הנה מגיעה לה עוד שנה שבה וודי אלן מוציא סרט חדש המבקרים והמעריצים נחלקים לשתי מחנות: אוהבים ושונאים. "גלגל ענק" כבר מלא באינספור ביקורות ונראה שהבמאי האגדי ממשיך לשגשג על אף ההזדקנות, ההאשמות והמבקרים הלא כל כך אמפתיים. מה לי יש להגיד לגבי זה? לא הרבה. פייר, ממה שראיתי, אני לא משתגע בכלל מהסרטים שלו שבאו אחרי "אנני". זוכר שצפיתי ב"מנהטן" ופשוט רוב הזמן לא הייתה לי את ההתלהבות. זה הרגיש שוודי קצת החזיק מעצמו יותר מדי שם. אולי אני לא מת על סרטים מדכאים, אבל מהרגע שאלן חשב שהוא איזה אינגמר ברגמן, היה הרגע שאיבדתי אותו. נכון, היו סרטים נהדרים כמו "זליג". אבל רוב הזמן, אני לא מוצא את עצמי מתחבר לדברים האלה. ברור אני מהאלה שחושבים שוודי עשה את זה ביג טיים בסבנטיז. כמו שאמרתי, השילוב בין האינטלקטואליות הבכיינית ניו יורקרית של אלן להומור על כל סוגיו, יצר יצירות אמנות גדולות שכל מי ש"מאונן שכלית" כמו שאמר אלן ב"רומן שלי עם אנני", חייב לעצמו את הסרטים האלה.
"גלגל ענק" לפחות עד הסרט הבא שכנראה יגרום לפרובוקציות, הוא הזדמנות נהדרת לרכב על ההייפ, כי וואלה משעמם לי. אבל חוץ מזה, כשהייתי מסתכל וקורא את הדברים שנכתבו על וודי בעברית, הרבה שבחים על הסרטים שלו. בדירוגי הסרטים שלו, בביוגרפיות עליו מהללים את הסרטים הגדולים: "בננות", "ישנוני", "אנני" והרשימה נמשכת. אבל הדבר שהכי צרם לי בכל הכתבות והרשימות שראיתי, זה שאף אחד לא התמקד במה שאני חושב שהוא הסרט הכי טוב שאלן יצר בכל הקריירה הארוכה שלו שמתפרשת כבר למעלה מ-50 שנה. סרט שצריך לקבל הרבה, אבל הרבה יותר ממה שמדברים עליו בדרך כלל. סרט שמאז שצפיתי בו, לא הפסקתי לדבר כמו ילדה קטנה על הגדולה של אלן. ב-1975, הסרט "אהבה ומלחמה" יצא לאקרנים. 42 שנה לאחר מכן, צפיתי בסרט ככה לפני פורים וחשבתי ש"אנני" היה הדבר הטוב ביותר שראיתי בזמן האחרון, אבל אז הגיע בוריס גרושנקו והביא את העלילה האותנטית שהתרחשה במאה ה-19, אבל גם שם, אלן הכניס את האינטלקטואל הבכיין לתוך המציאות הרוסית בתקופת נפוליאון, לקח את דוסטויבסקי, את טולסטי, את אייזנשטיין מכבד אותם ובו זמנית צוחק עליהם, מראה שכל הדרמה ההירואית שעיטרה סיפורי גבורה רבים בהיסטוריה האנושית היא מגוחכת לא פחות מחלקים מסוימים בניו ג'רזי.
"אהבה ומלחמה" אבל אם בא לכם לצאת ממש מדויקים אז "אהבה ומוות" כמו שנקרא באנגלית, הוא נקודת המעבר בין "ישנוני" ל"רומן שלי עם אנני". כל שלושת הסרטים האלה מציגים רעיונות שונים, העלילות מתרחשות בתקופות שונות (האחד בעתיד, השני בעבר והשלישי בהווה), אבל הכל מתבצע באותה המסגרת הוודי אלנית. שלושת הסרטים האלה באו אליי כמו פצצה ביום בהיר, אחרי הרבה מאוד זמן מלא שעמום כי לא מצאתי הומור עם מחשבה מאז מונטי פייתון. וכן. זה וודי. באחד הראיונות שנתן הוא אמר כי הוא אוהב יותר דרמות מאשר קומדיות, כי דרמה קורעת אותך לשניים וקומדיה מוציאה אותך חייכן, קליל ובלי מחשבות. אבל סליחה אדון אלן, פה אתה טועה. האיש יצר קומדיות שהיו הרבה יותר מקומדיות, הן הוציאו אותך עם מחשבות פילוסופיות שונות על הדברים הכי טיפשיים וקטנים עד לנושאים חשובים שעד היום סובבים אותנו: שלטונות טוטליטריים, מערכות יחסים, סקס, מוות והיקום המתפשט.
עלילה בחצי פסקה. אלן מגלם את בוריס דימיטרוביץ' גרושנקו, יליד רוסיה בתקופת נפוליאון שמאוהב בבת דודה (מדרגה שנייה) שלו סוניה (דיאן קיטון בתפקיד הכי טוב שלה בסרטים של אלן) נאלץ לצאת למלחמה נגד הצרפתים, על אף העובדה שהוא פציפיסט (וגם די פחדן). במהלך הסרט, גרושנקו שרוי במחשבות על המוות, תוהה לגבי אהבה וכל זה במבט הומוריסטי-ציני שמי שמכיר את וודי, לא יכול שלא לצחוק גם אחרי 4 פעמים של צפייה. אלן בזמנו, החשיב את הסרט למצחיק ביותר שלו באותו זמן. וזה נכון גם להיום, על אף הקשיים הבלתי נסבלים. הסרט (למרבה האירוניה), צולם בצרפת וגם בהונגריה, רחוק מהקומפורט זון של אלן, ניו יורק. והתוצאה מאחורי הקלעים: חגיגה. לא מספיק שהרבה מהצוות לא הסתדר אחד עם השני ובעיקר עם אלן, יחד עם כל זה, אלן התמודד עם הרבה מאוד כיף: מזג אוויר קשה, הרעלת מזון, פגיעות פיזיות ושאר ירקות. הרבה אומרים שיצירות אמנות גדולות לא יוצאות כשהחיים דבש. טוב... הסרט הזה מצדיק את זה. כי הכל עבד שם.
הנופים הפסטורליים והמבנים העתיקים שהתאימו לאווירה של הסרט. שתי הדמויות הראשיות שמהוות קונטרה אחת לשנייה ואלן וקיטון עושים את זה נהדר. קיטון שבסרט הקודם והעתידי שיחקה דמויות שהוצגו כדי שטוחות, סוף סוף מקבלת את סוניה, דמות הרבה יותר עמוקה ועם זאת מהווה קונטרה לפחדנות של בוריס עם ייצוג כל העניין של ההילולה של גיבורי מלחמה, דת ומוסריות. הפסקול הנהדר של פרוקופייב, גדול מלחיני רוסיה שאולי קצת הפך את אלן לסוג של קובריק עם השימוש ביצירות קיימות בסרטים, מה שנתן לזה משמעות שונה לגמרי. ברמה הטכנית, אפשר להגיד, אין תלונות. לצוות כנראה יש הרבה, אבל אנחנו הצופים, באבוע בוע זכינו. ומה עוד יצא לנו מזה? הרבה תובנות שונות, כי הסרט הזה, הוא סאטירה מבריקה שרלוונטית גם להיום.
לא פחות מ"בננות", "אהבה ומלחמה" ביקר, לעג וצחק על פולחן גיבורי המלחמה, על היציאות למלחמות על שטויות של כובשים, על הדת והשאלה לקיום האלוהים, כל אלה הופיעו ומופיעים פה אצל אלן, אבל בו בזמן שאנחנו חשבנו, גם צחקנו. די הרבה. אם זה היה הספלסטיק, או ההומור הניו יורקרי-ציני הרגיל של אלן, או כשהבמאי מחליט לעשות פרודיה על כל גדולי הספרות הרוסית וגם על גיבורו הגדול ברגמן. הכל מתאחד לאחד הסרטים הכי טובים שתראו אי פעם. אחרי כל הצחוקים שבפאשלות שקורות משטויות ולפני שאלן ישקע עמוק עמוק בתוך התסכול האישי שלו ויתחיל להתעמק בנושאים שדיבר עליהם בצורה יותר רצינית, יצא מנצח בסרט הזה שלא מוערך מספיק. אולי יגידו שהוא אולי לא כזה רציני, ושהוא מיועד לקהל שלא רוצה לחשוב הרבה, אבל עם כל הכבוד. יש מחשבה והרבה. לא פחות מ"אנני".
ומלבד כל זה, כמו שאלן תמיד ידע לעשות, הוא יצר אווירה. והוא הכניס אותנו אליה טוב טוב. עם הפסקול, השחקנים, עם הרפרנסים ועם כל המיתוסים הגבריים שעליהם אלן היטיב כל כך לתקוף מכל הצדדים ולעשות roast יפה יפה באמצעות הפאנצ'ים שלו. וזה לא רק ברוסיה, אם זה באמריקה, או אצלנו עם הנכונות להילחם שכל עם מהלל למען מטרה מסוימת, אלן האינדיבידואליסט שואל "למה?" והלמה הזה מתבטא בכל ה81 דקות שבהן הגענו מנקודה אחת לנקודה אחרת באופן די ברור. בניגוד ל"בננות", שבשלב מסוים לא הצלחת להבין איך הגעת מקטע אחד לאחר, אלן הפיק את הלקחים ויצר סרט לינארי (אחרי זה הוא יפציץ בגאונות שבחוסר לינאריות ב"אנני"), אחיד שאם אוסיף עוד מילה אחת, הפכתי רשמית לfangirl טיפוסי.
אז ברגע הזה אשתוק. ואתן לוודי לדבר. רק תתכוננו, זו לא קומדיה כזו פשוטה. יחד עם "אנני", יחד עם סרטים של מונטי פייתון וה"ביג לבובסקי", "אהבה ומלחמה" צריך להיות שם למעלה יחד עם כל החבר'ה האלה עם היכולת שלו לשים מראה לפני בני האדם הפטריוטים והמיליטנטיים ומראה את הפרצוף האמיתי שלהם. אבל חוץ מכל הקשקושים האינטלקטואליים האלה, כמו שאני אומר על הרבה דברים טובים, זה פשוט סרט כיפי. אבל ממש כיף לצפות. עם כל הפילוסופיה שבדבר, אל תשכחו לצחוק ילדים. ואני, שפשוט יצאתי לא הכי מקצועי בעולם בפוסט הזה, פשוט אגיד נתראה בפעם הבאה, אני כנראה אלך לצפות בסרט עוד פעם.
אני רגע חוזר לקונספט ההרס ולכל כתיבת הסקירות על המוזיקה. ובאמת, אי אפשר שלא לחשוב על זה בתקופה האחרונה. אז כן, דיברתי על הרס לפני כמה זמן, האם הוא טוב? האם חיוני? האם נחוץ ומוביל לדברים טובים בניגוד למה שחושבים עליו? טוב. הנה להקה שתוכיח את העובדה כי הרס לפעמים יכול להישמע נהדר. אז שבוע שעבר, ראיתי והתרגשתי יחד עם רבים מכם מנסיך האופל. לא מדובר באוזי ולא מדובר במיילס. ניקולס אדוארד קייב ריגש את כולנו במנורה במשך יומיים. אני שהייתי ביום השני יכול לומר שהיו שם מראות שלא אשכח לעולם. מעולם לא ראיתי דברים כאלה אי פעם בהופעה, בין אם של אמנים מקומיים או ענקים. קייב כישף את כולנו, הפנט לחלוטין ועשה שוק פעם אחר פעם. בלי דאווינים, בלי הרבה רעש, נראה טיפ טופ ולא מדבר הרבה, בעיקר כמו איזה מין דמות שהיינו רוצים שיהיה חלק מחיינו. אותו אחד שמביא אותנו לשפיות עם הבלדות האפלות והנצחיות שלו, שמובילות אותנו אל זרועותיו, כשאנחנו מרשים לעצמנו להתייפח ואולי מדי פעם כי מותר, לצייר את אותו האיש היצירתי הזה כאיידול שאנו זקוקים לו.
ההופעה הזו הובילה אותי להרבה מסקנות והרבה מחשבות, אבל בו בזמן, גם עוד לפני ההופעה, בעיצומה של ההתרגשות, אני מצאתי את עצמי חוזר שוב ושוב לתקופה כל כך אכזרית, כל כך רועשת, מגעילה ומלוכלכת שאי אפשר שלא להתפעל, לחטוף צמרמורת ולהתאהב בחרא הזה. החרא העמוק הזה שאף אחד לא הצליח להביא אותו אי פעם כמו שהובא באייטיז. עכשיו שתבינו: אני מת על ניק קייב עם הפסנתר והBad Seeds, אלבומים כמו The Good Son עושים לי את זה וSkeleton Tree האחרון לאט לאט מקבל אצלי מקום יותר גדול כשאני חושב שמדובר באחד האלבומים שאני אוהב מאוד. אבל עם כל זה, אין אין אין אין אין אין אין אין כמו התקופה האגרסיבית, הכאוטית והאקספרסיבית של קייב בתחילת הקריירה שלו. כבר כתבתי פעם על אלבום הבכורה הנצחי שלו כאן ועל כמה שלא נעשה דבר כזה ביקום שוב אפילו ע"י קייב עצמו. טוב, בואו אפילו נחזור עוד יותר אחורה אל תקופה עוד יותר אגרסיבית, עוד יותר מטורפת וכאוטית שהיה בטוח שקייב הולך לסיים את זה וכנראה שלא היינו רואים אותו על הבמה לפני שבוע, אלא יותר בסרטונים ביוטיוב בידיעה שבויקיפדיה היה מכף שהיה מפריד בין שני תאריכים.
אני כמובן מדבר על הבירת'דיי פארטי (The Birthday Party) הנהדרים שנכתב עליהם ממש מעט פה ושם בשפה הזו. ואני רוצה גם להוסיף מהפרספקטיבה שלי, כי למרות שהייתה לי התחושה שאולי כבר דובר הכל, אני מרגיש כל הזמן שאני חייב להוציא את זה. אז למי שלא מכיר, לפני הBad Seeds, לפני הWeeping Songs למיניהם, קייב לא היה ראש הקבוצה, אלא חלק מתוך הרכב שיתופי שבו זמנית התבסס על מתח, אלימות עד כדי שנאה משותפת אחד לשני ובין אדם לעצמו שעד היום אפשר לשאול איך לעזאזל יצאו מזה חיים. קייב, לא בחליפה שחורה ונעליים מצוחצחות, היה נער מתוסבך שהוציא את כל התסכול, הכאב, הטירוף שיכולת לחשוב עליו בעולם. אמרו על ניק דרייק הנהדר שהיה מוציא את כל העצב בעולם בשקט בשקט, אז קייב היה מוציא את כל הזעם בעולם בהרבה רעש. סליחה, הוא הקיא את נשמתו למוות מרוב העובדה שהוא היה קורע את מיתרי הקול שלו, הרבה לפני שריגש אלפים בשירים הנוגים שלו שעיצבו פסקולים שלמים.
אבל עם כל הכבוד זה לא היה רק קייב. בלהקה הזו יכולתם למצוא גם את מיק הארווי, חברו של קייב שליווה אותו שנים גם אחרי הפארטי וידע לנגן על מגוון של כלים. אבל הגיטרה הייתה הבית שלו. עם מראה מאופק של ילד טוב, היה קשה לחשוב שמדובר בבחור שמנגן בלהקת פוסט פאנק אוסטרלית. יחד היה גם את טרייסי פו. הבסיסט עם הצליל הכל כך בשרני וטוב הזה שנראה כמו כוכב פורנו עם השפם האייקוני, מכנסי העור, כובע הקאובוי והמגפיים תוסיפו לפו את המשלים לו בחטיבת הקצב, פיל קאלברט, מתופף שגם אם המקלות היו נופלים לו באמצע הנגינה הוא היה ממשיך כמו גדול. הרביעייה שהקימה את הלהקה The Boys Next Door, הופכת להיות היא באמת, רק אחרי שגיטריסט נוסף מצטרף ללהקה ומשנה אותה סופית. רולנד ס. הווארד. נראה כאילו יצא מציור של אגון שילה (ונגיע לזה) עם סיגריה בפה ופרצוף משונה ובעיקר, סאונד אכזרי ודוקרני בנגינת גיטרה. מדובר במי שאני מחשיב לאחד הגיטריסטים הכי מקוריים והאהובים עליי. יחד תרכיבו וקיבלתם להקה שמבוססת על אנטרופיה, על כאוס, על אלימות וכל הג'אז הזה.
אפשר להגיד שהיה שם השפעות של ג'אז. בעיקר על הצד החופשי שלו. אבל הפארטי היו בעיקרם להקת פוסט פאנק. אבל עם כל הכבוד, היא סוג של כמו מה שגראוצ'ו מרקס אמר כ"חוסר מוכנות לקבל את עצמי כחבר במועדון שירצה לקבל אותי". הפארטי למרות השיוך שלהם לפוסט פאנק, סגנון מעניין ואקלקטי שבורך בלהקות מדהימות מסוגים שונים: PiL, ג'וי דיוויז'ן, סוואנס, פר אובו, טוקינג הדס ועוד ועוד, היה להם את הסאונד הייחודי שלהם. ופה אני מגיע לרגע שאני חושב שמתאר את הסאונד של הלהקה בצורה הכי טובה. הלהקה הזו נשמעת כמו המקבילה לתנועת האקספרסיוניזם הגרמני. ממש ככה. לא רק שהווארד נראה כמו איזו דמות מהדיוקנאות של שילה, כל הלהקה נשמעה כמו הציורים האקספרסיביים חסרי המנוח של חבר'ה כמו שילה, קירשנר ושאר חברי תנועת "הגשר" בתחילת המאה ה-20 בגרמניה. הגיטרות של הווארד את הארווי צובעות את הקנבס בצבעים גסים עם טביעות יד חזקות. לא סתם הלהקה הזו עברה לברלין בשנים האחרונות שלה. כי המקרה של הפארטי מצער מאוד. הלהקה פעלה בתקופה בה האגרסיות בפאנק פינו את מקומן לניו ווייב. אבל הפארטי עשו את זה אחרת. הם חיו את המוזיקה שלהם. הסמים, האלימות, העוני, הדימום בהופעות, כל אלה התאחדו לתוך איזה מין מד לחץ שבאיזושהי נקודה, הכל היה צריך להתפוצץ. וזה קרה בזמן קצר כשהקליטו החבר'ה מספר קטן של אלבומי אולפן.
עכשיו הנה הווידוי שלי: אף פעם לא שמעתי את אלבומי האולפן של הפארטי בשלמותם. מצטער, זה לא עושה לי את זה, אחרי שאתה שומע את אלבום ההופעה שלהם שיצא ב-1999, הרבה אחרי שהלהקה התפרקה, Live 1981-82, מבינים שבאולפן מדובר בלהקה מרוסנת שלא יכולה להתפרץ ולתקוף כמו בהופעות. על האלבום הזה נכתב פעם, אבל אני אשמח גם לשפוך את מה שאני מרגיש כשאני מקשיב לצלילי הגיטרה הצורמים, לנויז המתפרע, לטירוף המתפרץ והקיא והחרא, הזוועות שמתפרצות בתוך הפאנק בלוז הגותי הזה (למה אני מגדיר רבאק?!). היו זמנים שהייתי חושב בתמימות ש-Made in Japan של הפרפלים הוא אלבום הלייב הכי טוב בעולם. אבל האנרגיות האפלות, השטניות של קייב, הווארד, הארווי, פו וקאלברט פתאום מצאו את מקומן אצלי ככה לפני שנתיים. והצילומים בהופעות שלהם..... אלוהים זה כל כך א-כ-ז-ר-י! קייב כבר אז הקפיד על מראה טיפ טופ, אבל בו זמנית גם מלא גועל ושחור משחור אפפו את המראה שלו עם התסרוקת האייטיזית, המראה המטופח של הארווי שנראה לא קשור ללהקה, המראה המחריד א-לה שילה של האוורד והזיונים של פו את הבס שלו, כל אלה מתאחדים למה שקרא לו ג'. ג. באלארד: Atrocity Exhibition. באבוע בוע Atrocity. יסלחו לי ג'וי דיוויז'ן ודני בראון שעשו שיר ואלבום נהדרים כל אחד בהתאמה, אבל הפארטי באמת עשו פה תערוכת זוועות מרשימה. קופסאות מלאות בלכלוך, הדוניזם מופרע ושנאה תמידית, רוק נ רול לא כמו שהוא אמור להיות, חזיונות אפוקליפטיים תנ"כיים בשילוב עם תיאורים גרפיים שמסתכמים בקטע הכואב והמפחיד של הפארטי She's Hit:
She's Hit every little bit And she won't get up
וכך גם אנחנו. 17 שירים מרכיבים את האלבום הזה רובם מהאלבומים הגדולים של הלהקה, Prayers on Fire ו-Junkyard. כאמור מתקופה אינטנסיבית משלושה מדינות שונות ובשני הרכבים שונים. כמעט כל שיר מתקיף אותך בצמרמורת, באיזה מין יצר הרסני, בטירוף זמני כזה. לא מדובר באיזה זעם חולף של טינאייג'רים מחוצ'קנים. זו זעקה מתוך חרא עמוק בו טבעו חבר'ה צעירים שלא מצאו את עצמם. לא בביתם באוסטרליה, לא בבריטניה וכשהגיעו לברלין, זה כבר התפוצץ. כל שיר ושיר מצליף באכזריות ואפשר רק להתפעל כמה כוח ואנרגיות דמוניות היו ללהקה הזו. הצרחות של קייב, הנגינה המשונה של הווארד שניגן תווים ברורים בצורה עקומה עד לניוז מחריש אוזניים והבס הדומיננטי של פו. 5 השירים הראשונים באלבום הזה כמו ב"תפוז מכני" של קובריק, מכים אותך בתדהמה אחד אחרי השני. Junkyard אולי ה-שיר של הפארטי פותח את המסע הצלב של הפארטי בהופעה בלונדון, כשריף תמידי ונצחי נשאר ומתנגן ברפטטיביות ובדיוק כשבו זמנית חלק מהחבר'ה מרשים לעצמם להרוס את הסדר הקיים עם רעשי רקע שהאוזניים לא שוכחות. אי אפשר שלא להזדעזע מהנביחות של קייב ב-Junkyard, בהתקפה של חטיבת הקצב של פו את קאלברט בעוד סוג של "להיט", Zoo Music Girl, בריף העקום והמעוות ב-Dim Locator.
זה לא ייאמן שלהקה מתבססת בכזו זוהמה ושורדת כמו גדולה, ובעיקר ברגע שבו מגיע קטע הספוקן וורד האפוקליפטי A Dead Song, אי אפשר שלא לחטוף צמרמורת ולצלול לתוך הכאוס כשקייב צורח אחוז טירוף, כמו נביא זעם This is the end brother, like this is the really living end. זה ממשיך לתוך הגיהינום כשקייב נשמע כמו שד ב-King Ink, יחד עם ריף קליט ואכזרי ונראה בכל פעם שכשהחבר'ה מנגנים מצוין ב"כיעור" שלהם, משהו הולך להתפוצץ שם. שנה עוברת, דברים משתנים. קאלברט מועף מהלהקה, הארווי תופס את מקומו, הלהקה מנגנת בברמן, גרמניה ונשמע שמה שהיה בלונדון זה כלום לעומת הזעם והרעל שזורם להם בוורידים. ב-Pleasure Heads Must Burn, החבר'ה כבר שוכחים ממלודיה ומאקורדים ובונים את הכל סביב הקצב, עד כדי כך שהגיטרות נשמעות כמו כלי הקשה. ב-The Friend Catcher, קייב משמיע קולות של חמור ומפחיד את כולם יחד עם עוד מנגינה עקומה שכבר מראה שהגענו עמוק עמוק לגיהינום. אפשר לומר שהפארטי היו עוד גרסה מוזיקלית לגיהינום. אם טום ווייטס ב-Bone Machine הוא השטן וב-Magog של פיטר האמיל זה נשמע כמו הירידה לשאול כמו שדנטה תיאר, אצל הפארטי זה נשמע כמו סדום ועמורה רגע לפני שהיא נמחקת מהמפה.
עם שירים כמו Six Inch Gold Blade אנחנו קולטים שהפארטי מחזיקים פה משהו טוב עם הבס ליין הכל כך בלתי נשכח של פו ועד לסוף שנשמע כמו השקט שאחרי הסערה, אבל בו זמנית, נשמע ששרידים מהסערה עדיין לא סיימו פה. She's Hit במארש הלוויתי קבוע ובס ליין שנשמע שמייצג את כל מה שרקוב בעולם, קייב מסיים את הכל ושר ומייצג את המצב שלנו המאזינים, הוכנו הותקפנו מכל הכיוונים. התקפה סדיסטית וקצת מזוכיסטית משני הצדדים שמשאירה אותנו שוכבים על הרצפה, קפואים, מפוחדים ולא מבינים מה לעזאזל עבר עלינו. מה שיכל להיות סוף של אלבום הופעה Killer מפנה את המקום לעוד קטע אחד אחרון. קאבר לסטוג'ס. מלכי האגרסיות. קשה לדמיין את כל הפאנק מתקיים בלי איגי וחבריו, ופה הפארטי בהופעה באתונה בקאבר לשיר הנושא מאלבומם הטוב ביותר של הסטוג'ס Fun House, מתעללים קייב, הווארד, הארווי ופו בכל השיר עד כדי כך שאי אפשר לזהות שמדובר בשיר של הסטוג'ס עם איכות ההקלטה המחורבנת, והעובדה שהפארטי נשמעים קצת לא בפוקוס. מבינים איך לאט לאט העסק מתפרק, מה שיוצר אצלי רגשות אמביוולנטיים לגבי הקאבר הזה. מצד אחד, מה הם דופקים לנו את זה אחרי כל הויה דה לה רוזה המדהימה הזו? מצד שני, מה יותר פאנק ואנרכיסטי מאיכות הקלטה של משהו שנשמע כאילו הוקלט מפלאפון nokia מתקופת האבן? זה מגעיל, זה נהדר וזה מכה אותך.
וזהו שקט... ועדיין קשה לעכל מה עבר פה. זה היה בלוז? זה היה נויז? אלה היו שירים בכלל? על מה הם שרים? מה האמלט עושה יחד עם ניק החשפן? מלא שאלות, ועם כל השאלות האלה, חוזר הרצון לשמוע את זה עוד פעם. 16 שנים מפרידות בין הוולווט אנדרגראונד שהקליטו את מתקפת הנויז ב-Heroin לבין משיכות המכחול האקספרסיביות של הפארטי בShe's Hit בהופעה בגרמניה. 16 שנים של מה שהתפתח מאותה חיה. והחיה גדלה למימדים עצומים. מהפרי ג'אז של אורנט ואיילר, לרוק נ רול של צ'אק ברי אל הסאונד המחורבן של הוולווטס, אל הצרחות של איגי, האנרגיות של בואי, האנרכיה של ג'וני רוטן והפואטיות של פאטי סמית' אל תערוכת זוועה נהדרת שרק גורמת לך להרגיש את החיים של קייב שהיו קופסה מלאה בלכלוך, לחוות שוב ושוב את אותו הסוף שקייב דיבר עליו בשיר המת, להשתגע ולאבד את זה כשצועקים אל המיקרופון "שחררו את העטלפים", אבל איך אפשר שלא לשיר את הפזמון הנצחי שלבש צורות רבות משירי שאנסון נוגים ועד לחגיגת הזוועה של הפארטי עם "honey honey honey honey honey honey kiss meeeeeeee"? הכל נמצא פה, מהמהפכנות של "הגשר" ועד אווירת המועדונים האפלים של האייטיז.
30 פלוס שנה עברו. פו והווארד מתים, קאלברט מזמן לא נראה לציבור, הארווי עזב את קייב שפקד לפני שבוע את מנורה והוכיח שוב למה הוא אחד הזמרים הכי מרגשים אי פעם. אבל אל תתנו לעצמכם לשכוח, שלפני כמה זמן מותר להוציא עצבים ואגרסיות, כי כמו שאמרתי בפוסט הקודם, זה הכרחי ואנושי. ויש משהו יותר אנושי מלצרוח שאתה המלך?
טוב... וואו... הנה נחמד לחזור. מלא מלא זמן שבו הרגשתי שאני לא יכול לכתוב מסיבות שונות. אם לא היו לי רעיונות, או הרגשתי שאני לאט לאט מתחיל לאבד עניין. אז הנחתי לזה קצת. לאט לאט עם הזמן, הבנתי שמוזיקה היא חלק חיוני בעולם הזה ולא רק היא בזכות עצמה. יש לה תפקידים רבים כמו שידור רגשות ותחושות בנוגע לנושאים מסוימים. מה שהוביל אותי לשינוי שהולך לקחת את הבלוג למקום אחר לאו דווקא מוזיקלי. לא. אני לא מפסיק לכתוב על מוזיקה. חס וחס. אבל מה שכן, עניין הגיוון בנושאים ועיסוק בכל מיני שאלות היה אצלי בראש למשך זמן רב עד שהחלטתי להרים את הכפפה. אז הנה השלב החדש של The Song Remains the Same, אני מקווה שתאהבו, אני אוהב אתכם אנשים יקרים שקוראים את זה. ולכן, זה הולך להיות שונה לגמרי. שאלה שבאה אצלי מדי פעם והייתי מדבר עם חברים בנושא הולכת לקבל את הבמה בפוסט הזה, כשאתחיל עם הקדמה קישורית-מוזיקלית.
ידוע עד כמה אני אוהב מוזיקה אנטי מיינסטרימית, אנטי מתפשרת, אנטי בולשיט. מוזיקה שבועטת ישר בביצים, חסרת רסן ונכנסת ישר בלי רחמים. אם אלה המהפכות במוזיקה הקלאסית של איגור סטרווינסקי, אדגר וארז וכל החבר'ה, הג'אז האוונגרדי המוטרף של אורנט קולמן, אלברט איילר ועוד ועוד, לאמנים שוברי טאבוים שונים כמו פרנק זאפה, לו ריד וקפטן ביפהארט, דרך להקות פרוג ששוברות את ההגדרה הפרוגית ומסרבות לזרום עם הסממן המובהק של 9/8 כמו הנרי קאו, ארט ברז ומאגמה, הפאנק, הפוסט פאנק, הנו ווייב והג'אז פאנק הקוצני והאנרכיסטי של חבר'ה כמו הבירדת'דיי פארטי, הסטוג'ס, ג'יימס צ'אנס, ג'ון זורן, סוואנס ועד להיפ הופ אגרסיבי, הרסני וחסר רחמים כמו דת' גריפס. תמיד אהבתי את תחושת ההרס הזו. ולא רק במוזיקה, אלא באמנות בכללי ואולי אפילו בחיים. יש משהו בנו שאוהב להרוס הכל עד היסוד. אי אפשר להתכחש ליצר הראשוני הזה של אלימות והרסנות. זה חלק מאיתנו. אין קדושים. ולכן, אני אגש לאותה שאלה שהעסיקה אותי: האם הרס הוא נחוץ למען יצירה חדשה? ואולי גם, האם לא מדובר בהרס, אלא כחלק מאבולוציה שתפקיד הזרימה שלה טבעי?
נסתכל על הנושא של הרס וחורבן לאורך ההיסטוריה כדי להסתכל על הצדדים שבו. אם הוא טוב או רע. האם זה בא מנון קונפורמיזם טהור או מסיבות אחרות וגדולות יותר? מדובר בעניין אמביוולנטי. מצד אחד, גדלנו על הידיעה כי הרס הוא דבר נורא, מחריב, מסיים. בחברה תרבותית, חונכנו לסובלנות ועלינו להשתלט על עצמנו, לעומת זאת, כמו שאמרתי, אנחנו חייבים להודות שהיצר ההרסני נמצא בנו ואי אפשר להתכחש אליו. מי לא אהב להרוס את ארמון החול שחבר שלו בנה? מי לא אוהב לראות קצת אקשן בעניין? ועל זה אני רוצה לדבר. אותו אקשן בין אם היה חומרי או רוחני, בין אם ניתן להתווכח עליו על כמה היה חיוני או לא, אי אפשר להגיד שלא נוצר פה משהו. אז בואו נסתכל רגע על אחת ההתרחשויות הכי קיצוניות בעולם המערבי שנעשו ע"י בחור מזוקן ושמו קרל מרקס.
רוברט וויאט?! לעעעעע זהו קרל!
מרקס, אבי המרקסיזם שהיה השפעה לתורות רבות ובראשן הקומוניזם. הבחור שכתב יחד עם פרידריך אנגלס את המניפסט הקומוניסטי ובעקבות זאת, השפיע על אינספור אנשים בעולם לנקוט בדרך זו. הקומוניזם היה לדרכם של רבים. בין אם השיטה הזו עבדה או לא, זה נושא אחר ושנוי במחלוקת. אבל שום ספק שבעולם שהיה פה חתיכת שינוי. ואותו שינוי תואר ע"י מרקס כשדיבר על מהפכה גדולה שתשנה את הכל, כמו שאפשר לקרוא בדבריו:
"אין כלי הנשק של הביקורת יכולים לבוא במקום ביקורת שבאמצעות כלי הנשק. רק באמצעותה של עוצמה חומרית ניתן להפוך את העוצמה החומרית על פיה, אולם גם התיאוריה נהפכת לעוצמה חומרית מרגע שהיא נאחזת בהמונים."
עוצמה חומרית. לא סתם, מרקס אמר כי חייבים להשתמש בעוצמה פיזית כדי לשנות את המציאות. אמרה שנויה במחלוקת, הרס הסדר הקיים הידוע, הפיכת התורה לסדר יום ע"י כוח פיזי. שינוי עצום בתחום הכלכלי-חברתי. בין אם זה היה טוב או לא, אי אפשר להכחיש שאותה הפיכה השפיעה על רבים לנקוט בשיטה זו. אם ברוסיה, או קובה, או סין, או רומניה. מרקס היה הילד שהתעצבן על המצב בזמנו לפני ניסוח תורת המרקסיזם ולמעשה, בעט והרס את מגדל הלגו שהחברה בנתה. שינוי עצום, הוביל למספר דברים. לטוב ולרע. יש פה שינוי עצום באמצעות הפעלת כוח פיזי. השאלה היא האם זה תמיד צריך לפעול מתוך כוח פיזי? נעזוב רגע את הפילוסופיה ואת המאה ה-19 ונלך אל האמנות. אל הרס שהוא לאו דווקא פיזי, אבל אפשר להתייחס אליו ככה בגלל העובדה כי אותן פעולות ומהפכות נעשו בתקופות שבהן ממסד גבוה ראה בזה כמעין "הרס" שמחלל את קודשי הקודשים הידועים באמנות על כל סוגיה.
ואיך אפשר בלי אלכס ובטהובן כשמדברים על זה?
המאה ה-20 הייתה תקופה מדהימה באמנות. כל הזמן חידוש אחרי חידוש. סגנונות שונים. לא עוד ציורים מדויקים שנחשבים "יפים". כמה אפשר עם זה? ככה הגיעו קבוצות שונות שערערו על סדר היום. אם זו קבוצת "הגשר" מתנועת האקספרסיוניזם הגרמני, תנועת הדאדא או טפטופי הצבע האגרסיביים בציורים של ג'קסון פולוק. מרסל דושאן, כנראה הפנים של הדאדא כי "ציור שלא מזעזע לא שווה ליצירה". וידוע שדושאן אהב לזעזע את כולם עם פסלים כמו "המזרקה" שהיה למעשה משתנה הפוכה. תנועת הדאדא בעטה במוסכמות האמנות, מתחה את הגבולות, עוררה שאלות כמו "מהי אמנות?". יש שיגידו שחבר'ה כמו דושאן וחבריו הדאדאיסטיים היו שרלטנים, אבל הנה דוגמה מצוינת להרס הדעה כי אמנות צריכה להיות "יפה" ו"גבוהה". שינוי קיצוני חיובי שהוביל להתקדמות לא רק בתחום האמנות אלא גם מעבר לזה. כנ"ל על פולוק שבכלל אתגר את עולם האמנות עם שפיכות הצבע שלו. פולוק עצמו שהיה אישיות מאוד קשה וטיפוס די אלים, הוביל גם לחידושים והראה לאנשים איך לבטא את הרגשות המחורבנים ביותר על הקנבס.
פולוק הוא דוגמה נוספת מצוינת להרס לאו דווקא פיזי (זה היה בחייו) שמחליט לשנות הכל. פולוק אחרי שנים של התמקצעות ויצירה כמו מהפכנים רבים לפניו, החליט "להרוס" את המורשת האמנותית המוכרת עם טפטופי צבע חסרי רחמים. לא כמו העמית שלו באסכולה הניו יורקית, מארק רותקו שהיה יוצר ציורים שחשפו אישיות שברירית, עדינה ומלנכולית, פולוק השתמש בכוח כדי להביע את עצמו, ייצוג ויזואלי להרס העצמי שלו. פולוק היה אולי ה-ייצוג ל"הרס" האמנותי הזה. אותו "הרס" שעד היום מרתק עיניים של צופים שפשוט נתפסים ממש חזק בכל הערבוביה הזו.
דושאן פוטוגני
המקבילה המוזיקלית לציורים של פולוק הוא סגנון הפרי ג'אז שבא עם מר אורנט קולמן. ערעור המוסכמות של הג'אז. קולמן זרק לעזאזל את החוקים הידועים. הרמוניה, אלתורים לפי סולם מוסכם ומוטיב מרכזי. בעיקר אחרי האלבום שלו (אחד האלבומים האהובים עליי) Free Jazz זעזע את הג'אזיסטים של זמנו. טענו שזה "אנטי ג'אז", "אנטי מוזיקה", קולמן אפילו חטף מכות על המהפכה שלו. העובדה שקולמן לא ויתר ושאף לשנות את המוזיקה הראתה כמה המהפכה שלו הובילה לפיצוץ מוזיקלי. אם אלא ג'אזיסטים ואפילו רוקרים, הפך קולמן לאחד מנגני הג'אז החשובים ביותר. זוהי מהפכה שהתוכן שלה היה די אגרסיבי אבל תגובת הקהל גרמה לאגרסיות. אם אפשר לחשוב על מהפכה שכן הציתה בכולם יצר אלים שכזה, זו המהפכה המוזיקלית של קולמן. מה שהזכיר לנו אחרי זה כמה היצר הילדותי וההרסני בנו מאוד חיוני ובא אחרי זה להרבה מוזיקאים שלקחו מאורנט השפעה. אם אלה הפאנקיסטים. ואם כבר מדברים על ג'אז, בואו נדבר על הביטניקים.
תנועה מהפכנית לא פחות הייתה תנועת הביטניקים. המנהיגים הבולטים שלה: אלן גינסברג, ויליאם בורוז וג'ק קרואק, חבורת אמריקניים שהיכרו היטב שירה וספרות על גווניה והחליטו שנמאס. הגיע הזמן לתת ביטוי לסגנון חדש בספרות. ספונטני יותר, מודרני, לא שם על אף אחד. וכאלה היו הביטניקים, שהיו מדי פעם מסתבכים עם החוק כשהיו פושעים ברחובות בלילה. מין הצהרה שכזו וקריאת תיגר על החיים הנורמטיביים. יש האומרים שהתנועה הזו נולדה לאחר הירצחו של דיוויד קאמרר ע"י לוסיאן קאר. האחרון, בן 19, גם הוא ביטניק חלוץ רצח את קאמרר שהיה הומוסקסואל עם אובססיה לקאר. יש שיאמרו שבעקבות זאת, איש איש הלך לדרכו והגיע להנפיק יצירות ספרותיות גדולות. אם זה בורוז שגם הוא היה במסע של הרס עצמי עד ליצירת "ארוחה עירומה", קרואק שטייל ובסוף הוציא את "בדרכים" וגינסברג שזעזע את כולם עם הפואמה שלו "יללה".
שוב פעם אנחנו שואלים את עצמנו, האם פעילויות קיצוניות מביאות ליצירות חדשות? האם כל דבר חדש מגיע מתוך חורבן והרס בלתי נמנעים? אם זה אפילו המפץ הגדול, המגפה השחורה, המהפכה הצרפתית או השואה, כל אלה הם דוגמאות לאירועים עצומים שהובילו לתקומות, דברים חדשים. עכשיו עם הבלבול הזה, אני אתן במה למר ברל כצנלסון אחרי שחבר חשף אותי לדבריו:
"המהפכנות הפרימיטיבית, המאמינה בהריסה כוללת כתרופה מושלמת לכל הפורענות החברתית, מזכירה בכמה מגילוייה את הילד בגיל מסוים, כשהוא מבקש לגלות את יכולתו ולחדור לתוך תוכם של דברים על ידי שבירת צעצועיו. כנגד המהפכנות הפרימיטיבית הזאת מעמידה תנועתנו, מטבע ברייתה, את המהפכנות הקונסטרקטיבית. אף זו איננה משלימה כל - שהוא עם ליקויי העולם הקיים, ורואה את הצורך במהפכה לכל עומקה, אלא שהיא יודעת עד מה מוגבל כוחה היוצר של ההרסנות, והיא מכוונת את מאמציה במגמת הבניה, שרק היא מבטיחה את ערך המהפכה... לפיכך היא (המהפכנות) מודדת את ערך המהפכה לא בכמות הדם שנשפך (כמו שלימד נביאם של "הציונים המהפכנים"), אלא בכוח הבנייה שלה, בידיעת דרכי הבניין, בהדריכה את אנשיה לקראת מאמץ בניין ושיטות בניין מתוקנות." - מתוך "במבחן" של כצנסלון
הדברים של כצנלסון מעולים כדי לענות על התשובה לשאלה שאמנם עדיין היא מאוד חמקמקה בתשובה שלה, אבל מקבלת מענה מובן כשכצנלסון אומר שזה לא ההרס שמוביל למהפכה, אלא אותם אנשים. אותם אנשים שבונים, שיודעים מה הם עושים. כשסטאלין אמר שאי אפשר לעשות מהפכה בכפפות משי, לא הייתה הכוונה לעשות מהפכה לשם המהפכה. שום ניהיליזם אלים, אלא עמידה מאחורי המטרה. ברור שמדובר באישיות שונה לכל אדם. בין אם זו הנבואיות של מרקס, אמרותיו של דושאן או מעשיהם של הביטניקים. הם ידעו מה הם רוצים ואם היה מדובר בפשוט מהפכה, לא הרווחנו מזה כלום. האלימות, האגרסיביות לא חייבת להיות חלק מזה, אבל בהחלט צריך להיות טון תקיף.
לא סתם אי שם באירופה במאה ה-20, הפיזיקאי מקס פלאנק נתן במה לצעיר אלמוני בשם אלברט איינשטיין לסתור את מכניקת הקוונטים שלו עם תורת היחסות שעד אז אף אחד לא הקשיב לו. פלאנק ראה כי איינשטיין השקיע מלא מלא מלא מלא מחשבה (וזה עלה לו) באותה תורה שהפכה לאחת התגליות החשובות ביותר אי פעם. שוב קראו לזה הרס של המחשבה המקובלת למען שינוי אדיר. אבל אותו הרס נעשה בחכמה. איך אומרים? לא מחנטרשים על הכלים וקוראים לזה פרי ג'אז ולא מתעצלים על הלחנה וקוראים לזה מינימליזם. אם נסתכל על הכל לאחור עכשיו זה היה די פשוט. ההרס הוא לא המטרה אלא הכלי. ההרס משרת את המטרה שעליה חשבו אותם אנשים. בין אם אתם מסכימים שדברים מגיעים כשמשתמשים בכוח או לא, בואו נסכים שאותו כוח בא עם מטרה ועל הדרך נסכים שכולנו אהבנו להרוס צעצועים כשהיינו ילדים.
אני לא מאמין שאני כותב בכלל את השורות האלו. בחיים, אף פעם, אף פעם. לא תיארתי לעצמי שאני אכתוב אי פעם על הדבר הבא. אולי ביקום מקביל, אבל דאמיט וואו כנראה שזה השפיע חזק. אז הנה פתיחה שאולי תבהיר קצת את העניינים. ידוע עד כמה לא אהבתי היפ הופ בעבר ונפתחתי והתאהבתי בצליל. ידוע איך פעם היה קשה לי עם היפ הופ מודרני עכשווי עם כל הטראפ הזה. גם זה עבר ונתפסתי. ידוע מאוד עד כמה אני לא חסיד של היפ הופ ישראלי. ברוק זה עוד עובד, אבל כמישהו מרפרפ בעברית זה תמיד נשמע לי מצחיק ואני לא יכול שלא לצחוק מדי פעם. אבל השנה, האוזניים שלי נפתחו הכי חזק שאפשר והראש לא האמין. אנשים, בחיים לא חשבתי שאני אומר את זה, אבל "שפל וגאות" האלבום החדש של נצ'י נצ' aka רביד פלוטניק, הוא אחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו השנה במדינה הזו. אוקיי, הבלוג הזה סופית מרגיש קצת מוזר. כאילו התחלתי לאכול משהו שפעם לא אהבתי ועכשיו אני אוכל אותו daily. אבל הנה. זה זה. האלבום הזה עשה את זה ואני בחיים לא הייתי חושב שהיה עושה את זה.
בעבר הרחוק, לפני מלא מלא שנים, כשהייתי בכיתה י', לפני שנתיים. הייתי ממש אנטי ראפ ישראלי. עדיין, יש כמה מהם שאני פשוט לא יכול לשמוע כי זה נשמע לי עם יותר מדי דאווינים. אזור י"א, התחלתי לגלות שיש דברים טובים בעברית כשמדובר בהיפ הופ. אם זה למשל סגול 59. את נצ'י נצ' הייתה תקופה שלא סבלתי לשמוע אותו. השירים עם כל ה"וואלה אני הולך לעשות פה מהפכה יה", הרגאיי-ראפ שתמיד היה נשמע לי מעצבן. אחרי זה התרככתי קצת, אבל בכל מקרה, סירבתי לשמוע מה שיש לפלוטניק להציע. ההרכב שאני חבר בו חימם אותו לפני שנתיים, אבל עדיין זה לא היה זה. בכלל. כשהייתי שומע את הלהיט הגלגל"צי "הכל יהיה בסדר" עם קפה שחור חזק, ישר החמצתי פנים. עד היום. עד אז חשבתי שנצ'י נצ' הוא ראפר שכמה חבר'ה בשכבה אוהבים לשים בפול ווליום וכולם מתלהבים ממנו. אבל השנה, זה קרה גם לי.
קודם כל, העטיפה. ויזואלית נדלקתי ישר. המינימליזם של סירה בודדה על גבי רקע לבן משך אותי, אבל דעות קודמות שלי קצת מנעו ממני. ככה שלושה חודשים מאז שהאלבום יצא אני פשוט לא נוגע בו. ואז החלטתי שהגיע הזמן לשים סוף סוף את החשש והסקפטיות בצד ואולי להבין על מה כל הבלגן ולמה כל החבר'ה משתגעים יותר מבעבר. וברגע של השניות הראשונות של האלבום, הבנתי שזה משהו אחר לגמרי. הבן אדם לקח קטע מראיון עם המורה הרוחני שלי ושל רבים (וגם של נצ'י כמו ששומעים באלבום הזה וגם בקודמים, ועוד נדבר על זה), אהוד בנאי. לאט לאט, התחיל להיכנס הביט והמנגינה הגיעה. הבנתי שזה ממש לא צועק "אני יודע שהכול יהיה בסדר". להפך, זה לא אלבום שאומר שיהיה בסדר. שפל וגאות הוא אלבום קודר, אפל אבל עם נקודות אור קטנות. המוזיקה והמילים שונות לגמרי ממה שעד אז נצ'י עשה ובכלל, בהיפ הופ הישראלי העכשווי, כרגע אין שום דבר שנשמע כמו שפל וגאות. אבל הדבר הכי חשוב באלבום הזה, זה שזו פעם ראשונה שאנחנו שומעים אלבום של רביד פלוטניק ולא של נצ'י נצ'. כששומעים את האלבום אחרי ששומעים את הדברים הקודמים, מבינים שזה לא הראפר הקול שכולם מכירים. זה רביד פלוטניק בfull esence שלו. בדיוק מי שהוא, אחרי המסיבה. וזה לא הולך להיות כיף.
שפל גאות נשמע כמו התחלה חדשה לפלוטניק. משהו כמו מותו של נצ'י נצ' שמוביל ללידה מחדש של רביד פלוטניק. השינוי עצום. המוזיקה הרבה פחות קלילה. המילים עוד יותר לא עושות חשבון. זה תהליך התבגרות של פלוטניק שעד אז היה יוצא מכל בוקסה של ילד בן 16. כמו כל אלבום שהופך לגדול, פלוטניק מביא רפרנסים לגיבורי תרבות ומתייחס למקורות שונים שמרכיבים את המניפסט שסוקר את החברה הישראלית בשנת 2017. בואו נגיד שהאלבום הזה הוא הפסקול המתאים לשנה הנוכחית. הנושאים קשים: הפוליטיקאים המאכזבים, החברה המנוכרת, השתעבדות החברה לטכנולוגיה ולקדמה המודרנית, חוסר הערכה עצמית, הקושי שבמערכות יחסים. כל אלה מתייחדים לאלבום מאוד כואב, מתוסכל מההווה הנוכחי ולא עושה דאווינים, בלי שום אגו והילולה עצמית. פלוטניק לא מזיין את השכל ומביא לנו דוגרי את האמת בפנים. זה בעיקר נשמע בחלק הכי טוב של האלבום בעיניי, חמשת השירים הפותחים מ"לפעמים" ועד ל"פאנצ'ים" מתקיפים את המאזין. אני מאוד אוהב את זה. שיר אחרי שיר, פלוטניק מכניס חזק ולא מרחם. זה נדמה שנמאס לו להיות הבחור שמושמע ברדיו כל הזמן.
אבל בואו נדבר גם על המוזיקה שהיא נפלאה לא פחות וגם היא מסמלת שלב חדש בקריירה של פלוטניק. לא רגאיי ועומס של מצילות טראפ. המוזיקה הרבה יותר מלנכולית, הביטים קליטים ונקלטים, חזקים ודומיננטיים. מדי פעם מגיחים כל מיני שטיחי צלילים משונים שכמעט גובלים באמביינט. בואו נודה, עכשיו כשפלוטניק די ידוע בציבור הוא יכול לשתף פעולה עם מי שבא לו. אז יש לנו את המפיק שלו מימי פרודוקס. יחד יש לנו כמה חבר'ה ידועים ואהובים ושיתופי פעולה מפתיעים: דודו טסה (שהלחין את הלהיט של האלבום "כל הזמן הזה"), איציק פצצתי, מיכאל כהן מכהן@מושון והכי מפתיע מכולם: אבישי כהן. כן כן שמעתם נכון. בסיסט הג'אז הוותיק שניגן עם צ'יק קוריאה ויצא מנצח עם קריירת סולו מצליחה מנגן באלבום הזה של הראפר מפתח תקווה.
כמו הסלבים הגדולים קנדריק לאמאר וקניה ווסט, פלוטניק מתרחק מהזירה הידועה של ההיפ הופ. בשיר הכי טוב באלבום בשבילי, הפתיח "לפעמים" מטיח את הקונספט הכללי של האלבום עם ביט חזק וקלידים אמביינטיים שכאלה. פלוטניק לא מרחם ושוחט פרות קדושות ומשתמש באמרות ידועות והופך אותן לגמרי ("ארץ הקודש ארץ זבת חלב ודבש עבדים מפנטזים על הסופ"ש"). וכאמור, הוא לא מרחם כשבלהיט הגדול של האלבום "כל הזמן הזה" עם הלחן של דודו טסה. פלוטניק מצמרר ובכלל עושה מהפכה בהיפ הופ הישראלי. השיר שעוסק במערכת יחסים לא מושר מנקודת המבט של פלוטניק, אלא מזו של האקסית שלו. מדובר בצמרמורת שמראה עד כמה האהבה היא ממש לא פשוטה ויכולה להכות חזק. פלוטניק מדבר על אמו המנוחה שנפטרה מסרטן, על עישון כדי להשכיח מהבעיות. "זוכר התקפי חרדה ולילות לבנים שחשבתי שאני משתגעת" מטיח פלוטניק במילותיה של האקסית. פלוטניק מצביע על הבעיה של חוסר ביטחון וקנאות ומציג את זה as is. פלוטניק עובר מהאישי לכללי ובחזרה.
שפל וגאות עוסק בחברה הישראלית ובקשיים האישיים. האלבום הזה ממשיך בעיני במובן מסוים את יצירת המופת הגדולה שיצאה 30 שנה לפני כן. כשאהוד בנאי יצא עם אלבום הבכורה "אהוד בנאי והפליטים" אחד האלבומים הכי מדהימים שיצאו בארץ ובכלל, הוא הביא אוסף שירים זועם, קודר ומלנכולי על החברה הישראלית באייטיז. 30 שנה אחרי ונראה שפלוטניק ממשיך את המסר של מורו הרוחני. פה אני מתמקד בעיניי בנקודה חשובה מאוד באלבום, שלמעשה היא הסיבה המרכזית שלי לשמיעת האלבום. ואלה קטעי הראיונות של בנאי. בנאי משמש כמעין חוט מקשר בין הקונספט של השירים. הדברים שהוא אומר בראיונות, גדלים לממדי שירים בדמות פלוטניק. אם זה מקום הזמר והעיסוק שלו באקטואליה, השנאה השוררת בחברה הישראלית, המסע הבלתי נגמר והמתיש של אמן הרוצה לחדש ובו זמנית צריך לרצות את הקהל. בנאי הוא מורה הצללים של האלבום הזה. פלוטניק מראה עליו כהשפעה הגדולה שלו. הרגע היפיפה ביותר באלבום היא בסופו כשבנאי נשמע וסוגר את האלבום במילים על פלוטניק. מרגיש כמו סגירת מעגל. המורה שמשבח את התלמיד. מין מסע שאמנם ברמה החברתית נותר לא ברור, אבל מבחינת פלוטניק הפך לנקודת ציון עם מילותיו של בנאי שסוגרות את האלבום.
אבל זה לא נגמר עם בנאי. עוד נקודה חשובה נמצאת בנושא המודרנה ושעבוד החברה לטכנולוגיה בשירים כמו "עגל הזהב" (ובואו לא נשכח שגם ב"פליטים" של בנאי יש שיר עם אותו שם) ו"מודרני" שלא עושים חשבון ומראים איך החברה נהרסה והפכה למנוכרת עם הופעה של סמארטפונים, פייסבוק, ווצאפ כל הכלים שנועדו לשלוט בנו. את המסר הזה חזה לפני 22 שנה, הנביא הגדול, הגדול מכולם מאיר אריאל, באחד האלבומים הכי חריגים וקשים שיצאו במדינת ישראל, "רישומי פחם". לא רק שפלוטניק ממשיך את הקו של בנאי והפליטים, הוא גם מראה למאזינים שמאיר, הליצן המשתומם צדק כשאמר בפתיח המצמרר שלו "חיית הברזל" שלבסוף נהיה עבדים לטכנולוגיה. נשבח אותה ונשכח את עצמנו כמו שעשו בני ישראל כשיצרו את עגל הזהב. ככה פלוטניק מצדיק את שני גיבוריו, שתי דמויות גדולות בתרבות הישראלית. בנאי דיבר על הקשיים החברתיים ומאיר דיבר על העתיד הקודר שהסתבר כנכון עוד בניינטיז.
מובן ממה שכתוב שהאלבום לא מניח כמעט לרגע. פלוטניק לוקח סממני תרבות ידועים והופך אותם לשלו. ככה הוא הופך את השיר האייקוני של חווה אלברשטיין "שיר ארץ" לחלק מהקונספט של שפל וגאות ורותם אותו למען המטרה. ככה פלוטניק מצטט את ברי סחרוף, שב"ק ס', נינה סימון, אפילו פינק פלויד מאוזכרים עם dark side of the moon. כל אלה מתייחדים לאחד האלבומים הגדולים שיצאו השנה, וממה שנראה ואני בטוח בזה, האלבום יהפוך לקלאסיקה ישראלית. אבל שוב, כמו הרבה אלבומים גדולים, הוא לא מושלם. פה זה הקטע שבו אני קצת ממעיט בשבחים. מצטער אם חלק לא יסכימו, אבל שיר כמו "כפרה שלי" פשוט נכנס לי בקטע לא טוב ופוגע בקונספט. נשמע כמו משהו שאולי היה נכנס לאלבומים הקודמים, אבל הוא פשוט נמצא שם בלי קשר ושוב פעם, גולש לקלילות. דווקא אהבתי שכבד. אבל זה מה שיפה פה. פלוטניק מתבגר. הוא מתנסה, הוא טועה והוא נאמן לעצמו ואומר הכל. בכל מקרה, אין מה לעשות. שפל וגאות הוכיח את עצמו כאחד מהאלבומים הגדולים שיצאו השנה בארץ. המסר שלו רלוונטי והפך את פלוטניק מראפר אהוב למעין פילוסוף. אותו פילוסוף נמצא עכשיו בתהליך יצירתי מעניין. לאט לאט, פלוטניק משתנה ועוד מעט עומד לגבש את עצמו. עד אז, למרות שאולי חלקכם קצת אנטי. אני מבטיח לכם שבו ותקשיבו למה שיש לרביד לומר. משהו כזה במדינה, לא היה הרבה זמן.
משונה מאוד. אדם נערץ ואהוב שעד אז היית רגיל לראות בויקיפדיה "נולד ב-" ולפתע בום! יש תאריך לידה ותאריך פטירה. פתאום הבן אדם שדיבר בראיונות כבר איננו. אז דווקא הפעם אני מרגיש צורך להקדיש פוסט להולגר צוקאיי וגם לג'אקי ליבזייט. חטיבת הקצב הבלתי מעורערת של Can. יש מלא סיבות למה Can היא אחת מהלהקות האהובות עליי אי פעם. צוקאיי את ליבזייט הם אחת מהסיבות המרכזיות. מעולם לא שמעתי בלהקת רוק חטיבת קצב שנשמעת יותר כמו מוזיקת טראנס אלקטרונית מאשר רוק נ רול. ליבזייט היה מכונת תופים אנושית ועדיין עם מלא רגש ומקוריות. צוקאיי היה המוציא לפועל המרכזי של החזון שאירמין שמידט (קלידים) חלם עליו. צוקאיי, תלמיד לשעבר של שטוקהאוזן, הבין שהוא לא צריך ליצור עוד אלקטרוניקה, מוזיקה קונקרטית וקולז'ים של סאונד כמו מורו. צוקאיי הכניס את כל זה לתוך הרוק הסופר ייחודי של Can. וככה נוצר השילוב הנדיר והכל כך מיוחד בין רוק, ג'אז, קלאסי ואלקטרוני עם גישה חתרנית ומהפכנית וכל האוונגרד הזה. אבל אני חושב שעל הגדולה של Can דיברו וידברו עוד הרבה. גם הקדשתי כמה פעמים ללהקה הזו עם שני ה-אלבומים שלה, Ege Bamyasi והאלבום החמישי האהוב עליי בכל הזמנים, Tago Mago (משעמם כל כך שנוצר טופ 10).
אני הולך לדבר על שני החבר'ה שעזבו אותנו באותה שנה דרך הקריירה של צוקאיי. נכון שנדמה שהם כבר אמרו הכל ושמעולם לא היו אישית קרובים אלינו מאוד, זה עדיין מבאס שאגדות כאלה הלכו, בעיקר אחרי התכנית למיני איחוד של הלהקה השנה. עם מותו של צוקאיי, גיליתי פתאום לא שבמפתיע שלבן אדם יש דברים מעולים לא פחות תחת השם שלו. רק צוקאיי עבד עם כל מי שיכל לחשוב עליו ובעיקר אלה שהושפעו ממנו רבות במסגרת Can. המורה הושפע לא פחות מהתלמידים ואפשר לשמוע בשיתופי הפעולה שלו עם ג'ה וובל (PiL), דיוויד סאליבן, דה אדג' ועוד ועוד. האיש שחרג מעבר לקראוטרוק וידע להמציא את עצמו מחדש במסגרת סגנונות שונים ומשונים: הוא הספיק לעשות קלאסי מודרני כמו מורו ורבו קרלהיינץ, הוא עשה גם פוסט ואנרכו פאנק, וגם אמביינט טכנו. אז אני אדבר על שלושה אלבומים של צוקאיי שהראו שהבסיסט/מפיק של Can יכול לעשות דברים נפלאים בעצמו.
נקפוץ ממש אחורה לשנת 1968, קצת אחרי ש-Can הוקמו וגם אולפן ה-Inner Space שבו צוקאיי, ליבזייט, שמידט, מייקל קארולי ז"ל, מלקולם מוני ודאמו סוזוקי הקליטו את המאסטרפיסס. בזמן ההוא, צוקאיי נכנס לאולפן עם מפיק בשם רולף דמרס להקליט אלבום שכל כולו מוזיקת אוונגרד ניסיונית בהשפעת שטוקהאוזן, פייר שפר וכל החבר'ה. חייב להודות, על האלבום הזה רציתי לכתוב הרבה זמן ואני מניח שבטיימינג הנורא אני אדבר עליו. Canaxis 5 הוא אלבום עם שני קטעים ארוכים. דרונים מתמשכים על גבי הקלטות שונות וממתקים אלקטרונים. צוקאיי לפני שפתח בקריירה, יוצר פה משהו מעניין. הוא לא מקורי בגלל העובדה שהוא מושפע מהמלחינים האלקטרוניים המהפכנים, אבל זה ממש מעניין לשמוע איך לפני שיצא מהפכן עם משהו משלו עם Can, צוקאיי מתנסה בקולאז' של סאונד. ב-Boat Woman Song נשמעת הקלטה של נשים וייאטנמיות שרות. זה משונה אבל זה די מעניין. זה אלבום מומלץ לאלה שרוצים עוד אחרי Can ולמי שאוהב מוזיקה קונקרטית-אקספרימנטלית יו ניים איט. הנה האלבום פלוס שני קטעים שלא יצאו במקור על הדיסק.
Canaxis 5 היה ניסוי מעניין. אבל הוא רק היה התחלה של קריירה ארוכה מאוד רצופה באלבומים טובים וטובים פחות. עכשיו אחרי 11 שנים של נגינה על הבס עם Can, צוקאיי החליט לגשת לקדמת הבמה. הוא למד מלא מלא כלים וב-1979, כש-Can כבר למעשה די התפוגגו, יצא צוקאיי מנצח באלבום האולי באמת ראשון שלו, Movies. על התופים לא אחר מג'אקי ששוב פעם ממחיש למה הוא היה אחד המתופפים הכי מקוריים ומיוחדים במאה ה-20. רחוק שנות אור מפולחן הסולואים של בונהם ומשינויי המקצבים הסופר תכופים של קארל פאלמר או ביל ברופורד, ג'אקי אף פעם לא נשמע כל כך Fאנקי מבעבר וזה היה ברור שעד כמה שהחבר'ה ב-Can לא בדיוק היו שמחים לפגוש אחד את השני (ויש סיפורים על זה שליבזייט רדף אחרי צוקאיי עם גרזן......), זה פשוט טבעי שהשניים האלה ייצרו ביחד והם עשו את זה הרבה. ב-Movies, צוקאיי נשמע שהולגר יקירנו רצה לצאת מכל האימאג' של המוזיקה האוונגרדית המסתורית של Can.
כמו רבים שהושפעו ממנו והוא הושפע מהם, צוקאיי רצה גם הוא לעשות פופ משונה ומעוות. כמו בריאן אינו, ג'ון קייל ודיוויד סאליבן, צוקאיי רצה לעשות פופ אוונגרדי. קליט אבל משהו מוזר וגם עם הומור. חברים וחברות, כשצופים בראיונות עם האיש הזה, רואים שמדובר בבן אדם צנוע, לבבי ועם חוש הומור בריא. אם יש קטע שהופך את Movies למנצח, זה ה"להיט" Cool in the Pool. קטע Fאנקי הומוריסטי שעושה טוב. תחשבו לכם שאחרי שאתם שומעים דברים כמו Tago Mago, פתאום מגיע הדבר הזה. כמעט רגאיי אפילו ועדיין, הבן אדם תוקע שמה משום מקום קרן יער או איזה סימפולים שנותנים לכל זה את הביזאריות שצריך. ואיך אפשר שלא להיות מוקסם מהשירה של צוקאיי. הבן אדם התחבא מאחורה מספיק זמן. הוא לא זמר ענק וגם לא פסיכופת או נסיין כמו מוני או סוזוקי. המבטא הגרמני הכבד שלו מעלה חיוך על הפנים, איך אפשר שלא להיות מוקסם מזה?! אם זה לא עשה לכם את זה, אין לכם לב!
Cool in the Pool הוא ה-שיר. בעיניי, מהשיאים הגדולים בקריירה של צוקאיי שהוא הראה שהוא יכול להיות סופר קליט ולא רק אוונגרדי ומוזר. זה הוכיח עד כמה הבן אדם הזה מגוון בקריירה שלו. אמנים כאלה צריכים להיות הכי מוערכים. בין היתר יש גם את Oh Lord, Give Us More Money שהוא בעצם כל הרכב הגרעין של Can. הקטע השלישי Persian Love גם מדהים בגלל העובדה שצוקאיי האירופאי התנסה במוזיקה מזרחית. ממש ממש עם סימפולים של זמר מסלסל. הג'אם Hollywood Symphony סוגר בטעם טוב וגם שם יש כל מיני קטעים מצחיקים, אבל אין מה לעשות בקטעים הקצרים, צוקאיי יצא מלך. למי שרוצה לגלות מעבר ל-Can, צריך לשמוע מה יש פה. שנתיים אחרי, צוקאיי מקליט עוד אלבום, מה שהוא מחשיב כאחד האלבומים שהוא הכי גאה בהם עם עטיפה נפלאה בשם On the Way to the Peak of Normal.
באלבום הזה נמצא גם קוני פלאנק. ה-מפיק, אולי הג'ורג' מרטין של כל סצנת הקראוט. צוקאיי אמר שלעבוד איתו הייתה כמו התגלות. באלבום הזה, צוקאיי עבר מהארט פופ לתוך מחוזות של ג'אמים Fאנקיים אלקטרוניים. באלבום הזה, כולם מנגנים ברפטטיביות. זו לא המאגניבות של סליי סטון, לא הסקסיות של ג'יימס בראון, לא הפסיכדליה של ג'ורג' קלינטון, בטח לא הג'אמים המוטרפים של מיילס. זה Fאנק אחר. אירופאי. כמעט כמו הטוקינג הדס. ב-Ode to Perfume הפותח, החבר'ה מנגנים Fאנק איטי בתוספת הפקת הקולז'ים המשונים של צוקאיי. או Two Bass Shuffle ששם צוקאיי מנגן בס אחרת מלבד הפריטות ב-Can שהיינו מורגלים אליהן. זו חיה אחרת. ועם השנים, צוקאיי יצר חיות משונות עם ג'אקי או עם אחרים. זו לא הייתה המסתוריות האפלה שאפפה את Can בתחילת הסבנטיז זה מה שהביסטי בויז קראו לו Da Funky shit.
אחרי זה, צוקאיי מתקדם הלאה. וכמו שאמרתי, ממציא את עצמו מחדש, לא מביט לאחור, משתף פעולה עם משפיעים ומושפעים ממנו. אני מודה אני רחוק מלהכיר את כל העבודות של הבן אדם, אבל השלישייה הזו היא ייצוג נפלא ומעניין של צוקאיי בתקופות שונות, באבולוציה ממוזיקה ניסיונית ושילובה במסגרת קליטה יותר. אחרי זה, הוא יעשה עוד דברים שונים ומי שרוצה להמליץ מוזמן. אישית, Movies הוא הבייבי של צוקאיי יחד עם הדברים שעשה עם Can. הראה שהוא יכול לעשות הרבה מעבר לקראוטרוק שמצפים ממנו. אני די הופתעתי לשמוע ואני די בטוח שגם אתם תחשבו ככה. לטוב ולרע. זו הייתה התקדמות הלאה ואולי הגיע הזמן שעכשיו, יכירו את הדברים שיש פה מעבר למה שידוע. כי זה כיף להיות ניסיוני וכו'. אבל לצאת מהקומפורט זון שלך ולעשות משהו אחר, זה כבר בראבו אחד גדול.
בפוסט הזה, אני מקווה שגם מי שלא שמע, יחקור קצת את מה שלבסיסט המשופם היה להציע וגם מעין סגירת מעגל עם המתופף האגדי. Can כבר לא יתאחדו. זה בטוח. ומצוקאיי, מצער לשמוע שלא יהיו עוד דברים, בתקופה שבה הוא רצה ליצור דברים חדשים אחרי מותה של אשתו. להתראות לחטיבת הקצב הכי מהודקת והכי קצבית ששמעתי אי פעם. ספק שיישמעו אי פעם כמוהם.
לא צריך להיות קולנוען גדול כדי להבין שפסקול הסרט משפיע לא פחות מהסרט עצמו. השילוב הנפלא הזה בין וידאו לאודיו שמתייחדים לסצנות נצחיות וגאוניות. עכשיו, אם יש משהו יותר גאוני בעיניי בכתיבת פסקול לסרט, זה בחירת קטעי מוזיקה כתובים וידועים לסרט. זה אולי נשמע קצת "עצלני" מדי ככה לא לכתוב משהו מקורי ולשים קטעים של מישהו אחר. אבל תאמינו לי, זו עבודה לא פחות קשה לחשוב על קטע מוכר שעלול להפוך למשהו שונה לגמרי אחרי שנשמע בסצנה מסוימת. זו הגדולה בעיניי, לקחת משהו אחד ולהפוך אותו למשהו אחר. הרבה יצירות גדולות נוצרות ככה, ועובדה שהסרטים הגדולים הבלתי נשכחים כוללים שירים או יצירות שעיצבו את פסקול חיינו ועברו לעצב פסקול נוסף. אחד שהיה ידוע בשימוש הזה ובעיניי היה מאסטר בחיבור בין הוויזואלי למוזיקלי הוא סטנלי קובריק.
קטונתי כל כך שאני כזה קטן מלהציג ולהלל את העבודה של הבמאי האגדי. אבל מה שכן, אני כן רוצה לעסוק בבחירה אחת שלו. היא ידועה, אני בטוח שנאמר עליה הרבה, אבל לא מספיק בשבילי. אז כמובן שקובריק יצא מנצח כמעט בכל פעם שהתאים פסקול לסרטים שלו. אם זה "תפוז מכני" שהיה לי לפצצה ביום מאוד בהיר עם הסינתים העתידניים של וולטר (וכיום, וונדי) קרלוס, הסיום הבלתי נשכח ב"פול מטאל ג'קט" לצלילי הרולינג סטונס. אבל אולי הידועים ביותר כנראה, אלה שהפכו את הגאונות של קובריק לטריק ידוע ומוגדר בקולנוע, הם כמובן הפתיחה האלמותית של "כה אמר זרתוסטרא" של ריכרד שטראוס למראה השמש הזורחת וכמובן עם ריקוד החלליות ב"דנובה הכחולה" הבלתי נשכחת של יוהן שטראוס שהיו לחלק מהפסקול של האפוס הענק של קובריק, אודיסאה בחלל. שני הקטעים של שני השטראוסים, הפכו לכל כך אייקונים, גם כמעט 50 שנה אחרי שקובריק יכול להירשם כממציא הפטנט הזה שכבר מזמן הפך למעין מניירה שכולם מחקים.
יס! פאו בייבי פאו! קובריק
זוכרים? יופי! אני לא מתכוון לדבר על הקטעים האלה. מצטער אם קלקלתי. אבל אני מניח שאתם יודעים על מי אני מדבר. במהלך הסרט נשמעת מוזיקה לא זו של שטראוס, שהיא דיסוננסית, אפלה, קשה לעיכול ולאוזן ונשמעת כמו מין קרשנדו הולך ומתגבר ומותח כשנדמה שאנחנו אף פעם לא מגיעים לשיא ומשוטטים במרחבי היקום ללא סוף. וזה כמובן המלחין הגאון לא פחות, ג'רג' ליגטי. ליגטי, הוא אחד מהמלחינים היחידים במאה ה-20, שהפכו לידועים בקרב חבר'ה נוספים מלבד אוהבי מוזיקה קלאסית מודרנית שמרחיקים את החברה מאיתם. גם הוא חתיכת מהפכן גאון עם יצירות גאוניות ומדהימות כמו קובץ היצירות לפסנתר Musica ricercata, אחד מהדברים הכי יפים שהאוזניים שלי חוו ופואמה סימפונית ל100 מטרונומים. ניסוי מעניין שמכניס אנשים לאינסוף תהיות. למרות שליגטי בעיני הוא אחד המלחינים היותר אהובים עליי וגם מאלה שהכניסו מאזינים לשאלות מעבר למוזיקה והיצירות שלו עומדות בזכות עצמן, זו עובדה שהמוזיקה שלו הפכה לחלק בלתי נפרד מהסרטים של קובריק.
ליגטי וקובריק שני גאונים כל אחד בתחומו. אפשר להשוות אותם למלא גדולות (זהירות ניימדרופינג). מה שהם עשו בחייהם משתווים למה שעשו סטרווינסקי ושנברג למוזיקה, קנדינסקי ופיקאסו לאמנות, ג'ויס לספרות, לינץ' לקולנוע, איינשטיין לפיזיקה, גינסברג לשירה, חנוך לוין עם "מלכת אמבטיה" למדינת ישראל וסיינפלד עם פרק "ההתערבות" לטלוויזיה. שני גאונים מטלטלי עולמות ושוברי מסורות. על זה כבר דובר וידובר עד היום שבו כולנו נחווה את מה שקרה בסוף האודיסאה הקובריקית (בלי ספוילר כמובן). אבל אני מאוד מאוד אשמח לדבר פה על סצנת הפתיחה האמיתית של האודיסאה. לא בטוח אם זה ספוילר, אבל בכל מקרה, מסך שחור משחור. שלוש דקות של שחור משחור כשעם המסך השחור משחור מתנגנים גושים של אקורדים דיסוננטים מתמשכים, כמו שאיבה לתוך חור שחור כשהחלל לאט לאט מתעוות, כמו טריפ פסיכדלי אפל מאוד שבו אנחנו שומעים תזמורת שלמה ממשיכה וממשיכה לנגן דיסוננס ואף אחד לא יודע לאן זה מגיע.
מבין? ואז אני רוצה שיהיה כזה בום גדול כזה... ליגטי
זו אחת מסצנות הפתיחה הגדולות בסרט הזה, לא פחות מ"זרתוסטרא". וזו כנראה ה-יצירה של ליגטי שהפכה אותו לסלב שהוא, "אטמוספרות". מלבד הסרט, היצירה הזו הפכה ללא פחות גדולה מהחיים בזכות הגדולה של ליגטי והמקוריות ליצור משהו כל כך משונה בתקופה שהיה נראה שאי אפשר לחדש יותר בשום דבר. ליגטי היה מאלה שהבינו כי החידושים של סטרווינסקי, שנברג, ברג, וברן, וארז וברטוק הגיעו למיצוי. ליגטי רצה משהו אחר, הרבה מעבר למוזיקה. באותה תקופה, היו מלחינים עם רעיונות מעניינים גדולים שמשכו לא פחות אש. כמו יאניס קסנאקיס שלקח את רעיונות הפיזיקה והמתמטיקה לתוך המוזיקה שלו או פייר בולז שנקט בשיטה הסריאלית שהייתה משהו חדש באותה תקופה. אבל ליגטי היה אחר ובעיניי, אני חושב שהוא יצא המלחין הכי גדול במחצית השנייה של המאה ה-20. זה היה כבר מעבר למוזיקה.
ליגטי רצה ליצור ציור לא ויזואלי של צלילים, ליצור משטח נמתח של צלילים. התזמורת מנגנת אקורדים צורמים שנשמע כי הם נמשכים ונמתחים מין התעסקות כזו בחלל דמיוני וחציית גבול המוזיקה בעיניי. ליגטי הסביר את זה כ"מיקרופוליפוניה". משמע אומר, המוזיקה כוללת תפקידים שונים לגמרי, חלקם אולי נשמעים לא קשורים אחד לשני ומנוגנים סימולטנית. כלומר, כינור ינגן במקצב אחד בסולם אחד, הטובה תנגן משהו אחר לגמרי. וכל זה ביחד. כשחושבים על זה, זה עלול להיות מדומיין בראש כאוסף רנדומלי של צלילים של אחד שפשוט התעצל ותקע צלילים בלי שום קשר. אבל ליגטי בכלל לא היה כזה. היה לו בראש את ההתעסקות הזו עם הצלילים ומתיחה שלהם למה שאולי יכול להיקרא ענני צלילים. גם למתעבי קלאסי מודרני שלא יכולים לשמוע דיסוננס, לא יכולים שלא להסתקרן. ובכלל, אם אחד הבמאים הכי גדולים במאה ה-20 בוחר במוזיקה הזו לסרטים שלו, זה אומר משהו. גאון זיהה גאון נוסף. כמו שקובריק השתמש באפקטים מיוחדים שעליהם זכה, שנראה כמו מתיחת חלל הזמן והמרחב, ככה גם ליגטי עשה את זה. לא ויזואלית, אבל קובריק סיפק את זה.
שניהם מתחו את גבול היכולת של מה שאפשר לעשות. ליגטי גורם לתזמורת לא להישמע כמו תזמורת, יותר כמו מין אירוע על טבעי משונה. או אולי ככה נשמעות פלנטות אחרות. כבר קראתי פעם שהיו קוראים לזה אמביינט אפל אלקטרוני. שזה כל כך ממצה את זה בעיניי. פעם פנדרצקי קרא ל"קינה לקורבנות הירושמה" הבלתי נשכחת שלו כ"מוזיקה אלקטרונית המנוגנת ע"י כלים חיים". עד כמה שאני אוהב את פנדרצקי, אני חושב שליגטי הגשים את האמירה. רק שזו הייתה תזמורת שלמה. באיזשהו מובן, ליגטי גם יצר יצירה מינימליסטית. באמריקה כשעמדו לחשוב על הסגנון, אנשים ישבו והקשיבו לאטמוספרות של ליגטי. תחשבו על היצירות של סטיב רייך. מוזיקה ללא פיתוחים, שהיא מאוד מורכבת למרות העובדה שנשמע שהיא "לא מתקדמת לשום מקום". כזה גם ליגטי. ב-1961. כמה שנים לפני שהמינימליסטים באמריקה יהפכו את הקערה. כזו גדולה היצירה הזו, ככה היא גם מעוררת הרבה מאוד שאלות.
"Atmospheres זו יצירה נהדרת. טכניקת הלחנה המדומה לצביר ענק. זהו לא ניסוי, אלא יצירה כתובה באופן נפלא" - סטיב רייך
איך האוסף הצלילים הזה שנשמע כמו צבר אקורדים בלתי קשור הפך לכל כך מסקרן? מה קובריק רצה להגיד בפתיחה הזו? אני עדיין מאלה שאוהבים יותר את התפוז, כי אודיסאה זה משהו אחר. זה כבר מעבר לסרט. השעתיים האלה הם כמו ספר פילוסופי ארוך מאווודדד שכבר אפשר היה להתייאש ממנו שממוצה בזמן די קצר. ולמרות שקובריק אמר שזה מתאים לקונספט המסתורי, עדיין יש לי את השאלה למה על רקע שחור? למה אף אחד לא מדבר עליה חוץ מהפתיחה של שטראוס? האם זה עוד חלק מהמסר שקובריק מנסה להגיד על האדם, חייו והתפקיד שלו? כל מיני קשקושים אינטלקטואלים שאנחנו לא באמת רוצים בהם, אבל אנחנו לא יכולים שלא להתחבט ולשאול שאלות. ליגטי עצמו מאוד לא אהב שהמוזיקה שלו מופיעה בסרט שבין היתר כולל גם את היצירות של השטראוסים (זה גם נעשה בלי האישור שלו), אבל עובדה שמאז אותה פעם שאנשים בקולנוע שמעו את ה-3 דקות האניגמטיות, השניים הפכו לחלק בלתי נפרד (הניצוץ, עיניים עצומות לרווחה). חלקם אולי אמרו שזה משעמם ובלי שום משמעות מיוחדת, חלקם ממש הסתקרנו לא פחות וניסו להבין מה כוונת המשורר. אבל חשוב לדעת שלפעמים מה שנאמר זה מה שמתקבל. קובריק ראה באטמוספרות של ליגטי כאמצעי להשגת המטרה האניגמטית.
סצנת הפתיחה (+שטראוס)
יש בו תחושה חללית מאוד מפחידה. מין שיטוט בריק האינסופי. בחיי שהיצירה הזו יכלה להיות מותאמת גם לסרטי מדע בדיוני חדשים כמו "בין כוכבים" ו"להציל את מארק וואטני" (שנשמע באנגלית טוב יותר The Martian). אולי ככה נשמע פולסר? ומין תחושה כזו גורמת לך לחשוב שהשיא הגדול כמו סופרנובה קטלנית לא יגיע, כי זה ממשיך ונמתח, מין התעסקות עם המרחב המוזיקלי ועם אוזן המאזין, מה שמגביר את תחושות הפחד והלחץ. וואי כמו אני אוהב את זה. חלקכם יגיד שזה גאוני, חלקכם יגיד שזה צורם, את חלקכם אני לא מבין מה אתם עושים פה אם ידעתם שאתם לא אוהבים את מה שליגטי יצר. אבל הנה עובדה, אי אפשר להכחיש שזה מעניין. אם זו מוזיקה או לא, אנשים יתווכחו במשך עידנים. אבל אפילו בלי הסרט, למרות שגם ככה יש מסך שחור, אתם נלקחים למין שיטוט במקומות אפלים בתודעה, אולי בחלל עצמו, מרגיש שאותן אטמוספרות הן מין פסקול לפחד מבדידות בחלל האינסופי. בטח ככה הרגיש מייג'ור טום האגדי של בואי ב-Space Oddity כשנותר לבדו נטוש בחלל ומאבד קשר עם העולם. אז זה היה כמה זמן על שני גאונים שהעבודות שלהם הפכו לאחד. אחד לא יכול לחיות בלי השני. אבל למרות העובדה שקשה לדמיין את האודיסאה בלי המוזיקה של ליגטי. המוזיקה עצמה לבדה מוכיחה את עצמה לא פחות.
בונוס קטנטן: סצנות מהסרט בסטייל פיקאסו יחד עם יצירה נוספת של ליגטי מהסרט. פשוט מדהים.
הזמנים קשים. הו קשים קשים. אני לא אפרט ואדבר כמה קשה זה לחיות במדינת ישראל בשנת 2017... בעצם אני כן! בימים אלו, החברה הישראלית די מפורקת מבחינה תרבותית. הבוהמה התל אביבית רותחת על ההחלטות של שרת התרבות, ככה שהסיכויים למצוא כתבה ובה יכללו זוג המילים "חופש הביטוי" גבוהים מאוד. אם זה בתיאטרון, באמנות, וכמובן גם במוזיקה. אני לא אביע את דעתי פה. זה בלוג מוזיקה לא פוליטיקה (למה לי פוליטיקה עכשיו, אח"כ ולאחר מכן?), לא בדיוק מעניין אותי לכתוב על למה צורם לי משני הצדדים. אבל חוץ מזה דברים נפלאים קורים ב-2017: גילוי מערכת שמש חדשה (למרות שההיי התקשורתי מוגזם מדי), קנדריק לאמאר מבריק עם DAMN, ריק ומורטי יוצאים עם עונה חדשה, ניקלואודיון מוציאים סרט חדש שמחזיר את הסדרה הגאונית "החיים המודרניים של רוקו" מן המתים וכשנראה שהסצנה התל אביבית סובלת רבות ממה שקורה, באים כמה טיפוסי low life אדירים ומביאים שמחה, אושר וגאגי לעולם. אלה הם הפסוליה של דייזי. תוכלו לחשוב עליהם כתוצאה מהמצב המתוח בין האמנים למשרד התרבות.
אבל מה זה משנה לעזאזל? הנה באים פה חבר'ה עם יכולות מוזיקליות אדירות, חוש הומור יוצא דופן וכמובן, מלא מלא עניין בסקס. הפסוליה שהוציאה את האלבום הראשון שלה ממש לא לפני הרבה זמן, "רוק פסיכוגאגי", מוכיח שהחבר'ה האלה באמת מוכשרים וגוררים כל כינוי קלישאתי שאפשר להגיד על להקות כמו הפסוליה: "הזוי", "פסיכי" בלה בלה בלה. בכל מקרה, הלהקה מלבד העובדה שנראה שהם מאוד חייתיים ומתוגברים באנרגיות, הם מוזיקאים בלי שום ספק. הדר לוי, איש הלחנים והגיטרות, יכול לשטות בכם שיש לו את סולואי הרוק נ רול הכיפיים, אבל הוא פונה לטריטוריות יותר אפלות, אורי פלומן איש "סלאפ" מכובד ועם מלא מלא גרוב, כנ"ל גם על המתופף (רק בלי הסלאפ) אבירם דוד וכמובן, יהלי "מבושי" שרון, אחראי על שירה, מבט שרמנטי ומטורף במיוחד וסקסופון אלט. אז יש לנו פה אשכנתוזים תל אביביים מאוד לא שגרתיים. גיטריסט מאוד משונה למרות שנשמע כל כך טוב לאוזניים, חטיבת קצב מאוד דומיננטית וסולן שלא בטוח אם מדובר בהתנהגות טבעית או תדלוק מחומרים שונים, יש לו כריזמה ענקית ונפלאה. תוסיפו את ניר הורוביץ הג'ורג' מרטין שלהם, שלמעשה הביא את הרעיון הנפלא והמעוות הזה למציאות ואנחנו חבים את גאגיגינו גם לו.
כשאני שמעתי אותם פעם ראשונה בזכות רכז המוזיקה במרכז החזרות שאני פועל בו, הפרצוף שלי בערך היה ל-4 דקות כמו זה של שרון בקליפ לשיר הנפלא שאני מקווה מאוד שיהיה אייקוני בקרוב, "גאגי בום בום". באותו רגע, שמחתי לדעת שיש הרכב ישראלי חדש עם מילים בשפת הקודש שעושה דברים כאלה. לחבר'ה פה שקוראים, אני אולי אוכל לפתות אתכם עם מה שאפשר לחשוב כששומעים את החבר'ה האלה: אם זה רד הוט צ'ילי פפרז, פיית' נו מור, מיסטר באנגל, אינפקציה, גם זאפה חייב להיות חלק מזה. מעין רוק Fאנקי עם ראפ ויציאות מאוד משונות ובלתי צפויות, שאם כל החבר'ה שהוזכרו פה עושים לכם את זה, אתם בהחלט חייבים לבדוק את הרוק הפסיכוגאגי. מה זה גאגי? ובכן, לפני זמן רב מאוד (אתמול), התכנסו חברי הלהקה ובזמן אחד תמים בשירותים, חוו חיזיון אדיר, בו ייצרו את התגובה לדברי שרת התרבות, כשהם שרים על הסם הגדול והבדיוני, גאגי, על הכל תוכלו לשמוע על כך בשיר "גאגי בום בום". מאז אותו יום, חברי הלהקה שרים בטקסיות על אותו ויטמין G אדיר וגדול ומהולל למשך כמעט כל האלבום.
אבל עכשיו ברצינות, יש סיבה למה הפסוליה של דייזי, הם חבר'ה מאוד מוכשרים מלבד כל הרעש, ההומור והגאגי שנמצא בסביבה. כששומעים את זה, זה מאוד צ'ילי פפרז. זה Fאנק טוב ומקפיץ עם דיסטורשן וראפינג מאוד אנרגטי, אבל הפסוליה מכניסים כל מיני טוויסטים מפתיעים כמו רגעים מסוימים שבהם המלודיה נעלמת לא טונאליות, אם זה בסולואי הגיטרה של הדר (שהלחין את כל האלבום), או ברגעים אחרים כמו בשיר הנפלא "מצעד הגאווה" שבו זמרות הרקע שרות כאילו הקטע נלקח משנברג או וארז. זו הגדולה המוזיקלית של החבר'ה האלה, כמו המילים שלהם, הם מאוד קליטים וכיפיים, אבל כשהם רוצים, הם יכולים לבלבל ולהגיע למקומות ששום להקת Fאנק רוק הייתה מגיעה. מדי פעם, יהלי גם שולף לו סקסופון אלט עם קווים מלודיים חכמים ואפילו טיפה התחרעות פרי ג'אזית בכמה קטעים (מסתבר שזה נורמלי, להקות עם סולן מטורף שיש לו סקסופון). ובנוגע ליהלי עצמו, הבחור כריזמה מהלכת, הוא לא שר ברוב הזמן, וממש כמו מסורת האמריקאית, הוא מרפרפ הרבה. בסגנון, יהלי יותר קרוב לטירוף הכובש והבלתי מרוסן של מייק פאטון מאשר למאגניבות של אנתוני קידיס. כל זה יחד עם המוזיקה המשונה לא פחות מהטקסטים, וחטיבת קצב פלומן את דוד שמחזיקה את הכל בגרוב טוב.
אולי בעוד שנים יגדירו את זה כרוק פסיכוגאגי בארץ, שדבר כזה כל כך משונה אצלה. וככה גם המילים. המילים עמוסות בשיטלואודס של בדיחות סקסיסטיות, הומור שחור וגס, יכולות לדבר אל החובבים מהסוג הזה. הדר ויהלי כתבו ביחד את המילים לאלבום, ועשו את כל מה שאי אפשר לצפות לו. כל זה בתוספת ההילולה לויטמין G הנחשק על ידי חברי הלהקה. בין אם זו סאטירה לאקטואליה הישראלית או סתם בדיחה טובה, הטקסטים מחזיקים לא פחות מהמוזיקה. מלא מלא זמן, שלא הייתה קלילות שכזו. אני יכול לחשוב רק על להקת "מצבכפית" שהצליחה לעשות טקסטים נפלאים עם מלא הומור בריא. בעידן שהלהקות הישראליות עוסקות במחאה עם גם הומור מצוין ובריא ("ויתרתי") או מילים סטלניות במיוחד ("בוא לבר"), באים הפסוליה ומוסיפים עוד גוון לקרקס המטורף התל אביבי הזה.
לחשוב מה יקרה כשהלהקה הזו תגיע לפרסום ותבוא תגובה ממשרד התרבות... מאוד קשה שלא לצחוק מהטקסטים או לפחות להישאר עם לסת פתוחה מרוב שוק. אם זה הפתיח Fucked Up שלמעשה ממצה לגמרי את הרוח של הלהקה, או סאטירה לגבי מצבים שונים בארץ, כמו הטקסט המדהים של "מצעד הגאווה", בו יהלי מבין שכדי להשיג בחורות הוא צריך להיות מאוד ליברלי ועל מה שקורה בהמשך. או "מצביעים ביבי מדברים על גאגי" שבו החבר'ה שמים סוף לדיון הפוליטי הכל כך מתיש ומעיק, כשכל מה שמעניין את יהלי זה איך להשיג בחורות במסגרת הבחירות. "פריז" שאומר את האמת המרה לגבי העיר הכל כך מפורסמת וכמובן, שיר הזרעונים, השיעור הכי טוב בביולוגיה שילדים בכיתה ט' יכולים לקבל.
הקליפ הלא פחות פרובוקטיבי, של השיר הכנראה הכי מפורסם בשיתוף עם הסצנה התל אביבית
הפסוליה היא המענה הנפלא לאלה שמחפשים ריגוש ברוק הישראלי, עם הומור יוצא דופן, ומוזיקה קצבית וקליטה אבל גם מעניינת, החבר'ה האלה עונים לכל מה שקרה השנה בנוגע לתרבות והמצב באמנות הישראלית. נדרשו חודשים רבים עד יולי, שהסיר יבעבע עד שתצא הפסוליה שתגרום לחלק להתענג על התבשיל המגעיל והנורא ולחלק למות מרוב סירחון. מה שכן, מזמן לא היו פרובוקטוריים שכאלה בארץ. אפשר להגיד סופסוף! הקיץ המיוזע מקבל פסקול מגעיל ומגניב במיוחד. החבר'ה האלה הם גם תענוג לחובבי טריוויה (ובדיחות גסות כבר אמרתי כן?) שפתאום קולטים בכמה שירים ציטוטים מהתרבות הפופולרית אם אלה הביטלס, או משינה או שוטי הנבואה. הכל כלול. גם גידי גוב והערב האבוד. החבר'ה האלה יוצרים מין עולם קטן שמוקדש לגאגי, עם אלוהים שמדי פעם בא ומטיף, כשיש חזרה על חלק ממשפטים בשירים, מעין אלבום קונספט שכזה. טוב, הנה, יש אלבום ישראלי שמלא זמן לא שמענו כזה. אם לא אהבתם, אני ממש מצטער אבל הגעתם לאחת הלהקות המלוכלכות עם הומור וולגרי ושנוי במחלוקת. אבל אם כן אהבתם, תנו לגאגי לעשות את שלו, ממה שחברי הלהקה אומרים.
אלוהים יודע למה לקח לי כל כך הרבה זמן להיכנס אל העולם הצבעוני והשמח של הגרייטפול דד. אין לי מושג למה לקח לי כל כך הרבה זמן להצטרף לקומונה של ג'רי, פיל וכל החבר'ה. אבל deadhead אני רחוק מלהיות. הו הו ממש רחוק. וכל זה מסיבה אחת פשוטה: אני לא מכיר מספיק. אנא מכם deadheads נאמנים, עזרו לי להיכנס אל תוך הרייב הסיקסטיזי של אחת הלהקות הכי מזוהות של התקופה. אשמח לעוד הופעות אדירות של החבר'ה מלבד Live/Dead (רוב הסיכויים שאופצץ חסר רחמים כמו פסנתר בסרט מצויר באלפי הקלטות, בוטלגים רשמיים, שנים, ביצועים ואלתורים). היופי האדיר של הדד נכנס אליי אחרי שנכנסתי לכל הלהקות והאמנים שאליהם נכנסתי במשך השנים. הדד הם פשוט אורגניזם אחד פועל, כולם שומעים אחד את השני, מנגנים אחד עם השני. כמו יחידה מוצקה בלתי מנוצחת. מדובר באחת הלהקות הכי דמוקרטיות בהיסטוריה. אפשר לספור מלא הרכבים שמנגנים כמו יחידה אחת: פלויד המוקדמים, הקראוטרים, הדורס, סופט מאשין, הוקווינד, MC5, הסטוג'ס, והרכבים של חבר'ה כמו מינגוס, סאן רא, קולמן, מיילס (בעיקר באמצע הסבנטיז) וקולטריין. הדד הם חלק בלתי נפרד מהרשימה הנפלאה הזו. ובאמת, הם נשמעו כמו גרסת הרוק נ רול לרביעיה של ג'ון קולטריין ממש ככה. הנגינה המהודקת, הסולואים האדירים ממיתריו של גרסיה, ופשוט האווירה המיסטית בחלק מהקטעים.
אז כן, ידוע לי שהדד יצאו פצצה בהופעות, הבמה היא המגרש משחקים שלהם. שום ספק הטלתי. כלל וכלל לא. אבל אני עובר מהבורות שלי בנוגע לקטלוג הרחב מאוווד של הדד, אל וידוי שכנראה בשביל הdeadheads, סופי נידון כמו סופו של סטפנוס הקדוש כמו בשיר הידוע שלהם. אני אוהב את עבודת האולפן של הדד. נכון. שוב, לא הטלתי טיפל'ה של ספק בזה שבהופעות הם מנצחים, ושהאולפן שיש לו חוקים משלו, מרסן את הדד בקלות. אבל בחייאת. משני אלבומי האולפן ששמעתי (עוד לא הגעתי לכולם), אני באמת חושב שיש פה אסופה של שירים נפלאים שפשוט מקבלים ביטוי טוב יותר בהופעות. מן הסתם, זו התקופה הפסיכדלית, המסטולית, הקן קיזית שאליה התחלתי להתעמק. לא סתם, הלהקה הזו היא סמל מובהק לפסיכדליה הסיקסטיזית (מכת שוק לילד בן 12 כמוני שהתחיל לגלות מוזיקת רוק, וחשב מהאיורים והלוגואים שאולי מדובר בלהקת הבי מטאל).
אז שני האלבומים שאני אשמח ממש לדבר עליהם, הם הצמד חמד Anthem of the Sun ו-Aoxomoxa. כמו Kid A ו-Amnesiac או Spirit of Eden ו-Laughing Stock, מדובר בשני אלבומים עם אותה רוח, אותה גישה. מדבר אסיד צבעוני משונה וסוריאליסטי שבו סוגדים לשמש וסטפנוס הקדוש כאמור נסקל למוות. כמו מערבון האסיד המפורסם של חודורובסקי, אל טופו. מדובר במסע משונה ומוזר באדמה הרותחת, כשהמאזין עובר בין תחנות שונות ומשונות. ועדיין, אי אפשר להגיד שמדובר באותה חיה. האחד יותר משוגע ואקספרימנטלי, השני גם, אבל קצת יותר באדמה. לא מרחף לגמרי. יש לו את רגעי המסטוליות שלו, אבל הוא לא לגמרי מחוץ לפלנטה הזו. שני האלבומים האלה, גולת הכותרת של התקופה הפסיכדלית של הלהקה, לפני שהם יוצאים מהטריפ ונוחתים האדמת הבלוז/קאנטרי השורשית, הם אחלה תיעוד של להקה שפשוט הייתה חזקה בהופעות, אבל עשתה דברים באולפן שלא יכלה לעשות בהופעה. גבולות לא היו בבמה, אבל באולפן הדד יכלו להתפרע עם כל הטכנולוגיה החדישה באותה תקופה. ואפשר לשמוע את זה טוב מאוד.
אז היסטוריה קצרה בפסקה אחת (בתקווה). הדד שהוקמו ב-1965, תחת השם Warlocks, אבל שינו אותו מהר מאוד כשהתברר שהייתה עוד להקה בשם הזה (שגם הם שינו את השם לוולווט אנדרגראונד). חברי הלהקה: ג'רי גרסיה - האיש והגיטרה לפני הזקן המיתולוגי, ביל קרויצמן על התופים, רון "פיגפן" מק'קרנן על הקלידים, בוב וויר רית'ם גיטר, ופיל לש. הבסיסט. החבר'ה התכנסו להקליט את האלבום הראשון שלהם, אחרי צבירת ניסיון אצל ה"מרי פרנקסטרס". חבורה של היפים שצרכו LSD כמו מים והושפעו מאוד מקיזי. וככה הוצג לעולם הצליל הנפלא והייחודי שעוד נגיע אליו של הגרייטפול דד. אבל זמן קצר אחרי האלבום הראשון, בספטמבר 1967, הלהקה התרחבה והפכה מלהקה למעין קומונת היפים ענקית. זה התחיל עם צירופו של מיקי הארט, ניו יורקר שהתמחה בכלי הקשה, וככה קרויצמן חלק את תפקידו עם הארט. החמישייה התרחבה לשישייה, שהתרחבה אחרי זה לשביעייה, עם צירופו של טום קונסטנטן על פסנתר. וככה, פיגמן חלק את תפקידו עם קונסטיינטן. אז הנה יש לנו פה חתיכת הרכב: גרסיה, לש, וויר, פיגמן, קרויצמן, הארט וקונסטנטן.
בעצם אתם יודעים מה? אני חושב שג'רי יסביר את זה טוב יותר, בתוספת אנימציה מדהימה.
ההרכב היה סופר ייחודי בזמנו. ועד היום באמת, ממה שאני רואה - קשה לשחזר את הצליל של הדד. הצליל המיוחד של גרייטפול נובע משילוב מדהים של יין ויאנג. אדמה ושמיים. כשלרגע אחד נשמע שהם על הקרקע ומנגנים מוזיקה שורשית אמריקאית, הם עפים ישר באמצעות הLSD ולוקחים אותנו למקומות אחרים. רוב הדבר הזה הוא בזכות מר לש. שהוא בעיניי החבר הכי מעניין בלהקה. לש היה תלמיד של האוונגרדיסט הגדול, לוצ'אנו בריו, ובין היתר, בין חבריו ללימודים היו סטיב רייך. ומסתבר שבסיקסטיז זה היה פופולרי - לש כמו רבים מתקופתו, הגיע מרקע של פרי ג'אז וקלאסי מודרני, אבל הוא לא רצה לעשות עוד איזה אלתור קקפוני ומטורף או איזו יצירה דיסוננסית כמו שעשו לפניו כבר שנים. לש רצה לקחת את ההשפעות האלה לתוך המוזיקה של הדד. מה שהביא להם את הריחוף והאקספרימנטליות הבלתי מתפשרת, שרק גורמים לי לרצות יותר לגלות אותם. וזה לא היה רק לש. קונסטנטן היה חבר של פיל, וגם הוא בא מרקע דומה, ככה שעם הצירוף שלו, הוא הפך את האולפן למעבדת ניסויים מטורפת, עם טכניקות ג'ון קייג'יות.
ופה אנחנו למעשה נכנסים לאלבום הראשון מהשניים האלה, Anthem of the Sun. בקלות, הופך אצלי לאלבום האהוב עליי של החבר'ה האלה. כאן, הם באמת הרשו לעצמם ללכת על החופש האמנותי עד הסוף. אז יש פה הרכב שנשמע כמו יחידה אחת מושלמת, יש שניים שבאו מרקע של אוונגרד חסר גבולות. ויחד עם כל זה, עבודת אולפן ניסיונית ומגוון רחב של כלים בנוסף לגיטרה, בס, תופים, קלידים. פסנתר ממוכן כיאה לטכניקה הקייג'ית (הנחת חפצים אקראיים על הפסנתר ליצירת סאונד שונה), גונג, פעמונים צינוריים, צ'מבלו, חצוצרה, אפילו קאזו וזו רק רשימה חלקית. עוד אחד מהדברים שהרכיבו את הקסם של ההמנון לשמש, היה בעובדה שהאולפן, אולי בפעם היחידה הפך להיות למעבדת ניסויים של החבר'ה. כמו שקרוייצמן אמר על גרסיה ולש שעבדו כמו "מדענים מטורפים" כשחתכו מסרטי הקלטות של אולפן ומהופעות וחיברו אותם יחד. באמת כמו שני מדענים מטורפים שמחברים בין רקמות שונות, או כמו שיטת הcut up של ויליאם בורוז, ככה הדד לקחו ויצרו מתוך האקראי, יצירה שלמה ומעניינת. אז איך אפשר להתלונן על זה, כשיש פה קטעים שנלקחו מהופעות?
5 הקטעים האלה הם פשוט מסע משונה של הליכה באדמה השורשית ומשם להיות משוגרים בלי הכנה לחלל. הפתיח That's It for the Other One, ה"להיט" בהופעות שבאמת היה נשמע יותר חי ומוטרף בהופעות, מקבל פה ביצוע לא פחות נפלא באולפן. החבר'ה פותחים את המוטיב המרכזי בלי עיכובים, ומשמה עוברים לאלתורים מוטרפים. הם רועשים, הם פועלים בסינרגיה. משלבים בין קומפוזיציה מובנית לבין אלתור חי וספונטני. כמו ג'אזיסטים. וזה רק נהיה מעניין יותר לקראת הסוף, כשהחבר'ה משוטטים במחוזות אפלים של מוזיקה קונקרטית. לא יודע מה אתכם, אבל דברים כאלה עושים לי את זה בהחלט. הדד היו נחושים לעשות את זה גם באולפן. למרות שבסוף זה מסתיים בעובדה שההופעות יותר טובות, הניסיון, המאמץ הם אלה שראויים להערכה. לקח להם כל כך הרבה זמן, עד כדי כך שהמפיק של האלבום הקודם, דיוויד הסינגר תלש שערות מאובר עבודה, שפשוט עזב באמצע כי לא יכל להבין את העובדה שהחבר'ה התקדמו הלאה. בזמן הזה, החבר'ה סיימו רק שליש מהאלבום. יש לאלבום הזה עוד שיאים שנשמעים פשוט מפוצצים לא פחות כמו Alligator שפשוט וואו. מרוק קצבי ומהודק, ישר לתוך עולם של כלי הקשה שלוקחים אותנו לטריטוריה אפריקאית. מה יש לא להיות מרוצים פה?
המנונה של השמש הקפיץ את הדד כמה רמות למעלה והקהל ההיפי התלהב. כדי להכות בברזל בעודו חם, החבר'ה ישר מיהרו להקליט עוד אלבום. הפעם, הצטרף הליריקן רוברט האנטר. שתרם מילים ל-Alligator וללהיט בהופעות Dark Star. עכשיו, זה נהיה קצת פחות מרחף. עדיין מרחף. אל תבינו לא נכון. אבל הפעם יש תחושה שקצת יותר באדמה. וזה מתבטא בורסטיליות של הקטעים שחלקם הלך לדברים אחרים חוץ מבלוז ואסיד. וככה עם מלא מלא כסף שהתבזבז עם הניסיון להבין איך לעזאזל משתמשים בקונסולת הקלטה של 16 ערוצים (אחד מהראשונים שהוקלט עם אחת כזו), יצא לו האלבום עם השם המאוד קצר Aoxomoxoa. אבל האמת, עם כל הריחוק מהטירוף שהיה באלבום הקודם, בחיי שהם עוד יותר התקדמו. מבחינת כתיבת שירים, הם לקחו עוד כמה צעדים קדימה. ובאמת, עם כל מיני אקספרימנטים קטנים, יש פה שירים נהדרים. St. Stephen שתקעתי לו רפרנס פעמיים, אמנם מנצח בביצוע של Live/Dead, אבל באמת, יש פה שיר נפלא שאמנם מוגבל מבחינת החופש ומרגיש כאילו החבר'ה ממהרים ולא לוקחים את הזמן כמו שהם רגילים, אבל עבודת הגיטרות, ההרמוניה הקולית, פשוט בית ספר. לא בלוז אמריקנה טיפוסי ולא ג'אם של מסטולים. זה פשוט עומד באמצע וזה נפלא.
כל הקטעים פה פשוט נהדרים אחד אחד. Dupree's Diamond Blues הקומי שהאנטר הבריק בטקסט, Rosemary הפולקי פסטורלי, Doin That Rag שגם הוא מבחינת כתיבת שיר קליט ונפלא הוא פשוט עושה את זה. Mountains of the Moon, פולק חלומי בתוספת צ'מבלו. הקטע המעניין ביותר באלבום הזה, What's Become of the Baby. אחד הניסויים הכי משונים וייחודיים. אני לא חושב שאיזושהי להקת רוק בתקופה הזו עד כמה שהלכה עד הסוף לא שמה באלבום שלה קטע שבו הגיטריסט שר במשך 8 דקות, כשהקול שלו עובר עיוות משונה וזה נשמע כמו הזיה מעורפלת. בכלל, אני זוכר מתי שמעתי אותו פעם ראשונה. אחרי חוסר שינה של כמה שעות כתוצאה מאופורית החופש הגדול, מצאתי את עצמי באמצע האלבום הדי מרחף הזה נרדם לאט לאט, כשאני מתעורר לצלילי הקול הטיפה מפחיד של גרסיה. הייתי בטוח שאולי שמעתי לרגע מואזין, ואכן גרסיה קורא באמצע הקטע: Allah where are you? כל זה מיד נרגע לצלילי Cosmic Charlie שנותן סיום יפה לאלבום נהדר ולמעשה גם לתחילת סופה של תקופה.
אחרי שני האלבומים האלה, הדד שהיו ידועים בהופעות הספונטניות שלהם, סופסוף חשפו לקהל שלא צפה ושמע על הבמה, את הקסם שלהם על הבמה עם Live/Dead. בקלות אחד מ-אלבומי ה-הופעה. אבל מיד אחרי, השינוי קרה. הסבנטיז הגיעו, ואיתם ההתפכחות מהחלום של ילדי הפרחים. לאט לאט, ה-LSD מוחלף בסמים אחרים. ולאט לאט, אנשים יורדים לאדמה אחרי שיטוטים בשערי ההזיה. חלקם עברו לעשות פרוג, חלקם מטאל, חלקם גלאם. הדד ננטעו עמוק בשורשים כשהפכו סופית ללהקת בלוז/קאנטרי ארצית. מה שגרם לקונסטנטן לעזוב, וככה למרבה הצער, לסיים את תקופת הפסיכדליה. זה היה נחוץ אמנם. כי אף אחד לא היה בקטע של קיץ האהבה אחרי שהסתיים. הדד הבינו שצריך להשתנות, ככה שהאסיד והמחוזות הפסיכדליים נמוגו לטובת גיטרות בלוז וצליל ארצי יותר. הדד לא חזרו על אותם דברים מאז, מה שמעניק לתקופה הזו מעמד יותר נדיר. התקופה הזו עמוסה בשיטלואדס של תיעודים בהופעות, ככה שיש מספיק ממה לשמוע. אבל שני אלבומי האולפן האלה באמת נהיו למשהו נדיר. זה לא היה החופש של ההופעות, אבל כן היה שם משהו מיוחד. בתקופת הבלוז זה כבר היה פשוט יותר.
שני האלבומים האלה חושפים את הפסיכדליה המיוחדת של הדד. אם פינק פלויד ננטעו באגדות ונאיביות בהנהגת סיד בארט, והדורס יצרו קרקס סוריאליסטי טריפי ואפל עם מוריסון שמקבל את התשומי, הרי הדד היו לקומונה משותפת, דמוקרטית לחלוטין, ללא אגו שיצרו את השילוב הנפלא הזה בין השורשים לחלל. בלוז, ג'אז, רוק, אוונגרד הכל נכנס לתוך התערובת הזו. וספק אם מישהו אי פעם יעשה עוד משהו כזה. אז כן, זה היה הניסיון שלי להוכיח את צדקתם של אלבומי האולפן בתקופה הפסיכדלית של הדד. אני מקווה שמי שהרים גבה אולי ייתן עוד צ'אנס, ומי שלא כנראה שבאמת יסקול, אבל איש איש בגרסיה-תו יחיה. דבר אחד מוסכם, הלהקה הזו שהסתובבה ברחבי ארה"ב ומיצתה את הקונספט של קרואק עם "בדרכים" בדרך הטובה ביותר יצאה מנצחת על הבמה. אבל באולפן, למרות שנשמעו שם מרוסנים, עדיין היה שם טיפה מהחופש. אחרי הכל, אם הדד לא היו משקיעים כל כך הרבה זמן בהבנת העבודה באולפן, לא הייתי טורח כל כך בלכתוב את הפוסט הזה ואולי משקיע בפוסט על הופעה או משהו. בחייאת, בואו פשוט נהנה משני העולמות ונפסיק לריב על מה יותר טוב?
Fun fact: קורטני לאב טענה שהיא אחת הילדות הקטנות שמצולמות בגב העטיפה של Aoxomoxoa. אבל קרויצמן שם קץ לשמועות כשהבהיר שמדובר בבת שלו.
בשבוע שעבר, 47 אלף צופים שאגו משמחה, התרגשו והודו לאחת הלהקות הכי מוערכות שהגיעו לנגן הופעה שמסיימת בטעם טוב את הטור שלהם. רדיוהד נתנו פה הופעה מרגשת, נפלאה, כל אלבום בדיסקוגרפיה קיבל את הספוט שלו, וכמעט כל מי שהיה, אמר כי מדובר בהופעה מדהימה, שמילים לא יכולות להבהיר חצי ממה שהיה שם למי שלא נכח. מסכים לגמרי שמדובר באחת ההופעות היפות ביותר שהיו פה, היה מדהים כל כך לראות כמה אהבה יש מהקהל וכמה אהבה יש ללהקה לנו, המעריצים. אבל אני לא אדבר על ההופעה הזו. זו הייתה הופעה מדהימה, אבל אני חייב להודות שהיה רגע אחד בפארק הירקון שהשאיר אותי ללא מילים. וזו הייתה הופעת החימום רגע לפני שהחמישייה המהוללת עלתה על הבמה, על כל חבריה. למה אני אומר את זה? כי כשציפיתי להתרגש ולהתלהב מהופעה של אחת הלהקות האהובות עליי, ששינו את התפיסה שלי לגבי מוזיקה, קיבלתי גם מופע מדהים, מלא אקסטזה, לא צפוי ובלתי סביר בעליל. ובעיקר, מלא מלא שמחה. מה שהפך להיות המופע הטוב ביותר שהעיניים שלי חזו בו והאוזניים שלי שמעו.
המופע הראשון היה של דודו טסה. נפלא, שילוב אדיר בין רוק למוזיקה השורשית מהמזרח שטסה התחנך בבית. אבל אז אחרי זה, הגיע המופע שהותיר בי WTF אחד גדול: וזה היה המופע של ההרכב החד פעמי, ג'ונון. מדובר פה בפרויקט של ישראלי אחד שבילה כל כך הרבה זמן בהודו, עד שהוא הפך לסטראוטיפ של ההיפי השלו שחזר מהודו. אבל אנשים, יש פה סיפור אחר לגמרי. שי בן צור עבר לחיות בהודו שנים רבות, אחרי שמצא מורה ללימוד מוזיקה הודית. ובמהלך השנים, התאהב בסגנון המוזיקלי של הזרם הסופי באיסלאם. בן צור כתב קוואלים, בהם הוא מכניס טקסטים בעברית, אורדו והינדי עם מסר סופר רוחני. הוא הוציא שני אלבומים, עד שב-2015, הגיטריסט האגדי של רדיוהד, ג'וני גרינווד, גילה את בן צור והתחיל להימשך לצליל הכל כך לא מערבי הזה, כשהשניים מנגנים יחד, עם הרכב מרשים של נגנים הודיים העונים לשם: רג'אסטן אקספרס. יחד נוצר ההרכב והאלבום החד פעמי, ג'ונון. ובהופעה, ההרכב היה נראה כמו הדבר הכי לא סביר בעולם.
15 הודים מנגנים על כלים שונים מהמזרח והמערב, ישראלי שנראה אחרי שהיה בהודו הרבה שנים מאז הטיול בצבא, ובריטי שנראה כמו אימו שמחליף בין כלים שונים. אבל, ההרכב הזה רק הוכיח כמה מוזיקה היא שפה בינלאומית. הכל היה שם. המוזיקה ההודית הרפטטיבית, הקצבית שהכניסה לאקסטזה וגרמה לי לנענע את הראש בריקוד שאנטי שכזה, לצד אולי כמו 100 ישראלים בשורות הראשונות בחום האדיר, הטקסטים היהודים של בן צור שהכניסו תחושה של בית לתוך כל זה, וכמובן, גרינווד שהביא את האירופאיות והאלקטרוניקה לתוך התערובת הזו. מלבד הגיטרה והבס, הבן אדם הביא את מחשב האפל שלו והכניס לשם ביטים וכל מיני ממתקים אלקטרוניים עתידניים יחד עם כל המוזיקה המסורתית. בו צור ניגן במעין דרון אקסטזי על הגיטרה וההודים מלאי שמחת חיים, מנגנים בריכוז גבוה את המוזיקה וחלקם שרו והגיעו לגבהים שגרמו לשערות הגוף לסמור.
שי בן צור
מיד אחרי ההופעה, יצאתי לשמוע את האלבום. ובחיי, כמה שהתפספס לנו ב-2015. היינו כל כך בהייפ מקנדריק עם To Pimp, שלא שמנו לב לאלבום הכל כך מיוחד הזה, שאחרי הטור הזה, יקבל יותר תשומת לב. אז Junun הוא לא רק ההרכב, אלא גם שם האלבום. אלבום כפול, שכמו שתיארתי, פשוטו כמשמעו, כולל מוזיקה הודית מסורתית עם טקסטים בעברית, עם טוויסט קטן אירופאי. מדובר באלבום מיוחד, שמפגיש בין תרבויות שונות (מי שהפיק היה גרינווד ומי שהקליט היה לא אחר מהמפיק האגדי והנאמן של רדיוהד, נייג'ל גודריץ'), ויוצר תערובת יפיפיה ומשונה שעד כמה שנשמעת לא סבירה, היא יוצרת ייחודיות שגם היום קשה לרשום מקרים דומים. בהודו כמו שסיפר לי המורה שלי לגיטרה, לא מעוניינים שם להנציח. בניגוד למערב שעושה הכל כדי להשאיר חותם: יצירות, אלבומים, קונצרטים, ציורים, סרטים, תיאוריות, שירים, ספרים. אבל לא במזרח הרחוק, שמתבסס על מינימליזם והסתפקות במועט. אולם, מאז הפרסום של ראווי שנקר, הודו נעשתה די מערבית. אבל הרוח נשארה. המערב חווה והרבה התלהבו. הביטלס היו הראשונים להכניס את המוזיקה ההודית למיינסטרים, מאז שנים רבות עברו והמוזיקה ההודית עברה גלגולים רבים במוזיקה המערבית.
ג'וני גרינווד
אבל פה, ב-2015, המוזיקה הזו מקבלת את הביטוי היפה ביותר מזה הרבה זמן, בתוספת הרוחניות היהודית והניסיוניות האירופאית. מדובר במוזיקה סופר קצבית, סופר קליטה, שמי שהיה באותה הופעת חימום, יוכל לזהות את הקטעים בלי בעיה. קטע הנושא מציג סולם פה דיאז שהחבר'ה נשארים עליו, והקצב משתנה לאחר זמן קצר, אל מין אקסטזה ריתמית שכזו, יחד עם מזמור קליט שלא יוצא מהראש. הקטע הזה מייצג את הרוח של האלבום הזה, אבל בין היתר, יש קטעים רבים ועולמות שונים בתוך האלבום הכפול הזה. אם זה "רוקד" שכולל מקצב דאנס פרמיטיבי שכזה כשבן צור והאקספרס מדברים בקצב, בחזרתיות מנטרה. בעיניי, הקטע היפה ביותר הוא Hu. שבע דקות של גן עדן מוזיקלי, שגם בו החבר'ה שרים מנטרה מסוימת, וזה חוזר על עצמו, שמימד הזמן נעלם לאטו.
אני לא אפרט ואספר על גבי פסקאות שלמות על הגדולה של האלבום. לשם זה, תצטרכו לשמוע את האלבום ולהיכנס לקסם. וגם למי שממש סקרן, לצפות בדוקו של הענק, פול תומס אנדרסון שתיעד את תהליך עשיית האלבום בהודו. מי שהיה באותו מופע חימום, יוכל להבין על מה דיברתי. חלק קצת מעלה ספק שהיה מדובר במשהו אדיר, החלק הצטרף ורקד בכיף. אני לא יודע מה לגבי כולם, אבל אני חוויתי משהו במהלך אותו מופע, ואם אחרי זה ישר קפצתי לשמוע את הפרויקט הזה, אז הוא עשה לי משהו. מים רבים עברו מתחת לגשר, מאז הביטלס השתמשו בסיטאר לראשונה בNorwegian Wood לפני 52 שנה ומאז, המערב נדלק על הצליל המסתורי והשלו של הודו. 52 שנה לאחר מכן, המזרח והמערב התאחדו ביחד בפרויקט חד פעמי יפיפה ומשונה שפשוט נשמע כל כך טהור.
והנה חלק מהמופע האגדי ההוא שצולם פה ע"י אחד מהחבר'ה שצפו, אייל לוי. אולי חלק ממה שתיארתי פה, יובהר למי שלא היה.
אז הנה. הגענו לסיום הסדרה המשונה של "נפילי יולי". מוזיקאים אדירים שאני הכי אוהב ומוקיר שהשפיעו ומשפיעים עליי בתקופות שונות בחיים. אבל הפעם, אנחנו עוזבים את המערב לגמרי. בעיכוב קל, עם הגילוי על העובדה כי קולטריין נפטר אתמול לפני כחמישים שנה. אז באופן ספונטני, הטרילוגיה הפכה לרביעייה. אז חווינו את הטריפ הסוריאליסטי של מוריסון, וחווינו את הטריפ היותר מסוכן ומקולקל של סיד בארט, אחרי זה עלינו השמימה עם קולטריין, אבל עכשיו, אני מחזיר אתכם חזרה לאדמה, וגם מוציא אתכם מהטריטוריה הזו של ארה"ב-בריטניה. אנחנו חוזרים לארץ, כדי לסגור את כל הסדרה הזו, עם אחד ה-דמויות בתרבות הישראלית, פיגורה אניגמטית, משונה, תמהונית, שגם היום עם ביוגרפיה שלמה שנכתבה עליו, נדמה שאנחנו עדיין לא מבינים אותו. ולא נדבר פה על דברים שמימיים, התרסקות נפשית או פולחנים. אנחנו נדבר על שיר שלמרות שנכתב לפני 30+ שנה, הוא מרגיש אקטואלי ולגמרי מתאים לתקופה הנוכחית. פתיחה פסאודו דרמטית בעוד 3, 2, 1:
אז היום, לפני 18 שנים, עזב בטרם עת, בעיניי (ולמרות שנראה שאני אומר את זה על כל אחד, אני לא) אחד הגאונים הגדולים שהילכו על פני אדמת הארץ. משורר שאמנם שר וניגן, אבל הכלי שבו היה וירטואוז, היה התמליל. השפה הייתה פשוט טבעית אצלו בפה. היה נראה שהבן אדם מכיר כל מילה אפשרית בעברית ואולי היום, יכל לשמש כחוברת הכנה מהלכת לפסיכומטרי. כנראה ניחשתם, הליצן המשתומם, נביא הזעם, טיפש חכם, מאיר אריאל. את מאיר גיליתי השנה, ובקלות נסחפתי לאמנות ולא פחות לאישיות האקסצנטרית והתימהונית שלו. הקטע שמאיר תמיד היה שם בחיים שלי, אם זה מההורים שלי, או בבית ספר. אבל אף פעם לא חשבתי שאחד הגיבורים הגדולים שלי, השפעה גדולה לא פחות מהאמריקאים/אירופאים האלה, יהיה קיבוצניק ממשמרות. למאיר נחשפתי למעשה השנה, והוא עיצב לי את רוב כיתה י"א. לא יודע למה, פשוט נשבתי בקסם. אבל זה לקח לאט לאט. הרבה הרבה מאוד זמן זה לקח, עד שלבסוף, שמעתי את כל הדיסקוגרפיה, קראתי כל המילים וקראתי את הביוגרפיה הנפלאה מאת נסים קלדרון את עודד זהבי.
וזה מרגיש טוב שעם כל העובדה שיש לך כל מיני גיבורים מתחומים שונים בעולם: ארה"ב, אנגליה, צרפת, גרמניה, רוסיה, אירלנד, זה כיף שיש איזשהו גיבור מהבית שבעיניי עומד בסטנדרטים של כל הגויs האלה. אז את מאיר הכרתי מהאלבום השלישי והנפלא שלו, "ירוקות". האלבום שמסיים את הטרילוגיה ששמות האלבומים שלה יצרו משפט שלם ("שירי חג ומועד ונופל", "וגלוי עיניים..." וכמובן "ירוקות"). זה אלבום שלקח שוב פעם: הרבה, הרבה, הרבה, הרבה מאוד זמן להתחבר אליו, להרגיש אותו ואז להבין אותו. היו שמה שירים שלמישהו כמוני שאהב מוזיקה פרועה וספונטנית, היה קשה להיכנס ישר. אבל כמו דילן שגם הוא הפך לאיידול שלי, הייתי צריך להתחיל מהמילים לא מהמוזיקה. המילים שלו היו כמו מוזיקה פרועה, כמו איזה ציור אבסטרקטי או תיאוריה מוטרפת בפיזיקה. עד היום, למרות שמאיר הפך לגיבור תרבות ישראלי לאחר מותו הסופר מיותר, עדיין אנשים מתקשים לעכל את מה שהוא כתב. מה לעזאזל הוא כותב על בן אדם שנופל מעץ אשכוליות אחד, על זונה שמשתינה ומחרבנת על כל הקהל או מזכרת למאוננים?
אבל זה היופי הגדול במאיר. לגאונים בדרך כלל נוהגים לייחס פרסונה של מכובדים, מנומסים מהתרבות ה"גבוהה". אבל למעשה, מדובר בבולשיט. גאונים יכולים להיות אנשים משונים ומטורפים עם השפה הכי פשוטה ו"ירודה". אם זה טיכו ברהה האסטרונום שידע לעשות חיים משוגעים מלבד התצפיות החשובות שלו בתקופה שלא היה טלסקופ, אם אלה יוצרים כמו ג'יימס ג'ויס, הנרי מילר, סמואל בקט או הביטניקים באמריקה שלא הזיז להם שהם כותבים בשפת סלנג פשוטה. כזה היה גם מאיר. אלה אנשים שגם אחרי אלף שנים, תוכל להבין ולהתחבר איתם. ופה אני נכנס לניסיון לנתח את היצירה האחרונה בסדרה הזו. אז כמו שאמרתי, היה קשה להיכנס ל"ירוקות" על ההתחלה, אבל היו שם כמה שירים שתפסו אותי מבחינה מוזיקלית או לירית. אם זה "מדרש יונתי", הארד רוק ישראלי מדהים שפשוט עושה לי את זה משתי הבחינות, "נשל הנחש" שמן הסתם כבר קיבל את מעמדו, אבל קיבל אצלי מעמד אחר מאשר השיר ששמעתי בקורס קיץ בשל"ח בכיתה ח'-ט'. וכמובן, היה שם את ה-קטע. שלו אקדיש את הפוסט הזה. 9 דקות משונות מאוד. מבחינה מוזיקלית לא היה שם משהו שומט לסת. אבל המילים. פאק. אני לא האמנתי שכתבו דברים כאלה בארץ. עד היום, הטקסט הזה נשאר יצירה נדירה בספרות הישראלית. כן אפשר לקרוא לזה ככה. וזהו "מה חדש במדע".
מדובר במסה ביקורתית שבוחנת את המדע המודרני וגם על המדע המדומה. אחד הטקסטים הכי קשים להבנה של מאיר, ובכללי אחד הטקסטים המשונים ביותר שנכתבו בארץ. בזמנו, התלהבתי ממש מהשיר שמישהו ממש מתייחס למדע כנושא בשיר שלו. לא משהו טיפוסי כאן. ואולי יש פה שבח לתחום. אחרי זה הבנתי, שמדובר בהפך טוטאלי. מאיר כמו קולטריין, היה מאמין גדול (ואני כבר מאמצע השנה, מתכנן פוסט על הדמיון ביניהם בקטע האמונה), ונראה שהוא משמיץ את המדע המודרני ואולי גם ביקורת על המדע המדומה. מאיר לוקח מספר תחומים כמו אקולוגיה, מתייחס לתורות שונות ומשמיץ אותן. אבל לא משמיץ לגמרי. הוא לא פוסל אותן. אבל מרגיש שיש משהו לא בסדר בכל ההטפה הזו למדע ולתיאוריות. עכשיו יהיה פה משהו חדש בבלוג, כי זה כבר נכנס לפילוסופיה. ולכן אנסה לתת זווית מבט אחרת לקטע עם דבריו של הפילוסוף הגדול קרל פופר בנוגע להשערות והפרכות.
עכשיו זה ממש נהיה אינטלקטואלי בגרוש. פופר אחד מגדולי הפילוסופים של המאה ה-20 שעסק בעיקר בפילוסופיה של המדע, פרסם את מאמרו "מדע: השערות והפרכות", אחד המסמכים שהיו מכת שוק באותה תקופה. הוא הגיע להרבה מאוד מסקנות במהלך הזה, אבל אם נדבר דוגרי מבלי להיכנס לזה עמוק מדי (למרות שזה תמיד רצוי ותוכלו לקרוא את המאמר כאן) - תיאוריה הינה מדעית אם ניתן להפריך אותה. זה הבוטום ליין של הדבר. כרגע לא ברור איך זה מתקשר לטקסט של מאיר. האמת גם אני לא מבין, אבל אנסה לחבר בין עולמות מדהימים ושונים: מוזיקה, פילוסופיה, מדע, ספרות. זה אולי הולך להיות הפוסט הכי ארוך/מסובך שכתבתי. אבל בשביל דברים כאלה שווה לכתוב בלוג. אז לחלק הראשון של הטקסט של מאיר:
על פי מדעי הטבע האדם כלול בטבע אם כלול האדם בטבע - כלולים כל מעשיו. יוצא שעל פי המדע טבעי הוא מעשה האדם אף פרי מעשה האדם טבעי הוא לכל פרטיו.
הכל טבעי! הכל אותו דבר! הכל חוקים וחומר, תהליך ומוצר האדם זה רק חי שפולט קו ישר קולט רעיון וכופל מספר.
אם כן מה הוא "מלאכותי"? "מלאכותי" להלכה זה כל דבר שנעשתה בו מלאכה אך אינו בניגוד ל"טבעי", כמקובל במילון, בתשבץ, או בדרך כלל...
אמנם לפעמים שומעים דיבור על חזרה אל הטבע ועל ניכור אך הטבע זה אנחנו, זאת יש לזכור, על פי המדע אין לאן לחזור...
אבל אם בכל זאת מרגישים הבדל בין צחוק מעושה וצחוק מתגלגל אז ברוך השם תודה לאל. קרל פופר
שום כלי נגינה, רק מאיר והקול שלו כשהוא פותח את ההרצאה הזו - פה אין יחס למדע הידוע והמוכר שמתבסס על דבריהם של אנשים במשך שנים ולא על דעתו עצמו של אריאל. אלא הטבע. מאיר מתייחס לטבע כשולט. הרי הטבע מעל האדם והוא הקובע - ומאיר כן אומר שלפי הטבע, האדם כלול בו. לאחר מכן, מאיר מציב את האדם במרכז. אם האדם נמצא בטבע, אז מן הסתם שמעשיו של האדם יהיו חלק מן הטבע ("כלולים כל מעשיו"). בשורות האחרונות של הבית הראשון, מאיר כנראה מתייחס היבט פילוסופי כשאומר כי על פי המדע טבעי הוא מעשה האדם. הכוונה ב"מדע" פה היא מדע הנפש וההתנהגות האנושית. על פי דברי אנשים, ההתנהגות האנושית היא חלק מטבע. אבל ידוע שלא מדובר בטבע הקובע, אלא טבע האדם שהוא קובע את "הטבעיות" שבהתנהגותו. זו הייתה למעשה הקדמה - בטבע האדם לחקות את הטבע עצמו.
ובמהלך כמה בתים, מאיר מביא דוגמאות בהן האדם מעתיק מן הטבע: יערת הדבש כפרחים מפלסטיק, מעונות אריות כמעונות עובדים. הבית החמישי לאחר מכן, מציג את הלגלוג של מאיר כלפי המדע. הוא אומר בדיוק את דבריהם של אנשי המדע, אבל שר את זה בציניות. הכל טבעי! האדם הוא חומר! הוא כופל! הוא חושב! מאיר מציג את זה כאמרת ברזל. אלה העובדות, אל תתווכחו. דווקא מדע, שידוע כתחום שיודע מקרים רבים של ניסוי ותעייה, הופך לתחום מסוגר שדבריו ברורים ואסור לשנותם. מזכיר קצת את מה שחושבים על דת בחלק מקבוצות שונות. פה אני מביא את הרפרנס לפופר שפה מאיר "עוזר" לפילוסוף ומראה כי זה מדובר במדע מדומה. אם אי אפשר להפריך, הרי זו אינה תיאוריה מדעית. אם אלה המתיימרים להיות מדענים מציגים את דבריהם כמדע, ולא ניתן להפריך בטענה ש"הכל טבעי", ובכן ליידיס אנד ג'נטלמן, לפי פופר, זהו אינו מדע!
השיר בנוי מבחינה מוזיקלית בצורה שמותאמת לטקסט. כפי שמאיר מסכם כמו שיסכם תמיד. במהלך החלקים של השיר, מאיר גולש למעין ניהיליזם אם אפשר לקרוא לזה ככה, כשהוא אומר נו אם לפחות מרגישים הבדל, ברוך השם. מאיר מצהיר על אמונה, ואחרי כל ההתקפות כלפי אנשי המדע המודרני, הוא משתמש בהיגיון אישי: כל עוד אתם מבינים ויודעים בכוחות עצמכם, אז תודה לאל. מאיר מציג את האל כמי שנתן לאדם את התבונה השכלית, אחרת הוא לא היה מסיים ב"ברוך השם, תודה לאל" את החלק. ואנחנו עוברים לחלק הבא.
ועוד על פי המדעים נוצרו העולם והחיים בשל נסיבות ותנאים שנתהוו מן הסתם. מן הסתם, מה זאת אומרת? שהתרחשו בשרשרת שלא מתחילה או נגמרת אקראית, מאז ומעולם...
סתם שוטטו להם כמה חוקים, כמה חוקי טבע חצי זרוקים, - איך הם הגיעו לכאן בכלל? - סתם שוטטו להם בחלל.
והנה עולה ממש לקראתם עוד קבוצת חוקי טבע, גם כן סתם, ואם כבר אז כבר התחברו הקבוצות והיו פיצוצים ושלל ניצוצות.
... כך סתם פגש חלבון את חלבון בחום היפה, באור הנכון ומהם יצא חלבון עם כשרון... והתכשיט כבר יודע לעשות חשבון! (סתם)
ואני מסתובב לי מלא כוונות, מלא תכניות, עתיר תרבויות, מלא חשיבות, שואף משמעות - ואומרים לי שכל זה מן הסתמיות...
קצת מעליב, מאוד מעציב, על סתם אני לא הייתי שם כל כך הרבה תקציב! ועוד עם סרח העודף, זוהמת השארית, נידופת קרינה עם אימת האחרית...
כן יש בעולם הזה סתם וסתם וסתם וסתם שהראש נסתם ונתקע במרקע של איזה מדען, אפס, ממלמל "אם ירצה השם" - ועוד סתם מתנצל...
אך כל עוד בעולם יש עיקר וטפל ויש עוד כוח להבחין בהבדל - אז ברוך השם תודה לאל.
פה הגענו לחלק שאולי ממצה את כל הקונספט של השיר, והוא ממונע מן המילה סתם. מאיר נותן פה חתיכת ביקורת עכשיו כשהוא שוב אומר את מה שנאמר במדע אבל מלגלגל בשימוש במילה "סתם". הוא לא מבין למה מתייחסים לשרשרת אירועים כמשהו אקראי שקרה ככה סתם. חוקי טבע, הסיבה למה דברים מתרחשים פשוט שוטטו להם בחלל הפתוח, וככה סתם התנגשו ויצרו את אותם חוקים שלא ניתן לערער עליהם. פה לא מדובר בתיאוריה שאפשר להגיד עליה לפי פופר שהיא אינה מדעית, אלא כחוקי הטבע עצמם. אי אפשר להפריך אותם - הם חוקים ברורים. אבל מה שמאיר הישראלי הממונע מרגש ומכוח המילה (עתיר תרבויות) לא מבין למה הכל פשוט נובע מסתם. זה הבית שגורם לתהות איך מאיר בדיוק הגיע לראות את המדע בצורה כזו כחוקים שלא מערערים עליהם.
המדע ממה שנראה פה לא ממונע מסיבה או תכלית. הוא פשוט קורא סתם, ולא מערערים על זה. שוב פעם, הצדקה לדבריו של פופר. מאיר לא מבין כלל למה הכל אקראי, ומציג מעין משל נונסנסי על איך חלבון וחלבון נפגשו סתם. ג'יזס אפילו לדאגלס אדמס, היו סיבות לדברים מוזרים שהתרחשו ב"מדריך לטרמפיסט לגלקסיה" הגאוני שלו. ושוב, למרות שהנושא גורם לו תחושה משונה והוא אינו מבין למה הכל פשוט סתם, מאיר חוזר להיגיון הבריא, זו מנטליות הכי הכי ישראלית: תשמע אם אתה יודע להבדיל בין עיקר לטפל, אז ברוך השם הכל טוב. נדמה כאילו מאיר פשוט מביע את הרעיון של "איש איש באמונתו יחיה" - אתם תאמינו לכל הסתם שלכם, כל עוד אנשים יודעים להבחין בהבדל, אז תודה לאל. אבל לא כאן הסתיים החלק. מיד אחרי ה"תודה לאל", מאיר מסיים את החלק השני באופן חריג, מביא טקסט ולחן בלתי קשורים בעליל ותוקע את זה פתאום מיד לאחר סיום החלק. עד מתי אהובתי ניגרת עוד ניגרת על סלע הלב מתי כבר תימס האבן תימס האבן ויפרוץ כאב... כאב...
את החלק הזה אני עד היום לא מבין. קטונתי. האם מאיר מקשר את הטקסט שנשמע כמו שיר כואב לאהובה לנושא של המדע המודרני? אם למישהו יש רעיון כלשהו, יתקבל בברכה. מדובר באניגמה משונה שחדרה לה ככה לתוך הרצאה כזו, כמו איך שג'טרו טאל תקעו סיפור (מדהים) על ארנב שאיבד את משקפיו בתוך אלבום קונספט שעוסק בחיים שאחרי המוות. אבל מיד ניגש לחלק האחרון.
אומרים גם שהמדעים עוד מעט קט והם מגיעים לפענוח סוד החיים וכל סודות היקום. אבל על קו האינסוף הם יעמלו לקלוף ולקלוף, בלי הרף לחצוב ולחשוף, והנקודה, היכן היא תקום?
כמה ספרות אחרי הפסיק, כמה שנות אור שופך עוד חלקיק, קרן תשלח, תפתח עדשה, ליד הניגלה - סתומה חדשה...
תאיץ במחשב, עודך מגשש וכל דבר ביד ממשש. אז עד איפה אתה יודע, עד היכן אתה מבין, עד לאן אתה רואה - ומשם אתה מאמין...
גם אם לא תודה, חסר ענווה תראה לאן תקעת את האהבה: מצמיד אלקטרודות, אפילו מזמין שתגלניות להרצות בוועידות למין!
האדם חץ שלוח אל לב החידה אשר משתוקקת להיוודע. ריבואות נקבים מנסים, מנסים, אבל רק דרך נקב אחד נכנסים...
והמדע הוא רק נקב אחד מרבים חותר וחופר ניצוצות ושבבים. אך כשלהוכיח איננו יכול - אז בכח הוא הולך את הרוח לכבול...
האמנם יצא האדם מן הקוף? מתי כבר ואיזה יצור הוא מעצמו ישלוף? דרך אגב, לא רואים כאן אדם שיתן כבוד כלשהו לאיזה קוף מזדקן...
אבל אם אתה עדיין מתפעל איך הולך על חבל איננו נופל - אז ברוך השם, תודה לאל, ברוך השם, תודה לאל.
מאיר מסכם את כל הסיפור באופן שמבינים טוב יותר את תפקידו של המדע בעולם, ומאיר סיכם את זה בצורה הכי טובה. מאיר לא מלגלג למדע בכללותו כמו שאמרתי קודם, אלא לאותם אנשי מדע. פה הוא מציג את אותם אנשים כסיבה להפיכתו של המדע כתורה שאסור לשנותה. זה כמובן עומד בניגוד למה שהמדע מייצג במקור. התחום אשר מתבסס על השערות ואישושים הופך למשהו קבוע שמעטים מערערים עליו. אבל למעשה, המדע הוא רק אמת אחת מיני רבות (והמדע הוא אמנם נקב אחד מרבים) שלמעשה מוביל את האדם להבנת מה שאדמס קרא לזה במדריך שלו - החיים, היקום וכל השאר. מאיר מראה כי המדע הוא לא אמת אחת ויחידה.
הוא תחום נפלא להבנת הדברים בסביבה, אבל ישנם עוד תחומים רבים שיכולים לספק לנו כלים. אותם מדענים ש"בכח הולכים את הרוח לכבול" יעשו כל דבר כדי להוכיח את צדקתם ויבטלו כל דבר שהוא לא בהכרח "מדעי" עם הסבר מוכח. להסבר הזה נעזרתי בפוסט הנהדר של אורן פרבר, מהבלוג "מדע ושאר רוח", שם פרבר מסכם ומשווה את הממסד המדעי כיום, לממסד הדתי בו המדע נלחם בעבר. המדע שנלחם נגד צרות אופקים, ונגד אמת אחת, הפך לאחד כזה. ככה מאיר השתמש בתורת האבולוציה של דרווין, ולמעשה מערער עליה כמו שהוא כותב: "האמנם יצר אדם מן הקוף? מתי כבר ואיזה יצור מעצמו ישלוף?". מאיר שואל: אם לפי האבולוציה, הכל מתפתח בהדרגתיות ואם אנחנו התפתחות של הקוף, למה עד היום לא התפתחנו למשהו אחר. אבל אף לא מערער את התאוריה שמחזיקה כבר מאות שנים. מדענים אוהבים לראות שהם צודקים.
פה מאיר למעשה סותר את פופר כיוון שהאחרון הסיק באחת ממסקנותיו כי תיאוריה מדעית טובה היא זו האוסרת על התרחשות דברים מסוימים. מאיר אומר כי לא יכול להיות שהאמת היא אחת ויחידה, ולמעשה מאיר "עובר" מהצד של פופר לצד של עוד אדם גאון שלמעשה סתר את דברי פופר, ההיסטוריון/פילוסוף - תומאס קון. קון שהיה היסטוריון ופילוסוף הושפע מאוד מפופר, והתעסק גם הוא בפילוסופיה של מדע. בשורה התחתונה, מה שהוא אמר: בני אדם עוסקים במחקר תקני בתוך פרדיגמה נתונה. וכדי לעשות את זה יותר הגיוני - פרדיגמה מדובר במערכת של דפוסים וחוקים מקובלים השולטים בתחומים מדעיים. ופה מאיר לצדו של קון בקטע הזה. כולם פועלים על פי פרדיגמות אבל לאף אחד אין את הביצים לערער על הפרדיגמות כמו שהיה בקרב אנשי מדע. זו כנראה ה-אמירה של כל ההרצאה הזו - המדע היום ממונע מפרדיגמות ולא פועל מתוך ערעור דברים אחרים כמו שהיה בעבר ובכך תוקע את התחום. בנוסף אין אמת אחת ויחידה, עלינו ללמוד מכמה שיותר מקורות, כי יהיה קשה יותר למצוא את ה-אמת אם מסתמכים רק על אמת אחת.
תומאס קון
ושוב ובפעם האחרונה, במה שנראה כאילו מאיר מרים ידיים לגבי המצב של המדע המודרני, וגולש לסיטואציה לא קשורה. העיקר שאתם מתפעלים מהדברים הפשוטים. אם אתם מתפעלים מאיך הולך על חבל דק נשאר ולא נופל ממנו, אז ברוך השם. וככה מאיר מסיים את אחת המסות המעניינות ביותר שנחשבו במקום הקטן הזה. מאיר היה ונשאר כבשה שחורה בקרב הכותבים בארץ. אולי מבחינת הנונסנס והכתיבה המאוד משונה הוא יכול להיות בשורה אחת עם דוד אבידן ויונה וולך, אבל מאיר היה החוט החסר בין נתן אלתרמן ובוב דילן, ולמרות שמוזיקאי גדול הוא לא היה, לחנים מדהימים היו לו, וטקסטים מעוררי השראה בהחלט היו לו. מקווה שבאיזשהו יום, כשיבואו מדענים אחרים, יתחילו לערער כמו שעשו בימים שמדענים היו מכונות משומנות של תיאוריות והשערות. עד אז, זה היה הניסיון הקלוקל שלי לנתח את אחד הטקסטים הקשים ביותר שנכתבו בשפה העברית. אני מקווה שאהבתם. עד אז תודה למאיר, יהי זכרו ברוך ותודה לכם קוראים מדהימים! עכשיו סיימתי פה את הרביעייה. עכשיו די להתעסק במתים. זה מטריד כל העסק הזה. נתמקד ברדיוהד לא? אבל מי שמעוניין, יוכל לבוא היום לקיבוץ משמרות לערב לזכר מורשתו של אריאל כמו בכל יום שנה למותו.
הנה מגיעה לה עוד שנה שבה וודי אלן מוציא סרט חדש המבקרים והמעריצים נחלקים לשתי מחנות: אוהבים ושונאים. "גלגל ענק" כבר מלא באינספור ביקורות ונראה שהבמאי האגדי ממשיך לשגשג על אף ההזדקנות, ההאשמות והמבקרים הלא כל כך אמפתיים. מה לי יש להגיד לגבי זה? לא הרבה. פייר, ממה שראיתי, אני לא משתגע בכלל מהסרטים שלו שבאו אחרי "אנני". זוכר שצפיתי ב"מנהטן" ופשוט רוב הזמן לא הייתה לי את ההתלהבות. זה הרגיש שוודי קצת החזיק מעצמו יותר מדי שם. אולי אני לא מת על סרטים מדכאים, אבל מהרגע שאלן חשב שהוא איזה אינגמר ברגמן, היה הרגע שאיבדתי אותו. נכון, היו סרטים נהדרים כמו "זליג". אבל רוב הזמן, אני לא מוצא את עצמי מתחבר לדברים האלה. ברור אני מהאלה שחושבים שוודי עשה את זה ביג טיים בסבנטיז. כמו שאמרתי, השילוב בין האינטלקטואליות הבכיינית ניו יורקרית של אלן להומור על כל סוגיו, יצר יצירות אמנות גדולות שכל מי ש"מאונן שכלית" כמו שאמר אלן ב"רומן שלי עם אנני", חייב לעצמו את הסרטים האלה.
טוב... וואו... הנה נחמד לחזור. מלא מלא זמן שבו הרגשתי שאני לא יכול לכתוב מסיבות שונות. אם לא היו לי רעיונות, או הרגשתי שאני לאט לאט מתחיל לאבד עניין. אז הנחתי לזה קצת. לאט לאט עם הזמן, הבנתי שמוזיקה היא חלק חיוני בעולם הזה ולא רק היא בזכות עצמה. יש לה תפקידים רבים כמו שידור רגשות ותחושות בנוגע לנושאים מסוימים. מה שהוביל אותי לשינוי שהולך לקחת את הבלוג למקום אחר לאו דווקא מוזיקלי. לא. אני לא מפסיק לכתוב על מוזיקה. חס וחס. אבל מה שכן, עניין הגיוון בנושאים ועיסוק בכל מיני שאלות היה אצלי בראש למשך זמן רב עד שהחלטתי להרים את הכפפה. אז הנה השלב החדש של The Song Remains the Same, אני מקווה שתאהבו, אני אוהב אתכם אנשים יקרים שקוראים את זה. ולכן, זה הולך להיות שונה לגמרי. שאלה שבאה אצלי מדי פעם והייתי מדבר עם חברים בנושא הולכת לקבל את הבמה בפוסט הזה, כשאתחיל עם הקדמה קישורית-מוזיקלית.
