הלוואי והייתי נולד לפני אלף שנה

לפני שאני מתחיל, זה פשוט בא לי עכשיו! הקשבתי שוב פעם לאלבום המדהים הזה ופשוט רציתי לכתוב על זה.

אז, לפני איזה שבועיים וקצת, חגגנו 50 עגול ומכובד לאחד ה-אלבומים. מה לא נאמר עליו? על מה לא שיבחו? על התעוזה שלו? על החוסר הצלחה שלו? שכל מי ששמע אותו אחרי זה הקים להקה? כולנו כבר יודעים (אוי כמה שאנחנו יודעים) על הגדולה של The Velvet Underground & Nico, האלבום שפתח בפניי כל כך הרבה שערים. השער שלי לפאנק, ז'אנר שבמשך שנים סלדתי ממנו בגועל עד לפני שנה, הראה לי שאפשר להיות מורכב בדרך אחרת. אפילו עם העטיפה שלו והעובדה שוורהול היה המנהל של הוולווטס לתקופה הכניס אותי לפופ ארט. אחד מהזרמים שפחות אהבתי במאה ה-20, כשיש דברים כמו סוריאליזם, קוביזם, דאדא ועוד ועוד... בכל מקרה, אני לא מתכוון עכשיו לספר על פיסת האמנות המדהימה הזו. עשו את זה לפני, יעשו את זה עוד הרבה וסביר להניח שיום יבוא וגם אני אחטא ואכתוב גם.

אז לפני שנגיע לנושא העיקרי, אני אחזור לפני שנה. אני התחלתי כיתה י'. עדיין הייתי פרוגר בכל רמ"ח איבריי, גם משיכה למטאל - קרה. אחרי זה הגיע קצת ג'אז. אבל המפץ הגדול של הטעם המוזיקלי שלי. התחיל לפני שנה. זו הייתה שנה נהדרת שנחשפתי לכל כך הרבה סגנונות, אמנים, בלוגי מוזיקה, מאמרים, סרטים, ספרים ועולם ומלואו בכל מה שקשור לאמנות. אני התחלתי להיפתח, בראש, באוזניים, בעיניים. כל מיני דברים שונים. ובניגוד לתפיסה שלי בעבר, שלהקות הן בעצם ה-דבר והן האידיאל שצריך לשאוף, כשבקריירות סולו יש פה ושם כמה הברקות אבל בייסיקלי, להקה זה הכי שווה. בשנה הזו, הבנתי שאפשר להגיע לשיאים יצירתיים מאוווד כשאתה גם לבד. וככה התחילה ההערצה שלי לאמני סולו, בין אם אחרי שהיו בלהקות, או שהתחילו את הכל לבד. אנשי אמנות מהלכים ומבריקים, שהמוזיקה שלהם שמטה לי את הלסת ועד היום אני שומר אותם כאיידולים אישיים שלי. פרנק זאפה, קפטן ביפהארט, דיוויד בואי, רוברט וויאט, טום ווייטס. והיה אחד, שלקח אותי לסמטאות האפלות ביותר של ניו יורק ושל הנפש האנושית. בן אדם שלמרות שהיה לפעמים מביא לנו תחושות אופטימיות ויוצר אידיליה יפה פה ושם, הוא הכניס אותנו למקומות הכי לא נעימים שאפשר לתאר והפך אותם לאמנות.

לאיש הזה יש אלבום שהופך אותך למדוכא כל פעם מחדש (ולכן לא מומלץ להקשיב לו בתדירות גבוהה) וכשהוא נפטר לפני 4 שנים, לא הבנתי לגמרי עד כמה הוא היה חשוב, למרות שהייתי מודע למה שהוא עשה. וזה לו ריד. היהודי הניו יורקר. איש רחוב קשוח, איש הרנסאנס של הרחוב, הביא את מה שבורוז וגינזברג הביאו לספרות במוזיקה, האיש שדיבר כמעט אל כולם: פאנקיסטים, אמנים, היפסטרים, אינטלקטואלים, ג'אנקיים, אוונגרדיסטים, חובבי מוזיקה שונים והמון מוזיקאים שהחליטו ללכת בעקבותיו. האיש שהרחיב את השפה של הרוק, וגרם ללא הרבה התנגדויות בקרב שונאיו ואפילו מעריציו. איש קשה גם מבחינה אישית, שאיכשהו תמיד היה לו את הקסם לעצבן את כולם. בין אם זה כשהוא עשה את המפלצת הקשה לעיכול Metal Machine Music (שאני אהבתי דווקא), הבוטות שלו נגד ביטלס ופרוג רוק (אני רותח מעצביםםםם), וכמובן, כולם יודעים איך שנתיים לפני שעזב אותנו, גרם לכולם להיות פעורי פה, ולפלג אנשים לתומכים ושונאים בכל מעודם את הפרויקט הקשה והמאוד שנוי במחלוקת, Lulu עם מטאליקה (שגם אהבתי, פה אתם תסקלו אותי, אבל יום אחד ויוקדש לזה פוסט).

ועדיין, יש משהו באיש הזה, שאני לא מפסיק לאהוב. והוא כנראה מי שפתח אותי לפאנק. אז נתחיל. כשאני שמעתי את האלבום הבננה פעם ראשונה, לא זכרתי מזה הרבה. הערכתי, אבל בעיקרון היה נראה כמו עוד אחד ששמתי בהיסטוריה של האלבומים ששמעתי. בסדר. הייתי צריך זמן בחיים האלה. יש דברים שצריך לאהוב עם הזמן, וזה הוכח לי כל כך חזק בשנה שעברה, כשהקשבתי לאלבום הזה עוד פעם ופשוט העולם שלי השתנה. עד אז, הייתי בטוח שכל מה שמדהים במוזיקה זו המורכבות שלה, במלא מקצבים אסימטריים, עם סולואי חליל צד, מלוטרונים ובעיקרון להיות משוגר מחוץ לאטמוספירה. הפרוג הוא הרי הז'אנר הנעלה! יס, ג'נסיס, קרימזון, ג'נטל ג'ייאנט, ELP היו כל מה שהיה לי בראש. הם עדיין בראש. אבל כשהקשבתי לאלבום הזה, הבנתי מה פספסתי. זו הייתה האנטיתזה המוחלטת למה ששמעתי מכיתה ז' ועד אותו זמן. והיום, למרות שאני אוהב את להקות הפרוג בכל מצב, אני היום במצב שמעניין אותי המינימליזם במוזיקה. ריד, קייל, מוריסון, טאקר וניקו הראו לי איך אפשר להיות מורכב בכמה שפחות אמצעים. התחלתי להקשיב לקלאסי מודרני ופרי ג'אז בזמנו והבנתי כמה אני אוהב את הדבר הזה. הלכתי לרחובות פעם אחת, וידעתי מה אני רוצה לקנות. הרבה מהדברים בסוף לא היו, כי אז גיליתי שחנות הטאוור רקורדס שהייתה ברחובות, גן העדן הכי קרוב הצטמצם לטריטוריה מבישה של דוכן (אני כועססס). אבל בכל מקרה, היו שם דברים, והיו שני דיסקים שחזרתי איתם: OK Computer ואלבום הבננה.

אוהב פרוג? טוב.. זה לא בדיוק זה..

שני האלבומים האלה היו האהבות שלי באותם זמנים, והאהבה שלי למוזיקה אלטרנטיבית התחילה. אז בקיצור, כשהייתי שם את אלבום הבננה על הטייפ (כן אני עדיין קונה דיסקים תהרגו אותי), הייתי נהנה מכולו. מהיופי המלודי של Sunday Morning, האורבניות של Waiting for the Man, האווירה המצמררת של Venus in Furs. ורק במהלך ההאזנה ועד היום, יש שני שירים שאני אוהב ושומר להם כבוד. אבל האמת שמהמכלול של האלבום, הם הכי פחות אהובים עליי מה-11. כאן הקטע בו אני מחלל קודש ואפשר לצעוק עליי ולהגיד לי איך אני מחלל קודש שכזה. ואלה שני החבר'ה שבאים ברצף: Run Run Run ו-All Tommorrow's Parties. שוב, אני אוהב את השירים האלה. אולי היחס שלי ישתנה עוד יותר לטובה אליהם. יש להם רגעים נפלאים. אבל תמיד בא הרצון הסופר עז להגיע למה שבא אחרי. כמעט הפיתוי ללחוץ על כפתור הדילוג. אבל לא! אני לא אעשה את זה. 1. זה פשוט חילול קודש, אלו שירים מדהימים ולא מגיע להם התייחסות כזו או לאלבום. 2. אם הייתי מעביר, לא הייתה את התחושה המספקת הזו כשמגיעים לשיא האלבום ולנושא של הפוסט הזה היום.

ופה אני סופסוף מעביר אתכם מההקדמה הכל כך מתישה הזו (היי הגעתם לכאן כבר? שאפו!) אל עיקר הפוסט. אני רוצה לדבר על השיר השביעי, היופי המעוות הזה שתמיד אני כל כך מאושר כשאני מגיע אליו בדיסק. Heroin. רק מהשם מבינים מי זה ריד. מי ב-1967, חשב לשיר על זונות, על טרנסוויסטים, על סאדו מאזו ועל הרואין? לו ריד. זה אחד השירים שבצדק הוא ייזכר איתם לעד. נכון, לא בדיוק גאווה להיזכר עם נושא כזה, אבל ריד, כמו בורוז בספרים שלו, מצהיר על האהבה שלו לסם. הוא מרגיש שמה שהוא עושה מאוד חולני והוא מזיק לעצמו, אבל בפועל, הוא לא ייפטר מההרגל הזה, כי זה מה שמחזיק אותו בחיים. ריד היה הג'אנקי של הרוק. והוא העביר את התחושות המצמררות האלה עם שני אקורדים.

פאקינג שני אקורדים. ככה הצליחו החבר'ה האלה להגיד כל כך הרבה בכל כך מעט. שני אקורדים, דרון מטריד ומחריש אוזניים של ויולה, תיפוף משונה כמעט שבטי, ובסוף, הקול המאנפף והאדיש של ריד. כל אלה מתאחדים ל-7 דקות אלמותיות שבקלות אני יכול להצביע עליהן כאחד מהשירים שאני הכי אוהב בעולם. אבל זה לא שווה אם לא נכנסים לעומק. אז בואו ניכנס לטקסט הכל כך פשוט אבל קשה וישיר של ריד שפותח לפני ה30,000 ב-1967 והיום המיליונים ששומעים את השיר הזה את הכל לגביו. בין הרצף של Run ו-Parties למין אופטימיות הרוק נ רולית של There She Goes Again, וכשמגיעים לשיר האחרון, חושבים לעצמכם: "וואו, קשה להתעלות על מה שהיה פה לפני".

I don't know just where i'm going

But i'm gonna try for the kingdom if i can

אנחנו מתחילים. הטמפו איטי, עייף, גמור. וריד מתחיל לשיר את שתי השורות האלו. הוא לא מבין את המעשה שלו והוא די חסר כיוון. ככה חושבים בהתחלה. אבל אז מתברר, שריד יודע לאיפה הוא רוצה ללכת כשהוא מדבר על הממלכה.

Cause it makes me feel like i'm a man

When i put a spike into my vein

And i'll tell ya things aren't quite the same

When i'm rushing on my run

And i feel just like Jesus' son

And i guess that i just don't know

And i guess that i just don't know

ברגע הזה, הטמפו מואץ. משהו קורה. ריד תיאר את השיר עצמו כתהליך שהג'אנקי עובר לפני ההרואין, כשהוא מזריק אותו לווריד ואחרי. ריד מאיץ את הטמפו כמין סמל כזה לאיך שהוא עומד להשתמש ורק הסנטימטרים מפרידים בינו לבין המחט. גאוני איך בהקלטת לו פיי ובלי הרבה אמצעים, האיש יוצר קשר בין המוזיקה למילים עד כדי כך שהן הולכות ביחד. הוא אומר שזה גורם לו להרגיש כמו גבר, הוא מתאר את ההשפעה שיש לו, כשכל הדופמין משתחרר כשהוא מזריק, מגיע אפילו להזיות דתיות (מרגיש כמו הבן של ישו). ואז מגיעה השורה שתשמש מוטיב בכל השיר: "אני מניח שאני פשוט לא יודע". ריד פשוט אדיש למצב. הוא לא יודע. הוא לא מודע לנזק, הוא לא יודע למה זה כל כך מרגש אותו, הוא פשוט מסכם את זה בעובדה שהוא לא יודע כלום. כמו החוסר ידיעה של המרואיינים במחזה של חנוך לוין "מלכת האמבטיה". זה מעין חוט כזה שחוזר. הוא פשוט לא יודע. וככה ישר לקראת שיא, שוב פעם חוזרים לטמפו הקודם.

I have made a big decision

I'm gonna try to nullify my life

כנראה שריד עשה החלטה גדולה של שימוש בסם ההרואין. הוא מודע שזה הולך לחסל אותו והוא קורא לזה החלטה גדולה.

Cause when the blood begins to flow

When it shoots up the dropper's neck

When i'm closing in on death

שוב פעם ריד מגביר קצב ומספר על ההתלהבות שיש בהרואין. והוא מודע שהוא מתקרב למוות. הוא מתקרב למוות והלחץ דם שלו גובר. כאן הוא לא מתייחס להרואין כדרך חיים שהוא מתמיד בה. אלא משהו חולני ונורא. כאן זה לא רק הסנטימטרים בינו לבין במחט. אלה הסנטימטרים בינו לבין המוות.

And you can't help me now, you guys

Or all you sweet girls with all your sweet talk

You can all go take a walk

And i guess that i just don't know

And i guess that i just don't know

ריד מכוון אל אנשים ספציפיים. הוא כנראה מדבר על ההיפים. התרבות שהוא תיעב שהייתה בשיאה בסיקסטיז, בזמן שהוא עם הוולווטס ועם עוד להקות כמו האמהות וזאפה (שהיו מעין איובים) מתעסקים באיך להרוס את הכל. הוא כנראה מתייחס אל אותם אנשים שרוצים לעזור לו אבל לא יודעים. הוא פשוט אומר דוגרי: "אתם לא יכולים לעזור לי". הוא אחרי זה תוקף את הבנות עם כל המתיקות והאידיליה שסובבת סביבן. הוא אומר לכולם כשהוא מרגיש שהוא השפוי היחיד שקיים, לצאת להליכה. ושוב פעם מוטיב החוסר ידיעה. הוא פשוט מניח שהוא לא יודע. ואז עם החזרה לקצב הרגיל, ריד בא עם השורות היפות שהוא כתב. קצת מזכיר לי את מה שמקרטני כתב על האדם בחיים הרגילים שנכנס לחלום ב-A Day in the Life, אבל כאן זו נאיביות אחרת.

I wish that i was born a thousand years ago

I wiah that I'd sail the darkened seas

On a great big clipper ship

Going from this land here to that

In a sailor's suit and cap

אחד הבתים היפים שנכתבו במוזיקה הפופולרית. ריד רוצה לעזוב את כל המציאות המחורבנת של ג'אנקי, ולהיוולד לפני אלפי שנים. מי לא רצה בתור ילד להיוולד בזמנים יותר אגדתיים? אם בתור פיראט, מלח, אביר, ויקינג. אבל כאן, בגיל 25, הוא מבקש להיוולד לפני אלפי שנים, כשהוא מפליג בימים בלבוש של מלח. לא בא לו כל הזבל של העיר, הוא רוצה לגלות עולמות, התרגשות אמיתית, כי כל הג'אנק הזה רק הורס אותו. והוא ממשיך את מה שהוא אומר, כשהקצב מתגבר.

Away from the big city

Where a man cannot be free

Of all of the evils of this town

And of himself and those around

Oh and I guess that i just don't know

Oh and I guess that I just don't know

אם אצל מקרטני הייתה תחושה נאיבית, אידאלית של בן אדם שפשוט נכנס לחלום. ריד מציג מציאות כואבת ואפורה, ניו יורק. הוא היה רוצה להיוולד לפני אלפי שנים, כי כל מה שיש לעיר הזו להציע זה את כל הזבל האנושי שיש. הרשעות של האדם והעיר, חוסר חופש, אנשים לחוצים ומתוחים, וזה כנראה הקדמה למה שהוא הולך להביא לנו ישר בפנים בבית הבא. בקיצור, הלוואי והייתי נולד לפני איזה אלף שנה והייתי מלח (לאלא ריד אנחנו היינו צריכים אותך במאה ה-20), כי הכל חרא פה בניו יורק, כי אף אחד לא משוחרר מעצמו ומהעיר, ופשוט... לא יודע. עכשיו ריד מניח את הכל על המגש. אם עד עכשיו הוא פשוט רמז ולא השתמש בשם המפורש, עכשיו הוא פשוט אומר לנו כאן ועכשיו.

Heroin be the death of me

Heroin it's my wife and it's my life

זהו. עכשיו הוא אמר את זה. ריד מתוודה לפנינו המאזינים. שהוא ג'אנקי. הרואין יהיה למוות שלו והרואין הוא אשתו וחייו. שני הדברים מתנגשים. זה החיים שלו, אבל זה יהיה למוות שלו. כאן כבר אין דרך מנוס וזו נקודת אל חזור. כי עכשיו העסק נהיה יותר קשה..

Beacuse a mainer to my vein

Leads to a center in my head

And then I'm better off and dead

עכשיו כל הלהקה מתפרעת, זה הקטע שבו ההרואין משפיע לפי ריד. ואנחנו שומעים את זה. הטירוף מתחזק. הדרון של קייל הופך להשתגעות וטירוף על הויולה. המתח התנפץ ואנחנו בשיא של השיר, של האלבום, אולי גם של כל הקריירה של ריד. פשוט הרגע שבו יש לפרצוף קרינג' אחד גדול (וזה יפיפה) ויש התרגשות. ככה הוולווטס שילבו בין רוק ואוונגרד. ככה כל הג'אנקיות שנוטפת מריד התפרצה בתוך הקטע הזה. והוא ממשיך לפרט על ההרואין ולמה זה עושה לו טוב.

Because when the smack begins to flow

I really don't care anymore

About all the Jim Jim's in this town

And all the politicians makin' crazy sounds

And everybody puttin' everybody else down

And all the dead bodies piled up in mounds

הטירוף בשיאו, הסם משפיע ואיבדנו כבר את ריד בקטע הזה כי הוא כבר תחת ההשפעה ואומר שברגע הזה לא אכפת לו מכלום. לא אכפת מכל הזבל והחרא שיש לנפש האנושית והעיר להציע. פוליטיקאים, מתים, אליטיזם. הכל פשוט הולך לו לעזאזל כשההרואין זורם לו בווריד. המוזיקה נהיית חולנית יותר ויותר, הויולה של קייל חורקת ועולה וכשנראה שאתה כבר חוסלת מכל הכיוונים, ריד ממשיך ותוקף.

Cause when the smack begins to flow

Then I really don't care anymore

Ah when that heroin is in my blood

And that blood is in my head

Then thank god that i'm good as dead

Then thank your god that i'm not aware

And thank god that i just don't care

And i guess I just don't know

And i guess I just don't know

לקראת סיום, ריד נפרד בשיא הדרמה והטירוף. כי כשהרואין בדם שלו, אז הוא פשוט סוג של מת כמו שהוא כותב. הוא משתמש באלוהים כמעין הודיה למצב של ריד, חוסר מודעות, חוסר אכפתיות ובסוף שוב, חוסר ידיעה. וככה הכל מסתיים, כשהכל נרגע, נשמע שההשפעה חלפה וחזרו למקצב הרגיל והווליום נרגע. ככה מסתיים השיא של אחד האלבומים הגדולים ששינו הכול.

אף אחד בזמן אמת לא הבין מה Heroin ושאר האלבום יכול להציע למאזין. מעטים כמו בואי והסטוג'ס הבינו מה יש פה. אם הביטלס, הדורס ופינק פלויד היו הלומי LSD ושרים על ההזויות השמחות, הסוריאליסטיות והעליזות שלהם, אז הולווטס הם בדיוק ההפך. השנאה ועדיין הקרבה החולנית להרואין שצובע הכל בשחור משחור. ריד מנהל מעין מונולוג או דיאלוג עם המאזין והוא לא תמיד אדיש כמו שהוא טוען. אבל כמו תמיד, הוא עושה את זה במגניבות ניו יורקית עירונית שמראה איזה סינגר סונגרייטר ייחודי הוא היה. השיר הזה המחיש כמה החבר'ה האלה היו הכבשים השחורות בעדר. היום, קשה שלא ליפול ביופי המעוות של השיר הזה. מעט אקורדים, מילים ישירות ויצירת מוד מסוים. מעטים הצליחו לעשות את זה באמנות שלהם וריד הגיע לשלמות של הדבר הזה כאן.

אז כן, זו הייתה המחווה הקצרה שלי לוולווטס, לריד ומעין חקירה של ההיסטוריה שלי בהאזנת מוזיקה. היה כיף עם כל הכבדות בנושא. אז תודה שבאתם לבקר במחוזות האפלים והמחורבנים של הנפש ובבלוג הזה. ונתראה בפוסט הבא. וסתם כי זה מצחיק אותי, הנה מה שריד סיפר על השיר בראיון:

עבדתי בחברת תקליטים כפזמונאי. שם נעלו אותי בחדר ואמרו לי לכתוב 10 שירי גלישה, ואני כתבתי את "הרואין" ואמרתי "היי יש לי משהו". הם אמרו "לעולם לא יקרה. לעולם לא יקרה" - 1972

השיר המקורי כי מה לעשות שום גרסה תגבר על זה

וגם הראיון עם האנימציה המגניבה מומלץ