סה"כ צפיות בדף

יום חמישי, 22 במרץ 2018

Hits by Varèse

תוצאת תמונה עבור ‪Edgard Varèse : The Complete Works‬‏
הפוסט הזה הוא מיוחד, הוא דיוקן לחלק גדול ועצום בDNA המוזיקלי שלי. מדובר בהשפעה גדולה שלא יודע איך הייתי מעביר את כיתה י' בלעדיה. לא מתפלצף, לא מתיימר, שום בולשיט. האוסף הזה, הוא פשוט השראה בלתי נגמרת. גם אחרי 20 שנה, אני עדיין לא אקלוט מה הולך שם לגמרי. כי זה מפתיע, זה בועט וזה עדיין חדשני לזמנו. ועכשיו הגיע הזמן לפתוח את זה כדי שנבין במה מדובר:
אדגר וארז (1883-1965) הוא המלחין הכי אנדרייטד של המאה ה-20.
בואו נודה בזה, זה נכון. בעוד גאונים נהדרים כמו סטרווינסקי, שנברג, מסיין, ליגטי, שטוקהאוזן וגם כאלה שבאו אחרי כמו גלאס ורייך זוכים להערכה מצד הממסד הקלאסי וכן גם מצעירים ברחבי העולם שלוקחים את ההשפעות האלה ליצירות שלהם. וארז לעומת זאת, בלי הרבה מידע עליו בספרי מוזיקולוגיה נשאר איזה מין מלחין הארדקור שמאוד משפיע, אבל לא - מדברים - עליו - מספיק. רוב הזמן הוא מקבל את הקרדיט בגלל שהוא היה האיידול של הגדול מכולם, פרנק זאפה. ופייר, אני מודה. גם אני מאלה שנדלקו על זאפה וישר הלכו לבדוק את וארז. ואני חושב שהרגשתי אולי את מה שזאפה סיפר שהרגיש. הרגשתי שמשהו חדש נפל עליי. היצירה המודרניסטית שפתחה אותי הייתה Stimmung של שטוקהאוזן, אבל עדיין הדרך עוד נמשכה. ידוע כמה אני משוגע על סטרווינסקי ופולחן האביב שלו, אבל בשמיעה ראשונה, לא הייתי ממוקד. ברגע ששמעתי את וארז, הרגשתי מהפכה בתוך תוכי. משהו חדש ומאוד מוזר, כל כך אכזרי, כל כך מפחיד, כל כך משונה, שאתה לא יודע איך לעכל את זה, אבל זה טוב.

תוצאת תמונה עבור ‪Edgard Varèse : The Complete Works‬‏

אוי אלוהים זה פשוט היה לגלות טריטוריה חדשה. לא יודע איך להסביר את זה תיאורטית. אבל זה עשה לי את זה. זה הרגיש כמו יצירות קוביסטיות מפורקות, פואמות דאדא ביזאריות, מניפסטים וציורים פוטוריסטים דינמיים ומהפכניים, המצאות שאפתניות-ניסיוניות בפיזיקה, זוועות מלחמת עולם שנייה, מסתורין סוריאליסטי ששמור באונות המוח, סרטי אנימציה אקספרימנטליים, כל אלה מתאחדים ביחד לתוך איזו מעין סערת רגשות מעורבבים ביצירות של וארז. בפודקאסט הנהדר, מטאל וחיות אחרות בו שוחחתי עם האיש מאחורי הבלוג, דניס בוריקין על מוזיקה כבדה, סיפר דניס שוארז נשמע לו כמו סופת רעמים חזקה. עד אז לא חשבתי על זה ככה. וואו, כמה שזה נכון כל כך.

תוצאת תמונה עבור ‪Edgard Varèse‬‏

כמה טירוף. אלוהים, זה היה הפסקול שלי בכיתה י', כמו שסיפרתי הרבה בבלוג, זו הייתה השנה בה קרה ה"מפץ הגדול" שלי וכל דבר בא לי לידיים: פרי ג'אז, פאנק, היפ הופ, מוזיקה מזרחית, מוזיקה אלקטרונית, והאהבה למוזיקה קלאסית של המאה ה-20 הגיעה לשיאה. זו ממש לא מוזיקה "קלאסית" במובן העמוק. זו מוזיקה אוונגרדית, חדשנית, מבולגנת ומאורגנת בו זמנית, מה שוארז קרא לו "צליל מאורגן". צלילים כישויות המסתובבות ביקום שמסודרות באופן מסוים. שיאללה, לא יכולתי לשמוע את זה בפול ווליום בגלל הסירנות ביצירה שלו. בסוף 2015-תחילת 2016 זה היה הפסקול שלי: פולחן האביב, פיירו הסהרורי של שנברג והיצירות של וארז. נשמע כמו ילד צפונבון מניאק, אבל זה מה ששמעתי בביתי בשיכון. בעבודות למגמת גרפיקה, ציירתי לשמע היצירות האלו, לחבריי ללהקה השמעתי את זה, לחברים מהבית ספר השמעתי את זה, אין לי מושג איך הם עדיין מדברים איתי.

ולמה אני מספר את זה? כדי ככה לתת במה לאחד האלבומים שכל הזמן משפיעים עליי. אני חוזר אליו כל כמה זמן כמו מצייה (אם כבר פסח) כדי להשתגע מזה שוב. אז ככה. במשך תקופה, כפי שאפשר להבין מדבריו של זאפה, זה היה מסע צלב להשיג אלבום של וארז. עם הזמן, התחילו להופיע הקלטות בביצועים של תזמורות שונות ובניצוחם של גדולים כמו פייר בולז, עד שסופסוף קיבל המלחין הגאון את הספוטלייט שהיה צריך להיות לפני הרבה זמן. בניינטיז, ארגן המלחין צ'ן ון לצ'ונג, תלמידו של וארז ומנהל עזבונו את המחווה הגדולה ביותר שנעשתה למלחין מאז הקונצרט שארגן זאפה עשור לפני כן. ון לצ'ונג ארגן שתי תזמורות. אחת היא שם דבר בביצוע מוזיקה אוונגרדית-מודרנית: אנסמבל ASKO ותזמורת הקונצרטחבאו בניצוחו של ריקרדו שאיי. ב-1998, בשנתו הראשונה של שאיי כמנהל הקונצרטחבאו, הוקלטו כל יצירותיו הגמורות של המלחין המנוח. וגם, ון לצ'ונג הפתיע גם את המאזינים (אם יש) כשישנן גם הקלטות של טיוטות של יצירות של וארז שמעולם לא הושלמו, כשון לצ'ונג לוקח על עצמו את משימת ההשלמה.

תוצאת תמונה עבור ‪varese wen chong‬‏

תלמיד ומורו

עם סיום ההקלטות, יצא האלבום The Complete Works שכשמו כן הוא מאגד את כל יצירותיו של אדגר וארז. מהראשונות עד לאלה שנכתבו בארה"ב, מהיצירות התזמורתיות ועד לאלה שעשו מהפכה והביאו לוארז את התואר "אבי המוזיקה האלקטרונית". וזה בטח גורם לכם לתהות, למה לעזאזל למלחין כל כך פורה חדשן ואוונגרדיסט עד הסוף כמו וארז יש רק 10 יצירות בכל הרפרטואר שלו? טוב, התשובה נמצאת בשאלה. וארז היה כל כך חדשן, פוטוריסט ברוחו שכל יצירותיו שהולחנו לפני הגעתו של וארז לארה"ב, הושמדה ע"י המלחין. ככה שנשארו רק מהלך המחשבה של וארז את המודרני, הבועט, הפוטוריסטי, המדעי. בזמן האחרון, אני קולט יותר ויותר את האידאולוגיה של המלחין, גם הוא באיזשהו מובן, פוטוריסט בכל רמ"ח איבריו (והוא כן היה מודע למה שהלך שם באיטליה) ובדבריו: "המלחין בן זמננו מסרב למות!". כמה שהמשפט הזה הכרחי בכל תחום בחיים, כמה שזה משקף את וארז. המלחין, הוא איזה מין טסלה מוזיקלי שכזה. כמו המדען, עלה לארה"ב, ארץ האפשרויות והחלומות ושניהם, חושבים קדימה, במה שנראה בגדר מדע בדיוני אפל ובלתי אפשרי, הם הופכים יבשות, לא מובנים ע"י דורם ועושים הכל על מנת להוציא את החזון לפועל.

תוצאת תמונה עבור ‪luigi russolo‬‏

תוצאת תמונה עבור ‪Edgard Varèse‬‏

טסלה מת כשרבים מרעיונותיו הגדולים לא זכו להכרה כשאפילו הוא לא מקבל עליהם קרדיט (עד שהתברר כי הוא האיש), וארז מת עם מספר פרויקטים לא גמורים, כשעד היום, הוא לא זוכה למספיק הכרה למרות מעריצים מפורסמים כמו צ'ארלי פארקר, זאפה, לנון ומקרטני, רולנד קירק וג'ון זורן. חלק מהפרויקטים הלא גמורים הושלמו כאמור ע"י ון לצ'ונג תלמידו. ואחד מהם הוא הפתיח, Tuning Up. חבר'ס תאמינו לי, מוזיקה קלאסית לתזמורת מעולם לא הרחיקה גבולות כל כך כמו שוארז עשה את זה. אמנם זה פרויקט שלא הסתיים מעולם, אלה אחד הקבצים היפים והמרתקים ביותר של "צליל מאורגן" שוארז תמיד היטיב לתאר. הכאוס החופשי שמסודר ומאורגן בו זמנית מתבהר פה בחמש דקות קילריות לא פחות ולא יותר. מה שהתחיל בבקשה לוארז ליצור איזו מעין פרודיה/בדיחה לכיוון הכלים של התזמורת, נלקח ברצינות ע"י המלחין והפך לקטע מדהים ועוצמתי שזה מפחיד.



כשהייתי ילד, תמיד חשבתי שכיוון התזמורת יכל להיות יצירה לכל דבר, ואני חשבתי שיום אחד אני אעשה משהו כזה. אלוהים כמה הופתעתי, שמלחין צרפתי שחי באמריקה, עשה את הדבר הזה לפני. ואלוהים זה נעשה כל כך טוב. בתו לה מאוד חזק ועוצמתי, התזמורת מתפרעת באותה מידה שהיא מבצעת את התפקידים שלה. היצירה תופסת אותנו חזקת, מרפה, שוב תופסת אותנו בחוזקה, אנחנו לא מוכנים בכלל שמה שעומד לקרות. זה איזה מין תחושת Full Metal Jacketית כזו שאתה לא יודע מאיפה תבוא הירייה הבאה. השימוש בכלי הקשה נוכח כאן מאוד, ולמרות שלא מדובר ביצירה שנכתבה ע"י וארז בשלמותה, מדובר באחד הקטעים הכי גדולים באוסף הזה. עזבו גאוני, עזבו מהפכני, זה מפתיע ומעניין. וכך גם היצירה הבאה, שכבר כתבתי עליה פעם (לא בדיוק מרוצה הרבה מאיך שזה כתוב בדיעבד), אולי הידועה ביותר, Ameriques.



תוצאת תמונה עבור ‪Edgard Varèse igor stravinsky‬‏

היצירה שנכתבה בעקבות הגעתו של וארז לניו יורק, היא מעין מחווה לרעשים של התפוח הגדול, עם סירנות המשטרה, הסאבוויי, להקות הביג בנד שהיו שם והרבה הרבה מאוד (אולי יותר מדי) השפעה מפולחן האביב. קרשנדואים מתגברים, אקורדים דיסוננטיים, סירנה מפתיעה וכלי הקשה משונים שמפיקים רעשים שקשה היה להאמין בזמנו שאפשר היה ליצור. אין הרבה לפרט על היצירה הזו מלבד העובדה שהיא פשוט מאסטרפיס של הלחנה ופריצת דרך גדולה. ואז מגיעה "פואמה אלקטרונית" עוד יצירה מהפכנית משנה עולמות ומכתיבה שינויים. היצירה הזו, מוזיקה קונקרטית שנוצרה לביתן פיליפס שתוכנן ע"י לה קורבוזיה ויאניס קסנאקיס, הושמעה ב-400 רמקולים שפוזרו בפנים ואתם יכולים לתאר לעצמכם איזו חווית מולטימדיה זו הייתה. רעשים מהיומיום מתארגנים ויוצרים קומפוזיציה משונה, מפחידה, מסקרנת, יש בה הגיון עד כמה שהיא נשמעת שרירותית. מה לא הייתי נותן כדי לחוות את החוויה שחוו האנשים בבריסל אז ב-1958 מפעמון כנסיה אימתני ומפחיד אל מה שנשמע כמו אפילו (לאוזניי) כמו מכונת פקס, מקהלה אופראית אפלה שמבליחה ושאר ירקות.



רק משלושת היצירות האלה ומבינים למה הרבה קלסיקאים מלומדים ישר בורחים מהמקום כששמו של וארז מוזכר. וארז בועט במורשת הקלאסית האהובה, עד כמה שהושפע ממנה. הוא יוצר דברים חדשים, שילובים שלא נשמעו. כמו לדוגמה, Nocturnal שמבוצע ע"י מיתרי הקול המופלאים של שרה לאונרד שמגלמת מעין מלאך קטן המאוים ע"י מקהלת הגברים של הפילהרמונית של פראג שמייצגים בקול הבס האימתני שלהם, איזה מין גורם מאיים, חזק ומפחיד, כמו העומדים לצאת למלחמה. וארז לפני הרבה מאוד מוזיקאים אהובים, משתמש בקול האנושי כמעין כלי נגינה. לא בדיוק "שירת הדיבור" של שנברג, אבל בו בזמן גם לא המנטרות של דאמו סוזוקי. עוד בעיטה מוחלטת עם הצגת הקול האנושי אחרת במסגרת יצירה אופראית. המהפכה לא מסתיימת, כשבדיסק השני אנחנו עדים לקראת הסוף, לשתי יצירות זכורות לטובה ברפרטואר של וארז.


תוצאת תמונה עבור ‪varese zappa‬‏

Ionisation תהליך בו המטען החשמלי של יון/אטום או מולקולה משתנה בעקבות שחרור של אלקטרון אחד או יותר. זהו איזה כאוס מאורגן בטבע כשמשהו אחד משתנה בהתאם לתנאים שנכפו עליו. ככה וארז מתרגם את התהליך הזה ליצירה ל13 מקישנים כשהוא יוצר מארגן את הכלים בצורה מסוימת באופן פרפקציוניסטי כשאתה פשוט מותקף ע"י מטען גרעין בעל אנרגיה חשמלית גדולה. זו היצירה שזאפה קרא עליה בביקורת שתיארה אותה כ"ערבוביה של כלי הקשה ורעשים לא נעימים" ובעקבות זאת, חיפש אחרי תקליט של וארז במשך שנה. זו היצירה שנתנה נופח לכלי ההקשה במאה ה-20 במערב, עוד לפני שסטיב רייך נסע לאפריקה והלחין את Drumming, זו היצירה שהראתה שמלחינים קלאסיים יכולים להיות אגרסיביים עד הסוף וליצור יצירות עם ביצים. זו היצירה שמייצגת הכי הרבה את החזון הפוטוריסטי שמהלל את היציאה למלחמה, המכונה, המדע והרעש. המדע, המוזיקה והאמנות כולם משתלבים יחד לתוך יצירה אגרסיבית ומשונה אבל בו זמנית מסודרת ומאורגנת בהקפדה. מתופפים, זה נאמבר מעניין בשבילכם.



מאז שזאפה מצא את התקליט ההוא, קיבל למתנת יום הולדת ה-15, שיחת חוץ יקרה עם המלחין שלא היה בביתו באותו זמן, אך ענה לטינאייג'ר הנלהב ממוהאבי מאוחר יותר וסיפר לו על יצירה חדשה שעבד עליה בזמנו - Deserts. אולי ה-אפוס הגדול של המלחין. שילוב בין תזמורת לבין סרט הקלטה כשלעזרתו של המלחין בהקלטת הניסוי האלקטרוני, מתגייס עוד חלוץ אלקטרוניקה, פייר שפר. שטוקהאוזן אמר בדוקו על וארז שלאחרון לא היה את הידע הטכני ביצירת צלילים חדשניים ועתידניים, אבל תשוקה לא הייתה חסרה בכלל. Deserts הוא בעיני כל מה שתיארתי בנוגע למה שאני חש מלשמוע את וארז בתחילת הפוסט. הפתיחה היא אחד הרגעים המוזיקליים היפים ביותר. כשחליל הצד מנגן תו סול אחד ברור פעמיים יחד עם פעמון.


ומשם והלאה, אי אפשר לדעת. וזה בדיוק מה שחוו בביצוע הראשון של היצירה שנוגנה בין מוצרט לצ'ייקובסקי. כמו הרבה סקנדלים במאה ה-20, גם וארז גרם למהומה כשהיצירה הזו נוגנה. אף אוהב באך בן 60 לא ציפה לשמוע בקונצרט יצירה עם עומק פילוסופי מלאת דיסוננסים וצלילים ורעשים יומיומיים. כל זה מתחבר לתוך מגנום אופוס של שיטוט במרחבי הצליל של וארז, במדבריות רחבות של אקורדים, תווים, רעשים. הנה חלק ראשון מניתוח מוקפד ומבורך שנעשה ע"י מלחין בשם סמואל אנדרייב, מי שידוע בתור אחד שניתח את יצירות של קפטן ביפהארט, הנה אנדרייב חוזר למקורות של זאפה את ביפהארט ומסביר כקליבר על היצירה לא רק ברקע התיאורטי.



מציע לכם לצפות קצת כדי להרגיש ולא רק להבין את מה שהולך פה. וככה עם כמעט 2 דקות אחרונות של שוק, אנחנו לא מבינים מה עבר בשעתיים האלה. זו הייתה התקפה אגרסיבית ולא יאומנת שרק ברגעים מסוימים מצאנו שקט. וברשותכם, אני רוצה להקדיש את הפסקאות האחרונות של הפוסט הזה לשני ביצועים לאותה יצירה שמאז ששמעתי אותם פעם ראשונה, אני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.

זה נשמע כמו תיאור פלצני ומחורבן, אבל אם עד כה איבדתי אתכם בנוגע לצלילים הדיסוננטיים של וארז, אני מקווה שתישארו לפחות לגן העדן הזה בצלילים - Un grand sommeil noir. יצירה שהולחנה ע"י וארז כשהיה סטודנט (כנראה התיעוד היחיד ליצירה של וארז לפני אמריקה) לטקסט של פול ורלן הגדול ופשוט - אין מילים. אם זו בגרסה התזמורתית שגורמת לך להרגיש כאילו הגעת לגן עדן, אבל לא כמו שחושבים עליו. אלא יותר כמו חוויה קוסמית כזו של שיטוט ביקום (כמעט קובריקי), במרחבי החלל האינסופיים, שפשוט לא נותר כלום מלבד להתרפק ולהתרגש.

אם עד כה דיברתי על מהפכות וחידושים, פה מדובר ברגש היפיפה והטהור ביותר שזוקק לתוך 4 דקות מסתוריות עם קולה היפיפה של מיריאל דלאנש. ככה מסתיים הדיסק הראשון, ביופי הטהור ביותר לדעתי שאי פעם נוצר ע"י אדם. כשאני שומע את כלי הנשיפה המתקרבים ומתגברים כמו סופת רעמים, אני מבין שאני במקום אחר. והדיסק השני, שמתחיל עם ביצוע הפסנתר, מציג פן אחר ליצירה. בודד יותר, ארצי יותר, מלנכולי הרבה יותר. ושם, אני עוד יותר מתמוגג, כששתי הגרסאות מתאחדות.... אני לא יכול לדבר יותר. מעולם לא תיארתי בכל כך אהבה יצירה כלשהי בבלוג הזה, אבל אני מפציר בכם. אם לא התחברתם בכלל לכל מה שנאמר פה, לפחות תשמעו את היצירה הזו. בשתי הגרסאות, כל אחת מהן היא עולם ומלואו. האחת טרגית, השנייה מלנכולית. הראשונה היא ריחוף והגעה אל מקומות נעלים, השנייה מסוגרת בתוך עצמה. זו הסיבה למה מוזיקה קיימת, זו הסיבה למה אמנות קיימת, זו הסיבה למה רגש קיים.






וזה רק חלק ממה שיש באוסף הנהדר הזה. וזה כל מה שהיה לי להגיד. עם אריזה יפה, שני דיסקים, עטיפה נהדרת שלקוחה מציור של לואיג'י רוסולו (פוטוריזם או לא?), אתם יכולים להגיד שיש לכם פה מוזיקה לכל החיים. אבל זו לא מוזיקה לשמוע עם שיעורי הבית. ריכוז מלא, פול הקשבה, לא בטוח אם תהיו בקטע, אבל אם נסחפתם, עשיתי את שלי. את הדיסק הזה יום יבוא ואשיג. העותק היחיד שהיה בדיסק סנטר,  נלקח ע"י חברי היקר ע' (אתה יודע טוב מאוד מי אתה) וסופסוף אוכל לחוות הכל. לקרוא את הליינר נוטס, להסתכל בעטיפה עוד יותר, הבנתי גם מאותו חבר יקר שיש גם איורים של וארז ככה שהחבילה משתלמת עוד יותר. כאמור, אין הרבה יצירות פה. אבל עזבו את הכמות, האיכות אנשים. האיכות. היום, אני פחות הבן 15-6 שהשתגע על מה שהלך בתזמורת ולא ידע שאפשר להלחין ככה, אבל היום שנתיים ככה אחרי, אולי קצת פחות עם הפרפרים בבטן לצערי, אני עדיין מתעמק בעניין. לא הרבה זכור לי בראש. זה פשוט נשאר שם אבסטרקטי, כאילו זה אזור שטיילתי בו הרבה, אבל אני לא זוכר משם הרבה עדיין. וכמה לא ברור, עדיין משפיע. זה הסיפור שלי על דיסוננסים בשיכון. חג שמח ילדים וילדות, תפחיתו בגלוטן, תודה שקראתם, תודה לוארז על הכל, ונתראה בפוסט הבא!
תוצאת תמונה עבור ‪Edgard Varèse‬‏

יום שישי, 16 במרץ 2018

3 שנים כבר מסורסרים

תמונה קשורה
בבלוג הזה, יש רגעים שאני יכול להצדיק לעצמי את הפוסטים שאני כותב, שרובם נכתבים ככה סתם בלי סיבה. אבל לזה יש.. אתמול, לפני 3 שנים, אני לא הייתי בדיוק מודע לזה בזמן אמת, הוציא קונג פו קני, קיי דוט, הלא הוא קנדריק לאמאר את אולי האלבום הטוב ביותר של העשור הנוכחי, To Pimp a Butterfly. יצירה אפית, חוצה יבשות וסגנונות, בעלת אמירה חברתית ואישית קשה, ששינתה את כל המשחק לראפר מקומפטון. אותי האמת, זה סופר מרגש. זה כבר מצדיק את העניין לקרוא ליצירה הזו כאלבום מופת. יצירת מופת. משהו נצחי שנשאר אחרי הרבה מאוד זמן. עד אז, קנדריק, למרות שהתעסק בנושאים קשים, הוא עדיין היה אהוב בקרב מעריצי ההיפ הופ ומלא להיטי מסיבות. מאז 2012 כשהוציא את Good Kid M.A.A.D. City, קנדריק שמר על פרופיל נמוך. וכמו איזה צ'ולנט טוב, הוא נתן לפרויקט הבא להתבשל לאט. 3 שנים. עובד וסמלי לעכשיו. בתקופה הזו, לאמאר הקליט סקיצות, כתב ורסים, יצא לטיול שורשים באפריקה, הביא כמה חבר'ה לסשנים: ת'אנדרקט, פליינג לוטוס, קמאסי וושינגטון, אפילו ג'ורג' קלינטון(!) ועוד ועוד הרבה מאוד ראפרים, מוזיקאים ומפיקים מוכשרים כדי לשייף את כל המניפסט הזה של ה79 דקות.

אלבומים גדולים בדרך כלל הם אלה שמגדירים דורות. אלה שעיצבו את התקופה שלהם והשפיעו על הדורות שאחריהם (ובמקרה שלנו, אפילו על אלה שלפניהם). ואני יכול להגיד ש-TPAB הוא אחד כזה. בסיקסטיז היה את סרג'נט פפר, בסבנטיז היה את Dark Side of the Moon, בניינטיז זה היה OK Computer. האלבום של קדנריק הוא המעצב של הדור שלי. בתקופה שחלקנו חשבנו שאין מוזיקה טובה היום, חטפנו סתירה מצלצלת לפנים ששינתה לנו את הפרספקטיבה. ז'אנרים הפסיקו להיות מוגדרים לגבולות. פתאום בא בחור בן 27 מקומפטון, עם סיפור קלאסי של ראפר שבא מגיהינום עלי אדמות, אחרי הרבה מאוד party tunes, ומשלב בתוך ההיפ הופ שלו את הFאנק של ג'יימס בראון והג'אז של מיילס דיוויס והרבי הנקוק. הרבה אמרו שהיפ הופ הוא סגנון "נחות", לא הרפתקני, רדוד. האלבום הזה הביא את כל אוהבי הג'אז, הפיוז'ן, אפילו רוקרים הקשיבו. זה הרגיש שמאות שנים של מוזיקה שחורה נוצרה כדי להגיע אל האלבום הזה. מוזיקת מחאה חיה, מרגשת, כנה במסגרות שונות השתלבו לתוך אחד.



אבל בואו רגע נעזוב את השבחים והסופרלטיבים כדי להסביר גם למי שלא חווה, או חושב עדיין על היפ הופ כשירים על יריות בניגס, זיונים ומסיבות. לאמאר, שהתגלה על ע"י ד"ר דרה, גם הוא פליט קומפטון. אז, חבר בהרכב המפורסם N.W.A. הסמל המובהק לגנגסטה ראפ. לאחר מכן, אחד המפיקים המוערכים ביותר בעולם ההיפ הופ וצייד כשרונות. קנדריק אחרי EPs תחת השם K Dot שזכו לתשומת לב, החליט לאמאר להיות כנה ולהשתמש בשם שלו. ב-2011 הוציא את האלבום הראשון שלו Section 80. ויחסית לאלבום בכורה, הוא עשה את זה יפה. עם ביטים ופלואים קליטים, הוא דיבר על הרבה מאוד על הלב שלו. והאלבום הזה שמעולם לא יצא בפורמט פיזי, הביא לתודעה שיש פה ראפר לא רע בכלל. שנה אחרי זה, הוא מוציא אלבום שכבר מיקם אותו על המפה. Good Kid M.A.A.D. City. פה, קנדריק חפר עוד יותר עמוק. מלבד להיטי מסיבות כמו Bitch Don't Kill My Vibe ו-Swimming Pools, לאמאר מתעסק במקום שלו בין חבריו, הוריו וכמובן השכונה שלו. מעין מקום צמיחה גיהינומי שתמיד חזר אליו - קומפטון. קנדריק שבניגוד לאימאג' של הראפר הקשוח, היה תלמיד אינטליגנט שקיבל ציונים טובים וייצג את האנטיתזה לחבריו שהלכו לקרבות יריות ומצאו סיבה לריב על כל דבר וגם להורים שלו שגם הם היו מעורבים בתקריות פה ושם.

תוצאת תמונה עבור ‪kendrick lamar 2015‬‏

האלבום הזה שסיפר על התחושה הזרה והמשונה של להיות ילד טוב במקום מטורף שכל פעם, מישהו מת שם באיזה קרב גנגסטרים כאמור, הפך אותו לראפר הרבה יותר מפורסם. בלי שום אימאג' של עישון וויד, קנדריק הופך לסטאר כשהוא מלווה את קניה ווסט בטור שלו ב-2012-13. עם הזמן, קנדריק מתחיל לשאול שאלות לגבי הפרסום. ההצלחה המפחידה, התעשייה המסרסרת, תחושת האשמה לגבי חברים מתים, הרצון לברוח כמה שיותר מהר מקומפטון, התמקדות בשורשיו כאפרו אמריקאי, הפחד מהתמסחרות. כל אלה מתאחדים לתוך שאלת זהות-פחד. נראה לקנדריק יש כמו שכתוב בגמרא, "אגרת שלא נקראה". והוא מתחיל לעבוד על משהו חדש. בראש מתחיל להתבשל משהו. איזו מחווה גדולה לטופאק. המורה הרוחני של קנדריק. To Pimp a Caterpillar היה הכותרת המקורית כדי ליצור Tu-PAC כמעין ראשי תיבות. בזמן שזה בראש שלו, קנדריק כאמור, יוצא לטיול שורשים באפריקה. שאלות לגבי הזהות מתחילות להיענות כשקיי דוט מבקר בתא הכלא של נלסון מנדלה. זו הייתה תקופה שארה"ב הייתה שרויה בפרשיות נוראיות ובהן שוטרים לבנים שהרגישו מאוימים והרגו בשוגג נערים שחורים.

ברגע זה, הכל מתחבר. הזעם בעקבות הכאוס והגזענות שארה"ב עדיין שרויה בו (ועוד עדיין בתקופת אובמה), הפחד מהתמסחרות, רגשות אשם, דיכאון, כל אלה התחברו לתוך איזה מין מניפסט מודרני שכזה שבא להגיד משהו על המאה ה-21. מי שיגיד שמדובר באלבום שמדבר על כמה "גרועים ואכזרים הלבנים" מפספס את הקונטקסט. קנדריק אמנם מסתכל מנקודת המבט שלו כאדם שחור, אבל מדובר פה בניסיון להפיק לקחים מהיותנו חברה. בתקופת טראמפ, נראה שהכאוס מתגבר עוד יותר. המסר החברתי נותר חזק. הסיום מלא ההערכה העצמית ב-i הקליט והכיפי מוביל אותנו למעין סיום אופטימי של קבלה עצמית ושאנחנו נהיה בסדר. אבל האלבום מציג הרבה מאוד בעיות שמראות שאנחנו רחוקים מלהגשים את העניין ב-i. ב-For Free? האדיר, מבקר קנדריק את תעשיית המוזיקה ואת אמריקה הקפיטליסטית הלא היא דוד סאם הידוע. ב-u הוא מדבר על חוסר הערכה ושנאה עצמית בשל ייסורי מצפון שלא היה שם בשביל חברו שגסס ומת, בזמן שהוא היה בטור.



ב-Alright הוא מציג מצב שצריך להישאר מלאי תקווה לגבי העתיד עד כמה שמחורבן עד ליום שבו נגיע למצב המתואר ב-Complexion שמדבר על אחווה שחורה. לא משנה כמה אתה שחור, צריך לעמוד ביחד ולהישאר מאוחדים. האידיליה הזו נקטעת באנטיתזה The Blacker the Berry שמציג את המציאות הכואבת וההפוכה. בדיוק כמו ששבטים אפריקאים נהגו להילחם בזמנים קדומים, לא השתנה שום דבר כי בקומפטון, מישהו הרג את חברו כי הוא מקנא במה שלאחרון יש. ב-i הוא מציג את האנטיתזה ל-u בו כאמור, הוא מקבל את עצמו, אוהב את עצמו, ומפנים מכל המסע הארוך וכשהוא בא להביא את המסר שלו, מישהו בטעות נדחף ונגרמת מהומה בקהל כשהם רבים באמצע השיר. ב-Mortal Man, שואל קנדריק מה יקרה לבסוף והאם לקח יופק מכל העניין? מה יהיה עלינו הדור החדש שמושפע כל כך ממנהיגים רבים: משה, מנדלה, מרטין לות'ר קינג, מלקולם X, מייקל ג'קסון? ברגע השיא של האלבום כשהפואמה שנשמעה לכל אורך האלבום מוקראת ע"י קנדריק נשמע קולו המוקלט של טופאק. מורו הרוחני המת של לאמאר מדבר איתו דרך ראיון מוקלט.

תמונה קשורה

בראיון הזה, טופאק מדבר על מצב בו הסדר החברתי יעורער וחוזה כי תהיה אנרכיה, כדי ליצור מצב חדש. וכשקנדריק שואל מה הולך להיות על דורו כמו ששאל במהלך השיר, מורו נעלם. התלמיד הצעיר נאלץ לסחוב על גבו את המתרחש והוא לא ייתן לחברת התקליטים לסרסר אותו: האמן. הפרפר מלהגיד את על לבו. וגם לא בעניין המוזיקלי שגם מגיעה לו התייחסות. אף אחד במוזיקת ההיפ הופ הרשה לעצמו להרחיב אופקים ולראות מעבר לביטים, להוק'ס ולפלואוס. תמיד היו אמנים שיצרו שילובים נהדרים וכן שינו במפה, אבל כשקנדריק לאמאר הגיע בשיא הצלחתו המסחרית של ההיפ הופ, כשטראפ מתחיל לתפוס תאוצה. בא הראפר מקומפטון ומדבר על השפעות מפאנקדליק, מסליי סטון, ממיילס דיוויס, מהרבי הנקוק. פרי ג'אז, Fאנק, ספוקן וורד, סול.



כל התערובת הזו של מוזיקה שחורה נכנסת. איזו מעין מחווה להיסטוריה ארוכה שקנדריק הוא גם חלק ממנה. ביגי, טופאק, מיילס, מינגוס, בראון, סטון, כולם נכנסים לתוך הדבר הזה. ואף אחד לא ציפה. מהרגע הזה, אני התאהבתי סופית בהיפ הופ. השילוב עם ג'אז היה הסיבה המרכזית שלי להגיע לאלבום ולהכיר את קני. אני יכול לתאר לעצמי מה מיילס היה חושב על האיש, ומן הסתם ישר היה קופץ לשיתוף פעולה איתו. בתחילת Mortal Man, אני ממש חושב כי אני שומע את הרוחות של מיילס וקולטריין, שני טיטאני הג'אז דרך החצוצרה והסקסופון. והנה לאחרונה, הנקוק אמר כי האלבום החדש שלו יכלול את לאמאר. הדורות מצטלבים ואני סופר סקרן למה שהולך לקרות.

שנה שלמה לקחה לי להרגיש ולהבין מה הולך פה. בשמיעות ראשונות, לא הבנתי מה לעזאזל הולך פה. עם הזמן, לאט לאט, ההבנה התבשלה. התחלתי לקרוא את הטקסטים, המוזיקה התחילה להיקלט במוח והבנתי שיש אמנים פרוגרסיביים היום, בעידן הזה שנראה שחידושים לא מופיעים בין לילה. קנדריק עיצב את התקופה הזו במאה ה-21. ראפרים רבים הלכו בעקבותיו, והעניין של להעז, לפרוץ דרכים, לטשטש גבולות במסגרת ההיפ הופ הפך לנורמה. נערים ברחבי העולם מושפעים מהאלבום הזה, אני והחברים שלי לא מפסיקים לדבר עליו כאילו היה איזה סרט פולחן או ספר ארוך ורחב יריעה. לנו בני העשרה, לא בדיוק היה איזה אמן להזדהות איתו ולהרגיש שזה רלוונטי לזמננו. ופתאום בא אלינו קונג פו קני והראה לנו מה קורה בארה"ב, אבל בו זמנית ביקש מאיתנו להסתכל על עצמנו כחברה. הקהל הישראלי אולי יכל להזדהות כשקנדריק התייחס לשואה במספר שירים, שאר העולם מזדהה בכל מקרה בשל הגזענות שעדיין נמשכת.



הדור שלו הושפע וגם הדור שלפניו. כשאובמה הכריז על How Much a Dollar Cost? (השיר עם מהלך האקורדים היפיפה בעולם) כשיר האהוב עליו של 2015, הבנו שמדובר פה במשהו מעבר למוזיקה (למרות שב-Hood Politics נשמעה ביקורת כלפיו). כשדיוויד בואי זצ"ל מורנו ורבנו דיבר כי הושפע מהאלבום הזה כשיצר את הרקוויאם שלו Blackstar, אלה שלא בדיוק הכירו את ההיפ הופ פתחו אוזניים. אני רצתי מיד בעקבות המורה הרוחני שלי כדי לגלות השפעה חדשה. מישהו חדש. מישהו שהוא למעשה מבקר החברה שלנו. שנתיים אחר כך, הוא יסתכל על עצמו ב-DAMN. אבל ההשפעה של TPAB מאז שיצא לפני 3 שנים. עדיין נותרת איתנה. מספוקן וורד עמוס בתיאורי גאווה שחורה, שילובים עם מנגינות פוסט בופ מאתגרות ומעניינות, התחרעויות פרי ג'אזיות מדי פעם, מקצבים קשוחים G-פאנקיים, שאוגדו יחדיו ליצירת מופת. ה-יצירה של דורנו כרגע. קנדריק דחף את ההיפ הופ אל עבר שאפתנות והרפתקנות אמנותית והתרחק מהנישה של אלבומי היפ הופ שנמרחים כמו מסטיק. פה כל שיר הוא סצנה אחרת. פה זה למעשה רלוונטי אלינו. כי למרות שאהבנו כשת'ום יורק שר על זה שכמעט הוא איבד את עצמו ונכנס לפחד, הרגשנו שכשקני אומר שהולך להיות בסדר שזה בול מותאם לזמנים שלנו.
תוצאת תמונה עבור ‪kendrick lamar 2015‬‏

יום שבת, 10 במרץ 2018

מלבנים, פיות ולופים

תוצאת תמונה עבור ‪mark rothko‬‏


תוצאת תמונה עבור ‪samuel beckett not i‬‏

תוצאת תמונה עבור ‪steve reich early works‬‏

איך להגיד כל כך הרבה בממש מעט? משפט שמופיע הרבה בבלוג הזה. כדי להגיע לאותה מטרה, נראה שצריך הרבה מאוד ניסיון ומודעות. מינימליזם קיים בהרבה תחומים ומתבטא הרבה, אבל יש את העבודות שמצליחות להגיד משהו על הפרט והכלל. להביע מצב כלשהו שאי אפשר להתעלם ממנו והוא די חורה. אבל התרגום שהוא מקבל והופך ליצירת אמנות, הופך את המצב לנקודת הזדהות. על הקנבס, על הדף, על הטייפ. העניין של less is more הוא מבורך ומובן. אבל מתי מגיע הרגע שהוא מתמצה גם מעבר לתפיסה הזו ומשהו מובע שם. אז נחמד שחזרנו! טוב להיות. עוד מעט יהיה המשך ל"מדאדא לפאנק" מבטיח. סיבות שונות כמו לימודים וגם קשיים לגשת אל המחשב ולנסות להוציא משהו לבלוג. הרגשתי שצריך הפסקה גדולה. איזו אתנחתא ארוכה. ולאט לאט. התרעננתי, למדתי, הנחתי לזה ועכשיו אני חוזר. כיף לחזור. י"ב ממשיכה לה ויש כל מיני נושאים. ממשוואות לבגרות בעל פה באנגלית, לתנועות נהדרות שתמיד כיף ללמוד בתולדות האמנות. ובמהלך השנה, היו נושאים נהדרים: פוביזם, אקספרסיוניזם, מופשט, דאדא, סוריאליזם כשעצרנו באקספרסיוניזם מופשט עם חבר'ה כמו פולוק, ניומן, דה קונינג, רותקו.. או! בואו נדבר על רותקו, אם כבר דיברנו על העניין של להגיד הרבה במעט.

מארק רותקו. יהודי לטבי שעלה לארה"ב, חלק חשוב באסכולת ניו יורק. כאמור, אחד החלוצים של האקספרסיוניזם המופשט (למרות שהוא בעצמו סירב להשתייך לסגנון) ולא בדיוק הבן אדם הכי מאושר בעולם. רותקו, היהודי הניו יורקר, שעד 1960 היה אלמוני לחלוטין והתקיים מלימודי אמנות, הפך לפתע בין לילה לאמן מוערך וידוע. כמו סיפורי הצלחה רבים, גם רותקו בעצמו לא ידע איך להתמודד. פתאום הוא נהיה מוקד העניין. פתאום מזמינים ממנו ציורים למסעדות גורמה. כל זה היה קשה לצייר המאוד אישי ומתבודד. וזה היה מאוד מוזר שלפתע, המלנכוליה של רותקו שהתבטאה בציורים המאוד חלקים, נקיים שכללו מלבנים בצבעים שונים, הפכה לנחלת הכלל. רותקו לנצח ייזכר עם הציורים המינימליסטיים שלו. כשבשלל צבעים יצר קומפוזיציות של מלבנים. מה שנראה לחלק מאיתנו כ"קשקוש מפגר" הוא למעשה פתח לתוך נפשו העצובה והמדוכאת של רותקו. הציורים האלה מרגשים ביותר.

תמונה קשורה
רותקו

במלבנים צבעוניים, כל אחד בגוונים שונים, רותקו גורם לך לחשוב על המתרחש. בנפשך שלך ועל העולם. זה נשמע מטופש, אבל כשצופים בציורים של רותקו מרגישים בתוך שדות הצבע האלה. ממש נטמעים בתוכם וזה לא בדיוק לה לה לנד. אותם ציורים, נתלו בחלל קטן כדי שאנחנו הצופים נרגיש שאנחנו נכנסים לתוך עולמו של הצייר. המחשבות על העולם, בעיותיו והנפש, ומי יודע אולי גם לצד החיובי מתעוררות ברגע שצופים בציורים של רותקו. ככה האינטלקטואל הצליח להביע את עצמו בלי להכביר במילים.

רותקו, מרכז לבן (1950)

והוא עשה את זה יפיפה, בשקט בשקט, בציורים מאוד שקטים. אבל בתוך כל השקט הזה, מתעורר רעש גדול בתוך הנפש. ולמרבה הצער, אותו רעש גדול בנפשו של רותקו נתן את אותותיו. למרות שרותקו היה צייר מוצלח וידוע וקיבל הזמנה לצייר ציורי קיר למסעדת גורמה, חש ברע בעובדה שעשירים החיים חיי מותרות יאכלו כשציוריו של הסוציאליסט ייתלו. רותקו רצה ש"כל בן זונה שיבוא לאכול שם, ירגיש רע כשהוא צופה בציורים האלה". אבל לבסוף הוא החזיר את המקדמה, ויתר על הסכום השמן והחליט להעביר את הציורים האלו לגלריית טייט בלונדון. ביום בו הועברו הציורים, רותקו שם קץ לחייו בגיל 66 כתוצאה מהדיכאון הבלתי נסבל.

תמונה קשורה
רותקו, כתום וצהוב (1956)

עם השנים, אפשר היה לראות איך הציורים של רותקו מקבלים גוונים אפלים יותר שיוצרים תחושה הרבה יותר מטרידה, מלנכולית וטרגית. ומעבר לעניין האישי וסיפור חייו הטרגי של רותקו, אנחנו יכולים לראות איך הציורים הפשוטים האלה שלא עמוסים בפרטי פרטים, מדברים אלינו ועושים לנו חיים קשים. אבל כאמור, רותקו לוקח אותנו למסע. ובעיני, אני חושב שהוא הצליח לגרום לנו להתרגש ולאו דווקא לשקוע בדיכאון עמוק. אלא הכניס אותנו לעולם האישי שלנו, מלבד העולם שלו. רותקו אמר שכל מה שמעניין אותו הוא להביע את רגש האדם. והוא הצליח לעשות את זה בציורים הכי פשוטים בעולם. לא כולם מרגישים את מה שניסה להגיד, אבל אם יום אחד, תלכו למוזיאון ותראו קנבס שכולל מלבנים בצבעים שונים, תנו לו איזה רגע לצפות בו ואתם תהיו במקום אחר שלא חשבתם שיקרה כשצפיתם באותו ציור בפלאפון או במחשב.

רותקו, חלודה וכחול (1953)

רותקו הצליח להביע את עצמו ולהגיד הרבה על המצב העגום שלו ושל העולם בתקופתו בכל כך מעט מאוד פרטים. זה נותר רלוונטי עד היום וגם בלי קשר, השדות צבע האלו מושכים ביופי הפשוט שלהם שלא מנסה להרשים ומראה את הכל כטאבולה ראסה. יחסי ציבור נוראיים, אבל הנה המחווה שלי לרותקו על הפסנתר.

שנתיים אחרי שרותקו עזב את העולם כשהתאבד בסטודיו שלו, אי שם בניו יורק הוצג מחזה לא שגרתי במיוחד שנעשה ע"י מחזאי שהיה ידוע ככותב מחזות לא שגרתי במיוחד. המחזאי האירי סמואל בקט, לו אני שוב נותן במה, מציג ב-1972 בניו יורק, את המחזה הייחודי שלו Not I (לא אני). מדובר במחזה קצר משונה וקצת מפחיד אפשר להגיד, אבל במבט עמוק יותר גם מדובר במחזה מאוד מרגש ואפילו מצמרר. בקט, שדמויות מחזותיו תמיד היו בעלי מוגבלויות, בעלות מצב טרגי, חסרות ממשות פיזית או פשוט מתפקדות כגוף אחד, כתב מחזה בו הכוכב היחיד הוא.... פה של אישה.

תוצאת תמונה עבור ‪samuel beckett‬‏
בקט

אותו פה מדבר מהר משפטים סתומים שחוזרים על עצמם כמה פעמים במחזה. הפה שנראה אחוז טירוף, מדבר על מקרה שקרה לאישה המדברת כשהיא מסרבת לדבר על עצמה בגוף ראשון. בקט, אלוף המינימליזם בתיאטרון, הצליח להעביר תחושה בלתי מוסברת דרך פה שחוזר על משפטים סתומים וקטועים כשמדי פעם כשהפה מגיע למילה "היא", הוא מסרב להגיע לרגע בו הוא מדבר בגוף הראשון. אותה אישה חוותה אירוע טרגי שגרם לה לדבר בצורה הזו. זה אמנם נשמע שהפה מדבר הרבה מאוד ומהר מאוד, אבל גם פה, בקט במשפטים מסוימים ישירים ופשוטים, הצליח חלוץ האבסורד ליצור מצב מרגש ובלתי נתפס. אפילו אם לא קוראים את מה שנאמר, זה מרגיש שאנחנו מבינים את מה שקרה לדמות. בפעם הראשונה שצפיתי בעיבוד עם השחקנית בילי וייטלו, אחת מהשותפות המרכזיות משחקניו של בקט, אני כמעט בכיתי. לא הבנתי את המקרה עצמו, אבל ממספר המילים וממוטיב שחזר על עצמו במחזה, הבנתי שמדובר פה בסיפור לא פשוט, ולא רק בעוד איזה מחזה ניסיוני אוונגרדי פורץ דרך. גם בקט בשימוש בכמה שפחות פרטים - פה שמדבר מהר במשפטים החוזרים על עצמם מצליח להגיד הרבה מאוד וגורם אפילו לנגיעה במקומות העמוקים ביותר בנפש ומצליח לרגש במחזה הביזארי הזה.



עוזבים את בקט וחוזרים כמה שנים אחורה לפני הצגת המחזה ולפני התאבדותו של רותקו, אל אחד המלחינים האהובים עליי שעל היצירות האלו כתבתי בזמנו לפני שנתיים, אבל היום אני ניגש אליהן מפרספקטיבה שונה. שוב פעם חוזרים לניו יורק, 1965, עם עוד יהודי ושמו סטיב רייך. רייך, חלוץ המינימליזם במוזיקה יחד עם חבר'ה כמו פיליפ גלאס, טרי ריילי ולה מונטה יאנג, מקליט על הרשמקול שלו מטיף שחור בטיימס סקווייר שמדבר על המבול.

תוצאת תמונה עבור ‪steve reich‬‏
רייך

רייך בזמנו מלחין צעיר, לקח את ההקלטה של אותו מטיף ושמו האח וולטר ומשתמש במשפט אותו אמר "It's Gonna Rain" איתו שיחק באולפן כשיצר אפקט של דיליי, עד שהמשפט איבד ממשמעותו המקורית והפך למלודיה מובהקת על ידי קול אנושי יחיד. רייך לפני שעבר לפורמט מסורתי של תזמורת קלאסית, התחיל את הקריירה שלו ב-It's Gonna Rain. יצירה אלקטרונית אפוקליפטית שהצליחה להעביר את התחושה של סוף העולם הקרב (רייך אמר כי היצירה נוצרה בהשפעת משבר הטילים בקובה), כשקולו של האח וולטר בעצמו הופך לטיפות גשם עד שנוצר מבול כבד ויוצר תחושה מאוד מפחידה באותה חפירה מתמשכת על משפט.



שנה לאחר מכן, ב-1966, רייך יוצר יצירה נוספת שגם היא הפכה למכרעת בקריירה של המלחין וגם לסמל למאבק לזכויותיהם של השחורים בארה"ב. ב-1964, נרצחה אישה לבנה בעת מהומה, כשנעצרו שישה גברים שחורים במשפט שנקרא Harlem Six. אחד החשודים, דניאל האם, היה נער שחור שבדיעבד הסתבר שלא ביצע את הרצח, אך ישב בכלא על לא עוול בכפו, כשרייך לוקח הקלטה בה התראיין האם על תקופתו בכלא כשאמר כי היה צריך לדקור חבורה בגופו, כדי שהמשטרה תאמין כי הרביצו לו וכי הוא זקוק לטיפול רפואי. רייך זיהה בתוך הריאיון שהאם אומר את המשפט "come out to show them".



משפט שהייתה לו מלודיה מבלי שהמרואיין ידע בכלל. ישר רייך לקח את הקטע ושוב כמו עם האח וולטר, השתמש בהקלטה כשהוא יוצר דיליי (לו קרא פייזינג) ולאט לאט מילותיו של האם הופכות למין מעטפת צלילים ענקית. שוב, זה נשמע חופר, אבל רייך יצר פה את Come Out. קטע חשוב לא רק מבחינה מוזיקלית (השפעה על יוצרים כמו קפטן ביפהארט וכן על אמני היפ הופ), מדובר ביצירה מוזיקלית ראשונה שהביעה מחאה על המתרחש. לא הרבה פעמים, מלחיני אוונגרד בין אם היו באולפני מוזיקה קונקרטית והתנסו בצלילים או למדו במוסדות גבוהים לתיאוריה הביעו דעה לגבי המתרחש. רייך עשה את זה ואפילו אם זה נשמע חופר, הוא הצליח להגיד הרבה מאוד במשפט היחיד הזה שלאט לאט הופך למעין לופ פסיכדלי מטריד.

שלושת האמנים ויצירותיהם, הם דוגמאות נהדרות לאיך להגיד הרבה מאוד במעט מאוד. הרבה עושים את זה, אבל הנה דוגמה מושלמת לאיך נעשה העניין כשבמסגרתו, נאמר משהו. אישית, חברתית, נפשית, מחאתית. הכל מתחבר תחת העניין של less is more. במרווח של כמה שנים, יצרו החבר'ה משהו גדול מהחיים שאמנם ביטא את החיים עצמם, אבל נשאר הרבה מאוד גם אחרי מבלי קשר למניע ולמשמעות.