מישהו דיבר ונכנסתי לחלום

היום, ואם נהיה יותר ספציפיים: אתמול, לפני 50 שנה, התכנסו איזה כמה חבר'ה להקליט את A Day in the Life. כן. פאק אני מרגיש זקן מאז ששמעתי אותו לראשונה לפני איזה 5 שנים בגיל 12. באותה תקופה הוא עדיין היה באזור ה-40, ועכשיו חוגגים 50 עגול לשיר אחד מתוך אלבום אחד שכבר כתבתי עליו כאן. אז הנה אני חוזר לביטלס עם סרג'נט פפר, ובסיום שלו, והסיבה בעיניי היא די ברורה: מדובר בשיר הכי אהוב עליי מהלהקה הכי אהובה עליי. מה שהופך אותו לשיר הכי אהוב עליי אי פעם. בהמשך נגיע לסיבה למה. ולמה זה כל כך חשוב להיכנס לזה? הרי לא דיברנו על הביטלס? לא נטחן לגביהם? מה כבר לא נאמר? ומה קרה שאנחנו חוזרים לחבר'ה ההיפיים האלה לדבר על פאקינג שיר אחד?! זה לא שיר.. זו יצירה. והיצירה הזו שינתה את חייהם של הביטלס ושלנו גם אם אנחנו לא מודעים לזה. קצת חוזרים בזמן, השנים 1966-1967 היו מאוד קריטיות בפרק הזה של ארבעת המופלאים. ב-1966, הם הוציאו את האלבום הכי אהוב עליי בכל הזמנים - Revolver, ומכאן היה אפשר להבין שיש פה פתיחת שערים. מוזיקה פופולרית כבר לא מה שהייתה בעבר. וכל זה בעיקר בזכות שיר אחד: Tomorrow Never Knows, רבים אמרו ואני מסכים איתם שמדובר בשיר ששינה את הכל ברוק. מכאן ואילך, הקערה התהפכה על פיה, וכל המחסומים במוזיקה הפופולרית נפתחו. אותו סוגר של האלבום האדיר הזה הוביל ל-הצהרה של החבר'ה.

אם Revolver כבר סימן מהפכה ברורה והראה כי הביטלס הם לא חבורת בנים שבאו להקסים את הבנות עם שירים של 2 דקות, ובכן השנה הבאה הייתה כבר משהו אחר לגמרי. כשפול יקירנו הוגה את החזון לסרג'נט פפר אחרי השוק שTomorrow השאיר באוזניים של רבים, ככה הבינו הביטלס שהמחר באמת אינו ידוע. כשב-1967, יוצא סרג'נט פפר שסופית פתח הכל ונסגר ספציפית בעוד שיר משנה עולמות, יוצר מהפכות, אמנם מאוחר בחשיבותו לאחיו הגדול מלפני שנה, אבל הראה איך ארבעת החבר'ה יצרו משהו שגדול מסכום החלקים, גדול מהחיים עצמם, ובכל זאת, עם כל התיאורים והשבחים האינסופיים שנשפכים פה, זה שיר שעוסק ביום נורמלי בחייו של אדם.

כן. הרבה מרבים לעסוק בנושאים גדולים מהחיים. ובאותה תקופה בכלל, הרחבת התודעה גרמה לאנשים להתפתח מעבר לשירי האהבה של הוא והיא, ולאט לאט הרוק החל להתפתח. אבל השיר הזה פשוט עוסק בחיים רגילים, בלי משהו מיוחד, פשוט ממשיך את החיים כרגיל, ואנשים, הביטלס הראו איך יום רגיל בחיים יכול להפוך למחזה ענק. שיר אחד שנשמע כמו אלבום שלם. הרגע בו הסיקסטיז הוגדרו להיות מה שהן מוכרות כיום, הרגע שבו ההיפי הצעיר שבא עם האלבום בבריטניה או המאזין בכל מקום בעולם חזר הביתה עם התקליט וכששם אותו על הפטפון והגיע לקטע האחרון: הוא הבין ששום דבר כבר לא יהיה כמו שהוא היה.

ככה שני שירים פשוטים ביותר שנכתבו ע"י לנון את מקרטני, חוברו לתוך אפוס שעם כל פשטותו הוא הראה כמה אפשר להיות מורכב כשאתה פשוט. ככה הביטלס פתחו את השערים לפינק פלויד, קינג קרימזון, לג'נסיס, ליס, ל-ELO, לדיוויד בואי, והראו מה קורה כשרוק הופך לאמנות. וכן. נכון שהיו אמנים מהפכנים לא פחות שגם נתנו שוק בזמנו כמו זאפה והוולווט אנדרגראונד, שתי אגדות שבזו לארבעת המופלאים, למה שהם ייצגו, והחשיבו אותם לזבל גמור. אבל יש הבדל אחד גדול. אף אחד לא היה שם לשמוע את הטירוף של The Return of the Son of Monster Magnet ואת חכמת הרחוב הג'אנקית של Heroin בזמן אמת. כשהביטלס, כובשי לבותיהן של בנות ברחבי תבל, סלבים בכל מקום שלא יכולים ללכת ברחוב מחליטים לעשות דבר כזה, אנשים כן היו שם להקשיב. וכשהם הקשיבו, הם הבינו מה הם לא ראו.

ההשפעות ממלחינים חדשניים כמו שטוקהאוזן, סטרווינסקי ובריו נראו היטב בהרכב הכי מצליח בעולם. זה היה הרגע שבו הביטלס ובעיקר ג'ון ופול לא פחדו להתנסות בדברים חדשים (ולא רק ב-LSD). זה היה הרגע שבו הם למדו מהמורשת הקלאסית (או כמו שפול אמר בזמנו: "אני חושב שהפופ הוא המוזיקה הקלאסית של היום") ובנוסף מהחדשנות של האוונגרד של תחילת המאה ה-20. עם חזון גדול של לנון ומקרטני ועוד קצת עזרה מהחברים האריסון וסטאר+המאסטר הגדול באולפן סר ג'ורג' מרטין ז"ל, יצרו החבר'ה הישג אדיר שטלטל את כולם והראה עד כמה שזה קלישאתי שפופ כבר לא היה לבידור.

הסיפור מתחיל עם הטרגדיה של טארה בראון. חבר של הביטלס שנהרג בתאונת דרכים שנה לפני כן. היו שמועות שהוא התאבד בנסיעה (he blew his mind out in a car). דברים שלנון הכחיש וטען שאותה שורה בסוגריים פשוט באה אליו באותו רגע. לאט לאט מתחיל להיווצר לו שיר. ולנון שכתב לפני שנה על זה שאנחנו צריכים לכבות את המוח שלנו, להירגע ולזרום עם זה, כותב על כתבה שקרא. על סרט שראה. על מה שהרגיש. הרי את מי מעניין מה עשית במהלך היום? מה קראת בבוקר? ומה ראית? מי מעוניין בשגרה היומיומית. זה מזכיר לי קצת את הקונספט של האלבום של המורה שלי לגיטרה ושמו Every Day Ritual. אם נחשוב על זה, כל פעולה בשגרה היומיומית שלנו היא ריטואל מערפל חושים. זה נצרב לנו במערכת העצבים לבצע את אותן פעולות, ולפתע כשנראה שלנון פשוט מדבר על מה שהיה לו במהלך היום, ואנחנו מבינים כמה זה לא פשוט כל המצב הזה, מגיח מקרטני משום מקום באחד הרגעים הכי יפים של המוזיקה בעיניי.

מקרטני בשיר קטן שהוא כתב בעצמו, ממשיך את הקונספט של היום הרגיל בחיים, ומצייר לנו תמונה שהיינו מדמיינים ביומו של אזרח בלונדון. שעון מעורר, מתעורר, יוצא מהמיטה, לוקח מעיל ויוצא לאוטובוס, מתחיל לרוץ, ומיד כשהתחיל הוא מסתיים באחת השורות הכי יפות אי פעם: somebody spoke and i went into a dream. אנחנו בורחים מהמציאות. המציאות היומיומית המשעממת היא זו שעוזרת לנו לברוח ממנה, ולמעשה הופכת לגדולה מהחיים עצמם. מקרטני, ילדותי בנפשו, אמן, לא באמת מחובר למה שקורה. הוא עמוק עמוק בתודעה שלו, מישהו מדבר והוא נכנס לחלום. ובחלום הזה, הביטלס מגיעים לקיילמקס, פסקול מלכותי לאותו חלום, התזמורת גועשת, אתה מבין עד כמה החיים הנורמטיביים יכולים להיות כל כך גדולים. ככה מגיעים למחשבה הזו באחד הרגעים הכי מדהימים במוזיקה הפופולרית.

ככה הביטלס מעבירים לנו את התחושה הזו, שהחיים הנורמטיביים הם בעצם לא כל כך נורמטיביים, מה שאתה עובר במהלך היום לא בדיוק אותו דבר. ולא נשכח איך המוזיקה עושה את זה. נגינת הפסנתר הפשוטה אבל בכל מקרה מורכבת ומעניינת, התיפוף הכמעט ג'אזי של רינגו (כן אנשים! רינגו מעולם לא נשמע כל כך טוב!), ואיך לא: התזמורת, ככה מקרטני הסופר שאפתן שכר תזמורת של 40 נגנים ועם עזרה של קלאסיקן מלומד ג'ורג' מרטין, מגיע הבסיסט/סולן/גיטריסט/פסנתרן/מתופף/גאון הזה להישג אדיר (הוא היה לגמרי ממוקד במה שרצה להשיג כשהשיר הוקלט עד השעות המאוחרות של הלילה). מעניין לחשוב איך הגיב מאזין ב-1967, כששמע תזמורת בקרשנדו שלאט לאט מתגבר ומתעצם, ופתאום מוציא אותך מהחיים המציאותיים למעין הזיה כזו, מין סיוט מוזיקלי, אבסטרקטי מאוד אבל מעניין, והוא מתמשך ומתמשך. שומעים שמקרטני הקשיב לאוונגרד בזמנו.

זה אחד הרגעים ששינו את המוזיקה גם הם. מין אפוקליפסה כזו שמגיעה פעמיים במהלך השיר, ומסתיימת בטון אחר. זה הרגע שבו נהג הוואן בעלייה לתורה שלי בבר מצווה לא יכל לעמוד בזה יותר, והוציא את הדיסק Love מהרדיו כי הוא לא יכל לסבול את מה שקורה שם. אבל איזה יופי שהביטלס לא בדיוק מכוונים לכל אחד כמו שחושבים. מאזין הפופ לא בדיוק היה רגיל לשמוע דבר כזה בשיר. זה מעלה את השיר הזה לרמה של יצירה. האפוקליפסה הזו משמשת אותנו למה שעתיד לבוא במהלך כל הקטע, ולפתע כשזה נשמע שוב והכל יוצא משליטה ומשתגע, מגיע ה-אקורד. E אחד ענק ועוצמתי כמו סופרנובה של כוכב שמסיים את חייו ומערכת שמש שלמה, כמו פיצוץ אטומי שמגיע כמה שניות אחרי השקט המוחלט, ככה מרגיש האקורד הזה (שנוגן ע"י ג'ון, פול, רינגו על פסנתר+מרטין על הרמוניום). ככה נסגרת ההצהרה של הביטלס, שאחריה שום דבר כבר לא היה מה שהיה בעבר.

היום הנורמטיבי בחייהם של ארבעת המופלאים, שינה את חייהם של רבים שתפסו אומץ והבינו כי הכל אפשרי. ידועה בעיקר העובדה שכשסטיפן סטילס 1/3 או 1/4 איך שלא תרצו מCSNY או CSN ראה את הביטלס מקליטים את השיר באולפן, הוא היה המום ולא דיבר ימים לאחר מכן. ילדי הפרחים היו בשיאם וכשהם הקשיבו לזה, הו מה שהיה שם. אני רוצה לצרף פה סרטון של מוזיקאי אדיר אחד, גיטריסט ומלחין בחסד, אולי שמעתם עליו, ג'ון מקלפלין כשהוא מדבר על היצירה ואיך היא שינתה את התפיסה שלו: מוזיקאי ג'אז שהסתכל על להקות הפופ בזלזול, ובמהירות הפך למעריץ כששמע את סרג'נט פפר ובעיקר את A Day in the Life.

זו הייתה מהפכה בתעשייה שהייתה עד אז שמרנית. ככה הוחרם השיר עם המשפט i'd love to turn you ע"י ה-BBC בחשד שיש קונוטציה לסמים, ככה השתמשו באולפן ככלי נגינה לכל דבר שיגרום למוזיקה להגיע לממדים אחרים עשירים ובלתי גלויים באותה תקופה (מישהו המשיך לסיום האמיתי של השיר מעבר לאקורד המסיים?). אף אחד לא יכל לעצור את המהפכה הזו של הסיקסטיז שהתחוללה גם עם השיר הזה. תקופה חדשה החלה, משם הביטלס המשיכו לחדש, להמציא, להשפיע, כשאמנים לוקחים שיעור מאותו יום בחיים ומבינים שבעצם we'd all love to turn on. הביטלס הדליקו את כולם על החידושים, וכל האוונגרד הזה. הכל נמצא שם: המילים המשמעותיות שאולי מדברים גם על מעבר לחיים? האפקטים החדשניים לזמנם באולפן, החיבור של שני שירים בלתי גמורים לאחד, השימוש בתזמורת עוצמתית, התיפוף הממש זהיר ומעניין, הפסנתר הממש מודאלי בנגינה שלו, כל אלה מתאחדים יחד לשיר שנשמע כמו אלבום שלם עוצמתי, שהראה בפעם המי יודע כמה בפוסט הזה: איך הופכים סצנה נורמלית בחיים רגילים לגדולה מהחיים.

אז כן זהו סיפורה של מהפכה תרבותית. רוצים עוד?

ביצוע של ניל יאנג

אחד הטייקים הראשונים של השיר כשהוא עוד לא היה מוכן ובלתי אפוי ומעניין לשמוע איך התפתח

קולטריין בארץ הפלאות. עשור ללא אליס.

היום, לפני 10 שנים, הלכה לעולמה אחת מהנשמות הכי גדולות שעולם המוזיקה אי פעם ידע. אישה שהקדישה את עצמה לרוחניות, שלווה תמיד, ניסיונית, בלתי מתפשרת, פורצת דרך, מלחינה בחסד, ובכל זאת היא ידועה בעיקר כאשתו של. אני מדבר כמובן על הגברת אליס קולטריין. אחת המוזיקאיות הכי אהובות עליי אי פעם. וכמו עם ג'ניס ג'ופלין ברוק ואהובה עוזרי במוזיקה המזרחית, אליס שלטה והפכה לאחת מהכוחות המרכזיים בז'אנר הכל כך מאופיין ע"י גברים - ג'אז. אבל אליס הייתה הרבה יותר מזה. לא עניין אותה בלוז, פנטטוני, I II V, וכל הדברים האלה שלומדים בברקלי. אליס לקחה את הג'אז למקום אחר. יותר ניסיוני, יותר רוחני, והראתה שאם רוצים לעשות אוונגרד, לא צריך להיות רועשים ופסיכוטיים בצליל. מדובר בעיניי בכוח מרכזי ועצום שזכינו שתהלך על האדמה הזו. גאונה מוזיקלית שאוי באסה, עם כל הטוב שבדבר, התחתנה עם איזה אחד, ג'ון קולטריין, ועד היום, נודעת בעיקר בשל העובדה כי היא כאמור: אשתו של.

אז כולנו מכירים ואוהבים את ג'ון. כל ג'אזיסט ואוהב מוזיקה בכללי שמכבד את עצמו, מכיר, יודע, מעריך וגם אוהב את היצירה של האיש האדיר הזה. אבל האם אי פעם שמעתם את אשתו? אליס לקחה את הכיוון של בעלה לאחר מותו הטראגי ב-1967, יותר רחוק. תקופת האוונגרד ג'אז הרוחני שנפתחה עם היצירה האלוהית  A Love Supreme, ונסגרה בסוף הקריירה של ג'ון, נמשכה ע"י אליס, אבל היא לקחה את זה למקום אחר. כשהיא הרעישה, היא עשתה את זה ביג טיים. אבל ברוב הזמן, היא הייתה מאוד מסתורית, מאוד שאנטי באנטי (ממש לא דבר רע אגב), אקסטזה מערפלת חושים מהמזרח שהופכת להזיה פסיכדלית. בהזדמנות הזו, אני אשמח לסקור קצת מהדברים המדהימים שאליס עשתה, ולתת איזה introduction למי שעדיין לא מכיר ולא יודע מה יש מעבר לג'ון, ליצירה של מי שנחשבת בעיניי כאחת המוזיקאיות הגדולות שהג'אז ובכללי המוזיקה אי פעם ידעו - והיא אפילו פעלה באופן שונה, כשהיא כמעט יוצאת מהטריטוריה של הג'אז. רחוק שנות אור מהצליל של צ'רלי פרקר, דיזי גילספי, וגם של בעלה בתקופתו המוקדמת. נטוע יותר אצל ראווי שנקר. אבל לפני זה, ביוגרפיה קצרה.


אז.. באה לפה הרבה?

נולדה ב-1937 בדטרויט כאליס מקלאוד, ניגנה על פסנתר ונחשפה למוזיקה הקלאסית ולג'אז ע"י מורה - באד פאוול האחד והיחיד. היא ניגנה במועדון בלו נוט לתקופה מסוימת, עם הרכבים שונים. בשנות השישים, פגשה את קולטריין שהתאהב בפסנתרנית שהייתה צעירה ממנו בעשור. השניים נישאו ב-1965. שנה זו הייתה שנה משמעותית מאוד לג'ון שגילה את מחוזות הפרי ג'אז והחליט סופית כי זה הכיוון שהוא רוצה ללכת. אחרי הצלחה ענקית עם love supreme שיכלה להבטיח לקולטריין מנוחה על זרי הדפנה, קולטריין שינה כיוון, הוסיף שני נגנים חדשים להרכב המפורסם והמוערך שלו (מקוי טיינר בפסנתר, אלווין ג'ונס בתופים, ג'ימי גאריסון על הבס, כששני החדשים הם פרעה סנדרס על סקסופון וראשיד עלי על התופים). התקופה שנפתחת באחד ה-אלבומים: Meditations גורמת להרבה אנשים (וגם טיינר וג'ונס היו ביניהם) לחשוב שג'ון ירד מהפסים. טיינר וג'ונס הבינו שזהו זה ועזבו. קולטריין מצרף את אליס להרכב, וכך מתחילה התקופה האחרונה בקריירה של קולטריין.

ב-1967, ג'ון נפטר בגיל 40, ואליס שהפכה לאלמנה (ובנוסף גם איבוד אחיה למחצה בתאונת דרכים), צללה עמוק עמוק בתורות המזרח הרחוק ולתרבות ההודית. ובנוסף, אימצה את הנבל, כלי שאף אחד לא חשב להכניס לג'אז והפכה אותו לאחד הכלים המרכזיים במוזיקה שלה. היא אוספת את חברי ההרכב האחרון של טריין ומקליטה אלבומים מצוינים שיצאו תחת Impulse! (לייבל הבית של משפחת קולטריין) שנדבר עליהם עוד מעט, לקראת סוף שנות השבעים, אליס נעלמת מן הציבור, משנה את שמה לטוריאסנגיטנדה, מושפעת עמוקות מגורואים, ומתמסרת לרוחניות. היא חזרה לעניין הציבור כשחזרה להקליט בשנות האלפיים, וב-2007, עזבה את עולמנו בעקבות כשל בנשימה. ועדיין, רוחה שורה על מוזיקאים עד היום, והשפעתה נשארת לעד.

2007. הייתי אז צוציק קטן בכיתה ב' שלא היה לו מושג בכלום. עשר שנים אחרי אני כותב פוסט על האישה המדהימה הזו שעולם המוזיקה היה קצת שונה בלעדיה. המוזיקה ההודית חבה לביטלס וגם לאליס על החדרתה לתוך המערב. כשהביטלס מכניסים את זה בקונטקסט של רוק. אליס מכניסה את זה בתוך ג'אז שלא נשמע כמו ג'אז. זה מערפל, זה מרחף, לפעמים כשצריך זה יכול להיות רועש, הקיצר - אין כמו אליס. אז בואו ונדבר על אלבומים מתחילת הקריירה שלה שכנראה מסמלים בעיניי כולם את השיאים שלה - יצירות מופת אחת אחת, אז בואו נתחיל:

1968 - A Monastic Trio
ב-1968, שנה לאחר מותו של בעלה המפורסם, אוספת אליס את חברי ההרכב האחרון של ג'ון להקלטת אלבום שלה במרץ 1967. פרעה סנדרס על כלי נשיפה, ג'ימי גאריסון על הבס, ראשיד עלי על התופים (וגם בן ריילי), כשהיא על הפסנתר. וכמו שגם נראה בעטיפה, היא מחליטה ללמוד ולנגן על נבל. כלי סופר זניח בג'אז עד אותה תקופה: ככה האישה הזו שברה גבולות. האלבום הזה בעיניי הוא מיוחד מאוד בקטלוג של אליס. מאוד שונה, וקרוב להיות מהאהובים עליי שלה. המוזיקה עדיין לא עמוק בתוך הודו וכל השאנטיות עדיין לא שם. המוזיקה היא אוונגרדית. אבל לא אוונגרד רועש וחסר גבולות. המוזיקה פה מסתורית, מהורהרת, אליס מביאה אקורדים מודאליים חלומיים שכאלה, סנדרס אפילו נשמע מלודי ולא רוצח את הסקסופון כל הזמן כמו שהיה עושה עם מר קולטריין, עלי ממשיך עם התיפוף הכמעט שבטי שלו, אבל יותר שקט, יותר רגוע, קשוב לשאר, והנבל של אליס - פשוט חלום. פתיחה מצוינת לקריירה, לא מושלם וזה מה שיפה בו, מסתורי ולמי שרוצה להבין שג'אז לא צריך להיות אקורדים משתנים בכל תיבה עם סולואי סקסופון וירטואוזים: אז זה יעניין.

Hutington Ashram Monastery - 1969
האלבום הזה הוא עוד שלב בהתפתחות של אליס כאמנית עצמאית, אל עבר פיתוח הצליל הייחודי שלה. יחד עם רון קרטר ועלי, מנגנת השלישייה הזו עוד קטעים מהורהרים, ניסוניים ומסתוריים ברוח האלבום הקודם, עם הנבל שנותן את התחושה הout of here בתוך המוזיקה. כולם נמשכים אל תוך הג'אם, ונכנסים עמוק מאוד לקטע. בעיניי, מדובר באלבום טוב שמעניין לשמוע אותו כדי להבין מה היה לפני האלבומים הגדולים. למי שנכנס למוזיקה של אליס חזק, ורוצה קצת עוד, ישמח לראות מה יש פה כאן.

Ptah, the El Daoud - 1970
או! או! כאן אנחנו מתחילים להתקדם יותר. אחרי שני האלבומים המאוד מעניינים, הסאונד של אליס בעיניי ובעיניי רבים, מתחיל להתגבש. עם פרעה שעדיין נשאר נאמן בהקלטות של אליס, נשמע פה בוגר - עד כמה שזה נשמע לא הגיוני, הוא מנגן כאן אשכרה מלודיה של ממש! והאמת שכן, עד כמה שזה יישמע מוזר, היצירות כאן נשמעות מאוד מובנות. יש כיוון. מבינים לאיפה זה הולך. זה עדיין רחוק ממה שיאפיין את אליס, אבל מדובר באלבום ג'אז ממש טוב. זה עדיין משהו שונה לגמרי, אבל ממש מעניין לשמוע את אליס רגע לפני. מדובר באלבום שיש לו צליל קצת יותר נורמלי ומסורתי, אבל זה לא הופך אותו לפחות טוב. זה אלבום מומלץ שכולל פשוט מוזיקה טובה. לפני שאנחנו נכנסים לכאוס, אז נותנים לנו אווירה רוחנית אבל עדיין לא מרחפת. ככה נשמעים גיבורי הפרי ג'אז בקונטקסט ממש לא חופשי לגמרי וחסר גבולות.

Journey in Satchidananda - 1971
ה-אלבום שלה. הדרך הכי טובה להכיר את האישה הזו. בשלב הזה, אליס צללה סופית לתוך המוזיקה ההודית. וזה די ברור, כי בנוסף להרכב הג'אז של כלי נשיפה, בס, סקסופון, פסנתר (ונבל כמובן) נוסף לתוך ההרכב נגנית טמבורה, כלי הודי קצת כמו סיטאר שהכניס עוד צבע למוזיקה, ואווירה שאנטית שדיברנו עליה כל כך הרבה. וגם נגן עוד באחד מהקטעים(!). זה אלבום מופת בעיניי, ואני לא היחיד שחושב ככה. הג'אז הרוחני ברמה אחרת לגמרי. פשוט... וואו.. רק מלשמוע את הקטע הראשון עם ליין הטמבורה הרפטטיבי ומבינים מה מדובר. אם לא לשמוע את האלבום, אז לפחות רק את קטע הנושא. האלבום הזה בעצם מרכז את כל גדולתה של אליס לתוך 37 דקות. ככה אני הכרתי את אליס (והו זו הייתה אחלה היכרות) אז כל מי שרוצה להכיר את הקוסמוס המוזיקלי/רוחני הקדוש הזה, שיתחיל כאן.

Universal Consciousness - 1971
שנה אחרי Journey השאנטי, מגיע האלבום הזה שעושה בדיוק את ההפך הגמור. הפעם אליס הלכה אפילו יותר רחוק. קצת עוזבים את המחוזות ההודיים אל עבר מוזיקה קלאסית מודרנית אוונגרדית א טונאלית ומה לא? שלא תחשבו, עדיין יש כאן קטעים צ'יליים בטירוף, אבל האלבום הזה בעל סאונד רועש יותר, פרוע יותר, אליס הלכה הפעם באמת על מה שנקרא - FREE jazz. אחד מהגורמים לזה, הוא השימוש שלה באורגן. ורבותיי, האורגן הזה נשמע ממש מחוץ לפלנטה הזו. לאוזניים לא מנוסות אולי צורם, אבל איך קראו לצליל הזה - רינגטוני. זה מחזק את התחושה הפסיכדלית עוד יותר, ומגביר את האווירה הכל כך נועזת (שאני כל כך אוהב באלבום). מי שלא התחבר לצד השאנטי של גברת קולטריין, ואוהב כשעור התוף שלו חווה משהו - ישמח מאוד לשמוע את אליס בוורסיה רוחנית אבל יותר קיצונית, יותר אבסטרקטית, קצת פחות מרחפת (כיוון שהיא חוזרת אליו בהמשך האלבום) - זה המקום.

World Galaxy - 1972
קולטריין לא מפסיקה. ב-1972, מוציאה אלבום נוסף שמיוחד בעיקר בזכות שני הקטעים: הפותח והסוגר. בשניהם, אליס לוקחת קטעים של בעלה שהפכו לסטנדרטים כל כך ידועים ומוכרים שכל ג'אזיסט מפזם לו מתוך שינה או בהליכה ברחוב (My Favorite Things ו-Love Supreme). אליס לוקחת את שני הקטעים האלה למקומות שונים לגמרי. הרבה יותר כאוטיים, יותר רועשים, שרויים בתוך מסע סוער במיוחד של הנפש. וכמה שהמסע הזה שווה את זה. למשך האלבום, מתוגברת אליס בתזמורת מפחידה שחורגת מהטונאליות, ועושה את כל זה למעניין הרבה יותר. אליס לוקחת אותנו לגלקסיה מוזיקלית מסתורית שאי אפשר לדעת מה יש בה. עוד אחת מההברקות שחורגות לגמרי מג'אז כמו שאנחנו מכירים אותו להשפעות אחרות לגמרי.

Lord of Lords - 1973
בהמשך לקו של World Galaxy, גם זה אלבום מאוד לא ג'אזי. אליס שוב פעם הולכת לכיוונים אחרים. הרבה יותר קלאסי מודרני, התזמורת מקבלת נפח גדול כשכל המסע הזה נהיה דרמטי הרבה יותר. באלבום הפרידה שלה מ-Impulse!, מסיימת אליס תקופה בלייבל עם עוד אלבום נפלא ונועז שמציג את חזונה של אחת מהמוחות המבריקים של המוזיקה. אחד הקטעים היותר מעניינים כאן הוא הפרשנות של אליס לקטע מהמאסטרפיס של סטרווינסקי, Firebird. ככה קולטריין מציגה מחווה יפה ומעוררת כבוד להשפעותיה, כשגאונה נותנת פרספקטיבה משלה לגאון אחר.

Illuminations - 1974
האלבום האחרון ברשימה הזו, הוא דווקא שיתוף פעולה ממש מעניין. קולטריין יחד עם עוד אדם רוחני במיוחד, נגן בחסד, ותלמיד רוחני של הקולטריינים: קרלוס סנטנה. בסגנון שונה לחלוטין ממה שאנחנו מכירים אצל הגיטריסט, נכנסים השניים אל מוד ממש רוחני. אליס דווקא תרמה רק קטע אחד, וקרלוס לא בדיוק ניגן כמו קרלוס. זהו אחד משיתופי הפעולה המאוד מעניינים האלה, ששני אמנים מעולמות שונים מאוד, אבל לא לגמרי, חוברים ביחד לשיתוף פעולה מעניין במיוחד. זה יוצא ממש מוצלח, די ניסיוני, אבל ממש מעניין. מי שיצפה לשמוע מהסגנון הטוב של סנטנה, יצטרך להפנים כי מדובר פה במשהו שונה לגמרי. גם למאזיני אליס, זה קצת יהיה משהו אחר, אבל האם זה שווה את זה? כן.

אז... כן. זה הניסיון שלי להכיר לכם את העבודה המופלאה של אליס קולטריין. מה שהיא עשתה עוד לא נעשה, ועד כמה היא משפיעה? טוב תשאלו את אחת הלהקות הכי טובות כיום בעיניי, Sun O))), צמד המטאליסטים האוונגרדיים שיצר את אחת המחוות היפות ביותר לאישיות כלשהי אי פעם. הקטע Alice מאלבום המופת של החבר'ה, Dimensions & Monoliths שיצא שנתיים אחרי עזיבתה של קולטריין, מראה את ההשפעה של אחת מהמוחות הכי גדולים שאי פעם היו בג'אז ובמוזיקה. ב-16 דקות שמתפרסות על גבי יצירת נוף סאונד מינימליסטי ודרמטי שאחרי זה מתפתח לאט לאט וחושף את הצליל הקולטרייני עם הנבל הכל כך אליסי, שפשוט עושה מחווה יפה לאגדה הזו, שלא יכלה לבקש יותר טוב מזה.

אז תודה אליס על מוזיקה נפלאה שתמיד יודעת להבריח אותנו למקומות אחרים ושלווים יותר. זו מוזיקה שגם בעוד 20 שנה תיקלט ותשפיע על הרבה מאוד. תודה שקראתם, מקווה שאהבתם, נתראה בפוסט הבא! ואחרי כל הדבר הזה, לכו לשמוע אליס. היא לא אשתו של. היא הרבה יותר מזה. הרבההההה הרבה יותר מזה.

היום שאחרי

"דוברו של דיוויד בואי אישר שאלבומו החדש ייצא בינואר 2016" - The Guardian, 2015

זה מתחיל... זה נשמע משונה וממש מוזר. מקצב בלתי נתפס ומשונה, שילוב מוזר ומשונה כזה של ג'אז, מוזיקה אלקטרונית, היפ הופ, וקצת מזרחי. בואי שר, יש סקסופון. 10 דקות שלא מהעולם הזה. איך מתארים את הדבר הזה..? שוב פעם בגיל 69, דיוויד בואי אחרי אלפי פרסונות והמצאות מחדש בפעם האלוהים יודע איזו, והפעם זה נשמע הרבה יותר מוזר, הרבה יותר מטריד, אבל כל כך טוווב! כל כך חייזרי (כמו שבואי יודע) אבל משהו נהיה פה שונה. הקליפ בכלל, סיוט מדע בדיוני פגאני משונה ומטריד שקשה להבין. אני צופה וחושב לעצמי: "פאק! הוא עשה את זה שוב! הוא מראה שוב פעם שגם בגיל 69 אפשר להיות אוונגרד!". וזה מעולה. אחרי כמה האזנות זה ממש נקלט בראש, ואתה מזמזם לך את המנגינה, המילים, על כל ה10 דקות של זה.

"לא מדובר בקרוס אובר קיצוני או בזכות המצאה שהגיעה משום מקום. אני מופתע כי בואי עדיין מצליח להפתיע. ההתנהגות האניגמטית והבלתי צפויה שלו נוסכת קסם על המוזיקה שהוא יוצר" - סער גמזו, nrg, 3 בינואר, 2016

נשימה קטנה אחת, ובום! עכשיו זה נהיה ממש פסיכי. קלידים וצליל פנדר רודס אווירתי שתמיד עושה טוב לראש, סקסופון מתגנב. שוב פעם מקצב ממש היפ הופי, ודיוויד מתחיל לשיר על... זונה. הוא שר בצורה שהוא נכנס לדמות של המסכן, הפרנואיד שקולטים את הפחד שלו בשירה. לאט לאט, זה נהיה יותר אבסטרקטי, יותר מטורף, זה פתאום נהיה ממש פרי ג'אז, הסקסופון ממשיך להשתגע וזה נשמע ממש מעניין ומסקרן. פאק איך הוא עושה את זה כל הזמן?!

"בהתחשב בעובדה שמאחורי בואי קריירה בת חמישה עשורים ושלרבים מהאלבומים שלו מעמד מונומנטלי (מוצדק לחלוטין), מתבקש להיזהר כקושרים כתרים לאלבום חדש שלו. אבל לפעמים, כשנתקלים ביצירת מופת בסדר הגודל של Blackstar, האלבום החדש שלו, אין ברירה אלא לסמוך על האוזניים ועל הדעת לומר: מדובר באחד האלבומים הגדולים ביותר בקריירה שלו, וחד משמעית גם הניסיוני ובמרחיק הלכת ביותר שבהם" - עמית קלינג, timeout, 6 בינואר 2016

עכשיו זה משהו אחר. המוזיקה קצת יותר down to earth, אבל מרגיש שמשהו אפל קצת. זה די מעניין, אבל זה מרגיש קצת רדום. נחמד אבל לא יותר מזה. אחרי כמה האזנות, אתה מבין איזה שיר טוב זה. מראה עד כמה בואי היה ונשאר סונגרייטר שיודע איך ליצור שירים קליטים ומעניינים. וכמובן שיש גם את הסקסופון המזדנב והמשונה. הגיטרה האגרסיבית שמצטרפת בכל פעם. אבל למה הוא מתכוון כשהוא בגן עדן? ולמה הוא מתכוון כשהוא יהיה חופשי? אוקיי, זה שיר ממש טוב, בואו נראה לאן זה יתפתח מכאן.

"אין בכלל מה להכביר מילים, צריך פשוט להקשיב ולהתענג. ואם זוהי אכן שירת הברבור של בואי (ונקווה שלא), הרי ש-Blackstar הוא בהחלט סיכום אדיר ליצירה מונומנטלית, מפותלת, רצופה פסגות מהממות ולא מעט תקופות שפל ויובש יצירתי. ממוקד, מסחרר, יצירתי, נועז, מרגש ובעיקר - מסתורי" - סגול 59, עכבר העיר, 8 בינואר 2016

ווהו רגע.. מה? מה זה. מקצב מהיר כמו מרדף, ושוב פעם יש פה תחושה של טירוף ופרנויה. זה מין שילוב כזה בין רוח של ביג בנד עם התפרצות נויז. בואי שר באופן מטריד. בצורה א טונאלית, זה לא שלם, משהו כאן מוקטן, דיסוננטי, ולא מובן בכלל בהתחלה. ו-וואו איזה קטע טוב זה. זה ממש מטורף ברוח, אבל על מה דיוויד שר? מי זו סו? לחשוב שעדיין בגיל 69, אמן ממשיך להרעיש ככה, בסאונד ששום בן 20 לא יוכל ליצור. ובכלל, כשנראה שאי אפשר יותר שוק מזה, מסתיים כל השיר בצליל מתכתי של כבל שיצא מהמגבר. גאד, כמה שזה מעולה.

"דווקא בגיל שמצופה מאמן להתמתן ולקרוץ למיינסטרים - האיש שנפל מכוכב אחר לא חושש להוציא את היצירה הכי ניסיונית שלו מזה כמעט 40 שנה" - עמית סלונים, וואלה!, 8 בינואר 2016

דיוויד מתחיל לשיר. שוב פעם זה א טונאלי, זה ליין לא פתור. זה פשוט קליט, אבל לא בצורה שהייתם מצפים. יש פה תחושה של סיוט, קלידים ווירדים מאוד, וממש קשה לקלוט מה הולך פה בשמיעה ראשונה. המילים מסויטות, מסתבר כי היו פה רפרנסים מ"תפוז מכני", ובואי ממשיך ושואל: "איפה לעזאזל יום שני נעלם?". הפזמון גם מטריד ביותר עם העובדה שהוא קליט ביותר, לאט לאט, כינורות מתווספים, נראה שלאט לאט יוצאים מהאטמוספירה, התחושה נהיית מורבידית יותר ויותר, ושואלים: למה? ואיך הוא עושה את זה?!

"אילו היה לצד המגע השביר והיפיפה של השירים האלה היה בBlackstar גם תוקף אקספרימנטלי אמיתי, להבדיל מחדוות התנסות, הוא היה יכול להיות אלבום אדיר... ושוב עולות במחשבה המילים "בן תמותה עם פוטנציאל של סופרמן", אבל הדגש הפעם הוא על בן תמותה" - בן שלו, הארץ, 9 בינואר 2016

עכשיו אנחנו נרגעים קצת. כל הטירוף והאקספרימנטליות של חמשת השירים הקודמים התפוגגו לשני השירים האחרונים כאן. והנה בשיר יפייפה עם גיטרה אקוסטית, בואי שר בטון מלונכולי, בסולם מינורי על זה שהוא גוסס. זה שיר יפייפה, מרגש ביותר, אבל מה הכוונה פה? יש פה שיר מאוד רך, מאוד שברירי ויפיפה באותה מידה, רחוק יותר מהאווירה המטרידה של קודמיו, ועדיין משהו פה משונה ולא בסדר, כשהשיר מסתיים בביט דאנס שכזה אנחנו מתקדמים לסוף.

"באלבומו החדש Blackstar, כשהוא נושק ל-70, מצליח דיוויד בואי להישאר רלוונטי ורב רבדים, עם חומרים שעומדים בפני עצמם - גם ללא הילת העבר. בין התפרצויות דיסטורשן לסולו סקסופון יפיפה, הוא עושה בית ספר לכל מוזיקאי צעיר בעולם ומוכיח בפעם נוספת שהיה, ונותר, אחד הגדולים מכולם" - שי להב, ynet, 10 בינואר 2016

וזהו. זה הכל מסתיים בשיר אחד חמים, חולמני, יפיפה, ומדהים שמראה עד כמה בואי יודע לתת את השירים היפים גם כשהוא מורבידי. ביט אלקטרוני סטייל LCD Soundsystem, מפוחית שמצטטת את בואי של לפני 40 שנה בתקופת ברלין המדהימה (A New Career in a New Town), והוא שר לנו כשהוא מתכוון לזה: "אני לא יכול למסור הכל". בואי לא בדיוק מתחנן, אבל מכריז שהוא לא יכול לספר הכל. וזה ממשיך באותו ליין, עם אותה מלודיה בשירה, עד שזה מסתיים בסולו גיטרה נהדר ויפיפה שחותם את הכל בסוף קולנועי, מסתורי וממש heavenly בעיניי. אוי דיוויד, דיוויד, דיוויד, כבר ציינתי כמה שאני מעריץ אותך?

היום: ה-11 בינואר 2016. אני בשיעור אנגלית עכשיו. בזמן השיעור. מי שיושב לידי שואל: "תגיד ליעד, אתה מכיר את דיוויד בואי?" ואני כמובן אומר בממש התגאות: "ברור, מהאהובים עליי, למה?". "הוא מת" הוא עונה לי. ועכשיו בהתחלה מסרב להאמין. הרי זה לא יכול להיות. הבן אדם חגג 69 לפני שלושה ימים, והוציא אלבום מדהים. "זו בדיחה" אמרתי. והנה הוא נכנס לאינטרנט, ומהרגע הזה, עד כדי כך: חושך נפל. דיוויד בואי מת. פאק! לא! לא! זה לא יכול להיות! דאמיט זה לא באמת! איך?! אבל לא ידענו כלום, הוא היה בסדר. הוא הוציא אלבום, יש תערוכה, הוא כתב פאקינג מחזה! אוי כמה היינו עיוורים. כמה לא שמנו לב. הוא פשוט שם הכל, כל הספר היה פתוח בפנינו, ואנחנו לא שמנו לב. להקשיב מחדש לאלבום הכניס אותי לצמרמורת ודמעות בעיניים שאחד המוזיקאים הכי אהובים עליי, איש אוונגרד חתרן, חדשן ומעז, שעיצב חלק גדול מהחיים שלי כבר איננו. הרי הכל היה פרוס: בשיר הנושא (something happened on the day he died) ובקליפ שלו (מייג'ור טום המת, סצנת הצליבה), בלזרוס (look up here i'm in heaven) והוא היה בקליפ במיטת חולים, ב-Girl Loves Me (בואי שואל Where the fuck did monday go?! ויום שני היה היום הראשון ללא דיוויד בואי). פשוט מדהים איך אמן לקראת סוף חייו, מצליח לשמור את זה בסוד. אף אחד לא ידע על הסרטן כבד. הוא פשוט אסף את כל הנגנים המושחזים בסצנ הג'אז העכשווית (ג'ייסון לינדנר, מארק גונילה שניגן עם אבישי כהן, בן מונדר, טים לפבר ודוני מקסלין) ויצר תערובת משונה שלא נשמעת כמו אף אחד וכמו שום דבר.

הוא בא ומצהיר כי ההשפעות שלו באו מקנדריק למאר, Death Grips ומLCD Soundsystem. הכי לא רוק נ רול בעולם. אבל כמו שהחייזר בעצמו אמר: "אני לא רוק סטאר". דיוויד היה אמן בכל רמ"ח איבריו. וכמו שטוני ויסקונטי המפיק שלו לאורך שנים הספיד אותו, הוא צדק כשהוא אמר כי המוות שלו היה ליצירת אמנות כמו חייו. בואי עיצב את המוות שלו. הוא לא אמר לנו כלום, בלי ראיונות, רק מוזיקה טובה שלא שמנו לב עד כמה היא הייתה אפלה ורצינית במסר שלה. אם במהלך שנות האלפיים, בואי יצר אלבומים אוטוביוגרפיים שבהם הוא מתחשבן עם עצמו, כאן הוא פשוט מסיים הכל ונפרד לשלום ברקוויאם מצמרר, ואנשים, אני ממש בטוח בעובדה כי מדובר באחד האלבומים הכי טובים של בואי אי פעם, מהאלבומים הטובים ביותר של 2016 ובכל הזמנים. שוב פעם נראה כי אמן ותיק מצליח לחדש, להפתיע, להעז. בצורה שצעירים ממנו לא יכולים לעשות.



הקליפים, השירים, העטיפה, השיווק, כל אלה מראים עד כמה בואי היה אוונגרד בתקופה שכבר נראה שאין דבר כזה אוונגרד יותר. הוא הראה שיש עוד, שהמוזר הוא לגמרי אחלה, וכשאתה מוזר אתה יכול לעקוף במכירות את אדל עם שירי הפופ המתקתקים שלה עם שירי ג'אז אלקטרוני אקספרימנטליים עם מקצבי היפ הופ. זיגי מת. אלאדין הוא היסטוריה. הדוכס כבר מזמן גמור. ואפילו The Next Day, כבר היה ל-That Day. בואי עשה בית ספר לכולנו, ולמרות שנרשמו מקרי מוות דרמטיים מהאגדות ע"י כוכבים (פרדי מרקיורי), דיוויד נפרד מאיתנו בצורה יפייפיה, כואבת, בלתי צפויה שבעיקר הוכיחה לנו, איזה מדהים היה בואי בחייו וגם במותו. ממש השבוע, שוחררו ביום הולדתו ה-70 (אם הוא רק היה כאן לחגוג) עוד שלושה שירים אחרונים שהספיק להקליט. שוב פעם מוכיח לנו כמה בואי ממשיך להפתיע גם הרבה אחרי מותו. אני באמת אתגעגע לאיש הזה, התרגלתי כבר לעובדה כי לא יהיה עוד אלבום חדש, ופשוט להקשיב, להתמסר, להבין איך ממהפכת הגלאם בסבנטיז, אתה יכול ליצור עוד דברים טובים. כי הרי במילותיו שלו: הזמן אולי שינה אותו, אבל הוא לא שינה את הזמן. להפך: הוא זרם עם הזמן. הוא היה חבר טוב של הזמן. הזמן לא היטיב עמו, אבל כל שהזמן עבר, ההערכה והאהבה גדלה, וככה בואי הפך לכוכב נוצץ שמילא קוסמוס שלם בקסם אחד אדיר שספק אם יחזור עוד שוב, דיוויד היה ודיוויד יישאר timeless.

אז תודה לך דיוויד, ותודה לכם שקראתם. ואה כן - שנה טובה