דיוקן המלך כלטאה

בתקופה האחרונה, היו לי שלושה רעיונות לפוסטים. כל אחד עוסק ביצירותיהם של שלושה מוזיקאים, לא כולם קשורים בדיוק, וחלקם באים ממקומות אחרים, תרבויות אחרות, אבל את שלושתם אני רואה כאיידולים מרכזיים שהשפיעו עליי הרבה בגילאים שונים, וכל פעם שאני חוזר לשמוע אותם, אני שמח שכמעט שכחתי את הגדולה שלהם, כי אז אני מבין שוב ושוב למה אני כל כך אוהב לשמוע אותם, לקרוא עליהם, לקרוא את השירים שלהם, להבין מה עומד מאחוריהם. וזה מה שאני אעשה בתקופה הזו. מהחבר'ה האלה, אדבר על שלושה יצירות שלהם ומה שעומד מאחוריהן. רצה איזשהו גורם על טבעי (או שפשוט סתם צירוף מקרים), ומסתבר שכל אחד מאותם חבר'ה בטוויסט משונה של הגורל, נפטר בחודש יולי. כל אחד בהפרש גדול של שנים. זה ממש מוזר, אפילו מטריד במחשבה שרציתי להקדיש לכל אחד מהם פוסט. אבל אני פשוט אמשיך בשלי, ואכנס אל נבכי יצירותיהם של השלישייה הזו. עכשיו, כיוון שאני כזה נורא, לא אעשה ספוילרים, ולא אספר לכם מי הם כוכבי הפוסטים העתידיים. חלקכם אולי ידע, חלקכם ינחש. אבל כל אחד בזמנו שלו, יקבל את הספוטלייט ביום בו מציינים את מותו.

אז בואו נברח רגע מתוך הקדרות הזו של ציון יום מותו של אדם. בעיקרון, זה רק תירוץ למצוא סיבה טובה מספיק לכתוב את הפוסטים האלה. אז היום ה-3 ביולי, הלך לעולמו אחד הקולות הגדולים של הרוק. מראה מלאכי, אבל התנהגות שטנית. אוהב רוק נ רול ומתוגבר באנרגיות חייתיות, אבל גם מעריץ את כתביו של ויליאם בלייק. מין קונפליקט כזה התחולל בתוך נפשו, שהסתיים בנפילתו של האיש במה שנראה כתחילתה של תקופה חדשה בקריירה, שיכלה להוביל לשיא חדש. מדובר באחד הסולנים האהובים עליי אי פעם, איש שהתחלתי להעריץ בכיתה ו' ועד היום. כן כן. אני חושב שאתם כבר יודעים, זה היה מספיק ברור. זה מר מוג'ו ריסין. מלך הלטאה. ג'ים מוריסון. הקול הבלתי מעורער של הדורס, ואחת מהדמויות המיתולוגיות של הרוק. כבר מיותר לציין עד כמה אני אוהב את הדורס, ועל העובדה שהם עדיין מוצבים בתוך המקום המכובד והקדוש הזה של חמשת הלהקות שאני אוהב. אני בקושי שומע אותם בשנה, אבל התקופות הקטנות האלו שאני חוזר אליהם, אני פתאום חוזר לכיתה ז', לאובססיה המטורפת, לפיסת מידע וכל שיר ויצירה של החבר'ה האלה.

הקסם בדורס, הוא שהצליל הסופר ייחודי שלהם קשה לשחזור. מדובר באחת הלהקות הייחודיות ביותר, שאפילו צלחו את מבחן הזמן ולא נשמעים כ"עברו זמנם בכלל" אפילו 50 שנה אחרי. הקסם העוד יותר גדול שלהם בשבילי, הוא שעם הדברים שאני אוהב להקשיב להם היום, הדורס מתיישבים עם זה ומסתדרים יפה מאוד עם הגישה שלהם. בניגוד ללהקות שאהבתי מאוד (ועדיין אוהב) כמו קווין, שהתבססו על מוזיקה מורכבת, מתוחכמת וגדולה מהחיים, הדורס התבססו על מינימליזם, על נגינה משותפת וקולקטיבית שגורלה באקסטזה מערפלת חושים. זה היום מה שאני מחפש. הנגינה הרפטטיבית, המיסטית, הסוריאליסטית. המוזיקה של הדורס מסתדרת לי טוב עם הדברים שאני אוהב להקשיב להם היום, וגורמת לי להבין כמה אני מושפע ממנה. אז מה עוד יש לדבר על המטורף הזה? מה כבר לא דובר? ה-LSD, ההופעות הידועות לשמצה, חשיפת איבר מין בהופעה, המוות שהפך אותו לדמות אגדית ומיתולוגית שהובילה אותו להיכנס לתוך המיתוס השחוק והמעצבן הזה של מועדון 27. בלה בלה בלה. אבל הגיע הזמן להתמקד באמנות של הלהקה ולא במה שסבב סביבה.



בפעם הקודמת שציינו את יום מותו של מוריסון, דיברתי פה על האלבום האהוב עליי של הלהקה, An American Prayer. אלבום שהציג את מוריסון כמשורר לכל דבר. מוריסון זמר הרוק לא הוצג פה, בגלל שרוב הזמן, מר מוג'ו ריסין התבטא בקריאת הפואמות שלו, כשריי מנזרק ז"ל, רובי קריגר וג'ון דנסמור מביאים מוזיקה מסקרנת וכיפית. אבל זמר לא היה פה. לכן, אני אשמח לדבר על שיר, סליחה יצירה, סליחה אפוס שזכה גם הוא למעמד מיתולוגי. בוצע בהרבה הופעות של הלהקה, אבל כשהוא סופסוף יצא בגרסה האולפנית שלו, המעריצים קיבלו את החבילה השלמה. זה האיזון המושלם בין מוריסון הזמר עם המראה המלאכי והנשמה השטנית לבין מוריסון המשורר הנאור. מדובר בקטע שכבר מזמן נהיה קאלט, וכל מי שמכיר ואוהב את הדורס, מצטט את המשפט הידוע בסוף אותה יצירה. גבירותיי ורבותיי, Celebration of the Lizard.

17 דקות של הזיה סוריאליסטית סיוטית שמתחילה לכמה שניות בעיר וישר עוברת אל מחוזות ירוקים, מסתוריים, מפחידים שמזכירים את התרבויות של בני המאיה והאצטקים. אני חושב בלב שלם, שמדובר פה באחד מהשיאים של הלהקה, של הסיקסטיז ובכללי. למוריסון הייתה את היכולת לספר סיפור בצורה כל כך טובה, שכשהוא היה מלחשש, מדבר בטון נמוך וכובש או צורח בוולגריות, היית מאמין לכל מילה וצעקה. אבל בואו לא נשכח שהוא לא היה לבד, והוא לא היה מגיע להישגים לולא חבריו. מנזרק ואורגן ה-Vox ההו הו כל כך מפורסם וידוע שנותן את הטון המרכזי ביצירה הזו, דנסמור שפחות חושב על לתת קצב, ויותר מתמקד בכניסה לאווירה עם תיפוף שבטי מינימליסטי. והבן אדם שיצא הכי גדול פה, מר רובי "אני לא מנגן עם מפרט" קריגר. לבחור תמיד היה צליל ברור וחזק. אבל פה הוא לא מתבלט. הוא לא מנסה אפילו להתבלט. קריגר שהושפע מפלמנקו לא פחות מהבלוז, נותן פה ושם. מוסיף, מצייר קווים קלים על הקנבס הענקי והפסיכדלי הזה ופועל ביחד עם כל החבר'ה כשאף אחד לא מתבלט מעל השני.

זו הגדולה של הלהקה הזו, ואפשר לשמוע את זה טוב טוב ביצירה הזו, שההיסטוריה שלה פשוטה וקצרה. החבר'ה הקליטו את היצירה שהחלה כפואמה של מוריסון לאלבום השלישי, Waiting for the Sun, אחד ה-אלבומים, פול רוטשילד, מי שהיה למפיק של אלבומיהם הגדולים, אמר להם שיצירה בת 17 דקות לא תתפוס באלבום הזה והציע להם לוותר. רק חלק אחד מהיצירה, Not to Touch the Earth, נכנסה לאלבום עצמו, כשהפואמה עצמה הודפסה על עטיפת האלבום. שנים שההקלטה באולפן שכבה לה בארכיון, צוברת אבק ומחכה לצאת, מקבלת מעמד של יצירה כמו Carnival of Light של הביטלס (שהגיע הזמן שהיא תצא לאור). בינתיים, הלהקה מבצעת את היצירה בהופעות (ביצוע מדהים וידוע ב-Absolutley Live) עד שמפסיקה להופיע ומתפרקת. ואז ב-2003, במסגרת אוסף של הלהקה שיצא, ראתה היצירה אור סופסוף. ב-2007, חגיגות ה-40 ללהקה, יצאו כל ששת האלבומים הגדולים ברימסטר מבורך פלוס רצועות בונוס וביניהן קטעים שלא נכנסו לאלבומים. אחד מהם היה Celebration of the Lizard, יחד עם תת כותרת An Experiment/Work in Progress. אבל התוספת הזו גורמת לי לחשוב: מה זה אמור להיות? הדורס בעיקר בקטעים הארוכים, הצטיינו באקספרימנטים, בשירים לא גמורים ולא מושלמים, בנגינה מאולתרת שאף אחד לא יודע איך זה הולך להסתיים. אבל זה תמיד מעניין, תמיד מסקרן. יש פה תחושה של שיטוט באפלה, אבל לא מנסים לברוח ממנה. אלא ממשיכים בדרך.

ככה מרגיש Celebration, אולי ה-אפוס של הלהקה. שמענו את האפוס א לה תסביך אדיפוס שעד היום מותיר את כולנו עם לסת שמוטה The End, וכמובן את הקטע הסופר פילוסופי, When the Music's Over. אבל פולחן הלטאה זה כבר סיפור אחר לגמרי. האקסטזה בשיאה, מוריסון שתמיד היה נשמע בשבילי כמו גרסה מרושעת של פרנק סינטרה, מורגש כשהוא מתודלק בכמויות של LSD, אבל בטוח לגמרי במסר שלו. Celebration מורכב ממספר שירים קטנים שחוברו יחד לאפוס אחיד בקונספט. מוריסון עוסק ברוע של האדם, ברוע שלו עצמו, מכתיר את עצמו למלך הלטאה. לא צריך להיות מומחה כדי לדעת שלטאה היא סמל בכל תרבות לרוע, לחמדנות, לפחד ושאר ירקות. מוריסון מציג את עצמו כמלך הרוע. הוא אמנם יפה, כל הבנות רוצות אותו, יש לו קול כובש, אבל בפנים תמצאו שטן פנימי שלא יודע איך לשלוט בעצמו וחסר רסן שנקרא "ג'ימבו".




את החלקים אפשר לנתח אחד אחד, אבל יהיה מדובר במין חילול קודש, וגם פגיעה בחוויה האישית של הפולחן הנדיר הזה. לכן, זה הולך להיות מבט על החלקים המרכזיים, על האווירה המפחידה הזו שאף אחד לא שיחזר אף פעם. זה אולי יהפוך לפוסט הכי ארוך שכתבתי, אבל ננסה. מוריסון יוצר פה תמונה סוריאליסטית מסקרנת והזויה כמו הציורים של דאלי וארנסט, ועוסק כאמור ברשעות האנושית. אבל אני תמיד אהבתי לראות בפואמה הזו כמין חיזיון רחוק מהמציאות של שבט עתיק יומין באזור מיוער עם מקדש בסגנון האצטקים. לפני כל זה, אנחנו מתחילים בעיר. היצירה נפתחת בדרון מערפל חושים של הקלידים של מנזרק, וצלילים משונים שכנראה מגיעים מהקלידים של ריי בוקעים ונמשכים, כמו מין צפצפה מהחלל החיצון. ואז מוריסון, פותח בשירה עם החלק Lions in the Street. חייב להודות, כבר מלכתחילה כשראיתי את השם של החלק הזה, תמיד עלה לי לראש הציור של מגריט "געגועים הביתה", שממש פשוטו כמשמעו יש אריה ברחוב פריזאי, כשאדם בעל כנפיים שחורות משקיף מן הגשר. אבל כנראה, שמוריסון התכוון לאריות במובן המטאפורי. כי כשהוא ממשיך לשיר, נוצרת תמונה גועלית של עיר ובה טיפוסים חזקים ומפוקפקים שולטים והופכים את העיר לגיהינום עלי אדמות.

Lions in the street and roaming
Dogs in the Heat, rabid, foaming
A beast caged in the heart of the city
The body of his mother
Rotting in the summer ground
He fled the town
He went down South and crossed the border
Back there over his shoulder
One morning he awoke in a green hotel
With a strange creature groaning beside him
Sweet oozed from it's shiny skin

מוריסון צייר את התמונה. לא ידוע במי מדובר, אבל יש לנו אדם (או כנראה החיה בכלוב) שעוזב את העיר. כנראה שהיא דוחה אותו, הטיפוסים שם - אותם אריות ברחובות הם נוראים וכוחניים, ומהווים לו סיבה מרכזית לעזוב. פה מתחילה ההתרחשות בטבע (green hotel) ולבסוף, באקורד Em הזוי מסיימים החבר'ה את החלק, ועוברים ישר לחלק הבא, כשמגיע הרגע שכל מעריץ של הדורס מכיר בעל פה:

Is there anybody in?...

שקט מוחלט.. דנסמור עונה עם התוף.. מוריסון חוזר על השאלה... שקט...

The ceremony is about to begin....

הסיוט בשיאו, יש דיסוננס אחד גדול וארוך, ומוריסון מפרט בתמונות קריפיות ביותר, שגורמות לניסיון שלי לפרש את הפואמה להיראות סתום (and she was beside me, old, she's no young). אבל אם בכל זאת אנסה, אפשר לחשוב שמוריסון כנראה דיבר על זקנה, על פחד ממנה. מישהי מסוימת נמצאת לידו, והיא זקנה. ומוריסון אומר את זה באיטיות מכוונת, מזדחלת, כאילו נחרד מהמראה שהנערה לידו מזדקנת במהירות. באיזשהו מובן, נראה שמוריסון מדבר על הפחד מזקנה. משהו שלא חווה ולא יחווה לעולם, כשהפך לצעיר לנצח. זה ממשיך כשהקלידים של מנזרק נשמעים מוטרפים יותר מאי פעם ובמעבר חד לחלק הכי מטריד ביצירה.

ממש כאן, אפשר כנראה לקבל תצוגה של המוח של מוריסון כמו שהוא היה בזמנו. תשכחו מהשרמנטיות הכובשת של Touch Me, תשכחו מהבלוז הקשוח של L.A. Woman. הנה בא מוריסון מלך הלטאה, כשמנזרק מנגן תווי דו בודדים.

Once I had a little game
I'd like to crawl back in my brain
I think you know the game i mean
I mean the game called 'go insane'

העסק נהיה מטריד יותר ויותר כשמנזרק דופק אקורדים דיסוננטים.

You should try this little game
Just close your eyes forget your name
Forget the world, forget the people
And we'll erect a different steeple

אפשר להשתכנע מההגשה של מוריסון, כשהוא שר על דבר כל כך פרוע וחסר רסן עם קונוטציה שלילית כמו טירוף בכזה רוגע. באיזשהו מובן החלק הזה מייצג את מוריסון. מבחוץ, הוא נראה רגוע, מדבר לאט, עם מראה הרוק סטאר האולטימטיבי אבל מבפנים מדובר במטורף משוחרר מרסן, חסר שליטה עצמית עם אנרגיות שטניות ובלתי צפויות. כזה היה מוריסון. לא בדיוק נער החלומות של נערה.

This little game is fun to do
Just close your eyes, no way to lose
And i'm right here, i'm going too
Release control, we're breaking through

בהחלט לא נער החלומות. כי נער החלומות לא יסתיר את הכוונה של עוקביו להשתגע כאילו היה שאמאן בתוך משחק ילדים תמים. ובמעבר חד עם צרחה, מוריסון לוקח אותנו אל תושבי הגבעות. גם כאן, הוא מצייר תמונה סוריאליסטית. ולי ספציפית, מתחבר אל הדמיון שלי לגבי היצירה, כשג'ים מדבר על זוחלים, מאובנים, מערות. תורם לאווירה המיתולוגית ומסתורית. קשה להבין מה הוא רוצה מאיתנו. אולי הוא באמת, רוצה לקחת אותנו לזמנים עתיקים ונשכחים. אבל כל זה מסתיים בפתאומיות כשמוריסון אומר שהיה כאן טבח. מנזרק בא ומפלח את הדממה, והגענו כנראה לחלק הכי מפורסם של הפואמה. באחד הרגעים היפים והמתוחים ביותר במוזיקה. בפעם הראשונה, ינגן מנזרק מי וסי כשהוא יעבור בפעם השני חצי טון בתו הראשון. Not to Touch the Earth שהיה כאמור היחיד שנכנס לאלבום. מוריסון מכניס את האנתרופולוג ג'יימס ג'ורג' פרייזר מההשפעות הגדולות שלו בנוגע לרעיונותיו של האחרון לגבי האדמה והמרומים, בו זמנית מוריסון מדבר על הרצח של קנדי והצאר של רוסיה, כנראה אותו טבח שהזכיר בחלק הקודם. הגדולה בקטע הזה נטועה בקול של ג'ים שעובר בהדרגתיות מקול שרמנטי וכובש אל צרחות אחוזות טירוף.

                                                                  תותחים בלייב כבר אמרנו?

הגענו לסוף, בואלס פסיכדלי במיוחד, החבר'ה מרגיעים את המאזין ההמום שלא הבין מה חווה כרגע. יש פה מין חזרה ארצה כשמוריסון מזכיר מקומות בארה"ב, אבל בו זמנית גם את היערות והמפלים. כנראה זה הרגע שבו מתאספים ספק מעריציו, ספק יצירי דמיונו של מוריסון אל אותו ריטואל מדובר. רגע לפני שהכל מסתיים, החבר'ה מסיימים כשהם משנים מצב, הם סיימו להתקיף כמו צבא מונגולים. והם מגיעים למין שלווה כזו, קצת כמו זו של ג'ון קולטריין בסוף המאסטרפיס שלו, Meditations. וככה באקורד Em חד וברור שנדמה שמסיים את כל היצירה. עוברות דקות של דממה, עד שאנחנו מסיימים את כל המסע במילותיו האחרונות של ג'ים:

I am the Lizard King
Retire now to your tents and to your dreams
Tomorrow we enter the town of my birth
I want to be ready

זה הסוף... אחרי 17 דקות, מוריסון מכריז על עצמו כמלך הלטאה. אותו מלך הקורא לכולם להשתגע. הוא קורא לנו לחזור אל חלומותינו. ומוריסון מספר לנו שמחר הוא מגיע אל עיר הולדתו ושהוא רוצה להתכונן. נשמע כמו ריטואל משמעותי בחייו של אדם בתרבות מסוימת. הוא מגיע אל מקום הולדתו והוא רוצה להתכונן. אין סיבה למה, אין פירוט. הוא פשוט רוצה להתכונן... כמה מסתורי, כמה משונה, כמה אניגמטי, כזה היה מוריסון. אולי יכול להיות שכוונת המשורר הייתה שונה לגמרי, ואני בעצם יצאתי ממש טיפש במעין פרשנות שלי. אבל זה היופי בג'ים וגם באותם חבר'ה שאדבר עליהם בפוסטים הבאים. האניגמטיות, התחושה המבולבלת שאנחנו לא בטוחים שהבנו את הכוונה מאחורי היצירה. כמו ספרים של ג'ויס, בקט ובורוז, כמו פואמות של גינזברג, כמו סרטים של לואי בוניואל, קשה לנו להבין את מה שהולך פה, וכל אחד מנסה לפרש את מה שהוא קורא בעצמו. אבל מוריסון רחוק לחלוטין ממה שהחבר'ה האלה עשו. מוריסון סוריאליסט בצורה אחרת בטקסטים שלו. הוא יוצר חיזיון של מעין פולחן שבטי משונה ומרוחק. מחזיר אותנו לזמנים קדומים, מרחיק אותנו מהמודרנה המתישה והאכזרית של העיר. ובכל זאת, נראה שנותרנו חסרי מילים ומבולבלים לגבי המפלצת המשונה הזו. מה שמחזק שמוריסון היה באמת מלך. בין אם הכריז על כך באגו מכוון או תחת השפעה של LSD, הוא בהחלט היה מלך של מילים ויחד עם זה, סמל למראה מטעה. רוע מוסווה. אי אפשר להכחיש את הכריזמה הכל כך משונה שקורנת ממוריסון ביצירה הזו, שפשוט קל להיסחף אל אותו רוע וטירוף.

פולחן הלטאה הוא הישג חד פעמי, אחד הקטעים הכי נדירים שקיימים. כי מעט מאוד יצירות לוקחות את המאזין/קורא למקומות רחוקים ששמורים רק בתודעה. למרות העובדה שמדובר באחת הלהקות הכי דמוקרטיות בעולם, מוריסון קיבל רוב הזמן את תשומת הלב. קשה להילחם בכרזימה שכזו. וביצירה הזו, אפשר להגיד שפה זו הפעם היחידה, שמוריסון באמת משתלט על היצירה. הלטאה היא הבייבי שלו. מדובר פה ברצון של משורר להוציא את הבייבי שלו לאור, כשחבריו מגבים אותו בציור בצלילים. ציור מטריד, מסויט, מעורפל ומשונה. קשה שלא ליפול בקסם של הלטאה, ואני עד היום נופל בקסם. כשאני שומע את הדרון הפסיכדלי שפותח בבום את היצירה, אני נזכר כל הזמן למה אני כל כך אוהב את הדורס. מדובר באחת הלהקות שאני שומע הכי פחות זמן. כנראה משהו בכיתה ו-ז, הביא לכך שהתעורר לי הרצון לגלות דברים חדשים, אבל כשאני חוזר אליהם מדי פעם, הכל חוזר אליי. ביצירה הזו, יש מין אנרגיה מחשמלת שבאה בכל שמיעה. אני אוהב את התחושה הזו. גורם לי לתהות מה היה קורה אם החבר'ה היו מושכים את זה ל-20 דקות, או אפילו 30 או 40 דקות. למה לא בעצם? אבל נראה שאותן 17 דקות, מרגישות כמו 40 דקות עשירות ומשונות. הדרך הזו מעניינת ולא בא לך שתיגמר. הרבה להקות פרוג ניסו ליצור אפוסים גדולים מהחיים שמכוונת לאותם דברים שאמרתי. היו שהצליחו, חלקן נפלו בקלות במלכודות של אמביציית יתר. הדורס לא השתייכו לזה בשיט. הם עשו אפוס גדול מהחיים, שאני לא יודע לגבי אחרים, אבל לנצח יישאר בתודעה שלי כאחד הרגעים המוזיקליים הנשגבים שחוויתי.

אז תודה לך ג'ים, תודה גם לריי, לרובי ולג'ון, תודה לכם! לכו לחוות את כל זה עד הפעם הבאה.