מי יבנה קופסה?

אני יכול לדבר היום בתקופה שאני יודע מה אני אוהב במוזיקה שלי. הקטע הוא שזה תמיד משתנה. יש לי מין יחסים אמביוולנטיים עם מוזיקה. ואני די בטוח שזה קורה לכולם. רגע אחד בא לי משהו שמח, אופטימי, כיפי שכזה. רגע אחר אני אוהב להקשיב למשהו אפל ומדכא. רגע אחד משהו נונסנסי ומצחיק, רגע אחר משהו פרנואידי וחרדתי. אני מאוד אוהב את הורסטיליות הזו וזה מאוד נחמד שיש מגוון רחב של תחושות. אני כבר לא מדבר פה בז'אנרים, אלא בתחושות. ממש כמו התאווה הנחמדה הזו ל"בא לי משהו מתוק/מלוח ועוד ועוד..". לאחרונה, אני מוצא את עצמי מקשיב להרבה מוזיקה שהיא הרבה יותר אנרכיסטית, גולמית, לא מלוטשת. ועם כל האמת שבעולם, אני מאוד אוהב את זה. אני התחלתי מפרוג, המוזיקה הכי מלוטשת ומובנית בעולם. ולאט לאט, התחלתי להימשך ללא מושלמים. ומה כל כך מושלם בחוסר שלמות שלהם? שזה אנושי. זה אנושי לטעות, זה אנושי לכעוס ולהתעצבן, כל הדברים האלה הכי אנושיים בסיסיים שקיימים אצלנו. אז למרות שאני לא בדיוק זה שירצה לעשות מוזיקה מדכאת ואפלה לשארית חייו, אני מצאתי את עצמי השנה מקשיב לדברים האלה הרבה יותר.

זה מדאיג אותי, אבל אני כל כך אוהב את זה. בשנה שעברה, אני מאוד אהבתי להקשיב למוזיקה שמחה, נוסנסית, נאיבית ופשוט ילדותית אבל גם רצינית ומכובדת בדרך שלה. אז היה לי את זאפה, ביפהארט, דיוויד אלן, בארט. כל אלה אני עדיין אוהב ומוקיר בחיי. אבל השנה, מצאתי את עצמי מקשיב הרבה יותר ללאונרד כהן, ללו ריד, לפיטר האמיל. לחלקם הייתי מקשיב עוד קודם, אבל בשלב הנוכחי, התמקדי וצללתי אליהם יותר עמוק. אבל לא על אלה אני אדבר היום. כי עכשיו, אני מוצא את עצמי מקשיב לאמן אחד וספציפית לאלבום אחד ויחיד שלו. משהו כל כך ייחודי, כל כך גולמי, כל כך מלוכלך, כל כך "מכוער" ו"מגעיל" וכל כך מופתי בחוסר שלמות שלו. אלבום שמביא את שני האלמנטים שהבאתי להלן. אפל ומדכא אבל בדרך מאוד פרנואידית, חסרת רסן ומלאת טירוף וכולל את ההפקה המרושלת, החוסר ארגון, הכאוס, התחושה שעוד מעט כולם הולכים לצאת לטרור מוזיקלי שכזה. וזה ניק קייב עם הזרעים שלו, בבכורה שלו From Her to Eternity.

זה מרגיש וכנראה זה די נכון, שנראה שדיברו על האלבום הזה הכל. שכבר כל פינה וקצה נבדקו ונטחנו עד תום. אבל זה מרגיש לי שהאלבום הזה דווקא בחוסר ארגוניות והמסתורין שאופף אותו, עדיין מתעוררות הרבה שאלות. הקסם של האלבום הזה טמון בכאוס שלו ולא משנה כמה ידברו ויהללו את הפולחן האינסופי של שרדרי הגיטרה, הטכניקה הגבוהה (כנראה זה ישתנה בעוד כמה זמן). זו עובדה שאף גיטריסט שרדר טכני שיודע לעשות ארפג'יו במהירות האור לעולם לא ידע איך להעביר את האווירה. כי הנגינה זה נחמד. אבל מה שבליקסה ברגלד מעביר בנגינת הגיטרה שלו, היא משהו שאי אפשר לעשות בקלות. הרבה יכולים להיות טוסין אבסי, אבל זה נראה שפחות מסתכלים על נגינה אקספרסיבית שכזו. אז בואו נחזור רגע כמה זמן אחורה, לתקופה מאוד קשה בחיים של קייב, שהיה כבר על סף מוות וזה היה ברור שבאיזשהו שלב הוא הולך להוציא את כל הגועל והזבל שנאגר לו בנפש.

השנה היא 1983. בשנה הזו מגיעה לסיומה אחת מלהקות הרוק הגדולות ביותר שהיו אי פעם. The Birthday Party. הסאונד הפסיכוטי והאגרסיבי שלהם גם הוא היה משהו מיוחד, שכנראה לא יחזור. קייב היה עכשיו לבד (אבל לא לגמרי). כשאתה נמצא עם הגיטריסט האדיר בעל הפרצוף המשונה רולנד ס. האוורד, עמוס ושטוף בחומרים כימיים ויצרים אלימים, זה היה ברור שהכול הולך להתפוצץ. קייב הסולן המפחיד של אחת הלהקות הכי מסוכנות אז. היה עכשיו שבור, גמור, כל האנרגיות האלימות כמעט וחיסלו אותו. בגיל 27, זה היה נראה שעוד אחד הולך להצטרף למוריסון, הנדריקס, ג'ופלין וג'ונסון. אבל כנגד כל הסיכויים, אסף קייב כמה מהנגנים הכי לא שגרתיים בסצנה. קודם כל, נשאר איתו מיק הארווי. הגיטריסט/מתופף של הפארטי. נגן ומלחין נפלא לא פחות שגם אחרי התקופה הפרועה עם הפארטי, הוא נשאר עם חברו למשך ה30+ שנים הבאות. הבסיסט מMagazine בארי אדמסון, התמלילנית אניטה ליין שהייתה שותפה לטקסטים יחד עם קייב, הוגו רייס על הגיטרה ועוד אחד על עמדת הגיטרה. החבר שכנראה היה המפורסם ביותר, בליקסה ברגלד.

ברגלד, חלוץ המוזיקה התעשייתית עם הלהקה הגרמנית איינשטירצנדה נויבאוטון, היה שם עוד כשהבירדת'דיי פארטי הקליטו את הEP האחרון שלהם, שבמקרה, נקרא גם The Bad Seed. ועל הנגינה שלו שווה להתעכב עוד קצת. ברגלד הוא לא גיטריסט שנועד בשביל הפוזות. הוא ממש מצייר צבעים אקספרסיביים כמו ציורים של קירשנר (בכל זאת גרמניה) ומוסיף את השכבה שקייב רוצה להעביר בשירים. אין שרדינג. בעיקר יצירת אווירה. וברגלד יודע לעשות את זה מצוין. בעצם, עדיף שאשתמש בציטוט של קייב שאמר "הוא נתן לי לנשום". ממש ככה. עם הגיטרות של האוורד והארווי, היה מדובר במאבק קשה של אריות שנלחמים על נשמתם האחרונה. ברגלד הלך עם קייב באותו השביל. והתוצאה נהדרת. אז הנה יש לנו פה חתיכת דבר. סולן שהיה נראה שהוא עומד לעזוב את המקום הזה וללכת למקום אחר, אבל הנה הוא פעל כנגד כל הסיכויים. בסיפורי כוכב הרוק הקלאסי, הסיכוי שדבר כזה היה קורה היה מאוד נמוך. אבל הוהו כמה שהוא לא התכוון לעזוב כל כך מוקדם.

ספרי לי סיפור אמא! אומר קייב בפניו הדורשות.

ואחרי כל הסערה בבירת'דיי פארטי, הוא רצה להוציא הכל. הזעם, התסכול, הטירוף. כל השנים עם כל החבר'ה גרמו לכל המעורבים חתיכת דבר. וקייב עכשיו עשה את זה אחרת. כל העסק היה עדיין רועש, עדיין מוטרף, עדיין משוחרר מרסן. אבל! זה היה שוב פעם. יותר לא מאורגן. אמנם שומעים שמדובר בשירים, ויש מסגרת ברורה, אבל בניגוד לפארטי שהיה עוד אפשר לקלוט את מה שיש שם, אצל קייב זה נהיה עוד יותר אבסטרקטי. המלודיות חמקמקות והכל טבוע בכאוס של הלהקה, עם כמויות עצומות ואדירות של רעש. אז באנגליה התכנסו להם שלושה אוסטרלים, בריטי וגרמני באולפנים באנגליה ויצאו מנצחים עם אחד האלבומים הגדולים. זה אמנם אלבום של הלהקה של ניק קייב, אבל מורגשת שמה אווירה דמוקרטית. בכל זאת, החבר'ה תרמו שם לחלק מהדברים.

אז קייב האמת בוחר לפתוח את הקריירה שלו עם המורה הרוחני שלו, עם קאבר לשיר האלמותי של יקירי לאונרד כהן, Avalanche. אני מאוד אוהב את כהן. ובמיוחד גם את השיר הזה מהאלבום השלישי (הכי טוב שלו לדעתי), Songs of Love and Hate. זה שיר מלא שנאה והגרסה של כהן פשוט מצמררת עם התזמורת המלחיצה. קייב לוקח את השיר וקצת משנה אותו. אפשר לשמוע שזה השיר של כהן, אבל קייב וחבריו עושים אחרת. יש שקט מטריד במיוחד, שנקטע בפייד אין של אורגן מונוטוני. הארווי מתופף בצורה הכי טובה שכל כך מתאימה לקייב. זה נשמע כל כך דרמטי וזה בדיוק מה שקייב צריך. כי כשהוא מתחיל לשיר, הוא נשמע בהתחלה כמו שד ולבסוף שר את זה בטון הרבה יותר אכזר, שהופך את הקטע המדכא והאפל לעוד יותר אפל עם תוספת של פרנויה ודרמה עצומה. אבל עדיין ואני לא חושב שאני היחיד, בלהפחיד, כהן מנצח. וקייב מתחיל להראות את עצמו האמיתי כשמגיע הקטע השני.. וזה לא הולך להיות נחמד.

כשמגיע Cabin Fever! עם הבס הבשרני וקייב וכל שאר החבר'ה משמיעים קולות שכאילו שדים נכנסו בהם/מקיאים את נשמתם למוות. רק קייב יכול לשיר על ספינה שמלחיה נתקפו בטירוף ואתה ממש יכול להאמין לזה. ומפה והלאה, אפשר להבין שקייב והחבר'ה לא באו לעשות חשבון. הם עושים את זה כל כך טוב שאפשר להאמין להם. אל תגידו שלא הצטרפתם כשכולם שרים אחרי קייב ב-Well of Misery שנשמע כמו שיר עבודה קודר של העובדים במיסיסיפי. אבל זה לא נשמע כמו שיר העבדות הרגיל, כששומעים לופ של צליפה יחד עם הקול השטני של קייב. ככה נשמעים השדים בגיהינום בחיי. אבל הגיהינום ממשיך עמוק ועמוק יותר. קודם עם ה"להיט" של האלבום, שיר הנושא שגם שם ניק לא עושה חשבון ומספר על בחורה שגרה מעליו ובוכה בכי מר ונורא, כשהדמעות מגיעות אל פניו של קייב מפתח האוורור... הליין הרפטטיבי לא נשכח כל כך מהר וקייב שעובר בין קול כובש ודומיננטי לבין התפרצות דמוניות מטורפות, מותיר אותנו המאזינים בתחושה שאי אפשר להגיע רחוק מזה. כשמסתיים הצד הראשון של האלבום, אנחנו מבינים שטעינו.

אין. אין, אין, אין, אין ולא יהיה כמו איך שהחבר'ה עשו פה בפתיח של הצד השני. השיא באלבום, השיא בקריירה של קייב, אחד הרגעים המדהימים, המצמררים והמטורפים ביותר שהאוזניים שלי חוו. זה בלי שום ספק, השיר האהוב עליי מהקטלוג של קייב. השאלה אם אפשר לקרוא לזה שיר. במשך 7 דקות, מספר קייב על Saint Huck איך מילד תמים, הפך לטיפוס מוזנח ורקוב בעיר הגדולה. איך מן הלידה באזור הנהר, הגיע לעיר האכזרית והקרה. ואוי, כמה שזה נשמע שטני. קייב צועק, הוא מספר את הסיפור כמו בקברט, החבר'ה לא מנגנים, אלא יוצרים רגשות מסוימים. החוסר ארגון בתוך המסגרת הברורה, התחושה המוזרה והצמרמורת, מה שנשמע כמו להקת נויז אקספרימנטלי מנגנת בסטייל מוזיקה קלאסית של המאה ה-20. וזה חולני, זה "מכוער", זה "מגעיל". וכמה שזה נהדר. Saint Huck הוא הסיבה שלי לקנאה בקייב. הקטע הזה גורם לי להתעצבן ומעורר אצלי מוטיבציה לעשות משהו כזה. Saint Huck הוא ה-הצהרה, הטירוף במלוא הדרו, הסמל לריקבון אישי. מי עוד עשה דבר כזה? אפילו קייב עצמו באלבומים הבאים לא הגיע לאותו שיא שיצר פה.

וככה אחרי השוק העצום שכולנו הופלנו, קייב לוקח אותנו למקום האהוב עליו, למוזיקה האהובה עליו. הבלוז. האוסטרלי הזה גורם לך לחשוב כאילו הוא נולד בשדות הכותנה של מיסיסיפי. והגיטרה של ברגלד נשמעת כל כך מלוכלכת וגסה כמו שבלוז אמיתי נשמע. Wings Off Flies הוא הרגע שכולם נשמעים כאילו הם נמצאים אחרי עבודה מפרכת ומתיישבים בבית העץ הרעוע ושרים ומתופפים ביחד. ולסיום כל החוויה הסיוטית, מסיימים החבר'ה עם Box for Black Paul. כמעט 10 דקות של פסנתר אפלולי ומלנכולי כשקייב שואל מי יבנה ארון קבורה לפול השחור? סיפור מזעזע בפני עצמו, תואם כל כך את האווירה של דרום ארה"ב. מיני סרט לא ויזואלי על מות החוטא ועונשו הנוראי והזוועתי. אוי ואחרי זה, קשה קשה לעכל את מה שהלך פה. מיד אחרי ששמעתי אותו בפעם הראשונה, אני הבנתי שהוא ואני צמודים עכשיו. זה אלבום שזמן ההמתנה הארוך לשמוע אותו רק משבח אותו והופך אותו ליהלום השחור משחור המנצנץ הזה.

ככה קייב והזרעים זעזעו את כולם. אחרי הסערה בפארטי, הגיעה הסערה עם הסידס. וזה היה מאוד מטורף. קייב היום רחוק מאוד ממה שהוא עשה פה. עם אלבומים כמו The Good Son ושירים כמו Into My Arms, אפשר להבין שאותו קייב רותח ושטני בן ה-27 לא יחזור. השיא הזה מעולם לא שוחזר באף אלבום או שיר או יצירה בהיסטוריית המוזיקה. גם קייב עצמו לא הצליח מאז לשחזר את האווירה הייחודית של האלבום הזה. מאז, הוציא 15 אלבומים חלקם אדירים, חלקם פחות ועדיין, עומד Eternity כיצירה נצחית שאין כמותה וכנראה שגם לא תהיה ורק מחזקת את המעמד הנדיר שלה. קייב מעולם לא נשמע כל כך כועס, כל כך מבולגן, כל כך מטורף. וההרכב, הו ההרכב הכל כך לא מהוקצע ולא מאורגן. אני אוהב את זה כל כך. אני מקנא בסאונד, בהפקה, בדרך היצירה. הכל באלבום הזה נוצר בדרך שאף אחד לא הצליח ליצור. גם בשירים שהגיעו בגרסה המאוחרת של האלבום In the Ghetto, הקאבר לאלביס, ממש לא הסגנון הרגיל של אלביס, שיום אחד הגרסה הזו עוד תסחט ממני דמעות ו-The Moon is in the Gutter, שיר נפלא בדרך המעוות שלו, אין את האווירה המיוחדת הזו. לכן אני תמיד חשבתי שהם לא מסתדרים עם שאר האלבום.

מי שרוצה לתפוס את החוויה של האלבום הזה צריך להקשיב לסיוט הנהדר הזה במשך 7 שירים. שישתדל לשמור על שפיות בתוך המניפסט של החוסר שפיות הזו. אחר כך יגיע The Firstborn is Dead שיעשה לכולם ביה"ס מה זה בלוז. עד כמה שהוא גם אכזרי בגישה, אי אפשר כמו From Her to Eternity. הלוואי עליי ועל הרבה מאיתנו שרוצים להצליח ליצור אווירה שכזו עם כל כך הרבה אומץ וביצים כמו שיש בדבר הזה ב-1984.