משונה מאוד. אדם נערץ ואהוב שעד אז היית רגיל לראות בויקיפדיה "נולד ב-" ולפתע בום! יש תאריך לידה ותאריך פטירה. פתאום הבן אדם שדיבר בראיונות כבר איננו. אז דווקא הפעם אני מרגיש צורך להקדיש פוסט להולגר צוקאיי וגם לג'אקי ליבזייט. חטיבת הקצב הבלתי מעורערת של Can. יש מלא סיבות למה Can היא אחת מהלהקות האהובות עליי אי פעם. צוקאיי את ליבזייט הם אחת מהסיבות המרכזיות. מעולם לא שמעתי בלהקת רוק חטיבת קצב שנשמעת יותר כמו מוזיקת טראנס אלקטרונית מאשר רוק נ רול. ליבזייט היה מכונת תופים אנושית ועדיין עם מלא רגש ומקוריות. צוקאיי היה המוציא לפועל המרכזי של החזון שאירמין שמידט (קלידים) חלם עליו. צוקאיי, תלמיד לשעבר של שטוקהאוזן, הבין שהוא לא צריך ליצור עוד אלקטרוניקה, מוזיקה קונקרטית וקולז'ים של סאונד כמו מורו. צוקאיי הכניס את כל זה לתוך הרוק הסופר ייחודי של Can. וככה נוצר השילוב הנדיר והכל כך מיוחד בין רוק, ג'אז, קלאסי ואלקטרוני עם גישה חתרנית ומהפכנית וכל האוונגרד הזה. אבל אני חושב שעל הגדולה של Can דיברו וידברו עוד הרבה. גם הקדשתי כמה פעמים ללהקה הזו עם שני ה-אלבומים שלה, Ege Bamyasi והאלבום החמישי האהוב עליי בכל הזמנים, Tago Mago (משעמם כל כך שנוצר טופ 10).
אני הולך לדבר על שני החבר'ה שעזבו אותנו באותה שנה דרך הקריירה של צוקאיי. נכון שנדמה שהם כבר אמרו הכל ושמעולם לא היו אישית קרובים אלינו מאוד, זה עדיין מבאס שאגדות כאלה הלכו, בעיקר אחרי התכנית למיני איחוד של הלהקה השנה. עם מותו של צוקאיי, גיליתי פתאום לא שבמפתיע שלבן אדם יש דברים מעולים לא פחות תחת השם שלו. רק צוקאיי עבד עם כל מי שיכל לחשוב עליו ובעיקר אלה שהושפעו ממנו רבות במסגרת Can. המורה הושפע לא פחות מהתלמידים ואפשר לשמוע בשיתופי הפעולה שלו עם ג'ה וובל (PiL), דיוויד סאליבן, דה אדג' ועוד ועוד. האיש שחרג מעבר לקראוטרוק וידע להמציא את עצמו מחדש במסגרת סגנונות שונים ומשונים: הוא הספיק לעשות קלאסי מודרני כמו מורו ורבו קרלהיינץ, הוא עשה גם פוסט ואנרכו פאנק, וגם אמביינט טכנו. אז אני אדבר על שלושה אלבומים של צוקאיי שהראו שהבסיסט/מפיק של Can יכול לעשות דברים נפלאים בעצמו.
נקפוץ ממש אחורה לשנת 1968, קצת אחרי ש-Can הוקמו וגם אולפן ה-Inner Space שבו צוקאיי, ליבזייט, שמידט, מייקל קארולי ז"ל, מלקולם מוני ודאמו סוזוקי הקליטו את המאסטרפיסס. בזמן ההוא, צוקאיי נכנס לאולפן עם מפיק בשם רולף דמרס להקליט אלבום שכל כולו מוזיקת אוונגרד ניסיונית בהשפעת שטוקהאוזן, פייר שפר וכל החבר'ה. חייב להודות, על האלבום הזה רציתי לכתוב הרבה זמן ואני מניח שבטיימינג הנורא אני אדבר עליו. Canaxis 5 הוא אלבום עם שני קטעים ארוכים. דרונים מתמשכים על גבי הקלטות שונות וממתקים אלקטרונים. צוקאיי לפני שפתח בקריירה, יוצר פה משהו מעניין. הוא לא מקורי בגלל העובדה שהוא מושפע מהמלחינים האלקטרוניים המהפכנים, אבל זה ממש מעניין לשמוע איך לפני שיצא מהפכן עם משהו משלו עם Can, צוקאיי מתנסה בקולאז' של סאונד. ב-Boat Woman Song נשמעת הקלטה של נשים וייאטנמיות שרות. זה משונה אבל זה די מעניין. זה אלבום מומלץ לאלה שרוצים עוד אחרי Can ולמי שאוהב מוזיקה קונקרטית-אקספרימנטלית יו ניים איט. הנה האלבום פלוס שני קטעים שלא יצאו במקור על הדיסק.
Canaxis 5 היה ניסוי מעניין. אבל הוא רק היה התחלה של קריירה ארוכה מאוד רצופה באלבומים טובים וטובים פחות. עכשיו אחרי 11 שנים של נגינה על הבס עם Can, צוקאיי החליט לגשת לקדמת הבמה. הוא למד מלא מלא כלים וב-1979, כש-Can כבר למעשה די התפוגגו, יצא צוקאיי מנצח באלבום האולי באמת ראשון שלו, Movies. על התופים לא אחר מג'אקי ששוב פעם ממחיש למה הוא היה אחד המתופפים הכי מקוריים ומיוחדים במאה ה-20. רחוק שנות אור מפולחן הסולואים של בונהם ומשינויי המקצבים הסופר תכופים של קארל פאלמר או ביל ברופורד, ג'אקי אף פעם לא נשמע כל כך Fאנקי מבעבר וזה היה ברור שעד כמה שהחבר'ה ב-Can לא בדיוק היו שמחים לפגוש אחד את השני (ויש סיפורים על זה שליבזייט רדף אחרי צוקאיי עם גרזן......), זה פשוט טבעי שהשניים האלה ייצרו ביחד והם עשו את זה הרבה. ב-Movies, צוקאיי נשמע שהולגר יקירנו רצה לצאת מכל האימאג' של המוזיקה האוונגרדית המסתורית של Can.
כמו רבים שהושפעו ממנו והוא הושפע מהם, צוקאיי רצה גם הוא לעשות פופ משונה ומעוות. כמו בריאן אינו, ג'ון קייל ודיוויד סאליבן, צוקאיי רצה לעשות פופ אוונגרדי. קליט אבל משהו מוזר וגם עם הומור. חברים וחברות, כשצופים בראיונות עם האיש הזה, רואים שמדובר בבן אדם צנוע, לבבי ועם חוש הומור בריא. אם יש קטע שהופך את Movies למנצח, זה ה"להיט" Cool in the Pool. קטע Fאנקי הומוריסטי שעושה טוב. תחשבו לכם שאחרי שאתם שומעים דברים כמו Tago Mago, פתאום מגיע הדבר הזה. כמעט רגאיי אפילו ועדיין, הבן אדם תוקע שמה משום מקום קרן יער או איזה סימפולים שנותנים לכל זה את הביזאריות שצריך. ואיך אפשר שלא להיות מוקסם מהשירה של צוקאיי. הבן אדם התחבא מאחורה מספיק זמן. הוא לא זמר ענק וגם לא פסיכופת או נסיין כמו מוני או סוזוקי. המבטא הגרמני הכבד שלו מעלה חיוך על הפנים, איך אפשר שלא להיות מוקסם מזה?! אם זה לא עשה לכם את זה, אין לכם לב!
Cool in the Pool הוא ה-שיר. בעיניי, מהשיאים הגדולים בקריירה של צוקאיי שהוא הראה שהוא יכול להיות סופר קליט ולא רק אוונגרדי ומוזר. זה הוכיח עד כמה הבן אדם הזה מגוון בקריירה שלו. אמנים כאלה צריכים להיות הכי מוערכים. בין היתר יש גם את Oh Lord, Give Us More Money שהוא בעצם כל הרכב הגרעין של Can. הקטע השלישי Persian Love גם מדהים בגלל העובדה שצוקאיי האירופאי התנסה במוזיקה מזרחית. ממש ממש עם סימפולים של זמר מסלסל. הג'אם Hollywood Symphony סוגר בטעם טוב וגם שם יש כל מיני קטעים מצחיקים, אבל אין מה לעשות בקטעים הקצרים, צוקאיי יצא מלך. למי שרוצה לגלות מעבר ל-Can, צריך לשמוע מה יש פה. שנתיים אחרי, צוקאיי מקליט עוד אלבום, מה שהוא מחשיב כאחד האלבומים שהוא הכי גאה בהם עם עטיפה נפלאה בשם On the Way to the Peak of Normal.
באלבום הזה נמצא גם קוני פלאנק. ה-מפיק, אולי הג'ורג' מרטין של כל סצנת הקראוט. צוקאיי אמר שלעבוד איתו הייתה כמו התגלות. באלבום הזה, צוקאיי עבר מהארט פופ לתוך מחוזות של ג'אמים Fאנקיים אלקטרוניים. באלבום הזה, כולם מנגנים ברפטטיביות. זו לא המאגניבות של סליי סטון, לא הסקסיות של ג'יימס בראון, לא הפסיכדליה של ג'ורג' קלינטון, בטח לא הג'אמים המוטרפים של מיילס. זה Fאנק אחר. אירופאי. כמעט כמו הטוקינג הדס. ב-Ode to Perfume הפותח, החבר'ה מנגנים Fאנק איטי בתוספת הפקת הקולז'ים המשונים של צוקאיי. או Two Bass Shuffle ששם צוקאיי מנגן בס אחרת מלבד הפריטות ב-Can שהיינו מורגלים אליהן. זו חיה אחרת. ועם השנים, צוקאיי יצר חיות משונות עם ג'אקי או עם אחרים. זו לא הייתה המסתוריות האפלה שאפפה את Can בתחילת הסבנטיז זה מה שהביסטי בויז קראו לו Da Funky shit.
אחרי זה, צוקאיי מתקדם הלאה. וכמו שאמרתי, ממציא את עצמו מחדש, לא מביט לאחור, משתף פעולה עם משפיעים ומושפעים ממנו. אני מודה אני רחוק מלהכיר את כל העבודות של הבן אדם, אבל השלישייה הזו היא ייצוג נפלא ומעניין של צוקאיי בתקופות שונות, באבולוציה ממוזיקה ניסיונית ושילובה במסגרת קליטה יותר. אחרי זה, הוא יעשה עוד דברים שונים ומי שרוצה להמליץ מוזמן. אישית, Movies הוא הבייבי של צוקאיי יחד עם הדברים שעשה עם Can. הראה שהוא יכול לעשות הרבה מעבר לקראוטרוק שמצפים ממנו. אני די הופתעתי לשמוע ואני די בטוח שגם אתם תחשבו ככה. לטוב ולרע. זו הייתה התקדמות הלאה ואולי הגיע הזמן שעכשיו, יכירו את הדברים שיש פה מעבר למה שידוע. כי זה כיף להיות ניסיוני וכו'. אבל לצאת מהקומפורט זון שלך ולעשות משהו אחר, זה כבר בראבו אחד גדול.
בפוסט הזה, אני מקווה שגם מי שלא שמע, יחקור קצת את מה שלבסיסט המשופם היה להציע וגם מעין סגירת מעגל עם המתופף האגדי. Can כבר לא יתאחדו. זה בטוח. ומצוקאיי, מצער לשמוע שלא יהיו עוד דברים, בתקופה שבה הוא רצה ליצור דברים חדשים אחרי מותה של אשתו. להתראות לחטיבת הקצב הכי מהודקת והכי קצבית ששמעתי אי פעם. ספק שיישמעו אי פעם כמוהם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה