Queen - News of the World

זוכרים את הפרק ב-Family Guy? זה שסטווי מפחד מעטיפת אלבום אחת שבה נראה רובוט ענקי בעל פרצוף משונה, ומחזיק בחברי להקה מתים? מדובר כאן באלבום News of the World של קווין משנת 1977. בואו נודה בזה, העטיפה הזו באמת מפחידה קצת. היום כשאני מסתכל עליה היא נראית ממש מגניב, אבל כשמסתכלים על זה לראשונה, זה די מפחיד. נגיע לעטיפה והסיפור שמאחוריה בהמשך.

העטיפה לא בדיוק מרמזת על הכיוון המוזיקלי של האלבום. מה שכן, מדובר כאן בפיסת מוזיקה נהדרת בה קווין הוכיחו שגם כשהם לא מנגנים רוק מתקדם, הם נשמעים מצוין. האלבום הזה מתנסה במגוון רחב של סגנונות, ככה שהוא אף פעם לא משעמם. רוב הסיבה להצלחתו, היא שני ההמנונים שכבר הפכו מאוסים עד מוות, We Will Rock You ו-We Are the Champions. כמה פעמים שמענו את שני השירים האלה? ככה היום נחשפים ללהקה הנהדרת הזו.

מלבד השניים, יש באלבום הזה קצת יותר להציע. פרדי מרקיורי (שירה, פסנתר) הביא בלוז מלנכולי ושיר סקסי במיוחד. בריאן מיי (גיטרה) הביא בלדה אחת, בלוז מגניב וקטע כבד אדיר כמו בימים הטובים, וגם שר קצת. ג'ון דיקון (גיטרת בס) הביישן והמסוגר הביע את עצמו עם שירים מקוריים שקצת חושפים סוף סוף את השקט שבחבורה, ורוג'ר טיילור (תופים) הביא את הרוק אנד רול, וגם הוא שר קצת (וניגן קצת בגיטרה ובס).

שנת 1977. הפאנק הופך לסנסציה של התקופה. להקות העבר נעלמות ומתפוגגות, אנגליה נשטפה בגל תרבות חדש. קווין ראו כיצד התופעה הזו מתפשטת. רוב האלבומים נקטלו ע"י המבקרים, למרות שהיו יצירות מופת. המבקרים אהבו לשנוא את קווין. החבר'ה תהו לעצמם האם כדאי להישאר בסגנון הגרנדיוזי? לאט לאט, הם נטשו את הסגנון המוכר שלהם, אך לא לגמרי. העבודה הווקאלית של חברי הלהקה בשילוב עם היומרה התזמורתית של הגיטרה של מיי, כמו תמיד נשמעים היטב ומעולה.

קווין ניגשו לעבודה ביולי 1977 באולפני ווסקס ו-Sarm West. את האלבום, הפיקו חברי הלהקה בעצמם לאחר שהשיגו ניסיון באלבום הקודם, יחד עם מפיק ושמו מייק סטון, שעזר להם קצת בעניין ההפקה, ושימש גם כטכנאי הקול. במהלך העבודה על האלבום באולפן, נפגשו קווין במקרה עם הסקס פיסטולס. החבר'ה זוכרים את זה כחוויה מעניינת. הקרב בין הפשוט למורכב. מה שכן הרביעייה זוכרת בעיקר את סיד וישס כאידיוט גמור. קווין מחזירים בפרודיה לסקס פיסטולס ולכל הגל הפאנק באלבום הזה.

אז לאחר שמרקיורי הגשים את מטרתו להביא את הבלט להמונים, שינו הרביעייה כיוון אל סאונד פשוט יותר. האלבום שלקח הכי פחות זמן עבודה (חודשיים וחצי). התוצאה הייתה אלבום מגוון ונהדר, שאמנם לא מתקרב לרמת יצירות המופת מהשנים 1973-1976, אבל בכל זאת האלבום הזה לא מחוויר. הוא רק מוכיח שגם בסאונד פשוט ולא גרנדיוזי, קווין במיטבם.



אז אנחנו פותחים. בם-בם-בם! מי לא מכיר את זה? ההמנון שמושמע בכניסת השחקנים של מכבי תל אביב, כל אדם ממוצע שנפגוש ברחוב יכיר את זה. אז מאיפה זה הגיע? מיי ציין כי לאחר שבאחת ההופעות הלהקה עשתה הדרן, וירדה מהבמה כשהיא מלווה במחיאות כפיים ושר את ההמנון: "You'll Never Walk Alome" (אתם יודעים, רוג'ר והמרשטיין). זה גרם לגיטריסט לחשוב לעצמו: "מה קהל יכול לעשות? הוא מרוכז בצפיפות, הוא יכול למחוא כפיים, הוא יכול לשיר, אז איך זה ייצא?" וככה בעצם נולד אחד מההמנונים המפורסמים בהיסטוריה. היחיד בהקלטה שניגן על כלי כלשהו, היה מיי בסולו גיטרה אדיר, שלא כל מי שמכיר את השיר, ידע בהכרח איך הסולו איך. גם כאן, קווין משתמשים בסימן ההיכר שלהם, אוברדאבינג, כשהם מכפילים את מחיאות הכפיים ומתי שהם שרים את הפזמון, כדי ליצור תחושה שקהל שלם מוקלט. טוב, זה הצליח.

אחרי שמיי הביא את ההמנון שלו, בא מרקיורי עם המנון מפורסם באותה מידה. מיותר לציין, עד כמה הפך למפורסם מדי, כשכל אוהד כדורגל יודע את המילים בעל פה (לא בטוח שאת הבתים). מרקיורי סיפר בראיון, כי הוא חשב על כדורגל כשכתב את זה, ובכן לא פלא למה FIFA השמיעו את השיר במונדיאל 1994. חוץ מהעובדה שהפך להמנון ספורט מאוס, יש לשיר עצמו עוצמה אדירה, עם נגינת הגיטרה המושלמת של מיי, וגם בבתים עם מרקיורי על הפסנתר, שיודע לרגש את המאזין. והפזמון כמובן אותו כל אחד יודע בעל פה את המילים שלו. קווין מעמיסים את קולותיהם שוב, וגורמים לעצמם להישמע כמו מקהלה של 100 איש (זה מדהים עד כמה זה הפך לסימן ההיכר של הלהקה). בדיעבד, שני ההמנונים האלה כבר טחונים מכל הקצוות, אבל יש לציין שהם לא משימה לא קלה עבור מוזיקאי. ולכן, כל הכבוד שהצליחו לרביעייה הבריטית לעשות את זה. טוב. עכשיו הגענו לאלבום עצמו. השניים האלה  היו רק הכנה.

אז קווין נפגשו עם הסקס פיסטולס. רוג'ר טיילור מגיח עם השיר הראשון שלו באלבום. שקווין ימציאו את עצמם מחדש עם פאנק, לא בדיוק היה הרעיון (וטוב שכך). זוכרים את Sheer Heart Attack המופתי מלפני 3 שנים? השיר הזה נושא את שמו של האלבום, ונכתב בתקופה ההיא, אבל לא הושלם, והנה התוצאה הסופית: גם מי שלא אוהב פאנק, לא יכול לעמוד בעוצמה של השיר המגניב מאוד הזה. במקור טיילור שר את השיר, אך הוחלט לבסוף כי מרקיורי הוא זה שייקח את המיקרופון, כשטיילור מצטרף בפזמון. אבל יש לציין, שהוא אייש את תפקיד הגיטרה המלווה, והבס, לא דיקון. מדובר כאן, באנרגיה חייתית מתפרצת של 3 דקות אלימות במיוחד, מאוד כיפיות. מרקיורי שר טוב ואכזרי, והפזמון פשוט אדיר, גם הוא אכזרי לא פחות. וכמובן, עוד אחד מהמרכיבים שעושה את השיר הזה למה שהוא, הוא מיי שמתפרע על הגיטרה, ומוציא ממנה צלילים שאלוהים ישמור. למי ששמע את האמצע יבין. לא מדובר כאן בסולו רגיל. מיי גורם לגיטרה להישמע כמו מכשיר בבית החולים המעיד על כשל מערכות בלב (כפי שהשיר אומר). התגובה המושלמת והעסיסית לפאנק שעליו טיילור הגיב כי להקות הגל הזה היו חסרות כישרון.

מיי חוזר עם אחת הבלדות היפות ביותר ברפרטואר הקוויניסטי. All Dead, All Dead שמשום מה, תמיד מצאתי אותו כל כך קשור לעטיפת האלבום... מיי מנגן כאן על הפסנתר, ושר יפה מאוד, כשמרקיורי מגבה אותו בפזמון הנפלא. לקראת האמצע, שולף הגיטריסט את הטריקים הסימפוניים המרשימים שלו כמו תמיד, וגורם לבלדה להגיע לשיא דרמטי עם הכפלת הגיטרה שנשמעת כמו תזמורת. משהו מדהים. בלדה מלנכולית נפלאה. ועל מה זה בדיוק? מיי הקדיש את זה לחתול שלו שנפטר באותה תקופה.

תורו של דיקון הבסיסט השקט והמופנם לחשוף את הצד שלו. דיקון תמיד היה הקליל בלהקה. השירים שלו תמיד היו שקטים, פשוטים ורומנטיים רוב הזמן. כאן הוא מגיע כאן עם בלדת רוק כבד מדהימה, שצריכה לקבל כבוד יותר גדול בקרב הקהל הרחב, ולא רק בקרב מעריצי קווין שיודעים טוב מאוד, כי קווין היא לא רק להקה עם איזה כמה להיטים שהסולן שלהם היה משופם. Spread Your Wings, הוא שיר נפלא בסיפורו על בחור צעיר בשם סמי, שמנקה בר, והדובר מעודד אותו לפרוש את כנפיו, ולהגיע לדברים הגדולים. הבלדה הזו, היא העידוד המושלם לצעירים, ובכלל מדובר כאן בשיר יפייפה. מיי מבריק על הגיטרה שלו בסוף השיר לקראת ההתפוגגות. בשיר מרקיורי מנגן בפסנתר. אבל בקליפ, רואים שדיקון מנגן עליו, שצולם בביתו של הבסיסט.

טיילור מגיע שוב עם אחד מהשירים הרוק אנד רוליים והחזקים ביותר שכתב אי פעם. מדובר כאן הקטע funk הארד רוקי עם ריף גיטרה קליט ומקפיץ במיוחד. טיילור שוב כמו באלבומים הקודמים, נשמע כזמר עוצמתי במיוחד, עם קול רוקיסטי וחזק. גם כאן המתופף מנגן על כל הכלים, מלבד על הגיטרה המובילה של מיי. מה המתופף עשה? תופף כמובן, שר מצוין, ניגן על גיטרה מלווה, ושאל מחברו הבסיסט את הגיטרה שלו. אחד מהשירים הטובים ביותר באלבום.

מרקיורי מגיח באחד מהשירים האהובים עליי ביותר באלבום, ויש לציין מהסקסיים ביותר. Get Down, Make Love כשמו כן הוא, מעודד לעשות אהבה. מרקיורי בטרם יצא מהארון, בא עם שיר כל כך מלא תשוקה, עם זה בשירה שלו או הלחן הערמומי שלו. יש לו גם פזמון מאוד קליט וכיפי שלא יוצא מהראש בקלות, עם שירה עוצמתית במיוחד. אחד הרגעים הטובים ביותר באלבום, הוא כשהלהקה מגיחה לקטע מעבר פסיכדלי הזוי כמו לד זפלין ב-Whole Lotta Love, בצלילים מסתוריים, מרקיורי גונח, והגיטרה של מיי מתחילה להשמיע צלילים שלא מהעולם הזה. לא זה לא סינתסייזר (קווין הקפידה לא להשתמש בסינתסייזרים עד סוף שנות השבעים). זו הגיטרה של מיי שעברה עיוות דרך אפקט הפדל Electroharmonix Frequency Analyser. משהו אדיר. אחד השירים הסולידיים ביותר של קווין.

עוד שיר אהוב עליי במיוחד מהאלבום מגיע אחרי Get Down עם מיי שמגיע עם השיר הבלוזי והפשוט Sleeping on the Sidewalk. מרקיורי עוזב את האולפן לשלוש דקות. כמו Good Company מ"לילה באופרה" המפורסם, מיי כותב כאן שיר פשוט על אדם שהופך למוזיקאי מצליח, עד שהתהילה חולפת, והבחור חוזר לחיות בעוני. זה שיר מגניב ופשוט עם שירה סולידית ואמריקנית במיוחד של מיי, שמייצגת את הדמות נאמנה. הפזמון הוא מהטובים של האלבום, שמסתיים בריף המגניב. מלבד השירה, הוקלט השיר כולו בטייק אחד, ואם שמים לב, אפשר לשמוע את דיקון טועה בנגינתו.

קווין מוכיחים עד כמה הם להקה אקלקטית, כשדיקון שולף את שירו Who Needs You. מדובר כאן בשיר פלמנקו, עם מקצב בוסה נובה קליט. דיקון מפתיע ומבריק בנגינה על הגיטרה הספרדית, ומיי מגבה עם הגיטרה המוכפלת שלו. מרקיורי שר יפה כרגיל, והפזמון לא יוצא מהראש. השיר מדבר על אהבה נכזבת, כשהדובר מכריז בסוף מי צריך אותך? מיי מנגן בנוסף על מאראקס, ומרקיורי על קאובל. אחלה נאמבר.

לקראת הסוף, מיי מביא את שירו הנפלא והארוך ביותר באלבום, It's Late, המזכיר קצת את ימי העבר. זהו שיר הארד רוק/הבי מטאל בריטי 70s בעל שלושה חלקים, עם ריף גיטרה קליט שלא יוצא מהראש, שכולל פזמון תיאטרלי ומדהים עד דמעות, כששוב הלהקה נשמעת כמו מקהלה ענקית (טכניקת אוברדאבינג טיפוסית ללהקה). הסולו כאן, הוא אחד מהטובים ביותר של הגיטריסט, שמשתמש כאן בטאפינג לראשונה בקריירה של הלהקה, לאחר שהגיטריסט ראה את הטכניקה מבוצעת ע"י גיטריסט אלמוני בבר בטקסס. השיא של השיר וכנראה האלבום בשבילי הוא לקראת סוף השיר בפזמון האחרון, כשהלהקה שרה את הפזמון כשהסולם משתנה, שלמות אמנותית. ואנחנו קרובים לסיום האלבום הקצר הזה (39 דקות).

מרקיורי מסיים את האלבום עם שירו השקט והמלנכולי My Melancholy Blues. הוא מסיים את החגיגה המוזיקלית הזו במנגינה מלנכולית, ויחסית די ג'אזית (סגנון שקווין כמעט ולא נגעה בו. אל תיתנו לשם אלבום אחד להטעות אתכם). הסולן/פסנתרן הולך בעקבות הגיבורה שלו, ארית'ה פרנקלין, ומסיים אלבום מגוון ונהדר, בטעם טוב. בהופעות, ניגן דיקון בשיר הזה על בס ללא שריגים.

עטיפת האלבום שעסקנו בהתחלה, צוירה ע"י אמן המדע הבדיוני האמריקאי, פרנק קלי פריס. טיילור קיבל את ההשראה לעטיפה, לאחר שראה עותק ממגזין שהיה לו Astounding Science Fiction and Fact (גיליון מאוקטובר 1953) ובו היה איור לסיפור מאת סופר ושמו טום גודווין, והסיפור נקרא The Gulf Between. באיור נראה אותו רובוט אוחז בגופה של איש מת, וחברי הלהקה החליטו להחליף את האיש המת בעצמם כ"מתים", כשהרובוט אוחז בהם וחלקם נופלים לאדמה. קצת מלחיץ. פריס סיפר בראיון, כי הוא לא שמע אז על קווין, והיה מעריץ של מוזיקה קלאסית. היה לו חשש כי אם ישמע אותם, הוא עלול לשנוא אותם, והוא יאבד את ההשראה. למזלו, לקווין היה סגנון שמושפע קשות מהמוזיקה הקלאסית האירופאית, ואהב מאוד את מה ששמע. ככה עוד עטיפה גדולה ומפורסמת נוצרה שגרמה לילדים רבים לפחד. ב-Kmart, יצא האלבום בעטיפה שונה, גם היא די מלחיצה.


אז מכאן הגיעה עטיפת האלבום



וככה נמכר האלבום ב-Kmart

האלבום יצא לאור ב-28 באוקטובר 1977, וזכה להצלחה אדירה, כשהגיע לראש המצעדים בשני המדינות, וזכה לדחיפה ענקית משני הסינגלים We Will Rock You ו-We Are the Champions שהפכו ליותר ידועים ומוצלחים מהאלבום עצמו. בארה"ב הגיע למכירת 3 מיליון עותקים, וקיבל תואר מכובד של פלטינה מרובעת. קווין יצאו בעקבות זאת, לסיבוב הופעות מוצלח, בו הקיפה וכבשה בהצלחה את אמריקה.

לסיכום, News of the World הוא אלבום עם מגוון של סגנונות, שמשאיר את המאזין מפוקס. הוא לא משעמם, ויש לו שירים נפלאים להציע. פאנק, הארד רוק, בלדה, פלמנקו וקצת ג'אז הם חלק מהסגנונות הנמצאים באלבום הנהדר הזה. אז נכון, יש את שני ההמנונים הגדולים ביותר בספורט, אבל זה קצת יותר מזה. התקופה הפרוגרסיבית של הלהקה הסתיימה. לטוב ולרע. מי שבא בציפייה לשמוע משהו דומה ל-Queen II או A Night at the Opera, עלול להתאכזב. מי שבא בראש פתוח, ייצא מרוצה. אבל גם מי שאהב מאוד את התקופה הגרנדיוזית, עם השיער הארוך, התלבושות הנוצצות במיוחד (כמוני), יימצא את האלבום הזה כחוויה מהנה. מומלץ לחובבי המוזיקה שביניכם.

Genesis - The Lamb Lies Down on Broadway

איך גורמים ללהקה להגיע למצב בו כמעט מתפרקים? טוב המקרה של ג'נסיס הוא דוגמה מצוינת לשאלה זו, עם אופרת הרוק המופתית של הלהקה, The Lamb Lies Down on Broadway, או כמו שאומרים אצלנו: "השה שוכב בברודווי". האלבום האחרון של הלהקה בהרכבה הקלאסי והמפורסם עם פיטר גבריאל (שירה, כריזמה, תחפושות), טוני בנקס (מאגר סינתסייזרים וקצת גיטרה פה ושם), מייק ראת'רפורד (בסיסט וגם גיטריסט קצת), פיל קולינס (תופים, כלי הקשה, הסולן העתידי) וסטיב האקט (גיטרות). לאחריו, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ארוך במיוחד בו גבריאל פרש לאחר מכן. אירוע משמעותי בהיסטוריית הלהקה.

אז נחזור קצת אחורה בזמן. 1973. ג'נסיס מוציאים את המאסטרפיס שלהם Selling England by the Pound, והפכו ללהיט באמריקה. החמישייה הפכה לסנסציה בשני צידי העולם, ויצאה לסיבוב הופעות עמוס במיוחד. וכמו כל סיבוב הופעות בינלאומי, מופיעים מתחים בין החברים. חודשים רבים של חיים ביחד בקבוצה, יכולים לגרום להרבה חיכוכים, בעיקר בין גבריאל ובנקס שהיו חברים טובים עוד מימי הבית ספר הנוקשה צ'רטרהאוס, אך תמיד נהגו לריב על פרטים קטנים. הפעם, זה נהיה רציני. הקלידן החל לחוש שחברו מקבל קצת יותר מדי שליטה, כשהוא הופך ליקיר התקשורת.

גבריאל שהפך את ההופעות של ג'נסיס לקרקס רוק אנד רול תיאטרלי, הפך מאז לסנסציה בקרב הקהל. רוב הזמן, זה היה פיטר שקיבל את רוב תשומת הלב. רוב הזמן, חשבו שהוא אחראי על רוב החומר.

ב-1974, הגיעו החבר'ה להדלי גראנג' בו להקות רבות עבדו כמו באד קומפני ולד זפלין (שם רוברט פלאנט כתב את המילים ל-Stairway to Heaven). הם האמינו כי בעובדה שהם ישכנו במקום שקט ומרוחק מכל הסחת דעת כלשהי, יוכלו החברים להתפתח בכל מה שקשור להתפתחות אמנותית, אך כמה רע הדבר, הבית שרץ עכברושים, וחברי הלהקה לא יכלו לישון בלילות, בטענה כי המקום היה רדוף רוחות.

הלהקה התכנסה בבית, כשהסולן מכריז על הרעיון לאלבום הבא. הוא מציע לעשות אלבום קונספט, אך בתנאי שהוא יכתוב את כל המילים. האווירה הדמוקרטית/שיוויונית בין חברי הלהקה נעלמה. אחרי שהצעתו של ראת'רפורד לעשות אלבום קונספט על "הנסיך הקטן" נדחתה, גבריאל שכנע את חבריו בטענה ש: "רומנים לא נכתבים ע"י וועדה" (למרות העובדה שבנקס וראת'רפורד כתבו את המילים ל-The Light Dies Down on Broadway, לאחר שגבריאל לא מצא קטע קישור בין קטעים). החמישייה ניגשה לעבודה על הפרויקט הבא. זה התברר מאוחר יותר כי זה יהיה האחרון עם הסולן.

הפעם, זו לא הייתה השיטה של פעם בה כל החבר'ה עבדו יחד על היצירות בשותפות. כאן גבריאל כתב את כל המילים, והארבעה הלחינו את המוזיקה, לה הותאמו המילים. שני אירועים הוסיפו למתחים בין הסולן לשאר הלהקה. הולדת בתו הראשונה הייתה מאוד טראומטית. היא שהתה באינקובטור לזמן רב, והרופאים לא האמינו כי היא תשרוד. גבריאל נסע ממקום למקום, ללא הפסקה. מבית החולים לאולפן. בזמן הזה, בין הארבעה הייתה אווירה טובה ללא הסולן.

עוד אירוע שבכלל לא עזר לריכוך האווירה הייתה הצעה מפתה מהבמאי ויליאם פרדקין שכבר נהנה מהצלחה עצומה עם "מגרש השדים". הבמאי קרא בסיפור שכתב הסולן בגב העטיפה של אלבום ההופעה שיצא שנה לפני כן, והתרשם. הוא טילפן לגבריאל כשהוא מציע לו לעבוד איתו על סרט מדע בדיוני. הסולן היה נלהב ונרגש, והחליט לעצור את העבודה על האלבום, לטובת הפרויקט החדש. החברים התנגדו. גבריאל חשב שהוא חנוק מבחינה אמנותית, והוא לא יכול לבטא את עצמו עם החבר'ה בג'נסיס, והכריז כי הוא פורש. מנהל הלהקה טוני סמית' תפס את גבריאל לשיחה, ולבסוף החליט להישאר.

האווירה לא השתנתה. זה היה רק עניין של זמן, מתי הסולן עלול להכריע את הגורל, ולעזוב את הלהקה. בינתיים הוא נשאר. עיתוני המוזיקה חגגו. שמועות רבות נפוצו על כך שגבריאל עומד לעזוב את הלהקה. השמועות הללו הובילו את פרידקין להחלטה כי אולי יש לבטל את ההצעה, כדי להחזיק את ג'נסיס בחיים. ההצעה בוטלה, ופרידקין פנה לעבודה עם טנג'רין דרים לפסקול לסרטו Sorcerer).

גבריאל חזר למציאות, והמשיך לעבוד כשהוא מקליט את תפקידי השירה, על גבי המוזיקה שהוקלטה ע"י הלהקה כשבחלק מהקטעים, סולואים רבים ירדו. כל אחד רצה לשמוע את עצמו הכי חזק במיקס. לעבודת האולפן גויס גם הגאון בריאן אינו, פליט להקת רוקסי מיוזיק, ואמן סולו מכובד בזכות עצמו, שהוסיף כמה מנגיעותיו הרגילות של אפקטים אלקטרוניים אוונגרדיים באמצעות מכשירי ההקלטה לחלק מן השירים באלבום, דבר שנשמע מצוין במהלך האלבום.

החבר'ה סיימו להקליט את המוזיקה, ולאחר מכן, גבריאל הגיע לבדו לאולפן חודש לאחר שסיים את הליריקה, ושר את תפקידיו על גבי המוזיקה. הליריקה שהייתה הבסיס לאלבום הקונספט המורכב והמפותל הזה, עוסקת בבחור פורטוריקני שמגיע לניו יורק, ועובר מסעות סוריאליסטיים הזויים של מלחמות במפלצות וכו', כדי להציל את אחיו ג'ון. רייל מאמין כי הוא מציל את ג'ון, אך למעשה הוא מציל חלק ממנו.

האמת? הייתי ממש סקרן בנוגע לליריקה כשקראתי על האלבום לראשונה. כשקראתי את המילים, לא היה לי שמץ של מושג מה גבריאל מנסה להגיד. הבעיה היחידה באלבום הנהדר הזה היא הליריקה. לא מובן איך רייל מגיע ממפגש חביב שמסתיים ביחסי מין כושלים אל זוחלי השטיחים. בעיקרון הסיפור הכללי מובן, אבל יש הרבה מאוד קטעים לא מובנים, שהופכים את הטקסטים לבלתי מובנים בעליל. גבריאל עצמו הודה שהטקסטים שכתב היו די סתומים בחלקם. יש לזכור, הוא היה רק בחור צעיר. רוב הזמן, הסיפור בעצם מתכתב עם גבריאל באותה תקופה (Gabriel - Rael מה כבר יש להוסיף?), לקוח מחלומות שחווה וכו', בנוסף להשראה מיצירות כמו סיפור הפרברים, אליס בארץ הפלאות וסרט ושמו El Topo.

הקלטת האלבום התרחשה בין אוגוסט-אוקטובר, ואז הגיעה הבעיה המרכזית. בשנות ה-70, בתקופה בה לא היה דבר שנקרא דיסק קומפקטי (CD), והויניל היה התיעוד היחיד של המוזיקה על גבי מוצר פיזי. לויניל כמובן, שני צדדים. כל צד יכול להחזיק 20 דקות מקסימום. העובדה שלחברי הלהקה היו 60 דקות לכל היותר ליצירת האלבום, גרמו לאילוצים שכיום לא קיימים בעידן הטכנולוגי, כשצד ויניל אחד יישאר מבוזבז וריק (חבל על הכסף!), לבסוף התוצאה הייתה אופרת רוק ארוכה במיוחד בת 94 דקות(!).

למרות שמדובר באלבום ארוך במיוחד, שרוב סיפורו לא מובן למאזין, מדובר כאן ביצירת מופת לג'נסיס, לרוק המתקדם, ובכלל לרוק האנגלי של שנות השבעים. למעשה, ניתן להגיד לג'נסיס כל הכבוד על התעוזה, ועל האומץ לנסות משהו שאפתני. בכל זאת, הם היו כבר מנוסים כשחמישה אלבומים מאחוריהם. אך אני חייב להזהיר את המתחילים, האלבום הזה לא קל לשמיעה רצופה. זה מאסטרפיס שקשה להבין בהתחלה. בחלק מהקטעים, הרבה מעריצים יעצרו באמצע, ויעשו הפסקה, למרות שבהתחלה אפשר לשמוע כמה רגעים זכורים לטובה, כמו שיר הנושא, In the Cage, Back in NYC ו-The Carpet Crawlers. בשמיעות הראשונות, אנחנו חושבים כי החלק הראשון הוא הטוב ביותר, והשני מחוויר לעומתו.

ככה אני חשבתי, כמעריץ ג'נסיס עד שהתחלתי לתת לאלבום הזה עוד כמה שמיעות, והבנתי שהחלק השני גם הוא מופתי בזכות עצמו. אז כן הוא לפעמים חלקים ממנו נמרחים לכמה זמן, אבל יש אוסף נפלא של רגעים זכורים במיוחד כמו Liliwhite Lilith ההארד רוקי, Anyway ו-The Colony of Slippermen. יש לתת לאלבום הזה כמה שמיעות. להרבה מעריצי ג'נסיס, יהיה קשה המעבר הפתאומי מאנגליה הפסטורלית והכפרית של האלבומים הקודמים אל הרחובות האכזריים של ניו יורק. ג'נסיס נשמעת קצת אמריקנית כאן, אבל זה לא אומר שהדבר הזה לרעה.

לעטיפת האלבום, נשכרה חברת היפנוסיס שקנתה את עולמה כשעיצבה לפינק פלויד את העטיפה המפורסמת מדי לרב המכר, The Dark Side of the Moon שנה לפני כן. האלבום יצא ב-18 בנובמבר, 1974, ומיד לאחריו עמדה לצאת הלהקה לסיבוב הופעות לקידום האלבום. אמנם עיכובים רבים עיכבו כל הזמן את היציאה לסיבוב ההופעות. האקט שהיה שיכור במסיבה אחת שהיה בה, שבר כוס מרוב זעם על אמרה כלשהי, וחתך ביד שנגרם בעקבות זאת עיקב את הסיבוב. ב-20 בנובמבר, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות ארוך בן 102 הופעות, שהיה הקש ששבר את גב הגמל מבחינת הלהקה.

האפקטים התיאטרליים, התחפושות הרבות, המופע הוויזואלי הסיח את דעת הקהל מהמוזיקה, וגם מצגת שקופיות שהוצגה במהלך המופע, לא כל כך עזרה. הקהל עוד לא הספיק לעכל את המפלצת המתוסבכת של הלהקה, וכבר יצאה הלהקה לסיבוב כשאת רוב השירים לא הכירו המעריצים, כשהם דורשים את הקלאסיקות הידועות. הצעתו של גבריאל להפוך את האלבום למחזה או סרט נדחתה בבוז. ואז הבין כי אי אפשר יותר. הוא הכריז כי נמאס לו, עשה שיחה עם סמית' מנהל הלהקה, ואמר לו כי הוא לא יכול יותר. הוא שם סוף ועוזב את ג'נסיס בסוף סיבוב ההופעות.

חברי הלהקה הרגישו מאוכזבים לאחר שנודע להם הדבר, אך המשיכו לנגן במשך הטור, כשלא מספרים דבר על עזיבתו של הסולן. כשהסתיים הסיבוב, ההכרזה על פרשיתו של הסולן הכריזמטי מג'נסיס, הכתה בשוק את הקהל והתקשורת. זה הרגיש כאילו ג'אגר עזב את הרולינג סטונס. כולם כבר קברו את הלהקה בעודה בחיים. הם לא ידעו שיש לחבר'ה עוד מה להגיד.

גבריאל עזב סופית במאי 1975. הוא חש חנוק בעבודה המשותפת עם חברי הלהקה, וגם היה הורה. לדבריו, הוא העדיף לגדל כרוב בגינה, מאשר להיות רוק סטאר בסופרגרופ בארה"ב.

גבריאל יצא לקריירת סולו מצליחה, ג'נסיס יצאו מנצחים עם הסולן החדש-ישן פיל קולינס שהפך למנהיג של הלהקה ששינה את אותה לגמרי, כשהוציאו את האלבום A Trick of the Tail שמכר מספר גדול יותר מהאלבומים הקודמים, ומאז לא הביטו אחורה. האיחוד המפתיע של הלהקה לסיבוב הופעות ב-2006, תוכנן בהתחלה לכלול את ההרכב הקלאסי כשהאלבום יבוצע לכל אורכו. תכנית שנדחתה בסוף. מי יודע? אולי נוכל לזכות בזה קורה, החבר'ה לא שללו, ולא הולכים להישאר בסביבה הרבה זמן, בעובדה שהגיל המתקדם ימנע את זה.

לסיכום, The Lamb Lies Down on Broadway הוא מופת בקטלוג המפואר של ג'נסיס בשנות השבעים. אופרת הרוק הזו למרות היותה מפותלת ומורכבת, ראויה לשבת לצד יצירות מופת כמו "Tommy", "The Wall", "Ziggy Stardust" וגם לצד דור ההמשך עם "Operation: Mindcrime" ו-"Scenes from a Memory". הוא קשה לעיכול בהתחלה, ויהיה קשה להתרגל אליו (למרות שהנאה מובטחת בהתחלה). אבל לאחר מספר האזנות, מבינים כי ישם כאן יצירת מופת, שכיף לחוות אותה שוב ושוב. חברי הלהקה חלוקים בדעתם גם היום בנוגע לאלבום. בדיעבד. למרות הקושי שביצירה, גבריאל אמר כי יחד עם האפוס "Supper's Ready", זהו אחד הדברים שאיתם הוא הכי שלם בתקופתו בג'נסיס. קולינס אמר כי זהו האלבום הטוב ביותר שהקליטו, במבט לאחור. אמנם יש כמה חבר'ה שלא היו מרוצים כל כך. טוני בנקס מכריז עד היום, כי זו הייתה התקופה הכי פחות כיפית לכל אורך ההיסטוריה של הלהקה. האקט שעזב שנתיים לאחר מכן, העיד בפסימיות רבה כי האלבום נעשה למרות שהיה שם, ולא בגלל שהיה שם. בכל מקרה, The Lamb יישאר כפריט חובה בקרב חובבי רוק המתקדם באשר הם. חובבי ג'נסיס המוקדמת לא יכולים להרשות לעצמם להחמיץ את האלבום הזה. אני אפילו אומר, כי מדובר כאן באחד האלבומים שהייתי לוקח לאי בודד...

אז חברים תיהנו מהמסע. הנה האלבום כולו להאזנה - ג'נסיס - The Lamb Lies Down on Broadway

Mike Oldfield - Ommadawn

ברוכים הבאים לעולם שנעלם מזמן. מייק אולדפילד באלבומו השלישי והמצוין Ommadawn שראה אור ב-21 באוקטובר, 1975. לאחר שהגיע להישג חסר תקדים היסטרי עם רב המכר Tubular Bells ב-1973 (כשהיה רק בן 20), הצליח לעשות שני דברים. ראשית, הוא הביא לעולם סימפוניית רוק אשר שברה את החוקים הלא כתובים של הרוק אנד רול, ונחשב לאחד מחלוצי הרוק המתקדם יחד עם פינק פלויד, ג'נסיס, קינג קרימזון וכל השאר. שנית, הוא הצליח להזרים מיליונים לחברת Virgin שלקחה אותו תחת חסותו.

לאחר שהוציא את האלבום Hergest Ridge ב-1974, שהגיע לראש המצעד הבריטי, הוא הוכיח סופית ל-Virgin כי המוזיקה שלו היא נכס כלכלי גדול ומבטיח (מה שיביא לדעיכתו לאחר מכן). הפעם ב-Ommadawn הוא הלך אל מחוזות אבודים. שורשיו של האלבום הזה נטועים באנגליה הקלטית. זהו אלבום אופטימי, רגוע מחובר לטבע, הדרואידים, החיים בשדות ועוד ועוד. הוא מנותק מן המציאות היומיומית המשעממת, ומשייט לו בתוך תקופה אבודה. אפילו בעטיפה שצולמה ע"י הצלם דיוויד ביילי, אולדפילד נראה כאילו הגיע מאותה תקופה.

מדובר כאן ביצירה יפייפיה, כמו שאולדפילד רגיל לעשות, היא מורכבת מיצירה אחת ארוכה אינסטרומנטלית (לא במקרה הזה). סימפוניה אשר מחוברת יותר לפולק ולמוזיקת עולם, מאשר אל הרוק אנד רול. אולדפילד הוא מאסטר בתחום המוזיקה המינימליסטית, ואפשר לשמוע זאת רבות ביצירה הזו.

בעקבות ההצלחה המסיבית של Tubular Bells, החליט אולדפילד ללכת עם הרעיון רחוק, כשלקח את יצירתו הראשונה אל אולמות הקונצרט, כשהתזמורת הפילהרמונית המלכותית מנגנת את הסימפוניה של המלחין הצעיר.

בשנת 1975, אמו של אולדפילד מורין, נפטרה. אולדפילד שהיה נער שקט וביישן, בעיקר בגלל העבר הקשה בילדותו. אמו הייתה אלכוהוליסטית, שסבלה רבות מחינה נפשית, לאחר שילדה ילד עם תסמונת דאון. אולדפילד הקליט את האלבום בביתו באזור Hergest Ridge (שבאופן מפתיע, הוא אלבומו היחיד שהוקלט שם) במהלך ינואר-ספטמבר של אותה שנה. בשביל ההקלטה, הוא קיבל קצת עזרה מחבריו (ומשפחתו).

הוא גייס מוזיקאים רבים ביניהם אחותו סאלי ואחיו טרי, מתופף להקת גונג פייר מורלן, ורבים אחרים, כשאולדפילד כמו תמיד, שולט במגוון רחב של כלים. גיטרות, בנג'ו, בוזוקי, אורגן, כלי הקשה, נבל, מנדולינה, פסנתר, סינתסייזר ו(איך לא?)פעמונים צינוריים.

ליצירה הוקלטו גם מספר חליליות ע"י מוזיקאי שנודע בשם רק כ-Herbie, אך לבסוף לא הופיעו בתוצאה הסופית. במהלך ההקלטה, נתקל המלחין השאפתן בקושי, כשנאלצו המוזיקאים להקליט את כל החלק הראשון של היצירה שוב, לאחר שהברזל בסרט ההקלטה המקורית החליד בעקבות תגובה כימית בה הברזל החליד, מה שפגם בסרט ההקלטה.

במהלך העבודה על היצירה, לאולדפילד היה רעיון בראש. בלי מילים מובנות. אלא מקהלת ג'יבריש שבטית. הוא ביקש מקלודג סימונס, אחת מהמוזיקאיות איתן עבד לרשום את המילים הראשונות שעולות לה בראש. והנה מה שיצא:

"Daddy's in bed, The cat's drinking milk, I'm an idiot, And I'm laughing"

לאחר מכן, סימונס טלפנה אל חבר שיתרגם את מילותיה לאירית. התוצאה הייתה:
Ab yul ann idyad awt
En yab na log a toc na awd
Taw may on omma dawn ekyowl
Omma dawn ekyowl

המילה Idiot תורגמה ל-amadán. אולדפילד הפך את המילה ל-Ommadawn, אך עד היום אומר אולדפילד כי המילה עצמה חסרת משמעות. טוב כנראה שלא נדע בזמן הקרוב.



וכך אולדפילד יצא מנצח עם אחת מיצירותיו הטובות ביותר, עם סימפוניה פסטורלית הלוקחת את המאזין בחזרה למאה ה-13. היצירה מתחילה ברוגע כפרי אנגלי, ועם הזמן מתפתחת לכיוונים שונים. אולדפילד שבנוסף לכך שהוא מלחין מעולה, הוא גם נגן בחסד. אם שמים לב, וזה לא קשה במיוחד, אולדפילד מנגן על הגיטרה ליין אוריינטלי שקרוב יותר אל המזרח התיכון, מאשר אך אירופה הקרירה והירוקה. אולדפילד מגיח אל עוד מחוזות חוץ אירופאיות עם תופים אפריקאיים שבטיים (שהוקלטו באזור ושמו The Manor).

השיא של היצירה, על כך רבים מסכימים, היא כשמתחיל חלק שנשמע כמו סצנה של הקרבה פגנית, עם שירת מקהלה דרמטית, ואיתה הגיטרה שנשמעת כאילו נאבקת, בוכה, מנסה להשתחרר, כאילו היא הקורבן, עד שהחלק הראשון מסתיים בצלילי תופים אפריקאיים. אין ספק, שהחלק הראשון הוא הטוב ביותר ביצירה, החלק השני גם הוא נפלא. הוא זורם לאט, הוא פחות נועז (לא שזה דבר רע), והוא לא מנסה להרשים.

לקראת סוף החלק השני, נשמעת סצנה בה אפשר לדמיין פאב הומה באנשים שיכורים שמחים, כמו סצנה עליזה מ"שר הטבעות". בסוף החלק השני, מגיע קטע שלווא דווקא קשור ליצירה, אבל מסיים את האלבום בצורה נפלאה, בה אולדפילד נםד ממאזיניו, בשיר פולק פסטורלי בה הוא מדבר על כמה הוא אוהב לרכב על סוסים, בצירוף מקהלת ילדים, וכך מתפוגגות להן 36 דקות של מסע בארץ התיכונה.

Ommadawn יצא ב-21 באוקטובר, 1975, וגם הוא כמו קודמיו, הצליח לא רע בקרב הקהל, והגיע למקום ה-4 במצעד הבריטי. החלק השלישי של היצירה ושמו On Horseback יצא לאור כסינגל ב-14 בנובמבר של אותה שנה, על צד ב', כשבצד א' מופיע עיבוד לשיר חג המולד בשם In Dulci Jubilo.

אולדפילד הוכיח לחברת התקליטים שלו סופית, כי הוא נכס כלכלי. דבר שהפך לנטל בשביל אולדפילד. Virgin דרשו מאולדפילד לחזור על ההישג של Tubular Bells. הברכה הפכה לקללה. הבעיות שחווה בעקבות הדרישות האינסופיות גרמו למלחין הצעיר והמסכן להבין, שהוצלח ללא הדרכה וידע אל ההצלחה. במשך שלוש שנים, אולדפילד התבודד מן העולם, כשהוא נכנס להתמכרות לסמים, ללא שום דבר חדש באופק. האמן עשה לבסוף קאמבק כשב-1978, חזר עם Incantations, שהחזיר אותו למפה.

לסיכום, Ommadawn הוא יצירת מופת מבית אולדפילד. חובבי מוזיקה קלטית יתחברו אל האלבום בקלות. מי שמצפה לאלבום רוק רגיל, עלול להתאכזב. מדובר כאן באלבום מהנה להאזנה. הוא זורם, הוא נגיש, ובעיקר הוא מנותק מן המציאות, דבר מבורך שיש לעשות מדי פעם.

חברים, ברוכים הבאים אל השדות. תיהנו להאזין לאלבום - מייק אולדפילד - אומאדון

Roxy Music ההתחלה

מסיבת קוקטיילים, שמפניה, דיבורים ברקע. ככה מתחיל אלבום הבכורה הנפלא של להקת רוקסי מיוזיק, ספינתו של בחור מוזר אחד ושמו בריאן פרי. הוא אסף איתו עוד כמה עופות מוזרים. פרי, אנדי מקאי, בריאן אינו, פיל מנזנרה, פול תומפסון, ובסיסט ושמו גרהאם סימפסון (נפטר ב-2012). התוצאה הייתה להקה משונה שלא הייתה דומה לאף אחת באזור. המוזיקה הייתה קליטה, סקסית, ומרקידה, אבל בו זמנית גם ניסיונית, בלתי מתפשרת, אוונגרדית, ואינטליגנטית. חבריה נראו כאילו נפלו מפלנטה אחרת. גם היום, קשה לשייך אותם לז'אנר ספציפי אחד. דבר אחד בטוח, הלהקה הזו הייתה משהו מיוחד. הם יצרו לעצמם סגנון המפריד אותם מן השאר, וזה נשמע באחד מאלבומי הבכורה הטובים ביותר אי פעם.

סיפורנו מתחיל בנובמבר 1970, כשפרי (חובב נשים יש לציין) איבד את משרתו כמורה לאמנות קרמיקה בבית ספר לבנות. הוא התחיל לבנות לו קריירה מוזיקלית, לאחר שנבחן לשיר במפלצת הרוק המתקדם, קינג קרימזון. פרי לבסוף לא החליף את גרג לייק, כיוון שמנהיגי הלהקה רוברט פריפ ופיטר סינפילד, לא חשבו שקולו של הסולן מתאים ללהקה, אך הם בהחלט האמינו שלבחור יש פוטנציאל. השניים מסרו את פרי לחברת התקליטים של קרימזון, EG שתפתח את הכישרון הצעיר. בחיי, הם צדקו.

פרי החל לרקוח במוחו על הקמת להקה חדשה. השילוב המושלם בין רוק אנד רול לאמנות, מן הסתם, כיוון שפרי היה סטודנט לאמנות. כך גם רוב חברי הלהקה. הראשון להצטרף, היה אנדרו מקאי. שענה למודעה של פרי לחיפוש קלידן. אך מקאי ענה לו כנגן כלי נשיפה. לא כקלידן. הוא הביא את חברו שכן היה קלידן. בריאן אינו. אוונגרדיסט גם הוא סטודנט לאמנות. אינו ומקאי נפגשו יחד בעת לימודיהם, ושניהם היו מעוניינים בסצנת המוזיקה הניסיונית. מקאי שכנע את אינו להצטרף בתור יועץ טכני, לפני שהפך לחבר להקה.

ללהקה היה מתופף ושמו דקסטר לויד, שניגן גם על טימפאני, אך הוא עזב, והוחלף ע"י פול תומפסון שענה על המודעה שפרסמה הלהקה במגזין המלודי מייקר (המקור להקמתן של להקות מצליחות רבות) ובה נרשם: "דרוש מתופף פלא ללהקת אוונט-רוק". את עמדת הגיטרה אייש פיל מנזנרה. לבחור היה רקע שונה משאר חברי הלהקה. נולד לאב אנגלי ואם קולומביאנית, ובילה את צעירותו בדרום אפריקה. הוא הגיע לאנגליה בשביל לפרוץ ולהצליח עם קריירה מוזיקלית. הוא לא למד בביה"ס לאמנות, אך יש לציין שבין מכריו היו דיוויד גילמור ורוברט ווייאט שהיו חבריו של אחיו הגדול של מנזרנה. הוא אמנם לא התקבל ללהקה מיידית. הגיטריסט בתקופה הזו היה דיוויד אוליסט חבר להקת דה נייס לשעבר, ומנזרנה היה הרואדי של הלהקה.

כמובן שצריך גם שם. פרי הגיע עם הרעיון לשם כהומאז' לבתי קולנוע ואולמות ריקודים, וגם כמשחק מילים על המילה "רוק". הלהקה נקראה "רוקסי" אך ברגע שפרי גילה שיש להקה עם אותו שם, הוסיף את ה"מיוזיק" ומאז הלהקה זכורה הזו בשמה הידוע והכה מוכר בקרב חובבי הרוק.

לרוקסי מיוזיק כבר היו מעריצים. ריצ'רד וויליאמס מהמלודי מייקר פגש את פרי והתרשם ממנו ומשאר חברי להקתו. עוד מעריץ חשוב היה ג'ון פיל שדרן ה-BBC, שאמר כי הלהקה תכבוש את העולם בסערה. גם וויליאמס עזר להעלאת הלהקה לתודעה כשכתב עליהם במגזין המפורסם.

זמנו של אוליסט היה קצוב בלהקה. הגיטריסט נכנס למריבות עם תומפסון המתופף, ארז את הכלי ועזב. כשאוליסט לא הגיע לחזרה, החבר'ה מיד התקשרו למנזרנה שיגיע לעזרתם, ומכאן זה כבר היסטוריה.

עם צירופו של מנזנרה, ניגנה הלהקה לדיוויד אנטהובן, 50% מהנהלת EG, שהחתים אותם שבועיים לאחר צירופו של הגיטריסט.

הלהקה חיפשה אחר אולפן להקליט בו, תהליך שלקח חודשים ובו הלהקה עשתה חזרות, עבדה ללא הפסקה זמן רב על השירים, עד שמצאו את אולפני קומאנד (שידועים בשל הסאונד הגרוע שלהם, שלא התאימו לחזונו של פרי שהקליט חלק מהקטעים מחדש בשנת 1976 באלבום הסולו שלו) בהם הקליטו את האלבום במשך שבוע אחד במהלך מרץ 1972. ההקלטות מומנו ע" EG, שכבר היה להם מספיק כסף וביטחון כלכלי, לאחר ההצלחה של אלבום הבכורה פורץ הדרך של קינג קרימזון, In the Court of the Crimson King. על ההפקה הופקד התמלילן של קרימזון, פיטר סינפילד, יחד עם אינו שגם הוא התמחה בתחום. התוצאה הייתה אלבום מעולה, מעניין שלא נשמע עוד כמוהו באותה תקופה.

אז כאמור, הקריירה המוקלטת של רוקסי מיוזיק מתחילה עם צלילים של מה שנשמע כמו מסיבת טייקונים. משם עוברים, לשיר עצמו. ואני אגיד לכם, אני חושב שזו פתיחה כל כך מדהימה לאלבום בכורה. לכאורה מדובר כאן בשיר רגיל. יש לו את התחושה הסקסית שאפיינה שירים אי שם ב-50s, יש ארבעה אקורדים, ביצוע ספונטני במיוחד, אבל לא מדובר כאן במשהו נורמלי. אינו מוסיף לתבשיל סינתסייזר VCS3 שהיה חדשני לתקופה, שעלול לצרום לאוזניים מודרניות, אבל בהחלט אחד הדברים שעושים את השיר הזה. Re-Make/Re-Model הוא פתיח מצוין לאלבום, שמסתיים בדרך מצוינת, כמו הופעת רוק אנד רול טובה. כל אחד מקבל סולו משלו לאחר סדרת האקורדים של השיר. למי ששם לב, אפשר לשמוע בסולו הבס של סימפסון את Day Tripper של הביטלס, ובסולו של מקאי את "דהרת הוולקירות" של ווגנר. השיר כיאה לפרי, עוסק באדם שאוהב מראה של אישה כלשהי, אבל מפחד להגיע אליה. למי שסקרן לגבי הקטע בו כל חברי הלהקה שרים CPL 593H (בשיר עצמו זהו מספר המכונית שהאישה נוהגת), מדובר במכונית שהייתה של פרי שהיה על הלוחית שלה את המספר אותו שרים החבר'ה (Mini Clubman כחולה משנת 1970), וזמן מה לאחר שמכר את המכונית, ראה אותה חונה בפארק ואישה צעירה מושכת נכנסת אליה. מכאן זה היסטוריה. אין ספק שמדובר כאן בפתיחה מושלמת לאלבום נהדר, שלאחר מכן זה רק הולך ונהיה טוב יותר.

ממשיכים ב-Ladytron הנהדר בעיקר בגלל הפתיחה המסתורית שלו, עם אבוב בודד המשייט באזור של מלוטרון אפל. פרי ביקש מאינו שייתן לו בהתחלה סאונד שיישמע כמו הנחיתה על הירח שהתרחשה 3 שנים לפני כן, לאחר מכן זה הופך לשיר אהבה מצוין של פרי עם בית קליט במיוחד, שמתפתח לכיוונים מעניינים עם הסולואים המטורפים של מקאי ומנזרנה כל אחד על כליו, עד שהם משתלבים יחד לליין מוסיקלי, כך זה נמשך עד חזרתו של הסינתסייזר של אינו, המסיים שיר אהבה בצלילים שלא מן העולם הזה. השיר מתייחס לג'קומו קזנובה, איש האשכולות הנודע בזכות קסמו על נשים.

If There Is Something הוא מין שילוב מוזר בין הרוק האמנותי הייחודי של רוקסי מיוזיק, עם מוזיקת קאנטרי שמחה. השילוב הזה נשמע מעולה בשיר קצת שונה מן השאר, באווירתו השמחה שמתפתחת אחרי זה לסגנון המשונה והייחודי של הלהקה. השיר עוסק בבחור מאוהב מצעירותו עד זקנתו. לציון מיוחד סולו הסקסופון של מקאי, ושירתו המאוד משכנעת של פרי, שממש מתכוון במילים שלו. בהחלט אחד השירים הטובים ביותר באלבום, לדעתי.

לטובת קידום האלבום, הלהקה הקליטה סינגל ושמו Virginia Plain, שאכן עשה את העבודה כשהגיע למקום ה-4 במצעד הלהיטים של אנגליה. מדובר כאן באחלה שיר פשוט וקצר, שלא יוצא מהראש בקלות. השיר הוקלט לאחר האלבום, ונכנס בגרסה האמריקאית, ולאחר מכן בגרסאות מחודשות שיצאו לאלבום. על הבס מנגן ריק קנטון שהחליף את סימפסון לאחר יציאת האלבום.

השיר הבא 2HB קצת מרגיע את האווירה, עם הפסנתר החשמלי של פרי עם שיר קליט וטוב, הבית לדעתי הוא אחד הרגעים היפים באלבום. מקאי מפליא בסולו יפייפה ומרחף קצת, שנותן קצת גוון מעניין לשיר. מה שמראה סופית, כי הסוד של רוקסי מיוזיק הוא השילוב המושלם בין השיר הפשוט והקליט לבין השאפתנות הניסיונית. שם השיר הוא מחווה לשחקן המפרי בוגרט עם המספר 2 שבעצם אומר: "להמפרי בוגארט". השיר עצמו מתייחס לקלסיקה שבוגרט כיכב, קזבלנקה.

The Bob (Medley) הוא הקטע הכבד באלבום, ההשפעות של דיפ פרפל ובלאק סאבאת' מורגשות עם הגיטרה אפופת הדיסטורשן במוטיב המרכזי שאותו קשה להוציא מהראש. מדי פעם בפעם, נקטע ההארד רוק לטובת קטעים אווונגרדיים מעניינים מבית אינו, עם צלילים משדה קרב. לא סתם שם השיר הוא בעצם ראשי תיבות של הקרב על בריטניה. במהלך השיר, מגיעים למחוזות שונים, כמו קטע בלוז רוק אנרגטי עם סולו מצוין של מנזרנה, וקטעי פסנתר. מין איזון בין הרועש לשקט, המטורף והנורמלי, הפשוט והניסיוני. הקטע מסתיים בקליימקס מדהים בצירוף טימפאני דרמטי. אכן אחד המעניינים באלבום.

השיר הבא Chance Meeting הוא בלדת פסנתר יפה המשולבת יחד עם הטירוף השגרתי של הלהקה, בעזרת הסינתסייזר ומכשירי ההקלטה של אינו, בתוספת הגיטרה הצורמנית של מנזרנה. השיר מבוסס על סרטו של דיוויד לין, Brief Encounter.

Would You Believe? גם הוא שיר קצר ויפייפה, האמת קצת ביטלסי בהתחלה, עם מנגינה אופטימית ושירה נוגה של פרי, שמיד לאחר מכן מגיע לרוק אנד רול טוב, פרוע ואנרגטי, משם חוזר לאיך שהתחיל, וכך מסתיים לאחר קצת יותר מ-3 דקות כיפיות, ומכאן אנחנו מגיעים לקראת הסוף.

Sea Breezes מיני אפוס מצוין שמשכו 7 דקות, המגיח מן האפלה בשקט נוגה עם שירה יפה של פרי לצד צלילי הפסנתר החשמלי שלו והאבוב של מקאי (כמה כלי מדהים זה אבוב!). הלהקה ממשיכה בלחן המרגיע והמרחף עד ששניות של דממה, מובילות אותנו לחלק הבא. גם הוא לחן פשוט וקליט, המשולב עם רעשי הגיטרה של מנזרנה. לאחר מכן, חוזרים למנגינה הפותחת והיפייפיה, שסוגרת את היצירה בצורה יפה רגע לפני שהאלבום מסתיים, ואנחנו נפרדים.

הלהקה נפרדת מן המאזין בשיר קצר בשם Bitters End. מין סאטירה על הדו וופ של שנות החמישים. הלהקה שרה כיאה לסגנון, אך עושה את זה בצורה משונה שעלולה להישמע קצת מטרידה בפעם הראשונה, אבל מתרגלים. וכך מסתיימות להן 45 דקות מדהימות ומעניינות במיוחד של רוק אמנותי בריטי עתיר חוש הומור וניסיונות מוזיקליים.

כמה ימים לאחר הקלטת האלבום, אנטהובן יחד עם בחור ושמו טים קלארק, החלו לעשות מאמצים בשביל החתמתה של הלהקה החדשה שבשבילם, הייתה מבטיחה בשל העובדה שהיא יצרה כאן משהו חדש. כריס בלקוול מנהל חברת התקליטים Isalnd, לא התרשם בהתחלה, למרות שהשניים הפצירו בו ללא הפסקה. יום אחד כשהראו לבלקוול את העטיפה המושכת, הוא הכריז: "נראה טוב! החתמנו אותם כבר?"

עטיפת האלבום צולמה ע"י קרל סטוקר והדוגמנית שהופיעה הייתה קארי-אן מולר שקיבלה טלפון מהסוכנות שלה. היא הצטלמה למרות שבאותה תקופה, הלהקה לא הייתה ידועה בקרב הקהל הרחב. מולר נישאה לאחיו הצעיר של מיק ג'אגר, כריס. פרי חובב נשים מושבע, רצה את עטיפת האלבום בסגנון שנות החמישים. ועם התספורת, הלבוש, והצילום האותנטי, המטרה אכן התגשמה, מאז על כל אלבום של הלהקה הופיעו נשים שפרי הכיר במשך חייו.

האלבום יצא ב-16 ביוני 1972, והפך להצלחה גדולה. המבקרים שיבחו, הקהל אהב ובעיקר הסתקרן בנוסף למוזיקה גם למראה המשונה של הלהקה בהופעות. הסינגל Virginia Plain שהוקלט לאחר האלבום, עשה את העבודה ללהקה כשהשיג ללהקה הופעה בתכנית הטלוויזיה הפופולרית של אותם זמנים, Top of the Pops, מה שהוביל למספר מכירות גדול יותר, שהביא את האלבום למקום ה-10 במצעד האלבומים הבריטי בספטמבר של אותה שנה. מהר מאוד, סימפסון כבר איבד עניין, ועזב את הלהקה ואת המוזיקה בכללי. החליף אותו ריק קנטון, שגם הוא עזב במהירות, ומאז לרוקסי מיוזיק לא היה בסיסט קבוע בכל שנותיה. שנה לאחר מכן, כבר החלה לעבוד על אלבומה השני For Your Pleasure, אבל זה לפעם אחרת.

לסיכום, אלבום הבכורה של רוקסי מיוזיק, הוא פיסת מוזיקה מעניינת וחשובה. הסגנון המקורי והייחודי של הלהקה הפריד אותה משאר הלהקות שפעלו בסצנה. השילוב עם צליל ה-50s יחד עם ניסיונות אוונגרדיים, גלאם רוק, הרבה דמיון, חזון אמנותי, קצת פרוג רוק והמון אהבה לנשים, הוכיח בריאן פרי את מעמדו כמנהיג של הלהקה, יחד עם נגנים מוכשרים לא פחות. יש בו שירים יפים, יצירות מעניינות, וניסיונות שלא שומעים בדרך כלל באלבום בגלאם רוק הממוצע. מאז יצא, הביא את הלהקה לליגה הבינלאומית, והשפיע על מאות של אמנים גם היום. ולא רק בתחום הרוק. Roxy Music מומלץ למי שרוצה לשמוע דברים טיפה שונים. הוא בהחלט מיוחד ומעניין אבל הכי חשוב, כיף להקשיב לו בגלל שהוא כל כך מעניין. אני תוהה לעצמי אם האלבום נקנה בגלל תוכנו או בגלל עטיפתו who knows?

אז חברים תיהנו, מדובר כאן במשהו מיוחד - Roxy Music

Uriah Heep - The Magician's Birthday

אני אפתח בווידוי: השיר Birthday של הביטלס הוא שיר היום הולדת האולטימטיבי בשבילי. זה השיר שאני מקדיש לחברים, והשיר שבדרך כלל מתנגן ביום הולדת שלי. אבל יש עוד שיר יום הולדת אחד שאני מחשיב למה שהייתי רוצה לשמוע יחד עם זה של הביטלס, וזה "יום הולדתו של הקוסם" של אוריה היפ שיצא בשנת 1972. וכן. מדובר באפוס של 10 דקות.

אז כן, אוריה היפ עשתה זאת שוב בשנת 1972, עם עוד יצירת מופת בסדרת הפנינים שהוציאה במהלך השבעים. זה מתגלה כמגמה, לאורך שנות השבעים, עם הגרעין הקשה שבעצם החזיק את הלהקה: דיוויד ביירון האגדי של הלהקה, קן הנסלי הקלידן והמלחין העיקרי בלהקה (שגם שר קצת), וכמובן מיק בוקס הגיטריסט הוירטואוז שנשאר בלהקה מיום הקמתה ועד היום.

זהו אלבומה השני של הלהקה במה שרבים מהמעריצים מכנים: "ההרכב הקלאסי". אחרי ההצלחה עם האלבום הקודם Demons & Wizards שיצא באותה שנה, עם שני שחקני הרכש החדשים: לי קרסלייק על התופים, והבסיסט הניו זילנדי גרי ת'יין, נכנסה הלהקה לאולפני Landswore בלונדון, על מנת להקליט את האלבום הבא. במהלך התקופה של ספטמבר-אוקטובר, הקליטה הלהקה את החומר, והתוצאה הייתה אלבום מעולה ואיכותי עם שירים על זריחה, אשת עכביש, גשם, וכמובן, על יום הולדתו של הקוסם.



בשקט בשקט, נכנס אורגן ההאמונד שכל כך עושה את הצליל של הלהקה, עד שמתגבר לאנטי קליימקס עם ההרמוניה הקולית האדירה של חברי הלהקה (כמה מדהים הנסלי בקול גבוה?), עד לרגיעה ותחילת הבית הראשון. ביירון שר את הטקסט של הנסלי בצורה נפלאה כאילו הוא מתכוון לזה. Sunrise הוא לא סתם אחד השירים הכי יודעים של אוריה היפ. יש לו את כל הדברים הטובים שלאוריה היפ יש להציע. עבודה מושלמת על הווקלס, אורגן האמונד בשרני וטוב, גיטרה חשמלית עם מהלכי אקורדים נפלאים, וליריקה אופטימית כיאה לתקופה (ובעיקר להיפים). פתיחה מושלמת לאלבום נהדר.

השיר הבא הוא אחד מהסינגלים של האלבום, שנותנים תחושה קלילה עם שיר הארד רוק מגניב, Spider Woman. ביירון שר בספונטניות על אשת העכביש שהייתה טובה אליו, בתוספת גיטרת הסלייד המשובחת של בוקס. כל מאזין יזכור טוב טוב את הפזמון של השיר, יחד עם שאר הלחנים הקליטים של האלבום. אבל Spider Woman הוא פשוט רוק אנד רול משובח, שכיף לשיר את הפזמון. לא סתם הסינגל עשה טוב ללהקה בגרמניה, כשהגיע למקום ה-14.

השיר הבא הוא אחד היפים באלבום, Blind Eye, שיר פולק עם מהלך אקורדים יפה, עם שירה יפה של ביירון לא פחות. הפזמון הוא אחד מהטובים ביותר שהיפ הפיקו (לדעתי). כחובב פולק, אני יכול להגיד בלי ספק, כי זהו אחד משירי הפולק רוק היפים ביותר שיצאו מלהקת פרוג רוק/הבי מטאל.

היצירה הבאה, היא משהו מדהים. Echoes in the Dark שמתחיל בצורה דרמטית ויפה, שמגיע לבית השקט והמסתורי, אחד הרגעים היפים של אוריה היפ עם שירתו של ביירון ונגינת הפסנתר של הנסלי. השיר מתפתח לשיאים דרמטיים לא פחות, עד לסוף ובו ביירון שר על העובדה שצריך חבר. הסיום הנפלא הזה הוא שיא של האלבום הנפלא הזה, וזה רק הולך ונהיה יותר טוב.

ואז בא Rain. וואו Rain. אחת מבלדות הפסנתר היפות ביותר ששמעתי אי פעם. רק ביירון על השירה והנסלי על הפסנתר, יחד עם ויברפון. מדובר כאן ברוגע קצר ותמים, שמספק הפסקת נשימה מכל ההארד רוק האנרגטי, בנוסף יש את הליריקה הנפלאה. אחת מהטובות ביותר שהנסלי כתב, שכנראה עוסקות בנפש ובחיפוש עצמי. הפזמון הוא אחד הרגעים היפים ביותר של האלבום, שמסיים את הבלדה הנפלאה הזו לאחר 4 דקות, ואנחנו ממשיכים במסע.

Sweet Loraine קטע הארד רוק שעושה טוב. יש את המוג המגניב שיכול לצרום קצת לחלק מהמאזינים, יחד עם הגיטרה של בוקס, נגן בחסד. הוא לא מהגיטריסטים רבי התהילה המוכשרים כמו בלקמור, איומי ופייג', ולא מתוחכם כמו עמיתיו הפרוגרסיביים פריפ, האקט או האו. אבל god dammit יש לו את הדרייב ואת הידע איך להקפיץ את המאזין, והשיר הזה הוא דוגמה נפלאה. יש לו מהלך אקורדים נפלא וקליט, עם פזמון קליט לא פחות. לא פלא שהפך לפריט חובה בהופעות הלהקה מאז ועד היום.

Tales מגיע לפני הסיום, שיר פולק יפה על מעשיות כיאה לסיפורי פנטזיה. לא סתם לאיור המושלם לאלבום, נשכר המאייר רוג'ר דין שקנה את עולמו עם העטיפות הנהדרות שלא מהעולם הזה עם להקת יס. יחד עם הלהקה מצטרף בשיר על גיטרת הסלייד, בריאן קול. כל זה מכין אותנו לגראנד פינאלה - מסיבת היום הולדת של הקוסם.

אפוס פנטסטי (מלשון פנטזיה, וגם כי הוא פנטסטי) בן 10 דקות, שמתחיל בתרועה עם הגיטרה של בוקס, ואז ביירון מספר לנו על המסיבה של הקוסם ביער, משהו כמו קומונות ההיפים שהיו בשיאן בתקופה. משם, הלהקה עוברת לגרסה משונה ומאוד מעניינת לhappy birthday, משהו מקורי ומדהים (בתוספת קאזו). מדהים איך אפשר לעשות שיר יום הולדת בן 10 דקות. לאחר מכן, מסופר על ישות מרושעת שבאה להרוס את החגיגה, בשביל לשלוט בעולם (הנבל הקלאסי), עם ההצהרה הזו, אנחנו נכנסים לתוך אוונגרד משונה ומפחיד המבשר על האווירה, משם לסולו הגיטרה המ-ד-ה-י-ם של בוקס, שמוכיח את מה שאמרתי קודם על היותו גיטריסט, מהטכניקות היפות ביותר באולפן שאוריה היפ עשו מופיעות בסוף האפוס כשביירון שר בערוץ אחד כשהוא מגלם את הנבל, ומהערוץ האחר מגלם את הקוסם. כל אחד בקולו. לבסוף, מסיימים בצורה נפלאה את המסיבה כשהקוסם הוכיח שאהבה תמצא אהבה תמצא אהבה... רוק אנד רול פרוגרסיבי הסתיים לו. 37 דקות נפלאות ומספקות.

האלבום יצא בנובמבר 1972, וכמו קודמיו, התקבל באהדה. הוא הגיע למקום ה-28 בבריטניה, ולמקום ה-31 בארה"ב. המלודי מייקר שיבח את חמשת המופלאים כשאמר: "לאוריה היפ הייתה פעם תדמית. עכשיו יש להם אישיות". הלהקה יצאה לסיבוב הופעות מוצלח, ובו הקפיצו והרקידו את הקהל, כשעל השירה, עומד סולן כריזמטי במיוחד, עם חבורת נגנים מוכשרים ביותר. חלק מהסיבוב הוקלט, ויצא על גבי אלבום ההופעה Uriah Heep Live שיצא ב-1973, ותיעד את חברי הלהקה בשיאם, עם כושר קרבי ובעיקר אנרגיה צעירה ושמיימית. אוריה היפ טעמו את טעם ההצלחה, ועל אף ירידות רבות, הם נותרו חזקים גם כיום. מעניין להיזכר במבקרת מהמגזין רולינג סטון שאמרה כי: "אם הלהקה הזו מצליחה, אני מתאבדת".

לסיכום, The Magician's Birthday הוא יצירת מופת בקטלוג של אוריה היפ, ואלבום מצוין לפתוח את ההיכרות עם הלהקה הנהדרת והטיפה לא מוערכת הזו. יש בו שירי הארד מקפיצים, בלדה, קליימקסים מצוינים, ואפוס אחד על מסיבת יום הולדת. אוריה היפ היא אחת מהלהקות המוערכות ביותר בתחומה. הן ברוק המתקדם והן בהארד רוק/הבי מטאל הבריטי של שנות השבעים. אין ספק שהלהקה הזו תרמה רבות לסגנונות האלה, כששילבה את שניהם (קצת לפני ששלישייה קנדית המציאה את המונח "פרוג מטאל"), והיא צריכה לקבל את אותה הערכה ללהקות כמו פינק פלויד, דיפ פרפל וכל החבר'ה. אלבום מומלץ במיוחד בעיקר כמתנת יום הולדת (:

הנה האלבום הזה להאזנה - אוריה היפ - The Magician's Birthday

Herbie Hencock - Sextant

בשנת 1970, הרבי הנקוק היה חלק מההרכב של מיילס דיוויס, שיצר את האלבום המהפכני Bitches Brew, שתקע יתד בתולדות הרוק והג'אז, כששני הסגנונות שולבו עם עוד מגוון סגנונות, ויצרו קלחת חדשה שנקראה פיוז'ן.

הנקוק הושפע מאוד מדיוויס. כמו כל נגן שהיה בהרכב של החצוצרן, יצא הנקוק למסע בעקבות Bitches Brew. מסע של שלוש שנים בהן הנקוק גילה מחוזות חדשים ולא מוכרים. הוא החליט ליצור מוזיקה אטמוספרית, פסיכדלית שבהן האקוסטי והחשמלי נפגשים.

הנקוק היה סקרן, ולכן הקלידן שכר כמה נגנים להרכב חדש: באסטר ויליאמס על הבס, בילי הארט על התופים, אדי הנדרסון על חצוצרה, ג'וליאן פריסטר על טרומבון ובני מאפין על סקסופון וחליל צד.

לצורך תפעול הסינתסייזר הובא פטריק גליסון, חלוץ בשימוש על הכלי, כדי שידריך את הנקוק בתפעול הכלי וכו'. הנקוק היה אחד הקלידנים הראשונים בג'אז שהיה פתוח לבואם של הסינתסייזרים החשמליים, בתקופה בה ג'אזיסטים רבים החמיצו פנים לאחר ששמעו את הצליל.

הנקוק עצמו לא היה מרוצה מהכיוון החדש שמיילס בחר באותה תקופה, עד שבהקלטות של Bitches Brew, המצב השתנה כשהנקוק גילה את הפנדר רודס איתו הוא מנגן עד היום.

הנקוק בודהיסט, החליט לתת שמות הודיים רוחניים לחברי ההרכב שלו, כולל עצמו. הוא קרא לעצמו Mwandishi.

כך החלה תקופת הMwandishi. בשלושה אלבומים בין השנים 1971-1973, הוציא הנקוק יצירות אוונגרדיות/פסיכדליות בהשפעת מורו דיוויס.

השלישי והאחרון שבהם, היה Sextant, ועליו אני ארצה לדבר.

Sextant היה האחרון שבמסע מרתק אל מחוזות הג'אז האוונגרדי. זהו אלבומו הראשון שיצא תחת ענקית התקליטים קולומביה, לאחר שנפרד מחברת התקליטים של האחים וורנר.

אחרי שני אלבומים ניסיוניים במיוחד, הנקוק לקח כמה צעדים קדימה. במהלך 1972 בשני אולפנים בסן פרנסיסקו, הקליטה השישייה בעזרתם של גליסון (ההוא עם הסינתסייזרים כן?) ובאק קלארק על כלי הקשה.

האלבום כולל שלושה קטעים. כל אחד ארוך יותר מקודמו. כל הקטעים נכתבו ע"י הנקוק. הקלידן בא עם מלודיה כלשהי, ועליה היו מאלתרים ומתפרעים על בסיס הלחנים הללו. התוצאה הייתה אלבום מעניין, ניסיוני במיוחד, המשלב בין אלקטרוניקה, פסיכדליה, ג'אז פיוז'ן, אוונגרד והמון funk.

שלושה קטעים מסובכים במיוחד מבחינה הרמונית וריתמית, הכרזה מוזיקלית מאתגרת. המון מאזינים באותה תקופה התקשו להתחבר לקלחת החדשה של הנקוק. מספר קטן של מאזינים מצא את המסע כמעניין, והיה פתוח ושיבח את היצירה החדשה של הנקוק. אך רבים בעיקר חובבי הג'אז hardcore סירבו לבלוע את התבשיל המוזר שהוגש להם.

טוב חברים, אני כאן כדי להגיד לכם, כי מדובר כאן במשהו מאוד מעניין ומגניב שיפתח לכם קצת את הראש והאוזניים, וייקח את אתכם למחוזות יפים ולא מוכרים. כמו אלו שנמצאים בעטיפה הנהדרת של האלבום.


איש חזון

האלבום מתחיל עם Rain Dance. הנפתח, במקצבים אלקטרוניים, מה שנשמע כמו אבטיפוס קדמון של ז'אנר הטראנס. לאורך 9 דקותיו של הקטע, נשמעות כל מיני הפתעות שונות של צלילים משונים. כשהחצוצרה של הנדרסון, זה מזכיר מאוד את מיילס, אך לא לגמרי. הנקוק הלך כאן רחוק מאוד. הסינתסייזרים שלו משמיעים קולות משונים לא-מהעולם-הזה. בהמשך זה מתפתח לכיוונים מעניינים, כמו סולו בס המתנגן לצד האפקטים. לאחר קטע זה, מאזינים רבים מבינים כי לא מדובר כאן במשהו רגיל. הסקרנים יותר, ממשיכים להאזין.

ממשיכים ב-Hidden Shadows, מתחיל כקטע funky מגניב עם מלודיה קליטה, כשבהדרגה הנורמליות מופרת באמצעות מלוטרון סהרורי, מכאן, כל החבר'ה מרשים לעצמם להתפרע, לצד סדרת אפקטים כפי שמתארים בדרך כלל כ"הזויים", המתנגנים לאורך המלודיה. לקראת הקטע, האלקטרוני והאקוסטי משתלבים, כשהנקוק משתגע על הפסנתר, ומאלתר עליו ללא הרף. זוהי נקודה מעניינת בה שני ניגודים נפגשים. מין יין ויאנג מוזיקלי. משהו מדהים.

היצירה האחרונה, Hornets, היא הנקודה בה בדרך כלל המאזינים חסרי הסבלנות לא יכולים יותר, ומפסיקים באמצע. מה שמתחיל כקטע funk פסיכדלי/אוונגרדי, הופך בהדרגתיות לג'אם מטורף ומבולגן, שמאבדים בו במהירות את הידיים והרגליים. Mwandishi הלך כאן עם החזון של מסע דמיוני במחוזות לא מוכרים עד הסוף כאן. 19 דקות של כאוס מוזיקלי מעניין. צריך לשמוע את זה הרבה פעמים עד שמבינים, אבל אפשר להרגיש כי הנקוק אולי הלך יותר מדי רחוק.

האלבום יצא ב-30 למרץ 1973, וכצפוי לא מכר עותקים רבים. אנשים רבים לא הבינו מה רוצים מהם בתקליט המוזר הזה. העובדה ששלישיית Mwandishi לא צלחה בקרב הקהל, פנה הנקוק לכיוון ארצי, נגיש ומסחרי יותר עם האלבום הבא Head Hunters עם הקטע האלמותי Chameleon.

לסיכום, Sextant הוא לא כל אחד. הוא מומלץ בעיקר להרפתקניים מוזיקליים, חובבי אוונגרד, פיוז'ן, ופסיכדליה. אלה שאהבו את הכיוון של מיילס ב-Bitches Brew, יתחברו גם לאלבום הזה. אך לא מומלץ לקצרי העצבים שבינינו. הכאוס הזה יהיה יותר מדי בשבילם, ורובם יאבדו את עצמם בתוך המסע הזה שנמשך קצת יותר מחצי שעה (39 דקות). אבל תאמינו לי, מדובר כאן במשהו אדיר. הטריפ המוזיקלי האולטימטיבי. הנקוק הצליח למשוך אותי בגלל העטיפה (מה לעשות? זה חשוב) שגם היא מאוד מאוד מושפעת מאלבומו של מיילס (אפילו הכיתוב), וברגע שמתחילים לשמוע, אנחנו לא בעולם הזה. הגענו לחלל החיצון, יצאנו מהגלקסיה, גילינו יקום חדש. הנקוק הצליח לשמור על מלודיות קליטות, שישמרו את המאזין סקרן, ולפעמים כשמתפרעים קצת, זה גם טוב. לא לכל אחד בכלל, אבל מי שמוכן ובא עם ראש פתוח, חוויה טריפית אדירה.

Rainbow - Rising

בשנת 1974, הגיטריסט האגדי של דיפ פרפל ריצ'י בלקמור, ראה כיצד להקתו נוטשת את הסגנון המאפיין שלה, לטובת צליל יותר פ'אנקי אליו לא התחבר הגיטריסט. לאחר עזיבתם של איאן גילן ורוג'ר גלובר את ההרכב, הצטרפו במקומם דיוויד קוברדייל על שירה במקום גילן, וגלן יוז על בס ושירה במקום גלובר. השניים הביאו אל הלהקה רוח יותר פ'אנקית, שכאמור בלקמור לא היה מרוצה ממנה.

הצעותיו נדחתו, ולאט לאט החל להפוך לפחות דומיננטי בלהקתו שלו. הוא רקח במוחו פרויקט חדש. להקה חדשה. בה הוא יהיה ה-mind הקובע. בלי מוזיקאים שרוצים לבטא את עצמם. האגו שלט בו, והוא התחיל לחפש נגנים.

דבר ראשון, הוא היה צריך זמר. והוא ידע היטב מי הבחירה שלו. במהלך סיבוב ההופעות של דיפ פרפל, חיממה אותם להקת בלוז רוק אמריקאית בשם Elf, להם הפיקו גלובר ואיאן פייס את אלבומם הראשון. סולנם רוני ג'יימס דיו, היה פרונטמן כריזמטי בעל קול עם מנעד רחב ובלתי מנוצח. בלקמור אמר כי כששמע את דיו הייתה לו צמרמורת בעמוד השדרה. בנוסף היה לשניים חוש הומור משותף.

בלקמור החליט להקליט עם דיו את Black Sheep of the Family שהציע לדיפ פרפל אך נדחה, קאבר ללהקת Quatermass, ו-16th Century Greensleeves קומפוזיציה מקורית של בלקמור שגם היא נדחתה. לבסוף החליט לעשות אלבום שלם עם דיו. וכשעמד להשיג נגנים, הסולן ביקש ממנו את חבריו מלהקתו. בלקמור לא היה מרוצה מכך, אבל החליט להיענות לדרישתו. להקת ריינבו נולדה בהשראת השם בר בהוליווד, Rainbow Bar and Grill.

האלבום הראשון של הלהקה יצא ב-1975, Ritchie Blackmore's Rainbow והציג לעולם את הלהקה החדשה עם סגנון חדש וייחודי. סגנון המטאל שפותח ע"י בלקמור עם חבריו לדיפ פרפל בתחילת שנות השבעים, עם השפעות מסגנון הרוק המתקדם והמוזיקה הקלאסית. וליריקה העוסקת בפנטזיה ונושאים ימי ביניימים. בלקמור ודיו זרעו את הזרעים המוקדמים לסגנון שיהפוך לפאוור מטאל.

בלקמור היה מרוצה. ובעקבות זאת, הכריז על פרישתו מדיפ פרפל, לאחר שהבין כי אין לו מה יותר לחפש בלהקתו שלו. אך היה עליו לעשות עוד משהו. בלקמור לא היה מרוצה מחבריו של דיו מ-Elf. בעיקר מהעובדה שהמתופף והבסיסט ניגנו במקצבים פ'אנקיים. הוא החליט להיפרד משלום מכולם מלבד דיו, שאותו לקח תחת חסותו.

בלקמור רצה נגנים וירטואוזים. חד משמעית. הוא לקח את הבסיסט ג'ימי ביין אותו ראה בלקמור בהופעה במועדון המארקי האגדי, הקלידן טוני קארי שנבחן לאחר ששמע אותו הגיטריסט מאחד החדרים באולפן, והמתופף קוזי פאוול שכבר היה לו שם לאחר שניגן עם ג'ף בק. ההרכב יצא לסיבוב הופעות ראשון עם תפאורה מרשימה ויקרה במיוחד, כשעל הבמה הוצבה קשת ענקית שכשדלקה היא צרכה את רוב החשמל על חשבון הגיטרות והמגברים.

במהלך פברואר 1976, הקליטה הלהקה את אלבומה הבא, שיהפוך לקלאסיקת מטאל משפיעה על דורות שלאחר מכן. להפקה נשכר מרטין בירץ' האגדי שעבד עם בלקמור בימיו בדיפ פרפל, ולאחר מכן עם עוד שמות כמו בלאק סאבאת' ואיירון מיידן. כל החומר המוזיקלי נכתב בידי בלקמור, על המילים היה אחראי דיו.

למרות זאת, לפי דבריו של קארי, ההרכב עבד יחדיו על היצירות, אך בדרך כלל רק על המבנה והסיומת. בשילוב של הבי מטאל עם רוק מתקדם, טכניקות הלקוחות ממוזיקה קלאסית, ומילים על מבוכים ודרקונים, הלהקה יצרה את אלבומה כנראה הטוב ביותר, שהשפיע על הרכבים רבים שבאו לאחר מכן, בעיקר בתחומי הפרוג מטאל והפאוור מטאל.



האלבום נפתח בסולו סינתסייזר מרשים מצדו של קארי שנמשך לאורך הפתיחה, עד שהגיטרה של בלקמור נכנסת בהדרגתיות, וכל הלהקה מצטרפת בשיר הארד רוק אדיר ועוצמתי. Tarot Woman הפותח, מציג את כישרונו של דיו כזמר, במיוחד בפזמון הדרמטי והנפלא, שמכריז רשמית כי יש חיים אחרי דיפ פרפל. אכן קטע פותח נפלא.

השיר הבא Run with the Wolf, הוא שיר הארד רוק עוצמתי, קליט וכיפי, עם ריף גיטרה נפלא מבית בלקמור, עם פזמון שמזכיר קצת את פרפל מימי In Rock, וכמובן אי אפשר שלא לציין את הסולו מידיו המבורכות של בלקמור.

השיר Starstruck הוא כנראה הכי קרוב לדיפ פרפל מכל האלבום. מזכיר לי אישית מאוד את Strange Kind of Woman של הסגול הכהה, אבל מה זה משנה? זה שיר ממש אדיר. יש לו פתיחה מגניבה, ובכללי מדובר בשיר עם פוטנציאל להיט סינגל. המילים נכתבו בעקבות חוויה אישית של בלקמור, שהתחיל לחשוש ממעריצה אשר עוקבת אחריו כבר זמן רב. עד שהגיעו כלבים שהבריחו אותה. אחלה שיר.

השיר שסוגר את החלק הראשון של האלבום, מכין אותנו לעתיד לבוא. Do You Close Your Eyes הוא הארד רוק אדיר לפנים, למשך לא פחות מ-2 דקות, עם פזמון נפלא וקול עוצמתי של דיו שמגיע לגבהים מרשימים, שקובעים רשמית למה הוא אחד מזמרי המטאל הטובים ביותר.

זהו עכשיו הגענו לעיקר, עם שני מיני אפוסים פרוגרסיביים שיביאו להיוולדות הפאוור מטאל. המטאל הבלוזי של הgood time של בלקמור מתנגש עם ליריקת המבוכים ודרקונים של דיו, ויוצרים יצירות מופת.

היצירה הראשונה הארוכה ביותר באלבום, Stargazer שמשכו 8 דקות, היא שיא האלבום, ומופת של השקעה. עד כדי כך, שאפילו התזמורת הפילהרמונית של מינכן, נשכרה לצורך ההקלטה. הליריקה שנכתבה דרך נקודת מבטו של עבד מצרי, מקבלת גיבוי מושלם מצד המוזיקה, עם פזמון המגיע במתח, יחד עם קולו המושלם דיו. השיא של היצירה הוא כנראה סולו הגיטרה של בלקמור, שעוזב את מחוזות הבלוז והקלאסיקה, לעבר סולם ערבי מכשף, כאילו לוקחים אותנו למסע במדבר. אין ספק ש-Stargazer הוא אפוס ים תיכוני נפלא שייזכר לטובה בפנתאון המטאל.

לסיום האלבום, מגיע עוד אפוס מדהים לא פחות, A Light in the Black האדיר, שרוב בסיסו מוחזק במוטיב המרכזי המטאלי בקצב מואץ, שעובר לשינויי מקצבים מרשימים. הרגע אותו כל מאזין זוכר הוא כשדיו שר: "i'm coming home" ומתחילים להצטרף יחד איתו, עוד נקודת ציון ביצירה הזו היא הדיאלוג בין הגיטרה של בלקמור והקלידים של קארי. שמגיע לוירטואוזיות גבוהה ברמה של מוזיקה קלאסית. כמובן שלא נשכח את הטקסט הפנטסטי של דיו, שמגביר את העניין ביצירה לחובבי הפנטזיה שבינינו.

האלבום יצא ב-17 במאי 1976, והגיע להצלחה אדירה. מעריצים הבינו כי ימיו של בלקמור בדיפ פרפל הסתיימו (לפחות עד שנות השמונים), ושיבחו את הישגו החדש. כמובן שכולם שיבחו גם את הסולן החדש והמבטיח.

למימוש מלא של אלבום עם נושאים של פנטזיה, נשכר לציור העטיפה המרשים קן קלי שצייר כריכות רבות של ספרי פנטזיה, וסיפק איור מדהים לעטיפה, שמרגיש כאילו מדובר בספר פנטזיה. העטיפה מראה כי the rainbow is rising, מה שאכן קרה.

הלהקה יצאה לסיבוב הופעות מוצלח, אך האגו של בלקמור נכנס לפעולה שוב. הגיטריסט חשב כי נגינתו של קארי מסובכת מדי בשביל הלהקה, והחליט לפטר אותו מההרכב, אחרי שהקלידן נפל קורבן למתיחות הומוריסטיות של הגיטריסט האגואיסט. גם ביין יצא מההרכב, כי בלקמור חשב כי גם הוא לא מתאים יותר. ההרכב השתנה, ולאחר האלבום Long Live Rock 'n' Roll, החליט בלקמור כי בעקבות השינויים בתעשיית המוזיקה, הוא רוצה לפנות לכיוון מסחרי יותר. דיו סירב, ולא יכל לשאת יותר את שלטונו של בלקמור, ועזב. הוא השיג לו את הג'וב כסולן החדש של בלאק סאבאת', מיד אחרי שאלה נאלצו להיפטר מאוזי אוסבורן. לאחר מכן, דיו עזב את סאבאת', והחליט להקים להקה משלו, Dio איתה הוציא יצירות רבות שהפכו לנכס צאן ברזל בז'אנר המטאל. מאז, דיו מוכר כיום כאחד סולני המטאל הטובים ביותר בהיסטוריה. השפעתו ממשיכה גם אחרי מותו ב-2010.

לסיכום, Rising הוא אכן אבן דרך בהתפתחות ההבי מטאל, ואלבום חובה של עידן תור הזהב. מעריצי רוק מתקדם גם יתחברו אל האלבום בשל תכניו, והקומפוזיציות המסובכות שבו. חובבי פאוור מטאל צריכים להכיר את ההשפעה הקריטית של הלהקה הזו על הסגנון, שבלעדיה כנראה הסגנון לא היה קיים. וכמובן שהטולקינאים שביניכם יאהבו את זה לא פחות (:

אז חברים צאו למסע המופלא ולא: YOU SHALL NOT PASS - ריינבו - Rising

David Bowie - Hunky Dory

מאז דיוויד בואי הוציא ב-1969 את Space Oddity כנראה להיטו המצליח ביותר, שהפך אותו לשם, הוא לא הצליח לצאת מהשיר עצמו. הברכה הפכה לקללה, כשרוב הזמן באותה תקופה, הוא היה זכור אך ורק בגלל השיר הזה. החשש המתמיד מלהפוך לאמן של one hit wonder כמעט והתממש.

ב-1970, הוציא בואי את אלבומו השלישי The Man Who Sold the World שאף על פי שקיבל ביקורות משבחות, לא הגיע לקהל הרחב. הוא לא מכר מספיק בשביל להיכנס למצעדים. האמן חשש כי הקריירה שלו עלולה להגיע לסופה.

הדבר השתנה לטובה כשב-1971, יוציא בואי את הפרודיה שלו ל-My Way של פרנק סינטרה, אותה כתב ב-1968. בשנה ההיא, בואי תרגם מצרפתית לאנגלית שיר שנסון צרפתי בשם Comme d'habitude אותו כתבו קלוד פרנסואה, לבקשת מנהלו טוני דיפרייס. השיר אותו תירגם נקרא Even a Fool Learns to Love לא התקבל, ושנה לאחר מכן, פול אנקה רכש את הזכויות לשיר ותרגם אותו לאנגלית, מה שהפך ל-My Way, שהיה ללהיט היסטורי בביצועו של פרנק סינטרה.

הצלחתו של הלהיט גרמה לבואי לסיים את עבודתו, כפרודיה. הוא ניגש לכתוב את השיר בחדר ענקי וריק ובו היו שזלונג, מסך בסגנון אר נובו (זרם אמנותי), מאפרה ופסנתר. הוא כתב את השיר, בזמן שניגן על הפסנתר, וכל התהליך עצמו הסתיים באחר הצהריים.

הוא הציג את השיר לחבריו, והתהליך נמשך, כשהקלידן ריק ווייקמן (לפני שהצטרף ללהקת יס) הוסיף מלודיה משלו אותה ניגן על הפסנתר, ומיק רונסון הגיטריסט ושותפו המוזיקלי של בואי לאורך שנות השבעים, כתב את אחד מהעיבודים הראשונים שלו לכלי קשת. וכך יצא לעולם אחד מהלהיטים הגדולים ביותר במוזיקה הפופולרית, Life On Mars? שהחזיר לבואי את המומנטום שצבר. האמן ניצל, אך רוב האלבום עליו עבד לא פחות Hunky Dory היה גם הוא הצלחה גדולה.

מפיקו הנאמן של בואי טוני ויסקונטי, ראה כיצד הוא נהיה פחות ופחות מרכזי בעבודה. אם כנגן, כשהחליף אותו על הבס טרבור בולדר, ועל ההפקה כשהוחלף ע"י קן סקוט. זהו האלבום הראשון של בואי בו מנגנת כל להקתו שתהפוך לאחר מכן ל"עכשיבי המאדים" (מלבד ווייקמן שדחה את ההצעה בשביל להצטרף ליס). לצד סקוט, גם בואי עזר בתהליך ההפקה כשבעטיפת האלבום, מצוין כי האלבום הופק ע"י קן סקוט ובעזרת the actor. ה-actor הזה היה כמובן בואי.

ההקלטות לאלבום החלו ב-8 ביוני 1971 באולפני טריידנט בלונדון, כשלבואי לא היה בכלל חוזה הקלטות, והסתיימו חודשיים לאחר מכן באוגוסט.

התוצאה הייתה אלבום נפלא וחשוב בקריירה של בואי, שכלל מחוות לאנשים משפיעים בחייו של בואי כמו בוב דילן, אנדי וורהול ולו ריד עם להקתו הוולווט אנדרגראונד, שירי אהבה למיניהם, מיני אוטוביוגרפיה ועוד ועוד.



נפתח בלהיט Changes שגם הוא עשה לבואי עבודה טובה מאוד, העוסק בטבע האמנים להמציא את עצמם מחדש, והתרחקות מהרוק המיינסטרימי. עם עבודה מצוינת של ווייקמן על הפסנתר, ועיבוד נפלא של רונסון לכלי הקשת, המתכתב נפלא עם הלהיט הקלאסי. דמובר כאן בשיר קליט ויפה, עם פזמון שייזכר להרבה זמן בראשו של המאזין. אז פתחנו את האלבום בקלילות, ואנחנו ממשיכים.

ואז בא אחד השירים הכי אהובים עליי אישית מבואי. Oh! You Pretty Things עם נגינת פסנתר מושלמת מצד ווייקמן, המשתלבת נפלא עם בואי ששר על דור חדש אותו הוא מכנה הhomosuperior תוך הזכרתם של אישים משפיעים המיסטיקן אליסטר קראולי והפילוסוף פרידריך ניטשה. מלבד הבית, אי אפשר שלא לציין את הפזמון המושלם עם מהלך אקורדים קליט, ועבודה ווקאלית מושלמת המשתלבת בזמן עם קולו של בואי. ובמעבר חד, אנחנו עוברים לשיר הבא. יש לציין כי השיר עצמו ניתן למוזיקאי פיטר נון שהוציא את השיר כסינגל באותה שנה.

Eight Line Poem הוא מעבר מרגיע ויפייפה של בואי העובד במעבר חד, עם נגינה פשוטה של ווייקמן (בדיוק מה שצריך), עם נגינה בלוזית מידיו של רונסון על הגיטרה. כמו השם אומר, בואי שר פואמה בת שמונה שורות, ולאחר 2 דקות מסתיים השיר באקורד חותם של C, שמוביל אותנו לפסגת האלבום.

Life On Mars? מה כבר לא אמרתי עליו? מדובר כאן באחד השירים הטובים ביותר שיצאו אי פעם. בואי הצליח ליצור ממשהו אחד משהו אחר גדול יותר. אם אלו המילים המאוד מרתקות וסוריאליסטיות העוסקות בנערה מתבגרת התוהה לעצמה על חיים חופשיים במאדים, בשל העובדה כי היא חשה נשלטת ע"י הוריה (מין מרד מעורים). גם כאן, עבודת כלי הקשת מצוינת, ומגיעה לשיא דרמטי ומרגש בסופו. "חיים במאדים?" תמיד יהיה להיט מונומנטלי, וכל אדם האוהב מוזיקה חייב לשמוע את הלהיט הזה. לחדי השמיעה שביניכם, תוכלו לזהות כי בסוף השיר נשמע צלצול טלפון. כמחווה ידידותית הומוריסטית בעטיפת האלבום צוין כי השיר מוקדש ל-frankie.

כדי להקל את האווירה, מביא בואי את שירו Kooks. שיר פופי וחמוד עם פזמון קליט, אותו כתב הזמר לבנו שנולד דנקן. בואי כתב את השיר לאחר ששמע תקליט של ניל יאנג, ושם קיבל את הבשורות. כיום דנקן הוא במאי קולנוע מצליח.

Quicksand העוסק בתנועת השחר המוזהב, הוא שיר אקוסטי יפייפה עם פזמון נפלא ובלתי נשכח, בשבילי אחד מהרגעים היפים של בואי, הלהקה מצטרפת בהדרגה לבואי, יחד עם כלי הקשת ההופכים כל שיר באלבום הזה לגדול. רונסון בנוסף לגיטרה האקוסטית, ולעיבודים מנגן גם במלוטרון כפי שאפשר לשמוע בפזמון. סקוט המפיק עבד על האלבום הזה לאחר שסיים את עבודת ההפקה לאלבומו של ג'ורג' האריסון All Things Must Pass, שכלל ברובו צליל אקוסטי. סקוט המשיך לעבוד עם צליל אקוסטי ברוב האלבום הזה.

השיר הבא הוא שיר יפה וחמוד עם פסנתר מאוד 50s בשם Fill Your Heart שנכתב ע"י ביף רוס ופול וויליאמס. כשבמעבר חד הוא מתפוגג לטובת הפסיכדליה המטורפת של הבא בתור Andy Warhol שכשמו כן הוא, מחווה לאמן שהשפיע רבות על בואי באותה תקופה. זהו שיר פסיכדלי שמתחיל עם צפצופי מוג למיניהם כשברקע נשמעים בואי ורונסון מתכוננים לנגן, ואז מגיע השיר עצמו. גם הסאונד שלו מאוד פסיכדלי רחוק מאוד מהצליל של שאר השירים באלבום. יש לו אחלה פזמון, ובסך הכל מדובר בשיר טוב מאוד שקצת מתרחק מהאווירה של שאר השירים. רק יש לציין, שוורהול עצמו לא אהב בכלל את השיר הזה כשבואי השמיע לו אותו. השיר למעשה נכתב בכלל לזמרת ושמה דנה גילספי שגרסתה לשיר הופיעה לבסוף שנתיים לאחר מכן באלבומה Weren't Born a Man.

השיר הבא גם הוא שיר יפייפה ובו בואי שר עוד מחווה לאמן שהשפיע עליו מאוד, וזהו בוב דילן. Song for Bob Dylan הוא בעצמו פרודיה לשירו של דילו מ-1962, Song to Woody שהופיע באלבום הבכורה שלו, והיה הומאז' לאגדת הפולק וודי גאת'רי. כשבואי פותח את השיר כמו שדילו פתח שלו באותן מילים, כשבואי משתמש בשם המשפחה האמיתי של דילן צימרמן. בואי גם גותב על דילן כבחור עם קול של חול ודבק כפי שתיארה אותו הסופרת ג'ויס קרול אוטס. שיר זה שבוצע עוד בהופעה ב-BBC עם חברו של בואי, ג'ורג' אנדרווד (חבר להקת הKing Bees) תחת השם Song for Bob Dylan - Here She Comes, דומה לFill Your Heart במהלך האקורדים שלו, וסך הכל גם כאן בואי עשה מחווה יפה לעוד השפעה. כמובן שלא קשה להבחין, שבואי מחקה את שירתו של אלביס בחלק מהשיר, עוד מחווה לאמן משפיע.

סדרת המחוות מסיימת עם השיר לפני אחרון Queen Bitch, שהוא מחווה ללו ריד ולהקתו הוולווט אנדרגראונד. בואי היה מעריץ גדול של הלהקה, ואפילו הקליט קאבר לשירם I'm Waiting for My Man שהופיע בכמה אלבומי הופעה. מדובר כאן בשיר הכי רוק אנד רולי באלבום. כשבואי מתחיל לספור, רונסון נכנס עם הריף על הגיטרה החשמלית בצליל רוק כבד שלא שמענו הרבה מבואי מאז האלבום הקודם, שיר כיפי במיוחד שכיף להצטרף לקצב עם הריף הקליט מאוד שלו, ואנחנו קרובים לסיום.

מסיימים את האלבום עם הבלדה The Bewaly Brothers. בלדת פולק נפלאה עם פזמון נפלא ודרמטי, העוסק לפי בואי בתרבות האמריקנית. לקראת הסוף, הופך השיר למין המנון כמו שירו Memory from a Free Festival, עם שירה מעוותת וגיטרה אקוסטית מהדהדת, שלאט לאט מתפוגגים ומסיימים 39 דקות בריטיות עתירות הומור.

האלבום הביא לבואי חוזה הקלטות עם חברת RCA שנציגיה שמעו את האלבום, והחליטו להחתים אותו לחוזה של שלושה אלבומים ב-9 בספטמבר, כשהאלבום יצא ב-17 בדצמבר, 1971, והפך להצלחה. האלבום קיבל ביקורות טובות, אך לא הפך ללהיט סופית עד יציאתו של יצירת המופת Ziggy Stardust שנה לאחר מכן, שקיבעה סופית את בואי על המפה, ועם הוצאתו של Life On Mars? כסינגל שנתיים לאחר מכן, בשל הסנסציה סביב זיגי, לא היה צריך לדאוג יותר בואי לדעיכת הקריירה שלו. אפילו הוא אומר כי זהו אחד האלבומים החשובים ביותר שעשה, כשהוא מקבל ממעריצים שבחים על עבודתו, ולא רק על הלהיט שהפך אותו לכוכב. לאחר האלבום הזה, זיגי יצא לעולם, ולאט ולאט דיוויד בואי החל להתפוגג לטובת דמותו של זיגי.

לסיכום Hunky Dory, הוא אלבום נפלא וחשוב של סצנת הרוק האנגלית של שנות השבעים, הוא כולל בתוכו שירים מגוונים מסגנונות שונים, שמראים כי האמן מעולם לא היה נאמן לז'אנר אחד. זהו אלבום שמציג לנו את בואי כמו שהוא, ללא מה שיבוא אחר כך. Life On Mars? הוא ללא ספק מאסטרפיס שהפך את האלבום הזה לפופולרי יותר מכל שיר אחר באלבום, ומאז בואי לא הסתכל לאחור. תשמעו אותו, מומלץ. לא סתם האלבום נקרא על שם הסלנג למשפט: "הכל בסדר".

הנה האלבום להאזנה - דיוויד בואי - Hunky Dory

Herbie Hancock - Head Hunters

בשנות השבעים, הג'אז חווה תפנית דרמטית ששינתה את פני הסגנון לעד. אלבומו של מיילס דיוויס Bitches Brew, היה לאבן דרך שסימנה סופית את היווצרותו של הג'אז פיוז'ן שהתבסס בעיקר על כלים חשמליים מאשר אקוסטיים. דיוויס לקח את הנגנים הטובים ביותר: ג'ון מקלפלין, בילי קובהם, וויין שורטר, ג'ו זאווינול, צ'יק קוריאה וכמובן, הרבי הנקוק.

הנקוק כמו חובבי ג'אז רבים לא הבין את מה שמיילס ניסה ליצור, וחשב שזה יותר מדי. הוא סירב להתחדשות, ועזב את ההרכב של מיילס, עד שבסוף שנות השישים, בהקלטות של אותו אלבום אגדי, שאל את מיילס: "מה אתה רוצה שאנגן?" כיוון שלא ראה פסנתר אקוסטי באולפן. מיילס אמר לו: "נגן כל על הדבר הזה ששם".

הנקוק ראה פסנתר חשמלי של פנדר רודס, וחשב לעצמו: "הוא רוצה שאני אנגן על הצעצוע הזה?", וכשהחל לנגן, נקודת המבט שלו השתנתה. הנקוק אמר כי אהב את הסאונד. הוא היה עשיר ורגוע, ומאז הפסנתר החשמלי והנקוק ביחד.

לאחר העבודה עם מיילס, הנקוק ניסה לפרוץ לבד עם סדרה של אלבומי פיוז'ן ניסיוניים. הנקוק ניסה לגלות צלילים חדשים שלא מן העולם הזה, הוא ניסה לגעת בגבולות האטמוספריים. למרות שהיו אלבומים מעניינים ומצוינים, הוא לא הצליח לגרום להצטברות של קהל עצום שכבר נצבר אצל עמיתיו בתזמורת המהווישנו, תחזית מזג האוויר, ובחזרה לנצח.

הנקוק הבין שהוא צריך לחזור לכדור הארץ בשביל מגע עם אנשים. הוא כבר חש שהוא מיצה עם האקספרימנטלי. הנקוק חזר לסאונד יותר ארצי עם הרכב חדש שהקים בשם "ציידי הראשים" ובו הנקוק על פסנתר חשמלי וסדרת סינתסייזרים, בני מאפין על כלי הנשיפה (שכבר עבד עם הנקוק בעבר), פול ג'קסון על הבס, ביל סאמרס על כלי הקשה למיניהם, והארווי מייסון על תופים. נגינה במקצבים פ'אנקיים, ורית'ם אנד בלוז. זה היה הרעיון המרכזי בזמן העבודה.

ההקלטות התרחשו באולפני Wally Hieder בסן פרנסיסקו במהלך ספטמבר 1973, שם ההרכב ג'ימג'ם לו עד שלפתע עלתה סדרת הצלילים הבאה: G, G#, A, A#, G#, A#, C, C#, D, D#, A#, C# . מאז שום דבר לא היה אותו דבר מאז.

The Head Hunters are coming

הרבי הנקוק וחבריו עשו היסטוריה כשפתחו את האלבום עם אחד מסטנדרטי הג'אז הידועים ביותר מחוץ לעולם הג'אז. מדובר כאן בfunk לכל דבר. הקצב מדביק וכיפי לשמוע כל הזמן, והריף המרכזי כל כך ממכר ולא יוצא מהראש, שגם חבר'ה לא ג'אזיסטים רוצים לנגן את הליין הזה בג'אמים. הליין עצמו נוגן ע" הנקוק בקלידים הנמוכים של סינתסייזר ה-ARP Odyssey, שמאז ועד היום הפך למנגינה בלתי נשכחת. מי שלא מכיר את הקטע Chameleon חייב להפסיק לקרוא את הביקורת הזו, ולגשת אל האינטרנט/חנות הדיסקים ולשמוע את זה. הנקוק מרשה לעצמו להתפרע מדי פעם על הסינתסייזרים ועל הפנדר רודס ומשתגע על בסיס הליין בצלילים מגניבים שמחזקים את התגובה העצבית החיובית שמגיעה. כמובן, שמדי פעם עוברים למחוזות שונים, כשהפנדר רודס מספק קצת אווירה אטמוספרית. אחרי Chameleon, הרצון להמשיך לשמוע את האלבום מתחזק.

אחרי שהרבי נטש את המרחבים האטמוספריים, החליט לחזור לשורשים. מאיפה שהכול בא. בקטע Watermelon Man הוא חוזר למוזיקה ולקצב השבטיים של אפריקה, שנים רבות לפני כן. הקטע הזה שהיה קיים עוד משנות השישים והיה לקטע הראשון באלבום הבכורה של הנקוק Takin Off שהיה בסגנון הארד בופ, עבר כאן שינוי מסיבי, כשסאמרס מתחיל לנשוף אל תוך בקבוק בירה את המלודיה המרכזית של הקטע, ומשם מתפרעים עם החזון המוזיקלי כמו שבט אפריקאי עתיק. משם, עוברים לקטע funk קצבי רחוק שנות אור מהגרסה המקורית. עוברים למנגינה המרכזית, וביחד גם סולו מלא feel מצד מאפין על הסקסופון, וכמה זמן לאחר מכן, חוזרים למקצבים השבטיים שמתפוגגים לאט לאט. הנקוק עשה את זה והצליח להתחבר לשורשים. אפילו העטיפה מראה את החיבור הזה כשהנקוק מוצג בצבע כתום בוהק ועל ראשו מוצבת מסכה בהשפעת שבט המתמקם בחוף השנהב, בנוסף לטייפ המוצב בפיו.

עוברים לצד השני של האלבום, עם Sly. שכשמו כן הוא מוקדש לכוכב סליי סטון מSly and the Family Stone ששינתה את פני מוזיקת הfunk. זהו הקטע הכי ספונטני, כאוטי וג'אזי באלבום, כשלאורך עשר דקות, הלהקה מתפרעת לפי רצונה, כשהנקוק מתבל בתערובת קלידים מטורפים. אכן אחד מהקטעים הטובים ביותר של האלבום. מי שמתגעגע להרפתקנות הפסיכדלית-סוריאליסטית של הנקוק עם דיוויס, ישמח בקטע הזה.

לסיום האלבום, נפרדים מן המאזין בקטע רגוע יחסית לשאר Vein Melter. גם לו מנגינה קליטה במיוחד. הוא זורם, יש לו טמפו איטי, יש לו אווירה אטמוספרית מרחפת שלוקחת אותנו למקומות יפים. במהלך הקטע, מגבירים קצת את המתח, כשהווליום מתגבר, אך לבסוף חוזרים ומסיימים באקורד מסתורי שלאחריו מסתיים האלבום בדפיקות תוף שמתפוגגות לאט ומסיימות 41 דקות של funk קצבי, כיפי ומרתק.

האלבום יצא ב-26 באוקטובר, 1973, והביא את הנקוק להצלחה מסחררת בינלאומית, בעיקר עם Chameleon שעבר עריכה אכזרית ברדיו שהפכה אותו לשיר קצר בן 2 דקות, אבל הפכה את הנקוק למפורסם הרבה יותר מחבריו מ-Bitches Brew. עם הזמן האלבום הספונטני הזה, קיבל מעמד מכובד של קלאסיקה (בצדק), והפך לאלבום הג'אז הנמכר ביותר אי פעם (למרות שיש וויכוח שקיים האם האלבום הזה הוא באמ ג'אז כיוון שהוא קרוב יותר לfunk).

הנקוק המשיך לעבוד עם ציידי הראשים גם באלבומיו הבאים, שהמשיכו את מגמת הfunk עד 1976. אבל אם להודות, הנקוק לא הגיע מאז להישג גדול כמו זה, למרות שהמשיך להוציא אלבומים מצליחים, כשאף לא פחד להתנסות בדברים חדשים ואפילו הוציא אלבום קאברים לשירים של אמנים כמו הביטלס ונירוונה(!).

לסיכום, Head Hunters הוא פיסת מוזיקה חשובה ומשפיעה, וחשוב מכך: כיפית להאזנה. הנקוק וחבריו יצרו מג'אמים ספונטניים קטעים מדהימים שהפכו לחשובים ביותר במוזיקה הפופולרית. Chameleon הפך את הנקוק לכוכב יותא משאר האלבום כולו, מה שהופך אותו לאחד ממוזיקאי הג'אז הגדולים בעולם שהשפיעו על אמנים מחוץ לתחום. אמני רוק, funk, היפ הופ ועוד. גם אצלנו בארץ, יוני רכטר למשל מציין את הנקוק כהשפעה גדולה עליו, בעיקר באלבום הזה. חובה לכל חובב מוזיקה באשר הוא, כי הוא מיד יצטרף לקצב ה-funk, ולא יחדל.

הנה האלבום להאזנה - הרבי הנקוק וציידי הראשים

Gentle Giant - In a Glass House

בשנת 1972, נפלה מכה על להקת ג'נטל ג'ייאנט. פיל שולמן ממייסדי הלהקה, שהיה אחראי על כתיבת יצירותיה, ואייש את עמדת כלי הנשיפה, עזב את אחיו הצעירים ממנו, וחזר לאנגליה בשביל חיים שגרתיים.

הלהקה הורגלה כבר לשינויים פרסונליים במשך השנים, אך זה היה זעזוע עבור הלהקה. דרק (שירה, סקסופון, בס) וריי (בס, חצוצרה, כינור, גיטרה) שולמן נאלצו עכשיו להסתדר בלי אחיהם הגדול.

מתחים החלו להיווצר בינו לבין שאר חברי הלהקה במהלך סיבובי ההופעות, הייתה לו משפחה שלא רצה לזנוח אותה, ובנוסף חיי המוזיקאי נמאסו עליו. הוא נטש את הקריירה המוזיקלית למען אחת בטוחה יותר בהוראה.

דרק, ריי, קרי, גרי וג'ון החליטו להמשיך הלאה, כשהאחים שולמן ומיניר עובדים על קומפוזיציות חדשות, טיפה יותר כבדות, וכמו תמיד מורכבות. הלהקה הייתה נחושה לפרוץ בגדול כמו עמיתיה, אך הם סירבו להתפשר וליצור את תבנית השיר הצפוי, ג'נטל ג'ייאנט תמיד חידשו ביצירות וטכניקות מורכבות במיוחד. העיבודים השתפרו, וכך גם הכתיבה.

אך העובדה שפיל לא היה כאן הייתה קשה עבור חברי הלהקה. לא היה קל להקליט את אלבומם הבא בקיץ 1973 באולפני אדוויז'ן בלונדון. אחרי שהם עשו את זה והגיעו לקהל מעריצים חדש עם האלבום הקודם Octopus, בעיקר באמריקה שאהדה את החבר'ה הבריטים, שעודדו אמריקנים רבים ליצור מוזיקה בהשפעת הענק העדין.

מתחים שררו, ותחושה שברירית שררה בין חברי הלהקה בזמן הקלטת האלבום. רוב היצירות סבבו סביב רעיון משותף בהשראת הפתגם: "מי שגר בבית זכוכית שלא יזרוק אבנים". אפילו היום חברי הלהקה, לא מרוצים מהתוצאה הסופית שיצאה באלבומם In a Glass House בשל האווירה לאחר עזיבתו של פיל. למרות שהאלבום עצמו הצליח לא רע, וכיום הוא בעל מעמד של קלאסיקה.

In a Glass House הוא פיסת מוזיקה נהדרת וחשובה הן לחובבי הלהקה ולחובבי הרוק המתקדם. אלבום זה יותר כבד מקודמיו, יש אווירת הארד רוק אופטימית בחלק מקטעיו, לצד הסגנון הידוע והאהוב של הלהקה הכולל טכניקות הרמוניות מתוסבכות, עיבודים מורכבים, ושילוב בין קלאסי לרוק אנד רול כמו שרק GG יודעים.



צליל של זכוכית שבורה (איך לא?) פותח את האלבום, שבהדרגה מתחיל להפוך לקצבי, עד לכניסת הלחן עצמו. בבום הלהקה מתחילב בקטע הספונטני The Runaway שממשיך להראות עד כמה חברי הלהקה הם וירטואוזים בכלי נגינתם. זהו קטע פתיחה מצוין המאזן בין הרוקיסטיות הקשוחה לקלאסיקה הפסטורלית והעדינה. אם זה הבית המרכזי שבו דרק שר, יחד עם נגינת הגיטרה המצוינת של גרי, או הגיחה הקצרה של החליליות הפסטורליות עם שירתו הביישנית של מיניר. אכן קטע נפלא לפתיחה.

ואז An Inmate's Lullady הוא מין שיר ערש מתוסבך בלחנו, אך מרגיע ונעים להאזנה במיוחד. קטע שנכתב ע"י קרי וריי, אך מבוצע ע"י דרק על השירה וקרי שממשיך להפילא בשליטה המוחלטת שלו כל מגוון רחב של כלי נגינה כמו ויברפון, טימפני, צ'לסטה ומה לא? דרק שר מאוד יפה, בנוסף יש את המוטיב המרכזי המאוד nursery rhyme עם הויברפון החמוד והתמים כיאה ללהקה מאנגליה המבצעת שיר ערש. אך כמו תמיד, אי אפשר לעבוד בצורה שגרתית, מיניר מכניס שלל הפתעות למיניהן שמגבירות את הסקרנות אצל המאזין. שוב הלהקה מצליחה לעשות כל כך הרבה בזמן קצר.

אז אחרי שנרגענו, אנחנו חוזרים לאנרגיות ספונטניות בקטע ההארד-פרוג Way of Life הפילוסופי בתכניו, הכולל בתוכו לחן מגניב וקליט בהשפעת להקות כמו דיפ פרפל. מהרגע שנשמעת צעקת GO!, יודעים שמשהו טוב הולך לקרות, הבית המרכזי בו דרק שר יישאר במוחו של המאזין לזמן מה, מה שמראה שהלהקה ידעה להיות גם קליטה מדי פעם, אך כמובן צריך להכניס קצת תסבוך, אז יש פה תחכומים פה ושם, וכדי להרגיע את האווירה חוזרים לאווירה ימי ביניימית אופטימית עם חליליות עליזות, כינור, ושירה ביישנית של מיניר, הלהקה מסיימת בתרועה אופטימית ויפה החותמת את צדו הראשון של האלבום. אנחנו עדיין סקרנים, וממשיכים אל הצד השני.

אחד מהקטעים הטובים ביותר שיצאו מהלהקה אי פעם ושהפכו לפריט חובה בהופעותיה, Experience הוא פשוט תענוג. 7 דקות של איזון בריא בין רוגע עליז ורגוע, לבין רוק אנד רול אופטימי וספונטני. זה מתחיל בשקט בשקט עם המוטיב המרכזי של הקטע עם שירתו השקטה של מיניר, כשבהדרגתיות המתח מתגבר, כמובן שכבר אז אנחנו מתענגים עם סולואי גיטרה וכינור, ומשם לליין הבס הכל כך בלתי נשכח. אז יש קטעי שירה מדיוולים רגועים, הנענים ע"י גיטרת הבס הכל כך דומיננטית של ריי, והליין ממשיך, עד שבום נסחפנו לרוק כיפי ושמח עם שירה כריזמטית ומאומצת של דרק, יחד עם נגינה מלאת חיים של גרי. כמו יצירה קלאסית טובה, הלהקה חוזרת לקטעים הקודמים מן היצירה, עד שחוזרים לסוג של ה"פזמון" המגובה בבס ליין עם סולו גיטרה בלוזי של גרי פשוט כיף לשמוע.

אחרי Experience, הלהקה באה לאזן עוד קצת את האווירה, עם קטע שקט וצנוע של 2 דקות בשם A Reunion הכולל את קרי בשירה ואת ריי על כינור. התחושה הימי ביניימית מורגשת מאוד, וזה פשוט נחמד להירגע עם שקט של כמה דקות תמימות המכינות אותנו לעתיד לבוא.

יצירת הנושא הספונטנית מסיימת את האלבום הזה בתחושה נפלאה. הלהקה מאזנת בצורה נפלאה בין רוק אנד רול אמריקאי אופטימי, עם מוזיקה קלאסית בארוקית אירופאית. ריף הגיטרה המופיע בתזמון הדקה הרביעית הוא רגע כיפי וקשוח שנזכר למשך הרבה זמן. עם הריף הזה מסיימת הלהקה את האלבום הזה כשפייד אאוט חודר באיטיות ומסיים את 8 דקותיו המושלמות של היצירה הזו. אך האלבום לא נגמר כאן. מין פלשבק קצר של כל הקטעים של האלבום, וסיום האלבום בדיוק כפי שהתחיל, בצליל של זכוכית נשברת. 38 דקות אופטימיות של רוק אנד רול בארוקי הסתיימו להן.

האלבום השחור לבן הזה יצא בספטמבר 1973, והיה לנקודת השיא של העוינות בין הלהקה לבין חברת התקליטים. חברת קולומביה שהייתה אחראית להפצת אלבומי הלהקה באמריקה, חשבה כי החומר לא מסחרי ולא ימכור מספיק. לכן החליטו שלא להפיצו באמריקה. לבסוף הוא נמכר פריט ייבוא, שהצליח מאוד. הקהל האמריקאי של ג'נטל ג'ייאנט היה הרבה יותר אוהד מאשר במולדתם. הצעד של קולומביה שפגע בקהל המעריצים של הלהקה בצד השני של העולם (הרבה מעריצים לא ידעו על קיומו של האלבום), הרתיח את חברי הלהקה בשל ההחלטה השגויה והקצרת אופקים הזו, מה שבסוף הסתיים במעברה של הלהקה לחברת תקליטים אחרת ובפריקת זעמם באלבום Free Hand שיצא שנתיים מאוחר יותר.

לסיכום, In a Glass House הוא קלאסיקת רוק מתקדם בריטי ושל הלהקה. עוד הישג נפלא שהלהקה עשתה בין השנים 1972-1975. לקנא ב-musicianship שלהם, ביכולת נגינתם והלחנתם. בעקבות האלבום, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות מוצלח שהתמקד בעיקר באמריקה שם היה הקהל האוהד. האלבום כולל כמה מהקומפוזיציות הטובות ביותר שלהם, מבוא נפלא ללהקה הנהדרת והלא מוערכת הזו (כמעט). מומלץ להשיג בגרסת הרימסטר של חברת Alucard שהוקמה ע"י חברי הלהקה מ-2010 ששיפר את הסאונד פלאים לעומת גרסאות קודמות. אני בטוח שיום יבוא והלהקה תגיע למעמד של להקת רוק פולחנית כמו חברותיה הפרוגרסיביות קינג קרימזון, ג'נסיס, יס, פינק פלויד וכל השאר. אז תזכרו, מי שחי בבית זכוכית, לא זורק אבנים אוקיי?

הנה האלבום להאזנה - ג'נטל ג'ייאנט - In a Glass House

Mahavishnu Orchestra - Birds of Fire

מהווישנו אורקסטרה? אלה לא החבר'ה האלה של הג'אז? מה שרוב הזמן יגידו על ההרכב האדיר ורב ההשפעה בתחום הג'אז-רוק ופיוז'ן. מה שרוב הזמן, רוקיסטים נוהגים להתנזר מסגנון הג'אז, אפילו מבלי לשמוע אותו. טוב אני שמח לבשר לכם רוקרים יקרים. אם חלקכם לא אוהבים ג'אז, אז תרשו לי להפתיע אתכם שבשנותיה הראשונות של להקתו של הגיטריסט שהנהגתו לא מוטלת בספק, ג'ון מקלפלין, הייתה להקת רוק עם צליל חזק כבד ו-badass במיוחד. ולכן, אני יכול להגיד כי אלבום המופת הזה Birds of Fire, הוא אלבום רוק מדהים ומשפיע במיוחד, שיש להאזין לו.

מקלפלין גיטריסט מוכשר מיורקשייר שהגיע ממשפחה מוזיקלית, הושפע בעיקר מג'אז צועני ופלמנקו. הוא אף נתן כמה שיעורים ללא אחר מג'ימי פייג'. כבחור צעיר , שהיה נחוש לפרוץ בגדול, עבר מקלפלין לארה"ב ב-1969, כשיש לו כבר מוניטין מכובד, ומנגן עם הגדולים ביותר: טוני וויליאמס וגם: בכבודו ובעצמו ג'ימי הנדריקס.

באותה שנה, כבר הוציא אלבום בכורה Extarpolation (שלא עורר סנסציה בקרב הקהל, עד ההצלחה של מהווישנו), והמאסטרו בכבודו ובעצמו, מיילס דיוויס, שהתלהב מאוד מהכישרון הצעיר, וצירף אותו להרכבו החשמלי המהפכני, שיצר את הג'אז פיוז'ן באלבומים מופתיים כמו In a Silent Way ו-Bitches Brew.

במהלך הקלטות Bitches Brew, מקלפלין פגש מתופף מוכשר במיוחד, העונה לשם בילי קובהם. מפנמה במקור, שלאחר קריירה בתזמורת צבאית, עבד עם הוראס סילבר, ג'ורג' בנסון ועוד רבים וטובים, וכך גם יצר לעצמו מוניטין טוב. כששמע עליו מיילס דיוויס, החליט להזמין אותו לסשנים של אותו אלבום אגדי, ושם פגש את מקלפלין. מכאן, זה כבר היסטוריה...

השניים הקימו הרכב שיהפוך לאחד השמות הטובים ביותר בתחום הפיוז'ן, לאחר צבירת ביטחון ועבודה עם שמות רבים וטובים. מקלפלין וחבריו פיתחו את הנוסחה המהפכנית שמיילס רקח לו ב-1969, והוסיפו לה יותר אגרסיות, יותר סאונד כבד, המון תעוזה, ובהשפעה מסגנונות אחרים מלבד ג'אז ורוק, כמו funk ומוזיקה הודית.

מקלפלין הבריטי החל להימשך לתרבות ההינדו בהשפעת מורו, הגורו סרי צ'ימוני. אשר הציע לתלמידו לקחת את השם Mahavishnu שמשמעותו "חמלה אלוהית, כוח וצדק" או The Great Vishnu היבט לאל החשוב בהינדו, וישנו.

השניים החלו לחפש הרכב. טוני לוין היה אמור במקור לאייש את עמדת הבס, אך לבסוף הדבר לא יצא לפועל. לוין מאז השיג לעצמו עבודה כנגן סשנים שעליה הרוויח סכום נאה (ג'ון לנון, פיטר גבריאל, פול סיימון) ובנוסף ניגן במספר הרכבים נפלאים כמו קינג קרימזון (בשנות ה-80), וליקוויד טנשן אקספרימנט (עם חברי דרים ת'יאטר).

לבסוף ההרכב הקלאסי, היצירתי, הידוע והטוב ביותר של הלהקה הגיע בתחילת שנות השבעים, כשכל חבר מגיע ממקום אחר בעולם, שמוכיחים עד כמה האמירה כי מוזיקה היא שפה בינלאומית כל כך נכונה. יש לנו את מקלפלין הבריטי, קובהם יליד פנמה, ריק ליירד הבסיסט שהגיע מאירלנד, ג'רי גודמן הכנר מארה"ב, והקלידן יאן האמר שהגיע מצ'כוסלובקיה.

החמישייה הוציאה לאור בקיץ 1971 את אלבום הבכורה שלה, The Inner Mounting Flame שקיבל ביקורות טובות והיה מפתח ללהקה בפרט ולפיוז'ן בכללי. האלבום כלל קטעי פיוז'ן כבדים רוקיסטיים משובחים העוברים בין סאונד עוצמתי במיוחד לצד רגעים של התעלות רוחנית שהושפעו מלימודיו של מקלפלין. אך כאן, ב-1973, הלהקה שכללה את הסגנון שלה, והגיעה לפסגת יצירתה עם המאסטרפיס Birds of Fire שהפך לאלבום חובה בקרב כל חובבי מוזיקה באשר הם.

כמו האלבום הקודם, גם אלבום זה כולל יצירות שנכתבו כולן ע"י מקלפלין, מלבד Miles Beyond שנכתב ע"י (איך לא?) מיילס דיוויס. הוספתו של הקטע הזה היא מחוות כבוד למנהיג ההרכב ומורו המוזיקלי של מקלפלין. יש לציין שגם ב-Bitches Brew יש קטע קצר אשר קרוי על שמו של הגיטריסט הצעיר.

מקלפלין לא נתן לשאר חברי הלהקה להביא את יצירותיהם שלהם ולבטא את עצמם, דבר שלבסוף יסתיים בפירוקו הקצר והמצער של ההרכב הקלאסי שלאחריו, ימשיך מקלפלין להמשיך להמציא את עצמו מחדש עם נגנים חדשים הבאים והולכים, אך כל מה שבא אחרי לא מתקרב להישגיו של ההרכב ההוא.

הלהקה הקליטה את האלבום באוגוסט 1972 בניו יורק באולפני CBS ובלונדון באולפני טריידנט. טכנאי הקול היה קן סקוט שכבר היה בעל שם גדול, כשהיה מעורב בעשייתם של כמה אלבומים נהדרים מאמנים גדולים כמו הביטלס(!), אלטון ג'ון, פרוקול הארום, פינק פלויד, דיוויד בואי ורבים אחרים.

סקוט עבד בחברת EMI, עד שקיבל הצעה ממפיקו של אלטון ג'ון, גאס דדג'ן להצטרף לאולפני טריידנט. סקוט הסכים והחל לעבוד עם אמנים רבים, ביניהם גם תזמורת המהווישנו שהייתה ניסיונו הראשון עם מוזיקת הג'אז.

התוצאה הייתה אלבום מושלם ומעורר השראה, שבהחלט מאז שיצא, שום דבר כבר לא היה כמו שהיה.



אז מכת גונג פותחת את 40 דקותיו של התקליט, שמיד לאחריו מגיח מקלפלין בגיטרת הגיבסון כפולת הצוואר שלו (כן לא רק ג'ימי פייג' ואלכס לייפסון), בלחן רוקיסטי וכבד במיוחד. הלהקה מתפרעת כאן ללא שום גבולות, עם ג'רי גודמן שנותן את מה שחסר להשלים את סאונד הגיטרה של מקלפלין. המוטיב המרכזי והמאיים על הכינור ייצרב בתודעתו של המאזין למשך הרבה זמן, ולאחר מכן מראים הנגנים עד כמה הם כה מ-ו-כ-ש-ר-י-ם. מקלפלין מפציץ בסולואים אגרסיביים וחסרי רחמים, עם גודמן שמיטיב לנגן במהירות שקשה להאמין למשמע אוזנינו. תזמורת המהווישנו פותחת את האלבום האדיר הזה בצורה ספונטנית ואנרגטית במיוחד, עם שיר הנושא שמשאיר את המאזין סקרן.

ואז מגיע, כנראה הלחן האהוב עליי ביותר באלבום. Miles Beyond, שכאמור נכתב ע"י דיוויס עצמו, והלהקה ביצעה אותו כמחווה של הגיטריסט לחברו הטוב בתחילת פריצתו. איך אפשר שלא להתענג על צלילי הפנדר רודס של האמר? וכמובן המנגינה המרכזית שמחזיקה את הקטע לכל אורכו. יש ריף מדהים ונפלא שקשה לא להגיד עליו כי הרוקיסטיות מודגשת חזק. שוב מקלפלין וגודמן מראים איזה צוות נפלא הם יחד במוטיב המרכזי אותו הם מנגנים יחד. זה לא אומר ששאר חברי הלהקה לא מצטיינים כמו עמיתיהם. קובהם מפליא בשינויי מקצבים ללא בעיה שלא באים בקלות, וליירד מחזיק את הקטע בנגינתו המאוד מורגשת, המראה עד כמה הוא יודע לספק ליינים מצוינים שמחזיקים קטעים מצוינים.

ממשיכים בספונטניות של חגיגה רוחנית עם הקטע הקצר אך תמציתי במיוחד, Celestial Terresial Commuters שנמשך 2 דקות אנרגטיות במיוחד, עם מנגינה קליטה מצדו של האמר המגובה ע"י שאר חברי הלהקה. מקלפלין נותן סולו אדיר וגודמן מגיב לו באחד אדיר לא פחות. גם האמר מביא פה סולו מגניב על קלידי המוג. שינויי המקצבים כאן לא חדלים מלהפתיע ולגרום למאזין לנסות לתופף את זה עם ידיו. 24 שניות של טירוף מגניב, ואנחנו ממשיכים.

כדי להרגיע את האווירה האנרגטית שאחזה בינתיים, מקלפלין מחליט לשלוף קטע מרגיע עם Thousand Island Park שמציג מלודיה נפלאה של מקלפלין על האקוסטית עם האמר על הפסנתר. כאן מקלפלין מציג את כישוריו על הגיטרה שאי אפשר להטילם בספק. הבחור יודע לנגן. וכך גם האמר, שמגיח לו בקטעי סולו קצרים מרשימים גם הם. אך שוב, אי אפשר מקלפלין הוא הכוכב כאן כמעט כמו בכל הקטעים. האגו הסולואיסטי עובד פה לפחות עד סיבוב ההופעות של האלבום.\

Hope הקטע הבא, הוא תרגיל מעניין של שינויי מקצבים תכופים, עם לחן קליט במיוחד שמוחזק ע"י גודמן שמראים כי הבחור יודע להיות דומיננטי ולהילחם בחבריו הרועשים. תחשבו על דיוויד קרוס המסכן, שלא הצליח לעמוד בקצב של חבריו בקינג קרימזון שהתמכרו לווליום גבוה במיוחד, כשלבסוף פוטר מן ההרכב. גודמן הוא המצב ההפוך.

הצד השני נפתח ביצירה הארוכה One Word שנמשכת כמעט 10 דקות, עם לחן אנרגטי במיוחד, העובר למעבר פיוז'ן מעניין במיוחד, עם ליירד בנגינה מושלמת על הבס,  תיפוף מושלם של קובהם, נגינת פסנתר חשמלי מצוינת של האמר המוכיחה עד כמה הכלי הזה כל כך עיצב את הפיזו'ן, שהפך אותו לחלק בלתי נפרד מהז'אנר. מקלפלין מגיח עם אקורדים פ'אנקיים, וכמובן איך אפשר בלי עוד דיאולוגי סולואים? מקלפלין תוקף על הגיטרה, האמר מגיב על הקלידים, וגודמן מתפרע על כינורו שעבר אפקט וואה וואה שנותן סאונד מעניין שלא שומעים הרבה. מיד לאחר מכן, סולו מושלם של קובהם. המתופף מקבל את קדמת הבמה המרכזית, שיגרום לכם לשכוח מ-Moby Dick ו-Rat Salad. הלהקה חוזרת, ומסיימת ובגדול. וזה הולך ומשתפר.

חוזרים לאווירה רוחנית, מיסטית ואפלה עם Sanctuary שמתחיל באופן מיסטי ואפל, עם ליין של גודמן המחזק היטב את האווירה. המתח מורגש לאורך הקטע בטכניקת קרשנדו, שמסתיימת בסיום חזק במיוחד שממשיך להותיר רושם על המאזין.

ואז בא Open Country Joe קטע אדיר, שמתחיל בנינוחות רוקיסטית רכה עם כינור של גודמן, שלאחריו שקט של כמה שניות הנקטע מיד ע"י המוטיב המרכזי שפשוט קשה להאמין שהקטע הזה בוצע ע"י אנשים. ומכאן עוברת הלהקה לאנרגיות הלא נגמרות של חבריה עם סולואים אנרגטיים ומלוכלכים במיוחד, שאחרי כל סולו חוזרת הלהקה למוטיב המרכזי. חוזרים לקטע ההתחלה במין קריצה לקאנטרי עם סולו של גודמן כיאה לסגנון, ומסיימים את זה יפה וטוב. אנחנו מגיעים לסוף האלבום.

Resolution הסוגר בשתי דקות תמימות של סגירת מסע מיוחד של 40 דקות מיוחדות מאוד. בקטע עצמו יש אופן מסתורי עם אקורדים שמקלפלין מספק יחד עם גודמן והאמר שמגיחים בקטע מלודי שעולה כל הזמן, והלהקה מסיימת את זה באופן משונה שחותם את המסע הרוחני של מקלפלין וחבריו.

האלבום יצא לאור ב-29 במרץ, 1973, והפך את הלהקה לסנסציה לוהטת בסצנת המוזיקה הפופולרית. רוקרים שונאי ג'אז למיניהם, אימצו את מקלפלין ולהקתו שהפכו אותם למוזיקאים נערצים במיוחד. הביקורות שיבחו, המעריצים קנו, והאלבום עצמו הגיע למקום ה-15 במצעד הבילבורד, מקום מכובד עבור אלבום פיוז'ן בטבלת דירוג של מוזיקה פופולרית. בעקבות זאת, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות, שבמהלכו נקלעה הלהקה למתחים.

בראיון שמקלפלין קרא במגזין Crawdaddy! הביעו האמר וגודמן את תסכולם מהנהגתו של מקלפלין, אשר לא נתן לחבריו להתבטא ולהביא חומרים משלהם. התהילה הגיעה, אך היא הביאה למתחים בין הגיטריסט לחבריו שלא חשו בנוח עם הנהגתו. התקשורת נעלמה במהלך הסשנים, וניסיון לתקן את המצב בניו יורק נכשל. הלהקה אף הקליטה חומרים חדשים באולפני טריידנט בלונדון במהלך 1973, אשר כללו גם יצירות משאר חברי הלהקה ולא רק מקלפלין. חומר זה לא יצא לאור. במקום זאת יצא אלבום ההופעה Between Nothingness and Eternity שתיעד את אחת ההופעות של ההרכב בביצועים חיים וספונטניים של אותו החומר הגנוז. מקלפלין הביע את רצונו להוציא את ההקלטות לאור במהלך שנות השבעים כשאמר זאת בראיון למגזין Gig, אך הן לא ראו אור עד שנת 1999 באלבום Thr Lost Trident Sessions שיצא 30 שנה מאוחר יותר.

הלהקה התפצלה. ההרכב הקלאסי של מהווישנו חדל מלהתקיים עד היום. מקלפלין המשיך עם להקתו כשהוא מגייס נגנים חדשים ביניהם הכנר המוכשר ז'אן לוק פונטי, אך שום דבר שמהווישנו הוציאו לאחר 1973 התקרב לרמה של מה שיצא בהתחלה. איש איש הלך לדרכו, בקריירות סולו מוצלחות, כשמדי פעם כמה חבר'ה משתפים פעולה לזכר אותם ימים.

האלבום יצא כשבגב העטיפה הופיעה פואמה מאת מורו של מקלפלין צ'ימוני, Revalation ובה ההשראה לשם האלבום:
No more my heart shall sob or grieve.
My days and nights dissolve in God's own Light.
Above the toil of life my soul
Is a Bird of Fire winging the Infinite.

I have known the One and His secret Play;
And passed beyond the sea of Ignorance-Dream,
In tune with Him, I sport and sing,
I own the golden Eye of the Supreme.

Drunk deep of Immortality,
I am the root and boughs of a teeming vast.
My form I have known, and realised,
The Supreme and I are one-all we outlast.

לסיכום, Birds of Fire הוא אלבום חובה בארסנל המוזיקה. על אדם לשמוע אותו כדי להבין על מה אני מדבר. התעלות רוחנית רוק אנד רולית המלווה בכמה אלתורים פרועים במיוחד, ואנרגיות חיוביות. הוא עדיין נשמע עדכני כיום, ועובר את מבחן הזמן. מעריצי רוק יוכלו להתחבר אליו בקלות בשל העובדה שהוא אכן כולל צליל אגרסיבי וחזק במיוחד, שיגרום לרוקרים לחשוב: "היי רגע זה לא נשמע כמו ג'אז!". מקלפלין הוא גיטריסט על שהשיג לעצמו מקום לצד נגנים רבים וטובים. אלבום זה ההוכחה המושלמת לכך. שליטתו המוחלטת בכלי נשמעת לכל אורך המאסטרפיס הזה. גם שאר הנגנים מפגינים יכולות נגינה מעולות שרק ניתן לקנא בהן. גודמן מביא סולואים מטורפים במיוחד המתחרים בקלות באלו של מקלפלין (מי אמר שכינור לא יוכל להשתלב ברעש?), קובהם מפליא לאורך כל האלבום בתיפופים נעלים ומורכבים במיוחד שניתן להגיד כי הם גדולים כשל בונזו (אולי אפילו יותר?), האמר הוא קלידן נפלא, הוא מספק אקורדים אווריריים המחזיקים את הקטעים, וגם מפציע בסולואים וירטואוזיים במיוחד, ליירד הוא אחד הבסיסטים הטובים ביותר שעולם הג'אז ידע. תרומתו נשמעת היטב, וכשהיא נשמעת אפשר לשמוע כי הליינים מספקים את הרקע הנחוץ לקומפוזיציות הנהדרות. אלבום חובה שצריך לבדוק. רוקרים בלי להינעל. אתם תגלו כאן להקה שאולי נקראת ג'אז במובנים המקצועיים, אבל זה רוק אנד רול חזק אנשים!

אז הנה בבקשה תהנו: Mahavishnu Orchestra - Birds of Fire

Gentle Giant ההתחלה

היה היה לפני שנים רבות חי לו יצור עליז הידוע כענק העדין. הענק העדין נוצר כתוצאה מפירוקה של להקת פופ בשם Simon Dupree and the Big Sound. ההרכב הורכב משלושה אחים יהודים (כן משלנו) פיל, דרק וריי שולמן. השולמנים פינטזו על הקמת להקת רוק שתהפוך למפורסמת, עם ניהולו של גיסם, ג'ון קינג, הלהקה נבחנה לאודישן מול נציגי ענקית התקליטים, EMI. הם קיבלו תשובה חיובית, ועם הוצאת סינגל ושמו Kites, הקהל בהופעות גדל, השמעות ברדיו בלתי פוסקות, אך האחים הרגישו כי הם כבולים לדרישותיהם של אנשי חברת התקליטים, היה נמאס להם מאותו להיט (שאגב גם בוצע ע"י נקמת הטרקטור), היה נמאס להם שאומרים להם מה לעשות, נמאס להם לסחוב את אותו שם סיימון דופרי, ובעיקר - הם רצו לנגן רוק. הם החליטו להתפרק, למרות חוזה מצד EMI שלבסוף בוטל בעקבות זאת.

האחים שולמן כבר התחילו לרקוח במוחם את הרעיון ללהקה הבאה. הם היו פרפקציוניסטים. הוריהם הכריחו אותם להתאמן שעה מדי יום על כלי נגינתם, אף על פי שלא הייתה להם השכלה פורמלית (מלבד ריי הוא ידע תווים). הם רצו לפרוץ את גבולות המוזיקה הפופולרית, והם נזקקו לנגנים מקצועיים כמוהם. בא אליהם קרי מיניר, קלידן צנוע במיוחד עם קול נוגה, שכישרונו לא מוטל בספק. הבחור למד במכללה המלכותית במוזיקה, וסיים תואר ראשון בקומפוזיציה. הוא מיד הצטרף, ומיד נוצר הגרעין הקשה של GG שהורכב ממיניר והאחים שולמן, המלחינים המרכזיים.

הגיטריסט שהגיע היה גארי גרין. הוא אהב מאוד בלוז וג'אז. הסולואים שעשה היו מצוינים, הוא היה נגן משורה הראשונה, וידע להכניס את האמריקניזציה השמחה לעומת הקרירות הבריטית של שאר חברי הלהקה. למרות זאת, הוא היה פתוח לדברים חדשים, וכששמע על GG, הוא נבחן, ומיד התקבל.

על התופים הצטרף בחור ושמו מרטין סמית', שעשה את עבודתו לא רע בכלל. שישה חודשים הלהקה עבדה על החומרים החדשים שלה שהיו מסובכים לנגינה, שהולחנו כאמור ע"י האחים שולמן ומיניר. המוזיקה הייתה בלתי מתפשרת במיוחד, שונה במיוחד מהאמנים שפעלו באותה תקופה. הפרוג של ג'נטל ג'ייאנט היה משהו אחר. אי אפשר לשחזר את זה. להקות כמו פינק פלויד וקינג קרימזון נכנסו לתודעת הקהל. GG הרגישו בטוחים ונחושים מספיק לפרוץ גם. החוזה עם EMI בוטל, אך הם השיגו להם חוזה מצד חברת ורטיגו שתקנה את עולמה חודש לאחר יציאת האלבום עם אלבום הבכורה של בלאק סאבאת'. אך כאן היא החתימה את GG, ובאופן נדיר לא התערבה לה בחומרים המוזיקליים, ונתנו לחבריה להמשיך עם השאפתנות האקספרימנטלית (לפחות עד 1974). לעבודת ההפקה, נשכר טוני ויסקונטי (כן ההוא שעבד עם בואי ובולאן) שעזר ללהקה לכוון למטרה המתבקשת, למרות הסאונד המלוכלך מעט של התקליט כשיצא לראשונה.

אלבום הבכורה של הלהקה שנקרא Gentle Giant (כמה מפתיע) הוא לא הטוב ביותר שלה. בטח לא מושלם. הלהקה הגיעה לשיאים גבוהים יותר במהלך הקריירה שלה, אך הוא הציג לעולם את חזונה של הלהקה החדשה באותו זמן, והציג יצירות נהדרות שהציגו להקה צעירה ורעבה לחידושים, אך עדיין לא הגיעה לבשלות אמנותית. יש כאן הכל: רוק אנד רול טוב וחזק, מוזיקה קלאסית, מוזיקה מודרנית, פולק, בלוז, ג'אז, סול ושלל ירקות מפתיעים. מה שיפה בGG מתבטא לאורך האלבום הזה: רגע אחד הם קליטים ומרקידים, ולפתע עוברים לעיבוד מתוסבך/מורכב שיכול לגרום אולי לעצבים למאזין הממוצע, אבל מעורר רושם בקרב המאזין הפרוגרסיבי שיראה גם ברגעים המתוסבכים כקליטים.



אז אנחנו פותחים את הקריירה המוקלטת של GG בשיר הנקרא איך לא? Giant עם צלילי אורגן גוברים, שמיד עוברים למוטיב המרכזי הרוק אנד רולי וחזק שיכול להקפיץ את המאזין ולהצטרף לקצב, אך זה רק לזמן קצר שלאחר שירתו של דרק, עוברת הגיטרה לריף המרכזי שלה, ומיד עוברת לתסבוך הכה אופייני לענק העדין, עם מקצבים מתסובכים. 6 הדקות הפותחות הללו, מציגות את הלהקה וסגנונה. זה לא השיר המושלם באלבום, אבל יש בו רגעים רוקיסטיים גדולים לצד מורכבות נדרשת. כמו בכל יצירת רוק מתקדם, פונים לכיוונים שונים ומפתיעים, למשל שירת הא קאפלה שאותה שר רק דרק (החבר'ה עוד לא מיצו את הפוטנציאל שלהם בנוגע לא קאפלה שיגיע בקטעים כמו Knots ו-On Reflection) או השירה המשותפת של החברים לצד המלוטרון. פתיחה לא רעה בכלל לאלבום נהדר, ומשם אנחנו ממשיכים.

הקטע השני הוא ללא ספק קלאסיקה ג'נטל ג'ייאנטית שהפכה לפריט חובה בקונצרטים שלה. Funny Ways בלדה נפלאה המגובה בטקסט פילוסופי, מציגה את הכישרון של החבר'ה לרגש. אפילו מתעבי הלהקה למיניהם לא יוכלו שלא לעמוד ביופי של השיר הזה. הנגינה על האקוסטית של גרין מושלמת, וריי מספק את הכינור הדרוש בשביל להשלים את התערובת. פיל ודרק שרים בצורה נפלאה, כשפיל שר את החלק המרכזי, ואחיו הקטן מגבה אותו. לפתע, הלהקה עוברת שוב למחוזות מפתיעים, עם קטע מעבר מפתיע ואנרגטי במיוחד, ומשם לסולו אדיר של גרין שמראה שהבן אדם יודע לנגן בלוז בצורה מושלמת. בהופעות השיר בן ה-4 דקות הזה פותח לאפוס של 9 דקות המציג תהפוכות ושינויים מעניינים עם סולו ויבראפון מטורף מצד מיניר (פשוט תסתכלו בהופעות), יכול להיות שבאלבום אולי היה עדיף שיישאר ככה.

בקטע השלישי, מנסה ליצור מין סיפור אימה קצר הנדחס לתוך שיר רוק. אז ב-Alucard (המילה Dracula במהופך) יוצרת קטע הארד רוק פרוגרסיבי במיוחד, עם ריף קשוח ומגניב עם סקסופון (עבודה מדהימה של פיל), כשהלהקה פורצת את הגבולות במה שקשור לתחום הווקאלי, וחברי הלהקה שרים באופן מפחיד, כשהם משתמשים באוברדאבינג (העמסת ערוצים על הקלטה) ובו הם משמיעים לאחור את קטע השירה, לצד השירה ה"רגילה" שמשתלבים ביחד ויכולים לגרום לצמרמורת. בעיקר עם התוף והחצוצרה שמגיעים משום מקום ומכניסים בהלה במאזין. כל חבר מרוכז בנגינתו. אפשר לשמוע את זה במיוחד בו כל כלי מנגן תווים בתורו. אגב שם היצירה הפך לשמה של חברת התקליטים של הלהקה המפיצה את רוב האלבומים, לאחר שהבינו כי יש להם זכויות על הקלטותיהם.

השיר הבא Isn't It Quiet & Cold? הוא קטע חמוד המשלב בין מוסיקה קאמרית להרמוניות ביטלסיות. פיל שר בצורה שאי אפשר לחשוב על זמר שיתאים יותר לשיר הזה. ריי מבריק על הכינור, כשהוא משתמש בפיציקאטו (פריטה על מיתרי הכינור). לעזרתו של הבסיסט שאייש את עמדת הכינור, ניגן אחיו הגדול דרק בזמן שהאח הגדול פיל שר (להקה של רבי נגנים אמרנו?). זה לא רוק. אבל יש לו יופי צנוע, שאוהבי השירים הרגועים למיניהם יאהבו. מתאים בעיקר לחורף.

עכשיו הגענו לשיא האלבום. האפוס המדהים של הלהקה, Nothing at All שנפרש לאורך 9 דקות תמימות, מציג את כישרונה של הלהקה לרגש, להרגיע, ופתאום להרקיד ולדפוק לפי הקצב. זוהי היצירה הארוכה ביותר של הלהקה בכל הקריירה שלה (הם לא התכוונו להרשים את הקהל באפוסים של 20 דקות). מתחיל בשיר פולק אקוסטי מרגיע עם עבודת גיטרות מושלמת עם שירה נפלאה ונוגה של פיל ודרק המשתלבים מצוין אחד עם השני, כשהם שרים על נערה שהיה לה הכל, מגלה שהיא כלום. המנגינה הפסטורלית, עוברת בהדרגתיות לבלוז רוק אנרגטי וכיפי עם ריף קליט שלא יוצא מהראש, עם שירה רוקיסטית של דרק שמגיח פה ושם עם צעקות yeah. לאחר סולו נפלא כרגיל מבית גרין, במכת גונג, נכנסת הלהקה לחלק השני, עם סולו תופים ארוך במיוחד של מר סמית', שלאחר מכן מצטרף אליו מיניר בפסנתר בארוקי שנשמע כאילו הולחן ע"י באך. למרות זאת, שני הכלים לא מתואמים בכלל, אך זה מסתיים כשהפסנתר עובר לנגינה ג'אזית, ומשם שוב למכת גונג, המחזירה אותנו לשיר הפסטורלי מההתחלה כמו יצירה קלאסית, ומסיימת את זה יפה וטוב, זו יצירה נפלאה שאולי היה צריך לשפר בה פרטים, אך מדובר כאן בהישג נפלא ומצוין. וזה הולך ונהיה טוב יותר.

Why Not? יה godammit זה בדיוק מה שמחפשים באלבום רוק של הסבנטיז. גרין ודרק מביאים לנו את הרוק אנד רול הכיפי והמקפיץ שכולנו אוהבים. כל השיר הזה קליט במיוחד, וכנראה היחיד שלא ייצא לכם מהראש לאחר שמיעה ראשונה של האלבום. הטקסט לועג לשירי אהבה בנאליים (זה לא מה שלהקת פרוג עושה בדרך כלל), הם אומרים לך בפרצוף אנחנו ג'נטל ג'ייאנט, אל תחפש אצלנו "רגשי" במוזיקה, לא רוצה? לא צריך! זה הארד רוק בלוזי משובח עם ריף גיטרה מושלם וקליט, שירה של דרק שמוכיחה כי הבן אדם הוא רוקיסט בכל נשמתו, וגיחה קצרה אל מוזיקה עממית פסטורלית עם חליליות שבדרך כלל היינו שומעים באזורים הפסטורליים של אנגליה בימי הביניים. ומה עוד צריך? אה נכון! סולו גיטרה, וboy ההנאה לא שונה כל כך משיר של הנדריקס, ולבסוף, סיום רוק אנד רולי שפשוט ניתן להגיד בסוף רק הללויה!

לסיום, מסיימת הלהקה בפטריוטיות אנגלית/רוקיסטית עם עיבוד שלהם להמנון הבריטי בשם The Queen, המשלב בתוכו את המארש הצפוי, עם בלוז אנרגטי ושמח, שמסיים 37 דקות של רוק בריטי, אופטימי והומוריסטי.

האלבום יצא ב-27 בנובמבר 1970, כשהצרכנים קנו אותו בעיקר בגלל העובדה שהוא מוצג בעטיפה הכל כך אייקונית של הלהקה, שהפכה ללוגו שלה. הענק העדין החיייכני, מקריח וג'ינג'י, מחזיק בחברי הלהקה המיניאטוריים, הפך לכל כך מפורסם בקרב הפרוגרים, עד כדי כך שהפרצוף פרי מכחולו של ג'ורג' אנדרווד הגיע למעמד השווה לפרצוף המפחיד של קינג קרימזון באלבום הבכורה המהפכני שלהם.

עם זאת, למרות שהאלבום הציג קומפוזיציות נהדרות ומעניינות, הוא סבל מסאונד בינוני ומעצבן כשיצא לראשונה על תקליט ויניל, מה שלא עזר עם הביקורות (המון אלבומים נקטלו בשל איכות הצליל שלהם). עם הזמן, האלבום הוכר כיצירה נהדרת וחשובה להתפתחות הרוק המתקדם הבריטי של תחילת שנות השבעים, בעיקר כשגרסאות רימסטר עזרו לשפר את הסאונד (הכי מומלץ של חברת Reprtoire הגרמנית מ-2004).

אז לסיכום, אלבום הבכורה של ג'נטל ג'ייאנט הוא לא הטוב ביותר שלה. הלהקה עשתה דברים גדולים הרבה יותר במהלך שנות השבעים. אך הוא מציג את הלהקה החדשנית הזו כשהייתה נחושה לפרוץ את גבולות המוזיקה הפופולרית תוך כדי סיכון שהם יהפכו למאוד מאוד לא פופולריים (הצהרה שהופיעה באלבומם הבא). יש בו אמנם רגעים קליטים וכיפיים לצד המורכבות המתוסבכת. הלהקה לא הגיעה לבשלות אמנותית, אבל היא הביאה כאן קטעים מדהימים שרק צריך להשמיע למאזין כדי להרשים. האלבום הזה יכול להיות מומלץ למתחילים עם הלהקה (למרות שמומלץ עם Octopus המופתי), בעיקר ב-Nothing at All ו-Why Not? בשבילי השירים הטובים ביותר באלבום. הוא אמנם קצר מדי, אבל החומרים שבו מספקים במיוחד, למרות שאולי היה כדא לבחור בסיום אחר. לא נורא. לאלבום כשיצא צורף סיפור דמיוני חמוד מאת ויסקונטי המפיק על פגישתו של הענק העדין עם חברי הלהקה. הא סיים את זה במשפט: "זהו הסיפור. אולי תחשבו שהוא פנטסטי, אבל גם המוזיקה היא כזאת" והוא צודק.

הנה האלבום להאזנה: ג'נטל ג'ייאנט - אלבום הבכורה