן וזה חופר (במובן הטוב). המוווון מוזיקאים מתבססים על טכניקת הtape loops של חזרה על קטע שהוקלט על סרט הקלטה שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב. יש לנו להקה בריטית עם סולן בעל עין עצלה שהתבססו על הלופים באלבומיהם הטובים ביותר, והצליחו לפתח כל כך הרבה מקטע אחד, יש לנו מוזיקאי/מפיק בריטי ידוע ומוערך מאוד שיצר אלבומים מוערכים שהורכבו מחזרה על נושא כלשהו למשך זמן רב, יש לנו מוזיקאי היפ הופ שבעצם הביאו את הלופים לז'אנר והפכו את החזרתיות על קטע לאחד מהסממנים של הז'אנר.

ויש מלחינים מינמליסטיים, מגיעים מאמריקה ויוצרים מהפכה במוזיקה הקלאסית המודרנית. הרי כמה עוד אפשר עם 12 הטונים של שנברג ודומיו? הסיבה שאותם מלחינים אירופאיים הגיעו לכך הייתה כי מיצינו כמעט כל דבר במשך מאות שנים. גם 12 הטונים עצמם די מוצו, והגיע הזמן למשהו חדש. ואז הגיעו המינמליסטיים. למשל: ג'ון קייג', פיליפ גלאס, טרי ריילי, לה מונטה יאנג, ויש אחד, שעליו אני ארצה לדבר. אחד המלחינים הכי ידועים ומוערכים כיום. שהשפיע על אינספור מוזיקאים, וגם הוא בעצמו הושפע מהם.

ואני מדבר על סטיב רייך. שם מאוד מוכר בסצנת המוזיקה הקלאסית המודרנית. רייך, יהודי ניו יורקרי, אחראי יחד עם המוזכרים למעלה על התפתחות המוזיקה המינמליסטית בשנות השישים. די קל לזהות במה מדובר, רעיון מוזיקלי שחוזר על עצמו במהלך כל היצירה, ומפותח מדי פעם. הוא סיים תואר בפסיכולוגיה, הלחין מוזיקה לסרטים, ויחד עם חברו המלחין פיליפ גלאס, הקים חברת הובלה (עד כמה שזה נשמע מוזר), אבל במקביל המשיך להלחין כשהוא מפתח את סגנונונו הייחודי.

המוזיקה שלו נשמעת "חופרת" אבל מאוד מעניינת ופותחת את הראש. הרי ללא חזרתיות, לא נוכל להבין את היצירה לגמרי. בתחילת דרכו, התנסה בלופים על סרט הקלטה ומכאן, אני מגיע לסיבה של הפוסט הזה. היום, אני רוצה לדבר על שתי היצירות הראשונות של המלחין ואני חושב אחת היצירות החשובות שנעשו במאה העשרים. שאולי אפילו יותר מכל דבר מלודי שכתב, משום שמדובר פה באבן דרך שבעצם התחילה את כל המוזיקה של רייך. והכלי היחיד שמשתתף בה, הוא הקול האנושי.

ידוע לנו על יצירות שבעצם נבנו על גבי תוצר של הקול האנושי (ראו: גאווין ברייארס Jesus' Blood Never Failed Me Yet), אבל פה אין איזושהי מלודיה מתוכננת, פה מדובר בדיבור נורמטיבי לחלוטין שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב ושוב עד כדי כך שהמוח מתרגם את הדיבור למלודיה, עוד יתרון לאותן "חפירות".

בינואר 1965, רייך הקליט מטיף אפרו אמריקאי צעיר הידוע כאח וולטר שהיה בכיכר יוניון והחל להטיף לעוברים ושבים (סצנה ניו יורקרית טיפוסית). הוא דיבר על האפוקליפסה (המלחין סיפר כי הוא יצר את הקטע בעקבות המתיחות של משבר הטילים בקובה). הולך לרדת גשם, העולם יוצף, וכן הוא דיבר על סיפורו של יקירנו נח, וצועק את שמה של היצירה, "IT'S GONNA RAIN!". מדובר פה ביצירה הבנויה משני מחלקים, שבה רייך השתמש בטכניקת הפייזינג שגילה לגמרי במקרה. מה זה פייזינג? כשיש מוטיב המתנגן על מספר כלים (בדר"כ שניים) כשלאט לאט אחד מהם מקדים את השני בערך ריתמי קצר ובהדרגה המרחק גובר יותר ויותר עד שנוצר אפקט של delay. גם אם לא הבנתם, אפשר להבין בדיוק מהיצירה.



ב-It's Gonna Rain, האח וולטר צועק את שם היצירה בזמן שזה נשמע בשני ערוצים, ולאט לאט, אחד הערוצים מקדים את השני לו, מה שיוצר אפקט מיוחד של כמעט הד. זה נשמע מאוד מסקרן, מאוד מפחיד, באמת כמו הפסקול לאפוקליפסה, ויכול להכניס את המאזין לאקסטזה עם אותו משפט החוזר על עצמו שוב ושוב ושוב ושוב. רייך שכאמור סיים תואר בפסיכולוגיה, כנראה רצה לבחון את מוחו של המאזין, כשהוא מתרגם את החזרתיות הזו בסוף למלודיה אחרי אלפי הפעמים שהמשפט נשמע שוב ושוב.

זה היה החלק הראשון. בחלק השני, המטיף צועק עכשיו כי אין תקווה. They could't open the door... they couldn't open the door... it has been sealed... but sho'onuff. אותו משפט, כי נח כבר סגר את דלת התיבה חוזר על עצמו שוב ושוב ושוב, ושוב פעם נוצר אותו delay, המאזין אולי עלול להשתגע ולאבד את הסבלנות, אבל עדיין שוב פעם, יש פה אפקט מאוד מיוחד שמכניס את המאזין לאווירה של היצירה.

וכנראה כמו המבול התנכ"י, רייך השתמש בפייזינג כדי ליצור מבול מקול אחד ויחיד הצועק את המשפט. גשם של צליל אחד המציף את המוח. רייך הצליח להעביר את תחושת האימה וההטפה של המאזין מתוך קולו בלבד. וככה זה נמשך, עד שלאט לאט, פייד אאוט נכנס ומביא את המאזין לדממה מוחלטת. בשוק טוטאלי מ-18 הדקות שהוא שמע.

רייך יצר פה משהו חדש, מכאן והלאה השער נפתח ליצירת מוזיקה מינימליסטית, אבל לא רק גם המוזיקה האלקטרונית חבה לרייך ויצירותיו המוקדמות. האמת היא, אני אפילו חושב על היצירה הזו, כאבטיפוס קדמון מאוד להיפ הופ. תחשבו על זה.

שנה לאחר מכן, הוא התבקש ע"י פועל למען זכויות האדם בשם טרומן נלסון, לכתוב יצירה בעקבות It's Gonna Rain שהורכבה מהקלטות של נערים שחורים שנעצרו ע"י המשטרה בחשד לרצח (רק אחד מהם לבסוף היה אחראי לכך) במהלך המהומות שהתרחשו בהארלם שבניו יורק, שנתיים לפני כן. רייך הסכים וביקש מנלסון להביא לו הקלטה כדי למצוא את הקטע הספציפי שאיתו אפשר להשתעשע. ואז, לפתע נתקל בהקלטה של בחור בן 19 בשם דניאל האם שסיפר כי הוכה במהומות, והיה צריך לדקור פצע בגופו, כדי שהדם ייצא והמשטרה תאמין כי פגעו בו. הוא נשמע כשהוא אומר: "i had to like, open the bruise up, and let some of the bruise blood come out to show them" (זוכרים את Moonlight on Vermot של ביפהארט?).

מהרגע ששמע את המשפט המודגש, הוא הבין שזה זה. משום מה, האם שר מלודיה כשהוא דיבר. נשמע כמו שירה מאשר דיבור. רייך שהתעניין בדיבור האנושי, לקח את ההקלטה של האם, והשתמש בקול שלו, כשהוא מכפיל אותו ויוצר את אפקט הפייזינג. כך נולדה היצירה Come Out. יצירה גאונית לא פחות מ-rain, שבאמת נשמעת כמו משהו שהיה אפשר לסמפל בעידן הזהב של ההיפ הופ. הקול של האם הוכפל מספר פעמים, עד כדי כך כשקולו הוכפל שמונה פעמים, כבר אי אפשר להבחין כי מדובר בהברות. זה נשמע כמו איזושהי מנגינה שמתנגנת בקצב. מדהים מה שמסתתר בקול האנושי. גם כאן, פועל אפקט פסיכולוגי. כשלפעמים אנחנו לא שמים לב שבדיבור מסתתרת איזושהי מלודיה. אני חושב שלא סתם רייך בתחילת היצירה השמיע את ההקלטה שלוש פעמים, לפני שהשתמש במשפט ושיחק עם הרעיון. גם כאן, יש פה חפירה, אבל הניגוד לit's gonna rain, הקול האנושי הופך ליותר ויותר אבסטרקטי. עם האח וולטר נשמע כצועק, האם נשמע כאילו הוא שר משהו.

עם השנים, רייך התפרסם בזכות יצירות שהפכו אותו למפורסם כמו Clapping Music הידוע, Piano Phase מוזיקה ל-18 מוזיקאים, ועוד ועוד. כל אלו נכתבו בטכניקת הפייזינג והפכה את רייך לאחד מחלוצי המינמליזם (למרות שהוא מסרב להכיר כי הוא אחראי על המצאת המושג).

למי שקרא וחושב כי היצירות הולכות לחפור לו בראש וזה לא בדיוק מה שתכנן, לא חייב לשמוע, אבל מדובר פה בשתי יצירות גאוניות שמשחקת בקול האנושי ומגבירה את העניין במשהו שנשמע כל כל בנאלי ביומיום. העובדה שרייך לקח אווירה מאוד מפחידה, הוא הצליח להעביר אותה עם כמה מדשפטים בלבד. מדובר בשתי יצירות אלקטרונית קדומות שמצליחות לקחת את המאזין למקום אחר ולדמיין מצד אחד, כיצד העולם לאט לאט, נשטף ומוצף, ומצד שני, לתאר את התקופה הנוראית והגזענות כלפי השחורים בארה"ב (גם מחאה מסתתרת בcome out זה די ברור).

אם חושבים על זה האם ללא יצירות כמו אלה, היה יכול להיות כי לא היו מגיעים לחידושים במוזיקה הפופולרית? מר בריאן אינו אמר כי היצירה הזו הייתה בעצם השער שלו למינמליזם, ובלעדיה כנראה לא היה מגיע להמצאת מוזיקת האמביינט, שהיא בעצמה הייתה שלב בהתפתחות המוזיקה האלקטרונית. תחשבו על Kid A, הוא ברובו מורכב מביטים וסימפולים חוזרים, או על קרימזון של האייטיז שהושפעה מרייך מאוד (למעשה פריפ ובלו נפגשו בקונצרט שלו) שלקחה נושא כלשהו וחזרה עליו שוב ושוב אבל במסגרת יותר פרוגית/ניו וויבית. כנראה שרוב הסיכויים שללא המבול, הכל היה נשאר אותו דבר, ללא חידושים ושינויים דרסטיים בעולם.



אז הנה השתי היצירות פה: https://www.youtube.com/watch?v=vugqRAX7xQE - It's Gonna Rain
https://www.youtube.com/watch?v=g0WVh1D0N50 - Come Out
וחג שמייח!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה