סה"כ צפיות בדף

יום שבת, 7 בדצמבר 2019

מסתתר בפסנתר

תוצאת תמונה עבור ‪bill evans alone‬‏



תוצאת תמונה עבור ‪solo monk‬‏


תוצאת תמונה עבור ‪paul bley open to love‬‏


ביום שבו יגיע חורף אמיתי, אם יגיע השנה, זכרו להגיע לסדרת הפוסטים הזו. במהלך השנים שאני כבר מקשיב למוזיקה ברצינות, היה לי איזשהו קטע לאהוב את האלבומים האלה שהם יחסית נהיים מיוחדים בקטלוג של אמן. ברגע שמסתכלים ברשימת הנגנים ורק הם מופיעים. משהו בדבר האינטימי הזה של אלבום שנוצר לבד ללא שום עזרה ממישהו אחר, מעניק לך את התחושה הזו של שיחה בין אמן למאזין. כאילו רק זה המאזינ/ה לבד, מקשיבים למה שיש למי שמנגן או שר להגיד. בלי הפקה מצוחצחת, בלי נגנים עוזרים, פשוט הדבר הזה גולמי לבד. ואם נהיים יותר ספציפיים, יש את הפורמט המושלם הזה באלבומי ג'אז, שפסנתרנים מוציאים אלבום סולו שלהם. ללא הרכב. מחליטים לעשות מעשה ולנגן סטנדרטים או איזה משהו מקורי לבד. בלי הרכב מגבה. מה שנותן להם את האחריות על ההרמוניה ואפילו הקצב. הם מחזיקים את כל היצירה עצמה לבדם.

הייתי שמח להביא שלושה דוגמאות כאלה של פסנתרנים שנראה לי שזה מיותר להציג אותם. כל אחד מהם פיתח סגנון אישי משלו שהבדיל אותם מהשאר. מהאלה שמהרגע ששומעים קטע שלהם ואתה יודע טוב מאוד שרק אותו אחד ספציפי יכול לנגן ככה. שביום גשום אחד חורפי, אמן ויהיה אחד כזה. יש מלא דוגמאות שאפשר להביא: הקונצרט המפורסם של קית' ג'ארט בקלן, כשמינגוס עזב את הבס וניגן על פסנתר לבדו ועוד ניימדרופינג. אבל כשהגשם ככה ידפוק לכם על החלון כמו שוטר על הדלת, תדעו שיש לכם איזה פסקול טוב לרגעים האלה. אז אני אתחיל לא בדיוק בסדר כרונולוגי ואקפוץ ישר ל-1968 שבמשך חודש, ביל אוונס נכנס לאולפן ומקליט בפעם הראשונה, אלבום פסנתר נטו. בלי הטריו שלו, בלי הכפלות. רק הוא והפסנתר. ביל אוונס האיש הבודד הנצחי של הג'אז, תמיד היה סופר ייחודי עם השפה ההרמונית שלו שנשמעת כאילו דביסי וראוול מנגנים בבירדלנד.

תוצאת תמונה עבור ‪bill evans‬‏
אוונס


המנגינות שלו והנגינה שלו ייצגו איזה משהו מלנכולי, בודד, דירה ריקה, ציור של אדוארד הופר ובאיזשהו מובן, אוונס הפך להיות גורו פסנתרני הג'אז שהסגנון שלו הפך לסטראוטיפ של הדבר הזה שנקרא נגינת פסנתר בג'אז. אבל אוונס כמו במבה, יש רק אחד. מאחוריו כבר יותר מ-30 אלבומים. כיאה לטיפוס המופנם שהוא היה, הוא כותב במעין הקדמה להאזנה לאלבום שהוא תמיד אהב לנגן לבד באולפן, למרות שהוא מוזיקאי ג'אז שמתפרנס מהופעות חיות. אמנם, הוא עשה סוג של אלבומי סולו פסנתר כשהוא הקליט את Conversations with Myself. ניסוי די נועז של אוונס. הוא ניגן על הפסנתר והכפיל את עצמו (יעני אוברדאבינג) ככה שהתוצאה נשמעת עשירה ומשונה. אוונס מנגן באלבום ההוא מאוד שונה, כמעט חופשי. למרות שזה אלבום מאוד מיוחד ומעניין, זה לא באמת רק הוא והפסנתר. כאילו יש עוד שיבוטים של אוונס שמאלתרים יחד איתו. Alone לעומת זאת הוא למרות הכותרת המטעה, באמת לבד.

לא איזה מין פיצול אישיות באולפן, אלא רק הוא והפסנתר, מנגן סטנדרטים בפרשנות שרק הוא יכול לעשות. וזה מתחיל עם פתיחה כזאתי יפיפיה שאי אפשר שהלב לא יתפוגג למראה הגשם כשמתנגן לו Here's that Rainy Day. סטנדרט די ידוע וטחון שאוונס מנגן אותו, כאילו כתב אותו בעצמו. הרגע ההוא בו (זהירות זה אולי טיפה תיאוריה) הוא מתקדם בקלידים הנמוכים ממי לפה דיאז כל כך מרומם שמבינים שטוב שיש מוזיקה בעולם הזה. יפיפה גם Never Let Me Down שנמתח לעבר רבע שעה שבילי מביא את כל מה שהוא יודע ולוקח אותנו למקומות אחרים שכבר שוכחים מממד הזמן. קל ליפול בפח למאזינים שלא בדיוק מוכרים עם ג'אז ולחשוב את זה למוזיקת רקע לאיזו ארוחת ערב פנסית שמנסית, אבל כמו שביל כותב בעטיפה: "עצוב לראות שהמסורת הנפלאה של סולו פסנתר בג'אז נמצאת בסכנת הכחדה בשל גישתם של המאזינים הרואים בנגינה של פסנתרן יחיד, מוזיקת רקע לשיחה או לארוחת ערב". תעשו טובה. תקשיבו לזה בנסיעה, שבו לבד בחדר, רק שימו לב למוזיקה. יש לו מה להגיד. כמו שהוא סיכם את זה בצניעותו העצובה: "אני מקווה שלנגינה שלי יש מספיק ערך כדי לסחוף את המאזין ללא הסחות דעת אל התחושה המוזיקלית אליה שאפתי להגיע בהקלטות הללו".



מילים יפות כדורבנות. אולי בזמנו של אוונס מה שנקרא המסורת עמדה בפני סכנת הכחדה, אבל אם היה חי, יכול היה לנשום לרווחה שלא רק המורשת שלו השתרעה על פני כל פסנתרן שני בג'אז (וגם ריצ'ארד רייט ועוד רוקרים). אלא שהפסנתר היחיד הפך לפורמט שהוא מעבר למוזיקת רקע. והמסורת הזו, החלה הרבה לפני אוונס. באותו עשור. בתחילת הסיקסטיז, כשהגאון הגדול על הפסנתר, תלוניוס מונק, היה נחשב למוטרף שמנגן כאילו נפל מהירח. הוא הוביל הרכבים, הוציא אלבומים בקצב מטורף שהיה רגיל אצל ג'אזיסטים בכל מיני לייבלים. דווקא בלייבל קולומביה הענקית שהייתה למשכן למיילס דיוויס ועוד חבר'ס, מונק הקליט להם אלבום אחד. וזה היה אלבום סולו פסנתר. בזמן אמת, חשבו שהוא מאוד בינוני, בזמן אמת היו טמבלים. לא הבינו שמונק יכול לכתוב איזה משהו א טונאלי אבל גם לנגן איזה סטנדרט פשוט מלפני עידנים ולעשות אותו כזה כיף, שבא לך לשים את הקטעים האלה בתוך איזה מונולוג שוודי אלן חופר לך כל הזמן. Dinah שפותח את העניין מתמצת כמעט את כל האלבום שצריך רק להקשיב לו.

תוצאת תמונה עבור ‪thelonious monk‬‏
מונק

אפשר להבין את תמצית הנגינה של מונק מהביצוע הזה. יד שמאל הוא שומר על קצב ועושה ליין פשוט שחוזר על עצמו. ביד ימין, הוא מנגן על הגבוהים את המלודיה המרכזית. כמעט ואין sustain והוא פשוט מנגן כל כך פשוט ועושה דקונסטרוקציה של מוזיקה. כאילו ילד אוטיסט או מתופף ניגש לפסנתר ונתן לדמיון שלו להתפרע. גם בקטעים הקלאסיים והפשוטים האלה חברים. למי שהיה לו אולי עצוב או שליו מדי עם אוונס, יכול ללכת אל מונק ולהרגיש בניו יורק כמו שוודי אלן מתאר אותה. בשחור לבן, קסומה שכזו, נעלמה מהזמן. אבל מונק לא נעלם לי ממדף הדיסקים. בטח לא האלבום הזה. ורק כדי לסכם לגביו. הנה מה שילד היום הולדת היום טום וויטס, אומר על האלבום הזה ברשימה של 20 האלבומים האהובים עליו:

"מונק אמר: 'אין דבר כזה תו שגוי, זה קשור בעניין של כמה אתה החלטי לגביו'. הוא כמעט נשמע כמו ילד שלוקח שיעורי פסנתר. אני יכול להתחבר לזה כמו איך שאני התחלתי לנגן פסנתר, כי הוא היה מלחין מחדש את המנגינות תוך כדי שהוא ניגן אותן. זה היה כמו הבהרת הצליל, בגלל שיש איזה משהו מסתורי מסוים שעוטף מוזיקת ג'אז וכל סוג אחר של מוזיקה, עד שהוא מקבל חוקים והמוזיקה נשענת על אותם חוקים. זה כמו תצלום אווירי, שאומר לך שככה אנחנו עושים את זה. זה קורה גם במוזיקת עם. נסה לנגן עם להקת בלוגראס ולהציג רעיונות חדשים. שכח מזה. הם יסתכלו עליך כאילו את קומוניסט. ב-Solo Monk, הוא נשמע כאילו הוא מלחין תוך כדי נגינה, מרווח, מדובב אקורדים עם ענני תווים בלתי אפשריים. 'I Should Care' הורג אותי. התייחדות עם טוויסט. פסיעה, כנסייה, חבל קפיצה, ברטוק, מלודיות שנשרטו אל הפלסטר עם סכין. איקונוקלסט מובהק. Solo Monk מראה לך את המלודיות לא רק בלי בגדים, אלא גם בלי עור. זו מוזיקת אסטרונאוטים מבת'לם".




רק כדי להבהיר. אותה מסורת שאוונס בכה עליה שהיא נכחדת ממש לא כזו. אם היה חי, היה כל כך מאושר מלראות איך זה ממשיך וגודל והופך להיות לחובה בשביל כל פסנתרן ג'אז מקליט. ועכשיו לאיזו מין שבירת מסורת. לא שיש עוד כלי. אלא שהמוזיקה אחרת. שונה. דיסוננטית טיפה. כמו כבשה שחורה מבין השלושה. מר פול בליי. הקנדי שהיה אחד מאלה שהציתו את מהפכת הפרי ג'אז. מקליט ב-ECM המיתולוגית, אלבום סולו גם הוא. רק פסנתר. אבל בניגוד לאוונס ומונק שלוקחים סטנדרטים ומפרשים אותם בדרך שלהם. פול בליי מנגן קומפוזיציות מקוריות. משונות, לא מובנות על השמיעה הראשונה. אבל מסקרנות. Open, to Love שיצא ב-1973, כולל שונה משני האלבומים בכל דבר. העטיפה המינימליסטית בלי ציור של האמן, יצירות מקוריות לחלוטין. ובעיקר - רוב היצירות שלא נכתבו על ידו, אלא ע"י האקסיות שלו. מלבד שני קטעים, מי שאחראיות על הקטעים באלבום הן קרלה בליי - הפסנתרנית, המעבדת, המלחינה, הגאונה שמתעלמת מכל גבולות בין ז'אנרים ואנט פיקוק (שבתקופת ההקלטות הייתה עתידה להיות אקסית) - הזמרת שכשהיא פותחת את הפה שולחת את המסורת של שרה ווהן ואלה פיצ'רלד לעזאזל ושרה כאילו הגיעה ממאדים.

תוצאת תמונה עבור ‪paul bley young‬‏
בליי

שתי הנשים שהיו לשותפות בחייו של בליי. מוזיקלית ואישית, הלחינו את הקטעים (כנראה שאחרי כל הגירושין, באמת פתוחים לאהבה) שנשמעים כמו הדברים של קייג' או ליגטי. אם ווייטס אמר שהמלודיות של מונק הן בלי בגדים ועור, אצל בליי הן כמו ישות רוחנית בלי צורה פיזית. זה לא אלבום קל במיוחד כמו השניים האחרים, אבל יש בו יופי אחר. חייזרי. כמו ציורים של רותקו או מלביץ' שמתפרסים בחלל הריק. כמו חלקיקים שמפעפעים להם, ככה התווים של בליי. זה אווירתי, אבל זה לא מה שירגיע אותך לחלוטין. זה אלבום מאוד מיוחד שהתגלה אי שם באוזן השלישית בעזרה מושלמת מצד הסגל, כשבכלל התכוונתי לחפש דיסקים של קרלה בליי. מוסר השכל ברור מהפוסט הזה: דברים שלא הולכים כמו שאתה רוצה בחנות מוזיקה או ספרים זה טוב. (אין לינק ביוטיוב. מומלץ לפנות לספוטיפיי הקרוב).

והנה. אלה שלושה אלבומים. האחד מהורהר ויפה בעצב שלו, השני עליז, קופצני ופועל לפי החוקים שלו, השלישי משונה ונמצא ביקום אחר. כל אחד מהם שווה האזנה. ואם לא, אז לכו להקשיב להרכבים שלמים של ג'אז. או לא ג'אז. אבל אם כן, למה לא? רק טוב יצא מזה ברוב הזמן.

בונוס: כנראה יצירת הסולו פסנתר הכי מפורסמת של אוונס. Peace Piece. בלי הרבה מילים: יופי יפיפה

הופעה של מונק על הפסנתר לבד בחמשת הקטעים הראשונים

יום רביעי, 4 בדצמבר 2019

עוף ובננה

תוצאת תמונה עבור שירי מרפסת

תוצאת תמונה עבור ‪blarf‬‏


עוד מעט העשור הזה מסתיים. ועוד מעט השנה הזו מסתיימת. יש כמה אלבומים השנה הזו שאני יכול לספור בידיים שממש עשו לי את השנה. שניים מהם עליהם אני אדבר, נוצרו בשני הצדדים של האוקיינוס. כל אחד (או שניים) בשלו. מדובר בקומיקאים שמזוהים גם עם העניין המוזיקלי. אני חושב שחלקכם יודעים קצת על מה מדובר. בקיצור, לפני שנציג, אני רוצה להגיד שאני מאוד מאוד מאוד אוהב הומור במוזיקה. בכללי הומור זה טוב. אבל יש משהו במוזיקה עם הומור שמעלה אותה כמה דרגות למעלה. בהרבה פעמים, יותר מוצלח ממוזיקה "רצינית". אני מודה שאני אישית, הייתי לוקח דברים ברצינות תהומית פעם. לא שזה השתנה. טוב. זה כן בעצם. מודה ששחררתי קצת. וגם אני כותב שירים שטותיים שפשוט עושים טוב. ויש הרבה דוגמאות לאנשים שעשו את זה. זאפה הוא הדוגמה המובהקת לאחד שהעלה את ההומור במוזיקה לדרגה אמנותית. הרבה אמנים ידועים יותר וידועים פחות. אם אלה להקות אלטרנטיב כמו Ween או פריימוס, אנשים טובים כמו אל ינקוביק המוזר, קניה ווסט שמחליט לעשות שיר עם בית שכולו מורכב מהמילים "וופידי סקופ, סקופידי וופ".

ובין היתר, יש את הקומיקאים. אלה שלא מזוהים בעיקר עם הקריירה המוזיקלית שלהם, אבל עושים דברים טובים כשהם מכניסים דברים לא בדיוק אכילים בטקסטים במסגרת קורעת מצחוק בתוך שיר פשוט וקליל. אם זה ריקי ג'רוויס (ושווה לכם לצפות במוקומנטרי שלו Life on the Road המבוסס על דיוויד ברנט האגדי מ"המשרד"), או מונטי פייתון. גם אצלנו בארץ, יש סצנה מאוד חזקה של הדבר הנפלא הזה אם בלהקות כמו כוורת, הבילויים, הפסוליה של דייזי, בוא לבר, ויתרתי, האחים צברי, הטראפ של דודו פארוק או הרגאטון של ערוץ הכיבוד. ובין היתר, שוב אותם קומיקאים שיש להם שירים ממש טובים עם טקסטים כתובים מעולה שבא לך להשתין מרוב צחוק. ובין היתר יש את השניים האלה, רועי כפרי וטל טירנגל - שהתאחדו לגוש יצירתי בשם "שירי מרפסת". ועל האלבום הטרי שלהם מהשנה, אני אשמח לדבר.

אני דור ילידי תחילת המילניום. ולהיות כנה, באיזשהו שלב בחטיבה ועד היום, מלווים אותי הסרטונים שרועי וטל עשו במהלך השנים. לא משנה אם אלה היו שירים (כמו קלטת הילדים של נח ותירס סקסואל) או בסרטונים שלהם (כל הדברים של "ניצה ולחם" או "המחברת הסגורה" בשתי מילים - יצירת מופת). זה עיצב לי את הבגרות בתיכון ומן הסתם ממשיך בצבא (מי מכם מעז להודות שהוא לא קנה מילקי בזכות הפרסומות?) וגם לחברים שלי. עכשיו באה השאלה שזאפה שאל לפני 30 ומשהו שנה "האם הומור שייך למוזיקה?". כן. אבל מתי הרגע שאתה מתייחס ברצינות לכל הדבר הזה? "שירי מרפסת" המופע המשותף של שני התל אביביים הכה מתוקים האלה, התחיל לצבור תאוצה והפך להיות שלאגר ביוטיוב. זה מה שאני וחברים היו מנגנים כשהייתה לנו גיטרה. כשכולם היו עם שירי שלום חנוך בקומזיצים בלילה בסבנטיז, אנחנו שרנו גם את שלום, אבל בין היתר גם את "כן ניגשתי לעידו" ו"יש אנשים".

תוצאת תמונה עבור שירי מרפסת


היופי הגדול בשירים האלה היה זה שהם היו שירי מדורה כאלה פשוטים וקטנים שהיית מראה לחברים שלך ביוטיוב ומחכה לפאנץ' ליין שבא באיזה אלמנט הפתעה או אלתורון קטן. אז כשחבר טוב מהצבא מספר לי שהם מוציאים אלבום חדש שמבוסס על אותם שירים שאהבנו בתיכון. תהיתי לעצמי - יעני רגיל כמו הגרסאות ביוטיוב? מי ידע. מה שבטוח כשראיתי את העטיפה של וניה היימן, הבנתי שזה הולך להיות משהו משהו. זה עולה לספוטיפיי, אני רואה את השירים המוכרים והאהובים שם פליי. הבנתי את הקונספט. השירים המצחיקים והפשוטים האלה הפכו להיות עם הפקה מהסרטים, מהודקת, אלקטרונית-פופית. וזו ה-בשורה שהביאה את העניין הברור - השירים האלה הם ממש טובים מוזיקלית, שזה יהיה תירוץ לא להתייחס לזה ברצינות כי קומיקאים עשו את זה. למען האמת, אני לא משתגע על הפקות גדולות.

חלק מהקסם של החוסר הפקה

אבל דווקא בשירים האלה, שהם היו לשיא הפשטות ופתאום הופכים למעצמת אסתטיקה בהפקה של כפרי (ו"כן ניגשתי לעידו" שהופיק ע"י מאסטרו שוזין), אתה מתחיל לצחוק יותר. פתאום, "יש אנשים" מגובה בהרמוניות קוליות מרשימות, "לילה שנשכח" הופך לחאפלה אלקטרונית, "אח משכמה" מגיע לקליימקס מבחינת הפקה שזה אלקטרו פופ מצוין, "ישראל" עם הרפרנס לBTO, "מיטל וקובי" שעושה שיפטים בסגנונות ועדיין נשמע אחיד, "סוזן בואי" מכניס אותנו עוד יותר לסיפור בכוונה עם החלפת ערוצי טלוויזיה עד שמגיעים לביצוע של סוזן בויל. כן יפים שלי. האלבום הזה נשמע פי אלף יותר טוב ממלא אלבומים רציניים שיצאו השנה. ואני מאוד רוצה את הדבר הזה על דיסק. "שירי מרפסת" הוא עדיין מה שכיף לנגן ולשמוע, אפילו יותר מבעבר. ההופעות מוכרות, ההורים שלי ואנשים שלא בהכרח אוהבים את ההומור יכולים ליהנות מזה. וזה מוכיח שהשירים עם הטקסטים המצחיקים יכולים להיות מורכבים ומעמיקים גם מבחינת המילים וגם מבחינת המוזיקה. זו הייתה הזווית הישראלית לגבי העניין.




עוזבים את רועי וטל ואת הארץ (שלא במצב טוב). ומגיעים לאמריקה. גם יהודי. אבל בוא נגיד שמבחינת הנונסנס של המתוקים שלנו מארץ ציון. הבחור הזה הולך עד הקיצון ועד הסוף. אריק אנדרה - קומיקאי, מנחה, המושיע של העידן הזה, ידוע בעיקר בזכות תכנית האירוח שלו שהיא פרודיה על הפורמט. אנדרה מותח את גבולות הפוליטיקלי קורקט של המאה ה-21, בז לה, יורק עליה, מטריל את האורחים שלו, אומר משהו על החברה המחורבנת שחיים בה היום ובאמת יוצר מה שנקרא - הומור אוונגרדי. הוא לא חוסך מאף אחד והבן אדם פשוט קאלט מהלך היום שכל איזה "איכותיסט" שמגדיר את עצמו אחד כזה. אומר שהוא צפה בדבר הזה שנקרא The Eric Andre Show. גם את הסדרה הזו, חברים שלי ואני אוהבים ומצטטים רגעים בלתי נשכחים ממנה. עכשיו, מי שיודע, אריק אנדרה הוא לא הבחור האבסטרקטי המוטרף על LSD שמנסים לעשות ממנו. סך הכל מדובר בבחור אפרו יהודי חביב, עם תואר מברקלי ושליטה על הבס. הבחור אוהב ג'אז, היפ הופ (רק הפרקים עם הראפרים שמתארחים אצלו בתכנית הם פרייסלס), פאנק ולמען האמת, מה לא. והוא לקח את כל האהבה שלו למוזיקה על כל גווניה וסופסוף החליט להוציא את המוב שלו בתור מוזיקאי.

עוד אחד מהאלבומים שהכי אהבתי השנה, למרות העובדה שהוא מאווווד בעייתי. כי עד כמה שאני אוהב אקפסרימנטים, אני חייב להודות שיש רגעים שהם טובים לdank, אבל מרגישים מבחינת אחידות שבחורנו לקח את זה רחוק מדי. קודם כל, הוא לא אריק אנדרה באלבום. קוראים לו Blarf (לקח לי איזה יום לחשוב על הכול ולקלוט שזה אריק), הוא מחופש לרונלד הליצן של מקדונלדס במה שנראה כמו הגרסה שלו מהגיהינום. ואז משיק את האלבום ביוטיוב ובbandcamp, תחת השם Cease & Desist. פחות מחצי שעה בה אנדרה מסמפל כ-ל דבר שקיים. פרוג איטלקי מהסבנטיז, טרופיקליה, פרי ג'אז, ספר אודיו של ביוגרפיה של אובמה, פאבליק אנמי, ביסטי בויז, ריצ'רד פריור ובעיקרון כמעט כל דבר ויוצר מהכול תבשיל עצום כזה שמרגיש כמו ראנץ' מטורף. כמו מאדליב על LSD, גורם לThe Avalanches להיראות כמו הקרפנטרז. הוא לא חושש מלעוות חלק מההקלטות או לתקוע אותם מה שגורם לצ'אק די מפאבליק אנמי להישמע כמו מחשב Windows XP שנתקף בווירוס סופני או לשים בסים כבדים אחושרמוטה על בוב דילן. מדובר באלבום אינסטרומנטלי לגמרי, בלי התפשרות (ואולי זה פוגע בו קצת). אם טיילר דה קריאייטור או ארל סווצ'רט היו מרפרפים עליו והיה עוד יותר חומר זה היה הופך להיות אחד האלבומים האהובים עליי.

תוצאת תמונה עבור ‪eric andre‬‏

אבל יש נקודה אחת סופר בעייתית שמגיעה באמצע האלבום וגורמת לך לסגוד מכמה שזה דאנק, אבל כמאזין גורם לך לחשוב שחוץ מכל הקטע הזה, אין באמת הרבה. ממש באמצע האלבום מגיע I Worship Satan. קטע נויז של 10 דקות. מרצבאו מאונן בשירותים או איך שלא תתארו את זה. גורם לך לרצות שיהיה לזה קליפ, גורם להעריך את כל הקטע הזה של "אני הולך להטריל את כוווולם". אבל אריק אנדרה, החלום האמריקאי האלטרנטיבי שלי אולי קצת הגזים פה, מעבר לכל הסימפוניית סימפולים המטורפת הזו, הקטע הזה קצת מוריד. אבל אני חוזר לעניין ששאר הקטעים בנויים פה כמו מדען מטורף שמחבר רקמות של חזיר וצ'ינצ'ילה ביד אמן. על הדרך, הוא גם הביא קליפים מטריפי שכל שנראים כמו המקבילה הוויזואלית של המוזיקה שווים גם מילים: עם עריכה מוטרפת וחסרת רסן שכוללת כל מיני אפקטים זולים וגם קטעים מסרטי פורנו עם פטישים שלא בדיוק היו אמורים לעבור במסננת המשפחתית של יוטיוב.



ככה אריק אנדרה הצליח להטריל אותנו שוב. חלקם יגידו שהוא מטורף. אחרים וגם אני יגידו שהוא עשה את אחד הדברים היותר טובים שיצאו בזמן האחרון. אבל זהו בעיקרון. Blarf (השם אגב מלהקה שאנדרה הקים בעבר) בעיקרון נעלם), האלבום יצא במהדורה מוגבלת של ויניל ומה שנותר אלה הקליפים והמוזיקה שהראתה שאין גבולות בלהתחמק מתשלום לאמנים על סימפול קטעים שלהם (כי עם כינוי כזה איך יתבעו אותך). Cease & Desist שנשמע כמו Paul's Botique על אסיד וקראק יחדיו, הוא באמת אחד הדברים היותר מקוריים שיצאו השנה ובזמן האחרון. הוא ממש לא מושלם, אבל הוא עושה בית ספר לכל המפיקים למיניהם. ומראה לכולם מאיפה משתין הבבון. אלה שני טייקים שונים לגמרי של קומיקאים שיצרו אלבומים שראויים להתייחסות מעבר לעובדה שהם "מוזיקה שנוצרה ע"י קומיקאים". אם הם קיימים בפורמט פיזי, הייתי אומר שתשיגו אותם, כי הם נראים טוב יחד עם כל הדברים הרציניים שלכם.




מתוך השואו של אריק, הייתי מת לאלבום נויז כזה ממנו


שונא להיות יחצ"ן, אבל מוסיף פה תוצר אחרון של הקלטות עם חברים באמצע שבוע נופש בצבא. עוד איזה הומור מוזיקלי כזה: