אישיות שונה באמצעות מסכה

בחיים, יש מקרים שבהם בן אדם לא בדיוק מתחיל בדרך שמכירים אותו. זה הוא, אבל הוא עדיין לא מצא את עצמו והוא עדיין לא גיבש לעצמו את הזהות הייחודית שלו. יש מלא דוגמאות. דאלי למשל. בתחילת דרכו, לא צייר בסגנון הסוריאליסטי-ביזארי-חלומי שהפך אותו לסלב שהוא. הוא צייר בהתחלה בסגנון הקוביסטי בהשפעת פיקאסו. נדרש זמן מסוים עד שהוא גיבש את מה שבמוחו והגיע ליצירת אחד הסגנונות היותר מעניינים של המאה ה-20, כשהוא מגיע למעמד של אמן חשוב ומיליונר. ג'יימס ג'ויס, אחד המוחות הגדולים בספרות של המאה ה-20 (ואני באמצע קריאת המאסטרפיס שלו יוליסס, שרק גורם לי להבין שהוא הסופר האהוב עליי), הוציא בתחילת דרכו את אוסף השירים "מוזיקה קאמרית", אוסף של פואמות שכתב, שהיו בעיקר שירי אהבה ליריים ויפים. כמה שנים לאחר מכן, הוא יטריף את הפרופסורים המכובדים באוקספורד, את אנשי המעמד העליון של אנגליה, ועד היום גורם לאנשים לשבור את הראש עם ספרים כמו "יוליסס". ספר שמתאר התרחשות של יום אחד בסגנון כתיבת זרם התודעה. מסיטואציה אחת, גולשת הדמות אל מיני מחשבותיה עד לדברים הקטנים ביותר. עם כל העומס מידע ב-800 עמודים האלה, אפשר לאבד את עצמך. איפה זה ואיפה "מוזיקה קאמרית"?

ויש אחד, שאני ארצה לדבר עליו. מוזיקאי אדיר, גאון עם חזון נפלא שלמרבה הצער, לא מספיק מוערך, בעיקר כנראה בשל העובדה שהוא עבד עם רבים מפורסמים ממנו, למרות שגם השם שלו מעורר כבוד בקרב המוווון. אני מדבר על ג'ון קייל. אחרי לו ריד במה שכתב בוולווטס עם Heroin בפוסט הקודם, אני רוצה להגיע אל החבר הנוסף בלהקה הזו, לא פחות משפיע. ולמעשה, האיש שבזכותו, כנראה הלהקה הזו לא הייתה מגיעה להכרה שהיא מקבלת. ריד היה אוונגרדיסט כן. אבל קייל הוא זה שהביא את הרוח האקספרימנטלית ראשון. זה כמו שנוהגים לייחס ללנון כראשון שהצית את המהפכה המוזיקלית בביטלס עם גילוי החוגים האוונגרדיים, כשלמעשה מקרטני היה הראשון. ככה גם עם קייל. בואו נשים את הכל על השולחן.

קייל הוא וולשי שנסע לארה"ב כדי לנגן עם אחד מהגדולים שבמוזיקה המינימליסטית, לה מונטה יאנג. אחד השמות היותר גדולים ומעוררי מחלוקת במוזיקה הקלאסית המודרנית של המאה ה-20. הוא מי שהביא את הדרון למערב. אותו תו שמתנגן לו ומתנגן. קייל שראה וספג את זה, לא התעניין בדיוק בלכתוב עוד יצירה קלאסית מודרנית שתתכתב עם יאנג, טרי ריילי ודומיהם. באותו זמן, מוזיקת רוק עניינה אותו. וכשהוא נפגש עם ריד אי שם ב-1964, השניים חברו והיו לאחד הצמדים היצירתיים שהמוזיקה אי פעם ידעה. אבל מה שכן, עם כל ההערכה והכבוד כלפי ריד, הוא משך לכיוון יותר פופי. שזה נפלא. אבל קייל הביא מבחינה מוזיקלית את הביצים במוזיקה שלהם, את הויולה המטרידה, הדרונים. ובלי קייל. רוב הסיכויים שאלבום הבננה לא היה נשמע כמו שהוא היום, וספק גם שעולם המוזיקה היה כמו שאנחנו מכירים אותו.

אז אחרי White Light/White Heat אחד האלבומים הכי מדהימים שאני מכיר, התחילו חילוקי הדעות. או הפופ הרך והמלודי שריד רצה, או האוונגרד האקספרימנטלי והמוטרף שקייל משך אליו. האלבום ההוא באמת היה אותו צד של קייל. ואז, בסוף שני החבר'ה אחרי 4 שנים שהכירו, נכנסו למצב יריבות. קייל עזב את הולווטס, הם עברו לכיוון יותר רך, שאני אישית מאוד מאוד אוהב. אבל מה שהיה עם קייל, אי אפשר לשחזר. סופה של הלהקה ב-1970, הייתה תחילת הקריירות של שני החבר'ה המרכזיים בלהקה. ריד וקייל הוציאו שני אלבומי בכורה, שכמו שכתבתי פה, לא ייצגו בשיט את מה שהולך לבוא, ולסגנונות הייחודיים שלהם (ובדרך גם שיתוף פעולה באייטיז). ריד שנתיים אחרי פירוק הוולווטס, הוציא אלבום אחד שבזמן אמת לא נקלט, ולא באמת הביא להצלחה, למרות שהוא באמת טוב ואיכותי בתוכן שלו.

קייל גם הוא יצא עם אלבום שלא בדיוק הפך אותו לכוכב המרכזי או שם אותו על השער ברולינג סטון, אבל מה שכן, זה אלבום יפה, טוב ונפלא שלא מנסה להרשים אף אחד. ועליו אני ארצה לדבר. על Vintage Violence. בניגוד למה שאפשר לחשוב על קייל, האיש שאחראי על הויולה המטרידה בשירים כמו Venus in Furs, Heroin ו-Lady Godiva's Operation, מדובר באלבום סופר מלודי, סופר כיפי, שמאוד נעים לשמוע. אז איך יכול להיות, שאלבום עם שירים כל כך יפים ונהדרים לא מצא את עצמו במצעדים? היו ביקורות טובות, אז יכול להיות שפשוט בתקופה שהיה פרוג רוק, הבי מטאל, גלאם וג'אז פיוז'ן אלבום עם שירי רוק פשוטים לא בדיוק עשה את זה? לא יודע. אבל מה שאני כן יודע, שמדובר באלבום יפיפה שדווקא העובדה שהוא לא מנסה להרשים אף אחד, הופכת אותו לנהדר ומדהים.

מסתכלים בעטיפה, והדברים שפתחתי איתם את הפוסט הזה מתבהרים. קייל עם מסכה מזכוכית על הפרצוף, עטופה בניילון. לא צריך להיות עם תואר באמנות כדי להבין מה עומד מאחורי, למרות שקייל אחרי זה הסביר באוטוביוגרפיה שלו: "לא באמת רואים את האישיות". קייל איש האוונגרד של הולווט אנדרגראונד, מי שניגן עם לה מונטה יאנג, בשירי רוק ופופ קלילים, קצביים ויפים. זה לא מה שקייל רצה להראות לעולם. האוונגרדיסט במסכה של מעין סינגר-סונגרייטר שכזה. זה לא אלבום רגיל של קייל. אין לו את השילוב הזה של האקספרמינטליות הייחודיות שלו עם שירים טובים באלבום כמו Paris 1919, הוא ממש לא קלאסי מודרני כמו The Academy in Peril והוא בטח לא קודר כמו Music for a New Society. אבל דבר אחד יש באלבום הזה ובקייל שאי אפשר לקחת ממנו, וזה כתיבת השירים. נכון זה לא קייל שמכירים ואוהבים. אבל יש תלונות עם שירים כל כך פאקינג טובים? זה לא אלבום מייצג של קייל, אבל הוא בהחלט צריך לקבל התייחסות יותר גדולה.

אפשר לתאר סיטואציות לשמיעת האלבום הזה. בלילה מאוחר אחרי בילוי עם חברים, בהליכה, וסתם להקשיב כי אוהבים את זה. קייל בעיניי כתב פה שירים יפים שראויים להיות בפנתאון האישי שלו. כן עד כדי כך. הוא לא מושלם. בואו נשבור את זה. הוא כולל בתוכו שירים קצת יותר נשכחים, יש בו קצת תחושות שהשירים נמרחו בחלקם ולפעמים מאבדים קצת את העניין, אבל זה ממש לא אומר שזו חוויה שלא שווה את זה. אחרי שדיברתי עם חבר בטלפון, עוד אחת ממיני השיחות הארוכות שלנו, הוא דיבר על האלבום הזה ואמר שלמרות שלא מדובר בפריצה גדולה ומשמעותית, עדיין מדובר באלבום ממש טוב. ואני מאוד יכול להסכים עם זה.

לאלבום הזה יש פנינים להציע. משירים קצביים ושמחים, לפזמונים יפים, ובלדות מרגשות. יש רגעים באלבום הזה שאני אשמח מאוד להרחיב עליהם כדי להמחיש כמה האלבום הזה באמת נפלא ולא שולי כמו שאפשר לחשוב על אלבומי בכורה של אמנים רבים. Hello There פותח את כל הבאסטה באווירה כיפית, קצת פאבית, שיר רוק נ רול מגניב, שבו קייל מספר בניגוד ללחן הקליט, סיפור סוריאליסטי משונה ומטריד עם שורות כמו "settled down in the mud, giving everybody blood it's not such a beautiful thing to do" הא....?.. אבל בכל מקרה עם הנרטיב המעניין, יש פה משהו טוב, אפשר להזיז את הראש לזה. ובעיקר כיפי ונפלא הפזמון שבו קייל וכל החבר'ה (הלהקה שהוקמה לסשן הזה שקראו לעצמם פינגווין) שרים למאזינים (בקטע שאפשר גם לשיר כולם ביחד) שלום לכולם ומצטערים שהם צעירים מדי בשביל כל זה ושהם יחזרו בשנה הבאה.

עוד שירים כמו Adelaide גם הם, שיר טיפה בלוזי על מקום שאליו קייל ירצה ללכת. ושוב פעם, זה קליט, זה כיפי, זה טוב, יש לו פזמון לא רע. בין כל אלה, אפשר גם למצוא את Cleo הפופי והפשוט. שיר אהבה פשוט עם שום דבר עמוק, עם קייל מחקה להיטי פיפטיז מתקתקים שכאלה, ועד כמה שזה נשמע רע, זה בהחלט ההפך. עוד שירים כמו Bring It on Up ו-Charlemange גם הם פשוט נפלאים בפשטות ועושים את העבודה מעולה. אבל בין כל אלה, נמצאים קטעים עמוקים יותר, קצת יותר קשים, שחושפים את הצד האחר של האלבום הזה ושל קייל. עד אז, לא שמעו אותו כל כך פתוח ואישי, ומלבד העובדה שיש מוזיקה טובה, יש גם עוד משהו מאחורי זה.

שיר כמו Please שעוסק בהזדקנות. קייל מפחד להזדקן, הוא מפחד שמהתהליך הוא אפילו לא יוכל לבצע פעולות פשוטות כמו התעטשות (won't you help me sneeze), קייל פונה אלינו כמעין בחור מסכן וחרד. הוא חרד מהזדקנות, כשבסוף הוא מגיע לעובדה שאולי זה לא כזה נורא, אבל כל זה מסתיים בנימה שהופכת את המסקנה ההיא לצינית כשהוא מבקש מהמאזינים: "בואו תבקרו אותי בקרוב, אחרי שתחזרו מהירח". שיר כמו Ghost Story כשמו כן הוא, עם מנגינה מאוד משונה וקצת שטנית, סיפור רפאים שכזה שמסתיים בצורה מטרידה ועוצמתית וכמובן, הבלדה המלנכולית היפיפיה, Amsterdam.

קייל בגיטרה אקוסטית, שר על אהובתו שחזרה מאמסטרדם. אפשר להבין מה קרה שם. הוא מספר שהיא הפכה לאחרת, ולא לטובה. אולי קצת כמו השיר "דם" של אהוד בנאי, קייל מדבר על מה שאמסטרדם עשתה ליקירתו. ועם כל זאת, בניגוד לבנאי שממשיך להשמיץ את העיר וכועס על מה שהיא חוללה לו, קייל מאמין ש"המסע עשה לה טוב". קצת משונה, קצת סותר וקצת מעוות לשמוע את זה, אבל ככה קייל מסיים את הבתים ואת השיר במעין מנטרה שכזו. אז האם אמסטרדם באמת נפלאה כמו שהוא אומר והלחן פשוט מטעה אותנו? מה הוא מנסה להגיד לנו כאן? זה שיר מלבד העובדה שהוא יפיפה בקדרות שלו, הוא גם אניגמטי וקשה להבנה, כשקייל מדבר על משהו אחד ועובר למשהו אחר. אבל מעל כל ה-11, בולט שיר אחד יפיפה וגדול מהמכלול, שאני לא מבין איך, איך לעזאזל הוא לא הפך ללהיט גדול הוא השיר השני.

Gideon's Bible הוא שיא האלבום מבחינתי. כבר על ההתחלה, יש לו את כל המרכיבים שגרמו לי להתרגש וכמעט קצת לבכות מהיופי שלו כששמעתי אותו לראשונה. זה שיר מאוד פשוט, מאוד יפה, עם תוכן שאולי קצת פונה לטריטוריה אנטי דתית (holding on with both eyes to things that don't exist). עם פזמון כובש. איך זה לא הצליח? עוד אחד מהסיבות ליופי העצום של השיר הזה הוא הקול של קייל. עם המבטא הכל כך וולשי שלו, הוא שר בצניעות כזו, כמו מין זמר פופ נאיבי. האופן שהוא מגיש את השיר הופך אותו ליפה יותר, באופן שרק מחזק את הדעה שלי שבאמת מדובר באחד השירים היפים באלבום, מהשירים היפים של קייל, ובכללי אחד השירים האהובים עליי.

כאמור, Vintage Violence על כל הקסם הנאיבי שבו, לא בדיוק הפך את קייל לכוכב. התהליך הזה הגיע מאוחר יותר. אבל ב-2001, כשהוא עבר רימסטר, הוסיפו לו שתי רצועות בונוס. ועל אחת מהן, אני אשמח להתעכב בפסקה. הקטע האחד הוא עוד גרסה לFairweather Friend. נחמד, אבל אפשר היה להסתדר בלעדיו. האחד המיוחד הוא Wall. כאן, חוזר קייל האוונגרדי שאנחנו מכירים. קטע שהוקלט בסשן של האלבום, וכנראה ירד כי הוא לא התאים לרוח של האלבום. בכל מקרה, טוב שהוא חזר. ואני באמת חושב שהוא נחוץ להיות לסיום האמיתי של האלבום. זו רק הויולה של קייל. מדיטציית דרון. אקסטזה משונה ומעניינת שפשוט באה ושוברת את האידיליה של האלבום. Wall הוא באמת חומה. חומת סאונד של ויולה. מעין צפירה יפיפיה שכזו ששולחת אותך למקומות אחרים. זה ידוע אצל קייל, אבל זה לא נמצא באלבום הזה. שומעים את ההשפעות של מורו ורבו של קייל, יאנג וגם חבר'ה אחרים כמו טרי ריילי וגם אם חושבים על זה, קצת סטיב רייך. שנתיים אח"כ, הוא יתנסה במוזיקה קלאסית עם The Academy in Peril. ובכל מקרה, Wall עומד כקטע חריג בתוך האלבום החריג הזה. דרון משונה שמסתתר בתוך אסופת שירים יפה. הוא לא מתאים לאווירה של האלבום, אבל הוא כן מוריד את הניילון והמסכה מקייל. כמה נפלא.

בשנים שלאחר מכן, קייל יעשה דברים רבים שמצדיקים את כל מה שנאמר עליו כאמן פורה ומבריק. הוא שיתף פעולה עם טרי ריילי, הפיק את ניקו, הוציא אלבומים גדולים משלו. עשה הופעה עם ניקו, בריאן אינו וקווין איירז ואפילו שיתף פעולה עם ריד. היום, קייל כבר לא צעיר, אבל רחוק ממה שתיאר ב-Please. עם אלבומים גדולים שמאחוריו שהולכים לנושאים קשים ולחקירות שונות של מוזיקה שלא היו, זה נחמד וכיף להגיע ל-Vintage Violence. הוא לא מזיק, הוא לא עושה צרות, ושוב אני אדגיש הוא לא מנסה להרשים אף אחד, אבל השירים שלו הם אלה שהפכו אותו לאלבום נפלא במיוחד. הפרסונה המוכרת של קייל שהתגלה בוולווטס לא התבטאה פה (חוץ מWall), אבל אי אפשר להגיד שמדובר באלבום חלש ששווה לדלג עליו. הוא ממש לא מושלם, והוא לא בדיוק זה שייכנס לטופ 10 שלכם (אלא אם כן יש פה), אבל אי אפשר לקחת את הגדולה של האלבום הזה עם השירים שלו. יש בו הרבה gems, כשמביניהם בעיניי מנצנץ Gideon's Bible ועוד הרבה שירים שפשוט עושים טוב.

הלוואי והייתי נולד לפני אלף שנה

לפני שאני מתחיל, זה פשוט בא לי עכשיו! הקשבתי שוב פעם לאלבום המדהים הזה ופשוט רציתי לכתוב על זה.

אז, לפני איזה שבועיים וקצת, חגגנו 50 עגול ומכובד לאחד ה-אלבומים. מה לא נאמר עליו? על מה לא שיבחו? על התעוזה שלו? על החוסר הצלחה שלו? שכל מי ששמע אותו אחרי זה הקים להקה? כולנו כבר יודעים (אוי כמה שאנחנו יודעים) על הגדולה של The Velvet Underground & Nico, האלבום שפתח בפניי כל כך הרבה שערים. השער שלי לפאנק, ז'אנר שבמשך שנים סלדתי ממנו בגועל עד לפני שנה, הראה לי שאפשר להיות מורכב בדרך אחרת. אפילו עם העטיפה שלו והעובדה שוורהול היה המנהל של הוולווטס לתקופה הכניס אותי לפופ ארט. אחד מהזרמים שפחות אהבתי במאה ה-20, כשיש דברים כמו סוריאליזם, קוביזם, דאדא ועוד ועוד... בכל מקרה, אני לא מתכוון עכשיו לספר על פיסת האמנות המדהימה הזו. עשו את זה לפני, יעשו את זה עוד הרבה וסביר להניח שיום יבוא וגם אני אחטא ואכתוב גם.

אז לפני שנגיע לנושא העיקרי, אני אחזור לפני שנה. אני התחלתי כיתה י'. עדיין הייתי פרוגר בכל רמ"ח איבריי, גם משיכה למטאל - קרה. אחרי זה הגיע קצת ג'אז. אבל המפץ הגדול של הטעם המוזיקלי שלי. התחיל לפני שנה. זו הייתה שנה נהדרת שנחשפתי לכל כך הרבה סגנונות, אמנים, בלוגי מוזיקה, מאמרים, סרטים, ספרים ועולם ומלואו בכל מה שקשור לאמנות. אני התחלתי להיפתח, בראש, באוזניים, בעיניים. כל מיני דברים שונים. ובניגוד לתפיסה שלי בעבר, שלהקות הן בעצם ה-דבר והן האידיאל שצריך לשאוף, כשבקריירות סולו יש פה ושם כמה הברקות אבל בייסיקלי, להקה זה הכי שווה. בשנה הזו, הבנתי שאפשר להגיע לשיאים יצירתיים מאוווד כשאתה גם לבד. וככה התחילה ההערצה שלי לאמני סולו, בין אם אחרי שהיו בלהקות, או שהתחילו את הכל לבד. אנשי אמנות מהלכים ומבריקים, שהמוזיקה שלהם שמטה לי את הלסת ועד היום אני שומר אותם כאיידולים אישיים שלי. פרנק זאפה, קפטן ביפהארט, דיוויד בואי, רוברט וויאט, טום ווייטס. והיה אחד, שלקח אותי לסמטאות האפלות ביותר של ניו יורק ושל הנפש האנושית. בן אדם שלמרות שהיה לפעמים מביא לנו תחושות אופטימיות ויוצר אידיליה יפה פה ושם, הוא הכניס אותנו למקומות הכי לא נעימים שאפשר לתאר והפך אותם לאמנות.

לאיש הזה יש אלבום שהופך אותך למדוכא כל פעם מחדש (ולכן לא מומלץ להקשיב לו בתדירות גבוהה) וכשהוא נפטר לפני 4 שנים, לא הבנתי לגמרי עד כמה הוא היה חשוב, למרות שהייתי מודע למה שהוא עשה. וזה לו ריד. היהודי הניו יורקר. איש רחוב קשוח, איש הרנסאנס של הרחוב, הביא את מה שבורוז וגינזברג הביאו לספרות במוזיקה, האיש שדיבר כמעט אל כולם: פאנקיסטים, אמנים, היפסטרים, אינטלקטואלים, ג'אנקיים, אוונגרדיסטים, חובבי מוזיקה שונים והמון מוזיקאים שהחליטו ללכת בעקבותיו. האיש שהרחיב את השפה של הרוק, וגרם ללא הרבה התנגדויות בקרב שונאיו ואפילו מעריציו. איש קשה גם מבחינה אישית, שאיכשהו תמיד היה לו את הקסם לעצבן את כולם. בין אם זה כשהוא עשה את המפלצת הקשה לעיכול Metal Machine Music (שאני אהבתי דווקא), הבוטות שלו נגד ביטלס ופרוג רוק (אני רותח מעצביםםםם), וכמובן, כולם יודעים איך שנתיים לפני שעזב אותנו, גרם לכולם להיות פעורי פה, ולפלג אנשים לתומכים ושונאים בכל מעודם את הפרויקט הקשה והמאוד שנוי במחלוקת, Lulu עם מטאליקה (שגם אהבתי, פה אתם תסקלו אותי, אבל יום אחד ויוקדש לזה פוסט).

ועדיין, יש משהו באיש הזה, שאני לא מפסיק לאהוב. והוא כנראה מי שפתח אותי לפאנק. אז נתחיל. כשאני שמעתי את האלבום הבננה פעם ראשונה, לא זכרתי מזה הרבה. הערכתי, אבל בעיקרון היה נראה כמו עוד אחד ששמתי בהיסטוריה של האלבומים ששמעתי. בסדר. הייתי צריך זמן בחיים האלה. יש דברים שצריך לאהוב עם הזמן, וזה הוכח לי כל כך חזק בשנה שעברה, כשהקשבתי לאלבום הזה עוד פעם ופשוט העולם שלי השתנה. עד אז, הייתי בטוח שכל מה שמדהים במוזיקה זו המורכבות שלה, במלא מקצבים אסימטריים, עם סולואי חליל צד, מלוטרונים ובעיקרון להיות משוגר מחוץ לאטמוספירה. הפרוג הוא הרי הז'אנר הנעלה! יס, ג'נסיס, קרימזון, ג'נטל ג'ייאנט, ELP היו כל מה שהיה לי בראש. הם עדיין בראש. אבל כשהקשבתי לאלבום הזה, הבנתי מה פספסתי. זו הייתה האנטיתזה המוחלטת למה ששמעתי מכיתה ז' ועד אותו זמן. והיום, למרות שאני אוהב את להקות הפרוג בכל מצב, אני היום במצב שמעניין אותי המינימליזם במוזיקה. ריד, קייל, מוריסון, טאקר וניקו הראו לי איך אפשר להיות מורכב בכמה שפחות אמצעים. התחלתי להקשיב לקלאסי מודרני ופרי ג'אז בזמנו והבנתי כמה אני אוהב את הדבר הזה. הלכתי לרחובות פעם אחת, וידעתי מה אני רוצה לקנות. הרבה מהדברים בסוף לא היו, כי אז גיליתי שחנות הטאוור רקורדס שהייתה ברחובות, גן העדן הכי קרוב הצטמצם לטריטוריה מבישה של דוכן (אני כועססס). אבל בכל מקרה, היו שם דברים, והיו שני דיסקים שחזרתי איתם: OK Computer ואלבום הבננה.

אוהב פרוג? טוב.. זה לא בדיוק זה..

שני האלבומים האלה היו האהבות שלי באותם זמנים, והאהבה שלי למוזיקה אלטרנטיבית התחילה. אז בקיצור, כשהייתי שם את אלבום הבננה על הטייפ (כן אני עדיין קונה דיסקים תהרגו אותי), הייתי נהנה מכולו. מהיופי המלודי של Sunday Morning, האורבניות של Waiting for the Man, האווירה המצמררת של Venus in Furs. ורק במהלך ההאזנה ועד היום, יש שני שירים שאני אוהב ושומר להם כבוד. אבל האמת שמהמכלול של האלבום, הם הכי פחות אהובים עליי מה-11. כאן הקטע בו אני מחלל קודש ואפשר לצעוק עליי ולהגיד לי איך אני מחלל קודש שכזה. ואלה שני החבר'ה שבאים ברצף: Run Run Run ו-All Tommorrow's Parties. שוב, אני אוהב את השירים האלה. אולי היחס שלי ישתנה עוד יותר לטובה אליהם. יש להם רגעים נפלאים. אבל תמיד בא הרצון הסופר עז להגיע למה שבא אחרי. כמעט הפיתוי ללחוץ על כפתור הדילוג. אבל לא! אני לא אעשה את זה. 1. זה פשוט חילול קודש, אלו שירים מדהימים ולא מגיע להם התייחסות כזו או לאלבום. 2. אם הייתי מעביר, לא הייתה את התחושה המספקת הזו כשמגיעים לשיא האלבום ולנושא של הפוסט הזה היום.

ופה אני סופסוף מעביר אתכם מההקדמה הכל כך מתישה הזו (היי הגעתם לכאן כבר? שאפו!) אל עיקר הפוסט. אני רוצה לדבר על השיר השביעי, היופי המעוות הזה שתמיד אני כל כך מאושר כשאני מגיע אליו בדיסק. Heroin. רק מהשם מבינים מי זה ריד. מי ב-1967, חשב לשיר על זונות, על טרנסוויסטים, על סאדו מאזו ועל הרואין? לו ריד. זה אחד השירים שבצדק הוא ייזכר איתם לעד. נכון, לא בדיוק גאווה להיזכר עם נושא כזה, אבל ריד, כמו בורוז בספרים שלו, מצהיר על האהבה שלו לסם. הוא מרגיש שמה שהוא עושה מאוד חולני והוא מזיק לעצמו, אבל בפועל, הוא לא ייפטר מההרגל הזה, כי זה מה שמחזיק אותו בחיים. ריד היה הג'אנקי של הרוק. והוא העביר את התחושות המצמררות האלה עם שני אקורדים.

פאקינג שני אקורדים. ככה הצליחו החבר'ה האלה להגיד כל כך הרבה בכל כך מעט. שני אקורדים, דרון מטריד ומחריש אוזניים של ויולה, תיפוף משונה כמעט שבטי, ובסוף, הקול המאנפף והאדיש של ריד. כל אלה מתאחדים ל-7 דקות אלמותיות שבקלות אני יכול להצביע עליהן כאחד מהשירים שאני הכי אוהב בעולם. אבל זה לא שווה אם לא נכנסים לעומק. אז בואו ניכנס לטקסט הכל כך פשוט אבל קשה וישיר של ריד שפותח לפני ה30,000 ב-1967 והיום המיליונים ששומעים את השיר הזה את הכל לגביו. בין הרצף של Run ו-Parties למין אופטימיות הרוק נ רולית של There She Goes Again, וכשמגיעים לשיר האחרון, חושבים לעצמכם: "וואו, קשה להתעלות על מה שהיה פה לפני".

I don't know just where i'm going

But i'm gonna try for the kingdom if i can

אנחנו מתחילים. הטמפו איטי, עייף, גמור. וריד מתחיל לשיר את שתי השורות האלו. הוא לא מבין את המעשה שלו והוא די חסר כיוון. ככה חושבים בהתחלה. אבל אז מתברר, שריד יודע לאיפה הוא רוצה ללכת כשהוא מדבר על הממלכה.

Cause it makes me feel like i'm a man

When i put a spike into my vein

And i'll tell ya things aren't quite the same

When i'm rushing on my run

And i feel just like Jesus' son

And i guess that i just don't know

And i guess that i just don't know

ברגע הזה, הטמפו מואץ. משהו קורה. ריד תיאר את השיר עצמו כתהליך שהג'אנקי עובר לפני ההרואין, כשהוא מזריק אותו לווריד ואחרי. ריד מאיץ את הטמפו כמין סמל כזה לאיך שהוא עומד להשתמש ורק הסנטימטרים מפרידים בינו לבין המחט. גאוני איך בהקלטת לו פיי ובלי הרבה אמצעים, האיש יוצר קשר בין המוזיקה למילים עד כדי כך שהן הולכות ביחד. הוא אומר שזה גורם לו להרגיש כמו גבר, הוא מתאר את ההשפעה שיש לו, כשכל הדופמין משתחרר כשהוא מזריק, מגיע אפילו להזיות דתיות (מרגיש כמו הבן של ישו). ואז מגיעה השורה שתשמש מוטיב בכל השיר: "אני מניח שאני פשוט לא יודע". ריד פשוט אדיש למצב. הוא לא יודע. הוא לא מודע לנזק, הוא לא יודע למה זה כל כך מרגש אותו, הוא פשוט מסכם את זה בעובדה שהוא לא יודע כלום. כמו החוסר ידיעה של המרואיינים במחזה של חנוך לוין "מלכת האמבטיה". זה מעין חוט כזה שחוזר. הוא פשוט לא יודע. וככה ישר לקראת שיא, שוב פעם חוזרים לטמפו הקודם.

I have made a big decision

I'm gonna try to nullify my life

כנראה שריד עשה החלטה גדולה של שימוש בסם ההרואין. הוא מודע שזה הולך לחסל אותו והוא קורא לזה החלטה גדולה.

Cause when the blood begins to flow

When it shoots up the dropper's neck

When i'm closing in on death

שוב פעם ריד מגביר קצב ומספר על ההתלהבות שיש בהרואין. והוא מודע שהוא מתקרב למוות. הוא מתקרב למוות והלחץ דם שלו גובר. כאן הוא לא מתייחס להרואין כדרך חיים שהוא מתמיד בה. אלא משהו חולני ונורא. כאן זה לא רק הסנטימטרים בינו לבין במחט. אלה הסנטימטרים בינו לבין המוות.

And you can't help me now, you guys

Or all you sweet girls with all your sweet talk

You can all go take a walk

And i guess that i just don't know

And i guess that i just don't know

ריד מכוון אל אנשים ספציפיים. הוא כנראה מדבר על ההיפים. התרבות שהוא תיעב שהייתה בשיאה בסיקסטיז, בזמן שהוא עם הוולווטס ועם עוד להקות כמו האמהות וזאפה (שהיו מעין איובים) מתעסקים באיך להרוס את הכל. הוא כנראה מתייחס אל אותם אנשים שרוצים לעזור לו אבל לא יודעים. הוא פשוט אומר דוגרי: "אתם לא יכולים לעזור לי". הוא אחרי זה תוקף את הבנות עם כל המתיקות והאידיליה שסובבת סביבן. הוא אומר לכולם כשהוא מרגיש שהוא השפוי היחיד שקיים, לצאת להליכה. ושוב פעם מוטיב החוסר ידיעה. הוא פשוט מניח שהוא לא יודע. ואז עם החזרה לקצב הרגיל, ריד בא עם השורות היפות שהוא כתב. קצת מזכיר לי את מה שמקרטני כתב על האדם בחיים הרגילים שנכנס לחלום ב-A Day in the Life, אבל כאן זו נאיביות אחרת.

I wish that i was born a thousand years ago

I wiah that I'd sail the darkened seas

On a great big clipper ship

Going from this land here to that

In a sailor's suit and cap

אחד הבתים היפים שנכתבו במוזיקה הפופולרית. ריד רוצה לעזוב את כל המציאות המחורבנת של ג'אנקי, ולהיוולד לפני אלפי שנים. מי לא רצה בתור ילד להיוולד בזמנים יותר אגדתיים? אם בתור פיראט, מלח, אביר, ויקינג. אבל כאן, בגיל 25, הוא מבקש להיוולד לפני אלפי שנים, כשהוא מפליג בימים בלבוש של מלח. לא בא לו כל הזבל של העיר, הוא רוצה לגלות עולמות, התרגשות אמיתית, כי כל הג'אנק הזה רק הורס אותו. והוא ממשיך את מה שהוא אומר, כשהקצב מתגבר.

Away from the big city

Where a man cannot be free

Of all of the evils of this town

And of himself and those around

Oh and I guess that i just don't know

Oh and I guess that I just don't know

אם אצל מקרטני הייתה תחושה נאיבית, אידאלית של בן אדם שפשוט נכנס לחלום. ריד מציג מציאות כואבת ואפורה, ניו יורק. הוא היה רוצה להיוולד לפני אלפי שנים, כי כל מה שיש לעיר הזו להציע זה את כל הזבל האנושי שיש. הרשעות של האדם והעיר, חוסר חופש, אנשים לחוצים ומתוחים, וזה כנראה הקדמה למה שהוא הולך להביא לנו ישר בפנים בבית הבא. בקיצור, הלוואי והייתי נולד לפני איזה אלף שנה והייתי מלח (לאלא ריד אנחנו היינו צריכים אותך במאה ה-20), כי הכל חרא פה בניו יורק, כי אף אחד לא משוחרר מעצמו ומהעיר, ופשוט... לא יודע. עכשיו ריד מניח את הכל על המגש. אם עד עכשיו הוא פשוט רמז ולא השתמש בשם המפורש, עכשיו הוא פשוט אומר לנו כאן ועכשיו.

Heroin be the death of me

Heroin it's my wife and it's my life

זהו. עכשיו הוא אמר את זה. ריד מתוודה לפנינו המאזינים. שהוא ג'אנקי. הרואין יהיה למוות שלו והרואין הוא אשתו וחייו. שני הדברים מתנגשים. זה החיים שלו, אבל זה יהיה למוות שלו. כאן כבר אין דרך מנוס וזו נקודת אל חזור. כי עכשיו העסק נהיה יותר קשה..

Beacuse a mainer to my vein

Leads to a center in my head

And then I'm better off and dead

עכשיו כל הלהקה מתפרעת, זה הקטע שבו ההרואין משפיע לפי ריד. ואנחנו שומעים את זה. הטירוף מתחזק. הדרון של קייל הופך להשתגעות וטירוף על הויולה. המתח התנפץ ואנחנו בשיא של השיר, של האלבום, אולי גם של כל הקריירה של ריד. פשוט הרגע שבו יש לפרצוף קרינג' אחד גדול (וזה יפיפה) ויש התרגשות. ככה הוולווטס שילבו בין רוק ואוונגרד. ככה כל הג'אנקיות שנוטפת מריד התפרצה בתוך הקטע הזה. והוא ממשיך לפרט על ההרואין ולמה זה עושה לו טוב.

Because when the smack begins to flow

I really don't care anymore

About all the Jim Jim's in this town

And all the politicians makin' crazy sounds

And everybody puttin' everybody else down

And all the dead bodies piled up in mounds

הטירוף בשיאו, הסם משפיע ואיבדנו כבר את ריד בקטע הזה כי הוא כבר תחת ההשפעה ואומר שברגע הזה לא אכפת לו מכלום. לא אכפת מכל הזבל והחרא שיש לנפש האנושית והעיר להציע. פוליטיקאים, מתים, אליטיזם. הכל פשוט הולך לו לעזאזל כשההרואין זורם לו בווריד. המוזיקה נהיית חולנית יותר ויותר, הויולה של קייל חורקת ועולה וכשנראה שאתה כבר חוסלת מכל הכיוונים, ריד ממשיך ותוקף.

Cause when the smack begins to flow

Then I really don't care anymore

Ah when that heroin is in my blood

And that blood is in my head

Then thank god that i'm good as dead

Then thank your god that i'm not aware

And thank god that i just don't care

And i guess I just don't know

And i guess I just don't know

לקראת סיום, ריד נפרד בשיא הדרמה והטירוף. כי כשהרואין בדם שלו, אז הוא פשוט סוג של מת כמו שהוא כותב. הוא משתמש באלוהים כמעין הודיה למצב של ריד, חוסר מודעות, חוסר אכפתיות ובסוף שוב, חוסר ידיעה. וככה הכל מסתיים, כשהכל נרגע, נשמע שההשפעה חלפה וחזרו למקצב הרגיל והווליום נרגע. ככה מסתיים השיא של אחד האלבומים הגדולים ששינו הכול.

אף אחד בזמן אמת לא הבין מה Heroin ושאר האלבום יכול להציע למאזין. מעטים כמו בואי והסטוג'ס הבינו מה יש פה. אם הביטלס, הדורס ופינק פלויד היו הלומי LSD ושרים על ההזויות השמחות, הסוריאליסטיות והעליזות שלהם, אז הולווטס הם בדיוק ההפך. השנאה ועדיין הקרבה החולנית להרואין שצובע הכל בשחור משחור. ריד מנהל מעין מונולוג או דיאלוג עם המאזין והוא לא תמיד אדיש כמו שהוא טוען. אבל כמו תמיד, הוא עושה את זה במגניבות ניו יורקית עירונית שמראה איזה סינגר סונגרייטר ייחודי הוא היה. השיר הזה המחיש כמה החבר'ה האלה היו הכבשים השחורות בעדר. היום, קשה שלא ליפול ביופי המעוות של השיר הזה. מעט אקורדים, מילים ישירות ויצירת מוד מסוים. מעטים הצליחו לעשות את זה באמנות שלהם וריד הגיע לשלמות של הדבר הזה כאן.

אז כן, זו הייתה המחווה הקצרה שלי לוולווטס, לריד ומעין חקירה של ההיסטוריה שלי בהאזנת מוזיקה. היה כיף עם כל הכבדות בנושא. אז תודה שבאתם לבקר במחוזות האפלים והמחורבנים של הנפש ובבלוג הזה. ונתראה בפוסט הבא. וסתם כי זה מצחיק אותי, הנה מה שריד סיפר על השיר בראיון:

עבדתי בחברת תקליטים כפזמונאי. שם נעלו אותי בחדר ואמרו לי לכתוב 10 שירי גלישה, ואני כתבתי את "הרואין" ואמרתי "היי יש לי משהו". הם אמרו "לעולם לא יקרה. לעולם לא יקרה" - 1972

השיר המקורי כי מה לעשות שום גרסה תגבר על זה

וגם הראיון עם האנימציה המגניבה מומלץ

סקוטי: ילד כבשה שחורה (חלק א')

אהלן אהלן לכם! אז עבר קצת זמן. והיו הרבה דברים במהלך התקופה. ההופעה של ARW (נפלא אם שאלתם), תקופה עמוסה בביה"ס, כתבה שפורסמה באתר של מכון דוידסון (מוזמנים לקרוא), בקיצור הרבה מאוד. אז הקשבתי לכל מיני דברים במהלך הזמן הזה. והיה שם אחד, ששמעתי במהלך הזמן מכל מיני בלוגים שקראתי, מוזיקאים שציינו השפעות ומכרים וחברים שסיפרו לי על החידה המשונה הזו, סקוט ווקר. הבחור אולי עם הקריירה הכי לא סבירה בעולם. יש לי הרבה מאוד הערכה לאיש הזה: מוזיקאי נפלא, זמר עם קול ייחודי וכובש, משורר, נסיין ובעיקר, מסתורי מאוד. קשה מאוד להבין לעומק את הדמות והיצירה של ווקר. האדם שהיה בפסגה של הפסגה, היה סלב בקרב הנערות הצווחניות לא פחות מהביטלס והסטונס, במסגרת הלהקה שהיה בה האחים ווקר או במסגרת קריירת הסולו שלו. ומה לא היה לו? פרסום, תכנית טלוויזיה, מעריצים, אלבומים מוצלחים ולהיטים.

איך יכול להיות שאדם עם מעמד כזה, זרק את הכל, כדי ללכת אל הנודע? אל האוונגרד האקספרימנטלי בלי שום גבול. עד היום, האיש יוצר יצירות בלתי סבירות וגורם לאנשים צמרמורת בכל הגוף. בסיקסטיז הוא היה הפסקול המושלם לזמן החורפי של בין הערביים, כשאפשר להתכרבל עם כוס תה, עם שירים יפים ומלטפים, קאברים לז'אק ברל ומוזיקת בארוק פופ פסטורלית ויפיפיה. מאמצע האייטיז ועד היום, הוא זה שגורם לנו לתחושות מטרידות, יוצר סיוטים מוזיקליים קולנועיים, שכבר עוברים בעיניי את ההגדרה "מוזיקה". ווקר האיש הכי לא סביר בעולם במוזיקה. זמר פופ מצליח וידוע שיכל לשמור את מה שיש לו ולהיות מעין טום ג'ונס שובה לבבות שנועד למבוגרים בשביל הנוסטלגיה עשה את הבלתי צפוי. בהסתברות, הסיכוי שזה היה קורה בתעשיית המוזיקה היה 1 ל-35867489543.99999979994575861199, אבל בום!

הנה הוא יורק לנוסטלגיה בפנים ועושה בדיוק מה שיגרום לכם לתחושה מוזרה. מעין סרט אקספרסיבי בצלילים. ווקר הוא אוונגרדיסט בכל רמ"ח איבריו. הוא מסרב ללכת עם הזרם כבר למעלה מ-30 שנה, והוא ממש אבל ממש לא מתכוון לחזור לעשות בארוק פופ נאיבי כמו בסיקסטיז. הוא כמו שהוא שר באלבום השני (הדווקא יותר שמרני שלו וגם למעשה קאבר לטים הארדין) Black Sheep Boy. בכל מקרה, אני הולך לעשות מעין סקירת קריירה של סקוטי יקירינו. למשך כמה פוסטים, מקווה שתאהבו ותיהנו. אם לא אהבתם את השירים הנעימים שלו, יש לכם את האקספרימנטל שיבוא לאחר מכן. אם לא אהבתם את האקספרימנטל, תמיד אפשר לשבת ולהירגע עם שירי פופ יפים ומרגיעים. אם לא אהבתם אף אחד מהם. אז מה אתם עושים כאן?! בכל מקרה, להתחלה.

נואל סקוט אנגל שהיה כבר מלכתחילה ילד פלא שטופח ע"י אמא שלו כדי לשיר, הגיע מארה"ב לאנגליה, כשהוא מקים עם עוד שניים את להקת האחים ווקר. אף אחד מהם לא היה ממשפחת ווקר. אבל בכל מקרה, החבר'ה האלה עלו לתהילה עם להיטים כמו The Sun Ain't Gonna Shine Anymore שהפכו את החבר'ה האלה כאמור לסוג של ביטלס. אבל זה לא משנה. כי כששני החבר'ה האחרים עשו את זה בשביל מה שמסביב, סקוט מעולם לא היה מעוניין בתהילה ובמה שמסביב. עניין אותו לעשות אמנות, להשאיר חותם, לא להיות one hit wonder. אז הוא פירק את הלהקה והתחיל לפתוח בקריירת סולו עם ארבעה אלבומים. היום אני אדבר על הארבעה אלבומים האלה. לסקור אותם קצת, לתת להם קצת כבוד, כי למרות שלא מדובר פה באלבומים פסיכיים וחדשניים (למרות שחלק מזה שאף לכך), מדובר פה פשוט במוזיקה יפה, נאיבית ונפלאה שתמיד עושה טוב.

אז ווקר מוציא ארבעה אלבומים כל אחד נושא את השם שלו, כאמור אלה אלבומים חורפיים, מלטפים שאפשר להתכרבל איתם יחד עם כוס התה. אבל שלא תחשבו שמדובר במשהו לגמרי רגוע ונגיע לזה. אז ווקר, עם המפיק ג'ון פרנץ ומספר מעבדים: וואלי סטוט, פיטר נייט (כן ההוא מהמודי בלוז) ורג' גסט, מצויד בכמה שירים משלו, יחד עם מספר קאברים לאיידול של ווקר בזמנו, גיבור השאנסון, ז'אק ברל ועוד מספר שירים, הגיע ווקר כבר עוד כצעיר עם אמביציות ומטרה מסוימת למה שהוא רוצה להשיג במוזיקה שלו. כשהוא מבקש מהמעבדים להישמע כמו מלחינים מסוימים בשירים שלו.

אז ב-1967, מוציא סקוט את האלבום הראשון שלו אחרי האחים ווקר, Scott. ובעיניי, מדובר באלבום טוב. הוא כולל בתוכו פנינים, ובעיקרון הוא לא מזיק, עושה טוב למי ששומע אותו, ומראה את הקול הנפלא של סקוט. זה הקטע להתעכב קצת לגבי הקול של סקוט. סקוט הוא מעין שאנסוניסט שכזה עם קול הרבה יותר עמוק, מאוד בטוח בעצמו ונשמע כמו הקול החלומי של כל נערה. ובאמת, אני חושב שבשתי הוורסיות שלו: הפופית והאוונגרדית (ונדבר עליה בפוסט הבא) יש לו קול ייחודי. כאן זה נשמע יפיפה. אז מה יש לנו כאן: שירים כמו Mathilde ו-My Death של ברל שעברו תרגום לאנגלית ע"י מורט שומן. האיש שלמעשה תרגם את כל השירים של ברל. שירים מדהימים בעוצמה שלהם, בעיקר בזכות התזמורת. ו-ווקר שר כמו ברל בגרסה האמריקאית שלו. בנוסף, יש גם קטעים מקוריים של ווקר עצמו כמו Montage Terrace, אחד מהשיאים של ווקר בתקופה הזו בעיניי. סך הכל, אלבום יפיפה, נפלא, מלטף, נעים ועושה טוב. אין לי עוד הרבה מה להרחיב עליו חוץ מזה.

כנ"ל לגבי האלבום הבא של ווקר, Scott 2, שיצא שנה לאחר מכן, ושוב פעם הוכיח כמה ווקר הוא דמות חזקה בעולם הפופ באותה תקופה. גם כאן, אותה נוסחה. קאברים לברל, עוד קאברים לכותבים אחרים וקצת שירים של ווקר עצמו. אני אודה ואומר, שמבין הארבעה, זה האלבום הפחות אהוב עליי של התקופה הזו. וסקוט די יסכים. למרות שמדובר באלבום גם יפה וטוב, ווקר כינה אותו כ"עבודתו של איש עצלן ומפונק, עכשיו השטויות צריכות להיפסק. העסק הרציני חייב להתחיל". כבר בגיל צעיר, ווקר לא היה מרוצה שאומרים לו מה לעשות, מה לבצע, ועד כמה זה ימכור. לכאורה כוכב פופ יפה וחמוד מן השורה, אבל עמוק בפנים, אמן שרוצה שישחררו ממנו את הרסן וייתנו לו להתבטא. ובאמת, חלק מהמילים שנכתבו באלבום לא היו בדיוק הנושא הטיפוסי לשירי פופ מתוקים. אבל עדיין, האלבום הגיע לראש המצעדים בבריטניה. וכנראה שבשיא ההצלחה המסחרית, נראה שהאמן הולך לשתוק... בכל מקרה, זה אלבום לא רע עם שירים יפים כמו Jackie עוד תרגום של שומן לברל, Best of Both Worlds גם הוא עוצמתי, אבל בעיקרון, שום דבר חדש. מדובר באלבום טוב, שווקר עדיין לא הביע את עצמו.

העסק האמיתי, מתחיל לו שנה לאחר מכן, עם האלבום הראשון שאי פעם שמעתי של האיש. כאן, מתחילים להבין שווקר לא בא להנעים את הזמן עם שירים יפים. Scott 3 שיצא שנה אחרי, הראה כבר שמדובר פה בעסק קצת אחר. רק שלושה קאברים לברל מתוך ה-13 שירים. כל השאר, חומר מקורי של ווקר עצמו. כבר מהעטיפה, אפשר להבין שאנחנו לא מדברים פה על אלבום הפופ הממוצע. וזה מתבטא בשיר הפותח, אחד השירים האהובים עליי והיותר מסקרנים שיש, It's Raining Today, לכאורה שיר פופ נאיבי ויפיפה על הגשם שמטפטף היום, אבל במשך כל השיר, הכינורות מנגנים תו דיסוננטי, מטריד, נותן תחושה מטרידה באמצע שיר נעים. זה א טונאלי, זה מפחיד, זה משונה, ואיכשהו יפיפה בדרך המעוותת שלו. ווקר כאן כבר זוכה להביע את מה שהוא רוצה. ואף אחד לא ידע מה הולך לבוא בשנים הבאות. אם חשבתם שרדיוהד המציאו את הגלגל בHow to Disappear Completely, תקשיבו לשיר הזה ותבינו במה מדובר.

אתם תראו מה יש לי...

It's Raining Today היה יריית הפתיחה של ווקר האוונגרדי. כוכב הפופ שמסרב להיות באור הזרקורים. לאנשים כאלה יש לי הערכה. בניגוד לתלמידו הרוחני של ווקר, דיוויד בואי ששאף להביא את האוונגרד והמוזר אל הפופ, ווקר התעקש להישאר מוזר ומחוץ למיינסטרים. אבל זה עדיין לא קרה. למרות השיר הפותח המדהים, שאר האלבום הוא עדיין לא ביג וואו וממשיך ברובו כאלבום פופ יפה ומלטף. אבל האם הוא כזה נעים כמו השניים הראשונים? ממש לא. האלבום גם קופץ רמה בשירים. כשווקר מתבטא יותר, השירים אפילו יותר יפים. שירים כמו Big Louise עם הגונג המסתורי בהתחלה, We Came Through ההירואי, 30 Century Man שיחזה את העתיד, והקאבר אוי הקאבר הכל כך יפייפה ומרגש של ווקר לברל עם If You Go Away. מכל הקאברים לברל, זה היפה מכולם, הסוחט דמעות ו-ווקר שר את המילים ומרגיש אותן, הוא מבין מה הוא מגיש. עובר בעיניי את גרסת המקור של ברל. אבל ווהו רגע, להגיד שהאלבום לא מהפכני כל כך מלבד הפתיח זה קצת מוגזם.

הליריקה באלבום גם היא התפתחה וחלקה מביאה קצת שוק וזעזוע בפעם הראשונה ששומעים את זה. עם עוד שירים נפלאים לא פחות, גם הם הקאברים לברל, Sons Of, שיר יותר קשה ורגשי שעוסק בילדים שהולכים לכיוונים שונים, אבל כנראה שהשיר Funeral Tango הוא השומט לסת הגדול מכולם. עם מנגינה מארשית, אופטימית ומנגינה כיפית וקליטה, ווקר שר על המוות שלו, על המוות שלהם, על המוות שלך, כשתהיה כבר מת בקבר, כל זה עם צחוק מתגאה ועוצמתי. כבר אמרתי שהבחור לא בדיוק הפופ סטאר הטיפוסי? Scott 3 היה יריית הפתיחה של ווקר בתור אמן רציני שרוצה לעשות דברים לא צפויים ומשונים. אחרי אלבום לא ממש חשוב שסקוט בעצמו לא מרוצה שבכלל יצא לאוויר העולם, שבו הוא שר שירים מתכנית הטלוויזיה שהנחה פעם ב-BBC, הוא מוציא כמה חודשים אחרי השלישי את האלבום האחרון מהתקופה הזו, ובעיניי הכי טוב מהתקופה הזו.

Scott 4 שיצא בנובמבר של אותה שנה, הוא היפה מכולם בעיניי. כאן זה כבר ווקר מקורי. אין יותר קאברים, עכשיו ווקר עושה מה שהוא רוצה. אלבום מאוד קצר, שעד כמה שזה מוזר, לא תפס בקהל ונכשל מסחרית. יש לי כמה השערות להסביר למה אלבום עם שירים עם מנגינות יפיפיות, חלומיות עם פזמונים קליטים ויפים ירד במהירות מהמדפים:

1. סקוט הוציא את האלבום הזה תחת השם המקורי שלו, סקוט אנגל. וכנראה שהקהל לא ידע שמדובר באותו שם השובר קופות וכנראה זה מסביר חלק מזה.

2. למרות שמדובר בשירים יפים, מלטפים ונפלאים מבחינה מוזיקלית (הפסגה של ווקר בתקופה הזאת). המילים שלו לא היו בדיוק כאלה. עם שירים כמו The Seventh Seal (עם הניחוח הספרדי) שעסק במאסטרפיס של הבמאי אינגר ברגמן, עם האביר שמשחק שחמט עם המוות בעת המגפה השחורה, Hero of the War שעסק בנושאים קשים של שכול, מלחמה וגבורה, והשיר הכי אהוב עליי באלבום, The Old Man's Back Again שעוסק ברוסיה הסובייטית. הנושאים ההיסטוריים יהיו לנקודה מרכזית בטקסטים של ווקר בעתיד, וזה יהיה הרבה יותר מזוויע... הרבה יותר...

בכל מקרה, עם אלבום כזה קשה להבין איך שירים כמו The World's Strongest Man ו-Get Behind Me לא הגיעו למצעדים. מדובר באלבום הכי טוב של סקוט מהתקופה הזו, וחותם מצוין לפתיחת קריירה מעניינת ומוזרה, שהפרק הראשון שלה התחיל בסדר ונחתם ביופי אחד מדהים. מהרגע הזה, יש ירידה עצומה בקריירה של סקוט. אחרי האלבום הזה שהיה לכישלון (ועדיין הפך לאלבום אהוב ע"י הרבה מאוד, תשאלו את בואי, רדיוהד, ג'וני מאר ועוד הרבה חבר'ה), ווקר נאלץ להיכנע לתקופה מסוימת ללחץ של חברת התקליטים.

במשך ארבע שנים, ווקר הוציא במהלך הסבנטיז אלבומי פופ קאנטרי ומה שנקרא במושג שמאוד מעצבן אותי: adult contemporary. את התקופה הזו, ווקר מעדיף לשכוח, ולא פלא למה הוא סירב בתוקף להוציא את האלבומים האלה מחדש. זה מראה עד כמה הוא בלתי מתפשר כאמן, ולא חושף דברים שמעדיף להשאיר במחסן. לאחר מכן, הוא הולך לחולל מהפכה ולשמוט את הלסת של כולנו, כבר מאיחוד עם הווקר ברדרס, אבל זה סיפור לפוסט הבא.