מי יבנה קופסה?

אני יכול לדבר היום בתקופה שאני יודע מה אני אוהב במוזיקה שלי. הקטע הוא שזה תמיד משתנה. יש לי מין יחסים אמביוולנטיים עם מוזיקה. ואני די בטוח שזה קורה לכולם. רגע אחד בא לי משהו שמח, אופטימי, כיפי שכזה. רגע אחר אני אוהב להקשיב למשהו אפל ומדכא. רגע אחד משהו נונסנסי ומצחיק, רגע אחר משהו פרנואידי וחרדתי. אני מאוד אוהב את הורסטיליות הזו וזה מאוד נחמד שיש מגוון רחב של תחושות. אני כבר לא מדבר פה בז'אנרים, אלא בתחושות. ממש כמו התאווה הנחמדה הזו ל"בא לי משהו מתוק/מלוח ועוד ועוד..". לאחרונה, אני מוצא את עצמי מקשיב להרבה מוזיקה שהיא הרבה יותר אנרכיסטית, גולמית, לא מלוטשת. ועם כל האמת שבעולם, אני מאוד אוהב את זה. אני התחלתי מפרוג, המוזיקה הכי מלוטשת ומובנית בעולם. ולאט לאט, התחלתי להימשך ללא מושלמים. ומה כל כך מושלם בחוסר שלמות שלהם? שזה אנושי. זה אנושי לטעות, זה אנושי לכעוס ולהתעצבן, כל הדברים האלה הכי אנושיים בסיסיים שקיימים אצלנו. אז למרות שאני לא בדיוק זה שירצה לעשות מוזיקה מדכאת ואפלה לשארית חייו, אני מצאתי את עצמי השנה מקשיב לדברים האלה הרבה יותר.

זה מדאיג אותי, אבל אני כל כך אוהב את זה. בשנה שעברה, אני מאוד אהבתי להקשיב למוזיקה שמחה, נוסנסית, נאיבית ופשוט ילדותית אבל גם רצינית ומכובדת בדרך שלה. אז היה לי את זאפה, ביפהארט, דיוויד אלן, בארט. כל אלה אני עדיין אוהב ומוקיר בחיי. אבל השנה, מצאתי את עצמי מקשיב הרבה יותר ללאונרד כהן, ללו ריד, לפיטר האמיל. לחלקם הייתי מקשיב עוד קודם, אבל בשלב הנוכחי, התמקדי וצללתי אליהם יותר עמוק. אבל לא על אלה אני אדבר היום. כי עכשיו, אני מוצא את עצמי מקשיב לאמן אחד וספציפית לאלבום אחד ויחיד שלו. משהו כל כך ייחודי, כל כך גולמי, כל כך מלוכלך, כל כך "מכוער" ו"מגעיל" וכל כך מופתי בחוסר שלמות שלו. אלבום שמביא את שני האלמנטים שהבאתי להלן. אפל ומדכא אבל בדרך מאוד פרנואידית, חסרת רסן ומלאת טירוף וכולל את ההפקה המרושלת, החוסר ארגון, הכאוס, התחושה שעוד מעט כולם הולכים לצאת לטרור מוזיקלי שכזה. וזה ניק קייב עם הזרעים שלו, בבכורה שלו From Her to Eternity.

זה מרגיש וכנראה זה די נכון, שנראה שדיברו על האלבום הזה הכל. שכבר כל פינה וקצה נבדקו ונטחנו עד תום. אבל זה מרגיש לי שהאלבום הזה דווקא בחוסר ארגוניות והמסתורין שאופף אותו, עדיין מתעוררות הרבה שאלות. הקסם של האלבום הזה טמון בכאוס שלו ולא משנה כמה ידברו ויהללו את הפולחן האינסופי של שרדרי הגיטרה, הטכניקה הגבוהה (כנראה זה ישתנה בעוד כמה זמן). זו עובדה שאף גיטריסט שרדר טכני שיודע לעשות ארפג'יו במהירות האור לעולם לא ידע איך להעביר את האווירה. כי הנגינה זה נחמד. אבל מה שבליקסה ברגלד מעביר בנגינת הגיטרה שלו, היא משהו שאי אפשר לעשות בקלות. הרבה יכולים להיות טוסין אבסי, אבל זה נראה שפחות מסתכלים על נגינה אקספרסיבית שכזו. אז בואו נחזור רגע כמה זמן אחורה, לתקופה מאוד קשה בחיים של קייב, שהיה כבר על סף מוות וזה היה ברור שבאיזשהו שלב הוא הולך להוציא את כל הגועל והזבל שנאגר לו בנפש.

השנה היא 1983. בשנה הזו מגיעה לסיומה אחת מלהקות הרוק הגדולות ביותר שהיו אי פעם. The Birthday Party. הסאונד הפסיכוטי והאגרסיבי שלהם גם הוא היה משהו מיוחד, שכנראה לא יחזור. קייב היה עכשיו לבד (אבל לא לגמרי). כשאתה נמצא עם הגיטריסט האדיר בעל הפרצוף המשונה רולנד ס. האוורד, עמוס ושטוף בחומרים כימיים ויצרים אלימים, זה היה ברור שהכול הולך להתפוצץ. קייב הסולן המפחיד של אחת הלהקות הכי מסוכנות אז. היה עכשיו שבור, גמור, כל האנרגיות האלימות כמעט וחיסלו אותו. בגיל 27, זה היה נראה שעוד אחד הולך להצטרף למוריסון, הנדריקס, ג'ופלין וג'ונסון. אבל כנגד כל הסיכויים, אסף קייב כמה מהנגנים הכי לא שגרתיים בסצנה. קודם כל, נשאר איתו מיק הארווי. הגיטריסט/מתופף של הפארטי. נגן ומלחין נפלא לא פחות שגם אחרי התקופה הפרועה עם הפארטי, הוא נשאר עם חברו למשך ה30+ שנים הבאות. הבסיסט מMagazine בארי אדמסון, התמלילנית אניטה ליין שהייתה שותפה לטקסטים יחד עם קייב, הוגו רייס על הגיטרה ועוד אחד על עמדת הגיטרה. החבר שכנראה היה המפורסם ביותר, בליקסה ברגלד.

ברגלד, חלוץ המוזיקה התעשייתית עם הלהקה הגרמנית איינשטירצנדה נויבאוטון, היה שם עוד כשהבירדת'דיי פארטי הקליטו את הEP האחרון שלהם, שבמקרה, נקרא גם The Bad Seed. ועל הנגינה שלו שווה להתעכב עוד קצת. ברגלד הוא לא גיטריסט שנועד בשביל הפוזות. הוא ממש מצייר צבעים אקספרסיביים כמו ציורים של קירשנר (בכל זאת גרמניה) ומוסיף את השכבה שקייב רוצה להעביר בשירים. אין שרדינג. בעיקר יצירת אווירה. וברגלד יודע לעשות את זה מצוין. בעצם, עדיף שאשתמש בציטוט של קייב שאמר "הוא נתן לי לנשום". ממש ככה. עם הגיטרות של האוורד והארווי, היה מדובר במאבק קשה של אריות שנלחמים על נשמתם האחרונה. ברגלד הלך עם קייב באותו השביל. והתוצאה נהדרת. אז הנה יש לנו פה חתיכת דבר. סולן שהיה נראה שהוא עומד לעזוב את המקום הזה וללכת למקום אחר, אבל הנה הוא פעל כנגד כל הסיכויים. בסיפורי כוכב הרוק הקלאסי, הסיכוי שדבר כזה היה קורה היה מאוד נמוך. אבל הוהו כמה שהוא לא התכוון לעזוב כל כך מוקדם.

ספרי לי סיפור אמא! אומר קייב בפניו הדורשות.

ואחרי כל הסערה בבירת'דיי פארטי, הוא רצה להוציא הכל. הזעם, התסכול, הטירוף. כל השנים עם כל החבר'ה גרמו לכל המעורבים חתיכת דבר. וקייב עכשיו עשה את זה אחרת. כל העסק היה עדיין רועש, עדיין מוטרף, עדיין משוחרר מרסן. אבל! זה היה שוב פעם. יותר לא מאורגן. אמנם שומעים שמדובר בשירים, ויש מסגרת ברורה, אבל בניגוד לפארטי שהיה עוד אפשר לקלוט את מה שיש שם, אצל קייב זה נהיה עוד יותר אבסטרקטי. המלודיות חמקמקות והכל טבוע בכאוס של הלהקה, עם כמויות עצומות ואדירות של רעש. אז באנגליה התכנסו להם שלושה אוסטרלים, בריטי וגרמני באולפנים באנגליה ויצאו מנצחים עם אחד האלבומים הגדולים. זה אמנם אלבום של הלהקה של ניק קייב, אבל מורגשת שמה אווירה דמוקרטית. בכל זאת, החבר'ה תרמו שם לחלק מהדברים.

אז קייב האמת בוחר לפתוח את הקריירה שלו עם המורה הרוחני שלו, עם קאבר לשיר האלמותי של יקירי לאונרד כהן, Avalanche. אני מאוד אוהב את כהן. ובמיוחד גם את השיר הזה מהאלבום השלישי (הכי טוב שלו לדעתי), Songs of Love and Hate. זה שיר מלא שנאה והגרסה של כהן פשוט מצמררת עם התזמורת המלחיצה. קייב לוקח את השיר וקצת משנה אותו. אפשר לשמוע שזה השיר של כהן, אבל קייב וחבריו עושים אחרת. יש שקט מטריד במיוחד, שנקטע בפייד אין של אורגן מונוטוני. הארווי מתופף בצורה הכי טובה שכל כך מתאימה לקייב. זה נשמע כל כך דרמטי וזה בדיוק מה שקייב צריך. כי כשהוא מתחיל לשיר, הוא נשמע בהתחלה כמו שד ולבסוף שר את זה בטון הרבה יותר אכזר, שהופך את הקטע המדכא והאפל לעוד יותר אפל עם תוספת של פרנויה ודרמה עצומה. אבל עדיין ואני לא חושב שאני היחיד, בלהפחיד, כהן מנצח. וקייב מתחיל להראות את עצמו האמיתי כשמגיע הקטע השני.. וזה לא הולך להיות נחמד.

כשמגיע Cabin Fever! עם הבס הבשרני וקייב וכל שאר החבר'ה משמיעים קולות שכאילו שדים נכנסו בהם/מקיאים את נשמתם למוות. רק קייב יכול לשיר על ספינה שמלחיה נתקפו בטירוף ואתה ממש יכול להאמין לזה. ומפה והלאה, אפשר להבין שקייב והחבר'ה לא באו לעשות חשבון. הם עושים את זה כל כך טוב שאפשר להאמין להם. אל תגידו שלא הצטרפתם כשכולם שרים אחרי קייב ב-Well of Misery שנשמע כמו שיר עבודה קודר של העובדים במיסיסיפי. אבל זה לא נשמע כמו שיר העבדות הרגיל, כששומעים לופ של צליפה יחד עם הקול השטני של קייב. ככה נשמעים השדים בגיהינום בחיי. אבל הגיהינום ממשיך עמוק ועמוק יותר. קודם עם ה"להיט" של האלבום, שיר הנושא שגם שם ניק לא עושה חשבון ומספר על בחורה שגרה מעליו ובוכה בכי מר ונורא, כשהדמעות מגיעות אל פניו של קייב מפתח האוורור... הליין הרפטטיבי לא נשכח כל כך מהר וקייב שעובר בין קול כובש ודומיננטי לבין התפרצות דמוניות מטורפות, מותיר אותנו המאזינים בתחושה שאי אפשר להגיע רחוק מזה. כשמסתיים הצד הראשון של האלבום, אנחנו מבינים שטעינו.

אין. אין, אין, אין, אין ולא יהיה כמו איך שהחבר'ה עשו פה בפתיח של הצד השני. השיא באלבום, השיא בקריירה של קייב, אחד הרגעים המדהימים, המצמררים והמטורפים ביותר שהאוזניים שלי חוו. זה בלי שום ספק, השיר האהוב עליי מהקטלוג של קייב. השאלה אם אפשר לקרוא לזה שיר. במשך 7 דקות, מספר קייב על Saint Huck איך מילד תמים, הפך לטיפוס מוזנח ורקוב בעיר הגדולה. איך מן הלידה באזור הנהר, הגיע לעיר האכזרית והקרה. ואוי, כמה שזה נשמע שטני. קייב צועק, הוא מספר את הסיפור כמו בקברט, החבר'ה לא מנגנים, אלא יוצרים רגשות מסוימים. החוסר ארגון בתוך המסגרת הברורה, התחושה המוזרה והצמרמורת, מה שנשמע כמו להקת נויז אקספרימנטלי מנגנת בסטייל מוזיקה קלאסית של המאה ה-20. וזה חולני, זה "מכוער", זה "מגעיל". וכמה שזה נהדר. Saint Huck הוא הסיבה שלי לקנאה בקייב. הקטע הזה גורם לי להתעצבן ומעורר אצלי מוטיבציה לעשות משהו כזה. Saint Huck הוא ה-הצהרה, הטירוף במלוא הדרו, הסמל לריקבון אישי. מי עוד עשה דבר כזה? אפילו קייב עצמו באלבומים הבאים לא הגיע לאותו שיא שיצר פה.

וככה אחרי השוק העצום שכולנו הופלנו, קייב לוקח אותנו למקום האהוב עליו, למוזיקה האהובה עליו. הבלוז. האוסטרלי הזה גורם לך לחשוב כאילו הוא נולד בשדות הכותנה של מיסיסיפי. והגיטרה של ברגלד נשמעת כל כך מלוכלכת וגסה כמו שבלוז אמיתי נשמע. Wings Off Flies הוא הרגע שכולם נשמעים כאילו הם נמצאים אחרי עבודה מפרכת ומתיישבים בבית העץ הרעוע ושרים ומתופפים ביחד. ולסיום כל החוויה הסיוטית, מסיימים החבר'ה עם Box for Black Paul. כמעט 10 דקות של פסנתר אפלולי ומלנכולי כשקייב שואל מי יבנה ארון קבורה לפול השחור? סיפור מזעזע בפני עצמו, תואם כל כך את האווירה של דרום ארה"ב. מיני סרט לא ויזואלי על מות החוטא ועונשו הנוראי והזוועתי. אוי ואחרי זה, קשה קשה לעכל את מה שהלך פה. מיד אחרי ששמעתי אותו בפעם הראשונה, אני הבנתי שהוא ואני צמודים עכשיו. זה אלבום שזמן ההמתנה הארוך לשמוע אותו רק משבח אותו והופך אותו ליהלום השחור משחור המנצנץ הזה.

ככה קייב והזרעים זעזעו את כולם. אחרי הסערה בפארטי, הגיעה הסערה עם הסידס. וזה היה מאוד מטורף. קייב היום רחוק מאוד ממה שהוא עשה פה. עם אלבומים כמו The Good Son ושירים כמו Into My Arms, אפשר להבין שאותו קייב רותח ושטני בן ה-27 לא יחזור. השיא הזה מעולם לא שוחזר באף אלבום או שיר או יצירה בהיסטוריית המוזיקה. גם קייב עצמו לא הצליח מאז לשחזר את האווירה הייחודית של האלבום הזה. מאז, הוציא 15 אלבומים חלקם אדירים, חלקם פחות ועדיין, עומד Eternity כיצירה נצחית שאין כמותה וכנראה שגם לא תהיה ורק מחזקת את המעמד הנדיר שלה. קייב מעולם לא נשמע כל כך כועס, כל כך מבולגן, כל כך מטורף. וההרכב, הו ההרכב הכל כך לא מהוקצע ולא מאורגן. אני אוהב את זה כל כך. אני מקנא בסאונד, בהפקה, בדרך היצירה. הכל באלבום הזה נוצר בדרך שאף אחד לא הצליח ליצור. גם בשירים שהגיעו בגרסה המאוחרת של האלבום In the Ghetto, הקאבר לאלביס, ממש לא הסגנון הרגיל של אלביס, שיום אחד הגרסה הזו עוד תסחט ממני דמעות ו-The Moon is in the Gutter, שיר נפלא בדרך המעוות שלו, אין את האווירה המיוחדת הזו. לכן אני תמיד חשבתי שהם לא מסתדרים עם שאר האלבום.

מי שרוצה לתפוס את החוויה של האלבום הזה צריך להקשיב לסיוט הנהדר הזה במשך 7 שירים. שישתדל לשמור על שפיות בתוך המניפסט של החוסר שפיות הזו. אחר כך יגיע The Firstborn is Dead שיעשה לכולם ביה"ס מה זה בלוז. עד כמה שהוא גם אכזרי בגישה, אי אפשר כמו From Her to Eternity. הלוואי עליי ועל הרבה מאיתנו שרוצים להצליח ליצור אווירה שכזו עם כל כך הרבה אומץ וביצים כמו שיש בדבר הזה ב-1984.

ריד והשולחן

טוב, הפוסט הזה הולך לעצבן הרבה מכם. כי זה הולך להיות על אלבום שניפץ טאבואים בקרב מאזינים רבים, מוציא את כולם מדעתם ועושה לכולם חיים קשים. ממבט אחד, מדובר באחד הפרויקטים הכי מעניינים שנעשו במוזיקת רוק ובכללי במוזיקה פופולרית. מעשה לא צפוי שהוליד תינוק מתוסבך שכולם אוהבים להשמיץ, להכפיש ובעיקרון לשכוח שהוא קיים בכלל. מעטים הם אלה שראו בו כיצירה ראויה וממש טובה. זה אלבום שעד היום גורם להרבה אנשים להחמיץ פנים, להיגעל ולהיכנס למצב תוקפני. מדובר ביצירה שמי שאוהב אותה מוחשב להיפסטר אינטלקטואל מאולץ שכנראה מתלהב יותר ממה שהוא גרם ובמילים פשוטות, אם להשתמש בציטוט של ארנולד שנברג: "אם זו אמנות, זה לא לכולם. אם זו לא אמנות, זה לכולם". זה היה אחד משיתופי הפעולה שהפיל את הלסתות של כולם. הוא יכל להיות שני דברים, או שיהיה מעולה ומפתיע מכמה שהוא נפלא, או שאולי היה עדיף לא לשתף פעולה ביחד. יש הרבה שיתופי פעולה מדהימים שכאלה. המלחין פיליפ גלאס עם ענק הסיטאר ראווי שנקר או חצוצרן הג'אז פרדי הבארד עם האוונגרדיסט אילהן מימרוגלו. אבל אף אחד, אף אחד, לא ציפה שלו ריד ומטאליקה יחברו ביחד למה שיתברר כאחד האלבומים המושמצים ביותר בהיסטוריה.

הנה הגענו לנושא. האלבום Lulu כבר 6 שנים שהוא קיים וממשיך לעשות למאזינים את המוות. בין אם משני המחנות. המטאליסטים במוש פיט עם החולצות של מטאליקה, לא מבינים מה לעזאזל הגיבורים שלהם שגם ככה אכזבו אותם הרבה פעמים עושים את הבולשיט הזה עם הזקן הזה שכל הזמן מדבר. המעריצים של לו ריד לא הבינו מה אמן ענק ואנטי מיינסטרים כמוהו שהשפיע על רבים והיה לנביא הפאנק והאלטרנטיב עושה עם המטאליסטים המיליונרים האלו שמופיעים כל לילה באצטדיון. אלה שאוהבים את שניהם, ניסו להבין לעומק מה עומד מאחורי השיתוף פעולה הזה. היו כאלה שאהבו והיו כאלה שהתאכזבו. אפשר להשמיץ את לולו, אפשר להתעלל, לסקול באבנים ולהגיד שמדובר בזבל אחד גדול, אבל אי אפשר להכחיש שהוא עשה הרבה מאוד רעש שהביא את כל המעורבים לכותרות. יחסי ציבור הוא בהחלט עשה וגם היום, נדמה שלמעריצים קשה לסלוח על הדבר שעוללו להם גיבוריהם.

למרות כל היצירות פאר שהשאירו מאחוריהם כולם, לולו מנצנץ לרבים ככישלון ענק שמשכיח את איך שמטאליקה שינו כיוון מהת'ראש מטאל אל הארד רוק ואפילו בלוז עם אלבומים כמו Load, הסתפרו קצוץ והלכו עם הזרם ואת איך שלו ריד הבריח את כל המאזינים שלו עם Metal Machine Music. אבל הגיע הזמן להתוודות, אני חושב שמדובר באלבום מאוד מעניין ולמי שימצא אותו מעניין גם יהנה ממנו. מי שאוהב מוזיקה אקספרימנטלית ירגיש בבית, מי שמגיע ממטאל ירגיש לא בנוח, אבל למרות שלולו כבר הפך לאלבום שיותר כיף לדבר עליו מאשר לשמוע אותו, זה גם די כיף ובנוסף מעורר מחשבה לשמוע אותו. אבל לפני שאני אדבר על האלבום, אנחנו חייבים להכיר את שני האמנים. בשביל להבין את האלבום הזה יותר טוב, צריך להכיר את כולם בסיפור.

מטאליקה, ענקית המטאל שהפכה לאהבתם של רבים. מהמטאליסטים מהגל המקורי של האייטיז ועד לבני ה13 שמסתובבים עם החולצות שלהם וחייבים לנגן את Fade to Black כל פעם שהם מביאים גיטרה לטיול השנתי. הם עברו הרבה מאוד והם זכורים איך גרמו לנו המאזינים אושר ענקי עם אלבומים שהראו לעולם מה זה ת'ראש מטאל והפכו לאלבומי חובה לכל מטאליסט שמכבד את עצמו. בכיתה ח' אהבתי להקשיב להם הרבה. הם היו משהו חדש בשבילי, אחרי הפרוג רוק בכיתה ז'. ולמשך תקופה ארוכה, הם היו ממש מושא להערצה שאהבתי להקשיב להם כמעט כל יום. היום, אני בתקופה שאני רחוק מאוד ממטאליקה. כל ההילולה שעושים מהם קצת קשה לי איתה ואני מרגיש שיותר מעניין אותי לגלות דברים אחרים, אבל אני לא שוכח איך החבר'ה האלה שימשו לי כפסקול מעולה בגיל 14 יחד עם מגאדת', איירון מיידן ועוד הרבה הרבה.

לו ריד כמו שהרבה פעמים ציינתי בבלוג הזה, הוא אחד האמנים הכי גדולים וגאונים שדרכו על הפלנטה הזו. מדובר באיש אמיץ, אוונגרדיסט, חתרן שתמיד מעניין וחוץ מזה גם עיצב לי הרבה מאוד את שנה שעברה בין אם הוולווט אנדרגראונד או בקריירת הסולו שלו. האמנות שלו הביאה לי משהו חדש. איך אפשר לעשות את זה בגדול כשאתה תוקע פידבקים של גיטרות, דרונים ושר על זונות, סמים, הצד הרקוב והמגעיל של האנושות ובעיקרון כל מה שמחריד. כשהאיש מת, הרבה הוקירו לו, כי הוא באמת סלל דרך לכל כך הרבה. מדיוויד בואי ועד סטיב רייך. אבל בעיקר גם זוכרים אותו עד היום, כאיש שידע לעצבן את כולם. מלבד אישיות אקסצנטרית ומתוסבכת, האיש הצליח ליצור אלבומים שעושים לכולם חיים קשים. זכור איך אחרי אלבום להיט כמו Transformer, ריד עשה לכולם דווקא ויצר את האלבום המופתי לא פחות Berlin, אבל בן אדם... מדכא... ברור שהדוגמה המובהקת היא Metal Machine Music אלבום שכולו שעה של רעש שסופית גרם לכולם לחשוב שהוא איבד את זה. והנה, במה שהתברר כיצירתו האחרונה, הוא שוב פעם הצליח לעצבן. את ריד אני מאוד אוהב, הוא שינה לי את התפיסה לגבי מוזיקה ועדיין יש לי עוד הרבה מה לחקור אצלו.

עכשיו, קחו את שניהם ביחד. אחרי אחד מהטקסים של היכל התהילה של הרוק אנד רול, החליטו לו ריד, ג'יימס הטפילד, לארס אולריך, קירק האמט ורוברט טרוחיו לחבור ביחד. האמט הודיע שזה לא הולך להיות "100% אלבום של מטאליקה". אף אחד לא ציפה שזה יהיה עד כדי כך לא מטילאקאי. זה למעשה מרגיש יותר כמו אלבום של לו ריד שמטאליקה משמשים בו נגנים מאשר שיתוף פעולה שווה. אז איך יכול להיות שמטאליקה היו דווקא בחירת ליבו של ריד? תחשבו מה היה קורה אם האלבום הזה היה מנוגן עם חבר'ה כמו סוואנס? להקה שהרבה יותר מתאימה להלך הרוח של ריד וגם מבחינת יחסי ציבור, מדובר בשני אמנים שמקסימום 50 איש הגיעו להופעות שלהם במועדונים קטנים. אבל זה מה שתמיד ידוע אצל ריד. אלמנט ההפתעה. הבחור הודה הרבה פעמים שהוא מאוד אוהב ומחובר למוזיקת המטאל. אבל מטאליסטים ישאלו את עצמם, מה הוא עושה פה? מי זה בכלל? בואו נודה בזה. חלק מכל הסערה שנוצרה סביב האלבום הזה, הייתה בגלל שמדובר באלבום שמטאליקה לקחו בו חלק.

אתה לא מצפה שהגיבורים שלך יעשו משהו משהו שלא רגיל להם. שוב פעם, אם זה היה swans או סוניק יות', כל הצדדים היו מרוצים. אבל כיוון שמדובר בסלבים כמו מטאליקה, זה גרר יחד עם אוהבי האוונגרד את המטאליסטים. אם זו הייתה להקה שמתאימה יותר לריד רוב הסיכויים שלא היו כל כך הרבה דיסלייקים לסרטון ביוטיוב על האלבום הזה. קחו לדוגמה שיתוף פעולה אחר בין אגדה ותיקה ללהקת מטאל. סקוט ווקר וSun O))) מדובר בשני צדדים שעד כמה שבאו מרקעים שונים, השיתוף פעולה נשמע הגיוני. שניהם מגיעים ממוזיקה ניסיונית, כל אחד במסגרת שונה. במקרה של ריד ומטאליקה לא ככה היה הדבר. עם ריד עושה כל דבר שלא קליט לאוזן, אז מטאליקה עושים את ההפך. עובדה שהם עד היום מופיעים באצטדיוני ענק. גם מעריצי ריד מחזקים את הסערה. כי הם לא יכולים להבין את השיתוף פעולה הזה. למה שאמן גדול ואנטי מסחרי כמו ריד ישתף פעולה עם מטאליקה? להקה שהרבה מייחסים אותה כדוגמה להרכב שבגד בעקרונותיו ועזב את הגישה האנטי מסחרית שלו כדי להיות חביבים על כולם. משני הצדדים הייתה הפתעה. אבל אי אפשר להגיד שרק רע יצא מהסיפור הזה.

כאמור, זה יותר אלבום של ריד שמטאליקה מלווים בו. לכן המטאליסטים לא יבינו למה הם פאקינג חוזרים על אותו ריף במשך 20 דקות? ומעריצי ריד גם הם יתעצבנו מהגיטרות של האמט. אבל שוב פעם מי שאוהב את שניהם, ילך לאחד משני המחנות. או שאוהבים אותו או ששונאים אותו. לולו זה אלבום קונספט. קונספט שהרבה יותר צפוי מריד מאשר למטאליקה. הסיפור, מתבסס על המחזה של האקספרסיוניסט הגרמני, פרנק ודקינד. האיש שכתב מחזות קשים ופרובוקטיים, יצר את הדמות של לולו שהופיעה בשני מחזות: "רוח האדמה" ו"תיבת פנדורה". שני המחזות הם בעצם מחזה אחד (ואגב יש גם את האופרה המדהימה של אלבן ברג על זה). ומה הם מספרים? את סיפורה של לולו. אישה מפתה מרקע מפוקפק שקשריה התבססו על גברים עם רקע חזק. עם בגידותיה שמתגלות, היא מדרדרת לזנות ועוני ומסיימת את חייה המרים בלונדון, כשג'ק המרטש רוצח אותה. סיפור כזה הוא הלחם והחמאה של ריד (גם העטיפה משרתת את זה יפה), אבל חדש מבחינה טקסטואלית למטאליקה. אז אם יש משהו מדהים באלבום הזה, זו דרך ההגשה של ריד.

במשך כל האלבום הזה, הוא כמעט ולא שר מילה. כל האלבום הזה הוא ספוקן וורד אקספרסיבי שאדם בן 69 כמו ריד גורם לך לצמרמורת ולרגשות המחורבנים ביותר שאפשר להעלות. אם יש שני רגעים מדהימים באלבום הזה, זה בפתיח של הדיסק הראשון ושל השני. Brandenburg Gate ו-Frustration. שני השירים האלה מביאים את ריד בשיא הזעם שלו, באקסטזה של הסיפור כשהוא מספר את הסיפור של הזונה שנפלה כל כך חזק ועכשיו נמצאת זרוקה ברחוב בשער הניצחון. ריד פותח את כל האלבום בנימה דווקא מאז'ורית. עם אקוסטית בודדה והקול בפעמים היחידות שהוא שר: "אני אחתוך את רגליי ופטמותיי"... פאק... יש הרבה גור באלבום הזה כמו שמצופה ממחזה גרמני מתחילת המאה ה-20. אבל זה חתיכת גור על ההתחלה. והאמת, עד כמה שמטאליקה נראים רחוקים מזה, אני מדמיין ממש את גרמניה האפלה בשחור לבן עם כל הדברים של התקופה. באוהאוס, הופעות הקברט האפלות, הציורים של שילה וקירשנר. ג'יזס, זה כזה טוב. ואז ברפטטיביות כולם מנגנים את הריף שוב ושוב ושוב, כשהטפילד שר small town girl וריד מטיח בנו את הסיפור ומגלם את לולו.

האמת, אני אודה שהקול של הטפילד מפריע לי. תמיד אהבתי אותו עם קול של ילד מחוצ'קן ועצבני בKill Em All ו-Ride the Lightning, ואני לא יודע. משהו בקול שלו מרגיש לא מתאים. בעיקר באחד הקטעים הכי פתטיים של האלבום. כן, הוא לא מושלם. אבל כאן זה פשוט לא מובן בשיט. מה לעזאזל הטפילד מתכוון שהוא צועק "אני השולחן"? כמה memes זה גרר ואף אחד לא באמת מבין. חוץ מזה, בואו נדבר גם על Frustration, השיר שמתוגבר בריף אדיר וכיפי כמו שמטאליקה יודעים כשאחרי כמה פעמים הם עוברים לטריטוריה של אמביינט אפל כשריד מגלם את אחד הגברים הכוחניים כשהוא אומר בקול כל כך אדיש שזה מצמרר: "אני כל כך רוצה לפגוע בך, תתחתני איתי, אני רוצה אותך כשאשתי". כל העסק נהיה יותר מטריד, אבסטרקטי ופסיכוטי ואני לא חושב שריד ומטאליקה אי פעם יצרו משהו כזה בקריירות שלהם.

בשביל דברים כאלה שווה לשמוע את האלבום הזה. החזרתיות יכולה לעצבן אנשים שלא רגילים לחזרתיות במוזיקה, למרות שזה אחד הדברים שאני הכי אוהב היום לשמוע במוזיקה, כי זה גורם להיכנס למצב של טראנס ולהבין לעומק יותר את השיר. יש משהו בזה. צריך הרבה מאוד האזנות לאלבום הזה, או להיכנס לדבר עם האזנה לוולווטס, לריד, לקראוטרוק, למינימליזם, לדרונים. אחרי זה, הכל יהיה הרבה יותר מובן. ובכל מקרה, אם ניקח ציטוט של עוד יהודי ניו יורקר, וודי אלן אמר: "אם אני רואה שהסרט האחרון שלי לא שבר קופות, אני יודע שעשיתי משהו נכון", ככה זה גם במקרה של ריד ומטאליקה. הם באמת עשו משהו נכון, הם גרמו לכולם לשמוט לסתות והצליחו להגיע לכותרות. וכשאנשים התעצבנו והייתה סערה שנמשכת עד היום, אנשים הסתקרנו והקשיבו כדי להבין מה כולם כל כך מתעצבנים מזה? מה אלבום אחד יכול כבר לגרום? על זה אני מעריך את כל המעורבים. מטאליקה קצת לפני שתחזור לטריטוריה המוכרת שלה עם האלבום Hardwired (שהאמת לא אהבתי, אבל כל מי שכן, נפלא), הראתה שהיא יכולה לחדש ולעניין, הם ניסו לעשות את זה בניינטיז, אבל זה לא התקבל כל כך טוב. גם עכשיו זה מתקבל בצורה אפילו יותר גרועה, אבל אי אפשר להגיד שזה לא מעניין.

ריד לפני שנפרד מן העולם שנתיים אחרי, הראה לעולם שהוא עדיין רלוונטי, עדיין חדשן, עדיין מעצבן אנשים, כשחלקם אוהבים מאוד את העצבים האלה. כשסיפרו לריד שמעריצי מטאליקה רוצים להתנקש בו על האלבום הזה, הוא אמר: "מה אכפת לי? אין לי מעריצים יותר מאז Metal Machine Music, עשיתי את זה בשביל הכיף". ריד עשה בית ספר לכולם באיך להשאיר את כולם מופתעים לפני שאתה הולך. לולו כרגע עדיין נשאר כמושא לבדיחה של מטאליסטים, אוונגרדיסטים, רוקרים בכללי ובעיקרון דוגמה לשנאה מאוד גדולה כלפי אלבום. אבל באמת, שמדובר באלבום ממש טוב. נכון, זה לא ידבר אל אלה שחשבו שהם הולכים לשמוע בלאסט ביטים וסולואים וירטואוזים, אבל פאק האווירה, הפסיכוטיות האפלה בכל זה, זה ממש מעניין. גם אלה שחשבו שהיה יותר עדיף לעשות את האלבום הזה עם הרכבים אחרים, בחיי תשמעו את מטאליקה מתנסים עם פידבקים ונויז! לאלה שהכירו ואהבו את מטאליקה לפני ריד ואחרי זה הפכו לסוגדי ריד (כמוני) זה נשמע מעולה וממש אדיר. האמט אשכרה מתנסה בלבנות soundscapes מאשר לתקוע עוד איזה מלא טאפינג (למרות שיש איזה סולו האמטי אחד). אני לא מכריח את אף אחד לשמוע, מפרספקטיבה אחת, זה נראה באמת כמו אלבום שהם יצרו בשביל עצמם, כשאין התחשבות בקהל. מי שחושב עדיין שמדובר בבושה וחרפה שלא הייתה צריכה לצאת לאוויר העולם, עדיף שלא יתקרב אל האלבום. זה מובן. אבל אנשים שמסקרן אותם לשמוע את אחד משיתופי הפעולה של שניים מהכוחות האדירים של המוזיקה הפופולרית, אני אומר לכם, אל תבואו עם ציפיות, אבל זה הולך להיות ממש מעניין.

אני חושב שבעוד כמה שנים מעכשיו, לולו יכול להיות שני דברים. 1. להישאר אלבום שיוצר פרובוקציה ותגובות שליליות ולהישאר לחתיכה מוזרה שרק אלה שיש מעליהם את הילת "הפוזרים בשביל האמנות העמוקה" ישמעו 2. להפוך לאלבום מוערך הרבה יותר כשמתחילים להבין את היופי האדיר שבו ולהפוך אותו לאחד האלבומים היותר מעניינים ששווים הקשבה לפחות פעם אחת. אני מאוד מקווה לאופציה השנייה, למרות שהעסק יותר מתוסבך מזה. אבל אני באמת מאמין, שהאלבום הזה יום יבוא ויהפוך לקלאסיקה מוערכת. כן. ממש ככה. בואי קרא לאלבום הזה יצירת חייו של ריד והוא אמר שבעוד מספר שנים, יבינו את האלבום הזה יותר טוב והוא יקבל יחס בדיוק כמו "ברלין". בואו לא נשכח שב-1984, כשמטאליקה הוציאו את Fade to Black, כל המטאליסטים חטפו את החלסטרה בגלל שלהקת מטאל משתמשת בגיטרה אקוסטית בשיר שלה. אז זה מה שהיה לי להגיד על האלבום הזה. תסקלו אותי, אבל אני באמת חושב שאם תגיעו לאלבום מנקודת מבט אחרת, לא תתאכזבו. תיהנו ותזכרו, אני השולחן! 

דיוקן המוזיקאי כליברל

חירות, חירות, חירות. מדברים על זה הרבה לאחרונה. אותו לופ שפועל לו במהלך החג וכולם מתחילים להקדיש הרבה מאוד תשומת לב לנושא. ברדיו, בטלוויזיה ובעוד אמצעי תקשורת. ובכן. אני גם אצטרף עכשיו לזה ואעסוק בשני אלבומים שונים מאוד, מסגנונות שונים, תקופות שונות ודרכי ביטוי שונות. אבל, דבר אחד היה משותף ביניהם: הרעיון. הם שאפו לחירות, הם רצו לחיות את החיים שלהם כמו כולם, בלי שיחטפו בכל פעם שהם מסתובבים ברחוב. כמו רבים, הם נאבקו למען הרעיון של החירות והביעו את זה עם האמנות שלהם. בני ישראל המודרניים שלמעשה כמו במצרים, חטפו הרבה מאוד כשהיו בארה"ב. לחלקם נמאס והתחילו לצאת למאבק. האפרו אמריקאים לא אהבו שהם לא יכולים לצאת בשקט לרחוב ובנוסף לכל מיני פעולות רדיקליות, היו גם אמנים. בין אם זה בג'אז (ארצ'י שפ עם האלבום המצוין Attica Blues ומינגוס עם Fables of Faubus) או בfאנק (ג'יימס בראון). כאן, אני אדבר על שני אלבומים מאוד מפורסמים, כאלה שמופיעים כמעט בכל רשימה של "האלבומים הגדולים של כל הזמנים", כל אחד מהם שונה בגישה, אבל הרעיון משותף. טוב הייתה הקדמה, בואו נגיע עכשיו לעיקר.


שנות השבעים בפתח בארה"ב. בתקופה הזו, לאט לאט, בהדרגתיות, נראה שהמהפכה הפרחונית נכשלה. האידילה שההיפים ניסו להשיג מתחילה להתברר כחלום אוטופי רחוק. הפגנות נגד מלחמת ויאטנם הופכות לאלימות במיוחד ומרווין גיי, סופרסטאר שכבש את המצעדים בכל פעם שהוציא להיט, ראה את אחת מההפגנות האלה והחליט לשנות כיוון. כל הדברים השתלבו ביחד. הזעזוע שלו מהאלימות בחברה האמריקאית, המצב הקשה של האפרו אמריקאים, מותה של השותפה המרכזית שלו לדואטים תמי טרל מסרטן והתסכול העמוק מהעובדה שאין חופש אמנותי מצד חברת התקליטים, כל אלה הובילו אותו להפוך את הקערה על פיה. לגיי נמאס מזה שכותבים לו שירים והוא צריך לבצע אותם כמו ילד טוב. ההצלחה המסחרית הייתה עצומה אבל מבחינה אמנותית, גיי היה חנוק. כל מי שאוהב מוזיקה שחורה, מכיר את השם מואטאון. החברה הזו הייתה למצליחה בתחום עם כל הלהיטים שלה. אבל כשיש הפרדה בין הכותבים למבצעים במשך 10 שנים, זה יכול להטריף מוזיקאי.

גיי דרש חופש אמנותי. זה היה חופש משני היבטים. החופש הכללי, חופש מהאלימות ששררה בחברה האמריקאית, וחופש אישי. החופש האמנותי שגיי קיבל מחברת התקליטים. עכשיו הוא יכל סופסוף להביע ולהוציא את כל מה שהיה לו. תקופה עם שירים כמו Ain't No Mountain High Enough היא היסטוריה. עכשיו, התחילו העניינים. גיי עם קצת עזרה מחברים, כתב אוסף של שירים עם קונספט משותף וב-1971, הוציא את האלבום שהפך את הקערה במוזיקת הנשמה. What's Going On היה ה-הצהרה של גיי, האלבום ששינה את מואוטאון, מוזיקת הסול ואת המוזיקה בכללי. כשחברת התקליטים שמעה את זה, היא חטפה רגליים קרות. מה זה? אין פה להיט! מה זה כל השירים המורכבים האלה שמביעים רעיון? זה בחיים לא ימכור! נו, כמה שהם טעו. האלבום הזה שעסק באלימות וריקבון אישי וכללי הפך ללהיט. ופייר מוצדק. חוץ מהעובדה שזה אלבום עם אמירה חזקה, יש פה מוזיקה נפלאה. מי שרוצה להבין, שישמע את שיר הנושא. השימוש בהקלטה מהעולם שבחוץ כשכולם שואלים מה המצב? גיי פונה אל ההורים שלו ואומר יש יותר מדי מלחמות, אלימות בכל מקום. הוא לא משתמש ברמזים ובדימויים, הוא אומר את זה ישר בפנים. שיר הנושא של האלבום מייצג את כל הרעיון של האלבום. מין המנון ותקווה לעתיד טוב יותר. זה בעיניי, השיר שצריך לשמוע מהאלבום אם לא את כל האלבום.

היום, בתקופה שכולם מביעים מחאה ועם התפתחות בנוגע לR&B (שאני כבר לא יודע איך אפשר להגדיר היום), קצת קשה להבין מה היה כל כך מהפכני באלבום הזה. אבל בזמנו, זה היה חתיכת ביג וואו. עוד לפני שסטיבי וונדר בא עם Living for the City, גיי ניפץ את כל המיתוסים לגבי זמר הנשמה המסורתי, הוא פתח את השער וחוץ מזה, יצאה גם מוזיקה טובה. זה לא שכל הרעיונות והמילים התבטאו על חשבון המוזיקה. יש שם דברים יפים שאתם יכולים לשיר בהליכה ברגל, באוטובוס, בעבודה בכל מקום. ככה מנגישים מהפכה. המהפכה מעולם לא נשמעה גרובית ומלודית כל כך. גיי הביע את הרעיון של החופש במבט יותר רחמני. הוא מבקש ומתחנן לטוב בעולם. הוא שואל למה ומבקש מכולם להתנהג בהגיון. גיי מתחבב על כולם למרות הרעיונות הקשים והעובדות שהוא מציב לפנינו. 17 שנה עברו מאז. נכנסים לזירה עם האלבום שלהם כמה חבר'ה מאוד זועמים, נמאס להם ובניגוד לאביהם הרוחני גיי, הם לא ביקשו מאף אחד.


שני חבר'ה ניו יורקרים האחד קרלטון ריידנהאור (aka Chuck D) השני ויליאם דרייטון (aka Flavor Flav), נפגשו באוניברסיטה בלונג איילנד ויחד עם עוד כמה די ג'ייז, הם החליטו להוציא את מה שיש להם. הוווו והיה להם הרבה מה להוציא בפנים. אחרי אלבום בכורה שהצליח יפה מאוד, הוציאו פאבליק אנמי את אחד ה-אלבומים. המקבילה בהיפ הופ לאלבום של גיי, מניפסט זועם שקוראים לו It Takes a Nation of Millions to Hold Us Back. וכמו בהיפ הופ, החבר'בה שאבו מהרבה מאוד מקומות מוזיקליים. אם זה ההארדקור fאנק הקצבי וזועם מאוד שהובל ע"י ג'יימס בראון, הסול של גיי ואייזק הייז, הג'אז ואפילו טכניקות הקלטה שהושפעו מהמהפכה שעשה פייר שפר עם המוזיקה הקונקרטית. כל אלה גובשו לתוך המחאה של פאבליק אנמי. מאז, הוא הפך לאחד האלבומים הגדולים בהיפ הופ, במוזיקה בכללי והשפיע גם מעבר לזה. מאז, באו עוד חבר'ה שגם להם היה מה להגיד במצב (קנדריק עם To Pimp a Butterfly למשל), אבל החזון של החבר'ה האלה בהנהגת Chuck D הוא זה שהפך את זה לכל כך פופולרי.

סימפולים של מלקולם אקס, בראון, הייז, סלייר, פאנקדליק, קווין, דיוויד בואי, ביסטי בויז משתלבים עם אינספור ביטים, מלא YEHHH BOIII ובעיקר, הרבה מאוד זעם. צ'אק שמתוגבר ע"י פלאב, מטיח בפנים הכל. לא סתם אני מחשיב אותו לראפר הטוב ביותר. הוא מטיח את העובדות ומרפרפ כמו נואם, הוא משדר ביטחון והוא לא עושה חשבון לאף אחד ובנוסף, הוא עושה את זה בגרוב. אל תגידו שלא הזזתם את הראש והצטרפתם לרפרופ עם להיטי ענק כמו Bring the Noise ו-Don't Believe the Hype. זה אלבום קצבי עם כל הרעיונות שבו. שתי המסגרות (הטקסטואלית והמוזיקלית) באים ביחד. גיי התקין את המסילות, פאבליק אנמי חיזקו אותן. הם לא באו להרקיד אף אחד. הם אמנם ישאירו לכם ביטים קליטים בראש, אבל אתם בהחלט תצאו עם עוד משהו חוץ מזה. גם היום, האלבום הזה סופר רלוונטי עם הסיר הרותח ומבעבע הזה שנקרא ארה"ב 2017. ככה פאבליק אנמי הצליחו להישאר בתודעה. ככה הם עשו פרפרזה על הביסטי בויז ושינו את המלחמה על זכות לחגוג לחגיגה על הזכות להילחם. ככה הם פתחו בנבואת זעם מפחידה עם צלילי אזעקה בקטע ושמו "הספירה לאחור לארמגדון". מאז, הם הוציאו עוד אלבומים נפלאים לא פחות, המציאו את הראפ מטאל עם אנתרקס, אבל עדיין עם החזרה של ההיפ הופ המחאתי למיינסטרים, אפשר להבין למה It Takes a Nation נשאר למאסטרפיס שכמו 1984 של אורוול רלוונטי גם היום.

אלה היו שני אלבומים נפלאים נצחיים שמייצגים את רעיון החופש, אבל כל אחד מציג במסגרת שונה. הראשון מסתמך על מלודיה מבקש מאיתנו להתנהג בהגיון וגורם לנו להסתכל לתוך עמקי הנפש. השני זועם, לא מבקש כלום, דורש ומתוגבר באינספור ביטים שמשמשים כפסקול למהפכה המודרנית. בין אם גיי או פאבליק אנמי, שניהם דרשו לחופש ביצירות שלהם. קשה לחשוב על יצירות כל כך כנות, כל כך נוקבות שגם היום המסרים שלהן נותרו תקפים גם למאה ה-21. המוזיקה השחורה עברה אבולוציה ארוכה מאוד מהבלוז של השדות במיסיסיפי, משם אל הג'אז, אל הסול והפ'אנק עד להיפ הופ. הרעיון של החופש היה שם תמיד, ועד היום הוא מובע במוזיקה הזאת שהוציאה כל כך הרבה דברים נפלאים. שני האלבומים האלה הם מהדוגמאות האלה שצריך לשמוע בלי קשר לקונספט עצמו. אני מאחל לכל מי שישמע את האלבומים האלה לטבוע באינספור הפזמונים, הביטים וכמו שנאמר באלבום המופת של קנדריק למאר, The funk shall be within you!

וחג שמח אגב!

מסע אל הירח, גרסת הניינטיז

אני מאוד אשמח לחזור לז'אנרים שמלא זמן לא דיברתי עליהם ושלא מוקדש להם מספיק מקום בבלוג הזה. אנחנו פתוחים פה! אז אני אשמח רגע לדבר על מוזיקה אלקטרונית. בואו נדבר על אלקטרוניקה. הייתה תקופה שכשהייתי שומע את השם הייתי נגעל ומביע בגועל פנים "לא טוב". תמיד היה נדמה לי שזו מוזיקה רובוטית, חסרת חיים, חסרת רגש, לא אורגנית שלא מיועדת להיות אמנות. אבל אחרי זה נכנסה לי המוזיקה הקונקרטית לחיים, אז הגיעו להקות הקראוטרוק, אז בכלל הגיעו לי רדיוהד עם Kid A ו-Amnesiac, אז הגיע האמביינט, ה-IDM, והיום אני יכול להגיד שאני מעריץ גדול של אלקטרוניקה ואני מודה שטעיתי. אם זה פורטיסהד, אפקס טווין, מובי, בורדס אוף קנדה, מאסיב אטאק ועוד ועוד. אני אודה שהיום יותר מעניין אותי להקשיב לביטים, הרפטטיביות והטראנסים שיש מאשר ללהקה החדשה שעושה משהו עם הגיטרות שלה.

בכל מקרה, תמיד היה נדמה בקרב חובבי רוק, שמוזיקה אלקטרונית גורמת לסלידה של רבים מכך בגלל העובדה המרכזית שהיא חסרת רגש. אפשר להבין שזה ממש לא נכון. ואני רוצה להביא את ההוכחה שאפשר להפיק מוזיקה אלקטרונית חמה ומלאת רגש, עם אחד האלבומים המפורסמים ביותר שלכתוב על זה פה בבלוג לא יהיה כזה big statement. צמד נפלא ומדהים. שני חייזרים ילדותיים שבאו לכדור הארץ כדי להפוך את אותו לטוב יותר עם מה שהם יוצרים. מוזיקה מלודית שנשמעת מהחלל החיצון אבל גם מאוד באדמה, מאוד מתקשרת, מאוד כיפית. מושא אהבתם של רבים. ילדי ניינטיז, אוהבי מוזיקה על גווניה השונים, סטודנטים, אמנים, היפסטרים ועוד ועוד סטראוטיפים רבים. שני החייזרים האלה הם ז'אן בנואה דונקל וניקולה גודה. מכירים אותם יותר טוב עם השם AIR.

שני גיקים שלמדו אדריכלות ומתמטיקה באוניברסיטה שהחליטו להוציא את מה שיש להם, שהקליטו באולפן בפריז, מה שהפך לאחד לאלבומים הכי גדולים במוזיקה האלקטרונית ובכלל. אפשר להגיד שהם נשמעים כמו פופ פסיכדלי או משהו, אבל בחיי, באמת שלא אכפת לי. לא מעניין אותי אם אלקטרוני, או אם זה לא מספיק ממוחשב כמו אפקס טווין, אם זה דאונטמפו, צ'יל אאוט או אמביינט, זו מוזיקה כל כך יפה, שעיסוקים בתיוגים כל כך לא חשוב. Moon Safari הוא הספתח של AIR, ולמרות שמדובר רק באלבום הראשון, זה נראה שהכול מתחבר פה. כל האלמנטים מרוכזים לתוך יצירה מגובשת, אדירה והכי חשוב חסרת גיל. האלבום הזה נשמע רלוונטי גם היום, וחורף בלי האלבום הזה הוא לא שלם.

אפשר להגיד הרבה דברים על Moon Safari, אבל דבר אחד אי אפשר להכחיש. יכולת הכתיבה של דונקל את גודה. השניים יצרו פה מלודיות קליטות, פזמונים נפלאים שחלקם היו בגלגל"צ אפילו ומוזיקה שכל אחד יכול להתחבר אליה. לא משנה כמה אתה רוקר בכל רמ"ח איבריך שלא אוהב מוזיקה מסומפלת שנעשית ברובה על המחשב. עם עוד קצת עזרה מחבר'ה כשהחשובה מהם היא בת' בירש הזמרת בכמה מהשירים, הצליחו AIR לעשות היסטוריה. המוזיקה שלהם מתקשרת וארצית אבל גם אוורירית (הייתי חייב) ומרחפת. AIR הם שיר הערש המודרני. אבל אל תחשבו שמדובר במוזיקת מעליות מרדימה. הם הרבה יותר מזה.



בתקופה של שלושה חודשים ב-1997, התכנסו השניים להקליט את מה שהם כנראה ייזכרו איתו לעד. השניים פועלים ביחד כצמד צילי וגילי שפועל בצורה מושלמת, כשהתוצאה יפיפיה. איזה בן אדם לא יוקסם עם רצף האקורדים של הקטע הפותח La femme d'argent שנמשך ונמשך כשהחבר'ה מאלתרים עליו ולוקחים אותנו למקום אחר? וזו כל המטרה של האלבום הזה. לקחת אותנו למקומות אחרים, לשגר אותנו אל הלא נודע (Moon) בזמן שאנחנו עדיין נשארים באדמה, עם הרגליים על הארץ ונמצאים באטמוספירה (Safari). בין כל זה, אפשר פשוט להיות מאושרים עם חלק מהפזמונים הנפלאים שיש כאן. מרחף מרחף, אבל יש פה פשוט שירים טובים. במלוא מובן המילה. יש קטעים שאתה נמצא בעננים, יש קטעים שזה נשמע גדול מהחיים עם תזמורת גרנדיוזית (ומסומפלת) ויש פשוט רגעים שרק לעצום את העיניים ולנוח.

ל-AIR יש דנ"א מוזיקלי כמו רבים מאיתנו. פינק פלויד, פיליפ גאלס, קרפטוורק, ז'אן מישל ז'אר. הכל מתאחד לתוך התערובת הייחודית שלהם שאף אחד וגם הם עצמם לא הצליחו ליצור כמותה. עם הפתיחה האלמותית La femme d'argent, אי אפשר שלא להישבות ביופי, בקסם ובתמימות של החבר'ה האלה. ארבעה אקורדים שהחבר'ה מאלתרים על גביהם וכל זה נשמע יפה כל כך, אפשר ממש ללכת לאיבוד במרחב הזמן. וכן, זו כל המטרה של האלבום הזה. לזרוק אתכם מהמציאות הקרירה וממסגרת הזמן. וכשהאלבום הזה מתחיל להתנגן, לא באמת אכפת מה השעה עכשיו או באיזה שיר אנחנו. בעיקר לא עם סינגלים כמו Sexy Boy המאוד מסונתז אבל בו זמנית גם חולמני ומתוק במובן הכי טוב שאפשר לחשוב עליו ו-All I Need המונומנטלי והיפיפה שאותו בטוח שמעתם לפחות פעם אחת ברדיו.

גם עם קטעים מסוימים שפשוט יפים במחזוריות שלהם, Kelly Watch the Stars ו-Remember, קטעים כמו Tailsman שנשמע כמו פסקול לסרט הוליוודי, אבל זה ממש לא מה שהאלבום מכוון אליו. וקטעים חלומיים כמו New Star in the Sky, כל זה פועל כמכלול שלם ומושלם שמסתיים ומותיר אותנו המאזינים מסופקים. כשאנחנו סיימנו אנחנו תוהים לעצמנו, מה קרה בינתיים? איפה היינו? כי ב-43 דקות האלה, חיינו בגלקסיה שלווה ששייכת לכל אחד שראה אותה כפי שחשב. Moon Safari הוא מהאלבומים שהם בלי שאלה, חובה לשמוע לפחות פעם אחת בחיים. הוא נעים, הוא חמים בתקופה שבה יצאה הרבה מוזיקה מאוד טכנית, הוא חסר גיל והוא זורק אותנו החוצה אל מימד מקביל ואישי. משהו שקשה להגיד על אלבומים. יש ז'אנרים שהשם שלהם מותאם לאווירה שהם משדרים. ולכן, אני כן אסכים להגדרה הזו, אם כי אני מתכוון לאווירה שהיא משדרת ולא למסגרת שהז'אנר מייצג. צ'יל אאוט. האלבום הזה הוא ה-צ'יל אאוט, הוא האור הקטן שתמיד צץ כשהצלילים הראשונים שלו נשמעים. זה האלבום שהפך את AIR לכוכבים ומאז, למרות שהוציאו דברים נפלאים לא פחות. כמו Moon Safari, לא היה עוד. ואולי כנראה ככה עדיף. האלבום הזה הוא כוכב קטן בשמיים, קצת כמו מה שדה סנט אכזופרי כתב ב"נסיך הקטן", הוא חי בפלנטה הילדותית שלו שאין בה דאגות, מלאה יצירתיות ודמיון ושמורה רק למי שחי בה. מי שלא שמע את הפלא, בחייאת, טוסו בחללית של גודין ודונקל ובקרו בספארי שלהם בירח. אני מבטיח שלא תתאכזבו.

השקט שאחרי הסערה, או למה אני כל כך אוהב את אהוד בנאי

לפני כמה ימים, מי שאני מחשיב לאחד האמנים הכי גדולים במוזיקה הישראלית, ולמעשה הראשון שמהמקום הזה אהבתי להקשיב למוזיקה שלו, חגג יום הולדת. לא אחר מאהוד בנאי. מעין ביטניק ארצישראלי שכזה, נווד ירושלמי שמצא את עצמו בלונדון. מחפש את עצמו כבר קרוב ל-30 שנה ותמיד לשמוע את המוזיקה שלו עדיין עושה לי טוב. ב-2011, כשיצא אז "רסיסי לילה" הדליקו אותי שמה כמה מהשירים. מאז, אני הקשבתי לו באופן רפיטטיבי, ובאותה תקופה היו לי שני מושאי הערצה. הביטלס ובנאי. ההופעה שלו שראיתי בצרעה בגיל 12 עם ההורים, הייתה להופעה המשמעותית הראשונה שראיתי. לשאר הבנאים (מאיר, אביתר, בוב) נחשפתי שנים לאחר מכן. אין ספק, משפחת בנאי היא שושלת של אמנים שישראל מתבססת עליה, אבל אין כמו אהוד. רק אהוד יכול לחבר בין בוב דילן, ניק דרייק, אלן גינזברג לבין הקיבוץ, מאיר אריאל ושלמה קרליבך. גם היום בתקופות שאני נמצא הרחק מהטריטוריה הזו, אני אוהב לחזור לאהוד. הוא מין נווד חכם כזה שאפשר ללמוד ממנו הרבה מאוד. ואני משתדל ללמוד ממנו. גם היום, אחרי החזרה שלו בתשובה, הוא ממשיך להוציא דברים נפלאים (למשל "אש קטנה" שיצא לפני שנתיים). למרות ששיאו נמצא בתחילת הקריירה.

וכשהוא היה בתחילת הקריירה, הוא היה אחר. ציני, כועס, זועם, בשיא החיפוש שלו. וזה כמובן, מתבטא באלבום הבכורה שלו, "אהוד בנאי והפליטים". בעיניי, אחד מהאלבומים הגדולים שיצאו במדינה. זה נדמה שבאייטיז, החלה להיות מגמה של אמני רוק ישראליים שעושים דברים מאוד קשוחים שכאלה. ובנאי, אחרי שנים של חיפוש עצמי בתור נגן רחוב בלונדון, גנן, פועל בניין, רואדי, רועה צאן, הבין שכמו הקודמים במשפחה שלו, גם הוא יהיה מוזיקאי. האלבום הזה היה חתיכת בום במה שהיה באותה תקופה בארץ. אף אחד לא כתב דברים כל כך נוקבים וקשים בנוגע להתנהלות החברה הישראלית ועל הבעיות שמתחוללות בה. אם זה קיפוח העדה האתיופית בארץ (עבודה שחורה) או שגרת חייהם של הפועלים הפלסטיניים בארץ (ערבב את הטיח), בנאי גם דאג להיכנס אל עמקי נפשו עם שירים כמו "זמנך עבר" ו"דם". כל האלבום הזה הוא יצירת מופת. אבל היום, אני ארצה לדבר מהאלבום הזה, על שיר פחות מוכר ממנו, גם שיר ממש לא מוכר של בנאי, כזה שלא יושמע באותה מידה כמו "יוצא לאור" או "בלוז כנעני". אבל אני תמיד אהבתי אותו מהפעם הראשונה וכנראה זה השיר הכי אהוב עליי של בנאי.

כבר כמה פעמים, כתבתי בבלוג, על כמה אני אוהב את העיסוק בדברים הקטנים. בסיטואציות הכי פשוטות בעולם, איך אפשר לעשות אמנות גדולה מדברים קטנים. וכן, כשיצאתי למחנה מוזיקה לפני שנה, ביצענו עיבוד לשיר מהאלבום שהחזיר אותי לאותו גיל, "עגל הזהב". אני פתאום נזכרתי למה כל כך אהבתי את בנאי. ואז, בגיל 16, פתאום התברר לי יותר טוב כל האלבום הזה. את הדיסק קניתי ב-20 שקל לפני עידנים בשוק שהיה בראשון לציון. והקשבתי, אבל היה קשה להבין. עדיין הייתי עמוק בדברים האחרונים שהוא עשה. כשחזרתי הביתה מהמחנה, שמתי את הדיסק, ואז הבנתי סופית כמה אדיר אהוד. ועכשיו מגיע השיר שאני ארצה לדבר עליו. ולא, לא מדובר בכלל ב"עגל הזהב", כי מיד אחריו מגיע "פועל במה".

זה העיסוק בדברים הקטנים שאני אוהב בשירים, אני מבין לאחרונה שאני מחפש את הפשוט הזה, הגיבורים הפשוטים בסיפור. אני בתקופה שיותר מעניין אותי לקרוא על היום בחייו של ליאופולד בלום במאסטרפיס של ג'יימס ג'ויס "יוליסס" ועל הסיפורים שמספר ויליאם בורוז במעין יומן מסע שלו, "ג'אנקי". ובשיר הזה, שיר מאוד ישראלי, אבל איכשהו גם מנותק מהתחום הישראלי ובנוסף, מרגיש שיש ניתוק מהמציאות. זה בעיקרון, שיר פולק כזה. שאתה יכול לשיר בלילה במדורה, לבד, אבל בתוך השיר מסתתר מעין אפקט של פעמון שהופך את הכל ליותר פסיכדלי. וכנראה, בנאי מספר פה על החוויה שלו כפועל במה באותה תקופה, איך משעות של חוסר שינה, בשעות המאוחרות, הוא מתחיל להזות ולשמוע דברים משונים בתוך כל השקט של אחרי הסערה. וכשהוא מספר את זה, זה נשמע כמו נובלה קצרה ומדהימה בשלוש דקות.

הקהל התפזר, הנגנים נבלעו במונית
יוסף, שאול ואני מקפלים את הבמה אל תוך המשאית
השקט של אחרי הסערה
יורד על האולם ועל הבמה
יוסף סופר את הפנסים, שאול ואני מקפלים את הבדים
שורה של ארגזים מסודרים בקו ישר
בראש מהדהד המופע שהיה, שנגמר
כשנגמור להעמיס, נצא לדרך
השחר מתחיל לעלות
יוסף עם הקוניאק מתחיל לדבר שטויות
הוא אומר שנמאס לו הלילה, הפחד והכביש השחור
ושמחר בשלוש, יוצאים לעוד הופעה בחצות
צומת קסטינה חשוך ואדיש, כל העולם ישן רק אנחנו על הכביש
ואני נמרח על הכבלים מאחור
שומע איך שאול צועק על יוסף "איך 'תה נוהג יא שיכור?!"
עכשיו שאול שר "צל עץ תמר" לאור ירח
ויוסף מחליף מהלך, מקלל וגונח

כל כך פשוט. כל כך מובן. כל אחד יכול להבין, אבל לא כל אחד יכול להתחבר. אהוד על הזמן שלו כפועל במה צעיר. כל יום הוא מרים במות ומקפל אותן. כל לילה, כולם ישנים, הם היחידים שנוסעים. אהוד, שאול טיפוס עצבני שמוצא את השקט שלו בלשיר את זוהר ארגוב לאור ירח (משמעות כפולה, שם השיר פלוס הסיטואציה עצמה משתלבים ביחד) יחד עם יוסף, השיכור, הזרוק, שנרגע עם בקבוקי הקוניאק שלו. ורק אהוד, מרוחק מהמנטליות של השניים. נרדם מאחור, חולם לו. כל לילה זה פשוט, השקט שאחרי הסערה. אהוד מראה כאן את הגיבורים מאחורי ההופעות. הדברים הראשונים שיעלו לנו בראש בנוגע להופעה, מתוארים בכמה מילים. הקהל נוסע, המוזיקאים נוסעים גם הם. כולם יוצאים לנוח אחרי מופע טוב שהם ראו. רק פועלי הבמה נשארים, יש להם עוד עבודה לעשות. הרואדיז הפשוטים, אלה שעושים את העבודה השחורה, הם אלה שגורמים לכל זה לקרות. הם הגיבורים הלא מושרים. ואהוד שר על אותם גיבורים לא מושרים.

אבל כל יום, הם מסיימים אותו דבר. המוזיקאים יוצאים עם הרעש של הקהל המריע, פועלי הבמה יוצאים בשקט. אני משום מה תמיד מדמיין את אותן שלושת דמויות מקפלות ציוד אחרי הופעה בקיבוץ יטבתה. כשם לבסוף נוסעים על הכביש השקט. רק המשאית שלהם נמצאת על הכביש. יוסף ושאול עסוקים בתלונות, בקוניאק, בזוהר ארגוב, מקללים. רק אהוד נרדם וחולם. והפעמון הזה שמגיח מדי פעם בשיר הופך את החוויה הישראלית הזו למעין מיני טריפ פסיכדלי שכזה שנוצר ע"י פועל הבמה לשעבר שהפך למוזיקאי. אחרי כל הזעם המתפרץ של האלבום. עם הסיפור של משה ועגל הזהב, עם הזוועות באמסטרדם, עם החלום בו חזר לימי התיכון, בנאי מנמיך לסוף את מד הרגשות והאמביוולנטיות שלו ונפרד מהמאזינים בשקט. אין כעס כלשהו. רק הזיה משונה של אחרי החוויה הארצית שהייתה. דבר כזה, אהוד לא עשה עוד במהלך הקריירה שלו, וכנראה שבאמת "פועל במה", נותר כפינה נדירה ברפרטואר של בנאי. בין העיסוקים בתנ"ך, במצב בארץ, במסעות החיפוש העצמי שלו, נמצא השיר הזה כמין סיפור קצר שמתאר את שגרת חייו הקודמת של אהוד. זה משהו שכיף לספר ונשארים מרותקים לזה. פולק פסיכדלי צברי שלא היה כמותו. ככה בנאי סיים את אחד האלבומים הגדולים שיצאו בארץ. באקורד D אחד ופשוט. ועד כמה שמדובר במשהו שנראה כמעט שולי, זה יוצא גדול מהחיים.

תודה לאהוד ומזל טוב ותודה לכם! נתראה פעם הבאה וחג שמח חוץ מזה.