סקוטי: ילד כבשה שחורה (חלק א')

אהלן אהלן לכם! אז עבר קצת זמן. והיו הרבה דברים במהלך התקופה. ההופעה של ARW (נפלא אם שאלתם), תקופה עמוסה בביה"ס, כתבה שפורסמה באתר של מכון דוידסון (מוזמנים לקרוא), בקיצור הרבה מאוד. אז הקשבתי לכל מיני דברים במהלך הזמן הזה. והיה שם אחד, ששמעתי במהלך הזמן מכל מיני בלוגים שקראתי, מוזיקאים שציינו השפעות ומכרים וחברים שסיפרו לי על החידה המשונה הזו, סקוט ווקר. הבחור אולי עם הקריירה הכי לא סבירה בעולם. יש לי הרבה מאוד הערכה לאיש הזה: מוזיקאי נפלא, זמר עם קול ייחודי וכובש, משורר, נסיין ובעיקר, מסתורי מאוד. קשה מאוד להבין לעומק את הדמות והיצירה של ווקר. האדם שהיה בפסגה של הפסגה, היה סלב בקרב הנערות הצווחניות לא פחות מהביטלס והסטונס, במסגרת הלהקה שהיה בה האחים ווקר או במסגרת קריירת הסולו שלו. ומה לא היה לו? פרסום, תכנית טלוויזיה, מעריצים, אלבומים מוצלחים ולהיטים.

איך יכול להיות שאדם עם מעמד כזה, זרק את הכל, כדי ללכת אל הנודע? אל האוונגרד האקספרימנטלי בלי שום גבול. עד היום, האיש יוצר יצירות בלתי סבירות וגורם לאנשים צמרמורת בכל הגוף. בסיקסטיז הוא היה הפסקול המושלם לזמן החורפי של בין הערביים, כשאפשר להתכרבל עם כוס תה, עם שירים יפים ומלטפים, קאברים לז'אק ברל ומוזיקת בארוק פופ פסטורלית ויפיפיה. מאמצע האייטיז ועד היום, הוא זה שגורם לנו לתחושות מטרידות, יוצר סיוטים מוזיקליים קולנועיים, שכבר עוברים בעיניי את ההגדרה "מוזיקה". ווקר האיש הכי לא סביר בעולם במוזיקה. זמר פופ מצליח וידוע שיכל לשמור את מה שיש לו ולהיות מעין טום ג'ונס שובה לבבות שנועד למבוגרים בשביל הנוסטלגיה עשה את הבלתי צפוי. בהסתברות, הסיכוי שזה היה קורה בתעשיית המוזיקה היה 1 ל-35867489543.99999979994575861199, אבל בום!

הנה הוא יורק לנוסטלגיה בפנים ועושה בדיוק מה שיגרום לכם לתחושה מוזרה. מעין סרט אקספרסיבי בצלילים. ווקר הוא אוונגרדיסט בכל רמ"ח איבריו. הוא מסרב ללכת עם הזרם כבר למעלה מ-30 שנה, והוא ממש אבל ממש לא מתכוון לחזור לעשות בארוק פופ נאיבי כמו בסיקסטיז. הוא כמו שהוא שר באלבום השני (הדווקא יותר שמרני שלו וגם למעשה קאבר לטים הארדין) Black Sheep Boy. בכל מקרה, אני הולך לעשות מעין סקירת קריירה של סקוטי יקירינו. למשך כמה פוסטים, מקווה שתאהבו ותיהנו. אם לא אהבתם את השירים הנעימים שלו, יש לכם את האקספרימנטל שיבוא לאחר מכן. אם לא אהבתם את האקספרימנטל, תמיד אפשר לשבת ולהירגע עם שירי פופ יפים ומרגיעים. אם לא אהבתם אף אחד מהם. אז מה אתם עושים כאן?! בכל מקרה, להתחלה.

נואל סקוט אנגל שהיה כבר מלכתחילה ילד פלא שטופח ע"י אמא שלו כדי לשיר, הגיע מארה"ב לאנגליה, כשהוא מקים עם עוד שניים את להקת האחים ווקר. אף אחד מהם לא היה ממשפחת ווקר. אבל בכל מקרה, החבר'ה האלה עלו לתהילה עם להיטים כמו The Sun Ain't Gonna Shine Anymore שהפכו את החבר'ה האלה כאמור לסוג של ביטלס. אבל זה לא משנה. כי כששני החבר'ה האחרים עשו את זה בשביל מה שמסביב, סקוט מעולם לא היה מעוניין בתהילה ובמה שמסביב. עניין אותו לעשות אמנות, להשאיר חותם, לא להיות one hit wonder. אז הוא פירק את הלהקה והתחיל לפתוח בקריירת סולו עם ארבעה אלבומים. היום אני אדבר על הארבעה אלבומים האלה. לסקור אותם קצת, לתת להם קצת כבוד, כי למרות שלא מדובר פה באלבומים פסיכיים וחדשניים (למרות שחלק מזה שאף לכך), מדובר פה פשוט במוזיקה יפה, נאיבית ונפלאה שתמיד עושה טוב.

אז ווקר מוציא ארבעה אלבומים כל אחד נושא את השם שלו, כאמור אלה אלבומים חורפיים, מלטפים שאפשר להתכרבל איתם יחד עם כוס התה. אבל שלא תחשבו שמדובר במשהו לגמרי רגוע ונגיע לזה. אז ווקר, עם המפיק ג'ון פרנץ ומספר מעבדים: וואלי סטוט, פיטר נייט (כן ההוא מהמודי בלוז) ורג' גסט, מצויד בכמה שירים משלו, יחד עם מספר קאברים לאיידול של ווקר בזמנו, גיבור השאנסון, ז'אק ברל ועוד מספר שירים, הגיע ווקר כבר עוד כצעיר עם אמביציות ומטרה מסוימת למה שהוא רוצה להשיג במוזיקה שלו. כשהוא מבקש מהמעבדים להישמע כמו מלחינים מסוימים בשירים שלו.

אז ב-1967, מוציא סקוט את האלבום הראשון שלו אחרי האחים ווקר, Scott. ובעיניי, מדובר באלבום טוב. הוא כולל בתוכו פנינים, ובעיקרון הוא לא מזיק, עושה טוב למי ששומע אותו, ומראה את הקול הנפלא של סקוט. זה הקטע להתעכב קצת לגבי הקול של סקוט. סקוט הוא מעין שאנסוניסט שכזה עם קול הרבה יותר עמוק, מאוד בטוח בעצמו ונשמע כמו הקול החלומי של כל נערה. ובאמת, אני חושב שבשתי הוורסיות שלו: הפופית והאוונגרדית (ונדבר עליה בפוסט הבא) יש לו קול ייחודי. כאן זה נשמע יפיפה. אז מה יש לנו כאן: שירים כמו Mathilde ו-My Death של ברל שעברו תרגום לאנגלית ע"י מורט שומן. האיש שלמעשה תרגם את כל השירים של ברל. שירים מדהימים בעוצמה שלהם, בעיקר בזכות התזמורת. ו-ווקר שר כמו ברל בגרסה האמריקאית שלו. בנוסף, יש גם קטעים מקוריים של ווקר עצמו כמו Montage Terrace, אחד מהשיאים של ווקר בתקופה הזו בעיניי. סך הכל, אלבום יפיפה, נפלא, מלטף, נעים ועושה טוב. אין לי עוד הרבה מה להרחיב עליו חוץ מזה.

כנ"ל לגבי האלבום הבא של ווקר, Scott 2, שיצא שנה לאחר מכן, ושוב פעם הוכיח כמה ווקר הוא דמות חזקה בעולם הפופ באותה תקופה. גם כאן, אותה נוסחה. קאברים לברל, עוד קאברים לכותבים אחרים וקצת שירים של ווקר עצמו. אני אודה ואומר, שמבין הארבעה, זה האלבום הפחות אהוב עליי של התקופה הזו. וסקוט די יסכים. למרות שמדובר באלבום גם יפה וטוב, ווקר כינה אותו כ"עבודתו של איש עצלן ומפונק, עכשיו השטויות צריכות להיפסק. העסק הרציני חייב להתחיל". כבר בגיל צעיר, ווקר לא היה מרוצה שאומרים לו מה לעשות, מה לבצע, ועד כמה זה ימכור. לכאורה כוכב פופ יפה וחמוד מן השורה, אבל עמוק בפנים, אמן שרוצה שישחררו ממנו את הרסן וייתנו לו להתבטא. ובאמת, חלק מהמילים שנכתבו באלבום לא היו בדיוק הנושא הטיפוסי לשירי פופ מתוקים. אבל עדיין, האלבום הגיע לראש המצעדים בבריטניה. וכנראה שבשיא ההצלחה המסחרית, נראה שהאמן הולך לשתוק... בכל מקרה, זה אלבום לא רע עם שירים יפים כמו Jackie עוד תרגום של שומן לברל, Best of Both Worlds גם הוא עוצמתי, אבל בעיקרון, שום דבר חדש. מדובר באלבום טוב, שווקר עדיין לא הביע את עצמו.

העסק האמיתי, מתחיל לו שנה לאחר מכן, עם האלבום הראשון שאי פעם שמעתי של האיש. כאן, מתחילים להבין שווקר לא בא להנעים את הזמן עם שירים יפים. Scott 3 שיצא שנה אחרי, הראה כבר שמדובר פה בעסק קצת אחר. רק שלושה קאברים לברל מתוך ה-13 שירים. כל השאר, חומר מקורי של ווקר עצמו. כבר מהעטיפה, אפשר להבין שאנחנו לא מדברים פה על אלבום הפופ הממוצע. וזה מתבטא בשיר הפותח, אחד השירים האהובים עליי והיותר מסקרנים שיש, It's Raining Today, לכאורה שיר פופ נאיבי ויפיפה על הגשם שמטפטף היום, אבל במשך כל השיר, הכינורות מנגנים תו דיסוננטי, מטריד, נותן תחושה מטרידה באמצע שיר נעים. זה א טונאלי, זה מפחיד, זה משונה, ואיכשהו יפיפה בדרך המעוותת שלו. ווקר כאן כבר זוכה להביע את מה שהוא רוצה. ואף אחד לא ידע מה הולך לבוא בשנים הבאות. אם חשבתם שרדיוהד המציאו את הגלגל בHow to Disappear Completely, תקשיבו לשיר הזה ותבינו במה מדובר.

אתם תראו מה יש לי...

It's Raining Today היה יריית הפתיחה של ווקר האוונגרדי. כוכב הפופ שמסרב להיות באור הזרקורים. לאנשים כאלה יש לי הערכה. בניגוד לתלמידו הרוחני של ווקר, דיוויד בואי ששאף להביא את האוונגרד והמוזר אל הפופ, ווקר התעקש להישאר מוזר ומחוץ למיינסטרים. אבל זה עדיין לא קרה. למרות השיר הפותח המדהים, שאר האלבום הוא עדיין לא ביג וואו וממשיך ברובו כאלבום פופ יפה ומלטף. אבל האם הוא כזה נעים כמו השניים הראשונים? ממש לא. האלבום גם קופץ רמה בשירים. כשווקר מתבטא יותר, השירים אפילו יותר יפים. שירים כמו Big Louise עם הגונג המסתורי בהתחלה, We Came Through ההירואי, 30 Century Man שיחזה את העתיד, והקאבר אוי הקאבר הכל כך יפייפה ומרגש של ווקר לברל עם If You Go Away. מכל הקאברים לברל, זה היפה מכולם, הסוחט דמעות ו-ווקר שר את המילים ומרגיש אותן, הוא מבין מה הוא מגיש. עובר בעיניי את גרסת המקור של ברל. אבל ווהו רגע, להגיד שהאלבום לא מהפכני כל כך מלבד הפתיח זה קצת מוגזם.

הליריקה באלבום גם היא התפתחה וחלקה מביאה קצת שוק וזעזוע בפעם הראשונה ששומעים את זה. עם עוד שירים נפלאים לא פחות, גם הם הקאברים לברל, Sons Of, שיר יותר קשה ורגשי שעוסק בילדים שהולכים לכיוונים שונים, אבל כנראה שהשיר Funeral Tango הוא השומט לסת הגדול מכולם. עם מנגינה מארשית, אופטימית ומנגינה כיפית וקליטה, ווקר שר על המוות שלו, על המוות שלהם, על המוות שלך, כשתהיה כבר מת בקבר, כל זה עם צחוק מתגאה ועוצמתי. כבר אמרתי שהבחור לא בדיוק הפופ סטאר הטיפוסי? Scott 3 היה יריית הפתיחה של ווקר בתור אמן רציני שרוצה לעשות דברים לא צפויים ומשונים. אחרי אלבום לא ממש חשוב שסקוט בעצמו לא מרוצה שבכלל יצא לאוויר העולם, שבו הוא שר שירים מתכנית הטלוויזיה שהנחה פעם ב-BBC, הוא מוציא כמה חודשים אחרי השלישי את האלבום האחרון מהתקופה הזו, ובעיניי הכי טוב מהתקופה הזו.

Scott 4 שיצא בנובמבר של אותה שנה, הוא היפה מכולם בעיניי. כאן זה כבר ווקר מקורי. אין יותר קאברים, עכשיו ווקר עושה מה שהוא רוצה. אלבום מאוד קצר, שעד כמה שזה מוזר, לא תפס בקהל ונכשל מסחרית. יש לי כמה השערות להסביר למה אלבום עם שירים עם מנגינות יפיפיות, חלומיות עם פזמונים קליטים ויפים ירד במהירות מהמדפים:

1. סקוט הוציא את האלבום הזה תחת השם המקורי שלו, סקוט אנגל. וכנראה שהקהל לא ידע שמדובר באותו שם השובר קופות וכנראה זה מסביר חלק מזה.

2. למרות שמדובר בשירים יפים, מלטפים ונפלאים מבחינה מוזיקלית (הפסגה של ווקר בתקופה הזאת). המילים שלו לא היו בדיוק כאלה. עם שירים כמו The Seventh Seal (עם הניחוח הספרדי) שעסק במאסטרפיס של הבמאי אינגר ברגמן, עם האביר שמשחק שחמט עם המוות בעת המגפה השחורה, Hero of the War שעסק בנושאים קשים של שכול, מלחמה וגבורה, והשיר הכי אהוב עליי באלבום, The Old Man's Back Again שעוסק ברוסיה הסובייטית. הנושאים ההיסטוריים יהיו לנקודה מרכזית בטקסטים של ווקר בעתיד, וזה יהיה הרבה יותר מזוויע... הרבה יותר...

בכל מקרה, עם אלבום כזה קשה להבין איך שירים כמו The World's Strongest Man ו-Get Behind Me לא הגיעו למצעדים. מדובר באלבום הכי טוב של סקוט מהתקופה הזו, וחותם מצוין לפתיחת קריירה מעניינת ומוזרה, שהפרק הראשון שלה התחיל בסדר ונחתם ביופי אחד מדהים. מהרגע הזה, יש ירידה עצומה בקריירה של סקוט. אחרי האלבום הזה שהיה לכישלון (ועדיין הפך לאלבום אהוב ע"י הרבה מאוד, תשאלו את בואי, רדיוהד, ג'וני מאר ועוד הרבה חבר'ה), ווקר נאלץ להיכנע לתקופה מסוימת ללחץ של חברת התקליטים.

במשך ארבע שנים, ווקר הוציא במהלך הסבנטיז אלבומי פופ קאנטרי ומה שנקרא במושג שמאוד מעצבן אותי: adult contemporary. את התקופה הזו, ווקר מעדיף לשכוח, ולא פלא למה הוא סירב בתוקף להוציא את האלבומים האלה מחדש. זה מראה עד כמה הוא בלתי מתפשר כאמן, ולא חושף דברים שמעדיף להשאיר במחסן. לאחר מכן, הוא הולך לחולל מהפכה ולשמוט את הלסת של כולנו, כבר מאיחוד עם הווקר ברדרס, אבל זה סיפור לפוסט הבא.