אלתור קולקטיבי - קולמן וחברים

Holy Shit! מה זה?! אין מלודיה, שום דבר שאפשר לזכור, אין קצב שאפשר להישאר עליו, כאוס, קקופוניה, מה זה לעזאזל הדבר הזה?!

מכובדים, מאזינים, חוצנים (אם יש) ברוכים הבאים לעולמו המוזיקלי המופרע של אורנט קולמן. שם ששמעתם עליו לא פעם או פעמיים, ואם אתם חובבי ג'אז, אתם יודעים טוב מאוד שהאיש הזה עשה דברים שכמו שקולטריין פעם אמר: OUT OF THIS WORLD!

קולמן האוונגרדיסט, הסקסופוניסט, הלא מגניב בחבורה, הפועל במחתרת, לא סתם נחשב לאדם ששינה את תולדות הג'אז לנצח. האבא, האמא, האח, האחות והמי ומי של הג'אז החופשי. הבחור בעט וזרק לעזאזל את המלודיה/הרמוניה/קצב, ופעל לפי החוקים שלו. לכן, לא תמיד זכה להערכה והערצה בתקופתו, ועד כמה שניסו להוריד אותו למטה, הוא שמר על הגישה החדשנית והבועטת עד סוף ימיו.

לא עניין אותו לנגן סולמות, לא עניין אותו מהלכים הרמוניים, הוא בא פשוט לנגן, ואם לנגן אומר להוציא מהסקסופון דברים שאף אחד לא יודע בדיוק מהם, אז כזה היה אורנט. מטורף, מחוץ לנורמה, לא עוקב אחרי שום חוקים, הולך על הקטע שלו. הוא בעצמו לא היה מטורף, הטירוף שלו התבטא ברגע שהחל לנשוף לתוך הסקסופון. בין אם היה מפלסטיק או ממתכת.

הוא עבר המון דברים בחיים. הורדה מהבמה, תשלום בשביל שלא ינגן, פגיעה בסקסופון, זריקות ממועדונים, הוא אפילו חטף מכות בגלל הדברים שהוא עשה. אבל הוא המשיך, ולא ויתר, לא שם על אף אחד, והיום אפשר לומר שהוא השיג את המטרה שלו. קולמן השפיע על אינספור מוזיקאים שאנחנו מכירים ואוהבים היום, גם אם הם לא בדיוק מהטריטוריה הג'אזיסטית.

היה צריך נגנים אמיצים ועם אותו חזון מטורף כמו שלו, כדי להוציא את שאיפותיו לאור. והוא דאג להקיף את עצמו בנגנים הכי מושחזים והכי מטורפים בסצנה. צ'ארלי היידן, אריק דולפי, פרעה סנדרס, דון צ'רי, ג'ימי גאריסון, והרשימה היא חלקית...

מה שכן, בניגוד לחבר'ה כמו קולטריין, סנדרס ואלברט איילר שעשו המון רעש, שלפעמים נראה כאילו ש"מנסים להבריח את הקהל", קולמן ידע לשמור על מלודיה. בדר"כ כלל היו לו דברים שהיית יכול לזכור. אז אם רצית לחפש איזושהי מנגינה שתישאר לך בראש ותוכל לזמזם אותה, ביחד עם קצת טירוף וכאוס במוזיקה, אז אונרט היה האיש.

המוזיקה של אורנט כמו של אמני פרי ג'אז רבים, היא כמו ציורים של ג'קסון פולוק, שופכים הכל, לא נותנים חשבון לאף אחד, צבעים נזרקים באופן חופשי, כאוס טוטאלי ומכוון לחלוטין, שמשאיר את הלסת פתוחה. והרבה אלבומים שלו נשאו שמות צנועים במיוחד שבהחלט מציגים את המוזיקה של אונרט למאזין בדרך הטובה ביותר: The Shape of Jazz to Come, This Is Our Music!, Change of the Century, וכן, גם אחד האלבומים שלו הפך להיות שם של סגנון שלם והוא Free Jazz. על האלבום הזה אני אדבר.

ב-21 בדצמבר, 1960, באולפני A&R בניו יורק, קולמן, כבר אז קיבל מוניטין של מהפכן, כשעם כל מתנגדיו ושונאיו, נמנו גם מעריצים ותומכים שהכתירו את עבודתו גאונית כמו מר צ'ארלס מינגוס וגם אדון מיילס דיוויס (שחשב שקולמן בעצמו הוא מטורף). עם האלבום שלו The Shape of Jazz to Come שהציג לעולם הג'אז שפה חדשה וגישה חדשה, הוא אסף את חבריו להרכב מהאלבום האגדי ההוא+אורחים מיוחדים.

הבחור ניצל את הטכנולוגיה לטובתו, ופשוט יצר שתי להקות, כשכל אחת מנגנת בערוץ משלה. בערוץ השמאלי: מר קולמן, והנגנים הבאים: שותפו דון צ'רי, סקוט לפארו (מהכנופיה של מר ביל אוונס) על הבס, ובילי היגינס על התופים. בערוץ הימני: לא אחר מאריק דולפי על הקלרינט בס, פרדי האברד על החצוצרה, צ'רלי היידן על הבס ואד בלקוול על התופים. הג'אם הייחודי הזה לא נשמע, וכנראה עוד לא יישמע אי פעם, הקלטה נדירה של החבר'ה בשיאם, כשהם פרועים, בעלי חזון, ובעיקר לא יודעים גבול מהו. אף אחד מהמשתתפים בג'אם ההוא נמצא איתנו היום, ולכן ההקלטה הזו היא תיעוד של החבר'ה האלה, והו כמה שזה תענוג...

לאחר שהוחתמו בחברת אטלנטיק הגדולה, הגיעו החבר'ה להקליט את האלבום, כשעל כיסא ההפקה, מאז The Shape of Jazz, אחיו של אהמט, נשוהי ארטגון, ועל האנג'נירינג, טום דאוד, שם גדול בתחום (עבד גם עם קלפטון, וזה רק אחד ממספר אמנים ענקי שעבד איתם). אבל בעיקרון, זה הרגע של אורנט. הסקסופוניסט החביב אומר לחבריו לנגן כרצונם, והתוצאה...  ובכן, אפשר להגיד שהג'אזיסטים המסורתיים לא בדיוק מתו על זה.


מותר לי לעשות מה שבא לי

אבל אני מת על זה. זה פשוט כל כך כיף, לשמוע את ההתחרעויות האלה, במשך קצת יותר מחצי שעה, ומכאן זה כבר עולם אחר. לפעמים עם כל הרוגע והשלווה בנפש האדם, צריך קצת את ההרסנות, הטירוף, והשיגעון שאנשים לא יכולים להתכחש שזה קיים אצלם. יש משהו מאוד צעיר בזה. בדר"כ אומרים שג'אז הוא מוסיקה משעממת, חסרת רגש וייחוד, שפשוט נועדה לשמש כרקע נחמד לאיזשהו אירוע יוקרתי. האלבום הזה מוכיח שזה לא נכון בשיט!

האלבום הזה הביא שם של סגנון אחד שלם שנוצר ע"י אדם אחד. הפרי ג'אז לא בא להרגיע, הוא לא בא לשמש למוזיקת רקע, הוא בא לזעזע את המאזין, להציג אזורים חדשים, משהו שעוד לא נתגלה, קצת כמו משל המערה של אפלטון. האנרגיות של פרי ג'אז קיצוניות שהן משתוות לאלה של רוק, פאנק, אפילו מטאל. כל כך אגרסיבי, עד כדי כך שסלייר הופכים להיות ABBA ליד אורנט וחבריו. המווון רוקרים הודו שהושפעו מהמהפכה של אונרט וחבריו, ואמרו כי נהנו מזה הרבה יותר מאשר המוזיקה הפופולרית של התקופה. פשוט תשאלו את לו ריד שהביא את הנויז והחופשיות שברוק נ רול עם חבריו בוולווט אנדרגראונד, ששינו את פני הרוק והמוזיקה הפופולרית לתמיד.

עוד דבר שהופך את האלבום והז'אנר כולו לכיף אחד גדול, הוא שאתה אף פעם לא יודע מה עומד לבוא, מה מתרחש, ואתה צריך לשמוע את זה שוב ושוב כדי לקלוט. יש פה ביג וואו של "מה זה היה?", ומכאן, כנראה הסיכויים שהאלבום הזה יישמע רק פעם אחת, הם אפסיים. יש רגעים מעטים זכורים שייגרמו למאזין להיזכר, כמו ההתפרעות של המתופפים שהופך את זה עד כדי כך למוזיקה שבטית (אורנט הצליח לחזור לשורשים), וסולו בס משונה ומעניין במיוחד.

שוב פעם צריכה להיות ההשוואה של המוזיקה לאמנות. ווסילי קנדינסקי אמר כי הצבע בציור הוא "אישיות" שמתקשר לקול מסוים שמופק. מין ניסיון להראות בצורה ויזואלית את המוזיקה, דבר שניכר הרבה מאוד בציורים המופשטים שלו. אז במקרה של קנדינסקי, לאורנט וחבריו יש אישיות דינמית מאווווד, והצבעים כל כך רבים, שפשוט לבהות בציור של קנדינסקי בזמן האזנה לאלבום הזה, יתאים כמו כפפה ליד. למעשה, בעטיפה בריבוע הקטן, מופיע ציורו של ג'קסון פולוק, "האור הלבן", שצייר 6 שנים לפני אותו ג'אם.


עכשיו כולם מביטים ומאזינים...

כשיצא האלבום בספטמבר 1961, עולם בג'אז הוכה בשוק. אין סטנדרטים, אין רעיון, אין אלתור על גביו, רק רעש אחד גדול. ועוד קטע אחד. פשוט קטע אחד של רעש. באותה תקופה זו הייתה היצירה הכי ארוכה אי פעם במוזיקה הפופולרית. במגזין Down Beat, נכתבו שתי ביקורות על האלבום. אחת של פיט וולדינג שנתן לאלבום חמישה כוכבים, ולעומתו ג'ון א. טינאן, לא נתן לו כוכבים בכלל. אנשים לא יכלו לסבול את מה ששמעו, והחזון של אורנט לא התקבל יפה, אבל הרבה אהבו, והרבה ממשיכים לאהוב, ואני אחד מהם.

Free Jazz הוא צעידה קדימה, הוא תשובה מצוינת ל"מהי מוזיקה?" ו"מה נחשב מוזיקה?" כמו מלחיני האוונגרד המהפכניים, אורנט פשוט לוקח את הבלוז המסורתי, ומעוות אותו לחלוטין, קדמה בתולדות המוזיקה, שרבים עדיין מסרבים לקרוא לזה מוזיקה. ביו ג'אזיסטים שאהבו והלכו עם הרעיון, רוקרים אימצו את הרעיון בהתלהבות, והרשו לעצמם להתפרע. האלבום הזה הוא מייסד הקונספט של הקלטת ג'אם אחד ארוך, כשאמנים גדולים יעשו דברים בהשפעת הקונספט, אך בצורה בוגרת יותר, כמו ג'ון קולטריין עם Ascension האדיר שיצא 4 שנים אחרי, ופיטר ברוצמן שלקח את הרעיון לרמה קיצונית עוד יותר עם אלבומו Machine Gun שיצא ב-1968, ואחריו היה נראה שאי אפשר להגיע רחוק יותר מזה.

אורנט מסרב להתבגר, וטוב שכך. כשעולם המוזיקה חשב שצריך לרכוש השכלה גבוהה במיוחד, וכל מוזיקה כמו בFree Jazz נראתה נמוכה, ילדותית בקטע של "כל אחד יכול לעשות את זה". אז זהו שזה לא פשוט בכלל. וגם עשו את זה לפניכם. היום, ההשפעה של האלבום הזה היא מכרעת ולא מוטלת בספק. האלבום הזה היה מהפכני והפיל לסתות בתקופתו, הוא עדיין מפתיע ומפיל לסת. ובלי שום קשר למהפכנות, אוונגרד, וכל החידושים האלה, זה פשוט כיף. כן כיף. אי אפשר לתאר את זה טוב יותר. אנשים עם ראש פתוח, ג'אזיסטים, רוקרים (בעיקר אתם) רדו למטה, ותשמעו את האלבום הזה, שום דבר לא יהיה אותו דבר אחרי. קולמן שהלך לעולמו לפני שנה, ייזכר לעד בתור אדם גדול, שהחליט לעשות משהו גדול, והפך לתופעה.

לסיכום, Free Jazz הוא אלבום צעיר לנצח, כיפי, מהפכני ואדיר. כבר 55 שנים עברו מאז יצא, ועדיין לא נמאס, וגם קיבל את הכבוד הראוי לו כשעבר רימסטר שניקה את הערוצים, ושילב בין שני החלקים המופרדים בתקליט הויניל, ליצירה אחת בדיוק כפי שתוכנן. יש בו אנרגיות שקרובות ללהקת רוק, והוא פשוט תשובה לכל אלה שאומרים ש"ג'אז לא מעניין". אולי לא כדאי להתחיל את ההיכרות עם קולמן באלבום הזה, עדיף יותר ל-The Shape of Jazz to Come שעוד יש בו מלודיה שאפשר לזכור, ובכל זאת גם הוא היה גם הוא שוק גדול כשיצא אז ב-1959, ונחשב עד היום ליצירת מופת. בכל מקרה, אם אתם רוצים לפתוח באלבום הזה אז אוקיי, כמה כיף מצפה לכם.

ובמילותיו של אורנט: Jazz is the only music in which the same note can be played night after night but differently each time


הנה האלבום להאזנה: אורנט קולמן - ג'אז חופשי: אלתור קולקטיבי

Radiohead - Kid A

בשנת 1997, רדיוהד כמו אבותיהם מהעשורים הקודמים, הפכו מלהקת אנדרגראונד ידועה בקרב סצנת האינדי, לענקית ואהובה בכל העולם, אחרי שהוציאו את OK Computer. יצירת המופת שלהם, שהעלתה אותם לליגה של הגדולים, והוכיחה לעולם ש-Creep לא יהיה הדבר היחיד שהם ישאירו לו. בעקבות ההצלחה ההיסטרית של האלבום, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות אינטנסיבי, בו חברי הלהקה נסעו ממקום למקום, וכאן התחילו הבעיות. הסרט Meeting People Is Easy שתיעד את הלהקה במהלך הטור, הוא ההמחשה המצוינת של השורות הקודמות.

חברי הלהקה. ילדים טובים מאוקספורד, לא יכלו עם כל הלחץ שנופל עליהם, ובעיקר הסולן ת'ום יורק שסבל מהתמוטטות נפשית ומחסום כתיבה. כל פעם שהרים גיטרה, כתב כמה אקורדים, עצר, שם את הסקיצה במגירה, ניסה ליצור ממנה משהו, ולבסוף השמיד אותה כשנראה שאין לו רעיון. לאט לאט, הסולן הדכאוני עם העין העצלה, החליט להיפטר מכל המיתוס שאפף סביבו וחברי להקתו. מספיק עם מוזיקת רוק, די, אי אפשר יותר. היא משעממת, אין טעם עוד לנסות להתפתח ממנה.

הטור המשיך, ויורק חשש שעוד רגע, הוא עלול לאבד את השפיות. עד שהגיע לעזרתו מייקל סטייפ, הסולן של R.E.M. גיבורי נעורים של החבר'ה כבתקופתם המוקדמת. סטייפ, מורו ורבו של יורק, עזר לו להתמודד עם כל הכאוס שהיה מסביבו. בעזרת מנטרה שחוזרת על עצמה: "זה לא אני, זה לא קורה, אני לא כאן". ככה יורק למד איך להיעלם לחלוטין. סטייפ הושיע את יורק, ולאחר הטור, הם החליטו לפתוח דף חדש. דף שישנה את ההיסטוריה של הלהקה ושל המוזיקה הפופולרית לעד.

ב-1999, נכנסה הלהקה לאולפני ההקלטות, כשאין להם שמץ של מושג מה הם עושים. יורק החליט ללכת עם הקונספט, וסירב לחזור על הרעיון של שירים קליטים בני 4 אקורדים. יחד איתו, גם הגיטריסט ג'וני גרינווד, דמות חשובה לא פחות בכלל מהסולן שהלך גם הוא על הכיוון הבלתי נודע. לעומתם, היה את אד או'בריאן שרצה להישאר על הרעיון של שירי פופ פשוטים וקליטים שמיד נגנז. זה רק מבהיר כמה יורק היה ממוקד במטרה. לא עניינה אותו יותר מלודיה, רק קצב. הגיטריסט חשש שלא יהיה לו מה לתרום ולנגן באלבום כשהבין שהגיטרות שלו, והתופים של פיל סלווי לא נשמעים בחומר החדש.

החבר'ה גם הקשיבו לדברים חדשים, שפתחו להם את הראש, והביאו אותם לצעוד בטריטוריות לא מוכרות. אמני מוזיקה אלקטרונית שפעלו בלייבל Warp כמו אפקס טווין וAutechre, אמני ג'אז גם הם נכללו עם מיילס דיוויס, צ'ארלס מינגוס ואליס קולטריין, להקות קראוטרוק גרמניות כמו קאן, פאוסט ונוי!, והכי חשוב כנראה, מוזיקה קלאסית של המאה ה-20. מודרני, א טונאלי, אוונגרדי, בלתי מתפשר. מלחינים כמו אוליביה מסיין וקז'ישטוף פרדנצקי היו השפעה מרכזית על גרינווד.

את הגיטרות, החליפו מכונות תופים, סינתסייזרים, תוכנות במחשב כמו Cubase, ואחד הכלים היותר מעניינים, גלי מורטנו, שהוא מין כלי אלקטרוני קדום משנות ה-40, כשהאוונגרד האירופאי היה בשיאו. לחברים לא היה כלום מלבד כמה ביטים שהביא יורק על המכונת תופים. תהליך היצירה היה מלווה בקשיים כשלפעמים החזרות הניבו יצירות חדשות, ובחלקן לא היה כלום, כשהמתיחות מורגשת היטב. או'בריאן פירסם את מחשבותיו ושיתף את המעריצים בתהליך העשייה בבלוג אינטרנטי, עוד לפני שהדבר בכלל היה in.

תהליך כתיבת המילים גם הוא הושפע מאוונגרד, בעקבות דרכו המהפכנית של טריסטאן צארה של "איך ליצור שיר דאדאיסטי?", כשהוא לקח עיתון גזר ממנו כמה מילים עירבב בכובע, ושלף באקראיות, כשמקולאז' המילים נוצר קטע שירה. הדרך הזו אומצה ע"י משורר הביט ויליאם ס. בורוז שהצליח להביא את המודעות לשיטה הזו, וגם דיוויד בואי. יורק הרגיש שזה חזר לו. הוא שוב פעם כתב מילים. אבל הפעם המשמעות שלהם הייתה מעורפלת, לא מובנת, אפילו קצת סתומה. אבל סתומה במכוון.

בין התקופה של ינואר 1999 עד אפריל 2000 כמעט שנה, הקליטו החבר'ה את החומר לאלבום הזה, כשהרבה מהחומר לא זכה בסוף לצאת לאוויר העולם. יותר מ-20 קטעים היו להם, בנוסף לחומר לאלבום הבא. גרינווד, החבר היחיד שהיה לו ידע תאורטי במוזיקה, בחן את התזמורת שתנגן באלבום, באמצעות יצירות של פנדרצקי ומסיין. התזמורת שנבחרה היא תזמורת ג'ון הקדוש, כשהמנצח שלה ג'ון לובוק, עודד את נגניו להיכנס לרעיון של גרינווד, ולבוא ברוח ניסיונית. כמה נפלא הוא שיתוף פעולה בין עולמות שנראים לכאורה שונים לגמרי.

ב-19 באפריל של 2000, הודיע יורק הנרגש שההקלטות הסתיימו. התהליך המפרך הניב חומר רב, שאותו הלהקה שקלה להוציא חלק ממנו ב-EP. אך החליטו שלא. ואז, ב-2 לאוקטובר 2000. בחורף הקר, יצא האלבום Kid A. עולם המוזיקה נדם, והוכה בשוק...
האלבום, שהחומר שלו הוא מוזר אפילו יותר מהשם שלו, לא מזכיר דבר שהלהקה עשתה עד אז. מנגינות מינמליסטיות, ביטים של דראם משין, אין גיטרות, מקצבים שבורים, מילים שלא מדברות על שום דבר, מה זה הדבר הזה?! אבל זה היה חידוש, זה היה צעד קטן לרדיוהד, צעד גדול לעולם המוזיקה. אלבום הרוק הכי מצופה מאז In Utero של נירוונה, גרם למעריצים רבים להרים גבה. זה לא היה רוק. אבל זה היה משהו חדש ועוד איך...


הנה משהו חדש. רוצים לשמוע?

בתווי פסנתר חשמלי אווריריים, מגיעה כנראה ה-מנגינה של האלבום, שכבר מעידה כי שום דבר לא הולך להיות אותו דבר מעכשיו. יש קולות מוכפלים, יורק שר בקול הבודד שלו שכל דבר במקומו הנכון. על זה שהוא קם כשהוא מוצץ לימון, שיש לו שני צבעים בראש. מה זה אמור להיות? Everything In It's Right Place הוא יצירת מופת של מינמליזם פתיח מצוין לאלבום מפתיע, שאיתו חברי רדיוהד מכריזים: "הנה אנחנו! יש לנו משהו חדש!". זה למעשה יורק סולו על שירה, פסנתר חשמלי וסינתסייזר, כשגרינווד וסלווי על הסימפולים והעבודה באולפן. הסולן שסיפר שמוזיקה אלקטרונית ריגשה אותו יותר מכל דבר ששמע על גיטרה, הלחין את השיר כשהוא ניגן על הפסנתר שבביתו. הוא לא שלט בכלי באופן מלא, אבל הכלי ריגש אותו. ממספר אקורדים, הוא יצר את המאסטרפיס הקטן הזה, שרק צריך לשמוע אותו כדי להבין עד כמה הוא גאוני. כשאני שמעתי בגלגל"צ את השיר כשאמרו "ועכשיו רדיוהד", הייתי בטוח שזה Karma Police, פתאום הדבר המוזר הזה נשמע, ואני שואל את עצמי "זה רדיוהד?" רגע מדהים ששינה לי את התפיסנ המוזיקלית שלי.

ואז כשהשיר מתפוגג לו, מגיע שיר הנושא. קטע מ-ו-ז-ר במיוחד, כששומעים אורגן צעצוע מתנגן לו, ופתאום מגיעים ביטים, ומנגינה לצד רעשים אלקטרוניים, ויורק מתחיל לשיר, אבל מה זה אמור להביע? קולו של הסולן מעובד, כאילו רובוט שר, אף אחד לא מבין בדיוק על מה הוא שר. וזה נהיה מוזר מרגע לרגע. מנגינת אורגן הצעצוע מחזיקה את כל השיר, ולפתע עוברים לקטע שונה לחלוטין, אמביינט רגוע ומדיטטיבי שמנוגן על סינתסייזר, עד שהאורגן המצועצע חוזר, ויורק שר שוב. שתי המנגינות משתלבות, ואפקט גיטרה אחד מסיים את השיר, כשהמאזין שלא שמע את זה מעולם, מוכה בתדהמה.

ואז מגיע ה-דבר! אבל וואו. פשוט איזו גאונות בפשטות שמתיימרת להיות מורכבת. ריף בס כל כך פשוט, שמפותח בהדרגתיות לאט לאט כשכל הכלים מצטרפים, פתאום מגיעים כלי נשיפה שנשמעים לא קשורים בכלל. יורק מתחיל לשיר, נשמע פתאום אפקט מוזר כשהוא מסיים לשיר, כמו מעלית, אבל זה כל כך מוזר. The National Anthem לא נשמע בכלל כמו המנון לאומי, והוא בקושי נקלט בשמיעה הראשונה. מדובר פה בשיר שמתוגבר ביחידת כלי נשיפה וכלים אלקטרוניים. ג'אז חופשי?, פיוז'ן? מי יודע? אבל זה לא משנה. זו פשוט גאונות. רדיוהד כאמור הקשיבו להמון ג'אז בעיקר חופשי. וכשהם שמעו את הכאוס המאורגן של מינגוס, הם הלכו על הרעיון הזה, והתוצאה פשוט מפילה לסתות. כלי הנשיפה נכנסים בקצב, ואתה נכנס לטראנס מסוים. ואז ברגע שאתה חושב שלא יכולים להפתיע אותך יותר, מגיע סולו חצוצרה מטורף שנשמע כאילו הנגן נלחם על חייו (תודה לך אנדי בוש) שלא יבייש את ענקי הפרי ג'אז. 5 דקות עברו, וכלי הנשיפה מסיימים בכאוס טוטאלי, ובאפקטים אלקטרוניים מסתיים לא השיר... wow. אבל אנחנו רק התחלנו. כולה 3 קטעים.

לאט לאט, בשקט בשקט, הכינורות פותחים את השיר הבא, בתו החורג מהסולם, שנשמע מטריד, מפחיד כאילו משהו לא פתור. אותו צליל ממשיך לאורך השיר, כהמלודיה מתחילה. How to Disappear Completely הוא שיר רדיוהד דיכאוני קלאסי (אפילו קצת פינק פלוידי אם חושבים על זה). תזמורת ג'ון הקדוש הקליטה את התפקיד שלה בכנסיית דורצ'סטר אבי באוקספורדשייר מה שנתן לזה צליל עשיר יותר, גדול יותר. יורק שר את אותה מנטרה של סטייפ שהצילה אותו בסיבוב ההופעות, ולפתע כל רדיוהד נשמעים אחרי שלושת השירים הראשונים שבהם לא כל החבר'ה היו שותפים. גם או'בריאן נמצא, גם קולין גרינווד (אח של) מנגן, כולם מנגנים, וזה פשוט נפלא. בלדה נוגה, לא מתחנפת, מסוגרת בתוך עצמה, לא חולקת עם העולם, אבל זה נשמע מדהים ומרגש, והכינורות תורמים לשיר הזה כל כך הרבה. לפתע הם חורגים מהמלודיה, ונכנסים לסיוט. מין סיוט בתוך חלום. והלהקה מסיימת בסיום טיפוסי, יפה ושקט. ואנחנו ממשיכים.

הבא להגיע הוא Treefingers. אמביינט קלאס שנוצר ע"י יורק כשהוא סימפל את האפקטים שהוציאה הגיטרה של או'בריאן. הקטע מאוד מושפע מאבי הסגנון בריאן אינו, ומי שמכיר את העבודה של הגאון הזה, שם לב לדמיון בין הקטע הזה לבין המוזיקה שהוא מלחין לשדות תעופה, סרטים, תחנות אוטובוס ומה לא?. 3 דקות מאוד רגועות, כאילו סצנה מתוך חלום סוריאליסטי, לפעמים נשמעים בו צלילים מטרידים, אבל הוא עושה את תפקידו יפה בלהרגיע אותנו אחרי כל מה שהיה קודם.

החצי הראשון של האלבום מסתיים, השני מתחיל באנרגיות. השיר באלבום הזה שכנראה מזכיר הכי את רדיוהד המוקדמת. שיר רוק עם קצב חזק, עם גיטרות, ומבנה קליט. יורק שר על זה שאפשר לנסות את הכי טוב שאנחנו יכולים לתת, כי הוא מספיק טוב. אפשר למצוא דמיון בין המילים למאסטרפיס של ג'ורג' אורוול 1984. Optimistic הוא קטע רוק חזק שלא צריך לשנות בו כלום, וזה טוב שהוא נמצא באלבום המאוד לא רוקי הזה, בשביל המעריצים שהתגעגעו לצליל הישן. וכשהשיר נגמר, במעבר חלק מגיע הבא.

In Limbo פשוט נפלא במנגינת הפסנתר החשמלי שלו, בתוספת הריף המשונה על הגיטרה. ויורק מגלם שתי דמויות, האחד אופטימי (כמו השיר הקודם) והשני מאוד פסימי שמצהיר שחברו חי בפנטזיה. מאוד רגוע, חוזר על התבנית, אבל עדיין משונה ומוזר מאוד, יורק צועק, ולבסוף השיר מסתיים בעיוות קולו של יורק שרק הולך ומתפוגג.

ואז מגיע Idioteque. איזה קטע... פשוט אדיר. בהתחלה זה מאוד קשה להתחבר אליו, ובלתי אפשרי לזכור אותו אחרי שמיעה ראשונה, לפעמים הוא נשמע כמו טראנס קדום. אבל אחרי מספר האזנות מבינים איזה שיר אדיר זה. עם יש מישהו שאחראי על הmain idea בשיר הזה, הוא ג'וני. הגיטריסט הביא ליורק תקליט משנות השבעים שכלל מוזיקה אלקטרונית אוונגרדית שהולחנה ע"י מלחינים מודרניים. הקטע של המלחין האמריקאי פול לנסקי, Mild und Laise, הושמע ליורק ע"י גרינווד ולסולן היה קשה להבין את היצירה (למרות שאני חושב שהיא מאוד מעניינת) אבל בתחילת הקטע, הוא קלט רצף של אקורדים שהוא פשוט התלהב ממנו, וסימפל אותו בשיר. למעשה כל 4 האקורדים האלה שכולם אוהבים מהשיר ההוא של רדיוהד, הוא לקוח מיצירת אוונגרד מהסבנטיז... עוד סימפול הוא מהקטע Short Piece של ארתור קריגר. הביט שעל התופים מאוד קר, קשה להתחבר אליו בהתחלה, אבל קשה להגיד שהשיר הזה לא מעניין. יורק שר על עידן קרח שעומד לבוא. אפוקליפטי מאוד, קר מאוד כמו השיר, והוא מסתיים לו עם אפקטים אלקטרוניים מטרידים ומתכתיים, עד שנכנס הקטע הבא והרגוע.

Morning Bell הוא בלדה יפה עם פנדר רודס רגוע וחולמני, לצד מקצב משונה על התופים. ויורק שר, ואיך אפשר שלא להתפוגג מ-release me שהוא שר? יש קטע מעבר שבו יורק שר בטונים שונים, שוב פעם מאוד מטריד, אבל גאוני כל כך בכזו פשטות. ואנחנו מגיעים לסיום. אגב הגרסה שרדיוהד עשו לשיר שוב פעם באלבום הבא Amnesiac נשמעת אפילו יותר מטרידה, אבל אני מאוד אוהב את שתי הגרסאות.

ואז בא הסיום, כמו קיפול הציוד, אחרי הסערה. Motion Picture Soundtrack, מאוד רגוע, מאוד חולמני, יפייפה, כשיורק מפציר כי הוא חושב שאתה משוגע אולי. אותם אקורדים חוזרים על עצמם שוב ושוב, לצד השירה המסוגרת של יורק. וההשפעות מורגשות היטב, אבל שוב פעם רדיוהד מוסיפים לזה את הטאץ' הייחודי שלהם. האורגן הטום וייטסי, הנבל האליס קולטרייני, והתחושה הפסקולית כמו שם השיר בהשפעת סרטי דיסני, כל אלו מתאחדים לסיום הנהדר של אלבום מקורי ויפייפה, וככה לאט לאט מתפוגג לו הלחן. ואחרי דקות של שקט, כמו הביטלס, מפתיעים רדיוהד ב-Hidden track שנשמע כמו הגעה לגן עדן, חלום יפייפה, והוא מסתיים לו, וחותם כמעט 50 דקות של מוזיקה חדשנית, מפתיעה, מדהימה, דיכאונית וגאונית.

כשהאלבום יצא לו בחורף 2000, רעידת אדמה חילקה את מחנה המעריצים של רדיוהד. מצד אחד: WTF?! מה זה לעזאזל הדבר הזה? סימפולים, סינתסייזרים, אלקטרוני, לא אוהבים את הבולשיט הזה תחזרו לעשות רוק! מצד שני, מעריצים בירכו את השינוי, לקח זמן לעכל אבל הם בירכו את השינוי. כמו אמנים קודמים כמו קינג קרימזון, דיוויד בואי ומיילס דיוויס, חדשנות זה שמם השני של רדיוהד. הם לוקחים השפעות ממקורות שונים, ונותנים לזה את הפרשנות שלהם. ווואו הם באמת הראו מה הם עוד מסוגלים. גם שיווק האלבום היה מהפכני. שום סינגלים, רק כמה קטעים קטנים שנלקחו מהאלבום בסרטון קצר שמראה את הנוף הממחושב בעטיפה (שאגב עוצבה ע"י יורק וסטנלי דונווד שנמצא בסביבה מאז The Bends).


בכל מקרה, האלבום הגיע לראש המצעדים ב-6 מדינות(!), ובעקבותיו יצאה הלהקה לסיבוב חדש, בו הבמה הייתה עמוסה בציוד  אלקטרוני שענה על השאלה "איך הם עומדים לבצע חומר כזה על הבמה?". בין היעדים גם אנחנו זכינו להופעה כשהמעריצים שרו את השירים החדשים אחרי שהאלבום כולו הודלף לאינטרנט. דבר שהפתיע את הלהקה שבירכה את השינוי בצריכת מוזיקה.

אני נולדתי במרץ 2000 בזמן שהלהקה עבדה על האלבום. זה כיף להיות באותו גיל של אלבום כל כך משפיע ומדהים, שהתוודעתי אליו לא לפני הרבה זמן. שנה אחרי Kid A, רדיוהד הוציאו את החומר הנותר מההקלטות, ב-2001, עם Amnesiac אלבום גאוני לא פחות, ומדהים, שממשיך את מה שהתאום שלו התחיל. ומכאן, רדיוהד לא הביטו לאחור.

רדיוהד גרמו לשוק בעולם המוזיקה הפופולרית. הוא היה שלב חדש בתולדות הלהקה, קפיצה קדימה, זה היה אמיץ במיוחד, והמאמץ הזה הצליח ברובו. Kid A הוא עוד שלב באבולוציית המוזיקה, ובמוזיקה האלקטרונית בפרט. הוא עומד לו בגאווה לצד המלחינים האוונגרדיים שטוקהאוזן, וארז, קייג', שפר, לצד אמני הקראוטרוק, טרילוגיית ברלין של בואי, אלבומיו של אינו, מוזיקת IDM, המהפך של הניינטיז עם כניסתם של אמנים כמו אפקס טווין, מהפכת הטריפ הופ, ביורק, ועד היום. האלבום הזה פותח את הראש, וחושף אתכם לעולמות לא מוכרים. זה לא The Bends, זה לא OK Computer. אסור לבוא לאלבום הזה עם ציפיות כלשהן. אני מעריץ רוק מתקדם, חשבתי שצריך להפציץ באינספור רעיונות ומקצבים, אבל אז גיליתי שאפשר לעשות כל כך הרבה עם מעט. ורדיוהד הראו לי מהו מינמליזם במיטבו לפני שנחשפתי לסטיב רייך ופיליפ גלאס. Kid A הוא תגובת נגד להכל: המעריצים שציפו לחומר שמצפים מרדיוהד (עד אז), המבקרים, הלייבל, הכל. זה אוונגרד במיטבו, זה מדהים שהלהקה הצליחה להביא מוזיקה כל כך בלתי מתפשרת לקהל הרחב. Kid A יישאר אצלי כאלבום אדיר, ואחד מאלה שהייתי לוקח איתו לאי בודד. אם לא שמעתם את האלבום תשמעו אותו. לא רוק, גם לא בדיוק אלקטרוני לחלוטין. אז אם אתם רואים את האלבום הזה עם הנוף הקר והממוחשב הזה, תדעו שיש פה יצירת מופת שצריך להקשיב לה.

תהנו רדיוהד - Kid A