בשנת 1970, העולם חווה את אחת הטרגדיות בתרבות הפופולרית. ב-11 באפריל, הודיע פול מקרטני, כי להקת הביטלס מפורקת סופית. למרות שג'ון לנון הרגיש הקלה כשעזב את הלהקה המפורסמת בעולם, אליה החל להתייחס כמקום עבודה ללא הנאה, בעיקר עם היחסים הרעועים עם מקרטני, החיפושית לשעבר החל לחוש ברע בנפשו. הוא לא ידע כיצד להתמודד עם עברו הקשה, עם העובדה בהיותו חבר ביטלס לשעבר וכו'. הוא בקושי תיפקד, ולא יכל לצאת מחדרו, למרות העובדה שהיה בעל מעמד של אדם נערץ.
בעקבות מצבו הירוד של לנון, הוא ויוקו שגם מצבה הנפשי לא היה בשמיים פנו לטיפולו של הפסיכולוג האמריקאי, ארתור ינוב. תהליך התרפיה נמשך 4 שבועות במשרדו של ינוב בלונדון, עד שהשלושה טסו ללוס אנג'לס, להמשיך שם את התרפיה למשך 4 החודשים הבאים. ינוב השתמש בטכניקה בה הוא גרם למטופליו להיזכר בטראומות מעברם, דבר שגרם ללנון לעשות עם עצמו חשבון נפש. אחרי הכל, לא תמיד לנון היה הבחור שהיה נראה בעקבות שיריו הפציפיסטיים.
לפעמים היה טיפוס אלים וקשה, ובעקבות התרפיה, הוא התמודד עם דבריו וסגר חשבון: ילדותו הקשה שכללה ניתוק קשרים עם הוריו בגיל צעיר. אביו אלפרד עזב אותו כשהיה בן 5, הוא חידש את הקשר עם אימו ג'וליה שנהרגה כתוצאה מנהיגתו של נהג שיכור, כשלנון היה בן 17. במהלך התקופה ההיא, הוא גר עם דודתו מימי. סיום החלום הביטלסי שסגר פרק בחייו, התנהגותו הקשה כלפי אשתו הראשונה סינתיה והיחסים הלא נעימים עם בנו הראשון, ג'וליאן שהיה קרוב יותר לפול מאשר לאביו. לנון תיאר את תהליך הטיפול כמשהו שהיה חשוב לו יותר מהביטלס.
במהלך שהותו בארה"ב, כתב והקליט לנון כמה דמואים לשירים שבהם הוציא הכל. השירים מצאו את דרכם לבסוף באלבומו הראשון שהוציא אחרי עידן הביטלס. הטיפול מעולם לא הסתיים, בעקבות העובדה שללנון פג תוקפה של הוויזה שלו. בעקבות החוויה, הוא הקליט במשך פחות מחודשיים, את אלבומו Plastic Ono Band, שבו הוציא את כל הדברים שנשמרו אצלו במשך שנים.
ההקלטות התרחשו באולפני אבי רוד שבהם לנון כבר היה בבית אחרי שמונה שנים של הקלטות במקום עם הביטלס. לנון השיג לו כמה חבר'ה מעברו שהתגייסו לעזרתו. על התופים היה לא אחר מאשר רינגו סטאר. לחברו ללהקת הביטלס, לא היה מה לעשות כרגע. אז לפני שהקליט אלבום סולו ראשון, עזר לחברו בתיפוף. עוד חבר מן העבר היה קלאוס וורמן הגרמני שאייש את עמדת הבס. ידידם של הביטלס עוד מתקופת המבורג המוקדמת ויוצר העטיפה הגאונית של Revolver.
לשלישייה הצטרפו בילי פרסטון שגם הוא ניגן עם הביטלס בעבר, והמפיק פיל ספקטור על הפסנתר. במהלך תקופת ההקלטה, החבר'ה מדי פעם היו מג'מג'מים להם על גבי שירים עליהם גדלו מחבר'ה כמו אלביס וקרל פרקינס. לנון ביקש מידידו ספקטור שהפיק לו את הסינגל Instat Karma, שיפיק גם את האלבום. הוא הסכים, אך לא היה זמין רוב הזמן. ספקטור היה פחות מעורב בתהליך, שאותו למעשה איישו לנון ויוקו. ההפקה אמנם נשמעת מרושלת, אבל לדעתי, זה מה שהעושה את האלבום לכל כך מושלם ויפייפה. הסאונד שלו מסוגר ולא מנסה להרשים. הוא באיכות של lo fi, וזה די משקף את מצבו של לנון באותה תקופה. ספקטור לבסוף השלים את העבודה כשעשה את עבודת המיקסינג במשך 3 ימים קרוב לסוף אוקטובר.
התוצאה הייתה אחד האלבומים הטובים ביותר שיצא על ידי חבר ביטלס אחרי העידן ההוא. אלבום אישי במיוחד, חסר ציוניות ומסוגר במיוחד.
האלבום נפתח ב-4 צלצולי פעמון קודרים ומפחידים, עד שמגיע לנון בשירו החושפני Mother. לנון כועס על אמו ואביו שעזבו אותו, ושופך את זעמו בשיר נפלא ומצמרר, שלמעשה מורכב מכמה אקורדים על הפסנתר. התיפוף פשוט וקבוע, ווורמן מספק בס שנשמע טוב במיוחד במהלך השיר. אך הליריקה המצמררת, ושירתו של לנון פשוט וואו. הבחור פשוט מוציא הכל. כמובן שהשיא המדהים שגורם לשיא הצמרמורת הוא החזרה על המשפט "mama don't go, daddy come home", לנון ממשיך לשיר את זה עד שהוא מתפוגג, כשעם הזמן, הוא מתחיל לצרוח ולבכות. פשוט פתיח מצמרר.
לנון מקל קצת על האווירה עם שיר קצר ויפייפה בשם Hold On, בה הוא מעודד את עצמו ואת יוקו כשהוא אומר כי הולך להיות בסדר, ועליו להשתקם מעצמו. זהו שיר קצר במיוחד כשלנון מנגן על גיטרה בעלת אפקט טרמולו (רטט), כשבהמשך, הוא מגיע לחלק מעניין עם פזמון קליט במיוחד. התיפוף של רינגו מעולם לא נשמע טוב כל כך. לנון מביא שוב את ההומור שכל כך מאפיין אותו, מאפיין נדיר באלבום כשהוא מחקה את עוגיפלצת. נחמד שללנון עדיין היה את אותו הומור שאיזן את החומר הקודר שלו מאותה תקופה.
לנון חוזר לזעם בשיר בלוז כבד במיוחד, עם ריף קליט לצד שירה עוצמתית במיוחד של לנון. I Found Out בו לנון מוציא הכל על להקתו, ושוחט פרות קדושות. הוא יורד על פול, ומבקר את ג'ורג' על התחברותו לתרבות ההינדית, כל זה בשיר כבד ואדיר. פשוט כל כך להצטרף לקצב, ולשיר את הפזמון יחד עם לנון. אחרי האגרסיות, אנחנו נרגעים קצת עם אחד משיריו המפורסמים של לנון.
לנון חמוש בגיטרה אקוסטית בלבד, שר באחד משיריו היפים והטובים ביותר שמאז, נכללו בכל אלבום אוסף לאחר מותו. Working Class Hero, הוא שיר פולק מסוגר בו לנון מדבר על אדם ממעמד הפועלים הנמוך, מתחילתו בביה"ס כילד לא מקובל, כשהילדים משבחים את הטיפש ובזים לחכם. עם הזמן, זה מגיע לבגרותו כשהחברה מצפה ממנו להיות משהו. לדעתי, זהו שיר מדהים בלחנו ובמילותיו. הוא כל כך פשוט, שנאמר כל כך הרבה, במיוחד במשפט האחרון בו לנון פונה אל המאזין ואומר לו: "אם אתה רוצה להיות גיבור, ובכן תעקוב אחריי".
לסיום הצד, מביא לנון את אחד משיריו הטובים ביותר בכל הקריירה שלו. Isolation בלדה שפשוט צועקת "בדידות" כפי ששמה אומר. זה שיר מאוד אישי. הוא מסוגר בתוך עצמו, מפחד מההמון, ומתפרץ בבכי מר. לנון מתחיל מאוד רגוע בבית הקליט, עד /שמגיע לפזמון, ושם שר כמו זמר בלוז שעבר הרבה בחייו. הבחור אכן עבר הרבה בחייו, והוא מביא הכל. כשהוא שר לבדו, והכלים עונים לו. שיא חשוב באלבום הזה, כשלבסוף לנון חוזר לאותו שקט צנוע שהתחיל קודם.
הצד השני של האלבום נפתח בשיר Remember. שוב לנון מחליט לסגור חשבון ומדבר על ילדותו הקשה, כשהוא מאשים את הוריו שעזבו אותו. לנון מביא את זה בשיר עם לחן מאוד נגיש וטוב. הוא מנגן על הפסנתר בסגנון סטקטו (נגינה בא יש שקט קצר אחרי שנשמע צליל), בקצב מואץ שאפשר להיסחף אליו בקלות. לקראת סוף השיר, לנון שר קטע מפואמה ושמה Remember Remember, the 5th of November, ומיד לאחריו פיצוץ נשמע (מין רפרנס לחג בריטי בו מדליקים זיקוקי דינור - ליל גאי פוקס).
השקט הרועם שלאחר הפיצוץ, נקטע בהדרגתיות בבלדה היפייפיה, Love. קצת כמו Because של הביטלס, לנון מסביר מה היא אהבה, עם פסנתר רגוע (בנוסף לפיל ספקטור שגם הוא מנגן על הכלי) בלחן עירום ונפלא. לנון שקל עם להוציא את השיר כסינגל. הוא יצא כך 12 שנים לאחר מכן, ב-1982, שנתיים אחרי הירצחו של לנון.
אחרי שנרגענו ולרגע התעופפנו, אנו נלקחים חזרה לאדמה עם עוד שיר אגרסיבי, Well Well Well. לדעתי מהנקודות הטובות באלבום. זה לא שיר השקוע ברחמים עצמיים, או עצבני על כולם. זה שיר בו לנון מספר על אהבת חייו, המוזה שלו והסיבה לקיומו במשך חייו עד מותו, יוקו אונו. כמו I Found Out, גם שיר זה הוא בלוז כבד במיוחד, כשבהמשך, לנון צורח, אבל פשוט מוציא את גרונו. אכן שיר מצוין להוציא קצת את העצבים.
הזעם המתפרץ של Well Well Well, מוחלף במלנכוליה הפסטורלית שהופיעה לאורך האלבום ב-Look at Me. הטיפול של לנון כנראה היה כה משמעותי בשבילו, שזה הוביל לכתיבת שיר העוסק בשאלות קיומיות. זהו שיר פולק קצר ויפייפה שמזכיר מאוד את Julia של הביטלס מלפני שנתיים. בעיקרון זו אותה פריטה הזהה לזו שהופיעה באלבום הלבן. את הפריטה הזו, למד לנון מהזמר דונובן בתקופת שהותם של הביטלס בהודו.
האלבום מתקרב לסיום, ולנון מחליט לסגור חשבון עם אחד הדברים שהטרידו אותו במהלך חייו - הדת. לנון היה אתאיסט מוצהר, והצליח לגרום לסערה תקשורתית בה אמר כי הביטלס פופולריים יותר מישו. זה כמעט חיסל את ההצלחה המסחרית של הלהקה בארה"ב. אחרי שהתנצל, ולאחר היעלמותה של הביטלס, החליט לנון להביא את אחד משיריו הטובים ביותר. God הוא הצהרה של לנון בנוגע לדת, ובנוגע לאמונה. הוא גם מצהיר לפני המעריצים של אותה תקופה לשכוח מהביטלס, כי החלום נגמר. השיר הזה הוא שיא בכתיבתו של לנון, שכל מעריץ ביטלס חייב לשמוע את השיר הזה פעם או פעמיים. אבל מדובר כאן בשחיטת פרות קדושות בבלדת פסנתר מצמררת. לנון אומר שהוא לא מאמין במלכים, לא בתנ"ך, לא באי צ'ינג, לא בטארוט, לא ביוגה, הוא אפילו אומר כי הוא לא מאמין בגיבוריו אלביס ובוב דילן (שבשיר נקרא בשימו המקורי צימרמן) ולבסוף גם לא בביטלס. הוא מאמין רק בו וביוקו. אין ספק ש-God הוא אחד מהישגיו המשמעותיים של לנון במהלך הקריירה שלו, והוא קרוב לסיים אלבום נהדר ואישי.
לנון מסיים את האלבום העצוב הזה בשיר עצוב שלא זועק ובוכה, הוא שקט וצנוע. 49 שניות של שיר באיכות lo fi שחותם את 39 דקותיו של האלבום. השיר My Mummy's Dead הוא שיר בו לנון מתאבל על מותה של אמו, כשהיה רק נער מתבגר. הוא עושה זאת כשהוא שר אותו על בסיס לחן מפורסם של שיר ערש Three Blind Mice. וכך לנון מסיים את אלבומו האישי ביותר. בעצב שקט, בזעקה שקטה.
האלבום יצא לאור ב-11 בדצמבר 1970 יחד עם אלבומה של אשתו הנושא את אותו השם. לשניהם עטיפה כמעט זהה. האלבום הצליח לא רע, וגרם לכולם להבין כי זהו. חלום הביטלס הסתיים. זה אלבום הפוסט ביטלס שלו. אחרי שלושה אלבומים ניסיוניים עם יוקו שהקליט בתקופה שהלהקה הייתה קרובה לסופה. בהולנד, הביס במצעד את אלבומו של חברו לביטלס, ג'ורג' האריסון, All Things Must Pass שהיה הצלחה גדולה. במצעד הגרמני הוא הגיע לראש המצעד. אחרי האלבום הזה, מצבו של לנון השתפר, והוציא את Imagine שכלל את שיר הנושא המפורסם שהביא אותו להצלחה גדולה יותר.
לסיכום אלבומו הראשון של לנון, הוא שלמות של כתיבת שירים אישיים בהפקה ערומה. יצאו ממנו כל כך הרבה להיטים שמאפיינים את קריירת הסולו שלו, ובנוסף גם מספר שירים נפלאים לא פחות. מדובר כאן באוסף של קינות, התפרצות זעם, בכי מר, ובלדות שקטות שהתבססו על חוויותיו של אחד מחבריה המשמעותיים בלהקה הגדולה בעולם. לנון עושה חשבון נפש וסוגר חשבון עם כולם: הוריו, הביטלס, אלוהים ועוד. מאז יצא, קיבל מעמד של אחד מאלבומיו הטובים ביותר, ואחד האלבומים הטובים ביותר שאי פעם יצאו תחת ידיו של ביטל. לפעמים אפשר לחשוב, מה היה קורה אילו השירים היו נעשים תחת הביטלס? האם היו טובים יותר? סביר להניח שפופולריים יותר, אבל נניח לזה, כי יש לנו כאן אלבום נהדר. כל מעריץ ביטלס שהחמיץ את האלבום עד כה, וקרא את הביקורת הזו, שימהר לשמוע אותו, משהו מדהים מהעובדה שזה כל כך פשוט.
הנה האלבום לשמיעה: ג'ון לנון - Plastic Ono Band
לנון חמוש בגיטרה אקוסטית בלבד, שר באחד משיריו היפים והטובים ביותר שמאז, נכללו בכל אלבום אוסף לאחר מותו. Working Class Hero, הוא שיר פולק מסוגר בו לנון מדבר על אדם ממעמד הפועלים הנמוך, מתחילתו בביה"ס כילד לא מקובל, כשהילדים משבחים את הטיפש ובזים לחכם. עם הזמן, זה מגיע לבגרותו כשהחברה מצפה ממנו להיות משהו. לדעתי, זהו שיר מדהים בלחנו ובמילותיו. הוא כל כך פשוט, שנאמר כל כך הרבה, במיוחד במשפט האחרון בו לנון פונה אל המאזין ואומר לו: "אם אתה רוצה להיות גיבור, ובכן תעקוב אחריי".
לסיום הצד, מביא לנון את אחד משיריו הטובים ביותר בכל הקריירה שלו. Isolation בלדה שפשוט צועקת "בדידות" כפי ששמה אומר. זה שיר מאוד אישי. הוא מסוגר בתוך עצמו, מפחד מההמון, ומתפרץ בבכי מר. לנון מתחיל מאוד רגוע בבית הקליט, עד /שמגיע לפזמון, ושם שר כמו זמר בלוז שעבר הרבה בחייו. הבחור אכן עבר הרבה בחייו, והוא מביא הכל. כשהוא שר לבדו, והכלים עונים לו. שיא חשוב באלבום הזה, כשלבסוף לנון חוזר לאותו שקט צנוע שהתחיל קודם.
הצד השני של האלבום נפתח בשיר Remember. שוב לנון מחליט לסגור חשבון ומדבר על ילדותו הקשה, כשהוא מאשים את הוריו שעזבו אותו. לנון מביא את זה בשיר עם לחן מאוד נגיש וטוב. הוא מנגן על הפסנתר בסגנון סטקטו (נגינה בא יש שקט קצר אחרי שנשמע צליל), בקצב מואץ שאפשר להיסחף אליו בקלות. לקראת סוף השיר, לנון שר קטע מפואמה ושמה Remember Remember, the 5th of November, ומיד לאחריו פיצוץ נשמע (מין רפרנס לחג בריטי בו מדליקים זיקוקי דינור - ליל גאי פוקס).
השקט הרועם שלאחר הפיצוץ, נקטע בהדרגתיות בבלדה היפייפיה, Love. קצת כמו Because של הביטלס, לנון מסביר מה היא אהבה, עם פסנתר רגוע (בנוסף לפיל ספקטור שגם הוא מנגן על הכלי) בלחן עירום ונפלא. לנון שקל עם להוציא את השיר כסינגל. הוא יצא כך 12 שנים לאחר מכן, ב-1982, שנתיים אחרי הירצחו של לנון.
אחרי שנרגענו ולרגע התעופפנו, אנו נלקחים חזרה לאדמה עם עוד שיר אגרסיבי, Well Well Well. לדעתי מהנקודות הטובות באלבום. זה לא שיר השקוע ברחמים עצמיים, או עצבני על כולם. זה שיר בו לנון מספר על אהבת חייו, המוזה שלו והסיבה לקיומו במשך חייו עד מותו, יוקו אונו. כמו I Found Out, גם שיר זה הוא בלוז כבד במיוחד, כשבהמשך, לנון צורח, אבל פשוט מוציא את גרונו. אכן שיר מצוין להוציא קצת את העצבים.
הזעם המתפרץ של Well Well Well, מוחלף במלנכוליה הפסטורלית שהופיעה לאורך האלבום ב-Look at Me. הטיפול של לנון כנראה היה כה משמעותי בשבילו, שזה הוביל לכתיבת שיר העוסק בשאלות קיומיות. זהו שיר פולק קצר ויפייפה שמזכיר מאוד את Julia של הביטלס מלפני שנתיים. בעיקרון זו אותה פריטה הזהה לזו שהופיעה באלבום הלבן. את הפריטה הזו, למד לנון מהזמר דונובן בתקופת שהותם של הביטלס בהודו.
האלבום מתקרב לסיום, ולנון מחליט לסגור חשבון עם אחד הדברים שהטרידו אותו במהלך חייו - הדת. לנון היה אתאיסט מוצהר, והצליח לגרום לסערה תקשורתית בה אמר כי הביטלס פופולריים יותר מישו. זה כמעט חיסל את ההצלחה המסחרית של הלהקה בארה"ב. אחרי שהתנצל, ולאחר היעלמותה של הביטלס, החליט לנון להביא את אחד משיריו הטובים ביותר. God הוא הצהרה של לנון בנוגע לדת, ובנוגע לאמונה. הוא גם מצהיר לפני המעריצים של אותה תקופה לשכוח מהביטלס, כי החלום נגמר. השיר הזה הוא שיא בכתיבתו של לנון, שכל מעריץ ביטלס חייב לשמוע את השיר הזה פעם או פעמיים. אבל מדובר כאן בשחיטת פרות קדושות בבלדת פסנתר מצמררת. לנון אומר שהוא לא מאמין במלכים, לא בתנ"ך, לא באי צ'ינג, לא בטארוט, לא ביוגה, הוא אפילו אומר כי הוא לא מאמין בגיבוריו אלביס ובוב דילן (שבשיר נקרא בשימו המקורי צימרמן) ולבסוף גם לא בביטלס. הוא מאמין רק בו וביוקו. אין ספק ש-God הוא אחד מהישגיו המשמעותיים של לנון במהלך הקריירה שלו, והוא קרוב לסיים אלבום נהדר ואישי.
לנון מסיים את האלבום העצוב הזה בשיר עצוב שלא זועק ובוכה, הוא שקט וצנוע. 49 שניות של שיר באיכות lo fi שחותם את 39 דקותיו של האלבום. השיר My Mummy's Dead הוא שיר בו לנון מתאבל על מותה של אמו, כשהיה רק נער מתבגר. הוא עושה זאת כשהוא שר אותו על בסיס לחן מפורסם של שיר ערש Three Blind Mice. וכך לנון מסיים את אלבומו האישי ביותר. בעצב שקט, בזעקה שקטה.
האלבום יצא לאור ב-11 בדצמבר 1970 יחד עם אלבומה של אשתו הנושא את אותו השם. לשניהם עטיפה כמעט זהה. האלבום הצליח לא רע, וגרם לכולם להבין כי זהו. חלום הביטלס הסתיים. זה אלבום הפוסט ביטלס שלו. אחרי שלושה אלבומים ניסיוניים עם יוקו שהקליט בתקופה שהלהקה הייתה קרובה לסופה. בהולנד, הביס במצעד את אלבומו של חברו לביטלס, ג'ורג' האריסון, All Things Must Pass שהיה הצלחה גדולה. במצעד הגרמני הוא הגיע לראש המצעד. אחרי האלבום הזה, מצבו של לנון השתפר, והוציא את Imagine שכלל את שיר הנושא המפורסם שהביא אותו להצלחה גדולה יותר.
לסיכום אלבומו הראשון של לנון, הוא שלמות של כתיבת שירים אישיים בהפקה ערומה. יצאו ממנו כל כך הרבה להיטים שמאפיינים את קריירת הסולו שלו, ובנוסף גם מספר שירים נפלאים לא פחות. מדובר כאן באוסף של קינות, התפרצות זעם, בכי מר, ובלדות שקטות שהתבססו על חוויותיו של אחד מחבריה המשמעותיים בלהקה הגדולה בעולם. לנון עושה חשבון נפש וסוגר חשבון עם כולם: הוריו, הביטלס, אלוהים ועוד. מאז יצא, קיבל מעמד של אחד מאלבומיו הטובים ביותר, ואחד האלבומים הטובים ביותר שאי פעם יצאו תחת ידיו של ביטל. לפעמים אפשר לחשוב, מה היה קורה אילו השירים היו נעשים תחת הביטלס? האם היו טובים יותר? סביר להניח שפופולריים יותר, אבל נניח לזה, כי יש לנו כאן אלבום נהדר. כל מעריץ ביטלס שהחמיץ את האלבום עד כה, וקרא את הביקורת הזו, שימהר לשמוע אותו, משהו מדהים מהעובדה שזה כל כך פשוט.
הנה האלבום לשמיעה: ג'ון לנון - Plastic Ono Band
