בשנת 1970, התרחש המפץ הגדול ששינה את הג'אז והרוק לנצח. מיילס דיוויס היה לאחד ממוזיקאי הג'אז הטובים ביותר של התקופה, ואף פעם לא דרך במקום, כשהוא מסרב לנגן את אותה נוסחה, ובתוך כמה שנים, המציא משהו חדש סגנון אחר סגנון: קול ג'אז, ג'אז מודאלי, הזרם השלישי ועוד הרבה... החצוצרן יליד 1928, שראה את השינויים בחברה, בתרבויות וכמובן באופנות המוזיקליות והתאים את עצמו לתקופה. לא סתם פסנתרן הג'אז הנודע דיוק אלינגטון קרא לו "הפיקאסו של הג'אז". בשנת 1955, הוא יצא מנצח עם המאסטרפיס Kind of Blue שנחשב עד היום לשיא יצירתו, ונחשב באותה תקופה לפסגת יצירתו.
אך במחצית השנייה של המאה ה-20, לקראת סוף שנות השישים, מיילס ראה כיצד החליפות המהודרות וההופעות במועדונים קטנים ננטשים לטובת מוזיקה פסיכדלית וfunk קצביים ונסיוניים במיוחד כשהשולטים הם הביטלס, פינק פלויד, המי, סליי ומשפחת סטון, ג'ימי הנדריקס, ועוד רבים... מיילס שהיה אז בשנות הארבעים לחייו, התחבר למוזיקה החדשה של הצעירים, בעיקר בזכות בת זוגתו החדשה באותה תקופה, בטי דיוויס, אמנית פ'אנק שהציגה למיילס את עולם הרוק עם ג'ימי הנדריקס וSly and the Family Stone. גם מפגש אחד עם ג'ימי הנדריקס, הצית בו את השאיפה לשלב ג'אז ורוק. הוא הבין שהוא צריך לשלב כלים חשמליים לצד כלים אקוסטיים.
מיילס החל את המלאכה בשנת 1968, עם האלבום Filles de Kilimanjaro, שזרע את הזרעים הראשונים לג'אז פיוז'ן. אולם הוא נתקע בהתנגדות מצד הבסיסט רון קרטר והקלידן הרבי הנקוק שסירבו לזרום עם החידוש, ועזבו את ההרכב. זה לא מנע ממנו להמשיך. אף על פי שהקדימו את מיילס עם הרעיון של שילוב כלים חשמליים עם ההרכב של הסקסופוניסט המוערך קאנונבול אדרלי, כשהפסנתרן הצעיר של אדרלי, ג'ו זאווינול השתמש בפסנתר חשמלי, מיילס הוא זה שאחראי על החזון המלא של השילוב של ג'אז עם רוק.
המהפכה המשיכה, כשמיילס לקח נגנים צעירים מבטיחים כמו ג'ון מקלפלין, צ'יק קוריאה ועוד, ויצר איתם את הדבר הבא, In a Silent Way, שהלך עוד יותר רחוק עם השילוב של מוזיקה חללית פסיכדלית והודית בג'אז. האלבום כלל שני קטעים הכוללים גיטרה חשמלית ופסנתר חשמלי.
אך המפץ הגדול התרחש אי שם ב-1969, כשהחצוצרן החליט ללכת עם החזון כשהוא בורא עולם חדש. מה הוא עשה?, לוקח 12 נגנים ויוצר הרכב חדשני שלא נראה כמותו בעולם הג'אז: שלושה קלידנים, שני מתופפים, מקישן, גיטריסט, סקסופוניסט, שני בסיסטים ומה לא...
הוא לקח איתו את כל הנגנים הצעירים המבטיחים שלבסוף הצליחו בזכות עצמם לאחר שלמדו מעבודתו של דיוויס, ג'ון מקלפלין על הגיטרה החשמלית, צ'יק קוריאה, ג'ו זאווינול, והרבי הנקוק שחזר בו והבין כי מיילס יוצר כאן משהו טוב. כל השלושה על פסנתר חשמלי ופסנתר אקוסטי, דייב הולנד על הקונטרבס, הארווי ברוקס על גיטרת בס, וויין שורטר על סקסופון הטנור, בילי קובהם על התופים, ארייטו מוריירה על כלי ההקשה, ועוד רבים...
אז זה מה שמיילס עשה - ב19 באוגוסט של אותה שנה, הזמין את הנגנים לאולפני קולומביה, היה לו משהו בראש, אז הוא נתן הוראות בנוגע למהלכי אקורדים, המקצב, ועל בסיס ההנחיות הללו, החלו לאלתר כולם באופן חופשי לפי רצונם, באלבום עצמו אפשר לשמוע בקטעים בהם הכלים נחלשים, את מיילס מורה על הנגנים אם האצבעות וכשהוא מדבר אל מישהו מסוים באיזשהו שלב, יוזם לתפארת מוזיקת הג'אז. הוא נתן לחטיבת הקצב על הבמה ורוב הזמן המקצבים וההרמוניה נשענים על רוק, funk וR&B, צעד נוסף להתפתחות הפיוז'ן.
אבל מיילס היה חכם. בחלק מהסשנים, לא ידעו המוסיקאים אם הם מוקלטים או לא. ולכן רוב הזמן מה שיצא זה מה היה, לאחר כמה קטעים שהאילתורים אליהם נמשכו למעלה מ-10 דקות, סיימו החבר'ה את העבודה וכולם הלכו הביתה.
לאחר מכן מיילס החל לעבוד עם עוד איש שהקרדיט בשבילו על יצירת הפיוז'ן הוא גדול וחשוב מאוד. תיאו מסרו שהיה המפיק של מיילס משנותיו המוקדמות, והפיק את תקליטי הג'אז הגדולים עם תלוניוס מונק וצ'ארלס מינגוס. מסרו למד והושפע מתנועת המוזיק קונקרט האוונגרדית, שנולדה בצרפת של מלחמת העולם השנייה כשהרעיון המרכזי סביב ז'אנר זה הוא לקחת צלילים מהיומיום, ולהפוך אותם למוזיקה. אז בהשפעת אמנים כמו הביטלס ופינק פלויד, דיוויס ומסרו החלו להשתמש באולפן ככלי נגינה בעצמו, כשהם מוסיפים לקלחת אפקטים אלקטרוניים כמו לופים, השהיות, אפקטי הד, ושלל ירקות הלקוחים מן המוסיקה האלקטרונית, וכך נוצר הסגנון החדש והמשונה שנקרא ג'אז פיוז'ן.
ששש... הגאון עובד על משהו חדש. סוד...
התוצאה: האלבום הכפול Bitches Brew שיצא באפריל 1970, כשהרבה חובבי ג'אז הרימו גבה בשל החידוש וחלקם טענו כי מיילס הגזים ובגד בצליל הג'אז כשהוא משלב אותו עם רוק. זה לא מנע מהבחור להמשיך ולפעול. לעומת זאת, חובבי ג'אז נוספים חשבו כי דיוויס התעלה על עצמו ויצר משהו חדש ונפלא. רוקרים שלא היו מודעים לג'אזיסט, הפכו את החצוצרן למקור הערצתם, כשראו את החידוש המוזיקלי.
אפילו העטיפה הסוריאליסטית א-לה דאלי, הייתה פורצת דרך, כיוון שציורים ססגוניים כמו אלה, לא הופיעו בדרך כלל על אלבומי ג'אז. מתי קלוורין בנו של אדריכל משכן הכנסת, יוסף קלוורין, יצר כאן ציור מדהים ומעניין שמקדם את העניין של יחסים שווים בין שחורים ולבנים כשבעטיפה משולב השחור והלבן לצד אלמנטים פסיכדליים נוספים. אני נמשכתי והקשבתי לראשונה לאלבום הזה רק בגלל עטיפתו.
אף על פי שכל הקטעים מעניינים לשמיעה, החלק הראוי לשבח הגדול ביותר, הוא כמובן החלק הראשון מתוך האלבום הכפול הארוך הזה שכולל שני קטעים ארוכים במיוחד: Pharoah's Dance על פי לחן של זאווינול, שמשכו 20 דקות. וקטע הנושא שמשכו 27 דקות שלמות, הכוללות את החידושים וה"טירוף" של מיילס לחדש וליצור דבר חדש ולא מוכר. אחד הקטעים הגדולים של האלבום, הוא עם החצוצרה המהדהדת במוטיב החוזר של יצירת הנושא, כשהנגנים מגיעים משום מקום בבום גדול.
נכון שיש קטעים נוספים מדהימים כמו Spanish Key אשר כפי ששמו אומר משתמש באלמנטים ממוזיקה ספרדית, או Sanctuary על פי לחנו של שורטר (שאגב מתחיל עם אלתור של מיילס וקוריאה על בסיס השיר I Fall in Love Too Easily). אבל רוב הזמן, זה החלק הראשון של התקליט המורכב הזה, שעושה בשבילי את האלבום.
האלבום עצמו, כפי שנאמר קודם זכה לשבחים מצד רוקרים שלא הכירו ואף שנאו ג'אז, ופתאום החלו לאמץ את הכוכב העולה. כשאפילו קיבל את ההזמנה המכובדת להופיע בפסטיבל הידוע Isle of Wight בבריטניה ב-1970. מיילס היה משהו שונה והביא איתו משהו חדש שנוגן לצד האמנים הנוספים בפסטיבל כמו ג'וני מיטשל, ג'טרו טול, הדורז ואמרסון, לייק ופאלמר. האלבום המורכב והקשה לעיכול הזה, קיבל את התואר של אלבום זהב, כשמכר מיליוני עותקים כשיצא, ואפילו זכה בפרס גראמי ב-1971 על אנסמבל הג'אז הגדול ביותר באלבום.
זה לא אומר, שמיילס הפסיק ונח על זרי הדפנה לאחר ההישג המשמעותי, הוא המשיך לעבוד בלי סוף כשרצונו ליצור פיוז'ן שונה גובר. הוא שילב רוק עם ג'אז, מוזיקה אלקטרונית, הודית ומה לא.
חשוב לציין כי רבים מהנגנים בBitches Brew, אזרו אומץ להקים הרכבים משלהם, ויצאו מנצחים עם הרכבים חדשים ששיכללו את הנוסחה המהפכנית של מיילס. מקלפלין וקובהם הקימו את להקת המהווישנו אורקסטרה, קוריאה הקים את Return to Forever, זאווינול ושורטר הקימו את Weather Report, והנקוק המשיך עם הכיוון של אלבום זה, כשהוא נותן לfunk להתבטא בחופשיות.
Bitches Brew חיזק את מעמדו עם השנים, והפך עם הזמן לתואר מכובד כראשון בג'אז רוק, פיוז'ן, אוונגרד ג'אז וכו'... הוא ממשיך להשפיע על מוזיקאים רבים אפילו מחוץ לתחום הג'אז. לא מאמינים? תשאלו את ת'ום יורק ורדיוהד שרצו להישמע בשיר Subbterrean Alien Homesick מ-OK Computer המהפכני, כמו הסאונד החדשני של מיילס באלבום זה. זו רק דוגמה אחת.
ב-1998, החליטה קולומביה להוציא לאור קופסה מהודרת הכוללת את האלבום עצמו, יחד עם כל הסשנים שנעשו לאלבום. קופסה זו מומלצת בעיקר למעריצים שרופים וחוקרים שרוצים עוד מהמוזיקאי החדשני שהלך לעולמו ב-1991.
אני עצמי שהתחלתי עם הג'אז עם מיילס כשהקשבתי והתאהבתי בKind of Blue לאחר תקופה ארוכה ברוק. אבל כשאני מעיין בדירוג של המגזין הנודע הרולינג סטון של 500 האלבומים הטובים ביותר בכל הזמנים, נתקלתי בעטיפה משונה ומוזרה שאמנם הייתי מורגל לכאלה בדרך כלל מאלבומי רוק פסיכדלי ומתקדם, אבל לא ראיתי משהו כזה אף פעם. הסקרנות אחזה בי וחיפשתי בויקפדיה. אלבום כפול? יצירות של 10 דקות ומעלה?, פסיכדלי?, אוונגרדי?, רוקי?, עטיפה מדהימה? חייב לשמוע את זה.
וכמו כל מאזין שפוי, לא הצלחתי להתחבר ולהבין את תבשיל הכלבות המוזר של מיילס. הלכתי לאיבוד בתוך מה שנראה כמו כאוס מוזיקלי וחסר הבנה, אך עם מספר האזנות חוזרות כמו כל יצירה ענקית, התמונה התחילה להתבהר והבנתי שאני מאזין ליצירת מופת.
לסיכום, Bitches Brew הוא אלבום מהפכני וחשוב בעולם המוזיקה. הוא שילב שני סגנונות שעד אז נראו מנוגדים למדי, רוק וג'אז. האלבום עצמו קשה מאוד להאזנה רצופה, ויכול להוציא את הסבלנות מן המאזין המאופק ביותר. זה קשה מאוד להבין את חזונו של מיילס בהקשבה הראשונה לקלחת המוזרה הזו, ואז אחרי כמה האזנות חוזרות, אתה מבין. מומלץ בחום, ולא רק בגלל העטיפה. (:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה