בשנות השבעים, הג'אז חווה תפנית דרמטית ששינתה את פני הסגנון לעד. אלבומו של מיילס דיוויס Bitches Brew, היה לאבן דרך שסימנה סופית את היווצרותו של הג'אז פיוז'ן שהתבסס בעיקר על כלים חשמליים מאשר אקוסטיים. דיוויס לקח את הנגנים הטובים ביותר: ג'ון מקלפלין, בילי קובהם, וויין שורטר, ג'ו זאווינול, צ'יק קוריאה וכמובן, הרבי הנקוק.
הנקוק כמו חובבי ג'אז רבים לא הבין את מה שמיילס ניסה ליצור, וחשב שזה יותר מדי. הוא סירב להתחדשות, ועזב את ההרכב של מיילס, עד שבסוף שנות השישים, בהקלטות של אותו אלבום אגדי, שאל את מיילס: "מה אתה רוצה שאנגן?" כיוון שלא ראה פסנתר אקוסטי באולפן. מיילס אמר לו: "נגן כל על הדבר הזה ששם".
הנקוק ראה פסנתר חשמלי של פנדר רודס, וחשב לעצמו: "הוא רוצה שאני אנגן על הצעצוע הזה?", וכשהחל לנגן, נקודת המבט שלו השתנתה. הנקוק אמר כי אהב את הסאונד. הוא היה עשיר ורגוע, ומאז הפסנתר החשמלי והנקוק ביחד.
לאחר העבודה עם מיילס, הנקוק ניסה לפרוץ לבד עם סדרה של אלבומי פיוז'ן ניסיוניים. הנקוק ניסה לגלות צלילים חדשים שלא מן העולם הזה, הוא ניסה לגעת בגבולות האטמוספריים. למרות שהיו אלבומים מעניינים ומצוינים, הוא לא הצליח לגרום להצטברות של קהל עצום שכבר נצבר אצל עמיתיו בתזמורת המהווישנו, תחזית מזג האוויר, ובחזרה לנצח.
הנקוק הבין שהוא צריך לחזור לכדור הארץ בשביל מגע עם אנשים. הוא כבר חש שהוא מיצה עם האקספרימנטלי. הנקוק חזר לסאונד יותר ארצי עם הרכב חדש שהקים בשם "ציידי הראשים" ובו הנקוק על פסנתר חשמלי וסדרת סינתסייזרים, בני מאפין על כלי הנשיפה (שכבר עבד עם הנקוק בעבר), פול ג'קסון על הבס, ביל סאמרס על כלי הקשה למיניהם, והארווי מייסון על תופים. נגינה במקצבים פ'אנקיים, ורית'ם אנד בלוז. זה היה הרעיון המרכזי בזמן העבודה.
ההקלטות התרחשו באולפני Wally Hieder בסן פרנסיסקו במהלך ספטמבר 1973, שם ההרכב ג'ימג'ם לו עד שלפתע עלתה סדרת הצלילים הבאה: G, G#, A, A#, G#, A#, C, C#, D, D#, A#, C# . מאז שום דבר לא היה אותו דבר מאז.
The Head Hunters are coming
הרבי הנקוק וחבריו עשו היסטוריה כשפתחו את האלבום עם אחד מסטנדרטי הג'אז הידועים ביותר מחוץ לעולם הג'אז. מדובר כאן בfunk לכל דבר. הקצב מדביק וכיפי לשמוע כל הזמן, והריף המרכזי כל כך ממכר ולא יוצא מהראש, שגם חבר'ה לא ג'אזיסטים רוצים לנגן את הליין הזה בג'אמים. הליין עצמו נוגן ע" הנקוק בקלידים הנמוכים של סינתסייזר ה-ARP Odyssey, שמאז ועד היום הפך למנגינה בלתי נשכחת. מי שלא מכיר את הקטע Chameleon חייב להפסיק לקרוא את הביקורת הזו, ולגשת אל האינטרנט/חנות הדיסקים ולשמוע את זה. הנקוק מרשה לעצמו להתפרע מדי פעם על הסינתסייזרים ועל הפנדר רודס ומשתגע על בסיס הליין בצלילים מגניבים שמחזקים את התגובה העצבית החיובית שמגיעה. כמובן, שמדי פעם עוברים למחוזות שונים, כשהפנדר רודס מספק קצת אווירה אטמוספרית. אחרי Chameleon, הרצון להמשיך לשמוע את האלבום מתחזק.
אחרי שהרבי נטש את המרחבים האטמוספריים, החליט לחזור לשורשים. מאיפה שהכול בא. בקטע Watermelon Man הוא חוזר למוזיקה ולקצב השבטיים של אפריקה, שנים רבות לפני כן. הקטע הזה שהיה קיים עוד משנות השישים והיה לקטע הראשון באלבום הבכורה של הנקוק Takin Off שהיה בסגנון הארד בופ, עבר כאן שינוי מסיבי, כשסאמרס מתחיל לנשוף אל תוך בקבוק בירה את המלודיה המרכזית של הקטע, ומשם מתפרעים עם החזון המוזיקלי כמו שבט אפריקאי עתיק. משם, עוברים לקטע funk קצבי רחוק שנות אור מהגרסה המקורית. עוברים למנגינה המרכזית, וביחד גם סולו מלא feel מצד מאפין על הסקסופון, וכמה זמן לאחר מכן, חוזרים למקצבים השבטיים שמתפוגגים לאט לאט. הנקוק עשה את זה והצליח להתחבר לשורשים. אפילו העטיפה מראה את החיבור הזה כשהנקוק מוצג בצבע כתום בוהק ועל ראשו מוצבת מסכה בהשפעת שבט המתמקם בחוף השנהב, בנוסף לטייפ המוצב בפיו.
עוברים לצד השני של האלבום, עם Sly. שכשמו כן הוא מוקדש לכוכב סליי סטון מSly and the Family Stone ששינתה את פני מוזיקת הfunk. זהו הקטע הכי ספונטני, כאוטי וג'אזי באלבום, כשלאורך עשר דקות, הלהקה מתפרעת לפי רצונה, כשהנקוק מתבל בתערובת קלידים מטורפים. אכן אחד מהקטעים הטובים ביותר של האלבום. מי שמתגעגע להרפתקנות הפסיכדלית-סוריאליסטית של הנקוק עם דיוויס, ישמח בקטע הזה.
לסיום האלבום, נפרדים מן המאזין בקטע רגוע יחסית לשאר Vein Melter. גם לו מנגינה קליטה במיוחד. הוא זורם, יש לו טמפו איטי, יש לו אווירה אטמוספרית מרחפת שלוקחת אותנו למקומות יפים. במהלך הקטע, מגבירים קצת את המתח, כשהווליום מתגבר, אך לבסוף חוזרים ומסיימים באקורד מסתורי שלאחריו מסתיים האלבום בדפיקות תוף שמתפוגגות לאט ומסיימות 41 דקות של funk קצבי, כיפי ומרתק.
האלבום יצא ב-26 באוקטובר, 1973, והביא את הנקוק להצלחה מסחררת בינלאומית, בעיקר עם Chameleon שעבר עריכה אכזרית ברדיו שהפכה אותו לשיר קצר בן 2 דקות, אבל הפכה את הנקוק למפורסם הרבה יותר מחבריו מ-Bitches Brew. עם הזמן האלבום הספונטני הזה, קיבל מעמד מכובד של קלאסיקה (בצדק), והפך לאלבום הג'אז הנמכר ביותר אי פעם (למרות שיש וויכוח שקיים האם האלבום הזה הוא באמ ג'אז כיוון שהוא קרוב יותר לfunk).
הנקוק המשיך לעבוד עם ציידי הראשים גם באלבומיו הבאים, שהמשיכו את מגמת הfunk עד 1976. אבל אם להודות, הנקוק לא הגיע מאז להישג גדול כמו זה, למרות שהמשיך להוציא אלבומים מצליחים, כשאף לא פחד להתנסות בדברים חדשים ואפילו הוציא אלבום קאברים לשירים של אמנים כמו הביטלס ונירוונה(!).
לסיכום, Head Hunters הוא פיסת מוזיקה חשובה ומשפיעה, וחשוב מכך: כיפית להאזנה. הנקוק וחבריו יצרו מג'אמים ספונטניים קטעים מדהימים שהפכו לחשובים ביותר במוזיקה הפופולרית. Chameleon הפך את הנקוק לכוכב יותא משאר האלבום כולו, מה שהופך אותו לאחד ממוזיקאי הג'אז הגדולים בעולם שהשפיעו על אמנים מחוץ לתחום. אמני רוק, funk, היפ הופ ועוד. גם אצלנו בארץ, יוני רכטר למשל מציין את הנקוק כהשפעה גדולה עליו, בעיקר באלבום הזה. חובה לכל חובב מוזיקה באשר הוא, כי הוא מיד יצטרף לקצב ה-funk, ולא יחדל.
הנה האלבום להאזנה - הרבי הנקוק וציידי הראשים
עוברים לצד השני של האלבום, עם Sly. שכשמו כן הוא מוקדש לכוכב סליי סטון מSly and the Family Stone ששינתה את פני מוזיקת הfunk. זהו הקטע הכי ספונטני, כאוטי וג'אזי באלבום, כשלאורך עשר דקות, הלהקה מתפרעת לפי רצונה, כשהנקוק מתבל בתערובת קלידים מטורפים. אכן אחד מהקטעים הטובים ביותר של האלבום. מי שמתגעגע להרפתקנות הפסיכדלית-סוריאליסטית של הנקוק עם דיוויס, ישמח בקטע הזה.
לסיום האלבום, נפרדים מן המאזין בקטע רגוע יחסית לשאר Vein Melter. גם לו מנגינה קליטה במיוחד. הוא זורם, יש לו טמפו איטי, יש לו אווירה אטמוספרית מרחפת שלוקחת אותנו למקומות יפים. במהלך הקטע, מגבירים קצת את המתח, כשהווליום מתגבר, אך לבסוף חוזרים ומסיימים באקורד מסתורי שלאחריו מסתיים האלבום בדפיקות תוף שמתפוגגות לאט ומסיימות 41 דקות של funk קצבי, כיפי ומרתק.
האלבום יצא ב-26 באוקטובר, 1973, והביא את הנקוק להצלחה מסחררת בינלאומית, בעיקר עם Chameleon שעבר עריכה אכזרית ברדיו שהפכה אותו לשיר קצר בן 2 דקות, אבל הפכה את הנקוק למפורסם הרבה יותר מחבריו מ-Bitches Brew. עם הזמן האלבום הספונטני הזה, קיבל מעמד מכובד של קלאסיקה (בצדק), והפך לאלבום הג'אז הנמכר ביותר אי פעם (למרות שיש וויכוח שקיים האם האלבום הזה הוא באמ ג'אז כיוון שהוא קרוב יותר לfunk).
הנקוק המשיך לעבוד עם ציידי הראשים גם באלבומיו הבאים, שהמשיכו את מגמת הfunk עד 1976. אבל אם להודות, הנקוק לא הגיע מאז להישג גדול כמו זה, למרות שהמשיך להוציא אלבומים מצליחים, כשאף לא פחד להתנסות בדברים חדשים ואפילו הוציא אלבום קאברים לשירים של אמנים כמו הביטלס ונירוונה(!).
לסיכום, Head Hunters הוא פיסת מוזיקה חשובה ומשפיעה, וחשוב מכך: כיפית להאזנה. הנקוק וחבריו יצרו מג'אמים ספונטניים קטעים מדהימים שהפכו לחשובים ביותר במוזיקה הפופולרית. Chameleon הפך את הנקוק לכוכב יותא משאר האלבום כולו, מה שהופך אותו לאחד ממוזיקאי הג'אז הגדולים בעולם שהשפיעו על אמנים מחוץ לתחום. אמני רוק, funk, היפ הופ ועוד. גם אצלנו בארץ, יוני רכטר למשל מציין את הנקוק כהשפעה גדולה עליו, בעיקר באלבום הזה. חובה לכל חובב מוזיקה באשר הוא, כי הוא מיד יצטרף לקצב ה-funk, ולא יחדל.
הנה האלבום להאזנה - הרבי הנקוק וציידי הראשים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה