זהו בשבילי האלבום הכי טוב של הרביעייה מבירמינגהם. חלקם יגידו Paranoid, חלקם יגידו Master of Reality, אני חושב אחרת. כששמעתי את האלבום הזה לראשונה, הבנתי שבלאק סבאת' הם לא סתם להקת מטאל שממשיכה ומנגנת את הנוסחה המוצלחת שלה עם דיסטורשן מאיים, שירה צווחנית וכמובן: ליריקה אפלה ופורצת דרך לזמנה.
אוזי אוסבורן, טוני איומי, גיזר באטלר וביל וורד הצליחו לצאת מתדמית המטאל השטנית שיצרו להם, והראו שהם יכולים לעשות עוד דברים מלבד קטעים מאיימים על השטן וכו'...
אחרי שלושה אלבומים מדהימים שפרצו דרך בהיסטוריית הרוק ולמעשה הגדירו את מה שנקרא כיום הבי מטאל, ההצלחה הגדולה הגיעה עם זה. החבר'ה העניים שבאו מהעיירה הקודרת בירמינגהם שרובה הגדול נהרס במלחמת העולם ה-2, והתחילו את דרכם במעמד הנמוך ביותר, הפכו לרוק סטארים עשירים. העולם היה שייך להם.
אז לאחר סיבוב ההופעות לקידום האלבום Master of Reality, לקחה הלהקה קצת פסק זמן, וביוני 1972, חזרו להקליט את אלבומם הבא. החבר'ה נסעו ללוס אנג'לס החמה, להקלטות, כשהיא שוכנת באחוזת בל אייר למשך 3 חודשי ההקלטה. על ההפקה מופקדת הלהקה יחד עם פטריק מיהאן, לאחר שהמפיק הקודם רוג'ר ביין עזב.
מדוע לקח 3 חודשים להקליט אותו? כי היו בעיות עם הסמים כמובן. באותה תקופה, הקוקאין היה כוכב מרכזי בקריירה של סבאת'. הוא היה נשלח באופן קבוע אל האולפן, כשהוא מאוחסן באריזות לדגנים. החבר'ה פשוט שמו את הכל בקערה והסניפו את הסם בקביעות. הקוקאין היה חלק כל כך מרכזי בחיי חברי הלהקה, עד כדי כך שהאלבום היה אמור להיקרא בהתחלה Snowblind, אך חברת התקליטים ורטיגו שחששה מן הרמיזות המובהקות לסם, הטילה וטו מיד על ההחלטה.
זה לא מנע מבלאק סבאת' לפזר רמיזות לסם בשאר האלבום. פרטים בהמשך.
החבר'ה בילו את זמנם בלוס אנג'לס, כשהם משחיתים להנאתם את בל אייר, כשבאחת מהפעמים, וורד המתופף היקר, נמצא עירום וחסר הכרה בעקבות שתייה מופרזת, כשחברי הלהקה מכסים אותו בנייר זהב. זו רק אחת מהתקריות שהתרחשו אצל החבר'ה בבית.. עם הקוקאין, חדר עוד רעל לחייהם של הלהקה: הרואין. והם לא הזריקו. פשוט הסניפו אותו. יין, גרופיות, כתיבת שירים וסמים. זה מה שהיה אצל סבאת' באותה תקופה. החבר'ה לא ידעו מה הם עושים לעצמם באותה תקופה, ולחלקם זה התפוצץ בפרצוף כשבאטלר חזר מארה"ב לאנגליה, והודהם לגלות שחברתו בבית לא מזהה אותו.
אז למרות שהחברים גרמו לעצמם הרס עצמי, באותו זמן גם החלו להלחין דברים חדשים, ובדרך גם זורעים את הזרעים הראשונים לתת סגנונות במטאל כמו הסלאדג' והדום שהתחיל עוד מהאלבום הראשון. בנוסף, החלה הלהקה להקליט שירים שהם לווא דווקא מטאל. 3 קטעים באלבום הזה מייצגים אמירה זו.
ובשביל זה מתחילים לסקור את האלבום, שנפתח באחת מהיצירות הטובות והמעניינות ביותר שיצאו ממוחו הקודח של טוני איומי. Wheels of Confusion הוא מן ניצן ראשון לפרוג מטאל, הוא מאסטרפיס נפלא לפתוח את האלבום. סבאת' כתבו קטע עם השפעות פרוגרסיביות כבדות בהשפעת להקות הרוק המתקדם של התקופה (סבאת' הם חברים טובים של להקת יס. הם שומרים על קשר עד היום). מתחיל בפתיחה קצרה ומגניבה בלוזית בחלקה, ומיד עוברת למוטיב המרכזי. עם בית קליט, כשעם הזמן, עובר לשינויים במצבי הרוח, ומשתנה פתאום ללא התראה. הליריקה של באטלר היא אחת הטובות ביותר שכתב, שעוסק בהתפתחות מחשבתו של אדם, כשבתחילה חשב כי הוא חי באוטופיה, ועם הזמן הבין כי העולם הוא מקום קר ואכזר, והוא ימשיך להתקיים. איתך או בלעדיך. קודה מגניבה מסיימת היצירה עם סולו אדיר של איומי, וככה מתפוגגת הפתיחה המדהימה לאלבום מדהים, שמשאיר את המאזין בעניינים, לאחר 8 דקות אלו.
השיר הבא Tomorrow's Dream, הוא הסינגל היחיד שיצא מהאלבום הזה, בתקווה שלחנו הקליט, יצליח להקפיץ אותם לטופ, אך נכשל ולא הגיע לשום מצעד בניגוד לקודמו Paraniod. זה רק מראה שחוץ ממקרה חריג (Paranoid) בלאק סבאת' היא לא להקה ששיריה נועדו לשהות במצעדים. בטח שלא לריקודים. השיר עצמו הוא נחמד ואחלה, אבל לא יותר מזה.
ואז בא אחד השירים היפים של הלהקה. Changes, ומטאליסטים יקרים זה הולך להפתיע אתכם: מדובר בבלדת פסנתר מתוקה חסרת גיטרות, המלווה במלוטרון לאורך כל השיר. ביל וורד היה שקוע באותה תקופה בגירושין מאשתו, והיה בדיכאון בתקופה זו. המילים מבטאות את מצבו באותה תקופה. אוזי אוסבורן הופך פתאום משליח השטן, לרומנטיקן שאמנם קולו הצווחני שונה מן הקול הנורמלי של זמר הבלדות, אבל משתלב יפה עם השיר. המוטיב המרכזי של הפסנתר הולחן ע"י איומי לאחר שהשתעשע על הכלי באולפן, והוא מנגן על הפסנתר והמלוטרון, הו המלוטרון הנפלא שמספק את הצלילים הנפלאים שמגבים את הפסנתר. חברים, על אף שאני מטאליסט שאוהב את סבאת', זפלין, פרפל, מיידן, מטאליקה, סלייר וכל החבר'ה, השיר הזה נשאר כאחד האהובים עליי שיצא מלהקת מטאל. גרסה לשיר יצאה ב-2002, כשאוזי שר עם בתו קלי.
הלהקה ממשיכה את האלבום בקטע לא שגרתי נוסף. FX קטע פסיכדלי נסיוני משהו בן דקה בודדה, שכל כולה מורכבת מאפקטי גיטרה צפצפניים. הקטע הזה נוצר בטעות, לאחר שחברי הלהקה עישנו חשיש, ושרשרת הצלב שמעטרת את איומי עד היום, הסתבכה עם מיתרי הגיטרה, והתוצאה הפכה לקטע הזה, כשהוא נערך באולפן. בהתחלה הוא נשמע די מפחיד, ואז קולטים את הקטע הזה שהוא מאוד מעניין, למרות שהרבה אנשים אמרו שהוא חסר טעם והכללתו הייתה טעות, ביניהם גם איומי עצמו שקרא לקטע "בדיחה מוחלטת". לא משנה, זה מגניב, וזה ממש כמו טריפ קצר בחלל.
חוזרים לסגנון המוכר של הלהקה, שמוצג בצורה הכי כיפית בעולם עם Supernaut, אחד הריפים הגדולים של איומי אם לא ה. השיר הכיפי מלווה בריף הממכר הזה, כשאוזי שר את מילותו של באטלר שעוסקות כנראה בהישגיה של הלהקה, כשהדובר מספר בשמחתו על שחצה את האוקינוס ושהוא הולך לטפס על הר בירח, הוא חי אלפי שנים, וזה לא הפריע לו אף פעם. השיר יוצא רגע לגיחה אקזוטית, אם סולו תופים מקפיץ של וורד, כשמצטרף אליו איומי עם גיטרה אקוסטית. אחד השירים הטובים ביותר של סבאת' בקריירה שלה. לא סתם המתופף האגדי של לד זפלין, ג'ון בונהם הצהיר כי זהו אחד השירים האהובים עליו. וגם פרנק זאפה הגאון הצהיר כי זהו אחד השירים האהובים עליו אי פעם. באטלר הביע את הערצתו כלפי זאפה לא מעט, כשהוא טוען כי הבחור השפיע על אופן הכתיבה שלו.
הצד הראשון של התקליט נסגר, והנה מתחיל השני, בשיר הכי אהוב עליי באלבום - Snowblind.
מילים לא יצליחו לתאר את רמת ההנאה המופקת מהשיר הזה, עד ששומעים אותו. הריף המדהים, שפשוט גורם לכל נגן גיטרה לרצות לנגן אותו בלי סוף. הטקסט החולמני של בטאלר שהוא מטאפורה שלמה לקוקאין. וכפי שציינתי קודם, הלהקה דאגה לפזר מספיק רמיזות לסם האהוב עליהם בשיר זה שהיה אמור לשאת את שם האלבום. למי ששם לב בסוף הבית הראשון אוזי לוחש cocaine, וברשימת התודות בעטיפת האלבום, רשום "we wish to thank the great COKE-cola company" אם חברת התקליטים הייתה מודעת לזה, אז אין לי מה להגיד יותר. וורד מדהים בתיפופו, שאני עד היום עושה מנגן תופי אוויר לפי מקצב השיר. לאחר מעבר אל קטע מקפיץ, חוזרת הלהקה אל הבית, ובנוסף מגובה בכינורות שפשוט משלימים את התערובת ומביאים את הלהקה אל שיא האלבום. אין מילים פשוט תשמעו.
השיר הבא Cornucopia (תרגום: קרן השפע) עם פתיחתו הכה מטאלית שבעצם תביא להיווצרותו של הדום כפי שאנו מכירים כיום. השיר עובר לאחר מכן לבית מגניב שלא יוצא מהראש, ועובר משם לקטע רוק נ רולי שמח ומקפיץ עם צעקת all right now! לאחר מכן חוזרים לפתיחה ולבית. זהו אחד השירים המגוונים של האלבום הזה. ביל וורד לעומת זאת מתכחש לשיר הזה עד היום, כשהוא טוען כי תפקודו על התופים היה אפסי, וחשש כי בכל רגע יודעו לו חבריו כי הוא מפוטר מהלהקה. למרות שנשמע שהתיפוף טוב מאוד.
ואז בא Laguna Sunrise אוי Laguna Sunrise. קטע אינסטרומנטלי שנכתב ע"י איומי לאחר שצפה בזריחה באיי הלגונה, ולא מדובר כאן בקטע מאיים וחורך אוזניים, אלא בקטע פולק אקוסטי פסטורלי המלווה בכינורות. לשמוע אותו בפעם הראשונה, זו חוויה שקשה לתאר. אחד הקטעים היפים ביותר של מר איומי. אך לו היה קשה לבצע את הקטע הזה, כשניסה להביא לנגני כלי הקשת את הכיוון הכללי של הקטע, אך הנגנים סירבו לנגן עד שלא יקבלו תווים כתובים. חוק קשה בעולם הרוק: אם אתה לא יודע תווים יהיה לך קשה לעבוד עם תזמורת.
השיר הבא St. Vitus Dance, הוא שיר אהבה א לה לד זפלין סטייל, אם מוטיב חמוד, ובית עם ריף ממכר, כשאוזי שר על בחור אשר חושב כי הבחורה שהוא אוהב מעוניינת בכספו, אך למעשה היא אוהבת אותו. ליריקה מאוד לא שגרתית ללהקה, וחוץ מזה מדובר בשיר הארד רוק פשוט וכיף.
לסיום האלבום, נחתם ביצירה הגדולה, Under the Sun. שגם הוא כמו Cornucopia, נפתח בקטע פרוטו דום, שניבא את הסגנון. לאחר מכן ממשיך לבית המרכזי, ובקטע מעבר של איומי שנחתם בגונג, עוברת הלהקה אל קטע קצבי בשם Every Day Comes and Goes, וחוזרים לבית שוב, ולאחר מכן, מעבר אל לחן מנסר של איומי, שמסיים את האלבום הנפלא הזה. באטלר פשוט כתב את הטקסט שטוען כי אני לא צריך שום מטיף שיספר לי על גן עדן ועל גיהינום, לא מאמין באלימות וגם לא בשלום, פשוט תנו לי לחיות את החיים שלי בשקט, כי כל יום בא והולך.
אז לאחר יציאתו של Vol. 4 (שחברי הלהקה שנאו את השם מן הסתם) ב-25 בספטמבר 1972, המבקרים בתקופתו כצפוי, קטלו אותו. מבקרי מוזיקה רבים באותה תקופה לא הסתדרו עם להקות רוק וכיוונן השאפתני. זה לא מנע מן האלבום להגיע להצלחה, כשקיבל פחות מחודש את התואר אלבום זהב ומכר מיליון עותקים בארצות הברית. והגיע למקום ה-8 במצעד האלבומים הבריטי. מיד לאחר מכן, קודם האלבום בסיבוב הופעות גדול, שאיתו המשיכה הלהקה להקליט ולהופיע יחד עד 1978 עם עזיבתו של אוזי.
עובדה מוזרה שהאלבום יצא בצפון אנריקה תחת השם Children of the Grave שהיה שיר באלבום קודם, כשנוספה גרסה חיה לשיר, ויצא לאור גם עטיפה שונה המציינת אורך לא נכון אצל Cornucopia...
לסיכום, Vol. 4 הוא אחד מאלבומיה הטובים ביותר של בלאק סבאת' לצד אלבומיה הנפלאים שיצאו לפני ואחרי בשנות השבעים. הרוח האקספרימנטלית והיותר אופטימית שאפפה את האלבום, הביאה ללהקה גוון חדש, והוכיחה כי היא לא סוגדת לשטן בזמנה החופשי. ב-1972, בלאק סבאת' כבר היו להקה בוגרת ומעניינת שרצתה לעשות דברים חדשים, ולצאת מהנישה שדחפו אותה אליה. וזה עבד נכון בזמן הנכון (תארו לכם את Laguna Sunrise בMaster of Reality, ואת Changes ב-Paranoid). ההשפעה שלו קיימת גם כיום על אמני רוק בכלל ואמני מטאל בפרט, וגם עטיפתו הפכה לאייקון תרבותי ובצדק, פשוט תסתכלו על אוזי ותגידו שזו לא עטיפה מדהימה. סבאת' המשיכו עם הגישה הנסיונית החדשה באלבום הבא, Sabbath Bloody Sabbath אבל זה לפעם הבאה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה