בשנת 1972, נפלה מכה על להקת ג'נטל ג'ייאנט. פיל שולמן ממייסדי הלהקה, שהיה אחראי על כתיבת יצירותיה, ואייש את עמדת כלי הנשיפה, עזב את אחיו הצעירים ממנו, וחזר לאנגליה בשביל חיים שגרתיים.
הלהקה הורגלה כבר לשינויים פרסונליים במשך השנים, אך זה היה זעזוע עבור הלהקה. דרק (שירה, סקסופון, בס) וריי (בס, חצוצרה, כינור, גיטרה) שולמן נאלצו עכשיו להסתדר בלי אחיהם הגדול.
מתחים החלו להיווצר בינו לבין שאר חברי הלהקה במהלך סיבובי ההופעות, הייתה לו משפחה שלא רצה לזנוח אותה, ובנוסף חיי המוזיקאי נמאסו עליו. הוא נטש את הקריירה המוזיקלית למען אחת בטוחה יותר בהוראה.
דרק, ריי, קרי, גרי וג'ון החליטו להמשיך הלאה, כשהאחים שולמן ומיניר עובדים על קומפוזיציות חדשות, טיפה יותר כבדות, וכמו תמיד מורכבות. הלהקה הייתה נחושה לפרוץ בגדול כמו עמיתיה, אך הם סירבו להתפשר וליצור את תבנית השיר הצפוי, ג'נטל ג'ייאנט תמיד חידשו ביצירות וטכניקות מורכבות במיוחד. העיבודים השתפרו, וכך גם הכתיבה.
אך העובדה שפיל לא היה כאן הייתה קשה עבור חברי הלהקה. לא היה קל להקליט את אלבומם הבא בקיץ 1973 באולפני אדוויז'ן בלונדון. אחרי שהם עשו את זה והגיעו לקהל מעריצים חדש עם האלבום הקודם Octopus, בעיקר באמריקה שאהדה את החבר'ה הבריטים, שעודדו אמריקנים רבים ליצור מוזיקה בהשפעת הענק העדין.
מתחים שררו, ותחושה שברירית שררה בין חברי הלהקה בזמן הקלטת האלבום. רוב היצירות סבבו סביב רעיון משותף בהשראת הפתגם: "מי שגר בבית זכוכית שלא יזרוק אבנים". אפילו היום חברי הלהקה, לא מרוצים מהתוצאה הסופית שיצאה באלבומם In a Glass House בשל האווירה לאחר עזיבתו של פיל. למרות שהאלבום עצמו הצליח לא רע, וכיום הוא בעל מעמד של קלאסיקה.
In a Glass House הוא פיסת מוזיקה נהדרת וחשובה הן לחובבי הלהקה ולחובבי הרוק המתקדם. אלבום זה יותר כבד מקודמיו, יש אווירת הארד רוק אופטימית בחלק מקטעיו, לצד הסגנון הידוע והאהוב של הלהקה הכולל טכניקות הרמוניות מתוסבכות, עיבודים מורכבים, ושילוב בין קלאסי לרוק אנד רול כמו שרק GG יודעים.
צליל של זכוכית שבורה (איך לא?) פותח את האלבום, שבהדרגה מתחיל להפוך לקצבי, עד לכניסת הלחן עצמו. בבום הלהקה מתחילב בקטע הספונטני The Runaway שממשיך להראות עד כמה חברי הלהקה הם וירטואוזים בכלי נגינתם. זהו קטע פתיחה מצוין המאזן בין הרוקיסטיות הקשוחה לקלאסיקה הפסטורלית והעדינה. אם זה הבית המרכזי שבו דרק שר, יחד עם נגינת הגיטרה המצוינת של גרי, או הגיחה הקצרה של החליליות הפסטורליות עם שירתו הביישנית של מיניר. אכן קטע נפלא לפתיחה.
ואז An Inmate's Lullady הוא מין שיר ערש מתוסבך בלחנו, אך מרגיע ונעים להאזנה במיוחד. קטע שנכתב ע"י קרי וריי, אך מבוצע ע"י דרק על השירה וקרי שממשיך להפילא בשליטה המוחלטת שלו כל מגוון רחב של כלי נגינה כמו ויברפון, טימפני, צ'לסטה ומה לא? דרק שר מאוד יפה, בנוסף יש את המוטיב המרכזי המאוד nursery rhyme עם הויברפון החמוד והתמים כיאה ללהקה מאנגליה המבצעת שיר ערש. אך כמו תמיד, אי אפשר לעבוד בצורה שגרתית, מיניר מכניס שלל הפתעות למיניהן שמגבירות את הסקרנות אצל המאזין. שוב הלהקה מצליחה לעשות כל כך הרבה בזמן קצר.
אז אחרי שנרגענו, אנחנו חוזרים לאנרגיות ספונטניות בקטע ההארד-פרוג Way of Life הפילוסופי בתכניו, הכולל בתוכו לחן מגניב וקליט בהשפעת להקות כמו דיפ פרפל. מהרגע שנשמעת צעקת GO!, יודעים שמשהו טוב הולך לקרות, הבית המרכזי בו דרק שר יישאר במוחו של המאזין לזמן מה, מה שמראה שהלהקה ידעה להיות גם קליטה מדי פעם, אך כמובן צריך להכניס קצת תסבוך, אז יש פה תחכומים פה ושם, וכדי להרגיע את האווירה חוזרים לאווירה ימי ביניימית אופטימית עם חליליות עליזות, כינור, ושירה ביישנית של מיניר, הלהקה מסיימת בתרועה אופטימית ויפה החותמת את צדו הראשון של האלבום. אנחנו עדיין סקרנים, וממשיכים אל הצד השני.
אחד מהקטעים הטובים ביותר שיצאו מהלהקה אי פעם ושהפכו לפריט חובה בהופעותיה, Experience הוא פשוט תענוג. 7 דקות של איזון בריא בין רוגע עליז ורגוע, לבין רוק אנד רול אופטימי וספונטני. זה מתחיל בשקט בשקט עם המוטיב המרכזי של הקטע עם שירתו השקטה של מיניר, כשבהדרגתיות המתח מתגבר, כמובן שכבר אז אנחנו מתענגים עם סולואי גיטרה וכינור, ומשם לליין הבס הכל כך בלתי נשכח. אז יש קטעי שירה מדיוולים רגועים, הנענים ע"י גיטרת הבס הכל כך דומיננטית של ריי, והליין ממשיך, עד שבום נסחפנו לרוק כיפי ושמח עם שירה כריזמטית ומאומצת של דרק, יחד עם נגינה מלאת חיים של גרי. כמו יצירה קלאסית טובה, הלהקה חוזרת לקטעים הקודמים מן היצירה, עד שחוזרים לסוג של ה"פזמון" המגובה בבס ליין עם סולו גיטרה בלוזי של גרי פשוט כיף לשמוע.
אחרי Experience, הלהקה באה לאזן עוד קצת את האווירה, עם קטע שקט וצנוע של 2 דקות בשם A Reunion הכולל את קרי בשירה ואת ריי על כינור. התחושה הימי ביניימית מורגשת מאוד, וזה פשוט נחמד להירגע עם שקט של כמה דקות תמימות המכינות אותנו לעתיד לבוא.
יצירת הנושא הספונטנית מסיימת את האלבום הזה בתחושה נפלאה. הלהקה מאזנת בצורה נפלאה בין רוק אנד רול אמריקאי אופטימי, עם מוזיקה קלאסית בארוקית אירופאית. ריף הגיטרה המופיע בתזמון הדקה הרביעית הוא רגע כיפי וקשוח שנזכר למשך הרבה זמן. עם הריף הזה מסיימת הלהקה את האלבום הזה כשפייד אאוט חודר באיטיות ומסיים את 8 דקותיו המושלמות של היצירה הזו. אך האלבום לא נגמר כאן. מין פלשבק קצר של כל הקטעים של האלבום, וסיום האלבום בדיוק כפי שהתחיל, בצליל של זכוכית נשברת. 38 דקות אופטימיות של רוק אנד רול בארוקי הסתיימו להן.
האלבום השחור לבן הזה יצא בספטמבר 1973, והיה לנקודת השיא של העוינות בין הלהקה לבין חברת התקליטים. חברת קולומביה שהייתה אחראית להפצת אלבומי הלהקה באמריקה, חשבה כי החומר לא מסחרי ולא ימכור מספיק. לכן החליטו שלא להפיצו באמריקה. לבסוף הוא נמכר פריט ייבוא, שהצליח מאוד. הקהל האמריקאי של ג'נטל ג'ייאנט היה הרבה יותר אוהד מאשר במולדתם. הצעד של קולומביה שפגע בקהל המעריצים של הלהקה בצד השני של העולם (הרבה מעריצים לא ידעו על קיומו של האלבום), הרתיח את חברי הלהקה בשל ההחלטה השגויה והקצרת אופקים הזו, מה שבסוף הסתיים במעברה של הלהקה לחברת תקליטים אחרת ובפריקת זעמם באלבום Free Hand שיצא שנתיים מאוחר יותר.
לסיכום, In a Glass House הוא קלאסיקת רוק מתקדם בריטי ושל הלהקה. עוד הישג נפלא שהלהקה עשתה בין השנים 1972-1975. לקנא ב-musicianship שלהם, ביכולת נגינתם והלחנתם. בעקבות האלבום, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות מוצלח שהתמקד בעיקר באמריקה שם היה הקהל האוהד. האלבום כולל כמה מהקומפוזיציות הטובות ביותר שלהם, מבוא נפלא ללהקה הנהדרת והלא מוערכת הזו (כמעט). מומלץ להשיג בגרסת הרימסטר של חברת Alucard שהוקמה ע"י חברי הלהקה מ-2010 ששיפר את הסאונד פלאים לעומת גרסאות קודמות. אני בטוח שיום יבוא והלהקה תגיע למעמד של להקת רוק פולחנית כמו חברותיה הפרוגרסיביות קינג קרימזון, ג'נסיס, יס, פינק פלויד וכל השאר. אז תזכרו, מי שחי בבית זכוכית, לא זורק אבנים אוקיי?
הנה האלבום להאזנה - ג'נטל ג'ייאנט - In a Glass House
אחד לFree Hand או לCivilian!
השבמחק