לפני כמה ימים, מי שאני מחשיב לאחד האמנים הכי גדולים במוזיקה הישראלית, ולמעשה הראשון שמהמקום הזה אהבתי להקשיב למוזיקה שלו, חגג יום הולדת. לא אחר מאהוד בנאי. מעין ביטניק ארצישראלי שכזה, נווד ירושלמי שמצא את עצמו בלונדון. מחפש את עצמו כבר קרוב ל-30 שנה ותמיד לשמוע את המוזיקה שלו עדיין עושה לי טוב. ב-2011, כשיצא אז "רסיסי לילה" הדליקו אותי שמה כמה מהשירים. מאז, אני הקשבתי לו באופן רפיטטיבי, ובאותה תקופה היו לי שני מושאי הערצה. הביטלס ובנאי. ההופעה שלו שראיתי בצרעה בגיל 12 עם ההורים, הייתה להופעה המשמעותית הראשונה שראיתי. לשאר הבנאים (מאיר, אביתר, בוב) נחשפתי שנים לאחר מכן. אין ספק, משפחת בנאי היא שושלת של אמנים שישראל מתבססת עליה, אבל אין כמו אהוד. רק אהוד יכול לחבר בין בוב דילן, ניק דרייק, אלן גינזברג לבין הקיבוץ, מאיר אריאל ושלמה קרליבך. גם היום בתקופות שאני נמצא הרחק מהטריטוריה הזו, אני אוהב לחזור לאהוד. הוא מין נווד חכם כזה שאפשר ללמוד ממנו הרבה מאוד. ואני משתדל ללמוד ממנו. גם היום, אחרי החזרה שלו בתשובה, הוא ממשיך להוציא דברים נפלאים (למשל "אש קטנה" שיצא לפני שנתיים). למרות ששיאו נמצא בתחילת הקריירה.
וכשהוא היה בתחילת הקריירה, הוא היה אחר. ציני, כועס, זועם, בשיא החיפוש שלו. וזה כמובן, מתבטא באלבום הבכורה שלו, "אהוד בנאי והפליטים". בעיניי, אחד מהאלבומים הגדולים שיצאו במדינה. זה נדמה שבאייטיז, החלה להיות מגמה של אמני רוק ישראליים שעושים דברים מאוד קשוחים שכאלה. ובנאי, אחרי שנים של חיפוש עצמי בתור נגן רחוב בלונדון, גנן, פועל בניין, רואדי, רועה צאן, הבין שכמו הקודמים במשפחה שלו, גם הוא יהיה מוזיקאי. האלבום הזה היה חתיכת בום במה שהיה באותה תקופה בארץ. אף אחד לא כתב דברים כל כך נוקבים וקשים בנוגע להתנהלות החברה הישראלית ועל הבעיות שמתחוללות בה. אם זה קיפוח העדה האתיופית בארץ (עבודה שחורה) או שגרת חייהם של הפועלים הפלסטיניים בארץ (ערבב את הטיח), בנאי גם דאג להיכנס אל עמקי נפשו עם שירים כמו "זמנך עבר" ו"דם". כל האלבום הזה הוא יצירת מופת. אבל היום, אני ארצה לדבר מהאלבום הזה, על שיר פחות מוכר ממנו, גם שיר ממש לא מוכר של בנאי, כזה שלא יושמע באותה מידה כמו "יוצא לאור" או "בלוז כנעני". אבל אני תמיד אהבתי אותו מהפעם הראשונה וכנראה זה השיר הכי אהוב עליי של בנאי.
כבר כמה פעמים, כתבתי בבלוג, על כמה אני אוהב את העיסוק בדברים הקטנים. בסיטואציות הכי פשוטות בעולם, איך אפשר לעשות אמנות גדולה מדברים קטנים. וכן, כשיצאתי למחנה מוזיקה לפני שנה, ביצענו עיבוד לשיר מהאלבום שהחזיר אותי לאותו גיל, "עגל הזהב". אני פתאום נזכרתי למה כל כך אהבתי את בנאי. ואז, בגיל 16, פתאום התברר לי יותר טוב כל האלבום הזה. את הדיסק קניתי ב-20 שקל לפני עידנים בשוק שהיה בראשון לציון. והקשבתי, אבל היה קשה להבין. עדיין הייתי עמוק בדברים האחרונים שהוא עשה. כשחזרתי הביתה מהמחנה, שמתי את הדיסק, ואז הבנתי סופית כמה אדיר אהוד. ועכשיו מגיע השיר שאני ארצה לדבר עליו. ולא, לא מדובר בכלל ב"עגל הזהב", כי מיד אחריו מגיע "פועל במה".
זה העיסוק בדברים הקטנים שאני אוהב בשירים, אני מבין לאחרונה שאני מחפש את הפשוט הזה, הגיבורים הפשוטים בסיפור. אני בתקופה שיותר מעניין אותי לקרוא על היום בחייו של ליאופולד בלום במאסטרפיס של ג'יימס ג'ויס "יוליסס" ועל הסיפורים שמספר ויליאם בורוז במעין יומן מסע שלו, "ג'אנקי". ובשיר הזה, שיר מאוד ישראלי, אבל איכשהו גם מנותק מהתחום הישראלי ובנוסף, מרגיש שיש ניתוק מהמציאות. זה בעיקרון, שיר פולק כזה. שאתה יכול לשיר בלילה במדורה, לבד, אבל בתוך השיר מסתתר מעין אפקט של פעמון שהופך את הכל ליותר פסיכדלי. וכנראה, בנאי מספר פה על החוויה שלו כפועל במה באותה תקופה, איך משעות של חוסר שינה, בשעות המאוחרות, הוא מתחיל להזות ולשמוע דברים משונים בתוך כל השקט של אחרי הסערה. וכשהוא מספר את זה, זה נשמע כמו נובלה קצרה ומדהימה בשלוש דקות.
הקהל התפזר, הנגנים נבלעו במונית
יוסף, שאול ואני מקפלים את הבמה אל תוך המשאית
השקט של אחרי הסערה
יורד על האולם ועל הבמה
יוסף סופר את הפנסים, שאול ואני מקפלים את הבדים
שורה של ארגזים מסודרים בקו ישר
בראש מהדהד המופע שהיה, שנגמר
כשנגמור להעמיס, נצא לדרך
השחר מתחיל לעלות
יוסף עם הקוניאק מתחיל לדבר שטויות
הוא אומר שנמאס לו הלילה, הפחד והכביש השחור
ושמחר בשלוש, יוצאים לעוד הופעה בחצות
צומת קסטינה חשוך ואדיש, כל העולם ישן רק אנחנו על הכביש
ואני נמרח על הכבלים מאחור
שומע איך שאול צועק על יוסף "איך 'תה נוהג יא שיכור?!"
עכשיו שאול שר "צל עץ תמר" לאור ירח
ויוסף מחליף מהלך, מקלל וגונח
כל כך פשוט. כל כך מובן. כל אחד יכול להבין, אבל לא כל אחד יכול להתחבר. אהוד על הזמן שלו כפועל במה צעיר. כל יום הוא מרים במות ומקפל אותן. כל לילה, כולם ישנים, הם היחידים שנוסעים. אהוד, שאול טיפוס עצבני שמוצא את השקט שלו בלשיר את זוהר ארגוב לאור ירח (משמעות כפולה, שם השיר פלוס הסיטואציה עצמה משתלבים ביחד) יחד עם יוסף, השיכור, הזרוק, שנרגע עם בקבוקי הקוניאק שלו. ורק אהוד, מרוחק מהמנטליות של השניים. נרדם מאחור, חולם לו. כל לילה זה פשוט, השקט שאחרי הסערה. אהוד מראה כאן את הגיבורים מאחורי ההופעות. הדברים הראשונים שיעלו לנו בראש בנוגע להופעה, מתוארים בכמה מילים. הקהל נוסע, המוזיקאים נוסעים גם הם. כולם יוצאים לנוח אחרי מופע טוב שהם ראו. רק פועלי הבמה נשארים, יש להם עוד עבודה לעשות. הרואדיז הפשוטים, אלה שעושים את העבודה השחורה, הם אלה שגורמים לכל זה לקרות. הם הגיבורים הלא מושרים. ואהוד שר על אותם גיבורים לא מושרים.
אבל כל יום, הם מסיימים אותו דבר. המוזיקאים יוצאים עם הרעש של הקהל המריע, פועלי הבמה יוצאים בשקט. אני משום מה תמיד מדמיין את אותן שלושת דמויות מקפלות ציוד אחרי הופעה בקיבוץ יטבתה. כשם לבסוף נוסעים על הכביש השקט. רק המשאית שלהם נמצאת על הכביש. יוסף ושאול עסוקים בתלונות, בקוניאק, בזוהר ארגוב, מקללים. רק אהוד נרדם וחולם. והפעמון הזה שמגיח מדי פעם בשיר הופך את החוויה הישראלית הזו למעין מיני טריפ פסיכדלי שכזה שנוצר ע"י פועל הבמה לשעבר שהפך למוזיקאי. אחרי כל הזעם המתפרץ של האלבום. עם הסיפור של משה ועגל הזהב, עם הזוועות באמסטרדם, עם החלום בו חזר לימי התיכון, בנאי מנמיך לסוף את מד הרגשות והאמביוולנטיות שלו ונפרד מהמאזינים בשקט. אין כעס כלשהו. רק הזיה משונה של אחרי החוויה הארצית שהייתה. דבר כזה, אהוד לא עשה עוד במהלך הקריירה שלו, וכנראה שבאמת "פועל במה", נותר כפינה נדירה ברפרטואר של בנאי. בין העיסוקים בתנ"ך, במצב בארץ, במסעות החיפוש העצמי שלו, נמצא השיר הזה כמין סיפור קצר שמתאר את שגרת חייו הקודמת של אהוד. זה משהו שכיף לספר ונשארים מרותקים לזה. פולק פסיכדלי צברי שלא היה כמותו. ככה בנאי סיים את אחד האלבומים הגדולים שיצאו בארץ. באקורד D אחד ופשוט. ועד כמה שמדובר במשהו שנראה כמעט שולי, זה יוצא גדול מהחיים.
תודה לאהוד ומזל טוב ותודה לכם! נתראה פעם הבאה וחג שמח חוץ מזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה