סיכום שנת 2016

סיכום שנה ראשון כאן בבלוג מתחיל בעוד 3, 2, 1... אז הנה 2016 נגמרת לה! ואני אשמח לתת סיכום שאני מקווה שתהנו לקרוא אותו. בשנה הזו, היו לנו הרבה מאוד הברקות בארץ ובעולם, אבל בעיקר בארץ. ממה שנראה, נרשמה פה כמות אדירה של אנשים מוכשרים שהקשיבו להרבה דברים ובאו לתת את מה שלהם יש בראש. אז כן. המון עכשיו עושים מיליונים של סיכומי שנה, אלבומי השנה, בלה בלה בלה בלה. אני לא אעשה את זה כבר. אנשים אחרים עשו את זה יותר טוב ממני, אבל אני אנסה לתת זוויות שונות לגבי השנה הזו שהייתה מלאה בהרבה הפתעות (טובות ורעות).

אז נכון, הרבה הופתעו לרעה מהשנה הזו, רוצים שתיעלם, מלא memes, ובעיקרון שנה שמעדיפים לשכוח. אני אודה שהשנה הזו הייתה מוזיקלית ובכללי, אחת השנים הטובות ביותר שהיו לי. משתי הבחינות: כמאזין וכמוזיקאי. הרכב שהחל לגדול ולגדול לאט לאט, הוא הלוויתן המרחף שאני חבר בו עם מספר חברים מוכשרים. מלהקת נוער התחלנו לכתוב יותר חומרים מקוריים, ובנוסף לקאברים שנעשים למספר אירועים, אנחנו מתחילים לבסס רפרטואר של יצירות מקוריות שאנחנו נעלה חלק ממנה מתישהו לאינטרנט. כמאזין, האוזניים שלי נפתחו. בעיקר בזכות הבלוג המצוין Japan in a Dishpan של יוחאי וולף, שנתקלתי במקרה ביוטיוב. לאט לאט בזכות הבלוג הזה, התחלתי להקשיב לדברים אחרים, ללמוד מהם, ובעיקר ליהנות מהמגוון הענקי שאפשר להציע. מבין סגנונות שהיה ברור שאכנס אליהם חזק באיזשהו שלב: קלאסי מודרני, פרי ג'אז, קנטרברי, קראוטרוק וRIO לסגנונות שבחיים שלי לא הייתי מדמיין שאשמע ואוהב: היפ הופ, מוזיקה מזרחית, פאנק, ניו ווייב ועוד ועוד ועוד...

אז, בואו נסתכל רגע. בעולם נרשמו הרבה הברקות. העולם גם חווה חתיכת אבדה כשהרבה חבר'ה עזבו אותנו. לא בטוח אם גורל אכזר או פשוט מקרה סטטיסטי אבל אנשים שאהבנו לשמוע ושעיצבו את הטעם המוזיקלי שלנו, הלכו לעולמם: זה התחיל עם המודרניסט פייר בולז, המשיך עם מה שבעיניי, האבדה הגדולה של השנה: דיוויד בואי. משם לפרינס, ג'ורג' מרטין הענק, לאונרד כהן, אהובה עוזרי, עוד שני גיבורים שאני שומר להם מקום גדול אצלי: קית' אמרסון וגרג לייק. דור בא ודור הולך זה נכון. ואותו הדור הבא הוציא דברים נפלאים שראויים להתייחסות. אז האלבום הכי טוב בעיניי השנה היה כמובן Blackstar של בואי, שהותיר אותנו בשוק ענק ובעצב עמוק. מדובר באלבום מורבידי ואפל שלא קלטנו בזמנו שבואי למעשה אמר לנו כי הוא הולך למות.

זו לא רק המשמעות שהייתה מאחורי האלבום, זו העובדה שנראה שבואי המציא את עצמו בפעם הכבר לא יודע מחדש שוב, וחזינו לו עוד תקופה חדשה ורעננה, כל זה כמובן הטיל אותנו בשוק כשהוא נפטר יומיים לאחר הוצאת האלבום (שהיה גם היום הולדת). מדובר באלבום מאוד שונה, מאוד מעניין, משהו שבואי בחיים לא עשה, וכנראה בכללי לא נעשה. מדובר בשילוב ביזארי בין אלקטרוניקה אקספרימנטלית להרבה מאוד ג'אז, וכמובן, ההשפעה הכי מעניינת: קנדריק לאמאר. הראפר שלכאורה נראה כמו עוד אחד מהאלה של "nigga nigga MTV ביונסה", הוא למעשה אמן חדשן וצעיר (ונגיע אליו), שעם האלבום הנפלא שלו משנה שעברה To Pimp a Butterfly החזיר בעיניי את כבודו של ההיפ הופ במיינסטרים כמו שהיה בשנות השמונים.

בואי אהב את מה שהאיש עשה שם, ונכון שההשפעות האלו מוחבאות בתוך כל הכאוס האפל הזה, אבל זה רק מראה איך בואי תמיד היה בעניינים, לא נשאר מאחור ותמיד מתקדם הלאה. למי שעוד לא שמע, אני ממליץ להיכנס לתוך האלבום הזה. הוא מאוד מעניין, מצמרר (שלא לדבר על הקליפים שיצאו) ולא נשמע כמו שום דבר. בלי ספק בעיניי האלבום הכי טוב של השנה. עם כל הנושא המורבידי הזה שסובב סביב המוות, בואי הוא גם לא היחיד: ניק קייב ב-Skeleton Tree גם הוא מצמרר ומוזר בצליל שלו שבו קייב קובר בן אבל עושה את זה בצורה שקטה וחרישית. קייב שתמיד היה עוסק בנושאים אפלים שכאלה, הגיע כנראה לשיא מבחינות האווירה הקודרת, גם כאן זה נשמע מוזר ומטריד אבל מעניין ובחלקים גם יפייפה.

מורו הרוחני של קייב, לאונרד כהן הוציא גם הוא אלבום מורבידי שעוסק במוות (You Want It Darker), אבל בניגוד לשניים הקודמים. הוא שלו עם עצמו. כהן שכבר היה מודע שהוא הולך לעזוב ניהל את ההלוויה שלו באלבום הזה. למרות העובדה כי היה ידוע כי הוא הולך לעזוב, אי אפשר להישאר עם עיניים יבשות אחרי ששומעים את האלבום הזה. בעיניי, מדובר בשירת ברבור יפייפיה שמסיימת יפה קריירה ארוכה של אחד הקולות המרכזיים שהשפיעו במוזיקה הפופולרית.

אבל היי היי רגע רגע, למה להיות כאלה דיכאוניים ואפלים? יש פה גם עוד דברים שוואלה החבר'ה האלה הפציצו. מישהי אחת, בעיקר עשתה את זה: שמה אספרזנה ספולדינג. אולי אתם מכירים אותה מהאלבומים הקודמים שלה שהיו אלבומי ג'אז ווקאלי רגועים ונחמדים כאלה. אבל האלבום שיצא השנה Emily's D+Evolution, הוא פשוט חתיכת וואט דה פאק. אחת מחברותיי לשיחות מוזיקליות, סיפרה לי על השם ושמה את האלבום הזה בפייבוריטים שלה בכל הזמנים. אני לא הכרתי את אספרנזה. ואז קראתי: למדה ולימדה בברקלי, בסיסטית וזמרת. אוקיי. אבל שום דבר, ואני חוזר שום דבר לא הכין אותי למה שאני הולך לשמוע. הלסת שלי נשמטה (תרתי משמע). מה זה הדבר הזה?! זה לא ג'אז.. זה לא רוק... פשוט... מה?...

הבסיסטית/ווקאליסטית/הגאון הזו יצרה אלבום אקסצנטרי, משונה, מוזר ועדיין מתקשר, חמים, מלודי וכיפי. על ההפקה יחד איתה, לא אחר מטוני ויסקונטי האיש שעבד עם בואי במשך 40 ומשהו שנה. נראה שויסקונטי יודע לעבוד עם הטובים ביותר. ובנוגע לספולדינג, אני מקווה שהיא תמשיך בקו החדש והרענן שלה, או תנטוש אותו בשביל משהו אחר לגמרי. ממה שנראה כאן, אספרנזה היא אחת הקולות המבטיחים שיש היום, ואני ממש מחכה לשמוע מה יהיה הדבר הבא ממנה.

                                                             אחרי זה אתם תבינו על מה דיברתי

אבל זו לא רק היא שחידשה לנו והפציצה אותנו ללא מילים. דיברנו על קנדריק. אז בואו ונמשיך לדבר על האיש הזה שהוציא את מה שנשאר מהסשן של To Pimp, בתוך אלבום ושמו untitled. unmastered. בעיקרון, הוא ממשיך את הקו של הקודם. היפ הופ ארטיסטי שמשלב סול, ג'אז ואוונגרד בלי לשים קצוץ על מה שההיפ הופ במיינסטרים משדר. זה ממש לא אוסף של דמואים והקלטות שנעשו ולא יצאו. מדובר כאן בעוד אלבום מוחץ ואדיר, קצת יותר קצר מקודמו, אבל משאיר אותך עם העובדה שקנדריק לא בא לשיר כאן על מסיבות ולעשות דאבים. האיש הזה גם הוא הפתיע השנה ושנה שעברה, ובתקווה ימשיך בקו או כמו אספרנזה מקווה שגם ינטוש אותו לטובת משהו חדש. עוד איזה צעיר אחד שגם הוא הבריק השנה.

                                                         אף פעם לא שמעתי ריפרופ כל כך כועס

הוא צעיר ווירדו אחד בשם ויל טולדו שמחזיק את להקת Car Seat Headrest, אושיית אינדי עוד מהיותו בן טיפש עשרה. עם האלבום החדש Teens of Denial שהציג לי את הלהקה ע"י חבר בביה"ס, שמשלב סגנונות בלי שום דאגות בנוגע ל"האם זה ימכור מספיק?", ויוצר אלבום ארוך, מעניין וחופשי מאוד. יש פה כלי נשיפה והמון ניסויים מעניינים כיאה לאינדי, שאני חושב שמציבים גם את טולדו כאחד האנשים המבריקים של השנה. אני לא מכיר מספיק את car, ואני צריך להיכנס אליהם יותר, אבל ממה שנשמע בTeens, אני חושב שהוא הולך עוד לעשות רעש ולהפתיע.

בעולם אין ספק יש הרב הברקות ואלבום נפלאים שאפשר עוד להשקיע ולדבר עליהם הרבה, אבל כאן אני רוצה להתמקד במה שהיה לנו פה בארץ. בין פסיכדליה, לפרוג, להיפ הופ, לאקספרימנטלי, המון המון חבר'ה הפתיעו ויצרו דברים נהדרים שמי יודע, אולי יוכרזו כיצירות מופת ביום מן הימים. האלבום שעשה את השנה בארץ מבחינתי, הוא האלבום Decomposing Composers של אותו יוחאי וולף. האלבום הזה שהוא למעשה עיבודים חדשים ורעננים למלחינים קלאסיים מודרניים, מציג זווית שונה לאותן יצירות בקונטקסט של להקת רוק, ג'אז, נויז וכו', שמשאירה אתכם עם המחשבה "איך יכול להיות שעשו את זה בארץ?". אני ממליץ גם למי שמתרחק מהאוונגרד במוזיקה קלאסית, לשמוע את מה שהאיש עשה פה וגם לקרוא את מה שהוא כתב על תהליך היצירה של האלבום בבלוג.

עוד חבר'ה שהפתיעו לטובה השנה הם חבר'ה שכתבתי עליהם: אריאל איטרבוים שיצר את אחד האלבומים הילדותיים (במובן הכי טוב בעולם) פה, עודד סטרייגולד שלקח אותנו למקומות רחוקים ודור קורן או שאולי אומר Bigfoot, הבסיסט של טרי שיוצר בקריירת סולו פסיכדליה מרחפת ארצישראלית ומעניינת, והוא לא עוצר, עוד דברים בדרך. נסתכל על עוד דברים שהיו לנו פה ונקבל פה חתיכת כמות ענקית של דברים מעניינים: לטאות הענק מכוכב הניבירו שעשו את מה שיהיה כשהעולם יעלה באש, ישו ירד ארצה, גורדון רמזי יהיה שליט העולם ועוד ועוד ועוד. עד שראיתי אותם במופע החימום של אליס קופר, אני ידעתי עליהם קצת דברים פה ושם, אבל מה שראיתי על הבמה: פשוט אעעעעע! זה היה מדהים. איכשהו הזכירו לי את להקת גונג, כשג'קי ורימוך הם מעין דיוויד אלן וגילי סמית' אבל בגרסה יותר מעוותת, יותר מטאלית, ופחות מרחפת.

החבר'ה כותבים טקסטים ביזאריים ועושים את זה במוזיקה שתיקח אתכם הישר לחלל גיהנומי וודסטוקי אפל שכזה, למי שמפנטז על פגישה עם גיבוריו הגדולים מהחלל החיצון שמעולם לא הכיר, זה אחלה של דבר להקשיב. עוד דברים שנעשו בארץ (ובמקרה של הלטאות גם בכדור הארץ), הם אמני פרוג שמחזירים עטרה ליושנה אבל מביאים מהם ויוצרים פרויקטים מעניינים: טל רובינשטיין שיצר אלבום שעוסק בצלבנים בארץ באלבום אינסטרומנטלי ברובו עם המון גיחות אקוסטיות ג'נסיסאיות כאלה לבין התפרצות דיסטורשן דרים ת'יאטרית-אופת'תית שכזו באלבום של שעה, יש פה משהו ממש טוב להקשיב לו וכל פרוגר לא משנה באיזה מחנה הוא, יאהב לשמוע את מה שיש פה.

הנגרייה גם היא הוציאה אלבום מעניין: תוצר של שלוש שנות עבודה הניבו אלבום מעניין  שמשלב בין סגנונות מתי שבא לו, וכדאי להקשיב שהחבר'ה האלה שמכירים ויוצרים עוד מבתיכון הביאו פה. עוד משהו פרוגי כאן הוא אנקדוטה. הרכב מצוין שהכרתי לפני 4 שנים, עם שני קליפים הומוריסטיים עם שירי פופ פרוג קצרים כאלה שמשלבים ELP, ג'אז ומלודיות יפות עם פזמונים כיפיים. אומרים שזה קנטרברי. אני לא כל כך רואה את זה. זה מאמץ יפה של סופרגרופ שכולל את כל המי ומי של הפרוג הישראלי היום להפוך פרוג מורכב לפופי ויפה שכזה. אפרקו גם הם שכנראה הפכו ללהקה הכי אהובה ברוק הישראלי, הופעת החימום של דיפ פרפל הייתה מעולה: עם אלבומם הראשון The Battle, אלבום קונספט שעוסק במסע לכיבוש יצר האדם ע"י עצמו, עם מוזיקה יפה סטייל פינק פלויד, קאמל שכדאי להקשיב (בעיקר הקטע האחרון). יש עוד כל כך הרבה אמנים ותיקים או צעירים שיצרו עוד דברים מעניינים שכדאי לשמוע: פלד (כן כן), יוסי סאסי בנד, אורפנד לנד עם עם הספר, ועוד ועוד ועוד... עכשיו זה הרגע שלכם או להקשיב לדברים האלה ומעבר להם, או לתת גם אתם את סיכום השנה שלכם. יש הרבה דברים שעוד לא הקשבתי להם.

אז כן. זה הניסיון שלי לסכם את השנה הזו. פוסט אחרון לשנה. מקווה שאהבתם או חידשתי לכם. בין אם בארץ או בעולם, ממליץ לכם מאוד להקשיב כי כמו במילותיו של יוטיובר אחד (אתה יודע מי אתה): "העובדה שאתם אומרים שאין מוזיקה טובה היום, מחזקת את העובדה שאתם עצלנים מדי לחפש דברים טובים שיש באינטרנט". אז שנה טובה לכם, מקווה שנהניתם בה, כי אני נהניתי, ויאללה 2017, show me what you've got, זה יהיה מעניין.