המתים חיים (גרסת הסטודיו)

אלוהים יודע למה לקח לי כל כך הרבה זמן להיכנס אל העולם הצבעוני והשמח של הגרייטפול דד. אין לי מושג למה לקח לי כל כך הרבה זמן להצטרף לקומונה של ג'רי, פיל וכל החבר'ה. אבל deadhead אני רחוק מלהיות. הו הו ממש רחוק. וכל זה מסיבה אחת פשוטה: אני לא מכיר מספיק. אנא מכם deadheads נאמנים, עזרו לי להיכנס אל תוך הרייב הסיקסטיזי של אחת הלהקות הכי מזוהות של התקופה. אשמח לעוד הופעות אדירות של החבר'ה מלבד Live/Dead (רוב הסיכויים שאופצץ חסר רחמים כמו פסנתר בסרט מצויר באלפי הקלטות, בוטלגים רשמיים, שנים, ביצועים ואלתורים). היופי האדיר של הדד נכנס אליי אחרי שנכנסתי לכל הלהקות והאמנים שאליהם נכנסתי במשך השנים. הדד הם פשוט אורגניזם אחד פועל, כולם שומעים אחד את השני, מנגנים אחד עם השני. כמו יחידה מוצקה בלתי מנוצחת. מדובר באחת הלהקות הכי דמוקרטיות בהיסטוריה. אפשר לספור מלא הרכבים שמנגנים כמו יחידה אחת: פלויד המוקדמים, הקראוטרים, הדורס, סופט מאשין, הוקווינד, MC5, הסטוג'ס, והרכבים של חבר'ה כמו מינגוס, סאן רא, קולמן, מיילס (בעיקר באמצע הסבנטיז) וקולטריין. הדד הם חלק בלתי נפרד מהרשימה הנפלאה הזו. ובאמת, הם נשמעו כמו גרסת הרוק נ רול לרביעיה של ג'ון קולטריין ממש ככה. הנגינה המהודקת, הסולואים האדירים ממיתריו של גרסיה, ופשוט האווירה המיסטית בחלק מהקטעים.

אז כן, ידוע לי שהדד יצאו פצצה בהופעות, הבמה היא המגרש משחקים שלהם. שום ספק הטלתי. כלל וכלל לא. אבל אני עובר מהבורות שלי בנוגע לקטלוג הרחב מאוווד של הדד, אל וידוי שכנראה בשביל הdeadheads, סופי נידון כמו סופו של סטפנוס הקדוש כמו בשיר הידוע שלהם. אני אוהב את עבודת האולפן של הדד. נכון. שוב, לא הטלתי טיפל'ה של ספק בזה שבהופעות הם מנצחים, ושהאולפן שיש לו חוקים משלו, מרסן את הדד בקלות. אבל בחייאת. משני אלבומי האולפן ששמעתי (עוד לא הגעתי לכולם), אני באמת חושב שיש פה אסופה של שירים נפלאים שפשוט מקבלים ביטוי טוב יותר בהופעות. מן הסתם, זו התקופה הפסיכדלית, המסטולית, הקן קיזית שאליה התחלתי להתעמק. לא סתם, הלהקה הזו היא סמל מובהק לפסיכדליה הסיקסטיזית (מכת שוק לילד בן 12 כמוני שהתחיל לגלות מוזיקת רוק, וחשב מהאיורים והלוגואים שאולי מדובר בלהקת הבי מטאל).

אז שני האלבומים שאני אשמח ממש לדבר עליהם, הם הצמד חמד Anthem of the Sun ו-Aoxomoxa. כמו Kid A ו-Amnesiac או Spirit of Eden ו-Laughing Stock, מדובר בשני אלבומים עם אותה רוח, אותה גישה. מדבר אסיד צבעוני משונה וסוריאליסטי שבו סוגדים לשמש וסטפנוס הקדוש כאמור נסקל למוות. כמו מערבון האסיד המפורסם של חודורובסקי, אל טופו. מדובר במסע משונה ומוזר באדמה הרותחת, כשהמאזין עובר בין תחנות שונות ומשונות. ועדיין, אי אפשר להגיד שמדובר באותה חיה. האחד יותר משוגע ואקספרימנטלי, השני גם, אבל קצת יותר באדמה. לא מרחף לגמרי. יש לו את רגעי המסטוליות שלו, אבל הוא לא לגמרי מחוץ לפלנטה הזו. שני האלבומים האלה, גולת הכותרת של התקופה הפסיכדלית של הלהקה, לפני שהם יוצאים מהטריפ ונוחתים האדמת הבלוז/קאנטרי השורשית, הם אחלה תיעוד של להקה שפשוט הייתה חזקה בהופעות, אבל עשתה דברים באולפן שלא יכלה לעשות בהופעה. גבולות לא היו בבמה, אבל באולפן הדד יכלו להתפרע עם כל הטכנולוגיה החדישה באותה תקופה. ואפשר לשמוע את זה טוב מאוד.

אז היסטוריה קצרה בפסקה אחת (בתקווה). הדד שהוקמו ב-1965, תחת השם Warlocks, אבל שינו אותו מהר מאוד כשהתברר שהייתה עוד להקה בשם הזה (שגם הם שינו את השם לוולווט אנדרגראונד). חברי הלהקה: ג'רי גרסיה - האיש והגיטרה לפני הזקן המיתולוגי, ביל קרויצמן על התופים, רון "פיגפן" מק'קרנן על הקלידים, בוב וויר רית'ם גיטר, ופיל לש. הבסיסט. החבר'ה התכנסו להקליט את האלבום הראשון שלהם, אחרי צבירת ניסיון אצל ה"מרי פרנקסטרס". חבורה של היפים שצרכו LSD כמו מים והושפעו מאוד מקיזי. וככה הוצג לעולם הצליל הנפלא והייחודי שעוד נגיע אליו של הגרייטפול דד. אבל זמן קצר אחרי האלבום הראשון, בספטמבר 1967, הלהקה התרחבה והפכה מלהקה למעין קומונת היפים ענקית. זה התחיל עם צירופו של מיקי הארט, ניו יורקר שהתמחה בכלי הקשה, וככה קרויצמן חלק את תפקידו עם הארט. החמישייה התרחבה לשישייה, שהתרחבה אחרי זה לשביעייה, עם צירופו של טום קונסטנטן על פסנתר. וככה, פיגמן חלק את תפקידו עם קונסטיינטן. אז הנה יש לנו פה חתיכת הרכב: גרסיה, לש, וויר, פיגמן, קרויצמן, הארט וקונסטנטן.

                        בעצם אתם יודעים מה? אני חושב שג'רי יסביר את זה טוב יותר, בתוספת אנימציה מדהימה.

ההרכב היה סופר ייחודי בזמנו. ועד היום באמת, ממה שאני רואה - קשה לשחזר את הצליל של הדד. הצליל המיוחד של גרייטפול נובע משילוב מדהים של יין ויאנג. אדמה ושמיים. כשלרגע אחד נשמע שהם על הקרקע ומנגנים מוזיקה שורשית אמריקאית, הם עפים ישר באמצעות הLSD ולוקחים אותנו למקומות אחרים. רוב הדבר הזה הוא בזכות מר לש. שהוא בעיניי החבר הכי מעניין בלהקה. לש היה תלמיד של האוונגרדיסט הגדול, לוצ'אנו בריו, ובין היתר, בין חבריו ללימודים היו סטיב רייך. ומסתבר שבסיקסטיז זה היה פופולרי - לש כמו רבים מתקופתו, הגיע מרקע של פרי ג'אז וקלאסי מודרני, אבל הוא לא רצה לעשות עוד איזה אלתור קקפוני ומטורף או איזו יצירה דיסוננסית כמו שעשו לפניו כבר שנים. לש רצה לקחת את ההשפעות האלה לתוך המוזיקה של הדד. מה שהביא להם את הריחוף והאקספרימנטליות הבלתי מתפשרת, שרק גורמים לי לרצות יותר לגלות אותם. וזה לא היה רק לש. קונסטנטן היה חבר של פיל, וגם הוא בא מרקע דומה, ככה שעם הצירוף שלו, הוא הפך את האולפן למעבדת ניסויים מטורפת, עם טכניקות ג'ון קייג'יות.

ופה אנחנו למעשה נכנסים לאלבום הראשון מהשניים האלה, Anthem of the Sun. בקלות, הופך אצלי לאלבום האהוב עליי של החבר'ה האלה. כאן, הם באמת הרשו לעצמם ללכת על החופש האמנותי עד הסוף. אז יש פה הרכב שנשמע כמו יחידה אחת מושלמת, יש שניים שבאו מרקע של אוונגרד חסר גבולות. ויחד עם כל זה, עבודת אולפן ניסיונית ומגוון רחב של כלים בנוסף לגיטרה, בס, תופים, קלידים. פסנתר ממוכן כיאה לטכניקה הקייג'ית (הנחת חפצים אקראיים על הפסנתר ליצירת סאונד שונה), גונג, פעמונים צינוריים, צ'מבלו, חצוצרה, אפילו קאזו וזו רק רשימה חלקית. עוד אחד מהדברים שהרכיבו את הקסם של ההמנון לשמש, היה בעובדה שהאולפן, אולי בפעם היחידה הפך להיות למעבדת ניסויים של החבר'ה. כמו שקרוייצמן אמר על גרסיה ולש שעבדו כמו "מדענים מטורפים" כשחתכו מסרטי הקלטות של אולפן ומהופעות וחיברו אותם יחד. באמת כמו שני מדענים מטורפים שמחברים בין רקמות שונות, או כמו שיטת הcut up של ויליאם בורוז, ככה הדד לקחו ויצרו מתוך האקראי, יצירה שלמה ומעניינת. אז איך אפשר להתלונן על זה, כשיש פה קטעים שנלקחו מהופעות?

5 הקטעים האלה הם פשוט מסע משונה של הליכה באדמה השורשית ומשם להיות משוגרים בלי הכנה לחלל. הפתיח That's It for the Other One, ה"להיט" בהופעות שבאמת היה נשמע יותר חי ומוטרף בהופעות, מקבל פה ביצוע לא פחות נפלא באולפן. החבר'ה פותחים את המוטיב המרכזי בלי עיכובים, ומשמה עוברים לאלתורים מוטרפים. הם רועשים, הם פועלים בסינרגיה. משלבים בין קומפוזיציה מובנית לבין אלתור חי וספונטני. כמו ג'אזיסטים. וזה רק נהיה מעניין יותר לקראת הסוף, כשהחבר'ה משוטטים במחוזות אפלים של מוזיקה קונקרטית. לא יודע מה אתכם, אבל דברים כאלה עושים לי את זה בהחלט. הדד היו נחושים לעשות את זה גם באולפן. למרות שבסוף זה מסתיים בעובדה שההופעות יותר טובות, הניסיון, המאמץ הם אלה שראויים להערכה. לקח להם כל כך הרבה זמן, עד כדי כך שהמפיק של האלבום הקודם, דיוויד הסינגר תלש שערות מאובר עבודה, שפשוט עזב באמצע כי לא יכל להבין את העובדה שהחבר'ה התקדמו הלאה. בזמן הזה, החבר'ה סיימו רק שליש מהאלבום. יש לאלבום הזה עוד שיאים שנשמעים פשוט מפוצצים לא פחות כמו Alligator שפשוט וואו. מרוק קצבי ומהודק, ישר לתוך עולם של כלי הקשה שלוקחים אותנו לטריטוריה אפריקאית. מה יש לא להיות מרוצים פה?

המנונה של השמש הקפיץ את הדד כמה רמות למעלה והקהל ההיפי התלהב. כדי להכות בברזל בעודו חם, החבר'ה ישר מיהרו להקליט עוד אלבום. הפעם, הצטרף הליריקן רוברט האנטר. שתרם מילים ל-Alligator וללהיט בהופעות Dark Star. עכשיו, זה נהיה קצת פחות מרחף. עדיין מרחף. אל תבינו לא נכון. אבל הפעם יש תחושה שקצת יותר באדמה. וזה מתבטא בורסטיליות של הקטעים שחלקם הלך לדברים אחרים חוץ מבלוז ואסיד. וככה עם מלא מלא כסף שהתבזבז עם הניסיון להבין איך לעזאזל משתמשים בקונסולת הקלטה של 16 ערוצים (אחד מהראשונים שהוקלט עם אחת כזו), יצא לו האלבום עם השם המאוד קצר Aoxomoxoa. אבל האמת, עם כל הריחוק מהטירוף שהיה באלבום הקודם, בחיי שהם עוד יותר התקדמו. מבחינת כתיבת שירים, הם לקחו עוד כמה צעדים קדימה. ובאמת, עם כל מיני אקספרימנטים קטנים, יש פה שירים נהדרים. St. Stephen שתקעתי לו רפרנס פעמיים, אמנם מנצח בביצוע של Live/Dead, אבל באמת, יש פה שיר נפלא שאמנם מוגבל מבחינת החופש ומרגיש כאילו החבר'ה ממהרים ולא לוקחים את הזמן כמו שהם רגילים, אבל עבודת הגיטרות, ההרמוניה הקולית, פשוט בית ספר. לא בלוז אמריקנה טיפוסי ולא ג'אם של מסטולים. זה פשוט עומד באמצע וזה נפלא.

כל הקטעים פה פשוט נהדרים אחד אחד. Dupree's Diamond Blues הקומי שהאנטר הבריק בטקסט, Rosemary הפולקי פסטורלי, Doin That Rag שגם הוא מבחינת כתיבת שיר קליט ונפלא הוא פשוט עושה את זה. Mountains of the Moon, פולק חלומי בתוספת צ'מבלו. הקטע המעניין ביותר באלבום הזה, What's Become of the Baby. אחד הניסויים הכי משונים וייחודיים. אני לא חושב שאיזושהי להקת רוק בתקופה הזו עד כמה שהלכה עד הסוף לא שמה באלבום שלה קטע שבו הגיטריסט שר במשך 8 דקות, כשהקול שלו עובר עיוות משונה וזה נשמע כמו הזיה מעורפלת. בכלל, אני זוכר מתי שמעתי אותו פעם ראשונה. אחרי חוסר שינה של כמה שעות כתוצאה מאופורית החופש הגדול, מצאתי את עצמי באמצע האלבום הדי מרחף הזה נרדם לאט לאט, כשאני מתעורר לצלילי הקול הטיפה מפחיד של גרסיה. הייתי בטוח שאולי שמעתי לרגע מואזין, ואכן גרסיה קורא באמצע הקטע: Allah where are you? כל זה מיד נרגע לצלילי Cosmic Charlie שנותן סיום יפה לאלבום נהדר ולמעשה גם לתחילת סופה של תקופה.

אחרי שני האלבומים האלה, הדד שהיו ידועים בהופעות הספונטניות שלהם, סופסוף חשפו לקהל שלא צפה ושמע על הבמה, את הקסם שלהם על הבמה עם Live/Dead. בקלות אחד מ-אלבומי ה-הופעה. אבל מיד אחרי, השינוי קרה. הסבנטיז הגיעו, ואיתם ההתפכחות מהחלום של ילדי הפרחים. לאט לאט, ה-LSD מוחלף בסמים אחרים. ולאט לאט, אנשים יורדים לאדמה אחרי שיטוטים בשערי ההזיה. חלקם עברו לעשות פרוג, חלקם מטאל, חלקם גלאם. הדד ננטעו עמוק בשורשים כשהפכו סופית ללהקת בלוז/קאנטרי ארצית. מה שגרם לקונסטנטן לעזוב, וככה למרבה הצער, לסיים את תקופת הפסיכדליה. זה היה נחוץ אמנם. כי אף אחד לא היה בקטע של קיץ האהבה אחרי שהסתיים. הדד הבינו שצריך להשתנות, ככה שהאסיד והמחוזות הפסיכדליים נמוגו לטובת גיטרות בלוז וצליל ארצי יותר. הדד לא חזרו על אותם דברים מאז, מה שמעניק לתקופה הזו מעמד יותר נדיר. התקופה הזו עמוסה בשיטלואדס של תיעודים בהופעות, ככה שיש מספיק ממה לשמוע. אבל שני אלבומי האולפן האלה באמת נהיו למשהו נדיר. זה לא היה החופש של ההופעות, אבל כן היה שם משהו מיוחד. בתקופת הבלוז זה כבר היה פשוט יותר.

שני האלבומים האלה חושפים את הפסיכדליה המיוחדת של הדד. אם פינק פלויד ננטעו באגדות ונאיביות בהנהגת סיד בארט, והדורס יצרו קרקס סוריאליסטי טריפי ואפל עם מוריסון שמקבל את התשומי, הרי הדד היו לקומונה משותפת, דמוקרטית לחלוטין, ללא אגו שיצרו את השילוב הנפלא הזה בין השורשים לחלל. בלוז, ג'אז, רוק, אוונגרד הכל נכנס לתוך התערובת הזו. וספק אם מישהו אי פעם יעשה עוד משהו כזה. אז כן, זה היה הניסיון שלי להוכיח את צדקתם של אלבומי האולפן בתקופה הפסיכדלית של הדד. אני מקווה שמי שהרים גבה אולי ייתן עוד צ'אנס, ומי שלא כנראה שבאמת יסקול, אבל איש איש בגרסיה-תו יחיה. דבר אחד מוסכם, הלהקה הזו שהסתובבה ברחבי ארה"ב ומיצתה את הקונספט של קרואק עם "בדרכים" בדרך הטובה ביותר יצאה מנצחת על הבמה. אבל באולפן, למרות שנשמעו שם מרוסנים, עדיין היה שם טיפה מהחופש. אחרי הכל, אם הדד לא היו משקיעים כל כך הרבה זמן בהבנת העבודה באולפן, לא הייתי טורח כל כך בלכתוב את הפוסט הזה ואולי משקיע בפוסט על הופעה או משהו. בחייאת, בואו פשוט נהנה משני העולמות ונפסיק לריב על מה יותר טוב?

Fun fact: קורטני לאב טענה שהיא אחת הילדות הקטנות שמצולמות בגב העטיפה של Aoxomoxoa. אבל קרויצמן שם קץ לשמועות כשהבהיר שמדובר בבת שלו.

רוקדים עם אלוהים

בשבוע שעבר, 47 אלף צופים שאגו משמחה, התרגשו והודו לאחת הלהקות הכי מוערכות שהגיעו לנגן הופעה שמסיימת בטעם טוב את הטור שלהם. רדיוהד נתנו פה הופעה מרגשת, נפלאה, כל אלבום בדיסקוגרפיה קיבל את הספוט שלו, וכמעט כל מי שהיה, אמר כי מדובר בהופעה מדהימה, שמילים לא יכולות להבהיר חצי ממה שהיה שם למי שלא נכח. מסכים לגמרי שמדובר באחת ההופעות היפות ביותר שהיו פה, היה מדהים כל כך לראות כמה אהבה יש מהקהל וכמה אהבה יש ללהקה לנו, המעריצים. אבל אני לא אדבר על ההופעה הזו. זו הייתה הופעה מדהימה, אבל אני חייב להודות שהיה רגע אחד בפארק הירקון שהשאיר אותי ללא מילים. וזו הייתה הופעת החימום רגע לפני שהחמישייה המהוללת עלתה על הבמה, על כל חבריה. למה אני אומר את זה? כי כשציפיתי להתרגש ולהתלהב מהופעה של אחת הלהקות האהובות עליי, ששינו את התפיסה שלי לגבי מוזיקה, קיבלתי גם מופע מדהים, מלא אקסטזה, לא צפוי ובלתי סביר בעליל. ובעיקר, מלא מלא שמחה. מה שהפך להיות המופע הטוב ביותר שהעיניים שלי חזו בו והאוזניים שלי שמעו.

המופע הראשון היה של דודו טסה. נפלא, שילוב אדיר בין רוק למוזיקה השורשית מהמזרח שטסה התחנך בבית. אבל אז אחרי זה, הגיע המופע שהותיר בי WTF אחד גדול: וזה היה המופע של ההרכב החד פעמי, ג'ונון. מדובר פה בפרויקט של ישראלי אחד שבילה כל כך הרבה זמן בהודו, עד שהוא הפך לסטראוטיפ של ההיפי השלו שחזר מהודו. אבל אנשים, יש פה סיפור אחר לגמרי. שי בן צור עבר לחיות בהודו שנים רבות, אחרי שמצא מורה ללימוד מוזיקה הודית. ובמהלך השנים, התאהב בסגנון המוזיקלי של הזרם הסופי באיסלאם. בן צור כתב קוואלים, בהם הוא מכניס טקסטים בעברית, אורדו והינדי עם מסר סופר רוחני. הוא הוציא שני אלבומים, עד שב-2015, הגיטריסט האגדי של רדיוהד, ג'וני גרינווד, גילה את בן צור והתחיל להימשך לצליל הכל כך לא מערבי הזה, כשהשניים מנגנים יחד, עם הרכב מרשים של נגנים הודיים העונים לשם: רג'אסטן אקספרס. יחד נוצר ההרכב והאלבום החד פעמי, ג'ונון. ובהופעה, ההרכב היה נראה כמו הדבר הכי לא סביר בעולם.

15 הודים מנגנים על כלים שונים מהמזרח והמערב, ישראלי שנראה אחרי שהיה בהודו הרבה שנים מאז הטיול בצבא, ובריטי שנראה כמו אימו שמחליף בין כלים שונים. אבל, ההרכב הזה רק הוכיח כמה מוזיקה היא שפה בינלאומית. הכל היה שם. המוזיקה ההודית הרפטטיבית, הקצבית שהכניסה לאקסטזה וגרמה לי לנענע את הראש בריקוד שאנטי שכזה, לצד אולי כמו 100 ישראלים בשורות הראשונות בחום האדיר, הטקסטים היהודים של בן צור שהכניסו תחושה של בית לתוך כל זה, וכמובן, גרינווד שהביא את האירופאיות והאלקטרוניקה לתוך התערובת הזו. מלבד הגיטרה והבס, הבן אדם הביא את מחשב האפל שלו והכניס לשם ביטים וכל מיני ממתקים אלקטרוניים עתידניים יחד עם כל המוזיקה המסורתית. בו צור ניגן במעין דרון אקסטזי על הגיטרה וההודים מלאי שמחת חיים, מנגנים בריכוז גבוה את המוזיקה וחלקם שרו והגיעו לגבהים שגרמו לשערות הגוף לסמור.


שי בן צור

מיד אחרי ההופעה, יצאתי לשמוע את האלבום. ובחיי, כמה שהתפספס לנו ב-2015. היינו כל כך בהייפ מקנדריק עם To Pimp, שלא שמנו לב לאלבום הכל כך מיוחד הזה, שאחרי הטור הזה, יקבל יותר תשומת לב. אז Junun הוא לא רק ההרכב, אלא גם שם האלבום. אלבום כפול, שכמו שתיארתי, פשוטו כמשמעו, כולל מוזיקה הודית מסורתית עם טקסטים בעברית, עם טוויסט קטן אירופאי. מדובר באלבום מיוחד, שמפגיש בין תרבויות שונות (מי שהפיק היה גרינווד ומי שהקליט היה לא אחר מהמפיק האגדי והנאמן של רדיוהד, נייג'ל גודריץ'), ויוצר תערובת יפיפיה ומשונה שעד כמה שנשמעת לא סבירה, היא יוצרת ייחודיות שגם היום קשה לרשום מקרים דומים. בהודו כמו שסיפר לי המורה שלי לגיטרה, לא מעוניינים שם להנציח. בניגוד למערב שעושה הכל כדי להשאיר חותם: יצירות, אלבומים, קונצרטים, ציורים, סרטים, תיאוריות, שירים, ספרים. אבל לא במזרח הרחוק, שמתבסס על מינימליזם והסתפקות במועט. אולם, מאז הפרסום של ראווי שנקר, הודו נעשתה די מערבית. אבל הרוח נשארה. המערב חווה והרבה התלהבו. הביטלס היו הראשונים להכניס את המוזיקה ההודית למיינסטרים, מאז שנים רבות עברו והמוזיקה ההודית עברה גלגולים רבים במוזיקה המערבית.


ג'וני גרינווד

אבל פה, ב-2015, המוזיקה הזו מקבלת את הביטוי היפה ביותר מזה הרבה זמן, בתוספת הרוחניות היהודית והניסיוניות האירופאית. מדובר במוזיקה סופר קצבית, סופר קליטה, שמי שהיה באותה הופעת חימום, יוכל לזהות את הקטעים בלי בעיה. קטע הנושא מציג סולם פה דיאז שהחבר'ה נשארים עליו, והקצב משתנה לאחר זמן קצר, אל מין אקסטזה ריתמית שכזו, יחד עם מזמור קליט שלא יוצא מהראש. הקטע הזה מייצג את הרוח של האלבום הזה, אבל בין היתר, יש קטעים רבים ועולמות שונים בתוך האלבום הכפול הזה. אם זה "רוקד" שכולל מקצב דאנס פרמיטיבי שכזה כשבן צור והאקספרס מדברים בקצב, בחזרתיות מנטרה. בעיניי, הקטע היפה ביותר הוא Hu. שבע דקות של גן עדן מוזיקלי, שגם בו החבר'ה שרים מנטרה מסוימת, וזה חוזר על עצמו, שמימד הזמן נעלם לאטו.

אני לא אפרט ואספר על גבי פסקאות שלמות על הגדולה של האלבום. לשם זה, תצטרכו לשמוע את האלבום ולהיכנס לקסם. וגם למי שממש סקרן, לצפות בדוקו של הענק, פול תומס אנדרסון שתיעד את תהליך עשיית האלבום בהודו. מי שהיה באותו מופע חימום, יוכל להבין על מה דיברתי. חלק קצת מעלה ספק שהיה מדובר במשהו אדיר, החלק הצטרף ורקד בכיף. אני לא יודע מה לגבי כולם, אבל אני חוויתי משהו במהלך אותו מופע, ואם אחרי זה ישר קפצתי לשמוע את הפרויקט הזה, אז הוא עשה לי משהו. מים רבים עברו מתחת לגשר, מאז הביטלס השתמשו בסיטאר לראשונה בNorwegian Wood לפני 52 שנה ומאז, המערב נדלק על הצליל המסתורי והשלו של הודו. 52 שנה לאחר מכן, המזרח והמערב התאחדו ביחד בפרויקט חד פעמי יפיפה ומשונה שפשוט נשמע כל כך טהור.

                    והנה חלק מהמופע האגדי ההוא שצולם פה ע"י אחד מהחבר'ה שצפו, אייל לוי. אולי חלק ממה שתיארתי פה, יובהר למי שלא היה.

(סתם)

אז הנה. הגענו לסיום הסדרה המשונה של "נפילי יולי". מוזיקאים אדירים שאני הכי אוהב ומוקיר שהשפיעו ומשפיעים עליי בתקופות שונות בחיים. אבל הפעם, אנחנו עוזבים את המערב לגמרי. בעיכוב קל, עם הגילוי על העובדה כי קולטריין נפטר אתמול לפני כחמישים שנה. אז באופן ספונטני, הטרילוגיה הפכה לרביעייה. אז חווינו את הטריפ הסוריאליסטי של מוריסון, וחווינו את הטריפ היותר מסוכן ומקולקל של סיד בארט, אחרי זה עלינו השמימה עם קולטריין, אבל עכשיו, אני מחזיר אתכם חזרה לאדמה, וגם מוציא אתכם מהטריטוריה הזו של ארה"ב-בריטניה. אנחנו חוזרים לארץ, כדי לסגור את כל הסדרה הזו, עם אחד ה-דמויות בתרבות הישראלית, פיגורה אניגמטית, משונה, תמהונית, שגם היום עם ביוגרפיה שלמה שנכתבה עליו, נדמה שאנחנו עדיין לא מבינים אותו. ולא נדבר פה על דברים שמימיים, התרסקות נפשית או פולחנים. אנחנו נדבר על שיר שלמרות שנכתב לפני 30+ שנה, הוא מרגיש אקטואלי ולגמרי מתאים לתקופה הנוכחית. פתיחה פסאודו דרמטית בעוד 3, 2, 1:

אז היום, לפני 18 שנים, עזב בטרם עת, בעיניי (ולמרות שנראה שאני אומר את זה על כל אחד, אני לא) אחד הגאונים הגדולים שהילכו על פני אדמת הארץ. משורר שאמנם שר וניגן, אבל הכלי שבו היה וירטואוז, היה התמליל. השפה הייתה פשוט טבעית אצלו בפה. היה נראה שהבן אדם מכיר כל מילה אפשרית בעברית ואולי היום, יכל לשמש כחוברת הכנה מהלכת לפסיכומטרי. כנראה ניחשתם, הליצן המשתומם, נביא הזעם, טיפש חכם, מאיר אריאל. את מאיר גיליתי השנה, ובקלות נסחפתי לאמנות ולא פחות לאישיות האקסצנטרית והתימהונית שלו. הקטע שמאיר תמיד היה שם בחיים שלי, אם זה מההורים שלי, או בבית ספר. אבל אף פעם לא חשבתי שאחד הגיבורים הגדולים שלי, השפעה גדולה לא פחות מהאמריקאים/אירופאים האלה, יהיה קיבוצניק ממשמרות. למאיר נחשפתי למעשה השנה, והוא עיצב לי את רוב כיתה י"א. לא יודע למה, פשוט נשבתי בקסם. אבל זה לקח לאט לאט. הרבה הרבה מאוד זמן זה לקח, עד שלבסוף, שמעתי את כל הדיסקוגרפיה, קראתי כל המילים וקראתי את הביוגרפיה הנפלאה מאת נסים קלדרון את עודד זהבי.

וזה מרגיש טוב שעם כל העובדה שיש לך כל מיני גיבורים מתחומים שונים בעולם: ארה"ב, אנגליה, צרפת, גרמניה, רוסיה, אירלנד, זה כיף שיש איזשהו גיבור מהבית שבעיניי עומד בסטנדרטים של כל הגויs האלה. אז את מאיר הכרתי מהאלבום השלישי והנפלא שלו, "ירוקות". האלבום שמסיים את הטרילוגיה ששמות האלבומים שלה יצרו משפט שלם ("שירי חג ומועד ונופל", "וגלוי עיניים..." וכמובן "ירוקות"). זה אלבום שלקח שוב פעם: הרבה, הרבה, הרבה, הרבה מאוד זמן להתחבר אליו, להרגיש אותו ואז להבין אותו. היו שמה שירים שלמישהו כמוני שאהב מוזיקה פרועה וספונטנית, היה קשה להיכנס ישר. אבל כמו דילן שגם הוא הפך לאיידול שלי, הייתי צריך להתחיל מהמילים לא מהמוזיקה. המילים שלו היו כמו מוזיקה פרועה, כמו איזה ציור אבסטרקטי או תיאוריה מוטרפת בפיזיקה. עד היום, למרות שמאיר הפך לגיבור תרבות ישראלי לאחר מותו הסופר מיותר, עדיין אנשים מתקשים לעכל את מה שהוא כתב. מה לעזאזל הוא כותב על בן אדם שנופל מעץ אשכוליות אחד, על זונה שמשתינה ומחרבנת על כל הקהל או מזכרת למאוננים?

אבל זה היופי הגדול במאיר. לגאונים בדרך כלל נוהגים לייחס פרסונה של מכובדים, מנומסים מהתרבות ה"גבוהה". אבל למעשה, מדובר בבולשיט. גאונים יכולים להיות אנשים משונים ומטורפים עם השפה הכי פשוטה ו"ירודה". אם זה טיכו ברהה האסטרונום שידע לעשות חיים משוגעים מלבד התצפיות החשובות שלו בתקופה שלא היה טלסקופ, אם אלה יוצרים כמו ג'יימס ג'ויס, הנרי מילר, סמואל בקט או הביטניקים באמריקה שלא הזיז להם שהם כותבים בשפת סלנג פשוטה. כזה היה גם מאיר. אלה אנשים שגם אחרי אלף שנים, תוכל להבין ולהתחבר איתם. ופה אני נכנס לניסיון לנתח את היצירה האחרונה בסדרה הזו. אז כמו שאמרתי, היה קשה להיכנס ל"ירוקות" על ההתחלה, אבל היו שם כמה שירים שתפסו אותי מבחינה מוזיקלית או לירית. אם זה "מדרש יונתי", הארד רוק ישראלי מדהים שפשוט עושה לי את זה משתי הבחינות, "נשל הנחש" שמן הסתם כבר קיבל את מעמדו, אבל קיבל אצלי מעמד אחר מאשר השיר ששמעתי בקורס קיץ בשל"ח בכיתה ח'-ט'. וכמובן, היה שם את ה-קטע. שלו אקדיש את הפוסט הזה. 9 דקות משונות מאוד. מבחינה מוזיקלית לא היה שם משהו שומט לסת. אבל המילים. פאק. אני לא האמנתי שכתבו דברים כאלה בארץ. עד היום, הטקסט הזה נשאר יצירה נדירה בספרות הישראלית. כן אפשר לקרוא לזה ככה. וזהו "מה חדש במדע".

מדובר במסה ביקורתית שבוחנת את המדע המודרני וגם על המדע המדומה. אחד הטקסטים הכי קשים להבנה של מאיר, ובכללי אחד הטקסטים המשונים ביותר שנכתבו בארץ. בזמנו, התלהבתי ממש מהשיר שמישהו ממש מתייחס למדע כנושא בשיר שלו. לא משהו טיפוסי כאן. ואולי יש פה שבח לתחום. אחרי זה הבנתי, שמדובר בהפך טוטאלי. מאיר כמו קולטריין, היה מאמין גדול (ואני כבר מאמצע השנה, מתכנן פוסט על הדמיון ביניהם בקטע האמונה), ונראה שהוא משמיץ את המדע המודרני ואולי גם ביקורת על המדע המדומה. מאיר לוקח מספר תחומים כמו אקולוגיה, מתייחס לתורות שונות ומשמיץ אותן. אבל לא משמיץ לגמרי. הוא לא פוסל אותן. אבל מרגיש שיש משהו לא בסדר בכל ההטפה הזו למדע ולתיאוריות. עכשיו יהיה פה משהו חדש בבלוג, כי זה כבר נכנס לפילוסופיה. ולכן אנסה לתת זווית מבט אחרת לקטע עם דבריו של הפילוסוף הגדול קרל פופר בנוגע להשערות והפרכות.

עכשיו זה ממש נהיה אינטלקטואלי בגרוש. פופר אחד מגדולי הפילוסופים של המאה ה-20 שעסק בעיקר בפילוסופיה של המדע, פרסם את מאמרו "מדע: השערות והפרכות", אחד המסמכים שהיו מכת שוק באותה תקופה. הוא הגיע להרבה מאוד מסקנות במהלך הזה, אבל אם נדבר דוגרי מבלי להיכנס לזה עמוק מדי (למרות שזה תמיד רצוי ותוכלו לקרוא את המאמר כאן) - תיאוריה הינה מדעית אם ניתן להפריך אותה. זה הבוטום ליין של הדבר. כרגע לא ברור איך זה מתקשר לטקסט של מאיר. האמת גם אני לא מבין, אבל אנסה לחבר בין עולמות מדהימים ושונים: מוזיקה, פילוסופיה, מדע, ספרות. זה אולי הולך להיות הפוסט הכי ארוך/מסובך שכתבתי. אבל בשביל דברים כאלה שווה לכתוב בלוג. אז לחלק הראשון של הטקסט של מאיר:

על פי מדעי הטבע 
האדם כלול בטבע 
אם כלול האדם בטבע - 
כלולים כל מעשיו. 
יוצא שעל פי המדע 
טבעי הוא מעשה האדם 
אף פרי מעשה האדם 
טבעי הוא לכל פרטיו. 

שני התולעת, קור העכביש, 
ליחת השבלול, יערת הדבש - 
כפרחים מפלסטיק, כדשא סינטטי 
הנמשכים ברצף ממח ברנש 

קני נמלים, מאורות שועלים, 
מעונות אריות, שריוני צבים - 
כממגורות חיטה, כמעונות עובדים 
כתשלובת נסרכת מאנשים. 

כקליפת אגוז, כחרצן אפרסק, 
כבית שורשים, כשלכת עלים - 
כן סירה בים, חתיכת אורניום, 
חנות תשמישים, ירחוני נשים... 

הכל טבעי! הכל אותו דבר! 
הכל חוקים וחומר, תהליך ומוצר 
האדם זה רק חי שפולט קו ישר 
קולט רעיון וכופל מספר. 

אם כן מה הוא "מלאכותי"? "מלאכותי" להלכה 
זה כל דבר שנעשתה בו מלאכה 
אך אינו בניגוד ל"טבעי", כמקובל 
במילון, בתשבץ, או בדרך כלל... 

אמנם לפעמים שומעים דיבור 
על חזרה אל הטבע ועל ניכור 
אך הטבע זה אנחנו, זאת יש לזכור, 
על פי המדע אין לאן לחזור... 

אבל אם בכל זאת מרגישים הבדל 
בין צחוק מעושה וצחוק מתגלגל 
אז ברוך השם תודה לאל. 


קרל פופר

שום כלי נגינה, רק מאיר והקול שלו כשהוא פותח את ההרצאה הזו - פה אין יחס למדע הידוע והמוכר שמתבסס על דבריהם של אנשים במשך שנים ולא על דעתו עצמו של אריאל. אלא הטבע. מאיר מתייחס לטבע כשולט. הרי הטבע מעל האדם והוא הקובע - ומאיר כן אומר שלפי הטבע, האדם כלול בו. לאחר מכן, מאיר מציב את האדם במרכז. אם האדם נמצא בטבע, אז מן הסתם שמעשיו של האדם יהיו חלק מן הטבע ("כלולים כל מעשיו"). בשורות האחרונות של הבית הראשון, מאיר כנראה מתייחס היבט פילוסופי כשאומר כי על פי המדע טבעי הוא מעשה האדם. הכוונה ב"מדע" פה היא מדע הנפש וההתנהגות האנושית. על פי דברי אנשים, ההתנהגות האנושית היא חלק מטבע. אבל ידוע שלא מדובר בטבע הקובע, אלא טבע האדם שהוא קובע את "הטבעיות" שבהתנהגותו. זו הייתה למעשה הקדמה - בטבע האדם לחקות את הטבע עצמו.

ובמהלך כמה בתים, מאיר מביא דוגמאות בהן האדם מעתיק מן הטבע: יערת הדבש כפרחים מפלסטיק, מעונות אריות כמעונות עובדים. הבית החמישי לאחר מכן, מציג את הלגלוג של מאיר כלפי המדע. הוא אומר בדיוק את דבריהם של אנשי המדע, אבל שר את זה בציניות. הכל טבעי! האדם הוא חומר! הוא כופל! הוא חושב! מאיר מציג את זה כאמרת ברזל. אלה העובדות, אל תתווכחו. דווקא מדע, שידוע כתחום שיודע מקרים רבים של ניסוי ותעייה, הופך לתחום מסוגר שדבריו ברורים ואסור לשנותם. מזכיר קצת את מה שחושבים על דת בחלק מקבוצות שונות. פה אני מביא את הרפרנס לפופר שפה מאיר "עוזר" לפילוסוף ומראה כי זה מדובר במדע מדומה. אם אי אפשר להפריך, הרי זו אינה תיאוריה מדעית. אם אלה המתיימרים להיות מדענים מציגים את דבריהם כמדע, ולא ניתן להפריך בטענה ש"הכל טבעי", ובכן ליידיס אנד ג'נטלמן, לפי פופר, זהו אינו מדע!

השיר בנוי מבחינה מוזיקלית בצורה שמותאמת לטקסט. כפי שמאיר מסכם כמו שיסכם תמיד. במהלך החלקים של השיר, מאיר גולש למעין ניהיליזם אם אפשר לקרוא לזה ככה, כשהוא אומר נו אם לפחות מרגישים הבדל, ברוך השם. מאיר מצהיר על אמונה, ואחרי כל ההתקפות כלפי אנשי המדע המודרני, הוא משתמש בהיגיון אישי: כל עוד אתם מבינים ויודעים בכוחות עצמכם, אז תודה לאל. מאיר מציג את האל כמי שנתן לאדם את התבונה השכלית, אחרת הוא לא היה מסיים ב"ברוך השם, תודה לאל" את החלק. ואנחנו עוברים לחלק הבא.

ועוד על פי המדעים 
נוצרו העולם והחיים 
בשל נסיבות ותנאים 
שנתהוו מן הסתם. 
מן הסתם, מה זאת אומרת? 
שהתרחשו בשרשרת 
שלא מתחילה או נגמרת 
אקראית, מאז ומעולם... 

סתם שוטטו להם כמה חוקים, 
כמה חוקי טבע חצי זרוקים, 
- איך הם הגיעו לכאן בכלל? - 
סתם שוטטו להם בחלל. 

והנה עולה ממש לקראתם 
עוד קבוצת חוקי טבע, גם כן סתם, 
ואם כבר אז כבר התחברו הקבוצות 
והיו פיצוצים ושלל ניצוצות. 

... כך סתם פגש חלבון את חלבון 
בחום היפה, באור הנכון 
ומהם יצא חלבון עם כשרון... 
והתכשיט כבר יודע לעשות חשבון! 
(סתם) 

ואני מסתובב לי מלא כוונות, 
מלא תכניות, עתיר תרבויות, 
מלא חשיבות, שואף משמעות - 
ואומרים לי שכל זה מן הסתמיות... 

קצת מעליב, מאוד מעציב, 
על סתם אני לא הייתי שם כל כך הרבה תקציב! 
ועוד עם סרח העודף, זוהמת השארית, 
נידופת קרינה עם אימת האחרית... 

כן יש בעולם הזה סתם וסתם 
וסתם וסתם שהראש נסתם 
ונתקע במרקע של איזה מדען, אפס, ממלמל 
"אם ירצה השם" - ועוד סתם מתנצל... 

אך כל עוד בעולם יש עיקר וטפל 
ויש עוד כוח להבחין בהבדל - 
אז ברוך השם תודה לאל. 


פה הגענו לחלק שאולי ממצה את כל הקונספט של השיר, והוא ממונע מן המילה סתם. מאיר נותן פה חתיכת ביקורת עכשיו כשהוא שוב אומר את מה שנאמר במדע אבל מלגלגל בשימוש במילה "סתם". הוא לא מבין למה מתייחסים לשרשרת אירועים כמשהו אקראי שקרה ככה סתם. חוקי טבע, הסיבה למה דברים מתרחשים פשוט שוטטו להם בחלל הפתוח, וככה סתם התנגשו ויצרו את אותם חוקים שלא ניתן לערער עליהם. פה לא מדובר בתיאוריה שאפשר להגיד עליה לפי פופר שהיא אינה מדעית, אלא כחוקי הטבע עצמם. אי אפשר להפריך אותם - הם חוקים ברורים. אבל מה שמאיר הישראלי הממונע מרגש ומכוח המילה (עתיר תרבויות) לא מבין למה הכל פשוט נובע מסתם. זה הבית שגורם לתהות איך מאיר בדיוק הגיע לראות את המדע בצורה כזו כחוקים שלא מערערים עליהם.

המדע ממה שנראה פה לא ממונע מסיבה או תכלית. הוא פשוט קורא סתם, ולא מערערים על זה. שוב פעם, הצדקה לדבריו של פופר. מאיר לא מבין כלל למה הכל אקראי, ומציג מעין משל נונסנסי על איך חלבון וחלבון נפגשו סתם. ג'יזס אפילו לדאגלס אדמס, היו סיבות לדברים מוזרים שהתרחשו ב"מדריך לטרמפיסט לגלקסיה" הגאוני שלו. ושוב, למרות שהנושא גורם לו תחושה משונה והוא אינו מבין למה הכל פשוט סתם, מאיר חוזר להיגיון הבריא, זו מנטליות הכי הכי ישראלית: תשמע אם אתה יודע להבדיל בין עיקר לטפל, אז ברוך השם הכל טוב. נדמה כאילו מאיר פשוט מביע את הרעיון של "איש איש באמונתו יחיה" - אתם תאמינו לכל הסתם שלכם, כל עוד אנשים יודעים להבחין בהבדל, אז תודה לאל. אבל לא כאן הסתיים החלק. מיד אחרי ה"תודה לאל", מאיר מסיים את החלק השני באופן חריג, מביא טקסט ולחן בלתי קשורים בעליל ותוקע את זה פתאום מיד לאחר סיום החלק.

עד מתי אהובתי ניגרת עוד ניגרת על סלע הלב 
מתי כבר תימס האבן תימס האבן ויפרוץ כאב... כאב...

את החלק הזה אני עד היום לא מבין. קטונתי. האם מאיר מקשר את הטקסט שנשמע כמו שיר כואב לאהובה לנושא של המדע המודרני? אם למישהו יש רעיון כלשהו, יתקבל בברכה. מדובר באניגמה משונה שחדרה לה ככה לתוך הרצאה כזו, כמו איך שג'טרו טאל תקעו סיפור (מדהים) על ארנב שאיבד את משקפיו בתוך אלבום קונספט שעוסק בחיים שאחרי המוות. אבל מיד ניגש לחלק האחרון.

אומרים גם שהמדעים 
עוד מעט קט והם מגיעים 
לפענוח סוד החיים 
וכל סודות היקום. 
אבל על קו האינסוף 
הם יעמלו לקלוף ולקלוף, 
בלי הרף לחצוב ולחשוף, 
והנקודה, היכן היא תקום? 

כמה ספרות אחרי הפסיק, 
כמה שנות אור שופך עוד חלקיק, 
קרן תשלח, תפתח עדשה, 
ליד הניגלה - סתומה חדשה... 

תאיץ במחשב, עודך מגשש 
וכל דבר ביד ממשש. 
אז עד איפה אתה יודע, עד היכן אתה מבין, 
עד לאן אתה רואה - ומשם אתה מאמין... 

גם אם לא תודה, חסר ענווה 
תראה לאן תקעת את האהבה: 
מצמיד אלקטרודות, אפילו מזמין 
שתגלניות להרצות בוועידות למין! 

האדם חץ שלוח אל לב החידה 
אשר משתוקקת להיוודע. 
ריבואות נקבים מנסים, מנסים, 
אבל רק דרך נקב אחד נכנסים... 

והמדע הוא רק נקב אחד מרבים 
חותר וחופר ניצוצות ושבבים. 
אך כשלהוכיח איננו יכול - 
אז בכח הוא הולך את הרוח לכבול... 

האמנם יצא האדם מן הקוף? 
מתי כבר ואיזה יצור הוא מעצמו ישלוף? 
דרך אגב, לא רואים כאן אדם שיתן 
כבוד כלשהו לאיזה קוף מזדקן... 

אבל אם אתה עדיין מתפעל 
איך הולך על חבל איננו נופל - 
אז ברוך השם, תודה לאל, 
ברוך השם, תודה לאל. 

מאיר מסכם את כל הסיפור באופן שמבינים טוב יותר את תפקידו של המדע בעולם, ומאיר סיכם את זה בצורה הכי טובה. מאיר לא מלגלג למדע בכללותו כמו שאמרתי קודם, אלא לאותם אנשי מדע. פה הוא מציג את אותם אנשים כסיבה להפיכתו של המדע כתורה שאסור לשנותה. זה כמובן עומד בניגוד למה שהמדע מייצג במקור. התחום אשר מתבסס על השערות ואישושים הופך למשהו קבוע שמעטים מערערים עליו. אבל למעשה, המדע הוא רק אמת אחת מיני רבות (והמדע הוא אמנם נקב אחד מרבים) שלמעשה מוביל את האדם להבנת מה שאדמס קרא לזה במדריך שלו - החיים, היקום וכל השאר. מאיר מראה כי המדע הוא לא אמת אחת ויחידה.

הוא תחום נפלא להבנת הדברים בסביבה, אבל ישנם עוד תחומים רבים שיכולים לספק לנו כלים. אותם מדענים ש"בכח הולכים את הרוח לכבול" יעשו כל דבר כדי להוכיח את צדקתם ויבטלו כל דבר שהוא לא בהכרח "מדעי" עם הסבר מוכח. להסבר הזה נעזרתי בפוסט הנהדר של אורן פרבר, מהבלוג "מדע ושאר רוח", שם פרבר מסכם ומשווה את הממסד המדעי כיום, לממסד הדתי בו המדע נלחם בעבר. המדע שנלחם נגד צרות אופקים, ונגד אמת אחת, הפך לאחד כזה. ככה מאיר השתמש בתורת האבולוציה של דרווין, ולמעשה מערער עליה כמו שהוא כותב: "האמנם יצר אדם מן הקוף? מתי כבר ואיזה יצור מעצמו ישלוף?". מאיר שואל: אם לפי האבולוציה, הכל מתפתח בהדרגתיות ואם אנחנו התפתחות של הקוף, למה עד היום לא התפתחנו למשהו אחר. אבל אף לא מערער את התאוריה שמחזיקה כבר מאות שנים. מדענים אוהבים לראות שהם צודקים.

פה מאיר למעשה סותר את פופר כיוון שהאחרון הסיק באחת ממסקנותיו כי תיאוריה מדעית טובה היא זו האוסרת על התרחשות דברים מסוימים. מאיר אומר כי לא יכול להיות שהאמת היא אחת ויחידה, ולמעשה מאיר "עובר" מהצד של פופר לצד של עוד אדם גאון שלמעשה סתר את דברי פופר, ההיסטוריון/פילוסוף - תומאס קון. קון שהיה היסטוריון ופילוסוף הושפע מאוד מפופר, והתעסק גם הוא בפילוסופיה של מדע. בשורה התחתונה, מה שהוא אמר: בני אדם עוסקים במחקר תקני בתוך פרדיגמה נתונה. וכדי לעשות את זה יותר הגיוני - פרדיגמה מדובר במערכת של דפוסים וחוקים מקובלים השולטים בתחומים מדעיים. ופה מאיר לצדו של קון בקטע הזה. כולם פועלים על פי פרדיגמות אבל לאף אחד אין את הביצים לערער על הפרדיגמות כמו שהיה בקרב אנשי מדע. זו כנראה ה-אמירה של כל ההרצאה הזו - המדע היום ממונע מפרדיגמות ולא פועל מתוך ערעור דברים אחרים כמו שהיה בעבר ובכך תוקע את התחום. בנוסף אין אמת אחת ויחידה, עלינו ללמוד מכמה שיותר מקורות, כי יהיה קשה יותר למצוא את ה-אמת אם מסתמכים רק על אמת אחת.


תומאס קון

ושוב ובפעם האחרונה, במה שנראה כאילו מאיר מרים ידיים לגבי המצב של המדע המודרני, וגולש לסיטואציה לא קשורה. העיקר שאתם מתפעלים מהדברים הפשוטים. אם אתם מתפעלים מאיך הולך על חבל דק נשאר ולא נופל ממנו, אז ברוך השם. וככה מאיר מסיים את אחת המסות המעניינות ביותר שנחשבו במקום הקטן הזה. מאיר היה ונשאר כבשה שחורה בקרב הכותבים בארץ. אולי מבחינת הנונסנס והכתיבה המאוד משונה הוא יכול להיות בשורה אחת עם דוד אבידן ויונה וולך, אבל מאיר היה החוט החסר בין נתן אלתרמן ובוב דילן, ולמרות שמוזיקאי גדול הוא לא היה, לחנים מדהימים היו לו, וטקסטים מעוררי השראה בהחלט היו לו. מקווה שבאיזשהו יום, כשיבואו מדענים אחרים, יתחילו לערער כמו שעשו בימים שמדענים היו מכונות משומנות של תיאוריות והשערות. עד אז, זה היה הניסיון הקלוקל שלי לנתח את אחד הטקסטים הקשים ביותר שנכתבו בשפה העברית. אני מקווה שאהבתם. עד אז תודה למאיר, יהי זכרו ברוך ותודה לכם קוראים מדהימים! עכשיו סיימתי פה את הרביעייה. עכשיו די להתעסק במתים. זה מטריד כל העסק הזה. נתמקד ברדיוהד לא? אבל מי שמעוניין, יוכל לבוא היום לקיבוץ משמרות לערב לזכר מורשתו של אריאל כמו בכל יום שנה למותו.

שלוש שנים לבלוג - 50 ללא קולטריין

היום לפני שלוש שנים, בתקופה צוק איתנית, מתוך שעמום, ניגשתי לכתוב בלוג. אבל אתם אנשים נפלאים, גרמתם לתוצר הזה שנבע מתוך שעמום, לפרוח לממדי מפעל שעושה נפלא לראות שיש פידבקים חיוביים בצורה שאני לא מאמין שזה קורה. ידוע עד כמה זה לא מובן מאליו, אבל לא ידוע כמה אני אסיר תודה לכם אנשים נפלאים שכמותכם. באיזשהו מובן משונה שלא ידעתי עליו בכלל, מסתבר שהאיש אסיר התודה לא פחות, השקט, זקן השבט החכם, עזב את העולם לפני 50 שנה בגיל 40, ומובן שאני מדבר על ג'ון קולטריין האגדי. אני אהיה כנה. הוא לא היה המוזיקאי השלישי שתכננתי לכתוב עליו אחרי מוריסון ובארט, כיוון שלא ידעתי מזה. ואותו מוזיקאי נוסף שתכננתי לכתוב על יצירתו הוא לא הסקסופוניסט האלוהי. אבל, אני לא יכול שלא לכתוב על אחד האנשים הכי משפיעים עליי מוזיקלית. בטח כשמציינים 50 שנה לפטירתו. האיש שהפך את הסקסופון סופרן לפופולרי, שהביא הרבה נגנים צעירים באותה תקופה לתודעה והכרה, והאיש שהיה לו את האומץ לעזוב את הלייבל המבטיח אטלנטיק ומשם לעזוב ללייבל חדש ולא ידוע באותה תקופה, אימפולס! שם יעשה את יצירותיו הגדולות. יש לא מעט לדבר על מפעל החיים הקצר אבל מאוד פרודוקטיבי של האיש הזה מהעבודה אצל חבר'ה כמו מיילס ומונק, אל חלוציות בתחום הג'אז המודאלי ולבסוף לאימוץ הפרי ג'אז האוונגרדי-רוחני שלו.

זה אמנם נשמע קלישאתי עד מוות, אבל קולטריין הוא באמת המוזיקאי היחיד שאני יכול להגיד עליו שכשהוא נשף לפיה של הסקסופון, אלוהים נשף דרכו. דת זה לא נושא חזק אצלי, אבל רבים שאוהבים את קולטריין, בין אם אתאיסטים או דתיים, הופכים למאמינים. יש את הסיפור של מנהיג swans האגדי, מייקל ג'ירה שאמר שהוא חווה חוויה רוחנית כשהגיטרה בהופעה התחילה להדהד אקורד מהמגבר, ובאותו רגע כשהוא נשאל אם הוא מאמין באלוהים, אז הוא מתחיל ב"לא", אבל מיד אחרי שנזכר בתחושה ההיא שחווה, הוא לא כל כך בטוח. ככה זה בדיוק אצל קולטריין. משהו בנגינה שלו, בהנחיה שלו את ההרכב, באישיות האניגמטית שלו הופכות אותו למעין גורו אמת שלמען האמת, לא בטוח מה הוא מחפש, אבל הוא מוביל את הדרך בבטחה וגורם לדרך להיות מעניינת, הרפתקנית ולא צפויה. כזה היה קולטריין. בעיקר בשנים המאוחרות שלו.

בגלל שאני לא בקיא בתקופה המוקדמת שלו שהתחילה באלבום הראשון שהקליט כשעוד היה מלח, דרך Blue Train הנפלא לא פחות, ועד ל-Giant Steps שרק קטע הנושא שלו זה פוסט שלם, וכמובן My Favorite Things שהמילים עליו מיותרות. בואו נקפוץ באופן לא מפתיע, לשנותיו האחרונות של קולטריין. הרגע שבו עבר מעין התגלות רוחנית שכזו, ובעקבות זאת השתנו חייו. הוא נגמל מקוקאין, אפילו סיגריות לא עישן. ואת הרביעייה האגדית שלו, שכללה את מק'קוי טיינר על הפסנתר, ג'ימי גאריסון על הבס, אלווין ג'ונס על התופים והוא עצמו, הוביל אל הצלחה ותהילת עולם עם A Love Supreme הנצחי, שאפילו למי שלא בקיא בג'אז, בטוח שמע את האלבום הזה פעם אחת לפחות בחיים שלו. אבל על האלבום הזה נטחן כבר עד תום. ואני מרגיש שהוא כבר לא הפייבוריט שלי מהאיש. התואר הזה שייך ל-Meditations שתיעד רגע נדיר ומושלם שבו הרביעייה שכבר שייכת להיסטוריה ניגנה עם הפאזה החדשה של קולטריין, עם שני נגנים פרועים שלא יודעים מה זה פוליריתמיקה או מהלך I, II, V וקוראים להם פרעה סנדרס וראשיד עלי.

האלבום הזה שתיעד את מה שהתרחש בנפש של קולטריין באותה תקופה, הוא הישג נדיר וחד פעמי שספק רב אם אי פעם יהיה כמוהו. מדובר גם בעיניי באלבום הפרי ג'אז הכי מושלם. כי הוא פשוט מאורגן מעולה. הוא לא רועש ומחריש אוזניים כל הזמן. הוא יודע לרגע לנוח, להירגע, להוריד הילוך ולהיכנס למצב שלו, וברגע שהוא רוצה, הוא תוקף ללא רחמים, הוא מתפרץ והוא מעלה את המתח בשנייה. אבל הקהל של קולטריין באותה תקופה שאל "מה זה החרא הזה?" ונטש מיד את הסקסופוניסט המפורסם שבעיניהם איבד את זה. מלבד הקהל, גם טיינר וג'ונס לא יכלו לסבול את כל הרעש הזה ועזבו. קולטריין לא הביט לאחור מאז, ויצר אינספור אלבומים מהפכניים ואדירים, כשהוא יוצר את החמישייה האחרונה שלו. אחד ההרכבים המושמצים בתולדות הג'אז: קולטריין, גאריסון, סנדרס על הסקסופון, ועלי על התופים, כשעל הפסנתר תופסת את מקומו של טיינר, צעירה בשם אליס. אותה אליס אשר בחרה בג'ון כשותפה לחיים.

אז אפשר לדבר על כל כך הרבה מהתקופה הזו, לכתוב עליה בלוג שלם, אבל אני חושב שליום הגורלי הזה בו ג'ון הצטרף לאדונו, לא יתאים יותר מ-Expression. לולא המעמד המיוחד של האלבום הזה, ספק אם היה מקבל מקום כל כך חשוב. אבל Expression הוא לא סתם ביטוי. מדובר בפעם האחרונה שקולטריין נכנס לאולפן והקליט את נשיפותיו האחרונות. לא מדובר בכלל באלבום פרוע וחסר רסן כמו Meditations ו-Om. זה אלבום מאוד משונה, לא פחות אוונגרדי, אבל כמו שסיפרתי על אליס שהמשיכה מאיפה שבעלה הפסיק, האלבום הזה נשמע יותר מהרוהר, לא מאורגן, אבל גם לא רועש ומתפרע. יש בו קטעים שג'ון מתפרע ועלי מצטרף אליו בכיף, אבל ברוב הזמן, קולטריין מאוד רגוע בנגינה שלו. יש קטע אחד שהוא אפילו מנגן על חליל צד(!). הפעם היחידה שזכינו לשמוע אותו נושף על הכלי הזה.

אבל חוץ מהעובדה שמדובר בשירת הברבור של הבן אדם, זה גם אלבום יפיפה ומיוחד במינו בדיסקוגרפיה של טריין. ארבעה קטעים. מי שבעיניי הכוכבת כאן, היא אליס כמובן. נגינת הפסנתר שלה מאוד אימפרסיוניסטית, נכנסת במקומות הנכונים. ותמיד מסתורית. אחרי האלבום הזה, היא תפתח את הנוסחה של האוונגרד ג'אז רוחני הזה למקומות רחוקים יותר. אבל פה זו ההתחלה. מפסנתרנית צעירה שהיה קשה להיכנס לנעליים גדולות, אל גורואית מכובדת בעצמה שגם היא הגיעה אל שערי שמיים במוזיקה שלה. אבל זה לא אומר שכל השאר לא ראויים למקום כבוד. עלי סופסוף גם מנגן עם נברשות וכמו ילד קטן שמבטיחים לו סוכרייה אם הוא יתנהג יפה, ככה גם עלי מחכה לרגע הנכון, וכשהוא רוצה הוא מתפרץ. לאלבום הזה יש רגעים נפלאים שמצדיקים את העובדה שקולטריין היה שליח האלוהים. אם זה הפתיח הקצר Ogunde שבאמת נשמע כמו שערי גן עדן בסולם דו דיאז. יש פה מקום ברור, עדיין מבינים מה הולך כאן. גם To Be עם הפיקולו של סנדרס והחליל צד של קולטריין (שקיבל מהוריו של אריק דולפי לאחר מותו של האחרון) נפלא בהססנות וההרהור שלו. Offering שחוזר אל הנפש השרועה בהרהורים עם הטירוף הנפלא של החבר'ה.

אבל הרגע שבו גם הבן אדם עם הלב הכי קר שעומד בפני ההתקפות הסנטימנטליות הגדולות ביותר, לא יכול שלא להתרגש, הוא הקטע האחרון שנושא את שם האלבום. והוא הוא, הפעם האחרונה שג'ון קולטריין הקליט בחייו. שירת ברבור כיאה לאדם גדול בחייו שתמיד חידש והביט קדימה. לפי קולטריין, האל נתגלה אליו ואמר לו את היום המדויק בו ימות. ונדמה שכאילו כששומעים את הביטוי האחרון של קולטריין, זה נשמע שהוא ידע שזו הולכת להיות הפעם האחרונה. קולטריין וההרכב נעים פה ממנגינות מובנות וברורות לתוך מסעות אל הנגינה והאלתורים האבסטרקטיים. אפשר אולי לחשוב על הקטע הזה כסיכום החיים והקריירה העשירים של קולטריין.

מפתיחה מלכותית עם שינויי אקורדים ברורים כמו פעם, אל תוך גיחה לטריטוריה מעניינת, שם נמצא סולו הפסנתר של אליס, אחד מהסולואים הכי מדהימים ששמעתי. מנגנת בחסד, מנגנת ברקע אקורדים כנראה מוקטנים שהאוזן לא בדיוק תזהה ישר, וזה נשמע מעניין משונה כל כך. קולטריין על אף היותו מנהיג הרכב מפורסם, אהב לתת במה לנגנים שלו. בעיקר לצנועים ביותר. בעיקר לגאריסון עם סולואי בס ארוכים של רבע שעה, ופה הוא נותן לאשתו שהתחילה להתפתח, והיא מנגנת סולו שומט לסתות. אולי הסולו הזה מסמל את תחילת הבלבול של קולטריין והמצב של בין פטיש לסדן. בין המודאלי, המוכר והאהוב שפיתח קודם לבין הפרי ג'אז הפרוע והמוטרף שעמד לצעוד בו. ואכן, קולטריין מסמל את המעבר הדרמטי כשהוא חוזר יחד עם פרעה להשתולל ולהתפרע.

שניהם נלחמים, שניהם נשמעים כמו שיעור אחרון של מורה לתלמיד בפעם האחרונה. עלי לא מתפרע לגמרי, אבל מרשה לעצמו להתפרע תוך כדי שהוא מנגן במסגרת ברורה. הם ממשיכים ככה עד לסוף. הו הסוף. הרגע שבו קולטריין מסיים בפעם האחרונה. בנקישת מצילה ובתו פה אחד בודד ודומיננטי שמסיים 22 שנים פוריות מלאות נגינה אקספרסיבית ומרגשת, שינויי סגנונות והודיה לאל הגדול. אחרי שהקטע הזה הוקלט במרץ 1967, הסוף ידוע מראש. 4 חודשים לאחר מכן, קולטריין נפח את נשמתו והצטרף לבורא אותו כל כך אהב.

כשהוא בן 40 ומותיר אחריו אישה, בן, מלא חומרים שלא יצאו לאור ומורשת נצחית של אגדה חד פעמית שאחד כמוהו, לא ידרוך עוד על אדמת כדור הארץ. קולטריין אהב לתת לאלבומים שלו בתקופה הזו, שמות עם משמעות רוחנית המבטאת היבט בנפש האנושית. Expression הוא לא במובן הכללי, אלא במובן האישי. קולטריין מתבטא בפעם האחרונה, לפני שיעזוב את העולם ויותיר במוזיקאים רבים מלא השראה. מאליס מאשתו ועד להקות אלטרנטיב באנדרגראונד, קולטריין השפיע על כולם עם הביטוי שלו שלבש אינספור צורות במהלך השנים. הוא עצמו כמו משה. הוביל את עמו המוזיקלי לארץ המובטחת, וקיבל את גורלו כי לא יזכה לראות איך רבים מושפעים ממנו עד עצם היום הזה. מעניין מה היה קורה עם קולטריין היה עדיין חי, כי הוא נפטר בשיא התקופה היצירתית של ילדי הפרחים. אולי היה עושה פסיכדליה? אולי היה מפתח את הפיוז'ן של מיילס? או שהיה מנגן עם הנדריקס מקבילת הגיטרה של קולטריין. זה שוב פעם, לא נדע. אבל אולי אי שם קולטריין מנהל עכשיו איזה משהו למעלה כשנושא את כולם לשירה להלל את האל.

זה היה ניסיון קצת מאולתר ולא בדיוק מקצועי, לכתוב על גדולתו של קולטריין והפעם האחרונה בה העולם שמע אותו. תודה ענקית לאיש המושלם הזה שבאמת ובאמיתי האמין בכוח על טבעי מלמעלה שנתן לו כוח ליצור יצירות מופת גדולות. תודה ג'ון. תודה לכם שקראתם את פוסט חגיגת ה-3 שנים לבלוג. שוב תודה על שאתם קוראים ומשיבים ומתדיינים. ומחר, נגיע אל המוזיקאי השלישי שעליו למעשה התכוונתי לדבר, אבל בעקבות העובדה שגיליתי שהיום זה היום, אז אותו אחד יסיים את הסדרה הזו כרביעי והאחרון והמאוד חביב עליי.

זה מה שאני

אז דיברנו על מוריסון ועל פולחן הלטאה שלו לציון 46 שנים למותו. מלך הלטאה עזב את העולם במה שהיה נראה בשיא הקריירה שלו, והוא נהיה לדוגמה מרכזית למשפט האייקוני שמר ניל יאנג אמר: "יותר טוב להישרף בחיים מאשר לדעוך". והנה אנחנו ארבעה ימים לאחר מכן, מציינים 11 שנים למותו של היהלום המשוגע, של החלילן בשערי השחר, הלא הוא רוג'ר קית' בארט שיותר ידוע כסיד בארט. בארט בניגוד למוריסון עזב את העולם כשהוא לא כל כך צעיר. אבל היה מדובר באיש חולה, מנותק מהעולם החיצון, כמי שמוחשב מנטלית מת. מדובר פה באחת הטרגדיות הגדולות של הרוק. טרגדיה שאולי הובילה לעובדה שפינק פלויד, הלהקה שאותה הקים וסולק ממנה, היא עבור רוב אנשי העולם "we don't need no education" ו-"wish you were here". בארט אמנם נפטר פיזית בגיל 60, אבל המוות שלו התרחש עוד אי שם באמצע הסבנטיז, כשהLSD הרס אותו סופית. סיד היה אחד מהגיבורים הראשונים שלי כשהתחלתי להקשיב באופן רציני למוזיקת רוק. כמו שאז כתבתי עליו כאן, אני אהבתי את הילדותיות, את הבריחה מהמציאות, את האופטימיות, שגם בחלק מהרגעים היותר עצובים שלו, היה אפשר לשמוע את הילד הנאיבי. אבל מי שמכיר את סיד שאחרי אלבום הבכורה האגדי של הפלוידים Piper, יודע שאחרי זה יש סיד אחר. מנותק, גמור, המוח שלו מטוגן מכמויות של LSD, לא מתפקד, שגורם לחבריו בלהקה להיות אכולי אשמה עד היום על סילוקו מהלהקה שהוא עצמו הקים ונתן לה את השם.

אני לא יכול להדגיש כמה המקרה של סיד עצוב ובלתי נתפס. אם מוריסון עוד היה אדם מאוד וולגרי בחלק מהזמן, בארט עוד היה בתחילת דרכו, צייר נאה, עם מלא חברות שכולם אהבו. הילד שאהב לקרוא את הספרים של קנת' גרהם, טולקין וסרוואנטס הפך לשבר כלי מהר מאוד אחרי שהצליח. מקרה מובהק לכישרון שרוסק ע"י ההצלחה, ודוגמה עוד יותר מובהקת לאחד שדעך. סיד של אחרי הפלויד היה כבר השקט של אחרי הסערה. ובאמת, אפשר לחלק את היצירות של סיד לשלוש תקופות שונות שמייצגות את השלבים בקריירה שלו, שמספרים את הסיפור שלו דרך הצלילים והגיטרה. התקופה הראשונה היא עם הפלויד בתקופת הסינגלים הראשונים ו-Piper ב-1967, כשהוא היה יצירתי בטירוף וסיפק שירים נפלאים על דחלילים, גמדים, פיות, אופניים ופלנטות עם מסעות אל הלא נודע. זה היה סיד שכולם אהבו ועד היום, השירים שהפכו אותו לאגדה שהוא. התקופה השנייה, היא התקופה שבארט כבר היה קרוב לקצה לעזוב את פלויד. מדובר בשירים קריפיים, מטורפים ומוטרפים, שמציגים את המוח של בארט כפי שהיה באותה עת. אדם מטורף שעומד לאבד את זה לחלוטין. פיטר ג'נר המנהל של הפלויד בימים הראשונים הסביר את זה יפה כשהשווה את השירים האלה לעבודות האחרונות של ואן גוך. התקופה השלישית, היא התקופה של השקט שאחרי הסערה. בארט כבר גמור, הLSD הרס אותו, והשירים שכתב מציגים את הנפש הפגועה שפעם הייתה מוארת באור גדול והתרסקה באותה מידה שהמריאה. אלה השירים של שני אלבומי הסולו היחידים שהקליט.

כשהכרתי את הפלוידים בכיתה ו' על כל הדיסקוגרפיה שלהם, מאוד התלהבתי מ-Piper בזמנו. הוא פשוט התאים לי בול. היום אני עדיין חושב שמדובר באחד האלבומים הגדולים שיצאו אי פעם, אבל בו זמנית התחלתי להתעניין גם באלבומי הסולו בשנה שעברה, שגם הם הביאו שירים יפים שעוד הצליחו להוציא את הכישרון לפני שאבד סופית. אבל בזמן האחרון, אני מוצא את עצמי מקשיב לתקופה המטורפת והפסיכוטית. וממנה אדבר על שיר אחד שהציג את הטירוף במלוא הדרו. אם השניים האחרים רמזו למה שמתרחש, השיר הספציפי הזה מציג בלי רמזים וקישוטים את התודעה של סיד כפי שהייתה ב-1968. שלושת השירים האלה הם Scream Thy Last Scream, Vegetable Man ו-Jugband Blues. רק האחרון מצא את עצמו יוצא לאור בזמן אמת באלבום האדיר A Saucerful of Secrets אותו חתם. מדובר באחד השירים האהובים עליי, אבל לא אדבר עליו היום. אני אדבר על Vegetable Man שהוא אולי הכי מעניין בתקופה הזו, כי כאמור, הוא הציג את המוח של סיד באותה תקופה. מטורף, על סף קריסה ופרנואידי. מאוד פרנואידי.

את השירים מהתקופות האלה, מאפיינת הגישה של שיר שהורכב מכמה שירים בלתי קשורים במנגינה שחוברו יחדיו, כמו קולאז' דאדיסטי. Jugband היה כזה ו-Vegetable Man היה כזה. השיר הזה יחד עם Scream יצאו סופסוף לאור בשנה שעברה במסגרת המארז הכל כך מושקע שסוקר את פלויד בתקופה הכי יפה שלה 1967-1972. בקיצור, לפני Dark Side. עד אז, היה אפשר למצוא את השירים האלה בבוטלגים, באינטרנט. שוב פעם, לפני 5 שנים, הייתי מאוד אובססיבי לביטלס ולפלויד. וכל פיסה, כל אלבום, כל שיר שלא יצא, כל גרעפס קטן מהחבר'ה האלה היה קודש בשבילי. כששמעתי את Vegetable אז, לא זכרתי ממנו הרבה. כנראה שהייתי בהייפ מ-Piper אז, ולא בדיוק הבנתי את הטירוף מאחורי. אפילו את Jugband Blues שמעתי בידיעה שהוא נכתב כפרידה מהלהקה ואף פעם לא ראיתי אותו כשיר עצוב. אבל היום, קצת יותר בוגר, אני מבין יותר טוב את היצירה של סיד. Vegetable Man הוא תיעוד נדיר, מפחיד ועצוב מאוד של אדם על סף טירוף לפני שהוא עומד לקרוס בפיו של האדם עצמו. את השיר הזה אפשר לחלק לארבעה חלקים שונים זה מזה מוזיקלית, אבל ברמה הטקסטואלית מציגים את הקונספט שצועק: "שלום אני מטורף". סיד היה איש הירקות. כנראה המטאפורה לטירוף שלו, או שאולי מדובר בLSD שכל כך אהב לצרוך. את זה כנראה לא נדע. 2 הדקות האלה עוברות כל כך מהר, שמרגישים שרוצים מזה עוד. כאילו לא הבנו לגמרי, ויכול להיות שבפנים, יש לנו את העניין המעוות הזה של לצפות באדם בהרס עצמי. וזה מה שVegetable Man מציג.

אז בפתיחה על הגיטרה, מבלי לדעת מה עתיד לבוא, ניק מייסון מכה על התופים במונוטוניות ובהרבה מאוד כוח. מה שפותח את החלק המרכזי של השיר. בארט מנגן אקורדים שעולים כל הזמן חצי טון. מין קרשנדו כזה שמייצג את הקרבה אל הטירוף. זה קליט בצורה מטרידה, וקצת כמו התחושה שלו ריד תיאר בHerion שלו שכתבתי כאן, בארט מתאר את הויה דה לה רוזה של הLSD שלו ומציג בצלילים את המוח שלו. המילים גם הן מטרידות, קריפיות ומציגות את בארט כשבר כלי:

In yellow shoes I get the blues

Though i walk the streets with my plastic feet

With my velevt trousers, make me feel pink

There's a kind of stink about blue velvet trousers

In my paisley shirt I look a jerk

And my turquoise waistcoat is quite out of sight

But oh oh my haircut looks so bad

Vegetable man, where are you?

בארט מציג בעצם את המצב האישי שלו דרך הבגדים שהוא לובש. הוא מתאר את כל מה שיש לו בארון: נעליים צהובות, מכנסי קטיפה כחולים, מעיל טורקיז. מגוון בגדים - מגוון של דברים שהביאו לסיד אושר בעבר. אבל זה כבר לא 1967. פה ב-1968, בארט אומר על איך המכנסיים לוחצים עליו ו"עושים אותו ורוד". אני די בטוח, שלא סתם בארט שם פה את המילה "ורוד". האם יכול להיות שזו התקפה מובהקת לחבריו בפינק פלויד שנטשו אותו בעת שהיה בשעתו הנוראית ביותר? גם את זה לא נדע כנראה, אבל אנחנו כן יודעים שאחרי כל התיאורים של הבגדים, בארט מסכם את זה בבריטיות עם הoh oh כשהוא מסיים בחוסר הערכה עצמית: השיער שלי נראה כל כך רע הוא אומר, כשהבית מסתיים בטירוף קצרצר, כשהוא שואל את איש הירקות איפה הוא. יכול להיות שאיש הירקות הוא בעצם האושר בחייו של סיד. הוא שואל איפה הוא, הוא לא מתייחס אליו בגוף שני, כל הזמן בגוף שלישי כנעלם.

So I've changed my dear, and I find my knees

And I covered them up with the latest cut

And my pants and socks all point in a box

They don't make long of my nylon socks

The watch, black watch

My watch with a black face

And a big pin, a little hole

And all the lot is what I got

It's what I wear, it's what you see

It must be me, it's what I am

Vegetable Man

בארט ממשיך מאיפה שהפסיק מהבית הראשון. פונה למישהי (my dear) ואומר לה שהוא השתנה. פה אנחנו מדברים במובן הפיזי. הוא שינה את הבגדים שלו, אבל מהר מאוד, אנחנו מבינים שהניסיון של בארט להשתנות ולקנות דברים כדי לגרום לו להרגיש יותר טוב לא עוזרים בכלל. בארט קורא פה לעזרה. זה לא מוריסון שקורא לכולנו להשתגע במסגרת משחק קטן, בארט רוצה לצאת מהשיגעון. שום דבר לא עוזר לו, והוא אומר שהוא מי שהוא. ובמי שהוא, הוא לא מתכוון לסיד שכולם אהבו. זה לא סיד שישב על חד קרן, ביקש מאמו שתספר לו עוד ושיש לו אופניים. סיד מתכוון למי שהוא הנוכחי, הבגדים לא יושבים לו טוב, לא משמחים אותו, וחברת התקליטים שראתה בו תרנגולת מטילת ביצי זהב ביקשה ממנו את הארנולד ליין הבא, כשהוא בא אליהם במשפט ברור: "זה מה שאני". לא מי שהוא, מה שהוא. בארט מאבד זהות, לאט לאט האישיות שלו נמחקת ע"י שימוש ענק בLSD, ושוב פעם במין רגע של פזילה לטירוף, בארט קורא שוב לאיש הירקות. ומשם עברנו לחלק השני והקצרצר של השיר.

אין מילים, ונראה לרגע שהחבר'ה נרגעים ובארט שר מין ליין קטנטן כאילו הוא מנסה להישאר מאושר, כאילו מנסה לחזור לשפיות באמצע כל החוסר שפיות הזו. אבל כל זה נידון לכישלון, ובעיקר אנחנו שומעים את זה כמה שניות אחרי, בחלק השלישי והגם קצרצר של השיר, שכולל את השורות הכי עצובות שלו. בארט אומר דוגרי, אין לו לאן ללכת. הוא מודע למצב שלו, והוא לא יודע מה לעשות. כנראה השורות הקשות ביותר שהמנהיג לשעבר של הפלויד כתב:

I've been looking all over for the place for me

But it ain't anywhere, it just ain't anywhere

הלחן ממש לא מרמז על זה. גיחה קצרה לפסיכדליה המסטולית אופטימית, אבל המילים כואבות כואבות. זה כנראה הקטע בו הוחלט שהשיר הזה לא יצא לאור. זה כנראה הקטע שחברי הלהקה מקשיבים לו היום, ולא יודעים מה לעשות עם עצמם מהעובדה שזה יושב להם על המצפון. לא משנה כמה ניסו, כשווטרס, רייט וגילמור ניסו להפיק אותו ודאגו שקיבל את הכסף מהמוזיקה שעשה בתקופות הזהב, או כשמייסון דיבר על סיד כשפוי בין חברה משוגעת, בארט פשוט נשאר לבד. כשהם עלו להצלחה עם Dark Side, הוא נשאר לבד כשהוא לא מוצא את המקום בשבילו. לעזאזל, זה אותו אחד שכתב את Bike. ואין פה רחמים, כשעוברים לחלק האחרון, מדובר פה בבלוז 12 תיבות מאוד אגרסיבי עם צליל כמעט פרוטו פאנקי, כשבארט מספר על איש הירקות:

Vegetable Man, Vegebtable man

He's the kind of person, you just gonna see him if you can

Vegetable man

החלק המשונה ביותר מבחינת הטקסט. כנראה שבאמת מדובר בשמחה של בארט, כשהוא מדבר על אותו איש כבחור שפוגשים אם אפשר. וברגע, שחושבים שהוא איבד את זה, אנחנו באמת מקבלים את הדבר, הלהקה מסיימת ואנחנו שומעים קריסה לכאוס פסיכוטי קריפי שהוא בעצם הסמל לכך שהמוח של סיד איבד תקשורת עם העולם. זה עצוב, זה בלתי נתפס וזה מטריד ומעוות, ועדיין קשה להתעלם מזה, קשה שלא לשמוע את זה עוד פעם ועוד פעם. לחוות את הטירוף הזה. זו לא פסיכדליה אופטימית ונאיבית שאפיינה את השנה שלפני כן. מדובר בטריפ רע ואפל שמסמן את סופה של תקופה וכנראה את סופו של סיד. הרגע הזה שבו הלהקה מסיימת ברעש, מבינים שמדובר בתחילת הסוף של סיד בלהקה שנחתם ברגע ששאל מהי בעצם בדיחה בגיטרה אקוסטית בודדת ב-Jugband Blues.

Vegetable Man ו-Scream כאמור לא יצאו לאור, כיוון שהיו מטורפים ומוטרפים מדי לחברת התקליטים שדרשה להיטים. ההמשך ידוע מראש. ווטרס ארגן הצבעה דמוקרטית, אם יאספו את סיד להופעה. כולם הצביעו פה אחד שלא. וכך תמה לה תקופת בארט בפינק פלויד. מהרגע הזה, לאט לאט ווטרס התחיל להתבלט יותר ויותר ככותב שירים, אבל הלהקה עדיין ניגנה בצורה דמוקרטית כשאף אחד לא מעפיל על השני. אבל עם כל היופי והשמחה וההצלחה באנדרגראונד שהם השיגו, סיד פשוט נשאר מאחור. היו הופעות, שבארט היה צופה בקהל בגילמור חבר הילדות שלו מחליף אותו בגיטרה. זה קשה, ושום Shine On או Wish You Were Here יכולים להעלים את רגשות האשם האלה. יכול להיות שבארט היה איש הירקות אז ב-1967 כשהוא היה הבחור הילדותי והאהוב מתקופת Piper, אבל תוך כמה חודשים עברנו מאופניים וגמדים לתספורת שנראית רע ונעליים צהובות. מאז, אף אחד לא עשה את זה שוב.

גם בארט עצמו לא שיחזר את מה שהיה בשיר הזה, כי מה שקרה שם, היה חד פעמי. כי אחרי זה, כמו מכשיר חשמל שהתקלקל ויצא משימוש, כך היה גם המוח של סיד, הסוף של Vegetable Man משול לטלוויזיה שחטפה קצר וסיימה לתפקד. מהרגע הזה, הוא היה צריך להתאושש, לתת לכל הטריפ הזה לעבור. אבל נראה שסיד מעולם לא התאושש. ב-Madcap Laughs, אפשר לשמוע את הרגע שאחרי. בארט יותר מדוכא, פחות מתפקד, טועה באקורדים, מזייף בשירה. כל זה מוביל לסוף המר. בארט נפטר בודד, כמי שהיה מת מנטלית אבל מותו הפיזי סיים הכל. ככה כוכב אדיר התפוצץ בסופרנובה שהתרחשה מהר כמו זריחתו של אותו כוכב. אם יהיה כמו סיד, בחיים לא. ושירים מהולים בטונות של LSD והרס עצמי כמו Vegetable Man מוכיחים את זה. אנחנו מכירים הרבה יצירות אמנות שמתעדות אמן בשיא הטירוף כשהוא לקראת הרס עצמי. סיד הוא גם אחד כזה ביצירה הזו. אבל השיר הזה ייחודי משאר עבודות בסגנונות. הוא לא זועם. הוא לא מתמרמר. הוא פשוט מבולבל ולא יודע מה לעשות ומרוב החוסר הידיעה פשוט צולל לטירוף.

זה היה הקו הדק בין הגאונות לשיגעון של סיד. בעוד כמה ימים, אני אתמקד באמן האחרון בשלישייה. זה הולך להיות קצת שונה, ואנחנו נעזוב את הטריטוריה שעד אז היינו בה בשני הפוסטים עד אז. בינתיים ביי ביי ותודה לסיד על המוזיקה הנצחית ולכם שקראתם.

מבי בופ לדו בופ

"וינטון הוא נגן טוב. הוא באמת טוב, ואני לא רוצה להיכנס לריב, אבל כל סגנון ההגשה שלו, המראה שלו, המיתוסים, הם טיפשיים. מה הוא מתעסק עם העבר? קליבר ברמתו צריך להבין שזה נגמר. העבר מת. הג'אז מת. כל הקונטקסט השתנה." - מיילס דיוויס על וינטון מרסליס

אחד הקשיים הגדולים של אמן ובחיים בכללי, זה התגובות על החידושים. מילא קשה להמציא את עצמך מחדש. עכשיו, כשיש לך משהו חדש להגיד, מי יבוא לראות או לשמוע במה מדובר? רוב האנשים לא אוהבים לצאת מאזור הנוחות. ואם זה קורה, דינם של החדשנים הוא די ברור: שבחים מקיר לקיר, הכתרה לגדולה, והבטחת תהילת עולם או בוז, אדישות, טענה שהבן אדם איבד את זה, ומבקשים להתרפק על העבר של אותו אדם. זה עדיין קורה. אנשים נרתעים מחידושים. בעיקר אם הם מבן אדם שתמיד חידש כל ימי חייו ואף פעם לא דרך במקום+אופי מאוד קשה ובלתי מובן.

והנה זה ככה הסיפור של נסיך האופל, מהגאונים הגדולים שדרכו על האדמה, מי שהייתי מקדיש לו בלוג שלם, וכנראה שזה יקרה כשמספר הפוסטים עליו יגבר על הנושאים האחרים. אתם יודעים שאני מדבר על מיילס דיוויס. מהאיידולים הגדולים שלי, מוכר כאחד ממוזיקאי הג'אז הגדולים, אבל תמיד התעצבן והתנער מתיוגים שמצמידים לו המבקרים. בשבילו הג'אז מת. די. הלאה. התקדמנו. ההיסטוריה הקצרה שלו בכמה שורות: מיילס שהיה חצוצרן נחשב לאחד מגדולי המוזיקאים של המאה ה-20, כשסירב לחזור על עצמו, ותמיד היה שם כשהייתה מהפכה מוזיקלית: הקול ג'אז, ההארד בופ, הזרם השלישי, הג'אז המודאלי, הפוסט בופ, הפיוז'ן, הפופ ג'אז. כל אלה בין אם היה לממציא או אחד החלוצים, הוא תמיד היה שם. עד מותו, מיילס דאג להישאר מעודכן, לראות מה הטרנדים ומה הדבר החדש. ככה הוא תמיד הושפע מכל מה שבא: מוזיקה אפריקאית, Fאנק, רוק, הנדריקס, מוזיקה קלאסית מודרנית, אלקטרוניקה, ג'יימס בראון, סליי סטון, שטוקהאוזן, פרינס.

"השיט שלו היה אחד הדברים הכי מרגשים ששמעתי ב-1982" - דיוויס על פרינס

שתבינו, בתקופות מאוחרות כמו בסבנטיז והלאה, מיילס כבר נחשב לאיש חשוב, שהישגיו עומדים לפניו. שם גדול. אבל ההצלחה, לא הפכה אותו לאגדה שנחה על זרי הדפנה. להפך, ככל שהוא התבגר, הוא אף פעם לא באמת "הזדקן". הוא תמיד חיפש לחדש ולהביא את הדבר הבא למרות שחבר'ה בגיל שלו כבר מזמן היו מוחשבים כגומרים את הסוס. אבל זה לא תמיד התקבל בברכה. כשמיילס הוציא את המאסטרפיס שלו Bitches Brew (שכתבתי עליו כבר, והיום כשאני מסתכל על הפוסט הזה, בלשון המעטה אני לא מרוצה), המבקרים הרימו גבה. מה זה החרא הזה?! שאלו רבים כשהאיש שיצר את Kind of Blue יצר תבשיל שאי אפשר לדעת איך אוכלים אותו. עם הזמן, התקופה והאלבום הזה התקבלו בברכה. אבל עדיין, רבים מחשיבים אותו כטיפוס מוזר, פתאט שעבר את זמנו. הם לא הבינו שהם לא מיילס דיוויס.

בעוד Bitches Brew היום נחשב ליצירת מופת עטורת שבחים, שהמוניטין שלה מוצדק לחלוטין, אלבומים כמו האלבום האחרון בחייו, Doo-Bop עדיין נתקל בג'אזיסטים רבים שמחמיצים פנים וקוראים לזה זבל מוחלט. ניקח עוד אינדיבידואליסט חדשן של ימינו שבהחלט אפשר למצוא דמיון בינו לבין מיילס, זה קנדריק לאמאר. הבחור שכבר מזמן מוכר כראפר הגדול של ימינו, הוציא ב-2015, אלבום קשה, מורכב, עמוס בהשפעות מג'אז בין היתר ממיילס ובעל מסר קשה על החברה המודרנית במאה ה-21. כש-To Pimp a Butterfly יצא, לקנדריק היו כבר שני אלבומים מאחוריו. עם צליל מסחרי, להיטים גדולים שמכבודם במקומם. פתאום הוא מביא את האלבום בן ה-79 דקות הזה שמשלב ג'אז בתוך ההיפ הופ. למרות שזה נשמע כמו יצירה קשה לעיכול, האלבום ישר הפך למצליח, יותר מכל דבר שעשה עד אז, והפך אותו לסופר סטאר סלב עם מעמד בלתי מעורער. קנדריק מכובד ומצליח עד היום, עם השילוב שלו של ג'אז בתוך ההיפ הופ.

מיילס לעומת זאת, 20+ שנה מאז שיצא Doo-Bop שהובן בדיעבד כשירת הברבור שלו, עד היום נחשב בקרב חלק מהקהל שלו כמשוגע זקן, תמהוני שאף אחד לא מבין, והיצירה שלו ששילבה את ההיפ הופ בתוך הג'אז, לא זוכה בדיוק למקום של כבוד. חדשנות שנתקלה בהרמות גבה לא הייתה דבר חדש אצל מיילס. מספיק לדבר על התקופה לפני הפרישה הזמנית שלו ב-1973-1975, או כשיצר אלבומים כמו Tutu שהיווה סיבה לרבים לרתיעה מג'אז של האייטיז. אבל דו בופ, זה סיפור אחר לגמרי. מיילס היה אחד הראשונים מהדור הוותיק להבין שהיפ הופ זו אמנות גבוהה לא פחות מג'אז, ובכל זאת הוא נתקל בזלזול ואדישות משני הצדדים. ואני שואל: למה?! מה הבעיה?! איזו סיבה יש לסלוד מהאלבום הזה בגועל? ג'אזיסטים אטמו אוזניים וחובבי היפ הופ לא בדיוק הבינו וגם הם לא היו אוהדים. מיילס יצר פה ערבוביה מעניינת וכיפית של שני סגנונות אדירים של מוזיקה שחורה, Fאנקי, גרובי, עמוק ומגניב. בעיקר מגניב. לא היה את זה הרבה אצל הג'אזיסטים שהיו עסוקים בעומק. אני לא מבין איך מיילס, לא זוכה להערצה עם צליל הדו בופ. מיותר לציין שגדולי הראפרים, חלוצי ההיפ הופ אהבו ג'אז, לקחו אותו כשהשפעה, וסימפלו רבות מהגדולים שבתחום, ביניהם מיילס. 

"אגדה זה אדם זקן עם מקל הליכה שידוע בזכות מה שעשה בעבר. אני עדיין עושה את זה" - מיילס דיוויס

מדובר פה באחד הניסיונות היחידים של מוזיקאי ג'אז לשלב היפ הופ במוזיקה שלו. כשהאלבום יצא ב-1992, שנה אחרי שמיילס עזב את העולם, לא הרבה קיבלו את הפרידה בצורה ראויה. הרבה מבקרים היו אדישים, הקהל לא אהב, ומדובר פה באחד הפספוסים הבלתי מובנים בקריירה בת ה-5 עשורים של דיוויס. עזבו את אלה מהדור הישן שלא הבינו שהם חיים בעבר וכבר מזמן הפסיקו לעקוב אחרי ההתפתחויות של מיילס. משונה יותר התגובות של חובבי ההיפ הופ על האלבום הזה. הנה יש פה אדם שנחשב לאחד מהאבות של הסגנון, שכל החבר'ה בשכונה גדלו על המוזיקה שלו ויוצר פה משהו חדש ומהפכני במעטפת של הסגנון. משום מה, הביקורות היו עיונות. גם אחרי שקיבל ביקורת טובה מDown Beat וזכה בגראמי.

אבל למיילס, וזו הגדולה שלו זה לא הזיז בשיט. לא היה אכפת לו אם אוהבים את זה או לא. 50 שנה אחרי שהיה חלק ממהפכת הבי בופ עם פארקר וגילספי, הוא המציא את הדו בופ. החידוש האחרון שלו. למרות שמדובר בשירת ברבור, אי אפשר לחשוב על זה כיצירה עצובה ומלנכולית, עם כל העומס של הביטים הסופר מקפיצים, הסימפולים, והרפרופים. זה אלבום קשוח ומגניב. הוא באמת נשמע קול וכיפי גם אחרי 20 שנה. ועדיין אחרי 20 שנה, אף אחד מוותיקי הג'אז, לא חשב להתנסות גם בהיפ הופ (אולי הרבי הנקוק ורון קרטר באיזשהו מובן). רק חבר'ה חדשים וצעירים פועלים במתכונת הזו וזה יוצא מעולה. ובכל זאת, עם מותו של מיילס, תם לו עידן בו אחד המוזיקאים הגדולים שאף פעם לא הביט אחורה עזב, והותיר את עולם הג'אז מבולבל בתוך עצמו, ועד היום, למעט מקרים אחדים, נראה שעם חסרונם של גדולים כמו מיילס וקולטריין, הג'אז דורך במקום. וזה מה שמיילס תמיד חמק ממנו. פשוט תצפו בסרטון הנפלא שמצורף פה סטייל Blank on Blank שבו מיילס מדבר בהתלהבות יתרה על זה שמה שהיה היה ונגמר.

הוא בהחלט דבק באמרה הזו. ג'אז מת. אפשר לראות את החשיבה הזו במהלך הקריירה שלו, כשעוד בשנים האחרונות של הסבנטיז לפני הפרישה שלו, כמעט כל הנגנים לא באו בכלל מעולם הג'אז. וככל שהוא התקדם יותר ונחשף לסגנונות שונים יותר, הוא דבק ברעיון של שיתופי פעולה עם חבר'ה שלא באים מהמגרש שלו. ככה גם בדו בופ. למיילס היו חברים מגוונים מעולמות שונים. אחד מהם היה ראסל סימונס. חובבי ההיפ הופ ביניכם, יודעים שמדובר פה באגדה - 50% מענקית התקליטים בתחום, דף ג'אם. השנה הייתה 1991, מיילס היה בן 64. אבל זה ממש לא מנע ממנו להתאהב בצליל ההיפ הופ, וזה ממש לא הפך אותו ליותר שלו. להפך. מיילס ביקש מסימונס מישהו שיעבוד איתו על הפרויקט החדש שלו. מיילס חיפש מפיק צעיר שיעזור לו להעביר את אווירת הרחוב הניו יורקית שהוא כיוון אליה. והוא קיבל את התשובה: אוסטן הארווי ג'וניור aka איזי מו בי.

לחובבי הג'אז זה אולי לא יגיד הרבה, אבל חובבי ההיפ הופ, יודעים שהאיש אחראי על הפקות של יצירות מופת גדולות של הז'אנר. מספיק שאציין כמה דוגמאות: Ready to Die של ביגי ו-It's a Big Daddy Thing של ביג דאדי קיין הם חלק מהרפרטואר של האיש. מיילס, הזקן החכם לקח בן אדם שצעיר ממנו בכמה עשורים, כדי שיעזור לו ליצור את האווירה הקשוחה של הרחובות. אז בבית של דיוויס שהיה בו אולפן, הקליטו החבר'ה את הקטעים, כשהחלונות היו פתוחים, ככה שרחובות ניו יורק נספגו לתוך ההקלטה. מיילס הביא את הרעיונות, מו בי עזר לו והביא את הביטים, מיילס ניגן את החצוצרה עם העמעם הסופר מוכר שלו, ומו בי רפרפ פה ושם. בלי שום הרכב חי. זו הייתה המהפכה החדשה ובדיעבד האחרונה של מיילס. עוד לפני שסיימו להקליט, מיילס נפטר בגיל 65 מסיבוך של דלקת ריאות. חברת התקליטים רצתה להוציא את מה שנשאר, ומו בי שהוסיף דברים אחרונים, הוציא את אסופת הקטעים כאלבום האחרון של מיילס. קשה להבין איך אפשר לא להתלהב מהאלבום, אם אתה לא חובב של שני הז'אנרים. נכון, הוא לא מושלם. הקטעים מרגישים נמרחים, ויכל להיות שהיה אפשר לפתח את הרעיונות ולהוסיף נגנים חיים. אבל הביטים מקפיצים, יש שמה שירים נפלאים וקליטים, תחושה Fאנקית, ואי אפשר לא להעלות חיוך על הפנים בצחוק, כשמו בי מרפרפ בסטייל: "יו בואו ותקשיבו פה לגבר איתי מיילס. הוא מוזיקאי כזה גדול יו". נשמע פתאטי לאוזניים מסוימות, אבל אני תמיד מוצא את זה כגדולה שיש בה את האפקט הקומי. אבל מיילס תמיד ידע שהוא גאון. והוא תמיד אמר את זה באגו חסר בושה.

With ma man Miles

"עכשיו לבחורים האלה יש בעיות. אני מתכוון, אני מזמין סשן, מודיע להם, וחצי מהם לא מגיע. למה אני צריך להתעסק עם הבלגן הזה? יכולת למצוא אותי מסתובב ומחפש את המתופף זרוק מסומם באיזשהו מקום, הבסיסט תמיד הולך רק רחוק מדי בבר ולא מצליח לעמוד על הרגליים, ובינתיים הסקסופוניסט מישכן את הכלי שלו. אלו הימים הישנים, איך שאני זוכר אותם, ואני לא צריך את החרא הזה. כל המבקרים מדברים על מיילס ובירד, איזה גדולים הם היו, בזמן שאנחנו היינו מכורים להרואין, מנגנים חצי טון מתחת. היום אני נכנס לאולפן, יש את המכונת תופים, רק באם-בום, 24 שעות ביממה אם אתה רוצה. רוצה לעצור? תלחץ על הכפתור. סינתסייזרים? אני אוהב אותם. אתה רוצה סמבה? יש לך את זה. רוצה משהו אנגלי? יש לך את זה. ככה אתה יכול לחצות איזה גבול שאתה רוצה" - מיילס דיוויס

הגדולה של האלבום הזה, מתבטאת בשיר הכי נפלא באלבום שאולי בעצם ממצה את האלבום כולו - The Doo Bop Song. אם לא לשמוע את האלבום, לפחות רק את השיר הזה. מיילס מאלתר על החצוצרה, מו בי מרפרפ בקצב, ולופ של פסנתר מתנגן ברקע עם ביט מדבק, יש פזמון, ואי אפשר שלא להניע את הראש. כשחושבים על זה ככה, אפשר להסתכל על זה משתי פרספקטיבות: מה לעזאזל?! זה הבן אדם שעשה את So What?! מה זה החרא הזה?! ראפ זה בולשיט! זה ניגה ניגה ויריות! או שאפשר פשוט להירגע, להקשיב לביטים, לשמוע כמה קול האלבום הזה ולא במובן של cool jazz אלא מגניב ורגוע. מיילס מעולם לא נשמע cool כל כך בקריירה שלו. אני אודה, גם אני כשהתחלתי לגלות ג'אז, גיליתי על האלבום הזה וביטלתי אותו בזלזול עוד לפני ששמעתי אותו, בגלל שהכיל היפ הופ. עם הזמן, כאמור, נשבתי בקסם של הביטים, של האווירה, של הhood. ונתפסתי גם על האלבום הזה, כשאני פתאום חוזר לאלבום ומבין את החזון של מיילס. ג'אז והיפ הופ הם שני עולמות מורכבים ועשירים, ונחמד רגע לצאת מסטראוטיפים ולשמוע את זה בכיף. אבל אולי לא מדובר בשני עולמות נפרדים. אני אשתמש בציטוט משירם הפותח של א טרייב קולד גווסט האגדיים באלבום המופת שלהם, The Low End Theory:

אז בימים שהייתי מתבגר

ולפני שהיה לי מעמד וביפר

תוכל למצוא את המשורר האבסטרקטי מקשיב להיפ הופ

אבא שלי אמר שזה הזכיר לו בי בופ

אמרתי: "ובכן, אבא אתה לא יודע שדברים הולכים במעגלים

כמו שבובי בראון מרקיד כמו מייקל"

המשפט הזה שQ Tip אומר, אולי ממצה את איך שצריך להסתכל על Doo-Bop. ההיפ הופ לא יצא מג'אז, זה חלק מהאבולוציה של מוזיקה שחורה. זה כמו ששנברג תמיד אמר שהוא אף פעם לא שבר מסורת, ולמעשה רק המשיך את באך. ההיפ הופ אמנם ייחודי ועומד בזכות עצמו, אבל הוא בכל זאת תהליך של התפתחות של הג'אז. כמו החתול של שרדינגר. ההיפ הופ הוא סגנון חדש ועדכני והוא גם בעצם חלק מאבולוציה המקושרת לעבר. אז למה לא ליהנות אם מדובר בבני משפחה? למה לא להישבות בקצב בקטעים סופר גרוביים כמו Chocolate Chip או High Speed Chase? למה לא פשוט להקשיב למוזיקה ולהיפטר מסטראוטיפים לגבי ג'אז והיפ הופ. זו לא מוזיקת מעליות וזו לא מוזיקת גנגסטרים. זו סימבוזיה נפלאה בין שני ז'אנרים שאולי נראים רחוקים וכל כך לא קשורים, אבל אתם לא מבינים כמה הם משותפים.

אבל אולי יש תקווה שאנשים יתחילו לגלות מחדש את צליל הדו בופ. זה נראה ככה לאט לאט. כשמו בי נשאל בראיון על האלבום, בנוגע לתגובות, הוא אמר כי נתקל בתגובות כמו "וואו בן אדם, עשית את Doo Bop אלבום אדיר!" כשהוא חושב לעצמו: "איפה היית לפני 10 שנים?". ובחייאת, זה אלבום אחרון של אחד האנשים הגדולים שהמוזיקה, האמנות והאנושות אי פעם ידעו. זו לא שירת ברבור סוחטת דמעות. מדובר פה באדם שאמנם היה זקן פיזית, אבל אף פעם לא היה בנפשו כזה. זו הייתה עוד מהפכה שהכתיב נסיך האופל, שבילה במשך 5 עשורים בלעשות את מה שהוא יודע לעשות. להרים גבות, להיות לא מובן, לחלק מעריצים למחנות, ליצור רעידות אדמה אמנותיות. אבל זה היה רק חלק מהסטייל. בשביל מיילס מוזיקה וחיים היו בנוגע לסטייל. ובאמת, מיילס מבריק פה במה שהביסטי בויז יכנו כ"סטייל החדש". אי אפשר שלא להישאב למה שיש פה. זה פאקינג גרובי. אם אתה חובב ג'אז, הסיכויים לאהוב את האלבום נמוכים, הם גדלים קצת יותר אם אתה חובב היפ הופ. אבל אם מדובר באהבה גדולה לשני העולמות, חוויה מצפה לכם. והרבה חבר'ה למדו מהחוויה הזו. בין אם רוברט גלאספר או אריקה באדו ועוד רשימה של שמות, מיילס השפיע עליהם דרך צליל הדו בופ בין אם הם מודעים או לא.

אפשר לתהות מה היה קורה אם מיילס לא היה עוזב את העולם בטרם עת. בלי שום ספק הוא היה קופץ על שלל הסגנונות החדשים שהיו בסצנה. הטריפ הופ, הג'אנגל. מעניין לחשוב ככה. אבל אם חושבים על זה, כל הסגנונות האלו וגם אם מדובר בטריטוריות שונות לגמרי, מיילס נמצא שם ברוחו. עם החצוצרה האפלולית, משקפי השמש. הפרסונה המשונה. כל אלה הם רק חלק מהמורכבות הזו שנקראת מיילס דיוויס. ולא אכפת לו אם אתם לא אוהבים את מה שהוא עושה. הוא הלך עם החזון עד הסוף. והחזון הושרה על כולם. מלהקות קראוטרוק ועד קנדריק לאמאר. מי שלא אהב, כל טוב. מי שכן, מצא את עצמו מושפע, ומחדש הרבה בזכות המהפכות של האיש ביניהן הדו בופ. כי כמו שנסיך האופל היה אומר: "קודם אנגן לך את זה, אחר כך אגיד לך מה זה".

עוד כתבה שכתבתי על האלבום במגזין האינטרנטי הנפלא "הספוג"

דיוקן המלך כלטאה

בתקופה האחרונה, היו לי שלושה רעיונות לפוסטים. כל אחד עוסק ביצירותיהם של שלושה מוזיקאים, לא כולם קשורים בדיוק, וחלקם באים ממקומות אחרים, תרבויות אחרות, אבל את שלושתם אני רואה כאיידולים מרכזיים שהשפיעו עליי הרבה בגילאים שונים, וכל פעם שאני חוזר לשמוע אותם, אני שמח שכמעט שכחתי את הגדולה שלהם, כי אז אני מבין שוב ושוב למה אני כל כך אוהב לשמוע אותם, לקרוא עליהם, לקרוא את השירים שלהם, להבין מה עומד מאחוריהם. וזה מה שאני אעשה בתקופה הזו. מהחבר'ה האלה, אדבר על שלושה יצירות שלהם ומה שעומד מאחוריהן. רצה איזשהו גורם על טבעי (או שפשוט סתם צירוף מקרים), ומסתבר שכל אחד מאותם חבר'ה בטוויסט משונה של הגורל, נפטר בחודש יולי. כל אחד בהפרש גדול של שנים. זה ממש מוזר, אפילו מטריד במחשבה שרציתי להקדיש לכל אחד מהם פוסט. אבל אני פשוט אמשיך בשלי, ואכנס אל נבכי יצירותיהם של השלישייה הזו. עכשיו, כיוון שאני כזה נורא, לא אעשה ספוילרים, ולא אספר לכם מי הם כוכבי הפוסטים העתידיים. חלקכם אולי ידע, חלקכם ינחש. אבל כל אחד בזמנו שלו, יקבל את הספוטלייט ביום בו מציינים את מותו.

אז בואו נברח רגע מתוך הקדרות הזו של ציון יום מותו של אדם. בעיקרון, זה רק תירוץ למצוא סיבה טובה מספיק לכתוב את הפוסטים האלה. אז היום ה-3 ביולי, הלך לעולמו אחד הקולות הגדולים של הרוק. מראה מלאכי, אבל התנהגות שטנית. אוהב רוק נ רול ומתוגבר באנרגיות חייתיות, אבל גם מעריץ את כתביו של ויליאם בלייק. מין קונפליקט כזה התחולל בתוך נפשו, שהסתיים בנפילתו של האיש במה שנראה כתחילתה של תקופה חדשה בקריירה, שיכלה להוביל לשיא חדש. מדובר באחד הסולנים האהובים עליי אי פעם, איש שהתחלתי להעריץ בכיתה ו' ועד היום. כן כן. אני חושב שאתם כבר יודעים, זה היה מספיק ברור. זה מר מוג'ו ריסין. מלך הלטאה. ג'ים מוריסון. הקול הבלתי מעורער של הדורס, ואחת מהדמויות המיתולוגיות של הרוק. כבר מיותר לציין עד כמה אני אוהב את הדורס, ועל העובדה שהם עדיין מוצבים בתוך המקום המכובד והקדוש הזה של חמשת הלהקות שאני אוהב. אני בקושי שומע אותם בשנה, אבל התקופות הקטנות האלו שאני חוזר אליהם, אני פתאום חוזר לכיתה ז', לאובססיה המטורפת, לפיסת מידע וכל שיר ויצירה של החבר'ה האלה.

הקסם בדורס, הוא שהצליל הסופר ייחודי שלהם קשה לשחזור. מדובר באחת הלהקות הייחודיות ביותר, שאפילו צלחו את מבחן הזמן ולא נשמעים כ"עברו זמנם בכלל" אפילו 50 שנה אחרי. הקסם העוד יותר גדול שלהם בשבילי, הוא שעם הדברים שאני אוהב להקשיב להם היום, הדורס מתיישבים עם זה ומסתדרים יפה מאוד עם הגישה שלהם. בניגוד ללהקות שאהבתי מאוד (ועדיין אוהב) כמו קווין, שהתבססו על מוזיקה מורכבת, מתוחכמת וגדולה מהחיים, הדורס התבססו על מינימליזם, על נגינה משותפת וקולקטיבית שגורלה באקסטזה מערפלת חושים. זה היום מה שאני מחפש. הנגינה הרפטטיבית, המיסטית, הסוריאליסטית. המוזיקה של הדורס מסתדרת לי טוב עם הדברים שאני אוהב להקשיב להם היום, וגורמת לי להבין כמה אני מושפע ממנה. אז מה עוד יש לדבר על המטורף הזה? מה כבר לא דובר? ה-LSD, ההופעות הידועות לשמצה, חשיפת איבר מין בהופעה, המוות שהפך אותו לדמות אגדית ומיתולוגית שהובילה אותו להיכנס לתוך המיתוס השחוק והמעצבן הזה של מועדון 27. בלה בלה בלה. אבל הגיע הזמן להתמקד באמנות של הלהקה ולא במה שסבב סביבה.



בפעם הקודמת שציינו את יום מותו של מוריסון, דיברתי פה על האלבום האהוב עליי של הלהקה, An American Prayer. אלבום שהציג את מוריסון כמשורר לכל דבר. מוריסון זמר הרוק לא הוצג פה, בגלל שרוב הזמן, מר מוג'ו ריסין התבטא בקריאת הפואמות שלו, כשריי מנזרק ז"ל, רובי קריגר וג'ון דנסמור מביאים מוזיקה מסקרנת וכיפית. אבל זמר לא היה פה. לכן, אני אשמח לדבר על שיר, סליחה יצירה, סליחה אפוס שזכה גם הוא למעמד מיתולוגי. בוצע בהרבה הופעות של הלהקה, אבל כשהוא סופסוף יצא בגרסה האולפנית שלו, המעריצים קיבלו את החבילה השלמה. זה האיזון המושלם בין מוריסון הזמר עם המראה המלאכי והנשמה השטנית לבין מוריסון המשורר הנאור. מדובר בקטע שכבר מזמן נהיה קאלט, וכל מי שמכיר ואוהב את הדורס, מצטט את המשפט הידוע בסוף אותה יצירה. גבירותיי ורבותיי, Celebration of the Lizard.

17 דקות של הזיה סוריאליסטית סיוטית שמתחילה לכמה שניות בעיר וישר עוברת אל מחוזות ירוקים, מסתוריים, מפחידים שמזכירים את התרבויות של בני המאיה והאצטקים. אני חושב בלב שלם, שמדובר פה באחד מהשיאים של הלהקה, של הסיקסטיז ובכללי. למוריסון הייתה את היכולת לספר סיפור בצורה כל כך טובה, שכשהוא היה מלחשש, מדבר בטון נמוך וכובש או צורח בוולגריות, היית מאמין לכל מילה וצעקה. אבל בואו לא נשכח שהוא לא היה לבד, והוא לא היה מגיע להישגים לולא חבריו. מנזרק ואורגן ה-Vox ההו הו כל כך מפורסם וידוע שנותן את הטון המרכזי ביצירה הזו, דנסמור שפחות חושב על לתת קצב, ויותר מתמקד בכניסה לאווירה עם תיפוף שבטי מינימליסטי. והבן אדם שיצא הכי גדול פה, מר רובי "אני לא מנגן עם מפרט" קריגר. לבחור תמיד היה צליל ברור וחזק. אבל פה הוא לא מתבלט. הוא לא מנסה אפילו להתבלט. קריגר שהושפע מפלמנקו לא פחות מהבלוז, נותן פה ושם. מוסיף, מצייר קווים קלים על הקנבס הענקי והפסיכדלי הזה ופועל ביחד עם כל החבר'ה כשאף אחד לא מתבלט מעל השני.

זו הגדולה של הלהקה הזו, ואפשר לשמוע את זה טוב טוב ביצירה הזו, שההיסטוריה שלה פשוטה וקצרה. החבר'ה הקליטו את היצירה שהחלה כפואמה של מוריסון לאלבום השלישי, Waiting for the Sun, אחד ה-אלבומים, פול רוטשילד, מי שהיה למפיק של אלבומיהם הגדולים, אמר להם שיצירה בת 17 דקות לא תתפוס באלבום הזה והציע להם לוותר. רק חלק אחד מהיצירה, Not to Touch the Earth, נכנסה לאלבום עצמו, כשהפואמה עצמה הודפסה על עטיפת האלבום. שנים שההקלטה באולפן שכבה לה בארכיון, צוברת אבק ומחכה לצאת, מקבלת מעמד של יצירה כמו Carnival of Light של הביטלס (שהגיע הזמן שהיא תצא לאור). בינתיים, הלהקה מבצעת את היצירה בהופעות (ביצוע מדהים וידוע ב-Absolutley Live) עד שמפסיקה להופיע ומתפרקת. ואז ב-2003, במסגרת אוסף של הלהקה שיצא, ראתה היצירה אור סופסוף. ב-2007, חגיגות ה-40 ללהקה, יצאו כל ששת האלבומים הגדולים ברימסטר מבורך פלוס רצועות בונוס וביניהן קטעים שלא נכנסו לאלבומים. אחד מהם היה Celebration of the Lizard, יחד עם תת כותרת An Experiment/Work in Progress. אבל התוספת הזו גורמת לי לחשוב: מה זה אמור להיות? הדורס בעיקר בקטעים הארוכים, הצטיינו באקספרימנטים, בשירים לא גמורים ולא מושלמים, בנגינה מאולתרת שאף אחד לא יודע איך זה הולך להסתיים. אבל זה תמיד מעניין, תמיד מסקרן. יש פה תחושה של שיטוט באפלה, אבל לא מנסים לברוח ממנה. אלא ממשיכים בדרך.

ככה מרגיש Celebration, אולי ה-אפוס של הלהקה. שמענו את האפוס א לה תסביך אדיפוס שעד היום מותיר את כולנו עם לסת שמוטה The End, וכמובן את הקטע הסופר פילוסופי, When the Music's Over. אבל פולחן הלטאה זה כבר סיפור אחר לגמרי. האקסטזה בשיאה, מוריסון שתמיד היה נשמע בשבילי כמו גרסה מרושעת של פרנק סינטרה, מורגש כשהוא מתודלק בכמויות של LSD, אבל בטוח לגמרי במסר שלו. Celebration מורכב ממספר שירים קטנים שחוברו יחד לאפוס אחיד בקונספט. מוריסון עוסק ברוע של האדם, ברוע שלו עצמו, מכתיר את עצמו למלך הלטאה. לא צריך להיות מומחה כדי לדעת שלטאה היא סמל בכל תרבות לרוע, לחמדנות, לפחד ושאר ירקות. מוריסון מציג את עצמו כמלך הרוע. הוא אמנם יפה, כל הבנות רוצות אותו, יש לו קול כובש, אבל בפנים תמצאו שטן פנימי שלא יודע איך לשלוט בעצמו וחסר רסן שנקרא "ג'ימבו".




את החלקים אפשר לנתח אחד אחד, אבל יהיה מדובר במין חילול קודש, וגם פגיעה בחוויה האישית של הפולחן הנדיר הזה. לכן, זה הולך להיות מבט על החלקים המרכזיים, על האווירה המפחידה הזו שאף אחד לא שיחזר אף פעם. זה אולי יהפוך לפוסט הכי ארוך שכתבתי, אבל ננסה. מוריסון יוצר פה תמונה סוריאליסטית מסקרנת והזויה כמו הציורים של דאלי וארנסט, ועוסק כאמור ברשעות האנושית. אבל אני תמיד אהבתי לראות בפואמה הזו כמין חיזיון רחוק מהמציאות של שבט עתיק יומין באזור מיוער עם מקדש בסגנון האצטקים. לפני כל זה, אנחנו מתחילים בעיר. היצירה נפתחת בדרון מערפל חושים של הקלידים של מנזרק, וצלילים משונים שכנראה מגיעים מהקלידים של ריי בוקעים ונמשכים, כמו מין צפצפה מהחלל החיצון. ואז מוריסון, פותח בשירה עם החלק Lions in the Street. חייב להודות, כבר מלכתחילה כשראיתי את השם של החלק הזה, תמיד עלה לי לראש הציור של מגריט "געגועים הביתה", שממש פשוטו כמשמעו יש אריה ברחוב פריזאי, כשאדם בעל כנפיים שחורות משקיף מן הגשר. אבל כנראה, שמוריסון התכוון לאריות במובן המטאפורי. כי כשהוא ממשיך לשיר, נוצרת תמונה גועלית של עיר ובה טיפוסים חזקים ומפוקפקים שולטים והופכים את העיר לגיהינום עלי אדמות.

Lions in the street and roaming
Dogs in the Heat, rabid, foaming
A beast caged in the heart of the city
The body of his mother
Rotting in the summer ground
He fled the town
He went down South and crossed the border
Back there over his shoulder
One morning he awoke in a green hotel
With a strange creature groaning beside him
Sweet oozed from it's shiny skin

מוריסון צייר את התמונה. לא ידוע במי מדובר, אבל יש לנו אדם (או כנראה החיה בכלוב) שעוזב את העיר. כנראה שהיא דוחה אותו, הטיפוסים שם - אותם אריות ברחובות הם נוראים וכוחניים, ומהווים לו סיבה מרכזית לעזוב. פה מתחילה ההתרחשות בטבע (green hotel) ולבסוף, באקורד Em הזוי מסיימים החבר'ה את החלק, ועוברים ישר לחלק הבא, כשמגיע הרגע שכל מעריץ של הדורס מכיר בעל פה:

Is there anybody in?...

שקט מוחלט.. דנסמור עונה עם התוף.. מוריסון חוזר על השאלה... שקט...

The ceremony is about to begin....

הסיוט בשיאו, יש דיסוננס אחד גדול וארוך, ומוריסון מפרט בתמונות קריפיות ביותר, שגורמות לניסיון שלי לפרש את הפואמה להיראות סתום (and she was beside me, old, she's no young). אבל אם בכל זאת אנסה, אפשר לחשוב שמוריסון כנראה דיבר על זקנה, על פחד ממנה. מישהי מסוימת נמצאת לידו, והיא זקנה. ומוריסון אומר את זה באיטיות מכוונת, מזדחלת, כאילו נחרד מהמראה שהנערה לידו מזדקנת במהירות. באיזשהו מובן, נראה שמוריסון מדבר על הפחד מזקנה. משהו שלא חווה ולא יחווה לעולם, כשהפך לצעיר לנצח. זה ממשיך כשהקלידים של מנזרק נשמעים מוטרפים יותר מאי פעם ובמעבר חד לחלק הכי מטריד ביצירה.

ממש כאן, אפשר כנראה לקבל תצוגה של המוח של מוריסון כמו שהוא היה בזמנו. תשכחו מהשרמנטיות הכובשת של Touch Me, תשכחו מהבלוז הקשוח של L.A. Woman. הנה בא מוריסון מלך הלטאה, כשמנזרק מנגן תווי דו בודדים.

Once I had a little game
I'd like to crawl back in my brain
I think you know the game i mean
I mean the game called 'go insane'

העסק נהיה מטריד יותר ויותר כשמנזרק דופק אקורדים דיסוננטים.

You should try this little game
Just close your eyes forget your name
Forget the world, forget the people
And we'll erect a different steeple

אפשר להשתכנע מההגשה של מוריסון, כשהוא שר על דבר כל כך פרוע וחסר רסן עם קונוטציה שלילית כמו טירוף בכזה רוגע. באיזשהו מובן החלק הזה מייצג את מוריסון. מבחוץ, הוא נראה רגוע, מדבר לאט, עם מראה הרוק סטאר האולטימטיבי אבל מבפנים מדובר במטורף משוחרר מרסן, חסר שליטה עצמית עם אנרגיות שטניות ובלתי צפויות. כזה היה מוריסון. לא בדיוק נער החלומות של נערה.

This little game is fun to do
Just close your eyes, no way to lose
And i'm right here, i'm going too
Release control, we're breaking through

בהחלט לא נער החלומות. כי נער החלומות לא יסתיר את הכוונה של עוקביו להשתגע כאילו היה שאמאן בתוך משחק ילדים תמים. ובמעבר חד עם צרחה, מוריסון לוקח אותנו אל תושבי הגבעות. גם כאן, הוא מצייר תמונה סוריאליסטית. ולי ספציפית, מתחבר אל הדמיון שלי לגבי היצירה, כשג'ים מדבר על זוחלים, מאובנים, מערות. תורם לאווירה המיתולוגית ומסתורית. קשה להבין מה הוא רוצה מאיתנו. אולי הוא באמת, רוצה לקחת אותנו לזמנים עתיקים ונשכחים. אבל כל זה מסתיים בפתאומיות כשמוריסון אומר שהיה כאן טבח. מנזרק בא ומפלח את הדממה, והגענו כנראה לחלק הכי מפורסם של הפואמה. באחד הרגעים היפים והמתוחים ביותר במוזיקה. בפעם הראשונה, ינגן מנזרק מי וסי כשהוא יעבור בפעם השני חצי טון בתו הראשון. Not to Touch the Earth שהיה כאמור היחיד שנכנס לאלבום. מוריסון מכניס את האנתרופולוג ג'יימס ג'ורג' פרייזר מההשפעות הגדולות שלו בנוגע לרעיונותיו של האחרון לגבי האדמה והמרומים, בו זמנית מוריסון מדבר על הרצח של קנדי והצאר של רוסיה, כנראה אותו טבח שהזכיר בחלק הקודם. הגדולה בקטע הזה נטועה בקול של ג'ים שעובר בהדרגתיות מקול שרמנטי וכובש אל צרחות אחוזות טירוף.

                                                                  תותחים בלייב כבר אמרנו?

הגענו לסוף, בואלס פסיכדלי במיוחד, החבר'ה מרגיעים את המאזין ההמום שלא הבין מה חווה כרגע. יש פה מין חזרה ארצה כשמוריסון מזכיר מקומות בארה"ב, אבל בו זמנית גם את היערות והמפלים. כנראה זה הרגע שבו מתאספים ספק מעריציו, ספק יצירי דמיונו של מוריסון אל אותו ריטואל מדובר. רגע לפני שהכל מסתיים, החבר'ה מסיימים כשהם משנים מצב, הם סיימו להתקיף כמו צבא מונגולים. והם מגיעים למין שלווה כזו, קצת כמו זו של ג'ון קולטריין בסוף המאסטרפיס שלו, Meditations. וככה באקורד Em חד וברור שנדמה שמסיים את כל היצירה. עוברות דקות של דממה, עד שאנחנו מסיימים את כל המסע במילותיו האחרונות של ג'ים:

I am the Lizard King
Retire now to your tents and to your dreams
Tomorrow we enter the town of my birth
I want to be ready

זה הסוף... אחרי 17 דקות, מוריסון מכריז על עצמו כמלך הלטאה. אותו מלך הקורא לכולם להשתגע. הוא קורא לנו לחזור אל חלומותינו. ומוריסון מספר לנו שמחר הוא מגיע אל עיר הולדתו ושהוא רוצה להתכונן. נשמע כמו ריטואל משמעותי בחייו של אדם בתרבות מסוימת. הוא מגיע אל מקום הולדתו והוא רוצה להתכונן. אין סיבה למה, אין פירוט. הוא פשוט רוצה להתכונן... כמה מסתורי, כמה משונה, כמה אניגמטי, כזה היה מוריסון. אולי יכול להיות שכוונת המשורר הייתה שונה לגמרי, ואני בעצם יצאתי ממש טיפש במעין פרשנות שלי. אבל זה היופי בג'ים וגם באותם חבר'ה שאדבר עליהם בפוסטים הבאים. האניגמטיות, התחושה המבולבלת שאנחנו לא בטוחים שהבנו את הכוונה מאחורי היצירה. כמו ספרים של ג'ויס, בקט ובורוז, כמו פואמות של גינזברג, כמו סרטים של לואי בוניואל, קשה לנו להבין את מה שהולך פה, וכל אחד מנסה לפרש את מה שהוא קורא בעצמו. אבל מוריסון רחוק לחלוטין ממה שהחבר'ה האלה עשו. מוריסון סוריאליסט בצורה אחרת בטקסטים שלו. הוא יוצר חיזיון של מעין פולחן שבטי משונה ומרוחק. מחזיר אותנו לזמנים קדומים, מרחיק אותנו מהמודרנה המתישה והאכזרית של העיר. ובכל זאת, נראה שנותרנו חסרי מילים ומבולבלים לגבי המפלצת המשונה הזו. מה שמחזק שמוריסון היה באמת מלך. בין אם הכריז על כך באגו מכוון או תחת השפעה של LSD, הוא בהחלט היה מלך של מילים ויחד עם זה, סמל למראה מטעה. רוע מוסווה. אי אפשר להכחיש את הכריזמה הכל כך משונה שקורנת ממוריסון ביצירה הזו, שפשוט קל להיסחף אל אותו רוע וטירוף.

פולחן הלטאה הוא הישג חד פעמי, אחד הקטעים הכי נדירים שקיימים. כי מעט מאוד יצירות לוקחות את המאזין/קורא למקומות רחוקים ששמורים רק בתודעה. למרות העובדה שמדובר באחת הלהקות הכי דמוקרטיות בעולם, מוריסון קיבל רוב הזמן את תשומת הלב. קשה להילחם בכרזימה שכזו. וביצירה הזו, אפשר להגיד שפה זו הפעם היחידה, שמוריסון באמת משתלט על היצירה. הלטאה היא הבייבי שלו. מדובר פה ברצון של משורר להוציא את הבייבי שלו לאור, כשחבריו מגבים אותו בציור בצלילים. ציור מטריד, מסויט, מעורפל ומשונה. קשה שלא ליפול בקסם של הלטאה, ואני עד היום נופל בקסם. כשאני שומע את הדרון הפסיכדלי שפותח בבום את היצירה, אני נזכר כל הזמן למה אני כל כך אוהב את הדורס. מדובר באחת הלהקות שאני שומע הכי פחות זמן. כנראה משהו בכיתה ו-ז, הביא לכך שהתעורר לי הרצון לגלות דברים חדשים, אבל כשאני חוזר אליהם מדי פעם, הכל חוזר אליי. ביצירה הזו, יש מין אנרגיה מחשמלת שבאה בכל שמיעה. אני אוהב את התחושה הזו. גורם לי לתהות מה היה קורה אם החבר'ה היו מושכים את זה ל-20 דקות, או אפילו 30 או 40 דקות. למה לא בעצם? אבל נראה שאותן 17 דקות, מרגישות כמו 40 דקות עשירות ומשונות. הדרך הזו מעניינת ולא בא לך שתיגמר. הרבה להקות פרוג ניסו ליצור אפוסים גדולים מהחיים שמכוונת לאותם דברים שאמרתי. היו שהצליחו, חלקן נפלו בקלות במלכודות של אמביציית יתר. הדורס לא השתייכו לזה בשיט. הם עשו אפוס גדול מהחיים, שאני לא יודע לגבי אחרים, אבל לנצח יישאר בתודעה שלי כאחד הרגעים המוזיקליים הנשגבים שחוויתי.

אז תודה לך ג'ים, תודה גם לריי, לרובי ולג'ון, תודה לכם! לכו לחוות את כל זה עד הפעם הבאה.