סה"כ צפיות בדף

יום שלישי, 30 ביוני 2015

Miles Davis - Bitches Brew



בשנת 1970, התרחש המפץ הגדול ששינה את הג'אז והרוק לנצח. מיילס דיוויס היה לאחד ממוזיקאי הג'אז הטובים ביותר של התקופה, ואף פעם לא דרך במקום, כשהוא מסרב לנגן את אותה נוסחה, ובתוך כמה שנים, המציא משהו חדש סגנון אחר סגנון: קול ג'אז, ג'אז מודאלי, הזרם השלישי ועוד הרבה... החצוצרן יליד 1928, שראה את השינויים בחברה, בתרבויות וכמובן באופנות המוזיקליות והתאים את עצמו לתקופה. לא סתם פסנתרן הג'אז הנודע דיוק אלינגטון קרא לו "הפיקאסו של הג'אז". בשנת 1955, הוא יצא מנצח עם המאסטרפיס Kind of Blue שנחשב עד היום לשיא יצירתו, ונחשב באותה תקופה לפסגת יצירתו.

אך במחצית השנייה של המאה ה-20, לקראת סוף שנות השישים, מיילס ראה כיצד החליפות המהודרות וההופעות במועדונים קטנים ננטשים לטובת מוזיקה פסיכדלית וfunk קצביים ונסיוניים במיוחד כשהשולטים הם הביטלס, פינק פלויד, המי, סליי ומשפחת סטון, ג'ימי הנדריקס, ועוד רבים... מיילס שהיה אז בשנות הארבעים לחייו, התחבר למוזיקה החדשה של הצעירים, בעיקר בזכות בת זוגתו החדשה באותה תקופה, בטי דיוויס, אמנית פ'אנק שהציגה למיילס את עולם הרוק עם ג'ימי הנדריקס וSly and the Family Stone. גם מפגש אחד עם ג'ימי הנדריקס, הצית בו את השאיפה לשלב ג'אז ורוק. הוא הבין שהוא צריך לשלב כלים חשמליים לצד כלים אקוסטיים.

מיילס החל את המלאכה בשנת 1968, עם האלבום Filles de Kilimanjaro, שזרע את הזרעים הראשונים לג'אז פיוז'ן. אולם הוא נתקע בהתנגדות מצד הבסיסט רון קרטר והקלידן הרבי הנקוק שסירבו לזרום עם החידוש, ועזבו את ההרכב. זה לא מנע ממנו להמשיך. אף על פי שהקדימו את מיילס עם הרעיון של שילוב כלים חשמליים עם ההרכב של הסקסופוניסט המוערך קאנונבול אדרלי, כשהפסנתרן הצעיר של אדרלי, ג'ו זאווינול השתמש בפסנתר חשמלי, מיילס הוא זה שאחראי על החזון המלא של השילוב של ג'אז עם רוק.

המהפכה המשיכה, כשמיילס לקח נגנים צעירים מבטיחים כמו ג'ון מקלפלין, צ'יק קוריאה ועוד, ויצר איתם את הדבר הבא, In a Silent Way, שהלך עוד יותר רחוק עם השילוב של מוזיקה חללית פסיכדלית והודית בג'אז. האלבום כלל שני קטעים הכוללים גיטרה חשמלית ופסנתר חשמלי.

אך המפץ הגדול התרחש אי שם ב-1969, כשהחצוצרן החליט ללכת עם החזון כשהוא בורא עולם חדש. מה הוא עשה?, לוקח 12 נגנים ויוצר הרכב חדשני שלא נראה כמותו בעולם הג'אז: שלושה קלידנים, שני מתופפים, מקישן, גיטריסט, סקסופוניסט, שני בסיסטים ומה לא...

הוא לקח איתו את כל הנגנים הצעירים המבטיחים שלבסוף הצליחו בזכות עצמם לאחר שלמדו מעבודתו של דיוויס, ג'ון מקלפלין על הגיטרה החשמלית, צ'יק קוריאה, ג'ו זאווינול, והרבי הנקוק שחזר בו והבין כי מיילס יוצר כאן משהו טוב. כל השלושה על פסנתר חשמלי ופסנתר אקוסטי, דייב הולנד על הקונטרבס, הארווי ברוקס על גיטרת בס, וויין שורטר על סקסופון הטנור, בילי קובהם על התופים, ארייטו מוריירה על כלי ההקשה, ועוד רבים...

אז זה מה שמיילס עשה - ב19 באוגוסט של אותה שנה, הזמין את הנגנים לאולפני קולומביה, היה לו משהו בראש, אז הוא נתן הוראות בנוגע למהלכי אקורדים, המקצב, ועל בסיס ההנחיות הללו, החלו לאלתר כולם באופן חופשי לפי רצונם, באלבום עצמו אפשר לשמוע בקטעים בהם הכלים נחלשים, את מיילס מורה על הנגנים אם האצבעות וכשהוא מדבר אל מישהו מסוים באיזשהו שלב, יוזם לתפארת מוזיקת הג'אז. הוא נתן לחטיבת הקצב על הבמה ורוב הזמן המקצבים וההרמוניה נשענים על רוק, funk וR&B, צעד נוסף להתפתחות הפיוז'ן.

אבל מיילס היה חכם. בחלק מהסשנים, לא ידעו המוסיקאים אם הם מוקלטים או לא. ולכן רוב הזמן מה שיצא זה מה היה, לאחר כמה קטעים שהאילתורים אליהם נמשכו למעלה מ-10 דקות, סיימו החבר'ה את העבודה וכולם הלכו הביתה.

לאחר מכן מיילס החל לעבוד עם עוד איש שהקרדיט בשבילו על יצירת הפיוז'ן הוא גדול וחשוב מאוד. תיאו מסרו שהיה המפיק של מיילס משנותיו המוקדמות, והפיק את תקליטי הג'אז הגדולים עם תלוניוס מונק וצ'ארלס מינגוס. מסרו למד והושפע מתנועת המוזיק קונקרט האוונגרדית, שנולדה בצרפת של מלחמת העולם השנייה כשהרעיון המרכזי סביב ז'אנר זה הוא לקחת צלילים מהיומיום, ולהפוך אותם למוזיקה. אז בהשפעת אמנים כמו הביטלס ופינק פלויד, דיוויס ומסרו החלו להשתמש באולפן ככלי נגינה בעצמו, כשהם מוסיפים לקלחת אפקטים אלקטרוניים כמו לופים, השהיות, אפקטי הד, ושלל ירקות הלקוחים מן המוסיקה האלקטרונית, וכך נוצר הסגנון החדש והמשונה שנקרא ג'אז פיוז'ן.


ששש... הגאון עובד על משהו חדש. סוד...

התוצאה: האלבום הכפול Bitches Brew שיצא באפריל 1970, כשהרבה חובבי ג'אז הרימו גבה בשל החידוש וחלקם טענו כי מיילס הגזים ובגד בצליל הג'אז כשהוא משלב אותו עם רוק. זה לא מנע מהבחור להמשיך ולפעול. לעומת זאת, חובבי ג'אז נוספים חשבו כי דיוויס התעלה על עצמו ויצר משהו חדש ונפלא. רוקרים שלא היו מודעים לג'אזיסט, הפכו את החצוצרן למקור הערצתם, כשראו את החידוש המוזיקלי.

אפילו העטיפה הסוריאליסטית א-לה דאלי, הייתה פורצת דרך, כיוון שציורים ססגוניים כמו אלה, לא הופיעו בדרך כלל על אלבומי ג'אז. מתי קלוורין בנו של אדריכל משכן הכנסת, יוסף קלוורין, יצר כאן ציור מדהים ומעניין שמקדם את העניין של יחסים שווים בין שחורים ולבנים כשבעטיפה משולב השחור והלבן לצד אלמנטים פסיכדליים נוספים. אני נמשכתי והקשבתי לראשונה לאלבום הזה רק בגלל עטיפתו.

אף על פי שכל הקטעים מעניינים לשמיעה, החלק הראוי לשבח הגדול ביותר, הוא כמובן החלק הראשון מתוך האלבום הכפול הארוך הזה שכולל שני קטעים ארוכים במיוחד: Pharoah's Dance על פי לחן של זאווינול, שמשכו 20 דקות. וקטע הנושא שמשכו 27 דקות שלמות, הכוללות את החידושים וה"טירוף" של מיילס לחדש וליצור דבר חדש ולא מוכר. אחד הקטעים הגדולים של האלבום, הוא עם החצוצרה המהדהדת במוטיב החוזר של יצירת הנושא, כשהנגנים מגיעים משום מקום בבום גדול.

נכון שיש קטעים נוספים מדהימים כמו Spanish Key אשר כפי ששמו אומר משתמש באלמנטים ממוזיקה ספרדית, או Sanctuary על פי לחנו של שורטר (שאגב מתחיל עם אלתור של מיילס וקוריאה על בסיס השיר I Fall in Love Too Easily). אבל רוב הזמן, זה החלק הראשון של התקליט המורכב הזה, שעושה בשבילי את האלבום.

האלבום עצמו, כפי שנאמר קודם זכה לשבחים מצד רוקרים שלא הכירו ואף שנאו ג'אז, ופתאום החלו לאמץ את הכוכב העולה. כשאפילו קיבל את ההזמנה המכובדת להופיע בפסטיבל הידוע Isle of Wight בבריטניה ב-1970. מיילס היה משהו שונה והביא איתו משהו חדש שנוגן לצד האמנים הנוספים בפסטיבל כמו ג'וני מיטשל, ג'טרו טול, הדורז ואמרסון, לייק ופאלמר. האלבום המורכב והקשה לעיכול הזה, קיבל את התואר של אלבום זהב, כשמכר מיליוני עותקים כשיצא, ואפילו זכה בפרס גראמי ב-1971 על אנסמבל הג'אז הגדול ביותר באלבום.

זה לא אומר, שמיילס הפסיק ונח על זרי הדפנה לאחר ההישג המשמעותי, הוא המשיך לעבוד בלי סוף כשרצונו ליצור פיוז'ן שונה גובר. הוא שילב רוק עם ג'אז, מוזיקה אלקטרונית, הודית ומה לא.

חשוב לציין כי רבים מהנגנים בBitches Brew, אזרו אומץ להקים הרכבים משלהם, ויצאו מנצחים עם הרכבים חדשים ששיכללו את הנוסחה המהפכנית של מיילס. מקלפלין וקובהם הקימו את להקת המהווישנו אורקסטרה, קוריאה הקים את Return to Forever, זאווינול ושורטר הקימו את Weather Report, והנקוק המשיך עם הכיוון של אלבום זה, כשהוא נותן לfunk להתבטא בחופשיות.

Bitches Brew חיזק את מעמדו עם השנים, והפך עם הזמן לתואר מכובד כראשון בג'אז רוק, פיוז'ן, אוונגרד ג'אז וכו'... הוא ממשיך להשפיע על מוזיקאים רבים אפילו מחוץ לתחום הג'אז. לא מאמינים? תשאלו את ת'ום יורק ורדיוהד שרצו להישמע בשיר Subbterrean Alien Homesick מ-OK Computer המהפכני, כמו הסאונד החדשני של מיילס באלבום זה. זו רק דוגמה אחת.

ב-1998, החליטה קולומביה להוציא לאור קופסה מהודרת הכוללת את האלבום עצמו, יחד עם כל הסשנים שנעשו לאלבום. קופסה זו מומלצת בעיקר למעריצים שרופים וחוקרים שרוצים עוד מהמוזיקאי החדשני שהלך לעולמו ב-1991.

אני עצמי שהתחלתי עם הג'אז עם מיילס כשהקשבתי והתאהבתי בKind of Blue לאחר תקופה ארוכה ברוק. אבל כשאני מעיין בדירוג של המגזין הנודע הרולינג סטון של 500 האלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים, נתקלתי בעטיפה משונה ומוזרה שאמנם הייתי מורגל לכאלה בדרך כלל מאלבומי רוק פסיכדלי ומתקדם, אבל לא ראיתי משהו כזה אף פעם. הסקרנות אחזה בי וחיפשתי בויקפדיה. אלבום כפול? יצירות של 10 דקות ומעלה?, פסיכדלי?, אוונגרדי?, רוקי?, עטיפה מדהימה? חייב לשמוע את זה.

וכמו כל מאזין שפוי, לא הצלחתי להתחבר ולהבין את תבשיל הכלבות המוזר של מיילס. הלכתי לאיבוד בתוך מה שנראה כמו כאוס מוזיקלי וחסר הבנה, אך עם מספר האזנות חוזרות כמו כל יצירה ענקית, התמונה התחילה להתבהר והבנתי שאני מאזין ליצירת מופת.

לסיכום, Bitches Brew הוא אלבום מהפכני וחשוב בעולם המוזיקה. הוא שילב שני סגנונות שעד אז נראו מנוגדים למדי, רוק וג'אז. האלבום עצמו קשה מאוד להאזנה רצופה, ויכול להוציא את הסבלנות מן המאזין המאופק ביותר. זה קשה מאוד להבין את חזונו של מיילס בהקשבה הראשונה לקלחת המוזרה הזו, ואז אחרי כמה האזנות חוזרות, אתה מבין. מומלץ בחום, ולא רק בגלל העטיפה. (:

Black Sabbath Vol. 4

Black Sabbath Vol. 4.png
זהו בשבילי האלבום הכי טוב של הרביעייה מבירמינגהם. חלקם יגידו Paranoid, חלקם יגידו Master of Reality, אני חושב אחרת. כששמעתי את האלבום הזה לראשונה, הבנתי שבלאק סבאת' הם לא סתם להקת מטאל שממשיכה ומנגנת את הנוסחה המוצלחת שלה עם דיסטורשן מאיים, שירה צווחנית וכמובן: ליריקה אפלה ופורצת דרך לזמנה.

אוזי אוסבורן, טוני איומי, גיזר באטלר וביל וורד הצליחו לצאת מתדמית המטאל השטנית שיצרו להם, והראו שהם יכולים לעשות עוד דברים מלבד קטעים מאיימים על השטן וכו'...

אחרי שלושה אלבומים מדהימים שפרצו דרך בהיסטוריית הרוק ולמעשה הגדירו את מה שנקרא כיום הבי מטאל, ההצלחה הגדולה הגיעה עם זה. החבר'ה העניים שבאו מהעיירה הקודרת בירמינגהם שרובה הגדול נהרס במלחמת העולם ה-2, והתחילו את דרכם במעמד הנמוך ביותר, הפכו לרוק סטארים עשירים. העולם היה שייך להם.

אז לאחר סיבוב ההופעות לקידום האלבום Master of Reality, לקחה הלהקה קצת פסק זמן, וביוני 1972, חזרו להקליט את אלבומם הבא. החבר'ה נסעו ללוס אנג'לס החמה, להקלטות, כשהיא שוכנת באחוזת בל אייר למשך 3 חודשי ההקלטה. על ההפקה מופקדת הלהקה יחד עם פטריק מיהאן, לאחר שהמפיק הקודם רוג'ר ביין עזב.

מדוע לקח 3 חודשים להקליט אותו? כי היו בעיות עם הסמים כמובן. באותה תקופה, הקוקאין היה כוכב מרכזי בקריירה של סבאת'. הוא היה נשלח באופן קבוע אל האולפן, כשהוא מאוחסן באריזות לדגנים. החבר'ה פשוט שמו את הכל בקערה והסניפו את הסם בקביעות. הקוקאין היה חלק כל כך מרכזי בחיי חברי הלהקה, עד כדי כך שהאלבום היה אמור להיקרא בהתחלה Snowblind, אך חברת התקליטים ורטיגו שחששה מן הרמיזות המובהקות לסם, הטילה וטו מיד על ההחלטה.

זה לא מנע מבלאק סבאת' לפזר רמיזות לסם בשאר האלבום. פרטים בהמשך.

החבר'ה בילו את זמנם בלוס אנג'לס, כשהם משחיתים להנאתם את בל אייר, כשבאחת מהפעמים, וורד המתופף היקר, נמצא עירום וחסר הכרה בעקבות שתייה מופרזת, כשחברי הלהקה מכסים אותו בנייר זהב. זו רק אחת מהתקריות שהתרחשו אצל החבר'ה בבית.. עם הקוקאין, חדר עוד רעל לחייהם של הלהקה: הרואין. והם לא הזריקו. פשוט הסניפו אותו. יין, גרופיות, כתיבת שירים וסמים. זה מה שהיה אצל סבאת' באותה תקופה. החבר'ה לא ידעו מה הם עושים לעצמם באותה תקופה, ולחלקם זה התפוצץ בפרצוף כשבאטלר חזר מארה"ב לאנגליה, והודהם לגלות שחברתו בבית לא מזהה אותו.

אז למרות שהחברים גרמו לעצמם הרס עצמי, באותו זמן גם החלו להלחין דברים חדשים, ובדרך גם זורעים את הזרעים הראשונים לתת סגנונות במטאל כמו הסלאדג' והדום שהתחיל עוד מהאלבום הראשון. בנוסף, החלה הלהקה להקליט שירים שהם לווא דווקא מטאל. 3 קטעים באלבום הזה מייצגים אמירה זו.


ובשביל זה מתחילים לסקור את האלבום, שנפתח באחת מהיצירות הטובות והמעניינות ביותר שיצאו ממוחו הקודח של טוני איומי. Wheels of Confusion הוא מן ניצן ראשון לפרוג מטאל, הוא מאסטרפיס נפלא לפתוח את האלבום. סבאת' כתבו קטע עם השפעות פרוגרסיביות כבדות בהשפעת להקות הרוק המתקדם של התקופה (סבאת' הם חברים טובים של להקת יס. הם שומרים על קשר עד היום). מתחיל בפתיחה קצרה ומגניבה בלוזית בחלקה, ומיד עוברת למוטיב המרכזי. עם בית קליט, כשעם הזמן, עובר לשינויים במצבי הרוח, ומשתנה פתאום ללא התראה. הליריקה של באטלר היא אחת הטובות ביותר שכתב, שעוסק בהתפתחות מחשבתו של אדם, כשבתחילה חשב כי הוא חי באוטופיה, ועם הזמן הבין כי העולם הוא מקום קר ואכזר, והוא ימשיך להתקיים. איתך או בלעדיך. קודה מגניבה מסיימת היצירה עם סולו אדיר של איומי, וככה מתפוגגת הפתיחה המדהימה לאלבום מדהים, שמשאיר את המאזין בעניינים, לאחר 8 דקות אלו.

השיר הבא Tomorrow's Dream, הוא הסינגל היחיד שיצא מהאלבום הזה, בתקווה שלחנו הקליט, יצליח להקפיץ אותם לטופ, אך נכשל ולא הגיע לשום מצעד בניגוד לקודמו Paraniod. זה רק מראה שחוץ ממקרה חריג (Paranoid) בלאק סבאת' היא לא להקה ששיריה נועדו לשהות במצעדים. בטח שלא לריקודים. השיר עצמו הוא נחמד ואחלה, אבל לא יותר מזה.

ואז בא אחד השירים היפים של הלהקה. Changes, ומטאליסטים יקרים זה הולך להפתיע אתכם: מדובר בבלדת פסנתר מתוקה חסרת גיטרות, המלווה במלוטרון לאורך כל השיר. ביל וורד היה שקוע באותה תקופה בגירושין מאשתו, והיה בדיכאון בתקופה זו. המילים מבטאות את מצבו באותה תקופה. אוזי אוסבורן הופך פתאום משליח השטן, לרומנטיקן שאמנם קולו הצווחני שונה מן הקול הנורמלי של זמר הבלדות, אבל משתלב יפה עם השיר. המוטיב המרכזי של הפסנתר הולחן ע"י איומי לאחר שהשתעשע על הכלי באולפן, והוא מנגן על הפסנתר והמלוטרון, הו המלוטרון הנפלא שמספק את הצלילים הנפלאים שמגבים את הפסנתר. חברים, על אף שאני מטאליסט שאוהב את סבאת', זפלין, פרפל, מיידן, מטאליקה, סלייר וכל החבר'ה, השיר הזה נשאר כאחד האהובים עליי שיצא מלהקת מטאל. גרסה לשיר יצאה ב-2002, כשאוזי שר עם בתו קלי.

הלהקה ממשיכה את האלבום בקטע לא שגרתי נוסף. FX קטע פסיכדלי נסיוני משהו בן דקה בודדה, שכל כולה מורכבת מאפקטי גיטרה צפצפניים. הקטע הזה נוצר בטעות, לאחר שחברי הלהקה עישנו חשיש, ושרשרת הצלב שמעטרת את איומי עד היום, הסתבכה עם מיתרי הגיטרה, והתוצאה הפכה לקטע הזה, כשהוא נערך באולפן. בהתחלה הוא נשמע די מפחיד, ואז קולטים את הקטע הזה שהוא מאוד מעניין, למרות שהרבה אנשים אמרו שהוא חסר טעם והכללתו הייתה טעות, ביניהם גם איומי עצמו שקרא לקטע "בדיחה מוחלטת". לא משנה, זה מגניב, וזה ממש כמו טריפ קצר בחלל.

חוזרים לסגנון המוכר של הלהקה, שמוצג בצורה הכי כיפית בעולם עם Supernaut, אחד הריפים הגדולים של איומי אם לא ה. השיר הכיפי מלווה בריף הממכר הזה, כשאוזי שר את מילותו של באטלר שעוסקות כנראה בהישגיה של הלהקה, כשהדובר מספר בשמחתו על שחצה את האוקינוס ושהוא הולך לטפס על הר בירח, הוא חי אלפי שנים, וזה לא הפריע לו אף פעם. השיר יוצא רגע לגיחה אקזוטית, אם סולו תופים מקפיץ של וורד, כשמצטרף אליו איומי עם גיטרה אקוסטית. אחד השירים הטובים ביותר של סבאת' בקריירה שלה. לא סתם המתופף האגדי של לד זפלין, ג'ון בונהם הצהיר כי זהו אחד השירים האהובים עליו. וגם פרנק זאפה הגאון הצהיר כי זהו אחד השירים האהובים עליו אי פעם. באטלר הביע את הערצתו כלפי זאפה לא מעט, כשהוא טוען כי הבחור השפיע על אופן הכתיבה שלו.

הצד הראשון של התקליט נסגר, והנה מתחיל השני, בשיר הכי אהוב עליי באלבום - Snowblind.

מילים לא יצליחו לתאר את רמת ההנאה המופקת מהשיר הזה, עד ששומעים אותו. הריף המדהים, שפשוט גורם לכל נגן גיטרה לרצות לנגן אותו בלי סוף. הטקסט החולמני של בטאלר שהוא מטאפורה שלמה לקוקאין. וכפי שציינתי קודם, הלהקה דאגה לפזר מספיק רמיזות לסם האהוב עליהם בשיר זה שהיה אמור לשאת את שם האלבום. למי ששם לב בסוף הבית הראשון אוזי לוחש cocaine, וברשימת התודות בעטיפת האלבום, רשום "we wish to thank the great COKE-cola company" אם חברת התקליטים הייתה מודעת לזה, אז אין לי מה להגיד יותר. וורד מדהים בתיפופו, שאני עד היום עושה מנגן תופי אוויר לפי מקצב השיר. לאחר מעבר אל קטע מקפיץ, חוזרת הלהקה אל הבית, ובנוסף מגובה בכינורות שפשוט משלימים את התערובת ומביאים את הלהקה אל שיא האלבום. אין מילים פשוט תשמעו.

השיר הבא Cornucopia (תרגום: קרן השפע) עם פתיחתו הכה מטאלית שבעצם תביא להיווצרותו של הדום כפי שאנו מכירים כיום. השיר עובר לאחר מכן לבית מגניב שלא יוצא מהראש, ועובר משם לקטע רוק נ רולי שמח ומקפיץ עם צעקת all right now! לאחר מכן חוזרים לפתיחה ולבית. זהו אחד השירים המגוונים של האלבום הזה. ביל וורד לעומת זאת מתכחש לשיר הזה עד היום, כשהוא טוען כי תפקודו על התופים היה אפסי, וחשש כי בכל רגע יודעו לו חבריו כי הוא מפוטר מהלהקה. למרות שנשמע שהתיפוף טוב מאוד.

ואז בא Laguna Sunrise אוי Laguna Sunrise. קטע אינסטרומנטלי שנכתב ע"י איומי לאחר שצפה בזריחה באיי הלגונה, ולא מדובר כאן בקטע מאיים וחורך אוזניים, אלא בקטע פולק אקוסטי פסטורלי המלווה בכינורות. לשמוע אותו בפעם הראשונה, זו חוויה שקשה לתאר. אחד הקטעים היפים ביותר של מר איומי. אך לו היה קשה לבצע את הקטע הזה, כשניסה להביא לנגני כלי הקשת את הכיוון הכללי של הקטע, אך הנגנים סירבו לנגן עד שלא יקבלו תווים כתובים. חוק קשה בעולם הרוק: אם אתה לא יודע תווים יהיה לך קשה לעבוד עם תזמורת.

השיר הבא St. Vitus Dance, הוא שיר אהבה א לה לד זפלין סטייל, אם מוטיב חמוד, ובית עם ריף ממכר, כשאוזי שר על בחור אשר חושב כי הבחורה שהוא אוהב מעוניינת בכספו, אך למעשה היא אוהבת אותו. ליריקה מאוד לא שגרתית ללהקה, וחוץ מזה מדובר בשיר הארד רוק פשוט וכיף.

לסיום האלבום, נחתם ביצירה הגדולה, Under the Sun. שגם הוא כמו Cornucopia, נפתח בקטע פרוטו דום, שניבא את הסגנון. לאחר מכן ממשיך לבית המרכזי, ובקטע מעבר של איומי שנחתם בגונג, עוברת הלהקה אל קטע קצבי בשם Every Day Comes and Goes, וחוזרים לבית שוב, ולאחר מכן, מעבר אל לחן מנסר של איומי, שמסיים את האלבום הנפלא הזה. באטלר פשוט כתב את הטקסט שטוען כי אני לא צריך שום מטיף שיספר לי על גן עדן ועל גיהינום, לא מאמין באלימות וגם לא בשלום, פשוט תנו לי לחיות את החיים שלי בשקט, כי כל יום בא והולך.

אז לאחר יציאתו של Vol. 4 (שחברי הלהקה שנאו את השם מן הסתם) ב-25 בספטמבר 1972, המבקרים בתקופתו כצפוי, קטלו אותו. מבקרי מוזיקה רבים באותה תקופה לא הסתדרו עם להקות רוק וכיוונן השאפתני. זה לא מנע מן האלבום להגיע להצלחה, כשקיבל פחות מחודש את התואר אלבום זהב ומכר מיליון עותקים בארצות הברית. והגיע למקום ה-8 במצעד האלבומים הבריטי. מיד לאחר מכן, קודם האלבום בסיבוב הופעות גדול, שאיתו המשיכה הלהקה להקליט ולהופיע יחד עד 1978 עם עזיבתו של אוזי.

עובדה מוזרה שהאלבום יצא בצפון אנריקה תחת השם Children of the Grave שהיה שיר באלבום קודם, כשנוספה גרסה חיה לשיר, ויצא לאור גם עטיפה שונה המציינת אורך לא נכון אצל Cornucopia...

לסיכום, Vol. 4 הוא אחד מאלבומיה הטובים ביותר  של בלאק סבאת' לצד אלבומיה הנפלאים שיצאו לפני ואחרי בשנות השבעים. הרוח האקספרימנטלית והיותר אופטימית שאפפה את האלבום, הביאה ללהקה גוון חדש, והוכיחה כי היא לא סוגדת לשטן בזמנה החופשי. ב-1972, בלאק סבאת' כבר היו להקה בוגרת ומעניינת שרצתה לעשות דברים חדשים, ולצאת מהנישה שדחפו אותה אליה. וזה עבד נכון בזמן הנכון (תארו לכם את Laguna Sunrise בMaster of Reality, ואת Changes ב-Paranoid). ההשפעה שלו קיימת גם כיום על אמני רוק בכלל ואמני מטאל בפרט, וגם עטיפתו הפכה לאייקון תרבותי ובצדק, פשוט תסתכלו על אוזי ותגידו שזו לא עטיפה מדהימה. סבאת' המשיכו עם הגישה הנסיונית החדשה באלבום הבא, Sabbath Bloody Sabbath אבל זה לפעם הבאה.

יום שני, 29 ביוני 2015

Yes - Close to the Edge

Yes-close.jpg
Close to the Edge של להקת יס שיצא ב-13 בספטמבר 1972, נחשב ללא ספק לאלבום מופת בפנתאון הרוק המתקדם. ההרכב הבריטי שהיה באותה תקופה עדיין צעיר, רעב, ובעל השאפתנות לחדש, הגיע לאחד ההישגים הגדולים של הלהקה, ושל הרוק הבריטי בכלל. כל הנוכחים מפגינים שיתוף פעולה וביצוע מעולה, שרק מעורר קנאה בפיסה אמנותית זו.

ג'ון אנדרסון כרגיל, אחראי על החזון האמנותי של ההרכב, השירה, והליריקה. כריס סקווייר המנוח אחראי על גיטרת בס. סטיב האו על הגיטרות. ריק ווייקמן אשף הקלידים, וביל ברופורד על התופים בהקלטותיו האחרונות עם הלהקה לפני שעזב למתחרים, קינג קרימזון. אסור לשכוח גם את אדי אודפורד הטכנאי והמפיק של הלהקה שעשה ללהקה פלאים, ועזר לה להגיע למטרה שאליה כיוונה. אודפורד שלאחר מכן, נכנס להתמכרות קשה לסמים, הפך לחבר השישי של יס, וקיבל את הכבוד להופיע על גב העטיפה יחד עם שאר חברי הלהקה.

אחרי ההצלחה הפנומנלית של הלהקה עם האלבום Fragile, שהקפיץ את הלהקה לליגה הבינלאומית, והפך אותם ממוסיקאים תפרנים למיליונרים, החליטו יס לאחר סיבוב הופעות מוצלח, שהם רוצים להקליט יצירות ארוכות של ממש, שעוברות את מחסום 10 הדקות. אז הלהקה נכנסה ב-1972 לתקופת חזרות באזור ושמו Shepherd's Bush, כשג'אמים ספונטניים מולידים את מה שיהפוך ליצירות המרכיבות את האלבום. בנוסף לג'אמים, הלהקה דנה בנושא הלחנים ואיך יישמע מה וכו'... כל זה באווירה דמוקרטית, כשכל אחד תורם מחלקו. בחודש מאי, נכנסה הלהקה לאולפני אדוויז'ן בלונדון וההקלטה החלה.



מלבד ווייקמן שלמד באוניברסיטה המלכותית של המוזיקה, אף אחד מחברי הלהקה לא ידע תווים. הם ניגנו שעות על גבי שעות עד שמצאו חלקים מתאימים ותפרו אותם יחדיו לקבלת יצירות אחידות. התוצאה הייתה שלושה קטעים ארוכים במיוחד, אשר הציגו את החזון האמנותי של הלהקה, ומציג אותם באחת מהתקופות הפוריות ביותר שלהם. לחבר'ה מגיע שבח מיוחד.

האפוס הראשון שנושא את שם האלבום, נולד כתוצאה מהרצון של אנדרסון לבנות יצירה ארוכה ומורכבת, לאחר שהקשיב ליצירותיו של המלחין הדגול, יאן סיבליוס. בעטיפה מצוין כי על המוזיקה והמילים אחראים אנדרסון והאו בלבד. אז אחרי פתיחה מיסטית ומרגיעה של ציוצי ציפורים ופכפוך נחלים, מגיעה הלהקה בהתקפה, עם מנגינה דינמית, שנשמעת מעניינת בשמיעה הראשונה, ולאחר מספר האזנות, התמונה מתבהרת. במשך כל היצירה, פונה הלהקה לכיוונים שונים, שכל מילה לתיאור היא מיותרת, פשוט לשמוע ולהתענג על המאסטרפיס. אגב, האורגן הכנסייתי שנוגן ע"י ווייקמן, הוקלט בכנסיית St. Giles-without-Cripplegate בלונדון. זה כנראה הגיע מסקווייר וווייקמן שבאו מרקע של מוזיקה כנסייתית. סקווייר בילדותו היה חלק ממקהלת נערים בכנסייה.

המילים של אנדרסון, עוסקות לטענתו ברומן "סידהרתא" מאת הרמן הסה, וכוללות את הדימויים הרוחניים-היפיים על המבט האופטימי כלפי העולם. אנדרסון אמר גם בראיון כי השיר עוסק בחלום שהיה לו כשהוא עובר מהעולם שלנו לעולם אחר, והוא אחוז התרגשות עם העולם המשונה והמופלא שאליו עבר, כשהמוות אינו מפחיד אותו עוד. השם של היצירה, כנראה ייצג את מצבו של ברופורד, שמאס בסגנונה של יס, וגם יחסיו עם סקווייר לא היו בשמיים. הסיבות למה עזב לקינג קרימזון מיד אחרי הקלטות האלבום. ברופורד היה קרוב לקצה, והוא עבר את הקצה בסוף ההקלטות.

מיד בא האפוס הבא And You and I, שהתחיל בתור שיר פולק רוק אקוסטי שנכתב ע"י אנדרסון והאו, ולאחר מכן פותח לממדים של מיני סימפוניה מדהימה. אחד הרגעים הגדולים של הלהקה, ולדעתי אחד מהלחנים היפים ביותר ששמעתי, הוא עם המלוטרון של ווייקמן, וגיטרת הסלייד של האו, שהייתה חדשנית והוציאה צלילים משונים בגדר של מדע בדיוני. רחוק שנות אור מהגיטרה החולמנית של גילמור עם פינק פלויד. הלהקה מגיעה לשיא דרמטי וגרנדיוזי, חוץ מזה כל השיר נפלא בלחנו הפסטרולי, שלא נמאס לשמוע. למרות שלצערי, אני לא מבין מה אנדרסון ניסה להגיד ביצירה, האם זה שיר אהבה או עוד פואמה העוסקת ביופיו של הטבע, העולם, הנפש הפנימית וכו'? הסבר מפורט מצד הסולן יהיה חיוני בהחלט.

לסיום הארוחה, מגיעה היצירה הקצרה ביותר באלבום (9 דקות) עם השם המשונה Siberain Khatru, שנפתחת בצורה יותר קלילה ופחות גרנדיוזית וסימפונית, עם האינטרו הפ'אנקי של האו על הגיטרה. אמנם השיר מאוד קצבי וfunky בבסיסו אך הוא עושה גיחות אל עבר הסגנון המזוהה עם יס, לציון מיוחד הוא כמובן קטע השירה כשכל אחד מגבה את השני. קולו של סקווייר נותן גיבוי נפלא לקולו הגבוה והצפצפני של אנדרסון. לסיום, מסיימת הלהקה במנגינה שנמשכת עד ההתפוגגות וכך מסתיים לו אלבום מדהים ומעורר השראה.

בסיום ההקלטות, הודיע ברופורד שהוא פורש מיס לטובת קינג קרימזון בהנהגתו של הדיקטטור החביב, רוברט פריפ. כנראה בעקבות מיאוסו של המתופף שהגיע מרקע ג'אזי בנוגע למוזיקה של יס. קינג קרימזון באותה תקופה פנתה לסגנון אפל יותר הפונה לג'אז פיוז'ן, והגישה האילתורית היא בדיוק מה שברופורד חיפש אז. אף על פי שאנדרסון אפילו תרם את קולו באלבום של קרימזון Lizard שנתיים לפני כן, הלהקה חשה נבגדת שהמתופף עזב אותה. בריאן ליין מנהלה הקשוח של הלהקה, דרש מברופורד לשלם 10,000 דולר כפיצוי, למרות שהמתופף דאג למצוא לו מחליף - אלן ווייט. ברופורד עד היום זועם על המנהל בשל דרישתו המוגזמת.

בנוסף, ברופורד לא הסתדר עם סקווייר, ואופן העבודה עם הלהקה כבר לא התאים לו יותר. המתופף חובב הג'אז, רצה לנגן בחופשיות ללא דיונים לגבי האופן בו המוזיקה תישמע. סיפור ידוע בקרב חובבי יס, הוא שברופורד שהיה עייף ומשועמם מהעבודה הקשה, והלך לישון בפינה באולפן כשהוא תשוש ועייף, וכשהתעורר בבוקר, מצא את חבריו באותה תנוחה שבה ראה אותם לפני שנרדם. המתופף סיכן את ההצלחה הכלכלית שלו לטובת הגשמת שאיפותיו המוסיקליות שהתגשמו והגיעו להצלחה, כשרוברט פריפ וחבריו המציאו את הרוק המתקדם מחדש עם Larks' Tongues in Aspic שיצא שנה לאחר מכן.

אלן ווייט ניגן באותה תקופה עם ג'ו קוקר, אחרי נגינה עם שמות ידועים כמו ג'ון לנון ויוקו אונו בלהקתם Plastic Ono Band. סגנונו של ווייט היה יותר רוקי ופחות מורכב וג'אזי מסגנונו של ברופורד, והבחור למד במשך שלושה ימים את כל החומר של הלהקה לקראת סיבוב ההופעות הקרב כשללהקה מתופף חדש.

אז לסיכום, Close to the Edge הוא אחד מאלבומי הרוק המתקדם הטובים ביותר, והרוק הבריט בכלל. כל החברים פשוט מבאים את הבסט שלהם. אנדרסון שר בקולו הנפלא והמלאכי, סקווייר מבריק על בס הריקנבייקר אשר מספק צליל שמן בשרני שאמנם נותן בסיס לשאר החבר'ה, אך בהחלט לא נשמע ברקע כמו כל גיטרת בס. האו כרגיל מבריק על הגיטרות ועל כל דבר שיש לו מיתרים (סיטאר וכו'...), ווייקמן עם אצבעותיו הזריזות על כל מחלקת הקלידים, מוכיח שוב עד כמה הוא קלידן וירטואוז, וברופורד מפגין נגינה נפלאה ברגעיו האחרונים עם הלהקה. ואודפורד הצליח להגשים את השאיפה של חברי הלהקה וגם לו מגיע קרדיט.

כל המשתתפים יצאו מנצחים, כשהאלבום הפך לרב מכר, שהגיע למקום ה-4 במצעד האלבומים הבריטי, ולמקום ה-3 במצעד האמריקאי.

עוד בחור שבלעדיו ספק אם יס הייתה כמו שהיא היום, רוג'ר דין הגרפיקאי שעבד עם הלהקה עוד ב-Fragile, הוסיף לאלבום הירקרק הזה, את הלוגו הכל כך מזוהה עם הלהקה, וכשפותחים את האלבום לרווחה נכנסים לעולם הדימויים הפנטסטי של הלהקה, כשנופים סוריאליסטיים נשקפים לעיני המאזין. כמה שנים אחר כך, הלוגו של יס הפך לכה ענק שהפך למרצ'נדייז רווחי שמזרים כסף לכל המעורבים עד היום.



עם האלבום הזה (לדעתי הכי טוב שלהם) השפיעה על הלהקה על להקות רבות גם מעבר לרוק הפרוגרסיבי. כשלהקות כמו איירון מיידן מציינות את הלהקה כהשפעה גדולה, ואפילו רד הוט צ'ילי פפרז שלקחו בעיקר את השיר Siberian Khatru כהשראה. זה רק מוכיח שלהקות עם יצירות כה מורכבות כמו יס, יכולות להשפיע על הרכבים פופולריים.

חובה בכל בית מוזיקלי, להשיג בגרסת הרימסטר מ-2003, עם בונוסים מעניינים.

אז חברים, הבה נעבור אל העולם המופלא עם האלבום הזה. יס - Close to the Edge

יום שני, 22 ביוני 2015

Iron Maiden - The Number of the Beast


"בָּזֹאת חָכְמָה מִי שֶׁבִּינָה לוֹ יְחַשֵּׁב מִסְפַּר הַחַיָּה כִּי מִסְפַּר אָדָם הוּא וּמִסְפָּרוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ׃" (ספר יוחנן).

1982 הייתה השנה של מיידן. לאחר שנפרדו דרכיה עם סולנה פול ד'יאנו. מכאן העניינים החלו להשתנות. ולבחור ששינה את הכל, קוראים ברוס דיקינסון.

דיקינסון יליד '58, החל להתעניין במוזיקה כשהחל להעריץ את צ'אבי צ'קר והביטלס. הוא גילה את יכולתו לשיר כשביצע עם חברו את Let It Be. לאחר מכן, עניינו במוזיקת רוק גבר עוד יותר, כשהחל לרכוש תקליטים של דיפ פרפל, ג'טרו טאל, בלאק סבאת' ואמרסון, לייק ופאלמר. סגנון שירתו הושפע מזמרים כריזמטיים כמו ארתור בראון, איאן אנדרסון (ג'טרו טאל), פיטר האמיל (ואן דר גראף ג'נרייטור) ואיאן גילן (דיפ פרפל).

לאחר לימודיו באוניברסיטה, הצטרף לגל החדש של הרוק הכבד הבריטי, כשהוא שר בלהקת Samson, שאליה הצטרף ב-1979. כשראה את איירון מיידן לראשונה, התרשם מאוד, והתחיל לפנטז על הצטרפותו ללהקה. דיקינסון אהב את מיידן של ד'יאנו,בשבילו היא הזכירה את גיבורי נעוריו, דיפ פרפל. לאחר שד'יאנו עזב בעקבות התמכרותו לסמים ושתייה, ברוס החליט לנצל את הרגע, ושלח קלטת דמו בשביל מבחן בד. הוא התקבל ללא היסוס, עזב את Samson, וכך החלה מיידן בטיפוס אל ההצלחה.

זו הפינה לציין על קולו של דיקינסון. קולו ייחודי מאוד, ומתאים בול לסגנון שמיידן החלו לנגן באותה תקופה. לדיקינסון יש קול אופראי, כשהוא יכול להגיע לגבהים לא משוערים, ולרדת לקול עמוק במיוחד, והוא עושה זאת בלי בעיה. בניגוד לד'יאנו, שאמנם הוא סולן נהדר, אך ההבדל בינו לבין דיקינסון, הוא שמיים וארץ. רק נותר לשמוח על הבחירה בו, ועד היום הבחור המזוהה ביותר עם מיידן. דיקינסון, שאהב מאוד את האיירון מיידן של ד'יאנו, החל לשנות את כיוונה של הלהקה, החל לעסוק בנושאים יותר גבוהים כמו היסטוריה, ספרות, כשכל התכנים הפאנקיסטיים הקודמים נעלמים כליל. דיקינסון, פרוגר בנשמתו, הצטרף אל סטיב האריס בדחיפה אל הרוק הפרוגרסיבי. זה אמנם לא נראה כאן, אבל ימשיך עם השנים.

אז להלן ההרכב: ברוס דיקינסון (שירה עוצמתית במיוחד), סטיב האריס (בס, מנהיג הלהקה), אדריאן סמית' ודייב מארי (צמד גיטרות מוחץ), קלייב בור ז"ל (מתופף חסר מעצורים). כך החלה הלהקה לעבוד על האלבום שיהפוך למצליח ביותר, "מספר החיה".

על ההפקה יושב עדיין מרטין בירץ', אשר עשה פלאים עם הלהקה. בירץ' שעשה פלאות עם הלהקה, מתבטא על שולחן ההפקה במלואו, ועשה את כל מאמצו כדי ליצור את התקליט המושלם. מאמץ זה מתבהר בעיקר בשיר הנושא שנגיע אליו.

על הכתיבה וההלחנה כמובן, סטיב האריס המוח מאחורי ההרכב, עם עוד שירים מטעם החבר'ה. דיקינסון למעשה היה כוח מניע לא פחות מהאריס בתהליך היצירה, אך יכל לקבל קרדיט בשל מחויבותו לSamson שעדיין היה כבול אליה, אף על פי שעזב אותה.


החבר'ה עם הnew guy


אז נתחיל בסקירת האלבום:

מספר החיה נפתח בהתקפה מצד כל חברי הלהקה בפתיחה הידועה של הטה-דה-טם! טם-טם!, מכאן ממשיכים לשיר עצמו, כשדיקינסון מפליא בשירתו וכנראה שמעריץ של מיידן בשנות השמונים, היה מופתע מן השינוי האדיר של הלהקה עם הקול המדהים של הסולן החדש. הפזמון עצמו נקלט טוב בראש, כשדיקינסון שר Invaders! והכלים עונים. דיקינסון מגיב שוב, והכלים מגיבים עוד פעם. Invaders הוא מתקפת פתע של ההרכב החדש, ובחר בשיר נפלא לפתוח את האלבום.

והנה באה הבלדה העוצמתית Children of the Damned, שהיא אחד משיריה הטובים ביותר של מיידן,נפתח ברוגע ובעדינות, כשדיקינסון מתחיל לשיר על אדם ההולך כאיש מת וכי אם היה חי היה צולב את כולנו. בסוף כל בית, דיקינסון שר במלוא גרונו ונשמתו את שם השיר, כמו קריאה למאבק (דומה לאיך שתיארתי את Remember Tomorrow מאלבום הבכורה אבל השוני בין השירים ענק). שיאו של השיר מגיע כשכל הלהקה חוזרת להפצצת דיסטורשן דרמטית, והסולואים המדהימים של מארי וסמית'. לקראת הסוף, דיקינסון ממשיך להפליא ביכולתו הווקאלית כשבסיום הוא צורח כמו שצריך, ומשאיר חותם אדיר, ששינה את היסטוריית הלהקה לתמיד. השיר עצמו מושפע מהבלדה המדהימה של בלאק סבאת', Children of the Sea, ומהסרטים Village of the Damned ואיך לא - Children of the Damned המבוססים על הנובלה The Midwich Cuckoos מאת ג'ון וינדהם.

השיר הבא הוא אחד הטובים יותר באלבום, The Prisoner המבוסס על סדרה בריטית מצליחה ומפורסמת בעלת אותו שם, עם פטריק מק'הוגן בתפקיד הראשי. הפתיחה המצמררת אשר לקוחה מהסדרה ("I am not a number i am a free man"), לוותה בבקשת רשות להשתמש בקטע זה ממר מק'הוגן עצמו. מנהל הלהקה רוד סמולווד, דיבר עם השחקן בהתרגשות רבה, וכמובן שהשחקן אישר זאת כשאמר לסמולווד: "Do it". תודה לפטריק על הפתיחה, ותודה למיידן על שאר השיר, הכולל ריף מצוין, ונפלא, ופזמון שדורש שירה מצד המאזין. כל השיר נוצר באופן ספונטני כשלסמית' עולה בראש הריף, ומתחיל לנגנו, וכל הלהקה הצטרפה עמו. קשה קצת לתת עוד שבחים על השיר הזה כי נתתי הכל. זה פשוט שיר מדהים, i'm not a number i'm a free man!

השיר הבא 22 Acacia Avenue, הוא הפרק השני בסדרת Charlotte the Harlot כשהשיר בעל אותו השם פתח אותה באלבום הבכורה. שיר זה נכתב ע"י סמית' כשהיה בן 18, וביצע אותו עם להקתו Urchin. האריס זכר כי סמית' ביצע עם הלהקה את השיר בהופעה אחת בפארק מקומי, הוא ביקש מהגיטריסט לנגן אותו, והתוצאה מצאה את עצמה לאלבום, כשהוא מוארך קצת. שיר ממש טוב, אבל כנראה היה כדאי לקצר אותו לדעתי.

ואז מגיע הלהיט. כשפסוקים מחזון יוחנן מוקראים באימה ומעבירים צמרמורת כשנאמר לבסוף כי מספר החיה הוא 666. וכך הלהקה נכנסת להכנסת המתח, כשדיקינסון שר על חלום שחלם על מפלצת כלשהי. בסוף הבית הראשון, מגיעה הצרחה הו הצרחה המדהימה. והודות למר בירץ' שהכריח את דיקינסון לשיר את הבית שוב שוב עד שיגיע לתוצאה שרצה כדי להעביר את האווירה של השיר. דיקינסון שכבר איבד את שפיותו לאחר שעבר 4 שעות של אותו בית ללא הצלחה, הגיע למטרה. לאחר מכן, לא הבין מדוע בדיוק רצה ממנו דבר זה, בדיעבד זה מובן לו, וספק אם השיר היה הופך למה שהוא אילולא הצעקה הזו. אין מעריץ של מיידן בפרט ומטאל בכללי  שלא מכיר את הפזמון: "666 - the number of the beast!". השיר שיצא כסינגל מאוד הצליח, והעלה את הצלחתו של האלבום, אבל סיבך את הלהקה עם כמה ארגונים נוצריים, אשר טענו כי מיידן הם להקה פגאנית הסוגדת לשטניזם. למעשה, האריס בכלל כתב את השיר בעקבות סיוט שחווה לאחר צפייה בסרט Damien: Omen II, וקריאת הפואמה Tam o'Shanter מאת רוברט ברנס. בין כה וכה, אין שום קשר למיידן ושטניזם, ובלי קשר זה שיר מדהים שלא נמאס. הקליפ הייחודי שנעשה לשיר, תרם עוד יותר להכרת הלהקה. הקריין בארי קלייטון הוא זה שמדבר בתחילת השיר, לאחר שבקשתו של סמולווד מהשחקן הנודע וינסנט פרייס, נדחתה לאחר שהשחקן דרש סכום גבוה במיוחד תמורת קריינותו.

הלהקה לא עוצרת, ומיד לאחר סינגל מוצלח, מגיע סינגל מוצלח נוסף שהוא עד היום משיריה הידועים של הלהקה (לא שצריך להבהיר את זה לmaidenheads ותיקים) Run to the Hills. כאן הלהקה בוחרת לספר את סיפור שליטתו של האדם הלבן על אדמות אמריקה כשהוא גוזל הכל מן המתיישבים השחורים. כאן מסופר הסיפור מנקודת מבט אחרת, דרך הצד המנצח, כשהלהקה מספרת על הזוועות שעשה האדם הלבן. מיידן יכולים ללמד מצוין היסטוריה. אין ספק בכך. וזה מוכיח את עצמו, עם הלחן הקליט שכולל את הריף הבלתי נשכח, אווירת המתח עם שירתו הכריזמטית של דיקינסון, וכמובן הפזמון שכל מעריץ מכיר: "run to the hills run for your lives". כמובן שדיקינסון מפליא בצעקה מדהימה שכבר די מיותר לחלק מחמאות כי זה די ברור. השיר יצא כסינגל, קצת לפני יציאתה של הלהקה לסיבוב הופעות, וההצלחה הייתה בשיאה, כל תחנת רדיו וjukeboxes השמיעו את Run to the Hills. גם הקליפ ההומוריסטי מעט, תרם רבות.

השיר הבא, Gangland אחד השירים היחידים של הלהקה כשקלייב בור נכלל בקרדיט יחד עם סמית', עובר ללא תשומת לב רבה, אבל סך הכל מדובר בשיר טוב לא יותר מזה.

השיר הבא, Total Eclipse יותר טוב וכולל ריף קליט שכיף לשמוע כל פעם מחדש. שיר זה דווקא יצא כסינגל אבל לא נכלל באלבום, עד שנוסף בגרסת הרימסטר מ-1998. האריס אמר כי אם Total Eclipse היה מחליף את Gangland, סביר להניח שהתוצאה הייתה הרבה יותר טובה. בזה הוא צודק אבל oh well. זהו בעצם השיר האחרון של הלהקה שניתן קרדיט לבור לצד סמית' ומארי.

האפוס הסוגר, יישאר כאחד משיאיה של הלהקה. Hallowed Be Thy Name שמשכו 7 דקות, הוא פשוט דרך מצוינת לסיים אלבום כל כך מדהים ומעורר השראה. מאיפה להתחיל, פעמון מבשר רעות פותח את השיר, כשדיקינסון שר את מילות השיר בעוצמה וברגש, עד לסיום האינטרו, כשהוא שר בקולו העמוק למשך כמה זמן ארוך עד לגובה מדהים. כמובן שכל השיר הוא פשוט מדהים: הסולואים, השירה, האווירה המצוינת כל דבר אחר פשוט מיותר לציין. מילות השיר כל כך מדהימות וכתובות בצורה גבוהה שלהאריס מגיע התואר "משורר" בכבוד: השיר עוסק באסיר אשר מחכה להוצאתו להורג, והשיר מלווה מההתחלה עד לסוף המר, כשהלהקה מסיימת בסיום מלכותי ונפלא. קובי פרחי סולן להקת אורפנד לנד, אמר כי אם הייתה מדינה של מטאליסטים, אז שיר זה יהיה ההמנון, וgoddammit הוא צודק.

כשיצא האלבום ב-1 למרץ 1982, הוא זכה להצלחה מיידית, ולהקת הבי מטאל זכתה לאינספור השמעות ברדיו (כן כן). האלבום הזה הוא הDark side of the moon של מיידן, כשהגיע למקום ה-1 במצעד האלבומים הבריטי. בעקבות זאת, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות מוצלח כשהלהק חוזרת לאמריקה כמנצחת עם סולנה החדש. לאחר מכן, הוחלט לשחרר את בור והוחלף במתופף ניקו מק'קבריין. בור זכה לנגן באלבום המצליח ביותר של מיידן לפני עזיבתו. הוא מאז ניגן עד יום מותו ב-12 למרץ 2013.

עטיפת האלבום המדהימה של דרק ריגס ובה נראה אדי כשהוא שולט על השטן כבובה ששולט על אדי קטן יותר כבובה כדי להעביר את הקונספט של "מי שולט במי", הייתה למעשה אמורה להיות עטיפת הסינגל של Purgatory מ-Killers, אך סמולווד החליט כי העטיפה טובה מדי בשביל סינגל, והוחלט לשמור אותה לאלבום הבא. החלטה שהתבררה כנכונה בהחלט. טעות הדפסה שלא תוקנה עד 1998, הראתה את העטיפה עם רקע כחול-סגול זוועתי, שחזר לצבעו האפור המקורי, אחרי שסוף סוף טרחו לתקן אחרי שנים כשהאלבום יצא על דיסק ברימסטר נפלא (הגרסה המומלצת ביותר להשיג).

למרות ההאשמות שחטפה מיידן, כי בזמנם הפנוי הם סוגדים לשטן, זה לא מנע מההצלחה, ומאז המשיכה להנפיק אלבומים מדהימים לא פחות. אבל זה האלבום החשוב ביותר של מיידן כשהמציאה את ההבי מטאל מחדש, והשפיעה על להקות רבות שהלכו בעקבותיה.

אוקיי מספיק עכשיו תשמעו את האלבום ותיכנסו אל פולחן השטן סתאאם... איירון מיידן - The Number of the Beast

יום ראשון, 21 ביוני 2015

Iron Maiden - Killers


בשנת 1841 הוציא לאור המשורר הגאון אדגר אלן פו את סיפורו הקצר "הרציחות ברחוב מורג", סיפור הבלשות הראשון בהיסטוריה הרבה לפני ששרלוק הולמס פתר את התעלומה הראשונה שלו. 140 שנה לאחר מכן, איירון מיידן הוציאו את שירם בעל אותו שם המופיע באלבומם הנפלא "רוצחים" (Killers) בשנת 1981, שסימן סופה של תקופה.

Killers נוצר לאחר ההצלחה של האלבום הראשון שיצא שנה לפני כן. וכדי להכות בברזל בעודו חם, נכנסה הלהקה לאולפן, אחרי סיבוב הופעות מוצלח, להקלטת אלבום נוסף. זהו למעשה, אלבומה האחרון עם סולנה פול ד'יאנו, שלא יכל להתמודד עם ההצלחה, וטבע בהתמכרות קשה לאלכוהול וקוקאין. סגל בתולת הברזל, החליט לשחרר את הסולן לטובת מצבו הבריאותי, וכך גייסו את הכוכב העולה ברוס דיקינסון, אשר יגיח שנה לאחר מכן עם The Number of the Beast אבל כרגע מתמקדים בKillers.

אז כפי שתואר בסקירה על האלבום הקודם, חל שינוי בהרכב, לאחר שהגיטריסט דניס סטארטון פוטר מהלהקה, בשל ניסיונו לכוון את הלהקה לכיוון פחות מטאלי/פרוגרסיבי שאליו שאפו החברים. סטארטון הוחלף בגיטריסט המוכשר אדריאן סמית', אשר היה בקשרי ידידות עם הגיטריסט הקבוע, דייב מארי כשהשניים ניגנו בלהקה ושמה Urchin.

סמית' החל להתעניין במוסיקה ולנגן בגיטרה לאחר ששמע את Machine Head האגדי של דיפ פרפל. לאחר מכן, החל לנגן בגיטרה קלאסית של אחיו, והקים עם מארי את Evil Ways שהפכה לUrchin. לאחר צירופו של מארי למיידן ב1979, קיבל גם סמית' את ההצעה אך דחה אותה, דבר שהתחרט עליו מאוחר יותר, עם פירוק להקתו. אך סמית' לא היה צריך לחכות זמן רב, הוא תפס את הרכבת הבאה, כשהצטרף ללהקה ב-1980.

סמית' הביא איתו סגנון אחר. הוא הושפע מג'וני ווינטר ופט טרוורס, והכימיה בינו לבין מארי מוכיחה את עצמה עד היום. הדיאלוג של השניים ביחד פשוט מושלם, ואין ספק שסמית' היה הבחירה המושלמת. סמית' יישאר עם מיידן עד 1990, ויחזור ב-2000.

לאלבום הצטרף עוד מרכיב קריטי בלהקה. המפיק מרטין בירץ' הופקד על ההפקה, לאחר עבודה עם שמות ידועים שהשפיעו על הלהקה כמו פליטווד מק, דיפ פרפל, ווישבון אש, ריינבו, בלאק סבאת', בלו אויסטר קאלט והרשימה עוד ארוכה... אין ספק, שמרטין Masterhead בירץ' שיפר את ההפקה באופן מאסיבי, והסאונד נשמע הרבה יותר טוב.

חוץ מזה כל הסגל נשאר אותו דבר, כשכולם מצייתים למאסטרו סטיב האריס, אשר כתב את כל שירי האלבום עם עזרה מינורית מחברי הלהקה.


אז הנה נכנסים לפתיחת האלבום. הלהקה מפציצה במארש אנרגטי בשם "The Ideas of March" דקה אינסטרומנטלית של לחן קצר שנכתב על ידי האריס כדי לספק אינטרו לאלבום.

במעבר חד, האריס נכנס באחד מלייני הבס הגדולים ביותר שלו, עם הלהיט Wrathchild שפשוט אין מילים. הלהקה מפציצה בפחות מ-3 דקות בשיר הארד רוק כיפי, עם פזמון מעולה שלא ייעלם מראשכם תוך זמן קצר. קולו הפאנקיסטי של ד'יאנו מתאים בול ללחן המגניב, ולכן לא פלא למה השיר הוא היחיד מהאלבום שמבוצע עד היום בהופעות הלהקה.

כדי להרגיע את האווירה, נכנס השיר Murders in the Rue Mourge אשר מבוסס על סיפורו של אדגר אלן פו, ומתכתב נפלא עם שם האלבום. השיר נפתח בנגינת גיטרה מסתורית ורגועה, עד שנכנסת כל הלהקה בקטע מעבר מלכותי, שלאחריו מגיע השיר עצמו, עם מקצב מהיר ומקפיץ, כשכולם מבריקים בביצועיהם, במיוחד קלייב בור המפליא בשינויי מקצבים בלי בעיה, ומתופף במהירות במשך כל הבתים ללא בעיה, וכמובן הצמד החדש מארי-סמית' אשר מחפה על היעדרו של סטארטון ללא בעיה, ושיתוף הפעולה פשוט מושלם. בשבילי, השיר הכי טוב באלבום.

Another Life, עוד שיר מגניב מבית האריס, הכולל בית מגניב, ומסתיים עם ריף גיטרה קליט.

Genghis Khan הוא קטע שמגיע לו כבוד מיוחד. שוב האריס מחליט להמשיך עם הרעיון של Transylvania עם קטע אינסטרומנטלי פרוג מטאלי, המנסה להמחיש את מסע כיבושו הוולגרי של השליט המונגולי האכזר, ג'ינגס חאן. הקטע הזה כולל הכל, שינויי מקצבים בשביל הכיף והאתגר, שינוי במצב רוח, והדגשת האווירה המלחמית של הקטע המתכתבת נפלא עם השם. אכן אחד הקטעים היותר טובים באלבום.

Inoccent Exile הוא עוד שיר הארד רוק/מטאל קיצבי וכיפי, עם בס ליין מגניב מידיו של האריס.

מיד לאחר מכן נכנס שיר הנושא אחד מהיחידים שנכתבו על ידי עוד מישהו שהוא לא האריס (במקרה הזה ד'יאנו יחד עם האחרון). השר מתחיל בחימום אווירה עם חטיבת הגיטרות והבס. התופים מגיעים בתזמון, וד'יאנו צורח בדיוק כפי שצריך. השיר עצמו הוא גם מטאל מגניב וקליט עם פזמון טוב, וסולואים מגניבים.

השיר הבא הוא יותר מיוחד, Prodigal Son, כנראה השיר הכי לא מיידניסטי בכל הקריירה של מיידן, שנכתב ע"י האריס עוד לפני שהלהקה קיבלה חוזה הקלטות. המוטיב המרכזי של הגיטרות האקוסטיות הוא אחד היפים שנכתבו ע"י האריס, וד'יאנו שר בקול קצת יותר רגוע ועדין בניגוד לדברים האחרים שהלהקה עשתה. השיר הכי ארוך באלבום, הוא אחד היותר מיוחדים של הלהקה, ולכן מגיע להם שאפו על הכיוון, והניסיון לצאת רגע מנישת הרוק הכבד.

הבחירה להוציא את Purgatory התבררה ככושלת לאחר שהשיר לא הגיע למצעדים בכלל. אבל זה לא משנה, יש לשיר הזה עוצמה אדירה ופזמון מדהים, בנוסף להיותו שיר רוק כבד נפלא. השיר עצמו נולד מתוך לחן ישן של האריס, "Floating" כשהוחלט להאיץ את מהירות השיר.

והנה בא Twilight Zone, אחד מהשירים הכי קלילים וכבדים של הלהקה, כשהוא מושפע קשות מאבותיה הרוחניים כמו לד זפלין, וללא ספק אחד הטובים שלה, מרגעיה הנפלאים האחרונים של הלהקה עם ד'יאנו. גם שיר זה הולחן ונכתב ע"י האריס with a little help from his freind מארי. שיר זה שדווקא יצא כסינגל יחד עם קאבר לשירה של Skyhooks, Women in a Uniform, לא נכלל בהוצאה המקורית של האלבום, אך כן נכלל בהוצאה האמריקאית. שנים לאחר מכן, תוקן העוול כשהוא סוף סוף נוסף לאלבום בגרסת הרימסטר הנפלאה משנת 1998.

הלהקה בוחרת לסיים עם מין המנון ושמו Drifter, המתחיל עם ליין גיטרות מגניב המגובה בבס הבשרני של האריס. זהו גם עוד שיר הארד רוק קצבי הכולל פזמון ובו ד'יאנו דורש מאיתנו לשיר את השיר הזה, לפני שעוזב את הלהקה.

Killers יצא ב-2 לפברואר, 1981, ובניגוד לקודמו, לא הצליח כמו קודמו, ונכשל במכירות לעומתו, למרות זאת הלהקה יצאה לסיבוב נוסף ולראשונה המיידניסטים הבריטים מבקרים באמריקה הגדולה. אך החלו להיווצר מתחים, עם התבטאות הגרסה המסוממת של ד'יאנו, שלבסוף הסתיים הסיפור עם פיטורו, והיום הוא ממשיך בקריירת סולו.

עכשיו לדעתי האישית, Killers אכן לא עומד מול קודמו המדהים. ולמרות שהוא אלבום נפלא, לקח לי זמן להתחבר אליו. כפי שאתם שמים לב, על רוב השירים כתבתי שהם שירי הארד רוק מגניבים. מלבד כמה שירים, אין כאן הברקות שאפשר להביע גילוי כבוד ליצירה (הפרוג קצת נעלם כאן, אבל יחזור באלבומים הבאים). זה אלבום מאוד טוב שכיף לשמוע, אבל אין ביג wow מלבד כמה רגעים. חלילה שהאלבום נורא. הרי כמו שמו ועטיפתו (אדוארד הגדול מככב שוב ברחובות הקשוחים של לונדון כשהוא מופיע כרוצח ההורג את קורבנו עם גרזן), האלבום הוא קילר אמיתי.

ומכאן מיידן התחילה את טיפוסה אל הגבעה עם צירופו של דיקינסון ששינה הכול. תקופת ד'יאנו הסתיימה לטוב ולרע, אך מכאן המצב התחיל להיות הרבה יותר טוב. אבל תקשיבו לאלבום הזה. הוא ממש טוב, וחבל לדלג עליו. מומלץ להשיג את האלבום בגרסת הרימסטר מ-1998.

להאזנה לאלבום - איירון מיידן - Killers

יום שבת, 13 ביוני 2015

Iron Maiden ההתחלה


1980. שועלי רוק רבים שהפכו לסופרסטארס בסיקסטיז ובסבנטיז, התפרקו/נעלמו מהתודעה/מכרו את נשמתם לשטן (MTV), גב' תאצ'ר עולה לשלטון, כשהממלכה המאוחדת מתפלגת לתומכים ומתנגדים, לנון נרצח, תרבות הפופ בשיאה, וכשהכול נראה חסר תקווה, מגיחה לה להקת איירון מיידן עם אלבום הבכורה שלה שאכן הצליח להשאיר מאזינים רבים עם פה פעור...

קצת רקע לא יזיק נכון? סטיב האריס, בסיסט צעיר ומוכשר שהוא בנוסף גם כותב שירים לא רע בכלל, מקים בשנת 1975, את להקת איירון מיידן (מאנגלית: בתולת הברזל, מכשיר עינויים מימי הביניים), בהשפעת סרט שראה (הבחור חובב סרטים וספרים איכותיים), לאחר מספר חברויות במספר להקות אשר חלקן לא יכלו להתמודד עם השירים המורכבים שכתב. שנים חולפות, הופעות רבות, דמו, החתמה ע"י ענקית התקליטים EMI, ועשור חדש נכנס, עם הרכב שונה לגמרי מהמקורי.

ההרכב: סטיב האריס (בס, הרוח החיה מאחורי הלהקה), פול דיאנו (שירה, פליט להקות פאנק), דייב מארי (גיטרה, סולואים מטורפים), דניס סטארטון (גיטרה, סולואים מלאי feel), קלייב בור ז"ל (תופים, אנרגיות בלתי נגמרות). המטרה: להקליט אלבום רוק כבד כאסחיסטי שיאמצו הדבנגרים למיניהם. השפעות: פרוג רוק, הבי מטאל, בלוז רוק, רוק פסיכדלי משנות השישים והשבעים, פאנק רוק מצד דיאנו.

התוצאה: אלבום אדיר ומהנה להאזנה, שנחשב לאחד מהאלבומים הראשונים של הNWOBHM (הגל החדש של הרוק הכבד הבריטי), ובזמנו זכה להצלחה גדולה, כשהגיע למקום ה-4 במצעד האלבומים הבריטי, ולווה בסיבוב הופעות מצליח שהגיע עד ליפן!

אז לפני שנכנס ברוס דיקינסון עם הקול האגדי, אדריאן סמית' עם הגיטרה הלא פחות דומיננטית, וניקו מק'בריין עם התיפוף המדהים שלו, כאן הכל התחיל, עם הרכב מדהים לא פחות מזה שמכירים כיום.

האלבום הוא היחיד שהופק, עם המפיק וויל מאלון, בזמן שהלהקה לקחה פסק זמן וניגשה לכתיבה, הקלטה, ומיקסינג באולפני מורגן האגדיים בלונדון. לאחר יציאת האלבום, האריס הביע את חוסר רצונו מן הסאונד של האלבום, אשר לדעתו הגיטרות לא היו כבדות מספיק, בטענתו הוא אומר שזה היה יכול לצאת אלבום נפלא וזה לא התממש.

אך עם כל הכבוד לדעתו של הבסיסט (ויש כבוד), האלבום הזה הוא אחד מאלבומי המטאל הגדולים של האייטיז, זה שגרם ללהקות כמו מטאליקה ומגאדת' לנסות את מזלן. אין ספק שאלבום הבכורה של המיידניסטים הוא אלבום רוק כבד מדהים שכל מעריץ רוק יוכל להתחבר אליו משועלי הרוק הוותיקים עד למטאליסטים הצעירים של היום.

כדי לתקן את הסאונד המעט מלוכלך בויניל המקורי, ב-1998, יצאה לאור גרסת רימסטר לאלבום האדיר הזה כשנוסף גם ספרון מעניין עם סיפורים מעניינים, ליריקס ותמונות וגם את השיר Sanctuary שבזמנו היה סינגל ללא אלבום. אם אתם maidenheads אז זוהי הגרסה הטובה ביותר למי שרוצה להשיג את האלבום.


הקריירה המוקלטת של מיידן, נפתחת עם השיר הראשון באלבום, Prowler, שהוא אכן קטע מדהים לפתוח אלבום אדיר יש בו את כל מה שמיידן הייתה באותה תקופה: שמחה, עבריינית, מגניבה, וקלילה בתכנים. השיר אשר הדובר בו הוא צעיר המשוטט ברחובות לונדון בלילה, מגובה בבס בשרני במיוחד של האריס, תיפוף מדהים עם שינויי מקצב מבית קלייבי, ושיתוף פעולה מדהים בין סטארטון ומארי, כשכל אחד מהם מפגין בסולו מיוחד משלו. זו הפינה לציין, עד כמה יחידת הגיטרות של מיידן מדהימה שבניגוד ללהקות מטאל כמו לד זפלין (גיטריסט 1) או מטאליקה (גיטריסט מוביל ומלווה), שני הגיטריסטים במיידן מגבים אחד את השני בסולואים בpower chords, שירתו של דיאנו שמושפעת מפאנק, אכן מתאימה לתוכן השיר, והוא נשמע צעיר ומלא חיים, הפזמון המדהים מונע מהמאזין לא לשיר יחד עם דיאנו, ולבסוף הלהקה מסיימת בסיום רוק נ רול אדיר, שמביא את הרושם, כי להקות כמו דיפ פרפל אכן העבירו את הבשורה הלאה. פתיח נהדר.

Sanctuary שבא אחריו, כמו קודמו הוא קטע מטאל קלאסי מדהים, שבו כל הנוכחים מפציצים עם אנרגיות מהולות בדיסטורשן. השיר אשר הדובר בו הוא רוצח, אשר מחפש מקלט ופונה לאיש זרה לבקש זאת ממנה, ובאותה הזדמנות לקיים איתה יחסי מין. הנושא המעורר מחלוקת לא מנע מהשיר להצליח מאוד. בעטיפת הסינגל נראה הקמע של הלהקה אדי, הורג את מגי, איור שכצפוי, עורר מחלוקת. פרט מעניין הוא שבהוצאה המחודשת של האלבום, מצוין כי אורכו של השיר הוא (00:00)...

השיר הבא, Remember Tomorrow, קצת שונה מקודמיו, כיוון שהוא יותר פילוסופי בתוכן שלו, ומתחיל בצורה שקטה ומלודית יותר, כשהבס של האריס מספק ליין נפלא כשהגיטרות מגבות אותו בסטייל גילמור. לאחר מכן, כשדיאנו שר באופן מלא רגש את השיר, החבר'ה מפציצים שוב בדיסטורשן דרמטי במיוחד, ודיאנו שר כמו אדם הקורא לתומכיו לצאת יחד איתו למאבק כלשהו (במיוחד בבית השני). הסולואים ושינוי המקצב הופכים את השיר לעוד יותר מדהים, כשהצוות מארי-סטארטון, מדהים ברגעיו היחידים בכל הקריירה הארוכה של מיידן. המשחק הדינמי של החלש-חזק משחק בשיר הזה, ואכן מוסכם ש"זכור את המחר" הוא אחד מהרגעים הגדולים של האלבום.

השיר הבא, מחזיר לאווירה הקלילה/כיפית/עבריינית של האלבום, כשמגיע השיר הבא Running Free. שהוא הפשוט ביותר באלבום. מתחיל במקצב תופים מקפיץ ובבס מגניב, לאחר מכן מצטרפות הגיטרות, ודיאנו שר על נער שמבלה את הלילה במעצר. לשיר יש כל מיני טוויסטים מפתיעים ומגניבים, אך רוב הזמן השיר מקפיץ ופשוט (למה? כי ככה זה צריך להיות), מה שהביא את הלהקה להופעתה היחידה בתכנית הגדולה, Top of the Pops כשרבות מגיבוריהם של חברי הלהקה הופיעו בה (ג'טרו טאל, ג'נסיס, בלאק סבאת').

השיר הבא (סליחה יצירה) הוא לטעמי הקטע הטוב ביותר באלבום. Phantom of the Opera הוא מיני אפוס אשר מגיע לו בכבוד התואר פרוטו פרוג מטאל. האריס תולעת ספרים מושבעת כתב את המילים העוסקות כצפוי בספר הידוע פנטום האופרה (שהפך לאחר מכן, למיוזיקל הידוע בניצוחו של אנדרו לויד וובר). לאורך כל היצירה יש את כל מה שהופך אותה למדהימה, המילים המעניינות, השילוב המצוין בין רוק מתקדם להבי מטאל, גרוב ודיסטורשן מקפיצים לצד שינויי מקצבים, והברקות אינסטרומנטליות. ראוי לציון, הפרק השני של היצירה, שמתחיל עם הליין המדהים של האריס, המוכיח עד כמה הוא שולט בכלי שלו, המצטלב יחד עם הגיטרות, כל זה מתפתח בצורה המושפעת ממוזיקה קלאסית, ורק נותר להגיד שמיידן עשו את אבותיהם הפרוגרים הרוחניים (פינק פלויד, ג'נסיס, יס, ג'טרו טאל, קווין וכל החבר'ה) גאים. אל הקטע הזה מעריצי רוק מתקדם (כמוני) נמשכים כמו מגנט, לאחר החזרה אל הנושא המרכזי, מסיימת הלהקה את השיא של האלבום הזה שרק הולך ונהיה טוב יותר...

הקטע הבא Transylvania, הוא אינסטרומנטלי וגם הוא מאוד פרוגרסיבי במבנהו. הלהקה היטיבה לשים את דיאנו בצד למשך 4 דקות, והלהקה מפציצה בהתחלה מעוררת השראה, כשל החבר'ה מראים עד כמה הם מ-ו-כ-ש-ר-י-ם!!! קלייב יודע להיכמס בזמן, הדיאלוגים בין הגיטרות מדהים כל פעם מחדש, והאריס מוכיח שמוחו מנפיק לחנים מדהימים. לבסוף כל הלהקה מסיימת עם סוף אדיר ומשובח שעובר במעבר חד, אל הקטע הבא.

Strange World הוא הקטע הכי משונה באלבום, בגלל שכל כולו power ballad, שאינו מורכב מתיפוף מהיר, או דיסטורשן חורך אוזניים, מדובר כאן בקטע מדהים, שמגיע בדיוק בזמן להפסקת נשימה, מכל האגרסיות שהיו לאורך האלבום. דיאנו שר נפלא, והליריקה האניגמטית של האריס שכנראה עוסקת באוטופיה, רק מעוררות רושם רב על הלהקה הזו שהיא לא עוד סתם הרכב שבא לבדר הדבנגרים, אלא מוזיקאים ברמה גבוהה שיודעים להפיק אלבומי הבי מטאל מדהימים. הקטע מסתיים במסתוריות, ומתפוגג לו אט אט, וכמה שניות של שקט, מובילות אותנו לשיר הלפני אחרון.

Charlotte the Harlot היחיד שלא נכתב ע"י האריס (מר מארי מקבל את הקרדיט) הוא הארד רוק משובח שכולל ריף מגניב, בית מקפיץ שדורש הדבנגינג, פזמון שמסרב לצאת מהראש, קטע מעבר כדי להרגיע קצת את העניינים, וסולואים אדירים מהצמד מארי-סטארטון. השיר הזה מדבר על הממ.. ובכן, זונה. והוא השיר היחידי בכל הקריירה של הלהקה, שכולל מילה גסה. עדיין לא עוצר מליהנות מהשיר הזה.

לבסוף מגיע הגראנד פינאלה, שיר הנושא את שם האלבום והלהקה, שמתחיל בריף מגניב שמגובה ע"י גיטרה שנייה, ולבסוף מצטרפת כל הלהקה. קטעי הבית והפזמון, לא עוברים בשתיקה והמאזין פשוט שר יחד. השיר הזה הפך לחובה בהופעות, שעד היום, גם לאחר עזיבתו של דיאנו, מנוגן יחד עם Running Free ופנטום האופרה. השיר כצפוי מנוגן בדרך כלל בסוף ההופעה. הקטע הזה מסיים את האלבום הזה בנימה כיפית, ומשאיר את המאזין מסופק מ40 דקותיו האנרגטיות.

האלבום כאמור, היה להצלחה אדירה, והוביל לסיבוב הופעות מוצלח, שלאחר מכן בא האלבום Killers, שהיה קצת פחות מוצלח, אך עדיין נפלא ולא מאכזב, ואז התחילו הבעיות עם הגרסה המסוממת של דיאנו, פיטוריו של האחרון, והבאתו של הסולן האדיר דיקינסון ויחד עם זאת ההצלחה, אך זה סיפור לפעם אחרת.

עטיפת האלבום, ששיקפה נאמנה את רוב התכנים הליריים באלבום, צוירה ע"י דרק ריגס שאיוריו הפכו למזוהים ביותר עם הלהקה. ריגס שהושפע מעטיפת אלבום פאנק, החליט לקחת דמות מפלצתית דמוית שלד, שמוצבת בתור פרחח ברחובות בחשוכים של אנגליה. וכך כמו שרוג'ר דין, הפך את יס למוצר ידוע מבחינה ויזואלית עם הלוגו המפורסם, והעטיפות הפנטסטיות (מלשון פנטזיה), ריגס הפך את אדוארד הגדול לסמל המסחרי של מיידן, שבלעדיו ספק אם מיידן הייתה מקבלת הכרה גדולה יותר. אדי מאז הופיע על כל עטיפות האלבומים והסינגלים של מיידן (מלבד Flight 666 משנת 2009).

ככה האלבום יצא לאור לראשונה בשנת 1980 עד שעטיפתו שונתה ב-1998 (ראו תמונה למעלה)

לסיכום Iron Maiden, הוא אחד מאלבומי המטאל הקלאסי הגדולים ביותר שמגיע לו התואר אלבום מטאל קלאסי. קולו של פול דיאנו מתאים לאווירה האנרגטית של האלבום, והוא נשמע מלא אנרגיה (בניגוד להיום בגרסה השמנה/זקנה שלו), קלייב בור הוא מתופף נהדר, הצמד מארי-סטארטון הוא מדהים בשיתוף הפעולה שמקטע לאחר זמן קצר לאחר עזיבתו של סטארטון שניסה לכוון את הלהקה לכיוון יותר א-לה 10cc (קשה לדמיין את זה), וכמובן המנהיג שבלעדיו אין מיידן, סטיב האריס שכל לחניו ומילותיו מצאו את דרכם לאלבום הנפלא הזה, מוכיח עד כמה הוא חלק בלתי נפרד ולמעשה הראש של איירון מיידן. אלבום הבכורה של הביטלס של הNWOBHM, הוא חובה להאזנה, ואסור לדלג עליו. אם אתם רוצים להיכנס למצב של התפרצות אנרגיה, זה מתאים לכם בול.

ועכשיו הנה האלבום המלא לשמיעה (עם בונוס): איירון מיידן אלבום הבכורה