חייזר בלהקה

בתחילת החודש הזה, ציינו יום הולדת שאולי נותן לי סיבה טובה לכתוב את הפוסט הזה שרציתי לכתוב עליו הרבה זמן. אני חושב שהרבה מאיתנו אוהבים את האנדרדוגס. אלה שנמצאים בצלם של החבר'ה הדומיננטיים. זה שלא חושבים עליו כראשון מאיזשהו קולקטיב. והנה אחד כזה. ב-3 לחודש, חגג 62 אחד הגיטריסטים הכי מקוריים שיחד עם הפרנטר שלו, יצרו את אחד הצלילים הכי ייחודיים שעיצבו את הניינטיז. זהו לי רנאלדו, 1/4 מתוך הלהקה הנהדרת ושמה סוניק יות' ז"ל. מהקמתה ועד פירוקה ב-2011, היה רנאלדו לאחראי על 50% יחד עם חברו ת'רסטון מור על צליל הגיטרה הנויזי, בלתי מתפשר, דיסהרמוני, צורם ואוונגרדי של הגיטרה. מי שעיצבו את הצליל של הסוף אייטיז-תחילת ניינטיז. בהתחלה עם הנו ווייב של ניו יורק, אחרי זה למהפכת הגראנג'-נויז של הניינטיז. השיתופיות בין השניים היא פשוט קדושה גדולה לרוק כשהשניים למדו מהאלילים הגדולים של האוונט רוק והפאנק והוציאו את הרוק והגיטרה מהקלישאות שלו. כמו מטענים חיוביים ושליליים, כמו גוגו ודידי במחזה הנצחי של סמואל בקט "מחכים לגודו", מור את רנאלדו קשורים אחד לשני, לא דומים אחד לשני בשום מובן, אבל הם פשוט מושלמים ביחד.

עכשיו הנה העניין. סוניק יות' הובנתה בעיקר על הצמד מור ואשתו לשעבר קים גורדון. הרביעייה שכללה את השניים, רנאלדו וסטיב שלי, קיבלה את הספוטלייט עם מור והבסיסטית הבלונדינית עם הפרצוף הקשוח, גורדון. מה לעשות שהשניים מושכים כל כך הרבה תשומת לב? אבל לכבוד היום הולדת, אני רוצה לדבר בעצם על מי שבעיניי היה החבר הכי מוכשר בין החבר'ה. ואני הולך לפרט על זה דרך העניין הבא. יש סיבות למה סוניק יות' היא אחת הלהקות הגדולות של תקופתן שגם היום בנוסף לענקיות רוק, הם מוזכרים גם הם על כל ההתנגדות לממסד והפאנק שבדבר. יש כמה סיבות:

1. החזון של הלהקה - החבר'ה האלה שיצאו מתוך סצנת האנדרגראונד של ניו יורק מלאת האלימות והטירוף של שנות השמונים, היו אינטלקטואלים ארטיסטיים שהראו שלא מדובר רק בעוד להקת פאנקיסטים שעושה רעש, מוציאה אלבום אחד ואומרת ביי. הלהקה שהוקמה אחרי שנפגשו מור ורנאלדו בהרכב הגיטריסטים של המלחין פורץ הדרך והמשפיע גלן ברנקה, הושתתה על רוח הפאנק האוונגרדית של רבים וטובים כמו הוולווט אנדרגראונד, הסטוג'ס, פאטי סמית' ורבים וטובים, אבל בו זמנית, היה מדובר באנשים שהקשיבו לג'ון קייג', לסטיב רייך, לשטוקהאוזן, לג'ון קולטריין, לרולנד קירק. השאפתנות האקספרימנטלית התערבלה באופן מצוין עם הגישה הבועטת של החבר'ה מה שיצר את האיזון הנפלא של להקה שהותאמה גם לפוגו במועדונים וגם לראש בבית.

2. הרעש - מן הסתם שאחד הדברים שעשו אותם ללהקה כל כך חלוצית ומשפיעה הוא השימוש שלהם בפידבקים, ברעש, במכות אכזריות על המיתרים עם מקלות תופים ושאר ירקות. זה לא שהם היו הראשונים. הוולווטס ולהקות כמו MC5 עשו את זה 20 שנה לפני הסוניקס. אבל הסוניקס הם אלה שקבעו את זה כנורמה מוחלטת. גם כשיצרו בצליל קצת יותר נגיש לא התפשרו על הנויז. מבקרים קטלו אותם על זה, אבל כל מי שרצה רעש בחיים שלו והיה בתקופה הזו, קיבל מנות מטורפות לורידים של פידבקים מחרישי אוזניים שתרמו לעניין

3. ה"להקתיות" - על זה כולם מדברים. וכולם יודעים ומתייחסים. מדובר בלהקה שכל חבריה היו מסונכרנים אחד עם השני, ידעו לנגן אחד עם השני ופשוט נשמעו כמו גוש אחד ויחיד שפועל בסימביוזה. אמרו את זה על פינק פלויד המוקדמת, אמרו את זה על גרייטפול דד, אמרו את זה על ההרכב החשמלי של מיילס דיוויס, זה תקף גם לסוניק יות'.

4. וזה דווקא עניין שלא הרבה לא מיוחס. החבר'ה האלה ידעו לכתוב גם שירים. נכון שלהקות כמו הפיקסיז עשו את זה טוב יותר, אבל הסוניקס הצטיינו בכתיבת שירים עם בית ופזמון ממש מתחת לכל שכבות הדיסטורשן והפידבקים. נכון. גורדון ומור היו צמד של כותבי שירים נהדרים כמו Teen Age Riot ו-Kool Thing וכו'. אבל אבל אבל. הקליבר בתחום בעיניי - הוא כמובן מר רנאלדו.

הנה הגעתי לעניין. רנאלדו הוא ה-סינגר/סונגרייטר. וזה לא בדיוק קל להתמקד באחד כזה שתמיד היה מאחורי הצמד המפורסם. רנאלדו הוא ה-אנדרדוג. גם בגיל 62, עדיין יש לו את הפנים האלה של גיק אמריקאי חולמני. מרוחק לגמרי מהזרקורים שהופנו למור וגורדון, אבל לא בדיוק גם מה"רינגו סטאריות" של שלי. מי שכונה ע"י גורדון כ"עוגן של הלהקה" באוטוביוגרפיה שלה (Girl in a Band), הביא את השירים הכי טובים בעיניי. נכון שהמוזיקה נולדה מתוך מאמץ קולקטיבי של הלהקה, אבל כמו אצל הביטלס, נראה שכל מי ששר את השיר קיבל את הקרדיט והפך אותו לשלו. לרנאלדו היו שירים שגם כללו את כל הנויז והאוונגרד הזה. אבל אלוהים הם כתובים כל כך טוב! גאדאמ יש לו פזמונים נהדרים שממש לא תשמעו ברדיו, אבל הם יכולים לעשות לכם את זה. ופה אני מגיע לאמרה העיקרית שלי בפוסט הזה. ההשוואה לביטלס בלתי נמנעת. כי לי רנאלדו הוא הג'ורג' האריסון לביטלס של סוניק יות'. שני החבר'ה ניגנו גיטרה בלהקות רוק ממש טובות ושניהם התחילו לפתח את כישרון הכתיבה שלהם עם האלבומים, כשבהתחלה התרומה ממש מינורית.

אצל האריסון זה היה ב-With the Beatles השני, אבל אצל רנאלדו זה קרה באלבום השלישי, EVOL שהחל להראות שמדובר בחבר'ה שיכולים לעשות מלודיות. וזה לא בדיוק מקרי. בתחילת דרכה, סוניק יות' הייתה אחת מלהקות הנו ווייב האנרכיסטיות עם סאונד אגרסיבי ומוטרף. רנאלדו הוא מעין סינגר-סונגרייטר שמשום מה מצא את עצמו בלהקת נויז רוק. וההשפעות שלו מראות על הכישרון. לצד דברים נהדרים ומעניינים כמו ג'ון פאהי ואורנט קולמן בין היתר ההשפעות הן גם לאונרד כהן, ג'וני מיטשל וכמובן איך לא - הביטלס עצמם. זה התחיל דווקא עם קטע ספוקן וורד אנרגטי עם הרבה התחרעות מקודשת ב-In the Kingdom #19, אבל לאט לאט, נראה שהגיטריסט הנוסף התבהר ככישרון נהדר. וזה בא לאט לאט. כל הקריירה של רנאדלו (גם הסולו) הייתה מעין להטוט בין נויז טהור לשירי פופ שכוללים אלמנטים של נויז. השיא הגדול נמצא בעיניי מן הסתם, באלבום המופת של הלהקה שמוכר עד היום כאחד שחייב להיות באוסף של חובב מוזיקה - Daydream Nation. מתוך 12 השירים שמרכיבים את האלבום, רנאלדו תרם 3 שירים.

אחד מהם הוא במקרה הטוב ביותר באלבום, Eric's Trip. ב-3 דקות פשוטות, רנאלדו מביא שיר פשוט טווובבב. אבל מה זה טוב. יש בו הכל. בתים קליטים, אקורדים פשוטים שעובדים מושלם, נויז גיטרות מתבקש וטקסט סוריאליסטי שלא מהעולם הזה. במקרה הזה, רנאלדו לקח השפעה מהמונולוג עמוס ה-LSD של אריק אמרסון בסרט של אנדי וורהול, Chelsea Girls. על הדרך, לרנאלדו יש גם קול ממש טוב בניגוד לשני חבריו שהצטיינו בעיקר בהתקפות ישירות למיקרופון. בנוסף עוד על הדרך, רנאלדו את מור מביאים וואחד של הרמוניה בין שתי הגיטרות הדיסהרמוניות שלהם, מה שמחזק את העניין שהשניים האלה בלתי נפרדים. ככה נשמעת להקה קילרית. על אף האלמנט האנרכיסטי-פאנקיסטי של הלהקה, החבר'ה פיתחו בהדרגתיות את הקטעים האלה בהופעות מה שיצר את העניין הכמעט פרוגי ביצירות של האלבום הזה. אבל פה דווקא יש לנו שיר מאוד פשוט. פשוט תקשיבו לזה. זה חתיכת טריפ. ואם כבר חתיכת טריפ, מה עם Hey Joni?

במה שנשמע כמו תענוג לחובבי ניימדרופינג, רנאלדו לוקח את הלהיט הנצחי Hey Joe ואת האישה הקדושה ושמה ג'וני מיטשל ומשלב אותם יחד לתוך התערובת הזו. השיר הזה הולך עוד יותר רחוק בכל הנוגע לכימיה בין חברי הלהקה ועם הטקסט ההזוי. הפיץ' הארמוניקס של רנאלדו את מור זה פשוט בית ספר לנגינה. מיטשל הגדולה הייתה השפעה על הסוניקס. ידוע שהסינגרית-סונגרייטרית ה"עדינה" השתמשה בכיווני גיטרה משונים ולא מקובלים שתרמו לצליל המיוחד. וגם את זה הם למדו ממנה. ורנאלדו יישם את זה נהדר והוא ממשיך ליצור מין אווירה סוריאליסטית ומוזרה של חזרה בזמן כשמסיים במשפט, it's 1962, it's 1963, it's 1957, it's 1961. המ.. באלבום יש גם Rain King שהאלמנט המנצח שבו נובע מהנויז שכמעט הופך לאלמנט הקצבי של השיר.

שני השירים מייצגים את האינדיבידואליות של רנאלדו שייחדה אותו משני הכותבים האחרים של הלהקה. מור וגורדון היו הרבה יותר ישירים-נגד ממסד-מדברים אל הכלל. רנאלדו מצא את עצמו בהתרחשויות סוריאליסטיות, בטריפים שלא נופלים מאלה של הביטניקים, בחלומות ובתהייה. רנאלדו הוא מעין ילד סיקסטיז בתוך נגן בניינטיז. וזה מה שיפה בו: החולמניות הזו, הגיקיות, הפנייה למסוימים. כל אלה תורמים ליופי של האיש לא פחות מהיותו נגן. בשאר האלבומים, תוכלו למצוא כמה רנאלדו הוא כותב מוכשר ונהדר, עד סופה של הלהקה ב-The Eternal. וגם בקריירת הסולו שלו ששווה את זה אפשר למצוא ממש שירי פופ יפיפיים ונוגים משולבים בנויז שעשה אותו לכל כך מיוחד.

באלבום שלו שיצא לפני שנה, Electric Trim כותב רנאלדו שירי פופ של ממש שמראים את ההשפעה שלו מניל יאנג, מיטשל וכל החבר'ס בעניין, אבל בדרך הבלתי מתפשרת-נויזית שמאפיינת אותו. לא מדובר בפריצת דרך כמו עם הלהקה, אבל יש פה פשוט שירים יפים שמראים שגם בגיל 62, אפשר לכתוב כמו בן 19. ובאיזשהו מובן לי נשאר במקום שונה. פשוט אפרד מכם בשיר מתוך Electric Trim שנקרא New Thing בו מדבר הגיטריסט פליט הניינטיז על הקושי להסתגל לטרנדים של פלאפונים, רשתות חברתיות ומכשירים ניידים וקלים לנשיאה כשבקליפ מסתובב הגיטריסט של להקת הניינטיז במחשב שנראה שיצא מאותו עשור ומושך את התשומת לב כאילו היה חייזר חולמני מפלנטה אחרת. ואולי רנאלדו באמת כזה? אגיד שזה מה שעושה אותו מיוחד? בין היתר. האם תהיה יותר התייחסות לאדון? אני מאוד מקווה. עד אז, נאחל לאיש מייזל טוב והרבה שנים של מוזיקה נפלאה. ונתראה בזמן הקרוב ילדים...