היום שאחרי

"דוברו של דיוויד בואי אישר שאלבומו החדש ייצא בינואר 2016" - The Guardian, 2015

זה מתחיל... זה נשמע משונה וממש מוזר. מקצב בלתי נתפס ומשונה, שילוב מוזר ומשונה כזה של ג'אז, מוזיקה אלקטרונית, היפ הופ, וקצת מזרחי. בואי שר, יש סקסופון. 10 דקות שלא מהעולם הזה. איך מתארים את הדבר הזה..? שוב פעם בגיל 69, דיוויד בואי אחרי אלפי פרסונות והמצאות מחדש בפעם האלוהים יודע איזו, והפעם זה נשמע הרבה יותר מוזר, הרבה יותר מטריד, אבל כל כך טוווב! כל כך חייזרי (כמו שבואי יודע) אבל משהו נהיה פה שונה. הקליפ בכלל, סיוט מדע בדיוני פגאני משונה ומטריד שקשה להבין. אני צופה וחושב לעצמי: "פאק! הוא עשה את זה שוב! הוא מראה שוב פעם שגם בגיל 69 אפשר להיות אוונגרד!". וזה מעולה. אחרי כמה האזנות זה ממש נקלט בראש, ואתה מזמזם לך את המנגינה, המילים, על כל ה10 דקות של זה.

"לא מדובר בקרוס אובר קיצוני או בזכות המצאה שהגיעה משום מקום. אני מופתע כי בואי עדיין מצליח להפתיע. ההתנהגות האניגמטית והבלתי צפויה שלו נוסכת קסם על המוזיקה שהוא יוצר" - סער גמזו, nrg, 3 בינואר, 2016

נשימה קטנה אחת, ובום! עכשיו זה נהיה ממש פסיכי. קלידים וצליל פנדר רודס אווירתי שתמיד עושה טוב לראש, סקסופון מתגנב. שוב פעם מקצב ממש היפ הופי, ודיוויד מתחיל לשיר על... זונה. הוא שר בצורה שהוא נכנס לדמות של המסכן, הפרנואיד שקולטים את הפחד שלו בשירה. לאט לאט, זה נהיה יותר אבסטרקטי, יותר מטורף, זה פתאום נהיה ממש פרי ג'אז, הסקסופון ממשיך להשתגע וזה נשמע ממש מעניין ומסקרן. פאק איך הוא עושה את זה כל הזמן?!

"בהתחשב בעובדה שמאחורי בואי קריירה בת חמישה עשורים ושלרבים מהאלבומים שלו מעמד מונומנטלי (מוצדק לחלוטין), מתבקש להיזהר כקושרים כתרים לאלבום חדש שלו. אבל לפעמים, כשנתקלים ביצירת מופת בסדר הגודל של Blackstar, האלבום החדש שלו, אין ברירה אלא לסמוך על האוזניים ועל הדעת לומר: מדובר באחד האלבומים הגדולים ביותר בקריירה שלו, וחד משמעית גם הניסיוני ובמרחיק הלכת ביותר שבהם" - עמית קלינג, timeout, 6 בינואר 2016

עכשיו זה משהו אחר. המוזיקה קצת יותר down to earth, אבל מרגיש שמשהו אפל קצת. זה די מעניין, אבל זה מרגיש קצת רדום. נחמד אבל לא יותר מזה. אחרי כמה האזנות, אתה מבין איזה שיר טוב זה. מראה עד כמה בואי היה ונשאר סונגרייטר שיודע איך ליצור שירים קליטים ומעניינים. וכמובן שיש גם את הסקסופון המזדנב והמשונה. הגיטרה האגרסיבית שמצטרפת בכל פעם. אבל למה הוא מתכוון כשהוא בגן עדן? ולמה הוא מתכוון כשהוא יהיה חופשי? אוקיי, זה שיר ממש טוב, בואו נראה לאן זה יתפתח מכאן.

"אין בכלל מה להכביר מילים, צריך פשוט להקשיב ולהתענג. ואם זוהי אכן שירת הברבור של בואי (ונקווה שלא), הרי ש-Blackstar הוא בהחלט סיכום אדיר ליצירה מונומנטלית, מפותלת, רצופה פסגות מהממות ולא מעט תקופות שפל ויובש יצירתי. ממוקד, מסחרר, יצירתי, נועז, מרגש ובעיקר - מסתורי" - סגול 59, עכבר העיר, 8 בינואר 2016

ווהו רגע.. מה? מה זה. מקצב מהיר כמו מרדף, ושוב פעם יש פה תחושה של טירוף ופרנויה. זה מין שילוב כזה בין רוח של ביג בנד עם התפרצות נויז. בואי שר באופן מטריד. בצורה א טונאלית, זה לא שלם, משהו כאן מוקטן, דיסוננטי, ולא מובן בכלל בהתחלה. ו-וואו איזה קטע טוב זה. זה ממש מטורף ברוח, אבל על מה דיוויד שר? מי זו סו? לחשוב שעדיין בגיל 69, אמן ממשיך להרעיש ככה, בסאונד ששום בן 20 לא יוכל ליצור. ובכלל, כשנראה שאי אפשר יותר שוק מזה, מסתיים כל השיר בצליל מתכתי של כבל שיצא מהמגבר. גאד, כמה שזה מעולה.

"דווקא בגיל שמצופה מאמן להתמתן ולקרוץ למיינסטרים - האיש שנפל מכוכב אחר לא חושש להוציא את היצירה הכי ניסיונית שלו מזה כמעט 40 שנה" - עמית סלונים, וואלה!, 8 בינואר 2016

דיוויד מתחיל לשיר. שוב פעם זה א טונאלי, זה ליין לא פתור. זה פשוט קליט, אבל לא בצורה שהייתם מצפים. יש פה תחושה של סיוט, קלידים ווירדים מאוד, וממש קשה לקלוט מה הולך פה בשמיעה ראשונה. המילים מסויטות, מסתבר כי היו פה רפרנסים מ"תפוז מכני", ובואי ממשיך ושואל: "איפה לעזאזל יום שני נעלם?". הפזמון גם מטריד ביותר עם העובדה שהוא קליט ביותר, לאט לאט, כינורות מתווספים, נראה שלאט לאט יוצאים מהאטמוספירה, התחושה נהיית מורבידית יותר ויותר, ושואלים: למה? ואיך הוא עושה את זה?!

"אילו היה לצד המגע השביר והיפיפה של השירים האלה היה בBlackstar גם תוקף אקספרימנטלי אמיתי, להבדיל מחדוות התנסות, הוא היה יכול להיות אלבום אדיר... ושוב עולות במחשבה המילים "בן תמותה עם פוטנציאל של סופרמן", אבל הדגש הפעם הוא על בן תמותה" - בן שלו, הארץ, 9 בינואר 2016

עכשיו אנחנו נרגעים קצת. כל הטירוף והאקספרימנטליות של חמשת השירים הקודמים התפוגגו לשני השירים האחרונים כאן. והנה בשיר יפייפה עם גיטרה אקוסטית, בואי שר בטון מלונכולי, בסולם מינורי על זה שהוא גוסס. זה שיר יפייפה, מרגש ביותר, אבל מה הכוונה פה? יש פה שיר מאוד רך, מאוד שברירי ויפיפה באותה מידה, רחוק יותר מהאווירה המטרידה של קודמיו, ועדיין משהו פה משונה ולא בסדר, כשהשיר מסתיים בביט דאנס שכזה אנחנו מתקדמים לסוף.

"באלבומו החדש Blackstar, כשהוא נושק ל-70, מצליח דיוויד בואי להישאר רלוונטי ורב רבדים, עם חומרים שעומדים בפני עצמם - גם ללא הילת העבר. בין התפרצויות דיסטורשן לסולו סקסופון יפיפה, הוא עושה בית ספר לכל מוזיקאי צעיר בעולם ומוכיח בפעם נוספת שהיה, ונותר, אחד הגדולים מכולם" - שי להב, ynet, 10 בינואר 2016

וזהו. זה הכל מסתיים בשיר אחד חמים, חולמני, יפיפה, ומדהים שמראה עד כמה בואי יודע לתת את השירים היפים גם כשהוא מורבידי. ביט אלקטרוני סטייל LCD Soundsystem, מפוחית שמצטטת את בואי של לפני 40 שנה בתקופת ברלין המדהימה (A New Career in a New Town), והוא שר לנו כשהוא מתכוון לזה: "אני לא יכול למסור הכל". בואי לא בדיוק מתחנן, אבל מכריז שהוא לא יכול לספר הכל. וזה ממשיך באותו ליין, עם אותה מלודיה בשירה, עד שזה מסתיים בסולו גיטרה נהדר ויפיפה שחותם את הכל בסוף קולנועי, מסתורי וממש heavenly בעיניי. אוי דיוויד, דיוויד, דיוויד, כבר ציינתי כמה שאני מעריץ אותך?

היום: ה-11 בינואר 2016. אני בשיעור אנגלית עכשיו. בזמן השיעור. מי שיושב לידי שואל: "תגיד ליעד, אתה מכיר את דיוויד בואי?" ואני כמובן אומר בממש התגאות: "ברור, מהאהובים עליי, למה?". "הוא מת" הוא עונה לי. ועכשיו בהתחלה מסרב להאמין. הרי זה לא יכול להיות. הבן אדם חגג 69 לפני שלושה ימים, והוציא אלבום מדהים. "זו בדיחה" אמרתי. והנה הוא נכנס לאינטרנט, ומהרגע הזה, עד כדי כך: חושך נפל. דיוויד בואי מת. פאק! לא! לא! זה לא יכול להיות! דאמיט זה לא באמת! איך?! אבל לא ידענו כלום, הוא היה בסדר. הוא הוציא אלבום, יש תערוכה, הוא כתב פאקינג מחזה! אוי כמה היינו עיוורים. כמה לא שמנו לב. הוא פשוט שם הכל, כל הספר היה פתוח בפנינו, ואנחנו לא שמנו לב. להקשיב מחדש לאלבום הכניס אותי לצמרמורת ודמעות בעיניים שאחד המוזיקאים הכי אהובים עליי, איש אוונגרד חתרן, חדשן ומעז, שעיצב חלק גדול מהחיים שלי כבר איננו. הרי הכל היה פרוס: בשיר הנושא (something happened on the day he died) ובקליפ שלו (מייג'ור טום המת, סצנת הצליבה), בלזרוס (look up here i'm in heaven) והוא היה בקליפ במיטת חולים, ב-Girl Loves Me (בואי שואל Where the fuck did monday go?! ויום שני היה היום הראשון ללא דיוויד בואי). פשוט מדהים איך אמן לקראת סוף חייו, מצליח לשמור את זה בסוד. אף אחד לא ידע על הסרטן כבד. הוא פשוט אסף את כל הנגנים המושחזים בסצנ הג'אז העכשווית (ג'ייסון לינדנר, מארק גונילה שניגן עם אבישי כהן, בן מונדר, טים לפבר ודוני מקסלין) ויצר תערובת משונה שלא נשמעת כמו אף אחד וכמו שום דבר.

הוא בא ומצהיר כי ההשפעות שלו באו מקנדריק למאר, Death Grips ומLCD Soundsystem. הכי לא רוק נ רול בעולם. אבל כמו שהחייזר בעצמו אמר: "אני לא רוק סטאר". דיוויד היה אמן בכל רמ"ח איבריו. וכמו שטוני ויסקונטי המפיק שלו לאורך שנים הספיד אותו, הוא צדק כשהוא אמר כי המוות שלו היה ליצירת אמנות כמו חייו. בואי עיצב את המוות שלו. הוא לא אמר לנו כלום, בלי ראיונות, רק מוזיקה טובה שלא שמנו לב עד כמה היא הייתה אפלה ורצינית במסר שלה. אם במהלך שנות האלפיים, בואי יצר אלבומים אוטוביוגרפיים שבהם הוא מתחשבן עם עצמו, כאן הוא פשוט מסיים הכל ונפרד לשלום ברקוויאם מצמרר, ואנשים, אני ממש בטוח בעובדה כי מדובר באחד האלבומים הכי טובים של בואי אי פעם, מהאלבומים הטובים ביותר של 2016 ובכל הזמנים. שוב פעם נראה כי אמן ותיק מצליח לחדש, להפתיע, להעז. בצורה שצעירים ממנו לא יכולים לעשות.



הקליפים, השירים, העטיפה, השיווק, כל אלה מראים עד כמה בואי היה אוונגרד בתקופה שכבר נראה שאין דבר כזה אוונגרד יותר. הוא הראה שיש עוד, שהמוזר הוא לגמרי אחלה, וכשאתה מוזר אתה יכול לעקוף במכירות את אדל עם שירי הפופ המתקתקים שלה עם שירי ג'אז אלקטרוני אקספרימנטליים עם מקצבי היפ הופ. זיגי מת. אלאדין הוא היסטוריה. הדוכס כבר מזמן גמור. ואפילו The Next Day, כבר היה ל-That Day. בואי עשה בית ספר לכולנו, ולמרות שנרשמו מקרי מוות דרמטיים מהאגדות ע"י כוכבים (פרדי מרקיורי), דיוויד נפרד מאיתנו בצורה יפייפיה, כואבת, בלתי צפויה שבעיקר הוכיחה לנו, איזה מדהים היה בואי בחייו וגם במותו. ממש השבוע, שוחררו ביום הולדתו ה-70 (אם הוא רק היה כאן לחגוג) עוד שלושה שירים אחרונים שהספיק להקליט. שוב פעם מוכיח לנו כמה בואי ממשיך להפתיע גם הרבה אחרי מותו. אני באמת אתגעגע לאיש הזה, התרגלתי כבר לעובדה כי לא יהיה עוד אלבום חדש, ופשוט להקשיב, להתמסר, להבין איך ממהפכת הגלאם בסבנטיז, אתה יכול ליצור עוד דברים טובים. כי הרי במילותיו שלו: הזמן אולי שינה אותו, אבל הוא לא שינה את הזמן. להפך: הוא זרם עם הזמן. הוא היה חבר טוב של הזמן. הזמן לא היטיב עמו, אבל כל שהזמן עבר, ההערכה והאהבה גדלה, וככה בואי הפך לכוכב נוצץ שמילא קוסמוס שלם בקסם אחד אדיר שספק אם יחזור עוד שוב, דיוויד היה ודיוויד יישאר timeless.

אז תודה לך דיוויד, ותודה לכם שקראתם. ואה כן - שנה טובה