אז היום, לפני 18 שנים, עזב בטרם עת, בעיניי (ולמרות שנראה שאני אומר את זה על כל אחד, אני לא) אחד הגאונים הגדולים שהילכו על פני אדמת הארץ. משורר שאמנם שר וניגן, אבל הכלי שבו היה וירטואוז, היה התמליל. השפה הייתה פשוט טבעית אצלו בפה. היה נראה שהבן אדם מכיר כל מילה אפשרית בעברית ואולי היום, יכל לשמש כחוברת הכנה מהלכת לפסיכומטרי. כנראה ניחשתם, הליצן המשתומם, נביא הזעם, טיפש חכם, מאיר אריאל. את מאיר גיליתי השנה, ובקלות נסחפתי לאמנות ולא פחות לאישיות האקסצנטרית והתימהונית שלו. הקטע שמאיר תמיד היה שם בחיים שלי, אם זה מההורים שלי, או בבית ספר. אבל אף פעם לא חשבתי שאחד הגיבורים הגדולים שלי, השפעה גדולה לא פחות מהאמריקאים/אירופאים האלה, יהיה קיבוצניק ממשמרות. למאיר נחשפתי למעשה השנה, והוא עיצב לי את רוב כיתה י"א. לא יודע למה, פשוט נשבתי בקסם. אבל זה לקח לאט לאט. הרבה הרבה מאוד זמן זה לקח, עד שלבסוף, שמעתי את כל הדיסקוגרפיה, קראתי כל המילים וקראתי את הביוגרפיה הנפלאה מאת נסים קלדרון את עודד זהבי.
וזה מרגיש טוב שעם כל העובדה שיש לך כל מיני גיבורים מתחומים שונים בעולם: ארה"ב, אנגליה, צרפת, גרמניה, רוסיה, אירלנד, זה כיף שיש איזשהו גיבור מהבית שבעיניי עומד בסטנדרטים של כל הגויs האלה. אז את מאיר הכרתי מהאלבום השלישי והנפלא שלו, "ירוקות". האלבום שמסיים את הטרילוגיה ששמות האלבומים שלה יצרו משפט שלם ("שירי חג ומועד ונופל", "וגלוי עיניים..." וכמובן "ירוקות"). זה אלבום שלקח שוב פעם: הרבה, הרבה, הרבה, הרבה מאוד זמן להתחבר אליו, להרגיש אותו ואז להבין אותו. היו שמה שירים שלמישהו כמוני שאהב מוזיקה פרועה וספונטנית, היה קשה להיכנס ישר. אבל כמו דילן שגם הוא הפך לאיידול שלי, הייתי צריך להתחיל מהמילים לא מהמוזיקה. המילים שלו היו כמו מוזיקה פרועה, כמו איזה ציור אבסטרקטי או תיאוריה מוטרפת בפיזיקה. עד היום, למרות שמאיר הפך לגיבור תרבות ישראלי לאחר מותו הסופר מיותר, עדיין אנשים מתקשים לעכל את מה שהוא כתב. מה לעזאזל הוא כותב על בן אדם שנופל מעץ אשכוליות אחד, על זונה שמשתינה ומחרבנת על כל הקהל או מזכרת למאוננים?
אבל זה היופי הגדול במאיר. לגאונים בדרך כלל נוהגים לייחס פרסונה של מכובדים, מנומסים מהתרבות ה"גבוהה". אבל למעשה, מדובר בבולשיט. גאונים יכולים להיות אנשים משונים ומטורפים עם השפה הכי פשוטה ו"ירודה". אם זה טיכו ברהה האסטרונום שידע לעשות חיים משוגעים מלבד התצפיות החשובות שלו בתקופה שלא היה טלסקופ, אם אלה יוצרים כמו ג'יימס ג'ויס, הנרי מילר, סמואל בקט או הביטניקים באמריקה שלא הזיז להם שהם כותבים בשפת סלנג פשוטה. כזה היה גם מאיר. אלה אנשים שגם אחרי אלף שנים, תוכל להבין ולהתחבר איתם. ופה אני נכנס לניסיון לנתח את היצירה האחרונה בסדרה הזו. אז כמו שאמרתי, היה קשה להיכנס ל"ירוקות" על ההתחלה, אבל היו שם כמה שירים שתפסו אותי מבחינה מוזיקלית או לירית. אם זה "מדרש יונתי", הארד רוק ישראלי מדהים שפשוט עושה לי את זה משתי הבחינות, "נשל הנחש" שמן הסתם כבר קיבל את מעמדו, אבל קיבל אצלי מעמד אחר מאשר השיר ששמעתי בקורס קיץ בשל"ח בכיתה ח'-ט'. וכמובן, היה שם את ה-קטע. שלו אקדיש את הפוסט הזה. 9 דקות משונות מאוד. מבחינה מוזיקלית לא היה שם משהו שומט לסת. אבל המילים. פאק. אני לא האמנתי שכתבו דברים כאלה בארץ. עד היום, הטקסט הזה נשאר יצירה נדירה בספרות הישראלית. כן אפשר לקרוא לזה ככה. וזהו "מה חדש במדע".
מדובר במסה ביקורתית שבוחנת את המדע המודרני וגם על המדע המדומה. אחד הטקסטים הכי קשים להבנה של מאיר, ובכללי אחד הטקסטים המשונים ביותר שנכתבו בארץ. בזמנו, התלהבתי ממש מהשיר שמישהו ממש מתייחס למדע כנושא בשיר שלו. לא משהו טיפוסי כאן. ואולי יש פה שבח לתחום. אחרי זה הבנתי, שמדובר בהפך טוטאלי. מאיר כמו קולטריין, היה מאמין גדול (ואני כבר מאמצע השנה, מתכנן פוסט על הדמיון ביניהם בקטע האמונה), ונראה שהוא משמיץ את המדע המודרני ואולי גם ביקורת על המדע המדומה. מאיר לוקח מספר תחומים כמו אקולוגיה, מתייחס לתורות שונות ומשמיץ אותן. אבל לא משמיץ לגמרי. הוא לא פוסל אותן. אבל מרגיש שיש משהו לא בסדר בכל ההטפה הזו למדע ולתיאוריות. עכשיו יהיה פה משהו חדש בבלוג, כי זה כבר נכנס לפילוסופיה. ולכן אנסה לתת זווית מבט אחרת לקטע עם דבריו של הפילוסוף הגדול קרל פופר בנוגע להשערות והפרכות.
עכשיו זה ממש נהיה אינטלקטואלי בגרוש. פופר אחד מגדולי הפילוסופים של המאה ה-20 שעסק בעיקר בפילוסופיה של המדע, פרסם את מאמרו "מדע: השערות והפרכות", אחד המסמכים שהיו מכת שוק באותה תקופה. הוא הגיע להרבה מאוד מסקנות במהלך הזה, אבל אם נדבר דוגרי מבלי להיכנס לזה עמוק מדי (למרות שזה תמיד רצוי ותוכלו לקרוא את המאמר כאן) - תיאוריה הינה מדעית אם ניתן להפריך אותה. זה הבוטום ליין של הדבר. כרגע לא ברור איך זה מתקשר לטקסט של מאיר. האמת גם אני לא מבין, אבל אנסה לחבר בין עולמות מדהימים ושונים: מוזיקה, פילוסופיה, מדע, ספרות. זה אולי הולך להיות הפוסט הכי ארוך/מסובך שכתבתי. אבל בשביל דברים כאלה שווה לכתוב בלוג. אז לחלק הראשון של הטקסט של מאיר:
על פי מדעי הטבע
האדם כלול בטבע
אם כלול האדם בטבע -
כלולים כל מעשיו.
יוצא שעל פי המדע
טבעי הוא מעשה האדם
אף פרי מעשה האדם
טבעי הוא לכל פרטיו.
שני התולעת, קור העכביש,
ליחת השבלול, יערת הדבש -
כפרחים מפלסטיק, כדשא סינטטי
הנמשכים ברצף ממח ברנש
קני נמלים, מאורות שועלים,
מעונות אריות, שריוני צבים -
כממגורות חיטה, כמעונות עובדים
כתשלובת נסרכת מאנשים.
כקליפת אגוז, כחרצן אפרסק,
כבית שורשים, כשלכת עלים -
כן סירה בים, חתיכת אורניום,
חנות תשמישים, ירחוני נשים...
הכל טבעי! הכל אותו דבר!
הכל חוקים וחומר, תהליך ומוצר
האדם זה רק חי שפולט קו ישר
קולט רעיון וכופל מספר.
אם כן מה הוא "מלאכותי"? "מלאכותי" להלכה
זה כל דבר שנעשתה בו מלאכה
אך אינו בניגוד ל"טבעי", כמקובל
במילון, בתשבץ, או בדרך כלל...
אמנם לפעמים שומעים דיבור
על חזרה אל הטבע ועל ניכור
אך הטבע זה אנחנו, זאת יש לזכור,
על פי המדע אין לאן לחזור...
אבל אם בכל זאת מרגישים הבדל
בין צחוק מעושה וצחוק מתגלגל
אז ברוך השם תודה לאל.
קרל פופר
שום כלי נגינה, רק מאיר והקול שלו כשהוא פותח את ההרצאה הזו - פה אין יחס למדע הידוע והמוכר שמתבסס על דבריהם של אנשים במשך שנים ולא על דעתו עצמו של אריאל. אלא הטבע. מאיר מתייחס לטבע כשולט. הרי הטבע מעל האדם והוא הקובע - ומאיר כן אומר שלפי הטבע, האדם כלול בו. לאחר מכן, מאיר מציב את האדם במרכז. אם האדם נמצא בטבע, אז מן הסתם שמעשיו של האדם יהיו חלק מן הטבע ("כלולים כל מעשיו"). בשורות האחרונות של הבית הראשון, מאיר כנראה מתייחס היבט פילוסופי כשאומר כי על פי המדע טבעי הוא מעשה האדם. הכוונה ב"מדע" פה היא מדע הנפש וההתנהגות האנושית. על פי דברי אנשים, ההתנהגות האנושית היא חלק מטבע. אבל ידוע שלא מדובר בטבע הקובע, אלא טבע האדם שהוא קובע את "הטבעיות" שבהתנהגותו. זו הייתה למעשה הקדמה - בטבע האדם לחקות את הטבע עצמו.
ובמהלך כמה בתים, מאיר מביא דוגמאות בהן האדם מעתיק מן הטבע: יערת הדבש כפרחים מפלסטיק, מעונות אריות כמעונות עובדים. הבית החמישי לאחר מכן, מציג את הלגלוג של מאיר כלפי המדע. הוא אומר בדיוק את דבריהם של אנשי המדע, אבל שר את זה בציניות. הכל טבעי! האדם הוא חומר! הוא כופל! הוא חושב! מאיר מציג את זה כאמרת ברזל. אלה העובדות, אל תתווכחו. דווקא מדע, שידוע כתחום שיודע מקרים רבים של ניסוי ותעייה, הופך לתחום מסוגר שדבריו ברורים ואסור לשנותם. מזכיר קצת את מה שחושבים על דת בחלק מקבוצות שונות. פה אני מביא את הרפרנס לפופר שפה מאיר "עוזר" לפילוסוף ומראה כי זה מדובר במדע מדומה. אם אי אפשר להפריך, הרי זו אינה תיאוריה מדעית. אם אלה המתיימרים להיות מדענים מציגים את דבריהם כמדע, ולא ניתן להפריך בטענה ש"הכל טבעי", ובכן ליידיס אנד ג'נטלמן, לפי פופר, זהו אינו מדע!
השיר בנוי מבחינה מוזיקלית בצורה שמותאמת לטקסט. כפי שמאיר מסכם כמו שיסכם תמיד. במהלך החלקים של השיר, מאיר גולש למעין ניהיליזם אם אפשר לקרוא לזה ככה, כשהוא אומר נו אם לפחות מרגישים הבדל, ברוך השם. מאיר מצהיר על אמונה, ואחרי כל ההתקפות כלפי אנשי המדע המודרני, הוא משתמש בהיגיון אישי: כל עוד אתם מבינים ויודעים בכוחות עצמכם, אז תודה לאל. מאיר מציג את האל כמי שנתן לאדם את התבונה השכלית, אחרת הוא לא היה מסיים ב"ברוך השם, תודה לאל" את החלק. ואנחנו עוברים לחלק הבא.
ועוד על פי המדעים
נוצרו העולם והחיים
בשל נסיבות ותנאים
שנתהוו מן הסתם.
מן הסתם, מה זאת אומרת?
שהתרחשו בשרשרת
שלא מתחילה או נגמרת
אקראית, מאז ומעולם...
סתם שוטטו להם כמה חוקים,
כמה חוקי טבע חצי זרוקים,
- איך הם הגיעו לכאן בכלל? -
סתם שוטטו להם בחלל.
והנה עולה ממש לקראתם
עוד קבוצת חוקי טבע, גם כן סתם,
ואם כבר אז כבר התחברו הקבוצות
והיו פיצוצים ושלל ניצוצות.
... כך סתם פגש חלבון את חלבון
בחום היפה, באור הנכון
ומהם יצא חלבון עם כשרון...
והתכשיט כבר יודע לעשות חשבון!
(סתם)
ואני מסתובב לי מלא כוונות,
מלא תכניות, עתיר תרבויות,
מלא חשיבות, שואף משמעות -
ואומרים לי שכל זה מן הסתמיות...
קצת מעליב, מאוד מעציב,
על סתם אני לא הייתי שם כל כך הרבה תקציב!
ועוד עם סרח העודף, זוהמת השארית,
נידופת קרינה עם אימת האחרית...
כן יש בעולם הזה סתם וסתם
וסתם וסתם שהראש נסתם
ונתקע במרקע של איזה מדען, אפס, ממלמל
"אם ירצה השם" - ועוד סתם מתנצל...
אך כל עוד בעולם יש עיקר וטפל
ויש עוד כוח להבחין בהבדל -
אז ברוך השם תודה לאל.
פה הגענו לחלק שאולי ממצה את כל הקונספט של השיר, והוא ממונע מן המילה סתם. מאיר נותן פה חתיכת ביקורת עכשיו כשהוא שוב אומר את מה שנאמר במדע אבל מלגלגל בשימוש במילה "סתם". הוא לא מבין למה מתייחסים לשרשרת אירועים כמשהו אקראי שקרה ככה סתם. חוקי טבע, הסיבה למה דברים מתרחשים פשוט שוטטו להם בחלל הפתוח, וככה סתם התנגשו ויצרו את אותם חוקים שלא ניתן לערער עליהם. פה לא מדובר בתיאוריה שאפשר להגיד עליה לפי פופר שהיא אינה מדעית, אלא כחוקי הטבע עצמם. אי אפשר להפריך אותם - הם חוקים ברורים. אבל מה שמאיר הישראלי הממונע מרגש ומכוח המילה (עתיר תרבויות) לא מבין למה הכל פשוט נובע מסתם. זה הבית שגורם לתהות איך מאיר בדיוק הגיע לראות את המדע בצורה כזו כחוקים שלא מערערים עליהם.
המדע ממה שנראה פה לא ממונע מסיבה או תכלית. הוא פשוט קורא סתם, ולא מערערים על זה. שוב פעם, הצדקה לדבריו של פופר. מאיר לא מבין כלל למה הכל אקראי, ומציג מעין משל נונסנסי על איך חלבון וחלבון נפגשו סתם. ג'יזס אפילו לדאגלס אדמס, היו סיבות לדברים מוזרים שהתרחשו ב"מדריך לטרמפיסט לגלקסיה" הגאוני שלו. ושוב, למרות שהנושא גורם לו תחושה משונה והוא אינו מבין למה הכל פשוט סתם, מאיר חוזר להיגיון הבריא, זו מנטליות הכי הכי ישראלית: תשמע אם אתה יודע להבדיל בין עיקר לטפל, אז ברוך השם הכל טוב. נדמה כאילו מאיר פשוט מביע את הרעיון של "איש איש באמונתו יחיה" - אתם תאמינו לכל הסתם שלכם, כל עוד אנשים יודעים להבחין בהבדל, אז תודה לאל. אבל לא כאן הסתיים החלק. מיד אחרי ה"תודה לאל", מאיר מסיים את החלק השני באופן חריג, מביא טקסט ולחן בלתי קשורים בעליל ותוקע את זה פתאום מיד לאחר סיום החלק.
עד מתי אהובתי ניגרת עוד ניגרת על סלע הלב
מתי כבר תימס האבן תימס האבן ויפרוץ כאב... כאב...
את החלק הזה אני עד היום לא מבין. קטונתי. האם מאיר מקשר את הטקסט שנשמע כמו שיר כואב לאהובה לנושא של המדע המודרני? אם למישהו יש רעיון כלשהו, יתקבל בברכה. מדובר באניגמה משונה שחדרה לה ככה לתוך הרצאה כזו, כמו איך שג'טרו טאל תקעו סיפור (מדהים) על ארנב שאיבד את משקפיו בתוך אלבום קונספט שעוסק בחיים שאחרי המוות. אבל מיד ניגש לחלק האחרון.
אומרים גם שהמדעים
עוד מעט קט והם מגיעים
לפענוח סוד החיים
וכל סודות היקום.
אבל על קו האינסוף
הם יעמלו לקלוף ולקלוף,
בלי הרף לחצוב ולחשוף,
והנקודה, היכן היא תקום?
כמה ספרות אחרי הפסיק,
כמה שנות אור שופך עוד חלקיק,
קרן תשלח, תפתח עדשה,
ליד הניגלה - סתומה חדשה...
תאיץ במחשב, עודך מגשש
וכל דבר ביד ממשש.
אז עד איפה אתה יודע, עד היכן אתה מבין,
עד לאן אתה רואה - ומשם אתה מאמין...
גם אם לא תודה, חסר ענווה
תראה לאן תקעת את האהבה:
מצמיד אלקטרודות, אפילו מזמין
שתגלניות להרצות בוועידות למין!
האדם חץ שלוח אל לב החידה
אשר משתוקקת להיוודע.
ריבואות נקבים מנסים, מנסים,
אבל רק דרך נקב אחד נכנסים...
והמדע הוא רק נקב אחד מרבים
חותר וחופר ניצוצות ושבבים.
אך כשלהוכיח איננו יכול -
אז בכח הוא הולך את הרוח לכבול...
האמנם יצא האדם מן הקוף?
מתי כבר ואיזה יצור הוא מעצמו ישלוף?
דרך אגב, לא רואים כאן אדם שיתן
כבוד כלשהו לאיזה קוף מזדקן...
אבל אם אתה עדיין מתפעל
איך הולך על חבל איננו נופל -
אז ברוך השם, תודה לאל,
ברוך השם, תודה לאל.
מאיר מסכם את כל הסיפור באופן שמבינים טוב יותר את תפקידו של המדע בעולם, ומאיר סיכם את זה בצורה הכי טובה. מאיר לא מלגלג למדע בכללותו כמו שאמרתי קודם, אלא לאותם אנשי מדע. פה הוא מציג את אותם אנשים כסיבה להפיכתו של המדע כתורה שאסור לשנותה. זה כמובן עומד בניגוד למה שהמדע מייצג במקור. התחום אשר מתבסס על השערות ואישושים הופך למשהו קבוע שמעטים מערערים עליו. אבל למעשה, המדע הוא רק אמת אחת מיני רבות (והמדע הוא אמנם נקב אחד מרבים) שלמעשה מוביל את האדם להבנת מה שאדמס קרא לזה במדריך שלו - החיים, היקום וכל השאר. מאיר מראה כי המדע הוא לא אמת אחת ויחידה.
הוא תחום נפלא להבנת הדברים בסביבה, אבל ישנם עוד תחומים רבים שיכולים לספק לנו כלים. אותם מדענים ש"בכח הולכים את הרוח לכבול" יעשו כל דבר כדי להוכיח את צדקתם ויבטלו כל דבר שהוא לא בהכרח "מדעי" עם הסבר מוכח. להסבר הזה נעזרתי בפוסט הנהדר של אורן פרבר, מהבלוג "מדע ושאר רוח", שם פרבר מסכם ומשווה את הממסד המדעי כיום, לממסד הדתי בו המדע נלחם בעבר. המדע שנלחם נגד צרות אופקים, ונגד אמת אחת, הפך לאחד כזה. ככה מאיר השתמש בתורת האבולוציה של דרווין, ולמעשה מערער עליה כמו שהוא כותב: "האמנם יצר אדם מן הקוף? מתי כבר ואיזה יצור מעצמו ישלוף?". מאיר שואל: אם לפי האבולוציה, הכל מתפתח בהדרגתיות ואם אנחנו התפתחות של הקוף, למה עד היום לא התפתחנו למשהו אחר. אבל אף לא מערער את התאוריה שמחזיקה כבר מאות שנים. מדענים אוהבים לראות שהם צודקים.
פה מאיר למעשה סותר את פופר כיוון שהאחרון הסיק באחת ממסקנותיו כי תיאוריה מדעית טובה היא זו האוסרת על התרחשות דברים מסוימים. מאיר אומר כי לא יכול להיות שהאמת היא אחת ויחידה, ולמעשה מאיר "עובר" מהצד של פופר לצד של עוד אדם גאון שלמעשה סתר את דברי פופר, ההיסטוריון/פילוסוף - תומאס קון. קון שהיה היסטוריון ופילוסוף הושפע מאוד מפופר, והתעסק גם הוא בפילוסופיה של מדע. בשורה התחתונה, מה שהוא אמר: בני אדם עוסקים במחקר תקני בתוך פרדיגמה נתונה. וכדי לעשות את זה יותר הגיוני - פרדיגמה מדובר במערכת של דפוסים וחוקים מקובלים השולטים בתחומים מדעיים. ופה מאיר לצדו של קון בקטע הזה. כולם פועלים על פי פרדיגמות אבל לאף אחד אין את הביצים לערער על הפרדיגמות כמו שהיה בקרב אנשי מדע. זו כנראה ה-אמירה של כל ההרצאה הזו - המדע היום ממונע מפרדיגמות ולא פועל מתוך ערעור דברים אחרים כמו שהיה בעבר ובכך תוקע את התחום. בנוסף אין אמת אחת ויחידה, עלינו ללמוד מכמה שיותר מקורות, כי יהיה קשה יותר למצוא את ה-אמת אם מסתמכים רק על אמת אחת.
תומאס קון
ושוב ובפעם האחרונה, במה שנראה כאילו מאיר מרים ידיים לגבי המצב של המדע המודרני, וגולש לסיטואציה לא קשורה. העיקר שאתם מתפעלים מהדברים הפשוטים. אם אתם מתפעלים מאיך הולך על חבל דק נשאר ולא נופל ממנו, אז ברוך השם. וככה מאיר מסיים את אחת המסות המעניינות ביותר שנחשבו במקום הקטן הזה. מאיר היה ונשאר כבשה שחורה בקרב הכותבים בארץ. אולי מבחינת הנונסנס והכתיבה המאוד משונה הוא יכול להיות בשורה אחת עם דוד אבידן ויונה וולך, אבל מאיר היה החוט החסר בין נתן אלתרמן ובוב דילן, ולמרות שמוזיקאי גדול הוא לא היה, לחנים מדהימים היו לו, וטקסטים מעוררי השראה בהחלט היו לו. מקווה שבאיזשהו יום, כשיבואו מדענים אחרים, יתחילו לערער כמו שעשו בימים שמדענים היו מכונות משומנות של תיאוריות והשערות. עד אז, זה היה הניסיון הקלוקל שלי לנתח את אחד הטקסטים הקשים ביותר שנכתבו בשפה העברית. אני מקווה שאהבתם. עד אז תודה למאיר, יהי זכרו ברוך ותודה לכם קוראים מדהימים! עכשיו סיימתי פה את הרביעייה. עכשיו די להתעסק במתים. זה מטריד כל העסק הזה. נתמקד ברדיוהד לא? אבל מי שמעוניין, יוכל לבוא היום לקיבוץ משמרות לערב לזכר מורשתו של אריאל כמו בכל יום שנה למותו.
מדהים. תודה לך על מאמר מרתק ומחכים.
השבמחקלגבי השאלה שלך על המשפט "עד מי אהובתי ניגרת על...לסבירות דעתי זה מתייחס לכך שהוא שואל את שאלת השאלות שהיא עד מתי הלב שלנו ישאר סגור כאבן ולא נראה שחוקי הטבע לא יכולים סתם ככה לשוטט ולהפגש באקראיות, או אז נבין את משמעות הבריאה האלוהית. כלומר שאין סתם בבריאת היקום וכל אשר בו, זה חייב להיות תכנון תבוני מאוד של משהו שתכנן ויצר. במילה אחת: אלוהים.
וואו א. כבוד גדול וכיף גדול על הפידבק, ממש תודה שירז!
מחקולגבי המשפט, זה מעניין עכשיו זה יותר מובן - במובן שזו לא השמצה של הדת, אלא מין אמירה כזו שדת ומדע הם שני תחומים וכל אחד מהם בצדקתו שלו. אלוהים הוא בעצם הגורם לכל זה.
ממש תודה (:
שמעתי פעם הסבר נפלא על המשפט 'עד מתי אהובתי..'
השבמחקהתרבות שלנו כיום בישראל, בעיקר החילונית, מפחדת נורא מכל דיבור על אלהים, כמו שעכשיו אנחנו בעונת ה'הדתה', מאיר כואב כאן את העובדה שהחשש הגדול מלהדמות ל'דתיים' שאת דרכם החילונים לא מקבלים, גורם לאותם חילונים להפוך את ליבם לאבן ולא לאמץ את הרוח כלל. הכל הפך להיות מתוחם ומוגדר רק ע''י מדע מדוייק וברור ואמפירי. ולא דבר נוסף מעבר. וזה אכן כואב.
שיר נהדר של יוצר שלא זכיתי להכיר. כמה עומק ומחשבה מקורית... חבל על דאבדין ולא משתכחין.
מחזק את האמרה שהחלק הזה באמת עוסק במאיר שתוהה לעצמו: "למה הגענו"? סופסוף הובהר המסר מבחינתי. תודה.
מחק