"בָּזֹאת חָכְמָה מִי שֶׁבִּינָה לוֹ יְחַשֵּׁב מִסְפַּר הַחַיָּה כִּי מִסְפַּר אָדָם הוּא וּמִסְפָּרוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ׃" (ספר יוחנן).
1982 הייתה השנה של מיידן. לאחר שנפרדו דרכיה עם סולנה פול ד'יאנו. מכאן העניינים החלו להשתנות. ולבחור ששינה את הכל, קוראים ברוס דיקינסון.
דיקינסון יליד '58, החל להתעניין במוזיקה כשהחל להעריץ את צ'אבי צ'קר והביטלס. הוא גילה את יכולתו לשיר כשביצע עם חברו את Let It Be. לאחר מכן, עניינו במוזיקת רוק גבר עוד יותר, כשהחל לרכוש תקליטים של דיפ פרפל, ג'טרו טאל, בלאק סבאת' ואמרסון, לייק ופאלמר. סגנון שירתו הושפע מזמרים כריזמטיים כמו ארתור בראון, איאן אנדרסון (ג'טרו טאל), פיטר האמיל (ואן דר גראף ג'נרייטור) ואיאן גילן (דיפ פרפל).
לאחר לימודיו באוניברסיטה, הצטרף לגל החדש של הרוק הכבד הבריטי, כשהוא שר בלהקת Samson, שאליה הצטרף ב-1979. כשראה את איירון מיידן לראשונה, התרשם מאוד, והתחיל לפנטז על הצטרפותו ללהקה. דיקינסון אהב את מיידן של ד'יאנו,בשבילו היא הזכירה את גיבורי נעוריו, דיפ פרפל. לאחר שד'יאנו עזב בעקבות התמכרותו לסמים ושתייה, ברוס החליט לנצל את הרגע, ושלח קלטת דמו בשביל מבחן בד. הוא התקבל ללא היסוס, עזב את Samson, וכך החלה מיידן בטיפוס אל ההצלחה.
זו הפינה לציין על קולו של דיקינסון. קולו ייחודי מאוד, ומתאים בול לסגנון שמיידן החלו לנגן באותה תקופה. לדיקינסון יש קול אופראי, כשהוא יכול להגיע לגבהים לא משוערים, ולרדת לקול עמוק במיוחד, והוא עושה זאת בלי בעיה. בניגוד לד'יאנו, שאמנם הוא סולן נהדר, אך ההבדל בינו לבין דיקינסון, הוא שמיים וארץ. רק נותר לשמוח על הבחירה בו, ועד היום הבחור המזוהה ביותר עם מיידן. דיקינסון, שאהב מאוד את האיירון מיידן של ד'יאנו, החל לשנות את כיוונה של הלהקה, החל לעסוק בנושאים יותר גבוהים כמו היסטוריה, ספרות, כשכל התכנים הפאנקיסטיים הקודמים נעלמים כליל. דיקינסון, פרוגר בנשמתו, הצטרף אל סטיב האריס בדחיפה אל הרוק הפרוגרסיבי. זה אמנם לא נראה כאן, אבל ימשיך עם השנים.
אז להלן ההרכב: ברוס דיקינסון (שירה עוצמתית במיוחד), סטיב האריס (בס, מנהיג הלהקה), אדריאן סמית' ודייב מארי (צמד גיטרות מוחץ), קלייב בור ז"ל (מתופף חסר מעצורים). כך החלה הלהקה לעבוד על האלבום שיהפוך למצליח ביותר, "מספר החיה".
על ההפקה יושב עדיין מרטין בירץ', אשר עשה פלאים עם הלהקה. בירץ' שעשה פלאות עם הלהקה, מתבטא על שולחן ההפקה במלואו, ועשה את כל מאמצו כדי ליצור את התקליט המושלם. מאמץ זה מתבהר בעיקר בשיר הנושא שנגיע אליו.
על הכתיבה וההלחנה כמובן, סטיב האריס המוח מאחורי ההרכב, עם עוד שירים מטעם החבר'ה. דיקינסון למעשה היה כוח מניע לא פחות מהאריס בתהליך היצירה, אך יכל לקבל קרדיט בשל מחויבותו לSamson שעדיין היה כבול אליה, אף על פי שעזב אותה.
החבר'ה עם הnew guy
אז נתחיל בסקירת האלבום:
מספר החיה נפתח בהתקפה מצד כל חברי הלהקה בפתיחה הידועה של הטה-דה-טם! טם-טם!, מכאן ממשיכים לשיר עצמו, כשדיקינסון מפליא בשירתו וכנראה שמעריץ של מיידן בשנות השמונים, היה מופתע מן השינוי האדיר של הלהקה עם הקול המדהים של הסולן החדש. הפזמון עצמו נקלט טוב בראש, כשדיקינסון שר Invaders! והכלים עונים. דיקינסון מגיב שוב, והכלים מגיבים עוד פעם. Invaders הוא מתקפת פתע של ההרכב החדש, ובחר בשיר נפלא לפתוח את האלבום.
והנה באה הבלדה העוצמתית Children of the Damned, שהיא אחד משיריה הטובים ביותר של מיידן,נפתח ברוגע ובעדינות, כשדיקינסון מתחיל לשיר על אדם ההולך כאיש מת וכי אם היה חי היה צולב את כולנו. בסוף כל בית, דיקינסון שר במלוא גרונו ונשמתו את שם השיר, כמו קריאה למאבק (דומה לאיך שתיארתי את Remember Tomorrow מאלבום הבכורה אבל השוני בין השירים ענק). שיאו של השיר מגיע כשכל הלהקה חוזרת להפצצת דיסטורשן דרמטית, והסולואים המדהימים של מארי וסמית'. לקראת הסוף, דיקינסון ממשיך להפליא ביכולתו הווקאלית כשבסיום הוא צורח כמו שצריך, ומשאיר חותם אדיר, ששינה את היסטוריית הלהקה לתמיד. השיר עצמו מושפע מהבלדה המדהימה של בלאק סבאת', Children of the Sea, ומהסרטים Village of the Damned ואיך לא - Children of the Damned המבוססים על הנובלה The Midwich Cuckoos מאת ג'ון וינדהם.
השיר הבא הוא אחד הטובים יותר באלבום, The Prisoner המבוסס על סדרה בריטית מצליחה ומפורסמת בעלת אותו שם, עם פטריק מק'הוגן בתפקיד הראשי. הפתיחה המצמררת אשר לקוחה מהסדרה ("I am not a number i am a free man"), לוותה בבקשת רשות להשתמש בקטע זה ממר מק'הוגן עצמו. מנהל הלהקה רוד סמולווד, דיבר עם השחקן בהתרגשות רבה, וכמובן שהשחקן אישר זאת כשאמר לסמולווד: "Do it". תודה לפטריק על הפתיחה, ותודה למיידן על שאר השיר, הכולל ריף מצוין, ונפלא, ופזמון שדורש שירה מצד המאזין. כל השיר נוצר באופן ספונטני כשלסמית' עולה בראש הריף, ומתחיל לנגנו, וכל הלהקה הצטרפה עמו. קשה קצת לתת עוד שבחים על השיר הזה כי נתתי הכל. זה פשוט שיר מדהים, i'm not a number i'm a free man!
השיר הבא 22 Acacia Avenue, הוא הפרק השני בסדרת Charlotte the Harlot כשהשיר בעל אותו השם פתח אותה באלבום הבכורה. שיר זה נכתב ע"י סמית' כשהיה בן 18, וביצע אותו עם להקתו Urchin. האריס זכר כי סמית' ביצע עם הלהקה את השיר בהופעה אחת בפארק מקומי, הוא ביקש מהגיטריסט לנגן אותו, והתוצאה מצאה את עצמה לאלבום, כשהוא מוארך קצת. שיר ממש טוב, אבל כנראה היה כדאי לקצר אותו לדעתי.
ואז מגיע הלהיט. כשפסוקים מחזון יוחנן מוקראים באימה ומעבירים צמרמורת כשנאמר לבסוף כי מספר החיה הוא 666. וכך הלהקה נכנסת להכנסת המתח, כשדיקינסון שר על חלום שחלם על מפלצת כלשהי. בסוף הבית הראשון, מגיעה הצרחה הו הצרחה המדהימה. והודות למר בירץ' שהכריח את דיקינסון לשיר את הבית שוב שוב עד שיגיע לתוצאה שרצה כדי להעביר את האווירה של השיר. דיקינסון שכבר איבד את שפיותו לאחר שעבר 4 שעות של אותו בית ללא הצלחה, הגיע למטרה. לאחר מכן, לא הבין מדוע בדיוק רצה ממנו דבר זה, בדיעבד זה מובן לו, וספק אם השיר היה הופך למה שהוא אילולא הצעקה הזו. אין מעריץ של מיידן בפרט ומטאל בכללי שלא מכיר את הפזמון: "666 - the number of the beast!". השיר שיצא כסינגל מאוד הצליח, והעלה את הצלחתו של האלבום, אבל סיבך את הלהקה עם כמה ארגונים נוצריים, אשר טענו כי מיידן הם להקה פגאנית הסוגדת לשטניזם. למעשה, האריס בכלל כתב את השיר בעקבות סיוט שחווה לאחר צפייה בסרט Damien: Omen II, וקריאת הפואמה Tam o'Shanter מאת רוברט ברנס. בין כה וכה, אין שום קשר למיידן ושטניזם, ובלי קשר זה שיר מדהים שלא נמאס. הקליפ הייחודי שנעשה לשיר, תרם עוד יותר להכרת הלהקה. הקריין בארי קלייטון הוא זה שמדבר בתחילת השיר, לאחר שבקשתו של סמולווד מהשחקן הנודע וינסנט פרייס, נדחתה לאחר שהשחקן דרש סכום גבוה במיוחד תמורת קריינותו.
הלהקה לא עוצרת, ומיד לאחר סינגל מוצלח, מגיע סינגל מוצלח נוסף שהוא עד היום משיריה הידועים של הלהקה (לא שצריך להבהיר את זה לmaidenheads ותיקים) Run to the Hills. כאן הלהקה בוחרת לספר את סיפור שליטתו של האדם הלבן על אדמות אמריקה כשהוא גוזל הכל מן המתיישבים השחורים. כאן מסופר הסיפור מנקודת מבט אחרת, דרך הצד המנצח, כשהלהקה מספרת על הזוועות שעשה האדם הלבן. מיידן יכולים ללמד מצוין היסטוריה. אין ספק בכך. וזה מוכיח את עצמו, עם הלחן הקליט שכולל את הריף הבלתי נשכח, אווירת המתח עם שירתו הכריזמטית של דיקינסון, וכמובן הפזמון שכל מעריץ מכיר: "run to the hills run for your lives". כמובן שדיקינסון מפליא בצעקה מדהימה שכבר די מיותר לחלק מחמאות כי זה די ברור. השיר יצא כסינגל, קצת לפני יציאתה של הלהקה לסיבוב הופעות, וההצלחה הייתה בשיאה, כל תחנת רדיו וjukeboxes השמיעו את Run to the Hills. גם הקליפ ההומוריסטי מעט, תרם רבות.
השיר הבא, Gangland אחד השירים היחידים של הלהקה כשקלייב בור נכלל בקרדיט יחד עם סמית', עובר ללא תשומת לב רבה, אבל סך הכל מדובר בשיר טוב לא יותר מזה.
השיר הבא, Total Eclipse יותר טוב וכולל ריף קליט שכיף לשמוע כל פעם מחדש. שיר זה דווקא יצא כסינגל אבל לא נכלל באלבום, עד שנוסף בגרסת הרימסטר מ-1998. האריס אמר כי אם Total Eclipse היה מחליף את Gangland, סביר להניח שהתוצאה הייתה הרבה יותר טובה. בזה הוא צודק אבל oh well. זהו בעצם השיר האחרון של הלהקה שניתן קרדיט לבור לצד סמית' ומארי.
האפוס הסוגר, יישאר כאחד משיאיה של הלהקה. Hallowed Be Thy Name שמשכו 7 דקות, הוא פשוט דרך מצוינת לסיים אלבום כל כך מדהים ומעורר השראה. מאיפה להתחיל, פעמון מבשר רעות פותח את השיר, כשדיקינסון שר את מילות השיר בעוצמה וברגש, עד לסיום האינטרו, כשהוא שר בקולו העמוק למשך כמה זמן ארוך עד לגובה מדהים. כמובן שכל השיר הוא פשוט מדהים: הסולואים, השירה, האווירה המצוינת כל דבר אחר פשוט מיותר לציין. מילות השיר כל כך מדהימות וכתובות בצורה גבוהה שלהאריס מגיע התואר "משורר" בכבוד: השיר עוסק באסיר אשר מחכה להוצאתו להורג, והשיר מלווה מההתחלה עד לסוף המר, כשהלהקה מסיימת בסיום מלכותי ונפלא. קובי פרחי סולן להקת אורפנד לנד, אמר כי אם הייתה מדינה של מטאליסטים, אז שיר זה יהיה ההמנון, וgoddammit הוא צודק.
כשיצא האלבום ב-1 למרץ 1982, הוא זכה להצלחה מיידית, ולהקת הבי מטאל זכתה לאינספור השמעות ברדיו (כן כן). האלבום הזה הוא הDark side of the moon של מיידן, כשהגיע למקום ה-1 במצעד האלבומים הבריטי. בעקבות זאת, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות מוצלח כשהלהק חוזרת לאמריקה כמנצחת עם סולנה החדש. לאחר מכן, הוחלט לשחרר את בור והוחלף במתופף ניקו מק'קבריין. בור זכה לנגן באלבום המצליח ביותר של מיידן לפני עזיבתו. הוא מאז ניגן עד יום מותו ב-12 למרץ 2013.
עטיפת האלבום המדהימה של דרק ריגס ובה נראה אדי כשהוא שולט על השטן כבובה ששולט על אדי קטן יותר כבובה כדי להעביר את הקונספט של "מי שולט במי", הייתה למעשה אמורה להיות עטיפת הסינגל של Purgatory מ-Killers, אך סמולווד החליט כי העטיפה טובה מדי בשביל סינגל, והוחלט לשמור אותה לאלבום הבא. החלטה שהתבררה כנכונה בהחלט. טעות הדפסה שלא תוקנה עד 1998, הראתה את העטיפה עם רקע כחול-סגול זוועתי, שחזר לצבעו האפור המקורי, אחרי שסוף סוף טרחו לתקן אחרי שנים כשהאלבום יצא על דיסק ברימסטר נפלא (הגרסה המומלצת ביותר להשיג).
למרות ההאשמות שחטפה מיידן, כי בזמנם הפנוי הם סוגדים לשטן, זה לא מנע מההצלחה, ומאז המשיכה להנפיק אלבומים מדהימים לא פחות. אבל זה האלבום החשוב ביותר של מיידן כשהמציאה את ההבי מטאל מחדש, והשפיעה על להקות רבות שהלכו בעקבותיה.
אוקיי מספיק עכשיו תשמעו את האלבום ותיכנסו אל פולחן השטן סתאאם... איירון מיידן - The Number of the Beast
החבר'ה עם הnew guy
אז נתחיל בסקירת האלבום:
מספר החיה נפתח בהתקפה מצד כל חברי הלהקה בפתיחה הידועה של הטה-דה-טם! טם-טם!, מכאן ממשיכים לשיר עצמו, כשדיקינסון מפליא בשירתו וכנראה שמעריץ של מיידן בשנות השמונים, היה מופתע מן השינוי האדיר של הלהקה עם הקול המדהים של הסולן החדש. הפזמון עצמו נקלט טוב בראש, כשדיקינסון שר Invaders! והכלים עונים. דיקינסון מגיב שוב, והכלים מגיבים עוד פעם. Invaders הוא מתקפת פתע של ההרכב החדש, ובחר בשיר נפלא לפתוח את האלבום.
והנה באה הבלדה העוצמתית Children of the Damned, שהיא אחד משיריה הטובים ביותר של מיידן,נפתח ברוגע ובעדינות, כשדיקינסון מתחיל לשיר על אדם ההולך כאיש מת וכי אם היה חי היה צולב את כולנו. בסוף כל בית, דיקינסון שר במלוא גרונו ונשמתו את שם השיר, כמו קריאה למאבק (דומה לאיך שתיארתי את Remember Tomorrow מאלבום הבכורה אבל השוני בין השירים ענק). שיאו של השיר מגיע כשכל הלהקה חוזרת להפצצת דיסטורשן דרמטית, והסולואים המדהימים של מארי וסמית'. לקראת הסוף, דיקינסון ממשיך להפליא ביכולתו הווקאלית כשבסיום הוא צורח כמו שצריך, ומשאיר חותם אדיר, ששינה את היסטוריית הלהקה לתמיד. השיר עצמו מושפע מהבלדה המדהימה של בלאק סבאת', Children of the Sea, ומהסרטים Village of the Damned ואיך לא - Children of the Damned המבוססים על הנובלה The Midwich Cuckoos מאת ג'ון וינדהם.
השיר הבא הוא אחד הטובים יותר באלבום, The Prisoner המבוסס על סדרה בריטית מצליחה ומפורסמת בעלת אותו שם, עם פטריק מק'הוגן בתפקיד הראשי. הפתיחה המצמררת אשר לקוחה מהסדרה ("I am not a number i am a free man"), לוותה בבקשת רשות להשתמש בקטע זה ממר מק'הוגן עצמו. מנהל הלהקה רוד סמולווד, דיבר עם השחקן בהתרגשות רבה, וכמובן שהשחקן אישר זאת כשאמר לסמולווד: "Do it". תודה לפטריק על הפתיחה, ותודה למיידן על שאר השיר, הכולל ריף מצוין, ונפלא, ופזמון שדורש שירה מצד המאזין. כל השיר נוצר באופן ספונטני כשלסמית' עולה בראש הריף, ומתחיל לנגנו, וכל הלהקה הצטרפה עמו. קשה קצת לתת עוד שבחים על השיר הזה כי נתתי הכל. זה פשוט שיר מדהים, i'm not a number i'm a free man!
השיר הבא 22 Acacia Avenue, הוא הפרק השני בסדרת Charlotte the Harlot כשהשיר בעל אותו השם פתח אותה באלבום הבכורה. שיר זה נכתב ע"י סמית' כשהיה בן 18, וביצע אותו עם להקתו Urchin. האריס זכר כי סמית' ביצע עם הלהקה את השיר בהופעה אחת בפארק מקומי, הוא ביקש מהגיטריסט לנגן אותו, והתוצאה מצאה את עצמה לאלבום, כשהוא מוארך קצת. שיר ממש טוב, אבל כנראה היה כדאי לקצר אותו לדעתי.
ואז מגיע הלהיט. כשפסוקים מחזון יוחנן מוקראים באימה ומעבירים צמרמורת כשנאמר לבסוף כי מספר החיה הוא 666. וכך הלהקה נכנסת להכנסת המתח, כשדיקינסון שר על חלום שחלם על מפלצת כלשהי. בסוף הבית הראשון, מגיעה הצרחה הו הצרחה המדהימה. והודות למר בירץ' שהכריח את דיקינסון לשיר את הבית שוב שוב עד שיגיע לתוצאה שרצה כדי להעביר את האווירה של השיר. דיקינסון שכבר איבד את שפיותו לאחר שעבר 4 שעות של אותו בית ללא הצלחה, הגיע למטרה. לאחר מכן, לא הבין מדוע בדיוק רצה ממנו דבר זה, בדיעבד זה מובן לו, וספק אם השיר היה הופך למה שהוא אילולא הצעקה הזו. אין מעריץ של מיידן בפרט ומטאל בכללי שלא מכיר את הפזמון: "666 - the number of the beast!". השיר שיצא כסינגל מאוד הצליח, והעלה את הצלחתו של האלבום, אבל סיבך את הלהקה עם כמה ארגונים נוצריים, אשר טענו כי מיידן הם להקה פגאנית הסוגדת לשטניזם. למעשה, האריס בכלל כתב את השיר בעקבות סיוט שחווה לאחר צפייה בסרט Damien: Omen II, וקריאת הפואמה Tam o'Shanter מאת רוברט ברנס. בין כה וכה, אין שום קשר למיידן ושטניזם, ובלי קשר זה שיר מדהים שלא נמאס. הקליפ הייחודי שנעשה לשיר, תרם עוד יותר להכרת הלהקה. הקריין בארי קלייטון הוא זה שמדבר בתחילת השיר, לאחר שבקשתו של סמולווד מהשחקן הנודע וינסנט פרייס, נדחתה לאחר שהשחקן דרש סכום גבוה במיוחד תמורת קריינותו.
הלהקה לא עוצרת, ומיד לאחר סינגל מוצלח, מגיע סינגל מוצלח נוסף שהוא עד היום משיריה הידועים של הלהקה (לא שצריך להבהיר את זה לmaidenheads ותיקים) Run to the Hills. כאן הלהקה בוחרת לספר את סיפור שליטתו של האדם הלבן על אדמות אמריקה כשהוא גוזל הכל מן המתיישבים השחורים. כאן מסופר הסיפור מנקודת מבט אחרת, דרך הצד המנצח, כשהלהקה מספרת על הזוועות שעשה האדם הלבן. מיידן יכולים ללמד מצוין היסטוריה. אין ספק בכך. וזה מוכיח את עצמו, עם הלחן הקליט שכולל את הריף הבלתי נשכח, אווירת המתח עם שירתו הכריזמטית של דיקינסון, וכמובן הפזמון שכל מעריץ מכיר: "run to the hills run for your lives". כמובן שדיקינסון מפליא בצעקה מדהימה שכבר די מיותר לחלק מחמאות כי זה די ברור. השיר יצא כסינגל, קצת לפני יציאתה של הלהקה לסיבוב הופעות, וההצלחה הייתה בשיאה, כל תחנת רדיו וjukeboxes השמיעו את Run to the Hills. גם הקליפ ההומוריסטי מעט, תרם רבות.
השיר הבא, Gangland אחד השירים היחידים של הלהקה כשקלייב בור נכלל בקרדיט יחד עם סמית', עובר ללא תשומת לב רבה, אבל סך הכל מדובר בשיר טוב לא יותר מזה.
השיר הבא, Total Eclipse יותר טוב וכולל ריף קליט שכיף לשמוע כל פעם מחדש. שיר זה דווקא יצא כסינגל אבל לא נכלל באלבום, עד שנוסף בגרסת הרימסטר מ-1998. האריס אמר כי אם Total Eclipse היה מחליף את Gangland, סביר להניח שהתוצאה הייתה הרבה יותר טובה. בזה הוא צודק אבל oh well. זהו בעצם השיר האחרון של הלהקה שניתן קרדיט לבור לצד סמית' ומארי.
האפוס הסוגר, יישאר כאחד משיאיה של הלהקה. Hallowed Be Thy Name שמשכו 7 דקות, הוא פשוט דרך מצוינת לסיים אלבום כל כך מדהים ומעורר השראה. מאיפה להתחיל, פעמון מבשר רעות פותח את השיר, כשדיקינסון שר את מילות השיר בעוצמה וברגש, עד לסיום האינטרו, כשהוא שר בקולו העמוק למשך כמה זמן ארוך עד לגובה מדהים. כמובן שכל השיר הוא פשוט מדהים: הסולואים, השירה, האווירה המצוינת כל דבר אחר פשוט מיותר לציין. מילות השיר כל כך מדהימות וכתובות בצורה גבוהה שלהאריס מגיע התואר "משורר" בכבוד: השיר עוסק באסיר אשר מחכה להוצאתו להורג, והשיר מלווה מההתחלה עד לסוף המר, כשהלהקה מסיימת בסיום מלכותי ונפלא. קובי פרחי סולן להקת אורפנד לנד, אמר כי אם הייתה מדינה של מטאליסטים, אז שיר זה יהיה ההמנון, וgoddammit הוא צודק.
כשיצא האלבום ב-1 למרץ 1982, הוא זכה להצלחה מיידית, ולהקת הבי מטאל זכתה לאינספור השמעות ברדיו (כן כן). האלבום הזה הוא הDark side of the moon של מיידן, כשהגיע למקום ה-1 במצעד האלבומים הבריטי. בעקבות זאת, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות מוצלח כשהלהק חוזרת לאמריקה כמנצחת עם סולנה החדש. לאחר מכן, הוחלט לשחרר את בור והוחלף במתופף ניקו מק'קבריין. בור זכה לנגן באלבום המצליח ביותר של מיידן לפני עזיבתו. הוא מאז ניגן עד יום מותו ב-12 למרץ 2013.
עטיפת האלבום המדהימה של דרק ריגס ובה נראה אדי כשהוא שולט על השטן כבובה ששולט על אדי קטן יותר כבובה כדי להעביר את הקונספט של "מי שולט במי", הייתה למעשה אמורה להיות עטיפת הסינגל של Purgatory מ-Killers, אך סמולווד החליט כי העטיפה טובה מדי בשביל סינגל, והוחלט לשמור אותה לאלבום הבא. החלטה שהתבררה כנכונה בהחלט. טעות הדפסה שלא תוקנה עד 1998, הראתה את העטיפה עם רקע כחול-סגול זוועתי, שחזר לצבעו האפור המקורי, אחרי שסוף סוף טרחו לתקן אחרי שנים כשהאלבום יצא על דיסק ברימסטר נפלא (הגרסה המומלצת ביותר להשיג).
למרות ההאשמות שחטפה מיידן, כי בזמנם הפנוי הם סוגדים לשטן, זה לא מנע מההצלחה, ומאז המשיכה להנפיק אלבומים מדהימים לא פחות. אבל זה האלבום החשוב ביותר של מיידן כשהמציאה את ההבי מטאל מחדש, והשפיעה על להקות רבות שהלכו בעקבותיה.
אוקיי מספיק עכשיו תשמעו את האלבום ותיכנסו אל פולחן השטן סתאאם... איירון מיידן - The Number of the Beast
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה