מוות סימבולי

היי יודעים? אין פה הרבה דיסטורשן לדעתי ולכן אני חושב שאולי כדאי עוד קצת לחזור למטאל שאני כל כך אוהב. כשאני מסתכל על הבלוג, אני רואה שאין מספיק דברים שאני עדיין אוהב ואמנם פחות מקשיב להם, אבל היו חלק מאוד גדול אצלי בעבר. לכן היום, אני מאוד אשמח להסתכל לאלבום קלאסי שכנראה הוכיח סופית שאני אוהב דת' מטאל. בזמנו לפני הרבה הרבה זמן, אני לא הייתי אוהב גראולים. זה פשוט היה נשמע לי לא מלודי ולא עובד עם מוזיקה. מה אתם אורקים? בחיית רבאק. אבל לקח זמן קצר להבין שוואלה אני טעיתי בענק. זה התחיל עם אורפנד לנד, עבר לאופת', עד שהגעתי למעשה ללהקה שהתחילה את הכל, או למעשה לאדם אחד שהתחיל הכל. ולמרות שהוא מי שהביא את הגראול, הוא עשה את זה בצורה שונה. יותר כמו צרחות אמיתיות מלאות זעם וייאוש, שבאמת עשו לי משהו כשהקשבתי לזה לראשונה. משהו שלא קורה הרבה היום (אני אודה שאני מתקשה למצוא להקות דת'/ברוטל/ווטאבר עכשוויות שאני מתחבר, כיוון שרובן תוקעות גראולים בכל שנייה ולא תמיד בהצלחה).

ואיזו להקה תמציא את הדת' מטאל אם שמה הוא לא דת'? אז אני אשמח לדבר קצת על הגדולה של צ'אק שולדינר. a nice jewish boy שגדל תחת סביבה מאוד מגוונת מוזיקלית ולצד המטאל, תמיד לקח השפעות ממקורות שונים ומשונים. אני יכול להגיד בלי שום ספק שצ'אק היה אחד המוזיקאים הכי מוכשרים שעולם המטאל אי פעם ידע. אני יכול לספור על כף היד מוזיקאים גדולים בז'אנר. הוא ידע מה הוא עושה, היה לו רקע עשיר במוזיקה והוא ידע איך להתקשר לקהל שלו. טוב הרי אז לא היה דבר כזה "מלודיק" כי הכל היה מלודי (כמעט). אז הנה ב-1995, דת' מוציאים את מה שנחשב, המאסטרפיס שלהם, אחת היצירות הגדולות של הדת' מטאל, המטאל בכללי ואלבום שכל חובב מוזיקה צריך לשמוע, גם אם הוא מתעב גראולים.

שולדינר המנוח, הגיע בעיני רבים לגדולה עם Symbolic. שמה נראה שהכל התחבר. כל מה שהלהקה עבדה במהלך כמעט 10 שנים בצורה קשה הגיע למימוש מלא. זה אמנם לא הpure דת' מטאל של האלבומים הראשונים. אבל בכל מקרה, זה פאקינג אדיר. זה אלבום שניבא את הפרוג דת'. קשה לחשוב איך להקות כמו משוגע היו מגיעות לולא האלבום הזה. אבל מה שמדהים באלבום הזה למרות הטכניות, האווירה הסופר מטאלית, עדיין יש פה ריפים מעולים, לחנים גדולים וגם מדי פעם הפסקות מדיסטורשן שנותן לזה טיפל'ה אקלקטיות. דת' אמנם הגיעו למה שיגידו השיא שלהם עם האלבום האחרון, The Sound of Persevarance, אבל בייסקלי, זה התחיל עם Symbolic שהיה אפשר להבין שהוא הולך להגיע עם אלבומים כמו Human ו-Individual Thought Patterns.

מה הופך את Symbolic לאלבום כל כך טוב? יש פה מוזיקה ממש טובה. יש פה כאמור מלודיות, ריפים ממש קליטים וטובים, והסולואים הו הסולואים ה-וואו כל כך מצדו של מר צ'אק "אני לא אהבתי לנגן את למרי היה טלה קטן בילדותי" שולדינר האדיר. אפילו היום, בתקופה שאני מחפש מוזיקה עם פחות עומס של רעיונות, בלאסט ביטים וסולואים שוויצים, הסולואים של שולדינר ממשיכים להפיל לסתות בנוסף להפעלת קהל שלם להדבנגינג. גם כשיש טאפינג, כנראה אחת ה-טכניקות להשווצות על הגיטרה, צ'אק נותן את זה בקטעים שצריך. לדוגמה, 1,000 Eyes שם יש קטעים שצ'אק נכנס עם הטכניקה לצד ריף סופר שטני.

בנוסף למוזיקה, בואו נדבר פה על הגראולים. צ'אק לא נותן גראולים כמו שהיום מכירים. אנחנו שומעים פה קול אנושי צועק, כועס, שטני ביותר וכואב. זו הבעת רגשות אמיתית. בניגוד לנושאים הטיפוסיים של דת' מטאל (יענו זומבים, מפלצות ושאר ירקות), המילים בכיוון יותר שונה. חיפוש עצמי, נפש האדם המורכבת ונושאים הרבה יותר פילוסופיים וצ'אק מביע את זה בצורה הכי כואבת ואנושית שיכולה להיות. זה לא הולך להיות כל כך כיף כשקוראים את המילים. אם יוצאים רגע מהמוש פיט, קולטים פה דברים שלא מצפים לשמוע בשיר המטאל. וכשצ'אק עושה את זה, זה נשמע נכון ואמיתי.

זה מטאל

אבל בכל מקרה כמה נפלא האלבום הזה. אפשר לספור רגעים מדהימים שקשה לשכוח כאן. שיר הנושא הוא כנראה ה-שיר של הלהקה בעיניי. יש בו בדיוק את כל מה שמוכיח למה דת' היא להקה כל כך מדהימה. ריף קליט ועוצמתי, גראולים אכזריים של צ'אק, רמת נגינה גבוהה ועדיין, לא מאבדים את הנגנים ואין פה אוננות על הכלים. זה המקום לשבח גם את הנגנים בלהקה שבלעדיהם צ'אק לא היה מממש את החזון האולטימטיבי שהוביל ליצירת ז'אנר חדש. ג'ין הוגלן המתופף פשוט חיה. שינויי המקצבים, התיפוף הכל כך מהודק שתוקף אותך מדי פעם כמו משין גאן ולפעמים פשוט גורם לך פשוט לתת הדבנגינג כמו שאמור להיות. וזה נשמע טוב מאוד בשיר. במשך שש דקות, הלהקה נותנת פה מתקפה אדירה וכותשת את המאזין. ככה הגיעו משוגע, אופת', גוג'ירה ועוד ועוד ועוד.

אבל היי יש לנו פה עוד דברים נפלאים. Empty Words שנותן בfeel ענק, הקלאסיקה Crystal Mountain עם האלמנטים המזרחיים(!) וגם גיטרה אקוסטית לקראת הסוף. כאמור גם 1,000 Eyes שהציג ריפים שטניים לצד סולואים אדירים. Misanthrope שתמיד מעולה למוש פיט עם הפזמון הכל כך בלתי נשכח. וה-יצירה של האלבום. האפוס המסיים Perennial Quest פרוג דת' כמו שצריך להיות. צ'אק נשמע שם במלוא השטניות כשהוא מגרגל. שבנוסף לכל הדיסטורשן, שינויי המקצבים והנגינה הגבוהה, הלהקה יוצאת בסוף להפוגה אקוסטית מלנכולית מין פסיכדלית שכזו שמסיימת את האלבום הכל כך רועש הזה בשקט נוגה ודרמטי שמסיים בצורה נפלאה, אלבום אדיר. אלה הם רק רגעים מועטים מתוך כמות האנרגיה המבורכת שיוצאת מהאלבום הזה שצריך להיות האינטרו של כל מי שרוצה להתחיל לשמוע דת' מטאל.

דת' כיקירי הבנות

אפשר לתהות מה היה קורה אם שולדינר לא היה עוזב בטרם עת ב-2001. האם היה ממשיך לנגן בסגנון הדת' שהמציא ואולי משכלל אותו? אולי עובר לדברים חדשים? מחזיר את דת' בחזרה? מי יודע.. את Symbolic אפשר לראות כאחד מהישגיו הגדולים ביותר כמוזיקאי. יש שיעדיפו את הדת' הקלאסי של אלבומים כמו Scream Bloody Gore, יש את אלה שיעדיפו להקשיב לממשיכי דרכו של צ'אק בלהקות דת' שונות. אבל את הדבר הזה שהם יצרו בתקופה 1991-1998, הייתה אחת התקופות המעניינות, החדשניות והמדהימות ביותר של שולינדר, של דת' ובכללי של המטאל. הכיוון היה הרבה יותר פרוגרסיבי. יותר טכני, אבל ממש לא טכנוקרטי וחסר רגש. גם כשדת' ניגנו מתוסבך בנגינה שכל ילד בן 13 יכול לחלום עליה, הם היו בשיא מבחינה רגשית. לא כמו הרבה להקות בעיקר מתחום הפרוג מטאל שרוב הזמן מאבדות את המאזינים מאובר טכניקה. לא אצל דת'. בדרך נאמר שהיוצרים של דבר מסוים יותר טובים מממשיכי דרכם. זה נכון גם לגבי דת'.

אחת הלהקות היחידות שיצרו דת' טכני מלא רגש בנוסף לכל האורגזמה המוזיקלית-טכנית שיש שם. זה נשמע בצורה נפלאה ב-Symbolic. גם לאנשים שלא אוהבים דת' מטאל וגראולים, כדאי לבדוק את האלבום כי יכול להיות שדעתם תשתנה. כי כמו שאמרתי, צ'אק לא מגרגרל כמו שצפוי, הוא פשוט שופך את כל מה שהוא מרגיש. זה אלבום שאדם חייב לשמוע לפחות פעם אחת בחייו. אפילו היום, כשאני בתקופה של התרחקות ממטאל (לא שומע הרבה בזמן האחרון) ומחפש יותר חזרתיות וחופש במוזיקה, אני לעולם לא שוכח את מה שדת' עשו למוח שלי בכיתה ט'. זהו אחד האלבומים הגדולים שיש במטאל. המהפכות שנוצרו בעקבותיו הפכו למין אבן בוחן שיש היום בלהקות מטאל מודרניות. אבל עדיין אין כמו דת'. ככה עושים דת'. זה פשוט מעולה. זהו שום מילים מעבר לזה. אם אתם תיתקלו בעטיפה הממש מוזרה וסוריאליסטית אפרורית שכזו ולא מובנת בשיט, תדעו שמדובר במשהו אדיר. טוב זה היה נחמד, הרבה זמן לא היה פה מטאל. אז תודה לצ'אק, תודה לכם. נתראה בפוסט הבא.