סה"כ צפיות בדף

יום שישי, 20 באפריל 2018

למה אני מתעסק בשנות התשעים?

שאלה נהדרת. כיליד תחילת שנות האלפיים, ברגע שבו המילניום החדש נפתח לפני העולם, אפשר לומר שספגתי הרבה מאוד דברים ניינטיזים. זו בכל זאת תקופה שלאט לאט התחילה לעבור אל הייחוד שלה לעומת העשור הקודם. עם הנוסטלגיה של אנשים רבים לשנות השישים-שבעים-שמונים על כל יתרונותיהם וחסרונותיהם, הניינטיז מתחילים גם להפוך לאיזה מין מקום מרוחק כזה, בעיקר כשמוצרי אלקטרוניקה ורשתות חברתיות שהיו בחיתוליהן בניינטיז הפכו לנחלתו של כל טינאייג'ר. אבל אם נסכים על זה, יש דברים בניינטיז שלנצח נשארים גם אצלנו "ילדי תחילת שנות אלפיים" (מותר כן?). נכון, היו מקרים בניינטיז - להקות בנים, סרטי התבגרות אמריקאים, חברים (מצטער מעריצי הסדרה....) והצפרדע המשוגעת. אבל בחייאת, עשור שהביא את סיינפלד, ביג לבובסקי, מועדון קרב, החיים המודרניים של רוקו, בובספוג, רדיוהד, ביורק, רד הוט צ'ילי פפרז, ערוץ הילדים המוקדם - ראוי לאזכור. נכון שלא הייתי בו, אבל וואלה מה שמגיע מגיע. כי יחד עם הדברים שאמרתי, יצאו שני אלבומים שאולי נופלים להגדרה "מוזיקה אלקטרונית", אבל כמה שזה הרבה יותר רחב מזה. ולמי פאקינג אכפת כשמדובר בשני אלבומים נהדרים שעדיין כיף לשמוע אותם והם פיצוץ מוח כששומעים אותם לראשונה?

שני ההרכבים הם מאזור בריטניה הגדולה האירופאית והקרה מה שתרם לצליל הייחודי והחורפי (אני אומר את זה בתסכול, כי עבר אצלנו "החורף"). הראשון הבריטי הוא שלישייה שצמחה מ(כמובן)קבוצה של אמנים בוהמיינים מחתרתיים עם רפרטואר ושם מאחוריהם כשהם ממשיכים בשיא ההצלחה לנסות, לאתגר את עצמם, לחדול מנוסחאות ולצאת מנצחים. בעוד בסקוטלנד שני אחים עד הוצאת האלבום, עם כמה EPs והצלחה מינורית במחתרת. האחד הוא כמובן מחוד החנית של הבריסטול יחד עם פורטיסהד הלא הם מאסיב אטאק והשני הוא בורדס אוף קנדה. מנסיכי ה-IDM. כל אחד מההרכבים יוצר במסגרת שונה לגמרי אלבומים אקלקטיים, אקסצנטריים ובעיקר - כיפיים.

אז באותו יום - 20.4.1998, באים שני האלבומים Mezzanine (למאסיב אטאק) ו-Music Has the Right to Children (לגבולות קנדה). למי שמעולם לא הייתה לו היכרות עם מוזיקה אלקטרונית, אני האדם הראשון לתת לו את שני האלבומים האלה. הגדולה בשניהם שהם פורצים גבולות ויכולים להישמע סופר אוונגרדיים-ניסיוניים. אבל הקטע הוא שהם גם כיפיים לחלוטין. כל אחד בדרך שונה. בואו ניכנס ככה אל האלבומים האלה ומה עושה אותם כל כך מיוחדים שאני יכול להרגיש שזה בסדר לצאת מההפסקה ולכתוב פוסט חדש.

נתחיל במתקפה המאסיבית שנבנתה כששלושה חבר'ה בריטיים החליטו לחבור יחדיו אחרי שנפגשו בקהילת אמנים בבריסטול בשם The Wild Bunch. שני די ג'ייז - אנדי וואולס המוכר בכינויו Mushroom, גרנט מרשל הידוע כדאדי ג'י וראפר/אמן גרפיטי בשם רוברט דל נ'גה (aka 3D) מחליטים לחבור יחד והופכים להיות מהאטרקציות של המועדונים בבריסטול. החבר'ה שגדלו בטריטוריות שונות של סוגי מוזיקה מגוונים והתמחו בסימפולים ומניפולציות סאונד למיניהם שהביאו לצליל הייחודי שבעצם הגדיר את הסצנה של בריסטול - טריפ הופ, יצאו עם שני אלבומים, שהביאו אותם להכרה מחוץ לבריסטול והראו כי וואלה יש פה משהו. Blue Lines ו-Protection הביאו את השלישייה לתודעה עם שירים נהדרים שחלקם עם שיתופי פעולה עם זמרות שונות. וכרגיל, כמו כל להקה בריאה ומתפקדת, גם הם התחילו לעזוב את נוסחת הטריפ הופ הידועה שייחדה אותם. הם התחילו ליצור חומרים שיחד עם האווירה האפלולית עם תופים מעומעמים, יש גם גיטרות רוקיסטיות רועשות, מקצבי היפ הופ נוקשים ומדי פעם גם הפוגות לדאב.

תוצאת תמונה עבור ‪massive attack‬‏

וכמו כל להקה בריאה ומתפקדת, גם הם נכנסים לחילוקי דעות עם ההצלחה שבאה. כדי להוסיף לכיף שבעניין, האלבום שהיה אמור לצאת למען האמת שנה לפני כן (מה שהיה הורס לגמרי את הקונספט של הפוסט) התעכב ו-3D ישב באולפן מתוסכל, כשלדבריו, הוא יוצר כמה טרקים מסוימים ובסוף זורק אותם כשהוא נכנס לפאניקה ומתחיל מחדש. אני מוצא קצת דמיון עם האלבום הזה והרקע שלו עם האלבום הלבן של הביטלס ואולי גם Strangeways, Here We Come של הסמית'ס (שלא במפתיע, הושפע מהאלבום של הביטלס). ולמה? טוב כאמור, העניין של מאחורי הקלעים ששלושת ההרכבים נכנסו למצב של מתחים וריבים תמידיים כשמגלים שהחברים הטובים בתחילת הדרך, מתחילים להתווכח לגבי כיוונים שונים. אבל יותר חשוב, מדובר באלבומים אקלקטיים. הביטלס הרשו לעצמם ללכת עד הסוף עם התנסויות כשנראה כבר שהאולפן היה נתון לשליטתם ויצרו בעקבות זאת אלבום כפול שיכל להספיק לקריירות של אמנים שונים מז'אנרים שונים.

כנ"ל לגבי הסמית'ס כשג'וני מאר מתחיל לדחוף רחוק יותר מהנישה של הג'אנגל פופ המנצ'סטרי שאפיין את הגאנג של מאר, מוריסי ושות'. וכנ"ל לגבי מאסיב אטאק שלקחו את ההשפעות המעניינות האלה, ושמרו אותם בתוך המעטפת הטריפ הופית, אפלה, עתידנית, די מיזנתרופית הייתי אומר. יאללה די לזרוק מושגים. וזה מה שאני הכי אוהב. האלבומים המבולגנים האלה שיש להם פרצופים רבים ומתפזרים למקומות שונים. רגע אחד אתה פה, אחרי זה אתה נזרק לשם. ומאסיב אטאק עשו את זה מדהים בסגנון הייחודי להם ועוד במסגרת של כלים לא חיים עם קלידים וסמפלרים, החבר'ה התפרעו עד כדי כך שהרשו לעצמם לטוס הרחק מבריסטול אל אזור הבלקניים. והאקלקטיות מומחשת ברצף שירים מנצח. 4 השירים שפותחים את האלבום, אחד אחד בתורו פשוט מפציץ ומפתיע אותך, מרגש אותך, מזיז אותך מבחינות שונות. בחיי שהאלבום הזה יכל לעמוד בזכות עצמו עם הארבעה האלה - Angel, Risingson, Teardrop ו-Inertia Creeps.

כשהאלבום נפתח במקצב הטריפ הופי האפל, אתה עדיין לא מצפה למה שהולך לבוא. מי שהכיר את מאסיב אטאק בזמנו, יכל לחשוב שאולי מדובר בעוד אלבום טריפ הופ קלאסי עמוס השפעות פיוז'ן וג'אז עם סימפולים למיניהם. אבל Angel זה כבר סיפור אחר. מתקפת רוק אלקטרוני אפל וחסר רחמים. בשורה הסופר קליטה "you are my angel" שמושרת בכזו סליזיות אפלה שכזו, יש אפקטים מבצבצים, אווירה אפלה שמתפתחת בקרשנדו עד לשיא. פתיחה עם ביצים שפותחת את האלבום ללא רחמים עם גיטרה שעד אז, לא הייתה נהוגה להופיע בצליל הבריסטולי המאופק של החבר'ה. מי שלא ציפה למצוא אנרגיות מטורפות, שיחשוב שוב. אבל הקטע אחריו Risingson, אוי אלוהים יודע כמה זמן בחושך הם היו כדי לייצר קטע כזה אלגנטי, אפל, עתידני ואפילו די מפחיד.



הכל עובד בקטע הזה, הדיבור האדיש והמיזנתרופי, הכניסה למעין פזמון "dream on" שהחבר'ה שרים כמו מלאכים בשמיים אפלים ואווירת האמביינט שתורמת לעניין המסתורי. בואו לא נשכח גם את הגיטרה השטנית שמתפתלת בתגבור אפקטים שגורם לכל העסק להיות יותר מטריד. כל מילה תהיה מיותרת ומספיק לי שאני אפנה אתכם ללינק כדי שתקשיבו למה שהולך פה. לא האמנתי שאפשר ליצור אווירה סופר אפלה ממה שיש ב-Risingson - האהוב עליי מבין הרביעייה והיחיד ממנה שלא יצא כסינגל, ואולי יש סיבה....



אבל אל חשש, מאזינים יקרים. מאסיב אטאק מתחשבים בכם ובאים להרגיע אתכם וללטף אתכם ברוך בתוך הגשם הקר והסוער עם Teardrop. כנראה הקטע המפורסם ביותר באלבום. על סולם לה מאז'ורי ובמספר אקורדים, יוצרים החבר'ס שיר יפיפה ונוגה. הסיבה? גברת אליזבת פרייז'ר. אקס קוקטו טווינס, היא מלטפת בקולה הנוגה ומביאה איזה משהו יפיפה לתוך התערובת הזו של המתקיפים המאסיביים. שוב, לא יכול להגיד הרבה מלבד העובדה שהשיר הזה הוא פשוט יופי טהור.



והשיר האחרון ברביעייה הפותחת, Inertia Creeps הוא ההפתעה הגדולה של האלבום. שילוב של האלקטרוניקה האפלה בתוך מקצבים אנדלוסיים. כל העסק נהיה אקסטזי יותר ואפשר להגיד שפה השיא הגדול של האלבום הגיע. הפלורליזם המוזיקלי של הדיסק משתקף ברביעייה המנצחת הזו. ונכון שיש שם עוד שירים נהדרים עם מקצבים שבורים ומפחידים, גיטרות פאנק מלוכלכות או סימפולים מדהימים כבדרך כלל, אלה ארבעת השירים הפותחים שמייצגים הכי טוב את הבוידעם של מאסיב אטאק.



אחרי האלבום הזה כאמור עם כל הריבים, עזב Mushroom את ההרכב. למרות שהיו אלבומים טובים אחרי, נראה שמאסיב אטאק מעולם לא הצליחה שוב כמו עם Mezzanine שהציב אותה סופית במפה והפך אותה לענקית. אנשים אומרים שאלבומים אקלקטיים מאבדים את הפוקוס בגלל הרצון להיות בכל הרבה מקומות. אבל הנה לכם אלבום עשיר בסגנונות וצבעים שונים הופך להיות לידוע ביותר של מאסיב אטאק שבצדק. מוזיקה מאתגרת יש שם, אבל גם יפה, מרגשת וכיפית. נעזוב את מאסיב אטאק עכשיו ונגיע אל שני אחים מוכשרים מסקוטלנד שכבר מגיל 10 התעניינו בצלילים כשהקליטו על רשמקול וסימפלו קטעים מסוימים.

ב-1995, שני האחים מייקל ומרקוס אוין (אין לי מושג אם רשמתי את זה נכון) סנדיסון מקימים את Boards of Canada ופועלים גם הם בתוך קבוצת מוזיקאים בשם Hexagon Sun. הם מוציאים כמה מיני אלבומים שמי ששומע אותם הם בעיקר חברים ולייבלים. ואז, אחת מקלטות הדמו הגיעו לידיו של שון בות'. איש אוטקר מצמדי האלקטרוניקה הניסיונית הקיצוניים ביותר (גם לאוטקר מגיע פוסט מתישהו). עד 1998, בתקופה של 3 שנים, מקליטים צמד האחים את מה שירכיב את ה-אלבום Music Has the Right to Children. סקרצ'ינג, סימפולים, קלידים, מכונת תופים. הכל הוכנס לכל המסיבה הזו כשנוצר אחד האלבומים הכי מדהימים אי פעם. הרפטטיביות, המקצבים שמניעים את הראש לצד הפקת האמביינט המינימליסטית, המנגינות הקליטות שמשמות כמעט איזה מין "תירוץ" למקצבים.

תוצאת תמונה עבור ‪boards of canada 1998‬‏

אם תשאלו אותי, בריאן אינו עמל על יצירת האמביינט רק כדי שבסוף 20 שנה אחרי שעשה את זה, יבואו שני אחים סקוטים ויעשו אלבום אחד זורם, מעניין, אבל קליט שלא משנה אם מרוכזים בו או אם הוא משמש לרקע, הוא פשוט עושה את העבודה. Music Has the Right to Children הוא יצירה מושלמת. תגידו מה שתגידו - אלקטרוני, IDM, פסיכדליה, אמביינט, לא אכפת לי. זה אלבום מושלם. הכל עובד שם. ואני אמנם חושב על זה עדיין, אבל סיכוי גדול שאת האלבום הזה הייתי לוקח לאי בודד (יחד עם מערכת שמע כמובן בתקווה שיש נקודת חשמל...). מאז הצמד המשיך ליצור דברים טובים, אבל כמו האלבום הזה לא היה ולא יהיה. צריך הרבה דמיון, הרבה יצירתיות והרבה רוח ילדותית כדי ליצור דבר כזה. זה לא הטירוף של אפקס טווין או אוטקר. זו יצירה מדדטיבית לפרקים, מרגיעה אבל לא מרדימה. היא דורשת שיקשיבו לה, בדיוק כמו ששם האלבום דורש וזה נכון לגמרי. כי המוזיקה צריכה את הילדים שיצרו אותה. היא לא יכולה להיות מוגבלת ולהיות מחושבת מדי. היא צריכה ילדים נצחיים כמו האחים סנדיסון שיוצרים אווירה ייחודית שמספיק שאדבר כי אני חושב שכל מילה נוספת תהיה מיותרת.



אז הנה 20 שנה, שנות התשעים, שני הרכבים, מוזיקה אלקטרונית. מוזיקה טובה. פשוט מוזיקה טובה. מקווה שנהניתם ילדים, מקווה שהיה חג טוב. תודה לכם, תודה למאסיב ולבורדס על המוזיקה הנהדרת ונשתמע.
תוצאת תמונה עבור ‪90s‬‏

אין תגובות:

פרסום תגובה