את הפוסט הזה אני מביא אחרי הפסקה מאוד מאוד ארוכה שבה הנחתי לבלוג שהושקעה בו הרבה אהבה ועבודת כתיבה שנעשתה מאהבה גדולה למוזיקה ואמנות נטו. במשך זמן מסוים, התחבטתי הרבה מאוד עם עצמי בנוגע לכתיבה והגעתי לאיזשהו יובש יצירתי מהבחינה הזו. דברים רבים קרו ומתרחשים בחיי. אני מאוד רוצה לחזור למצב של שטף כתיבה לגבי מוזיקה טובה ודברים אחרים בתקווה שעל הדרך, חשפתי אתכם למשהו חדש אנשים נפלאים וטובים שתומכים בבלוג. והיו הרבה מחמאות שפשוט עשו לי את היום. מודה לכם מאוד ומקווה לחזור ולתת ברבאק בכל הקשור לבלוג, למרות שדברים קורים בחיי ומשנים את הסיפור פה. אבל בכל מקרה, במהלך הזמן האחרון. התחבטתי הרבה הרבה הרבה מאוד בנוגע לנושא הזה של הפוסט שאני רוצה לכתוב היום. אני מרגיש באיזשהו מובן קצת נוסטלגיסט זקן. עם כל הנטייה לשבח את הדברים החדשים ולהביט קדימה, אני רוצה להביט היום קצת לאחור ובאיזשהו מובן לחזור לגילאים 12-15 במבט של הבן 18 שאני היום.
הנושא הזה הוא נושא שקשה לי מאוד להתייחס אליו מבלי לחוות סערת רגשות/לדפוק את הראש בקיר (טוב הגזמתי קצת). והוא להקת קווין והדרך שלה להפיץ את המורשת שלה ברבים. הנושא הזה מתעורר אצל כולנו כמובן בשל החזרה של קווין לשיח היום עם הסרט רפסודיה בוהמית. אוטוביוגרפיה שמנסה לסקר את תולדותיה של אחת מלהקות הרוק הגדולות ביותר שבריטניה הוציאה אל אוויר העולם ובעיקר את חייו הקצרים של סולנה, דמות פולחן נצחית בפנתאון הרוק - פרדי מרקיורי. הנה זה בא. אני ניגש לזה כאמור באמביוולנטיות, בגלל שלקווין אני שומר חסד נעורים (אפילו חסד ילדות) שנמשך 6-7 שנים יפות. להגיד שאני מקשיב ללהקה היום על בסיס קבוע. ממש לא. אפשר להגיד שככל שהלכתי רחוק יותר בטעם המוזיקלי. המון חבר'ס שהיו לי לפסקול חיי במהלך הכיתות ו'-ט', קצת נזנחו עם הזמן כשכבודם מונח במקומם.
קווין שייכים בשבילי לתקופה נהדרת במיוחד שארכה למספר שנים טובות שלי כילד חנון ראשל"צר שהתחיל להקשיב למוזיקת רוק ונכנס לקטע לאט לאט. הקרדיט להיכרות שלי עם קווין זקוף לזכותה של אמאל'ה שפתאום קראה לי לשמוע איזה שיר אחד שהתנגן בגלגל"צ (הייתי אז בן 12, מי חשב שזה דבר רע בגיל הזה?). זה היה קצבי, זה היה כיפי, זה גרם לי להרגיש ממש טוב: זה היה Don't Stop Me Now. וככה התחיל סיפור אהבה שכזה. מרקיורי הפך גם אצלי לאליל מלכותי שאסור לפגוע בהילה הקדושה שלו, בריאן מיי הפך בשבילי לאיידול וכן הלאה וכן הלאה. היציאה הזמנית מהאופוריה הביטלסית הביאה אותי לחקירת טריטוריה חדשה, אקלקטית וגם בעיקר - כיפית. על הדרך, הטעם התפתח לעוד להקות רוק על כל מיני סוגים. וזה קרה. במהלך שנות החטיבה, הטעם המוזיקלי שלי התפרש על פני שנות השישים/שבעים וקצת שמונים הישנות והטובות. חלק מהלהקות אני עדיין שומע היום (ביטלס, פלויד, הדורס, קרימזון וקצת ואן דר גראף, ג'טרו וג'נטל ג'ייאנט), חלק מהן פשוט עיצב לי את אותה תקופה ספציפית. אני ילד רוקר! כן! רוק נ רול לנצח! זו המוזיקה הכי טובה וצורת האמנות היפה ביותר שניתן להעלות! וכל מי שחושב אחרת לא מבין כלום!
אלה היו זמנים של לד זפלין, דיפ פרפל, ג'נסיס, יס, בלאק סאבאת', ELP, Rush, איירון מיידן, קאמל... התרפקות נצחית על הסבנטיז! מי חשב אז על זאפה, קפטן ביפהארט, רוברט וויאט, טום וויטס, ניק קייב, לו ריד ובריאן אינו? בואי ודילן צצו פה ושם. מי בכלל ידע מי אלה קולטריין, מינגוס וקולמן? מי שמע בכלל על סטרווינסקי ושנברג? Pאנק עוד היה איכס, קראוטרוק לא היה קיים אצלי בתודעה, מי העז על ללכת לטריטוריה של פאבליק אנמי, טרייב קולד גווסט, ביסטי בויז, דה לה סול, מאדוויליאן ואפילו קנדריק לאמאר וטיילר דה קריאייטור? מי בכלל אהב את זוהר ארגוב וצלילי הכרם?! עוד לא הכרתי ונדלקתי על קייט בוש, ביורק ופי ג'יי הארווי. אפקס טווין ובורדס אוף קנדה לא היו ידועים בכלל. ועוד ועוד ועוד. ובין היתר, גם קווין היו שם באותו פסקול של חיי בזמנו. כמה חרשתי על הדיסקוגרפיה שלהם אז. כמה אהבתי להקשיב לאלבום השני, ללילה באופרה ובקיצור כמעט כל שיר שלהם בעיניי ואוזניי, היה יופי ייחודי.
הזמנים האלה עברו מאז ובאזור כיתה י', התחלתי לעבור לצד האפל יותר. את הגיטרות הוירטואוזיות, המקצבים המשתנים וסיפורי האגדות החליפו קטעים רפטטיביים שנמשכים לנצח, פידבקים מחרישי אוזניים, ביטים שונים ומשונים ומילים שהן כאלה לא פחות. הטעם השתנה ולפתע, המבט על אותן להקות מהזמן ההוא הפך להיות יותר מפוכח ובוגר. לכן, כשב-2018, יצאה ההודעה שעומד לצאת לאקרנים סרט אוטוביוגרפי על להקת קווין שאהבתי לאהוב כל כך בזמנים מוקדמים (ועדיין אוהב), חששתי. מאוווד חששתי (זה בול הרגע להגיד "אתה בטח כיף במסיבות ליעד"). מאז שקווין הפכו ליקירי הקהל הרחב, היה ברור שיש רצון לעשות עוד קצת מהמותג המצליח, אחרי עשרים ופלוס שנה שהרביעייה לא מנגנת יחד. מאז פרדי כבר לא איתנו, קווין הפכה מלהקה פעילה לאתר לשימור מורשת. מצב בעייתי שיושב לי יותר מדי על הראש בגלל ההקצנה שהוא חווה היום. אותו שימור המורשת הזה זקוף לזכותם של הצילי וגילי של הלהקה הזו שנמצאים יחד מאז אמצע הסיקסטיז. גבירותיי וגבירותיי: בריאן מיי את רוג'ר טיילור.
הגיטריסט והמתופף שבצעירותם פרצו גבולות והפכו עולמות ליצירת צליל חדש, הפכו היום להיות לפקחים על המורשת שהאגדית שבה לקחו חלק משנות השבעים עד שנגדעה בטרגיות בשנות התשעים. עכשיו פה אני אדגיש את העניין שמציק לי. אם עד עכשיו זה נראה שאני מתכוון לירות חיצים ביקורתיים במי שהיו לגיבורים גדולים בשבילי, אז אגיד ככה: כן ולא. כי זה בסדר גמור לנסות להחיות את זה שוב, כשמיי את טיילור מחליטים פתאום ב-2008, לחבור כוחות עם פול רודג'רס, שעשה את שלו עם סולן Free ובאד קומפני כדי ליצור אלבום שחתום תחת השם Queen+Paul Rodgers עד כמה שהוא לא בדיוק היה מעניין או מי יודע מה. זה בסדר גם לעשות היום סוג של מופעי קריוקי עם אדם למברט ולשמר את המורשת של אחת מהלהקות האהובות ביותר מאז ומעולם. גם אני הייתי במופע ההוא בארץ ולהגיד שיצאתי ציניקן זקן לא בדיוק יהיה נכון. אני זוכר את ההופעה מהנה ומרגשת ביותר ואין לי שום אינטרס להגיד שכל הדבר היחיד שמניע את מיי וטיילור זה כסף. בכל מקרה, החבר'ה האלה עשו את שלהם והם פשוט רוצים להמשיך כי זה בריא לעשות דברים בגיל מבוגר במקום לצאת לפנסיה.
אין שום בעיה עם זה בכלל. הבעיה בשבילי מתחילה כשמיי וטיילור דיברו על העניין שהסרט שמוקרן עכשיו, הוא בעצם הצגתה של קווין, מי שהייתה בעבר אחת מהלהקות היותר שאפתניות שהצליחו במחתרת (משמע אומר השנים הראשונות) כחוויה לכל המשפחה. רגע! רגע! רייגע! הולד איט! פה חשדתי! קווין?! להקה לכל המשפחה?! מהרגע הזה, אני חששתי ממה שהולך להיות על המסך. כן חבר'ס בוא נודה בזה, קווין הפכו להיות שם ידוע בקרב כל בן אדם שני. ולפעמים הסיבות לא משהו. לא נראה שמיי וטיילור מעוניינים להראות את העובדה שקווין היו הרבה יותר מלהקת להיטים וסולן עם שפם. זה עוד ניסיון לבוא ולשמר את המורשת של מותג ושמו קווין ואחד בשם פרדי מרקיורי. כבר 40 שנה שקווין הם יקירי הקהל הרחב עם אותו להיט מהפכני Bo Rap שמיקם אותם סופית על המפה ומאז, לאט לאט בהדרגתיות קווין נהייתה פחות הרפתקנית. פחות חריגה. יותר אהובה על הקהל הרחב עם המנוני אצטדיונים שסוחפים אחריהם מיליוני אנשים שמתחילים לשיר. אין בעיה. למען האמת, אני חושב שקווין היו אחת מלהקות הרוק היחידות בסבנטיז שעשו את המעבר ושרדו יפה גם באייטיז האפלות.
 |
| להקה לכל המשפחה? |
הם עשו אלבומים לא רעים בכלל והלהיטים הידועים כבודם במקומם מונח. נכון, אז היו שירים שהם היו פשוט טעות להוציא אותם לאוויר העולם (אהמ-Don't Try Suicide, Body Language-אהמ). נכון זה כבר היה נראה שקווין נהיו גרסה מנופחת של עצמם. אבל את היכולת לכתוב שירים קליטים וכיפים שלא נוטפים דבש ברוב הזמן, אי אפשר לקחת מהם. אבל אפשר לומר שאותם חבר'ה ארוכי השיער בסבנטיז שאהבו את בלאק סאבאת' וג'נסיס, התבגרו והחליפו גישה. לא בטוח כמה לטובה. כי השאפתנות ירדה. ובגלל שכולם אוהבים את קווין עכשיו, זה בעייתי לעשות משהו חדש. בסדר. לא כולם קינג קרימזון. מה שבטוח, מאז ההצלחה הגדולה, אפשר להבין שקווין הפכו למעין מותג לכל המשפחה. כולם אוהבים לשטוף את הרצפה עם I Want to Break Free. ופה בעיניי הבעיה.
כשמיי וטיילור פיטרו את הליצן המטורף סשה ברון כהן מתפקידו לגלם את דמותו הכל כך ייחודית של פרדי מרקיורי, התחלתי לחשוד. נאמר כי כהן רצה להראות את הסיפור האמיתי. בלי דאווינים, בלי צנזורה, בלי שיט מייפה. השניים שחוו את הסיפור, רצו לייפות, לנפח וליצור גרסה ידידותית של הסיפור של קווין. וזה חורה לי. נכון, יכול להיות שזה אולי מוגזם מצד כהן להציג את כל הסיפור הקיצוני בלי הנחות, אבל מצד שני, לעשות מקווין סיפור שובר קופות שיבואו לראות משפחות וחברים זה משונה לי. זה משונה לחשוב שפעם קווין הייתה להקה ששרה ב-1973: "אל תקשיבו למה שאמא אמרה" ועכשיו זה נראה שמיי וטיילור שהיו מוזיקאים מהפכנים בצעירותם הפכו לסוג של מארגני חתונות שחייבים שהכול ייראה מושלם. עכשיו פה אני מביא עוד טענה שתשבור את הראש: אני נהניתי מהסרט.
אהבתי את המשחק של מר (רובוט) ראמי מאלק, עד כמה שהוא לא בדיוק דומה לפארוק. נהניתי שהתייחסו לסבנטיז בטיפטיפטיפונת מהזמן. אהבתי את איך שעשו את ג'ון דיקון (או דיקן איך שבא לכם), דמות חשובה במיוחד בסיפור הזה שנקרא קווין והמשך מורשתה שאני אגיע אליה. שחזור Live Aid היה יפיפה שאפילו בכיתי ונזכרתי למה כל כך אהבתי את קווין בגיל 12 וכמה התרחקתי וכמה שכחתי מאיפה באתי בכל הקטע הזה. אבל להגיד שזה היה דיוקן מדויק וממצה. לא ולא. ברור שהסיפור ידלג פה ושם ויעשה מיש מש בין שנים ותקופות. ברור שיביאו כל מיני דרמות שלא היו קיימות בסיפור האמיתי כי זה סרט הוליווד חבר'ס.
ולמה לא התייחסו לסיפור חשוב בביוגרפיה הקווינית: ההופעה בSun City בדרום אפריקה שעשתה לקווין וואחד פיצוץ תקשורתי וקריאות לחרם בגלל המצב החברתי הבעייתי ששרר שם (שנים לפני שאנחנו נהיינו יקירי ה-BDS)? כל זה גורם לי לשאול, כמו שיר נהדר ולא ידוע של הלהקה: Was It All Worth It? זה באמת היה עדיף לעשות את הסרט הזה או לעשות אינספור טורים עם 1/2 להקה כשאפשר פשוט לראות את ההופעות ביוטיוב, להקשיב לדיסקים בבית ולצפות בדוקו הנהדר והמרגש שעשו ב-2011 Days of Our Lives שהציג את הסיפור של קווין יפה ונכון בלי דאווינים, בלי הגזמות, בלי גרוטסקות ופשוט הראה איזו להקה נהדרת היא הייתה במהלך כל שנותיה?
בריאן מיי - יועץ אמנותי (וקצת יותר מזה)
האם הסרט היה יפה? כן. עשה כבוד? כן. עושה שקט בלב? ממש לא. ברגע זה יש לי מעין יחסי אהבה וכבוד-ציניות נרגזת כלפי הלהקה ששינתה את חיי אי שם ב-2012 והיום, קשה לדבר עליהם בלב שלם. מדובר בלהקה כאמור שהייתה אחראית למהפכה בצליל הרוק נ רול שעיצב משם והלאה את הצליל של הרכבים ואמנים נהדרים לא פחות. אבל מאז, ההתמסדות שהלהקה ושניים מחבריה חוו, קשה לדבר על קווין כלהקה מאוחדת ומיוחדת שעשתה מוזיקה ייחודית. תמיד יהיה דיבור על הלהיטים הגדולים, על כמה פרדי היו מוכשר וההם שהיו שם, על רפסודיה בוהמית. אבל מרוב כל הדיבורים, איפה המוזיקה? ויותר חשוב - למה לא לחשוף קהל שלא מכיר את כל הקטלוג של קווין? לא נמאס כבר מWe Will Rock You, מ-We Are the Champions? לא חרשנו את I Want to Break Free? אפשר משהו אחר חוץ מ-Under Pressure? בואו תראו את קווין ההם בסבנטיז ששרו על מלכה שחורה, על שקרן, על נוח שניבא את המבול, על בחור שיושב על המדרכה.
או למה לא לדבר על האייטיז עם רגעים יפים וטובים שלא זכורים כמו Radio Ga Ga. למה לא להכיר להם רגעים מרגשים ויפים כמו Mother Love, השיר האחרון שמרקיורי הקליט לפני שנפח את נשמתו והותיר את כולנו עם דמעות בעיניים? 40 שנה עברו ויש אנשים שעדיין בשבילם קווין זו להקה של Greatest Hits ושפם. חבר טוב שלי התפלא לשמוע שבתחילת הדרך הם עשו דברים מאתגרים ומשונים. וזה בדיוק מה שמיי וטיילור צריכים לעשות במקום לחזק את שמם כמותג. מאז מרקיורי איננו, הניסיון לשמר את המורשת שלו ושל קווין עבר גלגולים רבים. ההופעה ב-1992 לזכרו, הקמת הארגון למלחמה באיידס שלקח את הסולן מאיתנו והשיר האחרון שהוקלט ע"י כל השלישייה הנותרת יחדיו No One But You, היו מאמצים יפים ומרגשים שרק חיזקו את הרזומה של הלהקה הזו. אבל היום, לאט לאט, זה מרגיש כבר שהלימון נסחט ואי אפשר לחזור על אותם שירים ברדיו. בחייאת חברים, כמה אפשר לחזור על עצמנו (אהמ-רוג'ר ווטרס-אהמ).
עם יורש כס המלכות - אדם למברט
קווין לפני שהם סמל לתרבות פופולרית, הם קודם כל להקה מוזיקלית. ואת זה נראה שמיי וטיילור קצת שכחו. יעשו מה שהם רוצים. אבל למרות שהסרט עשה לי טוב, הוא גם לא השאיר אותי שקט לגבי מה הולכים לזכור ולשמוע מקווין. להקה שהייתה הרבה יותר ממה שבדרך כלל חושבים עליה. השניים המוכשרים הללו צריכים להבין שמה שהיה היה וצריך להניח לזה. ובואו נראה מה החבר'ס האחרים מהדור של הקוויניסטים עשו: פיטר גבריאל השאיר את העבר המפואר בסבנטיז מאחוריו והפך להיות חדשן ששילב בין פופ ואוונגרד, פייג' ופלאנט חזרו אמנם עם השירים האהובים של לד זפלין אבל הציגו אותם במסגרת רעננה וחדשנית של מוזיקת עולם, פול מקרטני הוציא אינספור אלבומים במגוון סגנונות שיכולים לכסות קריירות של אמנים שלמים. ואתם יודעים מה - הדוגמה המובהקת, השותף המפורסם של הלהקה ללהיט הגדול שלה Under Pressure, דיוויד בואי לקראת מותו הדרמטי לא פחות, לא מביט לאחור ויוצר קליפים ביזאריים ומוזיקה חדשנית שלא נשמע כמוה.
ג'ון דיקון.
בקיצור מצבם של מיי וטיילור הוא כמו שהיטיב לתאר איאן אנדרסון כ-Too Old to Rock n Roll, Too Young to Die. בסדר, מה שהם עשו עד עכשיו מובן לחלוטין. הרי זה כיף עדיין להופיע. אבל לעשות מזה מותג לכל המשפחה, זה קצת מוגזם. זה מוזיקה פה, לא ערוץ הופ. הסרט אמנם עובר בכיף, אבל יש לי תחושה שניסיונות חדשים לשמר את המורשת יגררו כבר תגובות בנוגע לפנסיה או שינוי פאזה. ופה אני נותן את השאפו הגדול למר ג'ון דיקון, אחד הבסיסטים הכי אנדרייטד בהיסטוריה ואישיות אנדרייטד (שכמו שאמרתי, קיבלה יופי של ייצוג בסרט) שעשה בחכמה והבין שזה נגמר. דיקון עזב את חבריו ללהקה כי הוא הבין שבלי פרדי זה לא זה. ובאמת, בלי פרדי, קווין הפכה להיות מוזיאון של עצמה. ההופעה שחייבת להימשך. הבסיסט השקט והמופנם הבין שאי אפשר לשחזר את תהילת העבר והמשיך הלאה בחייו. צעד מכובד ביותר שמראה שלפחות אחד הבין שבסרט הזה היינו כבר.
אז אוקיי בסרט הזה כנראה גם נהיה כבר לעוד הרבה זמן. אבל! וזו השאלה הגדולה - למה לא להראות את הסרטים האחרים? למה לא להראות את קווין מעבר לLive Aid והGreatest Hits? חבל שלא יכירו עוד דברים נהדרים שהיה ללהקה הזו להציע. ואם לא, אז רבאק כמה אפשר על אותם להיטים. בסרט (זה לא ספוילר), נאמר שם שהלהקה הזו מורכבת מחריגים ומיועדת לחריגים ולשונים בחברה שנדחקו לשוליים שלה. פעם זה היה נכון. היום זה מרגיש שקווין שייכת לכולם. וזו כנראה אולי הטענה המרכזית שאני יוצא ממנה בסוף. אני לא מדבר פה מנקודת מבט מבוגרת ציניקנית שבדרך כלל שמורה למבקרים. אני מדבר פה בתור הילד המעריץ שקווין בשבילו הייתה כמו איזה מיתוס אדיר שלא ייאמן שקרה בכלל. פעם קווין באמת הייתה להקה חריגה. אבל היום אני מרגיש שהיא שייכת לכולם וכאילו כולם לוקחים ממני את הצעצוע שלי ומשחקים בו. זה מבאס. פעם היה משהו שלך אישית, אבל כולם מכירים ואוהבים ובו בזמן, אף אחד לא מסתכל אל מה שהיה מעבר וחבל - כי יש לקווין כל כך הרבה יותר להציע.
יכול להיות שאני סתם ציני, יכול להיות שזה סתם חרטוט שכל עכשיו. יכול להיות ששינוי פאזה לניק קייב ורדיוהד הרעילו לי את המוח. אבל זו הדעה שלי. ואני תמיד שמח לשמוע מה יש לכם להגיד ואולי להאיר את עיניי. כי מהסרט נהניתי. אבל בו בזמן, אני מאוד חושש ממה שעתיד לבוא. אז לסיום, אצרף לכם פה סרטון שמציג את קווין בהופעה בשעתה הכי יפה. כשהרדיו התעלם מהם ואף אחד כמעט ולא שמע עליהם (אני לא אוהב להיות בנוסטלגיה, אבל פה זה נדרש). מיי וטיילור יכולים לעשות מקווין להקה לכל המשפחה, אבל אני פשוט אביא את הציטוט שסגר את אחת מהיצירות הגדולות ביותר שהשניים האלה ומרקיורי את דיקון לקחו בהם חלק:
עזבו את המקהלות ושירי הערש שלכם
היכנעו לעיר הגחליליות
תרקדו עם השטן בקצב עם הלהקה
לעזאזל עם כל ה"ביד ביד" שלכם
עכשיו זה הזמן להיעלם לנצח
ליעד יישר כח על הבלוג וההשקעה לאוהבי מוזיקה. כתבת יפה ורואים שנתת את הלב וגם שיש לך טעם מעולה במוזיקה.
השבמחקתודה מחני