היום, לפני 53 שנה, הגיחה לה מתוך המקום היקר לטיסה הזה שנקרא איסלנד, אחת ושמה ביורק. אמנם בת 53, אבל תמיד ילדותית בסקרנות שלה, תמיד אוהבת לנסות דברים חדשים, לא משהו שאפשר להגיד על הרבה חבר'ס בתעשייה. במגוון של סגנונות התנסתה, תלבושות, איפורים, מסכות, משחק מרגש. יכולים להגיד על ביורק הרבה דברים. אם מבטאים את שמה כמו שרגילים או ביירק (היא בעצמה אמרה שהשני נכון), אם הדברים שהיא עושה היום טובים לעם ישראל (נשמעות הרבה טענות שהיא איבדה את זה מרוב חייזריות), אם היא עדיין רלוונטית, כי יש נטייה להאמין שמוזיקאים ששיאם היה בניינטיז, באיזשהו מובן מיצו את עצמם היום (ביורק, רדיוהד, פי ג'יי - מה שלא נכון לגבי אף אחד/ת מהם/ן לדעתי). אבל אי אפשר לקחת את הדבר הבא מביורק: היא הצליחה להביא את האוונגרד למיינסטרים בצורה שאף אחד אחר לא עשה. נכון, בואי הצדיק עשה הרבה מאוד בחייו עם טרילוגיית ברלין והרקוויאם המרגש שלו Blackstar הביאו פה וואחד אמירה שהצליחה איכשהו להתברג לטופ המצעדים הבינלאומיים. גם רדיוהד עשו יופי של יח"צנות לאוליביה מסייאן ואליס קולטריין. והדוגמאות רבות.
אבל אף אחד לא עשה את זה כל כך ברור כמו ביורק, שנשארה החנונית ממגמת מוזיקה שהייתה בנערותה והביאה את אותם רעיונות שכל כך אהבה בבית ספר, בבית ואצל החבר'ס באיסלנד. האישה הזו מוכשרת בכל כך הרבה סגנונות, שנדיר למצוא כישרון כזה שממצה את הדברים שלמד בבית ספר ואוהב אותם בכל ליבו. לא נראה לי שהיום יהיו חבר'ס במגמת מוזיקה שיתלהבו מג'ון קייג' מלבד הקוריוז של 4:33 וממה שאני מבין, הרבה מאוד בתי ספר גבוהים לתאוריה מוזיקלית, מלמדים כל כך הרבה בסיס תאורטי על גבול המתמטי, ששוכחים את הדברים שבאו אחרי צ'ארלי פארקר. בעידן היום, שיש הפרדה כל כך מובהקת בין סגנונות ועולמות מוזיקליים שונים ולכל אחד החוקים שלו, קשה יהיה להוציא כישרונות שיוצאו את כל הטוב מהסגנונות ויצקו את זה לתוצר הייחודי שלהם. אולי תתקנו אותי אם אני טועה חבר'ס, אני תמיד בעד שיביאו לי טיעונים אחרים, אבל לא תראו מישהי כמו ביורק שאוהבת לרגש אנשים במלודיות קליטות ופופיות, אבל שומעת שטוקהאוזן, סטרווינסקי ומיילס דיוויס יחד עם כל הדאנס והטריפ הופ שהיה המיינסטרים בזמנו.
זו אחת הסיבות למה אני כל כך אוהב את ביורק, שהיא בטופ של המוזיקאים שלי, אהבה שעדיין נובעת מסקרנות גדולה (טוב גם נדלקתי עליה, אבל זה מאוחר מדי), כי תמיד נדמה שיש איזשהו פרט שפספסנו ולא קלטנו בשמיעה ראשונה (דבר שהיא עושה הרבה מאוד באלבומים האחרונים שלה וגם האקלקטיות שלה. היא אוהבת כל כך הרבה דברים שונים ולכאורה מרוחקים אחד מהשני, אבל תמיד מוצאת את הקישור ביניהם ומכריזה בצדק שכולם באים מאותו מקום. וכל הפוסט הוא פה כדי לדבר על ביורק כחנונית מוזיקה מושבעת. אפשר לראות באינספור ראיונות שלה לגבי הטעם הרחב שלה שעובר ממקום למקום מאירופה לאמריקה למזרח. דוגמה מרכזית היא ברשימת 13 האלבומים האהובים על הזמרת בכל הזמנים, מבט חטוף רק מראה כמה האישה הזו כל כך לא מקובעת בטעם שלה.
Various Artists - Siamese Soul - Thai Pop Spectacular Vol. 2 1960s-1980s
Steve Reich - Tehilim
Gustav Mahler - Symphony No. 10
Alban Berg - Lulu
Alim Qasimov - Azerbaijn: The Art of the Mugham
Joni Mitchell - Don Juan's Reckless Daughter
Kate Bush - The Dreaming
Nico - Desertshore
Public Enemy - It Takes a Nation of Millions to Hold Us Back
Aphex Twin - Drukqs
Panasonic - Panasonic EP
Black Dog Productions - Bytes
James Blake - James Blake
השתכנעתם? 13 אלבומים מסגנונות שונים, מדינות שונות, זמנים שונים. רק ביורק יכולה לשים מאהלר הגדול ואלבן ברג לצד פאבליק אנמי. חלק גדול מהרשימה הזו מסביר הרבה על הפאזל המוזיקלי שמרכיב את התמונה הזו של ביורק. הבחירה במאהלר וברג זו בחירה די הגיונית, חלק גדול בגלל הנטייה של ביורק לשלב אוונגרד קלאסי שמאופיין בדיסוננטים או ב12 טונים בתוך המלודיות הפשוטות והיפות שלה. עם הזמן כאמור, היא תתעמק ותגיע יותר עמוק בכל הקשור למוזיקת אוונגרד בלתי מתפשרת. הבחירה ספציפית ב"לולו" האימתני של ברג בעיקר בגלל השירה הכל כך משונה וחייזרית שם. ביורק לקחה הרבה מאוד דברים ולמדה מאותה האסכולה הווינאית השנייה הכל כך מושמצת. אני מודה שאני לא מכיר את ברג לעומק, אבל בין היתר, ביורק גם ביצעה אי שם בניינטיז, את אחת היצירות הכי חשובות של המאה ה-20 (ואחת מהיצירות האהובות עליי אי פעם) - פיירו הסהרורי של האבא של המאה ה-20 aka ארנולד שנברג.
Submarine מ-Medulla עם אורח מיוחד - מר רוברט וויאט!
למרות שמרוב הייחוד שלביורק הדביקה לקול שלה למוזיקה שלה קשה לדמיין את זה, אפשר לחשוב שיצירה כל כך משונה ואפלולית כמו "פיירו הסהרורי" נתפרה על אחת כמו ביורק. שירת הדיבור ביצירה של שנברג אמנם לא ממוצת את התום בקטלוג של ביורק, אבל אפשר לזהות ניצוצות של הטכניקה בחלק מהדברים שלה, בין היתר באלבום שלה שגרם להרבה מאוד להרים גבה - Medulla. אלבום א קאפלה (ועשיתי קצת טעות שזה היה האלבום הראשון שלה ששמעתי) שמשתמש הרבה מאוד טכניקות ווקאליות אקסצנטריות וכמעט באפס כלי נגינה מלבד מיתרי הקול, מספק פה הסברים לגבי ההשפעה של האירופאים האוונגרדיסטים האלה על ביורק. ואם כבר מיתרי קול ככלי נגינה בואו נתייחס פה לאלבום חשוב ברשימה הזו.
"תהילים" של רייך יצירה שממצה את הטכניקה הידועה של רייך במנגינות שמתנגות שוב ושוב כשליין אחד בא בדיליי אחרי הליין הקודם ויוצר מעין תחושה היפנוטית כמעט פסיכדלית. וזה נוכח גם באחת היצירות הכי ידועות וטובות שלו. רייך חוזר לשורשיו היהודיים, כשהזמרות שרות בעברית כשרה למהדרין את פסוקי תהילים. אבל כל זה נעשה בדרך הרייכית הידועה שלו כשהמלודיה המעגלית ממשיכה וממשיכה ונהיית אקסטזית. אפשר לשמוע את זה ב-Medulla בו המינימליזם של רייך נשמע כהשפעה גדולה מאוד על ביורק ועל האלבום הזה ספציפית. ושוב אם כבר א קאפלה, בואו נסתכל על השפעה חשובה, אולי הכי חשובה על הזמרת - קרלהיינץ שטוקהאוזן. אחד האנשים המרכזיים במוזיקת האוונגרד של המאה ה-20 וכנראה המשפיע ביותר על החבר'ס הפופולריים.
ביורק היא מאותם אלה שמצאו השראה בעבודה של שטוקהאוזן - האבא, האמא והווטאבר של המוזיקה האלקטרונית. ביורק, שאת המוזיקה שלה רבים מקטלגים כאלקטרונית, מוצאת במלחין השראה גדולה בתורה שלו. בשילוב שלו בין מדע לרגש ביצירות שלו, בריאיון שהיא ערכה איתו, אפשר לראות איך ביורק רואה בשטוקהאוזן כאדם דגול, מורה דרך, איש חכם מעין מאסטר זן שיש ללמוד ממנו. והיא הרבה למדה ממנו. לא סתם היא חלק באבולוציה הזו שנקראת מוזיקה אלקטרונית שאורכת קצת יותר מ-100 שנה וממשיכה וממשיכה להתפתח. ואם נחזור ל-Medulla נבין טוב מאוד שגם שטוקהאוזן היה השפעה ברורה על הזמרת כשבכתבה שכתבה ל-Gurdian על האהבה שלה לעבודה של שטוקהאוזן, אמרה כי היצירה האהובה עליה שלו היא Stimmung.
ופה מבינים שהיא אוהבת אוונגרד, בפסקול שהיא יצרה לסרט של הפרטנר שלה לשעבר, מת'יו בארני - Drawing Restraint 9
ליצירה הזו שהיא א קאפלה לשש קולות, יש מקום מיוחד מאוד בשבילי. בעיקר בגלל שאני זוכר איך היא פוצצה לי את המוח והשאירה אותי המום אי שם בגיל 14-15. ב-Medulla, אפשר לשמוע איך המיתרי קול משרתים ככלי נגינה כמו באותו יצירה של שטוקהאוזן שכוללת מבנים מסוימים שחוזרים על עצמם, כמו באותו אלבום של ביורק, שכולל בתוכו אמנם הרבה מאוד ניסויים קוליים אבל נעשה במטרה להיות קליט ולעשות הפשטה של שיר פופ. מה שאפשר לומר על Stimmung שהתקרב לרמת קליט אפילו אצל מלחין כל כך מנוכר כמו שטוקהאוזן כשהיצירה הזו מבוססת על סולם אחד עליו שרים הזמרים במשך שעה, בהשפעה גדולה מאוד מהמינימליזם. על Stimmung, אני מנסה כבר כמעט 3 שנים לכתוב פוסט ואני משתדל לסיים אותו ממש לפני סיום השנה הזו שבה חגגה היצירה 50 שנה לכתיבתה. אותו מינימליזם מסקרן את ביורק במשך שנים, בניגוד ליצירות של ברג ומאהלר, היא מאוד מעוניינת במהלכים רפטטיביים, אותה רפטטיביות שמאפיינת מוזיקת פופ שהיא שולטת בה ביד רמה. מלחינים יותר קומוניקטיביים כמו ארוו פארט האסטוני גם הוא השפעה גדולה על ביורק האיסלנדית, שאפילו יצרה דוקו על מוזיקה מינימליסטית ל-BBC ב-1997.
אני אצרף פה חלק מהדוקו וכמובן את הריאיון של ביורק עם פארט. זה פשוט מקסים לראות את הזמרת מספרת למלחין מה המוזיקה שלו גורמת לה, מה שמוביל לתגובה המחויכת של פארט - רגע פשוט יפיפה. כמובן, מלבד מוזיקה קלאסית ואוונגרד. גם ג'אז הוא מאוד חשוב בתוך כל התמונה של ביורק. גם בין היתר על הצד האוונגרדי שלו. בריאיון איתה היא מספרת על ההשפעה שלמוזיקה הייתה עליה. ושנחשפה לכל כך הרבה סגנונות. לכל הפסקול של קיץ האהבה עם ג'ימי הנדריקס אצל אמא שלה, למוזיקת ג'אז וסיימון וגרפונקל אצל אבא וסבא וסבתא ומוזיקה קלאסית בבית הספר. היא מצאה את הקישור בין ג'אז להנדריקס ומיילס דיוויס לסטרווינסקי כשנחשפה לסגנונות וכבר אז, הייתה לה את החכמה שהפרדה בין סגנונות מוזיקליים לא בדיוק הכי פשוטה בעולם. וכמו שסטרווינסקי הושפע מג'אז ומיילס דיוויס הושפע מסטרווינסקי והנדרקיס, ככה ביורק מוצאת השראה באותו מגוון רחב שגם היא התנסתה בו לא מעט - והיא באמת הייתה כזו כשהיא ניגנה כמעט הכול כשהייתה נערה. מקלאסי ועד נגינה בהרכבי Pאנק ופיוז'ן.
ידוע האלבום Gling Glo שהוא למעשה אלבום בו שרה סטנדרטים ידועים של ג'אז באיסלנדית, יחד עם הרכב ג'אז פרופר. זה לא אלבום גדול במיוחד, שכן הוא יוצא ממש לפני שביורק פורצת לעולם עם Debut, אבל הוא מאוד מעניין לשמוע את הזמרת שידועה בדברים כל כך אוונגרדיים ומשונים מתנסה פתאום בשירים פשוטים מסורתיים. אבל ביורק כמו ביורק, לא מתחנפת לאותו מקור. היא נותנת את הפרשנות שלה. היא תמיד נשמעת כאילו היא משוטטת ביער ירוק מאשר עם שמלה בשחור לבן במועדון קטן כמו בילי הולידיי. כמובן בשני האלבומים הראשונים שלה, היא מבצעת שני סטנדרטים. כל אחד שונה לחלוטין, אבל גם שם ביורק מביאה את עצמה לחלוטין. בעיקר בראשון. ב-Debut כשמעין הפוגה מכל הבום בום המבורך שיש בשאר האלבום, פתאום מתחילה לשיר בליווי נבל את הסטנדרט הכל - יו אלוהים כל כך מוכר, Like Someone in Love. רק נבל (אולי השפעה מאליס קולטריין?..) וקולה הייחודי של ביורק כשהיא שוכחת לחלוטין מכל החרישה שנעשתה על הקטע הזה וכמה לעסו אותו מכל הכיוונים.
היא מביאה זווית אחרת. כאילו היא נמצאת בחדר מואר רחב וגדול ופשוט שרה כאילו היא והנבל הם הדברים היחידים שיש באותו חדר. זה לא מבוצע אמריקן סטייל, זה לא אותו שיר שבוצע ע"י בינג קרוסבי, אלה פיצ'רלד וצ'ט בייקר מיליוני פעמים. זה משהו אחר. אולי רק אריק דולפי הצליח גם הוא לעשות מהסטנדרט הזה משהו אחר לגמרי. ביורק זו ביורק זו ביורק. ואפילו אם תיתנו לה אום כולתום או עופרה חזה היא תעשה את זה בדרך שלה (תמיד מומלץ שתעשה את זה מתישהו). הסטנדרט הנוסף הוא כנראה השיר הכי מפורסם שלה שאפילו לא כתבה אותו, It's Oh So Quiet. שיר שנכתב במקור בגרמניה ובוצע ע"י זמרת אמריקאית בשם בטי האטון. ולמרות שבגרסה הביורקית, היא יחסית נאמנה למקור, גם שם ביורק נשמעת מאוד לא אמריקאית. הצרחות שלה מרגשות ומצמררות וספק, אם השיר הזה היה הופך לקלאסיקה גדולה לולא ביורק לא הייתה עושה את אותו קאבר שהפך אותה לכוכבת MTV (תודה ספייק ג'ונז).
יש לה תקליט של ג'וליוס המפל - גבירותיי ורבותיי: חנונית על!
ועכשיו, שתי נקודות נוספות להתייחס אליהן ברשימה הזו של האלבומים, זה שביורק פשוט אוהבת אאוטסיידרים ואנדרדוגים. אותה אחת שהפכה להיות יקירת הMTV בניינטיז, שמה ברשימת אלבומים האהובים עליה שלושה אלבומים, של שלושה זמרות גם הן פורצות דרך בשילוב שלהן בין פופ ואוונגרד, אבל לא בדיוק מוכרים או מוערכים מי יודע מה. קייט בוש הגדולה עם The Dreaming האלבום שהיוצרת שלו קראה לו בעצמה "האלבום בו השתגעתי" שעד היום תמיד ניצב שני ל-Hounds of Love המפורסם יותר. ניקו, אותה אאוטסדיירת אנדרדוגית נצחית שרק לאחרונה מקבלת יחס אוהד, עם האלבום שלה Desertshore שממשיך ומשכלל את הנוסחה שפיתחה הזמרת עם ההרמוניום הגותי המשונה והאפל ואותו קול קטיפתי ועמוק למשך 28 דקות בודדות. כמו ביורק שתמיד ראתה בעצמה אאוטסיידרת, ניקו לקחה את אותה מחשבה לצעד קיצוני כשתרמה לכל דבר שיחסל את פרסונת ה"דוגמנית הבלונדינית היפה" ששרה בשלושה שירים באלבום בננה אחד.
ובאיזשהו מובן, כנראה ביורק הזדהתה עם אותה תחושה. אמנם לא לקחה את זה בקיצוניות כמו ניקו שפעלה בתקופה שונה לחלוטין והיחס כלפי נשים אמניות שנות אור מהתקופה שביורק החלה לפעול בה. בעוד ביורק אהובה עד היום בזכות השילוב שלה בין פופ ואוונגרד, ניקו התקבלה בהרבה מאוד הרמות גבה ששאלו איפה ההיא מ-Chelsea Girls, איפה אנדי וורהול, איפה פליני ואיפה הוולווטס. אבל כמו חבר הוולווטס ג'ון קייל, ניקו רצתה משהו אחר, גולמי יותר, אפל יותר. ורק קייל יכל להבין אותה ועשה את המשימה בלהביא את החזון של ניקו במלואו. עוד שיתוף פעולה בין זמרת לנגן שהפך לתוצר משונה ולא מוערך מספיק הוא יחיד ומיוחד.
והנה כבר ב-1993, היא מדברת על חידושים ומוזיקה אלקטרונית
פתאום Don Juan's Reckless Daughter של ג'וני מיטשל מככב פה. על האלבום הזה כתבתי בעבר. וזה כל כך אופייני לביורק לבחור את האלבום הכי פחות מוערך של הזמרת הכל כך מוערכת הזו. זה גם האלבום האהוב עליי של הזמרת, ככה שברור למה יש לי מקום מיוחד פה ולמה פתאום התחלתי לאהוב את ביורק יותר מבעבר. האלבום הזה של מיטשל, נוצר גם הוא כשיתוף פעולה עם בסיסט העל ז'אקו פאסטוריוס, שבעיניי הביא את מיטשל לשיאים הגדולים שלה ושלו. אלבום שנוטש לחלוטין את כל פרסונת הפולק וסינגרית סונגרייטרית עם אקוסטית. האלבום הזה מאוד ג'אזי, משתתפים בו פאסטוריוס ועוד אושיית ג'אז - וויין שורטר. ובאלבום הכפול הזה, ג'וני מלהטטת בין ג'אז, לקצת פולק והרבה מאוד מוזיקת עולם מאפריקה. מה שהפך את האלבום המאוד ניסיוני הזה לפלופ מסחרי. ג'וני מעולם לא חזרה על ההישג הזה, מאז כבר הלכה בכיוונים אחרים. אבל אותו שיתוף פעולה עם ז'אקו, הוא כל כך ייחודי וכל כך משונה בתוך הדיסקוגרפיה של מיטשל עצמה שזה כל כך הגיוני שביורק תבחר באלבום הזה.
היום את שני אלבומיה האחרונים, ביורק עושה בשיתוף פעולה עם המפיק הונצואלי ארקה. אותו מפיק צעיר כנראה לפי ביורק, מבין את החזון שלה יותר טוב מכולם, כמו שקייל הבין את ניקו וז'אקו את ג'וני וכן גם השותפים הקודמים של ביורק במוזיקה שלה כמו מארק בל ז"ל שאותו מוות טרגי ממחלה קטע את שיתוף הפעולה שארך כמעט קריירה שלמה. עוד אלבום שביורק בחרה שמאוד צפוי קצת מצדה לבחור, זה האלבום הכי קשה של אליל האלקטרוניקה, אפקס טווין - Druqks. עוד אחד מהמוזיקאים המוכשרים האלה שלא מפסיק להפתיע, הוא הוציא ב-2001 אלבום כפול גם. שכולל סלטים של סגנונות. מקטעי IDM שכולם מכירים ממנו, ליצירות פסנתר סטייל פיליפ גלאס ואריק סאטי, להקלטות אלקטרו אקוסטיות ואמביינט אפל. האלבום הזה גם הוא התקבל בהרבה הרמות גבה גם ממעריציו הגדולים של טווין. אבל ביורק, כמו ביורק מזהה את הקסם שבאלבום הזה. הגיוון שלו, העובדה שהוא לא מובן בשיט בשמיעה הראשונה, גורמת לך לרצות לשמוע את זה שוב
פעם.
אם האלבום הלבן מגוון וכפול, אז למה שלא גם Don Juan וDruqks יתקבלו כבר? יחד עם כל האוונגרד וכל הג'אז הזה, ביורק גם בוחרת באלבומים מוערכים ואהובים - האלבום הגדול של פאבליק אנמי, It Takes a Nation of Millions שכבודו במקומו מונח, הוכיח את עצמו כמשפיע על אמנים רבים מכל כך הרבה עולמות שונים ומשונים. גם אם לא שומעים היפ הופ במוזיקה של ביורק ישירות, אפשר לזהות ניצוצות באותם ביטים משונים וקליטים שתופסים את האוזן כמו שטרמינייטור X תפס אותנו בביטים שלו ב-1988. גם האלבום הראשון של ג'יימס בלייק, אחד המוזיקאים/מפיקים היותר טובים היום, מוכיח את עצמו כמשפיע על כל כך הרבה מקומות (תשאלו את ברי סחרוף ואביתר בנאי). ויש עוד הרבה מאוד מקומות להתייחסויות מפה לשם. אבל אני הבאתי את שני הסנט שלי לגבי ביורק והטעם המוזיקלי המשובח שלה.
ויש לה טעם טוב בתכניות טלוויזיה רבאק!
אני מקווה שאולי ככה חשפתי פה דברים חדשים פה ושם ולאוהבי ביורק, זה תמיד תענוג לראות איך היא תמיד מתחדשת כמו אותם אמנים שהיא הזכירה ומזכירה. הרבה מאוד יכולים לטעון שהיא גמרה את הסוס. אבל כנראה שהם רוצים את הקסם הרקיד של Debut, הגדולה של Post והשלמות של Homogenic. אבל זה היה בניינטיז, וביורק לא מעוניינת לחזור על עצמה. האלבום האחרון משנה שעברה Utopia גם הוא מאוד מעניין, אבל מאוד לא קליט ולא מובן על הפעם הראשונה. ונראה שזה מה שמעניין את ביורק היום לאתגר אותנו, להביא אותנו למקומות לא צפויים, ללכת יותר רחוק ממה שהלכה וחלילי צד. כנראה שגם חלילי צד.
התמונה המושלמת לא קי...
מאחל לביורק עוד הרבה שנות עשייה, סקרנות והסתובבות באזורים לא מוכרים שעוד לא נתגלו כמו שהיא אוהבת לעשות ולהפתיע אותנו. בניגוד להרבה מאוד אמנים שהם מתים מהלכים אמנותית וממשיכים להוציא את אותו הדבר שוב ושוב, אני יודע שמביורק אפשר לצפות לדברים מעניינים. גם אם הם לא עושים לי את זה ב100%.
לסיום, הנה מחוותי הצנועה של עבדכם הנאמן לאמנית הזו שהוא כל כך אוהב ותמיד מופתע ממנה.
את הפוסט הזה אני מביא אחרי הפסקה מאוד מאוד ארוכה שבה הנחתי לבלוג שהושקעה בו הרבה אהבה ועבודת כתיבה שנעשתה מאהבה גדולה למוזיקה ואמנות נטו. במשך זמן מסוים, התחבטתי הרבה מאוד עם עצמי בנוגע לכתיבה והגעתי לאיזשהו יובש יצירתי מהבחינה הזו. דברים רבים קרו ומתרחשים בחיי. אני מאוד רוצה לחזור למצב של שטף כתיבה לגבי מוזיקה טובה ודברים אחרים בתקווה שעל הדרך, חשפתי אתכם למשהו חדש אנשים נפלאים וטובים שתומכים בבלוג. והיו הרבה מחמאות שפשוט עשו לי את היום. מודה לכם מאוד ומקווה לחזור ולתת ברבאק בכל הקשור לבלוג, למרות שדברים קורים בחיי ומשנים את הסיפור פה. אבל בכל מקרה, במהלך הזמן האחרון. התחבטתי הרבה הרבה הרבה מאוד בנוגע לנושא הזה של הפוסט שאני רוצה לכתוב היום. אני מרגיש באיזשהו מובן קצת נוסטלגיסט זקן. עם כל הנטייה לשבח את הדברים החדשים ולהביט קדימה, אני רוצה להביט היום קצת לאחור ובאיזשהו מובן לחזור לגילאים 12-15 במבט של הבן 18 שאני היום.
