תמונותיו של הקלידן העצוב

כשהקלידן האדיר קית' אמרסון שם קץ לחייו ב-11 במרץ 2016, כולנו הוכנו בתדהמה. אני סיימתי בילוי עם האחים שלי, ניגש לפייסבוק, ופתאום רואה את כמות ההספדים, ולא יכול להאמין למה שרשום בכותרת: קית' אמרסון מת. פאק! לא! לא יכול להיות, גאדאמיט כמה לקחתם השנה, ועכשיו נלקח אחד המוזיקאים האהובים עליי? גיבור הקלידים האולטימטיבי? זה שגרם לי לחשוב שגיטרה זה ממש שולי לעומת הקלידים? למה? אמרסון, לייק ופאלמר היא אחת הלהקות האהובות עליי, ואחראית לעיצוב הטעם המוזיקלי שלי. או הו הם בהחלט היו קריטיים אצלי בכיתה ז'. בזמן הזה, הייתי ילד ביישן, התחלתי חטיבה. התחלתי כבר עם המיוזיקמאניה הודות לביטלס, וזה המשיך עם קווין ופינק פלויד והדורס, וקרימזון. עם פלויד וקרימזון, התחלתי להיכנס למעמקי הפרוג. בזכות האתר המדהים של אורי ברייטמן, מתקדם, התחלתי להיחשף לנפלאות הז'אנר ולסבנטיז הנפלאות, שבכלל נראו כמו פנטזיה רחוקה. ג'נסיס, יס, ואן דר גראף, ג'נטל ג'ייאנט, קאמל, ג'טרו טאל, וגם חבר'ה כמו דרים ת'יאטר. זה באמת היה a whole wide world בשבילי. זה היה חדש. זה היה מדהים, שאפתני, מתקדם, שונה לגמרי ממה שהכרתי.

ובין כל הלהקות הללו, היו גם את אמרסון, לייק ופאלמר. אמרתי "אה גרג לייק מקינג קרימזון שם סבבה". הוו אבל אחרי זה התברר שיש מישהו יותר דומיננטי. קית' אמרסון, קראתי וראיתי את ההופעות ביוטיוב (ויש, חפשו) שבהן אמרסון הקלידן האדיר הזה, שגרם לי להתחרט על הפסקת לימודי הקלידים שלי ביסודי, תוקע סכינים (זה אגב היה הרעיון של הרואדי שלו, שהיה אז בחור אלמוני בשם איאן קילמיסטר) ומתעלל בהאמונד שלו ומוציא ממנו צלילים שהשד יודע איך. הוא גרם לי לקנא בקלידנים. מי שביצע יצירות של ELP על הפסנתר - מלך. אמרסון אצלי היה מספר 1 בקלידנים הטובים אי פעם, והוא עדיין. למה, כי היה לו ה-כ-ל. הבחור היה קלאסיקאי מלומד, אבל לא יכל לסבול את השמרנות של הממסד, הוא אהב ג'אז ובלוז, אבל רצה לעשות משהו גדול יותר. הבחור לקח את הכל ושילב בלי בושה, הוא חטף על זה הרבה מהמבקרים, אבל באמת לא הזיז לו. הוא עשה מה שהוא רוצה, ופאק הוא היה מדהים בזה.



בניגוד לקלידנים כמו ריק ווייקמן וטוני בנקס שזרקו את הבלוז לעזאזל, ושילבו בנגינה שלהם בעיקר את הבארוק, אמרסון לא זנח גם את הfeel, יחד עם הוירטואוזיות וזריזות האצבעות, הוא גם ניגן בצורה שלא הייתה מביישת את אוסקר פיטרסון הגדול (שאיתו זכה לנגן). כשהגיעה ההודעה שהוא נפטר, הייתי בשוק. לא אפתיע (ובחייאת, מי שלא הרגיש ככה אז סבבה מקובל אבל אל תתנשאו מעל אחרים) אם אומר שהרבה הרגישו שמותו של אמרסון היה כמו לאבד חבר קרוב. כן עד כדי כך. איבדנו כל כך הרבה השנה. המלחין המודרני פייר בולז, המפיק האשף של הביטלס ג'ורג' מרטין, למי, פרינס והרשימה למרבה הצער ארוכה. מי שהיו האבדות הגדולות מבחינתי, היו אמרסון ודיוויד בואי. שניהם כל כך חלק בלתי נפרד מהטעם המוזיקלי שלי. לכל אחד מהם נחשפתי והקשבתי המווון בתקופות שונות. אמרסון בכיתה ז'. בואי בכיתה ט'. וגם בכלל הכריזמה שלהם, האישיות שהייתה כל כך פרובוקטיבית, זה היה דבר שממש דיבר אליי. כל החבר'ה המגניבים האלה, שעשו מה שבא להם, והיו ממש החלוצים בביצת הרוק, שעזרו לבנות ולפתח את הז'אנר. כשאמרסון נפטר, הרגשתי צורך לכתוב משהו בבלוג על זה, אבל משום מה לא עשיתי את זה מיד, כמו בואי למשל. אני לא יודע למה, יכול להיות שהיה יותר מדי או שלא הייתי מקושר אליו כמו שהיה עם בואי ששמעתי אותו הרבה לפני המוות המפתיע שלו. אז עדיין הייתי בקטע של חשיפה לסגנונות חדשים. אבל עכשיו סוף סוף, אחרי 4 חודשים, אני סוף סוף מרגיש שיש סגירת מעגל, כשהיום אני אדבר על אחד האלבומים הכי אדירים, שהם חובה בכל אוסף של חובב פרוג, ואפילו חובב מוזיקה.

זהו אחד הניסיונות הכי מוצלחים של שילוב בין המוזיקה הקלאסית האקדמאית המכובדת לבין הרוק אנד רול הצעיר שבכלל היה רק בילדותו באותה תקופה. ואם חלקכם כבר ניחש (וזה היה ממש קל), אז כן. אני מדבר על Pictures at an Exhibition. באותה תקופה כשהתחלתי להקשיב ל-ELP, לא ממש נכנסתי לאלבום הזה. לא הייתי חסיד של אלבומי הופעה (עדיין לא ידעתי על מה אני מדבר). חשבתי שרק אלבומי אולפן הם העיקר. חרשתי את Trilogy, הייתי מנגן את Lucky Man, עושה קלידי אוויר על השולחן ב-Tarkus, וכל הזמן שר welcome back my friends to the show that never ends. לאלבום הזה הקשבתי, והבנתי שהוא עיבוד רוק ליצירה של אחד מגדולי מלחיני רוסיה, מודסט מוסורגסקי. הסיפור על היצירה מאוד עניין אותי. מדובר במחווה של המלחין לחברו האדריכל והצייר, ויקטור הרטמן שנפטר בגיל 39, והותיר אחריו מספר ציורים.



הציורים האלה, היוו את ההשראה לאחת מהיצירות הקלאסיות הגדולות בכל הזמנים. בהתחלה נכתבה כסוויטה לפסנתר, אחרי זה עברה פאזה לתזמורת שלמה ע"י מוריס ראוול, ו-96 שנים אחרי שנכתבה, ב-1970, הציג סופרגרופ של שלושה בריטים צעירים חסרי אלוהים ומלאי אגו, כשבאותה תקופה לא הופיעו הרבה וחששו שאולי לא יוכלו להופיע כמו פעם, והדהימו קהל של 600,000 איש בפסטיבל ה-Isle of Wight, הפסטיבל הגדול של בריטניה באותה תקופה, בעקבות שגעון וודסטוק, ועדיין עם כל ההיסטוריה והביג וואו שעשו ועדיין עושים מהפסטיבל, Wight היה הרבה יותר טוב. רק להגיד רשימה חלקית של האמנים ותשתכנעו: ג'וני מיטשל, הדלתות, הנדריקס, מיילס דיוויס בתקופה החשמלית שלו, ג'טרו טאל, המודי בלוז, וביום הרביעי של הפסטיבל, הופיעה השלישייה את הופעתה השנייה אי פעם. אמרסון פליט דה נייס, גרג לייק פליט קינג קרימזון עם in the court הנצחי, וקרל פאלמר מתופף חייתי שהגיע מעולמו המטורף של ארתור בראון ומ-Atomic Rooster.

אמרסון הציג לשניים את היצירה. והיה נלהב, כי ידע שהוא וחבריו הולכים לעשות היסטוריה... הוא ידע שה"תזמורת החשמלית לשלושה אנשים" (כמו שהוא כינה) שלו הולכת להביא את השלישייה לגדולה, וגם בדרך, לחשוף את הרוקרים לקצת מהמורשת הקלאסית. פאלמר הכיר את היצירה. סבא שלו שהיה מקישן בתזמורת, השמיע לפאלמר בן ה-7 את היצירה של מוסורגסקי. זה היה אתגר למתופף שלא ידע איך להתמודד בהתחלה עם כל שינויי המקצבים והמעברים המתוסבכים בטירוף.. אבל, הוא הצליח ובגדול. הם עשו חזרות יומיום. הוסיפו, הוציאו, עד לקבלת התוצר הזה, שהיה פשוט המפגש המדהים בין הקלאסיקה והשאפתנות שייצגה את הרוק באות תקופה. כשרוק היה צעיר ורעב. כשרוק לא פחד לנסות דברים חדשים.


מוסורגסקי כשהוא מקשיב לגרסה של ELP

הם ביצעו את היצירה לראשונה בהופעת הבכורה של הלהקה ב-23 באוגוסט 1970 בפלימות' גילדהול, וזכו לתשואות מהקהל. ו-6 ימים אחר כך, הופיעו מול אותו קהל מפלצתי באי וייט. הקהל שאג ושיבח. לייק אמר שההופעה הזו הייתה הגדולה ביותר שכל אחד מהשלישייה אי פעם עשה. למחרת, הם היו סופר סטארים. המלודי מייקר שיבח, שדרן ה-BBC ג'ון פיל, אויב גדול של השלישייה טען כי היה מדובר בבזבוז של אנרגיה וחשמל, עיתונאי איטלקי שלא הבין את החזון של השלישייה צעק fuck off, וכמו סצנה מושלמת בסרט הוליוודי, אמרסון הפעיל תותח שקנה בשביל להלהיב את הקהל. אותו עיתונאי עף לצד השני. הוא לא נהרג, אבל הקהל מת על הטריק הזה. אחד מתוך מיליונים של טריקים שאמרסון ישלוף במהלך הקריירה שלו.

היצירה הפכה כבר לקבועה ואהובה ברפרטואר של הלהקה. והקלטה שהקליטה שנה מאוחר יותר, בניוקאסל סיטי הול, הראתה ועוד איך הלהקה הזו הייתה פצצה של אנרגיה. התיאום והכימיה הין השלישייה מושלם, והמוזיקה נשארת בועטת ועדיין כיף להקשיב לזה, לעשות אייר קיבורדס, ולהשתגע עם עיבוד ליצירה של אחד מהמלחינים הגדולים שרוסיה אי פעם ידעה. למרות שלא הייתי עדיין בקטע של האלבום הזה, לא יכולתי שלא להתלהב מהפתיחה האלמותית של היצירה (Promenande) שרק חיכיתי שיחזרו אליה במהלך האלבום. המלודיה הזו פשוט יפייפיה, אחד המוטיבים היפים שאי פעם נכתבו, הייתי מנסה לפענח משמיעה לנגן את זה על הגיטרה, ובמשך הרבה זמן, זה היה הזיכרון שלי מהיצירה הזו. ואז, צפיתי בצילום אדיר מאותה תקופה אדירה של הלהקה, כשהם צעירים, עם שיער ארוך, בגדים גלאמיים, בהופעה מ-1970 בLyceum Theatre. החבר'ה מבריקים בביצועים, פאלמר מנגן בלי מעצורים (הבחור פשוט חיה. גם היום, וראיתי אותו כשהוא היה בארץ ב-2014), לייק ריגש, ואמרסון.. חצוף, לא אכפת לו מכלום. כשאמרסון ניגש אל המיקרופון ואומר לקהל שכפי שראה יש במקום תמונות של מוסורגסקי ושל הלהקה עצמה, מה שאומר שהם יבצעו את היצירה בשלמותה.

איזו הופעה! הופעה עם ביצים! החבר'ה נעים בין שקט לרעש, וכשהם מרעישים, כולם משתגעים, בעיקר אמרסון שלוקח את הסינתסייזרים הניידים שלו ופשוט מעביר אותם בכל מקום אפשרי. ההופעה הזו היא פשוט הוכחה מצוינת לכמה החבר'ה האלה היו פשוט מעולים ביחד, למרות העובדה שאמרו שלא באמת היה שיתוף פעולה, עם עומס האגואים שהיה שם. הצילום הזה הוא פיסה מצוינת של אנרגיה בימתית, והדבר היחיד שניתן לבקש זה היה להסיר את האפקטים הפסיכדליים המצועצעים והמעצבנים שמגיעים באמצע האלתורים בקטע שהכי מעניין לראות אותם (חראם זה הורס את העיניים). ומה פתאום מופיעות רצועות קומיקס של מרוול? זה היה די מיותר, ולמרבה הצער אי אפשר להסיר את זה. אבל זה לא משנה, חברי הלהקה שבעצם שניסו למנוע את ההפצה של הסרט הזה, מתגלים במלוא עוצמתם וכוחם. כמו ספרטנים היוצאים למלחמה, הם מביאים את כל מה שיש להם.

מי שרוצה לחוות קצת מELP בלייב, חייב לצפות בסרט הזה ולהקשיב לאלבום הזה. הוא עשה הרבה רעש כשהוא יצא, אף אחד לא חשב לעשות את זה, ואני חושב שמדובר בעיבוד הכי טוב שנעשה ליצירה קלאסית שמלחין כתב. מוסורגסקי צריך להודות לשלושה החבר'ה האלה שהביאו קהל צעיר להכיר את גדולותו של המלחין, וגם בכללי להיחשף למוזיקה קלאסית. חייב להודות, שזה באמת גרם לי לשמוע את הגרסה התזמורתית, הבדל של שמיים וארץ. הרי כי החבר'ה הכניסו כמה דברים משלהם, כמו הבלדה של לייק, The Sage, או ה-Blues Variations. למרות שמעולם לא באמת הקשבתי ליצירה בגרסה הזו באופן קבוע. האימפקט של ELP אצלי להתחיל להיכנס עמוק יותר למורשת הקלאסית, למרות שהיום אני מעריץ של קלאסי מודרני, אלה שבעטו במורשת, הא טונאליות והדיסוננסים של סטרווינסקי, שנברג, וארז, מסיין והרשימה עוד ארוכה, אני חייב הרבה ליצירה הזו של מוסורגסקי.



האלבום הזה שיצא אחרי השני האדיר שלהם, Tarkus, מבעיות משפטיות, עם עטיפה יפה שמשרתת יפה את האלבום (עוצבה ע"י ויליאם ניל), הוא תענוג לחובבי לייב באשר הם, חובבי סבנטיז ואותה אווירה הבלתי ניתנת לשחזר שם, אנשים עם ראש פתוח, שלא מפחדים לראות איך לכאורה, אמרסון, לייק ופאלמר בועטים ומרוקנים מן היצירה את הכבוד הראוי לה, להפך, הם גם עשו את העניין לנגיש יותר, זה כמובן יוזמה של לייק, שהוסיף את הבלדה הפולקית שלו The Sage, קטע יפה, שמראה בהחלט שלייק לא היה גיטריסט חובבן, הבחור יודע לנגן. ולא רחוק מהרמה של שני הסטיבים (נחשו מי). האלבום הזה גם יהיה מעניין לאוהבי האלקטרוניקה, שרוצים להבין איפה זה התחיל, הצלילים של המוג באותה תקופה מפלצת בלתי ניתן לתפעול, שהלהיבה את אמרסון שכל הזמן הוציא ממנו צלילים שאיך לעזאזל עשה? לפעמים הוא גרם למוג להישמע כמו אזעקה (הנמכתי לווליום ממש נמוך, כשראיתי את ההופעה ביוטיוב בפעם הראשונה). מאז אותו עיבוד של ELP ליצירה, הביאו כל מיני מלחינים בעיקר אלקטרוניים את הפרשנות שלהם, כמו איסאו טומיטה ז"ל שנתן ליצירה פרשנות חדשה עם סינתסייזרים שלו. ולמרות כל החידושים האלה, ההאמונד הוו ההאמונד המדהים שעדיין עושה את האלבום, ובכלל את כל הלהקה, כמה כיף לשמוע אותו, ואיך שאמרסון מוציא ממנו רעשים ש-WTF?

שווה כל כך לחוות את המוטיב היפייפה שכל הזמן מתנגן בוריאציות שונות, כל כך שווה לחוות את האלתורים שהחבר'ה עושים ומכניסים קצת מהבלוז לתוך היצירה הקלאסית, כל כך שווה לחוות את הקטעים הפסיכיים כמו The Gnome, שאמרסון ופאלמר נמצאים שם במיטבם, כל כך שווה לחוות את Sage היפייפה והנוגה, הטירוף והכיף שב-Hut of Baba Yaga. אם יש קטע מהאלבום שנמשכתי אליו הכי הרבה בזמן האחרון זה זה. טו-טו-טו-טו-טו-טו, וואו! הולי שיט! והעלייה בחצאי טון כל שנייה וחצי, וואו! ומה עוד? כמובן הסוף היפייפה והגרנדיוזי של השערים של קייב, שבו החבר'ה מסיימים יפה וראוי כמו מסע שהגיעו לסיומו, ולייק שר את המשפט הכל כך מדהים: "there's no ending to my life, no beginning to my death, death is life", קיבל כל כך הרבה משמעות עכשיו כשאמרסון הלך מאיתנו. כמה כיף שזכיתי לשמוע את הדבר הכי קרוב לדבר הזה, ביצוע של כל היצירה כולה עם הלהקה של קארל פאלמר, שקיבלה לזה גוון יותר פרוג מטאל, ועדיין זה היה מדהים, והקהל עמד על הרגליים (טוב כולם היו עולי ברית המועצות ו..מוסורגסקי).

אבל החבר'ה לא עוזבים כל כך מהר. לייק שואל את הקהל עם הוא רוצה עוד והחבר'ה נותנים עוד. והפעם לקינוח ולסיום ההופעה בטעם טוב, מביאים החבר'ה את Nutrocker, העיבוד המלא חיים שלהם לצ'ייקובסקי. הגרסה נשמעת כל כך זקנה בהשוואה, לורסיה הרוק אנד רולית שהפיחה בזה חיים, וגם היא הכירה את הרוקרים לצ'ייקובסקי. קלאסיקאים שמרנים היו חוטפים שבץ רק מלשמוע את זה, אבל את אמרסון זה לא עניין. אם זה אומר גם להכניס בלוז 12 תיבות באמצע, אז כן. והלהקה מסיימת בטעם טוב, ונפרדת מהקהל ומהמאזין, בתחושה שבאמת היית בהופעה הזו, ויוצאים מספוקים מהקצת יותר מחצי שעה האלו. זה אמנם אלבום קצר, אבל הוא מאוד מספק. זה הביצוע האולטימטיבי. החבר'ה היו שם בשיאם, ואי אפשר יהיה לשחזר את זה, במיוחד אחרי ששומעים את הגרסה החסרת חיים, הדלוחה והמשעממת שהקליטו החבר'ה בניינטיז עם In the Hot Seat, או שלמעשה לטובת האנושות, עדיף שלא לשמוע.

מתעבי הפרוג למיניכם, אל תתנשאו, ותקשיבו לפלא הזה. בואו ותראו שגם פרוגרים יכולים לרגש, בעיקר בסבנטיז, כל החבר'ה מנגנים עם וירטואוזיות ועם הרבה רגש. דבר שאנחנו צריכים היום בעידן שבו כולם הפכו לחקייני פטרוצ'י (יסלחו לי הדרימרים פה, הייתה לי תקופה של סגידה לדרים. היום אני בתקופה של הפסקה, אני צריך את זה רגע כדי לחזור לזה). מדובר פה באחד הניסיונות המוצלחים ביותר של שילוב בין קלאסי לרוק. ולמעשה, ELP עם האלבום הזה מראים בעצם מה זה פרוג רוק במהותו: רוק+קלאסי. אם יש עוד ניסיון מוצלח ביותר, אז כמובן המאסטרפיס של ג'ון לורד ז"ל בקונצ'רטו שלו לתזמורת וללהקה שבוצע ע"י דיפ פרפל יחד עם התזמורת הפילהרמונית של לונדון, ממש לפני שעזבו את הפרוג ועברו למטאל. יש את אלבום הבכורה ואת Tarkus ואת כל הקלאסיקות של החבר'ה, אבל ממש אבל ממש לא להחמיץ את היצירה הזו. אם יש אפוס שראוי לשבת לצד כל אלה זה גם "תמונות בתערוכה". אם אתם לא אהבתם את ELP, והניסיונות שלכם מהם לא זכורים לטובה, תשמעו את זה, ואם אתם לא אוהבים אותם בכל מקרה, אז לפחות רק את זה. האלבום הזה כמו שאמרתי, הוא אחד מאלבומי הלייב הכי טובים שהוקלטו אי פעם. עם made in japan, עם מינגוס והשישייה שלו בפריז, עם מיילס בתקופה החשמלית שלו באלבומים כמו Aghrta, עם דה הו וההופעה שלהם בלידס. מאוד מאוד מעניין מה היה קורה, אם הנדריקס היה עדיין חי, ובסוף מצטרף ל-ELP כמו שתוכנן ככה שהיו הופכים ל-HELP. הנדריקס אהב את הפרוג הבריטי, והוא העריך את המוזיקאים שהגיעו משם, ואמרסון שלא רצה עוד גיטריסט שיגנוב ממנו את הספוט לייט ושניהם היו חיות במה, גרם לכך שהקלידים יהיו במרכז הבמה. הנדריקס בסוף מת, וזה לעולם לא קרה בסוף, אבל עדיין זה ממש מעניים מה היה קורה אם גם הוא היה בתזמורת החשמלית הזו ואיך היה מוסיף מעצמו בעיבוד הזה.

בעיניי, הקלידנים הכי טובים שעולם הרוק אי פעם ידע הם כמובן אמרסון (עדיין מספר 1 אצלי), לורד ווויקמן (שיזכה לחיים ארוכים). אמרסון בהחלט הראה לרוק ולמוסיקה הקלאסית מה הוא יכול לעשות. ועכשיו, כשמתברר שהוא ירה בעצמו בגיל 71, בגלל העובדה שהוא כמעט ולא יכל לנגן כמו פעם מאוד עצוב. זה אפילו מכעיס. למה הוא עשה את זה? נכון שהוא לא יכול לנגן כמו פעם, ושהוא לא רצה לאכזב את המעריצים, ושמוזיקה הייתה למעשה כל חייו, ובלעדיה הוא היה פשוט מת. אבל רבאק ככה לעזוב? הוא יכל למצוא אלטרנטיבות כמו לכתוב את היצירה הקלאסית שתמיד רצה, מאחר ולא היה גאה במיוחד בקונצ'רטו לפסנתר שלו מהאלבום Works. זה יכל להיות מדהים. אבל, הוא עזב. וזהו. ועכשיו, כל מה שנותר לנו זו המורשת האדירה שלו, של לשלב בלי להסס בין סגנונות שעד אז נראו מנוגדים אחד לשני. אמרסון היה חלוץ, הוא אחד מאלה שהביאו את אבני הבניין למה שצפוי להתרחש בשנים הבאות במוזיקה הפופולרית. חיית כריזמה ובמה מטורפת, מלחין רציני, ואוהב מוזיקה בכללי, הוא יחסר לכולנו, ואני חושב שאין דרך יותר יפה לזכור מלשמוע או לצפות בביצוע של אותה יצירה שלמעשה שינתה את חייו שלו ושל חבריו לתמיד.

סוף סוף, פוסט שהייתי צריך לכתוב עוד לפני 4 חודשים סוף סוף נכתב, מעגל נסגר. היה שלום קית', אתה תהיה חסר ותודה על כל מה שהבאת. לא בטוח שמישהו עוד יעשה את זה שוב.


R.I.P Keith Emerson (1944-2016)

אז הנה האלבום לשמיעה, הנאה מובטחת: https://www.youtube.com/watch?v=U7NAGTq_IJQ
והנה הביצוע בליסיום. הנאה גם מובטחת: https://www.youtube.com/watch?v=4igIQ2TOASg
והנה הגרסה התזמורתית שראוול עשה, כדי להבין את הכל: https://www.youtube.com/watch?v=DXy50exHjes

תעביר ת'במיה

שיואו, הבמיה הזו כל כך טעימה, תבשיל כזה עשיר ומספק, מרק שמכיל את הכל מהכל. פשוט תענוג! האם דיברתי על עד כמה אני אוהב אוכל? לא ולא! אני מדבר על אלבום אדיר אחד, שעשו ארבעה גרמנים מוכשרים בטירוף+יפני משונה שמצאו ברחוב. על אלבום שהיה (וגם הלהקה) חריג מאוד באותה תקופה, כי לא נשמע עוד דבר כזה כמותו, וכנראה שלא יישמע. ב-40 דקות, יש פה אקסטזה מערפלת חושים, שתמיד כיף להיסחף אליה, ולצלול לתוך המוזיקה האדירה הזו. כן כן, אני מדבר על להקת CAN, מהלהקות האהובות עליי אי פעם. להקה שלא נשמע עוד כמוה, וגם לא יישמע כמוה. הם לא נשמעים כמו שום דבר, ותמיד היו ניסיוניים ונועזים במיוחד. אחרי Tago Mago האדיר (שכתבתי עליו) שיצא ב-1971, קאן חוזרת שנה לאחר מכן, ומביאה עוד מאסטרפיס אדיר. הרבה יותר נגיש מקודמו, קצת יותר מלודי, פחות ניסויי אוונגרד/מוזיק קונקרט של 20 דקות, אבל עדיין מטורף ומעניין. כזה הוא Ege Bamyasi, אלבום חשוב מאוד שתמצאו אותו כמעט בכל רשימה של "האלבומים הכי טובים אי פעם בכל הזמנים".

מסתכלים על העטיפה הפופ ארטית, מה רואים? פחית שימורים... של במיה.. מה זה אמור להגיד? אולי להסתלבט על העובדה שהאמריקאים והבריטים הסתלבטו על קאן וחבריהם מסצנת הקראוטרוק (רוק תוצרת גרמניה מה60s-70s ששילב בעיקר בין רוק ואוונגרד אלקטרוני חדשני, על שם הקראוט - כרוב שהגרמנים אוהבים לאכול, וכינוי גנאי לכל דבר גרמני), אולי להציג על הכיוון שהלכו אליו. החבר'ה החלו לשמוע ולהתעניין יותר במוזיקה ים תיכוני, יענו world music (כינוי מעצבן שאני עדיין לא מבין למה הכוונה בו). הכיוון מתבטא יפה מאוד בעטיפה שמציגה במיה אגאית טורקית שהראה כי החבר'ה נכנסו חזק למזרח. אבל יכול להיות שזה מרמז על העובדה שהמוזיקה של הלהקה (כמו אחד השירים שלה) היא מרק אחד עשיר שרק מחכה שיטעמו/ישמעו אותו.

אז קאן עם כל חבריה (הולגר צוקאיי, אירמין שמידט, ג'אקי ליבזיט, מייקל קארולי ודאמו סוזוקי) זכו להצלחה לא רעה בכלל עם Tago Mago, אחד האלבומים הכי טובים שהוקלטו אי פעם, והמשיכו לעבוד (כשמצליחים, יש לחץ מחברת התקליטים לדבר הבא), כשהפעם אחרי שזכו לשהות בטירה בחינם במשך שנה, העבירו את זמנם והקליטו חומרים חדשים לראשונה באולפן שלהם, Inner Space (למעשה היה השם הראשון של הלהקה), כשצוקאיי מביא את הטייפ בן 2 הערוצים שלו (מה שגרם אז לאיכות די מרגיזה בתקליט, וזה נמצא בהרבה אלבומים של הלהקה עד אמצע הסבנטיז). האולפן היה ליד קלן מקום לידתה של הלהקה, שהיה בעצם אולם קולנוע נטוש. לחבר'ה היה מספיק כסף מהאלבום הקודם והסינגל Spoon מכר מספר לא רע, ככה שהם יכלו לקנות את המקום. הכל היה לרשותם, הם שהו הרבה זמן, כשהם מנגנים, אבל בניגוד לעבר, האלבום הזה היה הרבה יותר קשה לעשות. שמידט וסוזוקי שיחקו שחמט כל הזמן, קארולי המסכן כבר מרט שערות מחוסר עשייה. בגלל מרתון הchess, לא היה מספיק חומר, וללהקה גם נתקלה בברוך של תביעה משפטית ממנהלם הקודם, שגרמה להוצאת האלבום להתעכב ב-3 חודשים, בשל העובדה שההנהלה עברה לידיה של אשתו של שמידט.

בזמן הזה, היו להם רק ארבעה שירים שהקליטו בסתיו 1971. חצי נכנס לאלבום, חצי מצא את עצמו יוצא לאור מאוחר יותר. מה שיצא היו הסינגלים, Vitamin C, I'm So Green, שניים מהשירים הכי קליטים של קאן אי פעם. ועוד שניים, I'm To Leise ובעל השם המוזר, LH702. שניהם נכללו באוסף שיצא במהדורה מוגבלת שיצא תחת השם (נחשו) Limited Edition, ולבסוף יצא מחדש תחת השם (נחשו) Unlimited Edition ב-1976.

ומכל הסיפור הזה, יצא אלבום מדהים, מצוין, לא משעמם לרגע, סוחף, לא נשמע כמו שום דבר. אבל אם רוצים לדעת, יש השפעות. רוק, מיילס דיוויס, שטוקהאוזן, אמביינט, אלקטרוניקה ומזרחי. עדיין, CAN נשמעים CAN. ככה זה צריך להיות. הוא מייצג עוד צעד בהתפתחות הלהקה. הרבה יותר קצר, יותר נגיש, אבל עדיין יש אוונגרד וטירוף. ועדיין, מדובר באלבום מדהים שידבר גם אל מתעבי האוונגרד למיניהם. חכו כשאגיע לאמנים שהושפעו מהם. ואנחנו מדברים על אלקטרוני, רוק אלטרנטיבי ועוד ועוד..


לא השתנו הרבה (חוץ מהדאמו עם הnew look)

ישר אנחנו נכנסים לתוך קאן, נשמע כאילו הגענו לתוך אמצע של ג'אם ספונטני ביותר. והו הו, אנחנו ישר נסחפים לטראנס. 9 וחצי דקות של מסתורין, קצת נויז ואימפרוביזציה חופשית וספונטנית. Pich הוא אחלה פתיח. קצת קשה להיכנס אליו בהתחלה, והוא נשמע מאוד משונה בהאזנה ראשונה, אחרי מספר האזנות קולטים כי מדובר פה בפתיח חזק, שישר מכניס אותך לעניינים. דאמו שוב פעם מטיל את קסמו. המשוגע הזה הוא לא זמר. מיתרי הקול שלו בעצמם הם כלי נגינה. הוא לוחש, הוא מדבר, הוא משמיע קולות וכל זה לצד הטירוף של קאן. זה רק מראה כמה החבר'ה האלה ידעו לנגן ביחד. הם נשמעים כמו גוש אחד. קאן היא אחת הלהקות היחידות שלא מתנהלות ממאבקים אגואיסטים של סולואים וכו', וצריך ללמוד מהם. וככה כשהלהקה מסיימת, דאמו משום מה מחליט להגיד את שם השיר, ועוברים לשיר הבא.

בפכפוכי מים שלוקחים אותך היישר למחוזות ירוקים ויפים, מגיע Sing Swan Song. קאן למדו שגם צריך בלדות. דבר שלא הופיע באלבומים הכל כך אקספרימנטליים שלהם. ועדיין, זה ממש חופשי, אפילו מרחף. הלהקה ממש נשמעת כמו פולק. אבל זה ממש לא פולק. זה אמנם פסטורלי, אבל זה חי בקוסמוס משלו. שוב פעם, דאמו מזמר לו לא ידוע על מה כנראה ברבורים, ומביא מלודיה ברורה שאפשר לזמזם ולעצום עיניים ולהרגיש באותו אחו שהחברה מנגנים בו. קארולי מבריק על האקוסטית (וואו! אקוסטית אצל קאן!), והאקסטזה נמשכת. בחיי, שאם היו מסיבות טבע שהיו משמיעים אלבומים של קאן, זה היה מתאים בול (מי יודע? אולי זה יקרה..).

לסיום הצד הראשון, מגיע One More Night, גם זה ג'אם מאוד ספונטני ומגניב, שאפשר למצוא בו דברים קליטים, כמו כשדאמו לוחש משהו לא ברור, וחוזר על זה כמנטרה. גם הקטע הזה ברוח של Pich, ואנחנו מגיעים לצד השני שבכלל הו הו מה שמחכה לנו..

והצד השני נפתח ב..סינגל! האמת, לא רע בתור להיט. והם די הצליחו. זה קצר, זה קליט מאוד, יש לזה תיפוף וליין בס מאוד משונה ומעניין, זה פ'אנקי (החבר'ה אהבו מאוד ג'יימס בראון וסליי סטון) וזה לא יוצא מהראש. באמת, לא קרה פעם שאתם באיזשהו מקום, ומתחילים פתאום ככה לשיר: "hey you! you're losing, you're losing, you're losing, you're losing your Vitamin C". וואו.. שיר שנקרא "ויטמין C" איזה להיט כזה תמצאו? הלהיט הזה נכתב במקור לסדרת הפשע הגרמנית של סמואל פולר, Dead Pigeon on Beethoven Street. הלהיט הזה נולד מתוך ג'אם ארוך שנקרא Dead Pigeon Suite (שאותו אתם יכולים למצוא באוסף האדיר, The Can Tapes). ואנחנו ממשיכים, ודאמו ממשיך לשיר את הפזמון, עד שפתאום הגענו ליקום אחר. חזרנו לסוראליזם והטירוף האוונגרדי/אקספרימנטלי של ימי Tago Mago.

במעבר חד של אותם צלילים שלא מהעולם הזה, אנחנו מגיעים ל...Soup. שזה פשוט, WTF? באיזה עולם החבר'ה היו כשהם ניגנו את זה. בהתחלה זה נשמע כמו שיר קאן רגיל ונחמד, שיש בו קטע קליט ומגניב, שנשמע כמו נויז אלטרנטיבי סטייל ניינטיז כשדאמו ממש צועק את המילים. זה מתפתח לאלתור ספונטני, ושמידט מביא צלילים של מן העולם הזה. תמיד חשבתי ששמידט הוא קלידן מיוחד. לא חושב שמישהו באמת מנגן כמוהו, ואם תסתכלו ביוטיוב (ויש תודה תודה), יש צילומים של קאן בימיה היפים, כששמידט ליטרלי מעסה את הקלידים שלו. ומשם, הווו אנחנו חזרנו למוזיק קונקרט. חשבתם שזה פחות אקספרימנטלי? תקשיבו לנויז הזה, כשדאמו נשמע כמו שאמאן, ופתאום מתחיל לפלוט ג'יבריש בטונים שונים (חייב להודות שאני תמיד נהנה וצוחק בקטע הזה), ו-10 דקות שלא-מן-העולם-הזה-פאק-כל-כך לא. מסתיימות. איזה שוק היו אנשים ב-1972 כשהם שמעו את זה, הו וואו איזה אדיר זה בטח יהיה להיחשף לזה בזמן אמת.

ואחרי השוק הזה, מגיע I'm So Green. שיואו אני כל כך אוהב את השיר הזה. הוא כזה כיפי. אני חושב שהוא דווקא אחד האהובים עליי באלבום. גם הוא יצא כסינגל, אבל לא העפיל כמו ויטמין c ו-Spoon. ארבעה האקורדים שלו ממש כיפיים. אחרי כל האקספרימנטליות, צריך קצת את המלודיה הכיפית הזו שלא יוצאת לך מהראש. ובאמת, זה לא יוצא לי מהראש, ויש פעמים שאני מנגן אותם על הגיטרה במשך חצי שעה. שיאללה אני כזה ירוק.. אגב בק עשה לשיר הזה קאבר באלבום מחווה לקאן שמעולם לא יצא. ובק הוא רק דוגמה אחת לאמן ידוע ואהוב שהושפע מהלהקה הלא מספיק ידועה הזו. ואנחנו כבר מתקרבים לסוף, ואיך מסיימים אלבום כזה?

עם סינגל! כן עוד אחד. קאן שולפת עוד מלודיה קליטה שנולדה לה במהלך האלתורים, עם Spoon. שיר מלודי, כיפי וקליט שתמיד כיף לשיר את הפזמון שלו. השיר הזה נכנס עקב מחסור החומר באלבום שהיה צריך למלא את שני הצדדים. ובלית ברירה, השיר הזה שהוקלט ויצא לפני הסשנים לאלבום, הוכנס לתוכו. למעשה, הסינגל הגיע למקום 6 במצעד בגרמניה, ומכר 30,000 עותקים(!) לא רע בכלל. בעיקר בגלל שהוא הופיע בדרמת הפשע, הסכין שהייתה אהובה בגרמניה, והכירה את הלהקה הכל כך ניסיונית הזו להמונים. שתבינו, הסינגל הפשוט הזה היה די מהפכני. לראשונה, יש פה שימוש במכונת תופים שתהפוך לכל כך הו כל כך פופולרית בקרב מוזיקאים. יחד עם התיפוף האנושי של ליבזיט (שהיה בעצמו מכונת תופים אנושית), נוסף פה תיפוף מכני שהיה פריצת דרך בתקופה שאף אחד לא חשב להשתמש בזה. וככה כשהפזמון ממשיך ומתנגן לו כמנטרה, האקסטזה מתפוגגת, ו-40 דקות של טירוף, ערפול חושים, אוונגרד, מלודיה ומרק הגיעו לסיומן.

האלבום יצא בנובמבר 1972, תחת United Artists שקיבלו את מבוקשם, וגם האלבום זכה להצלחה לא רעה. המבקרים פרגנו. זכורה הביקורת במלודי מייקר שטענה כי "קאן היא ללא ספק הלהקה האקספרימנטלית הכי טובה באירופה, וזה כולל את אנגליה". יפה יפה. שנים עברו, והלהקה הזו השפיעה על הרבה מאווווד אמנים שאתם מכירים ואוהבים. בעיקר עם האלבום הזה.

כמה סיפורים יש. מאיפה להתחיל? מסטיבן מלקמוס מפייבמנט שאמר שבמשך 3 שנים, הוא היה הולך לשמוע את האלבום הזה כל יום לפני שינה? מג'ף בארו מפורטיסהד ששמע את הלהקה בתחנת רדיו מחתרתית, והיה בטוח כי מדובר בלהקה עכשווית מהניינטיז? מת'רסטון מור מנהיגה של סוניק יות', שמצא את האלבום בחנות כשהוא כל כך הסתקרן מהעטיפה נטולת המידע? מלהקת Spoon שנקראה על שם נחשו מה? קאן בכלל והאלבום הזה בפרט, השפיעו על כל כך הרבה. מרוק אלטרנטיבי ועד אמביינט. עדיין לא נשמעים כמוהם. זו להקה ייחודית שפשוט ידעה איך עושים מוזיקה. שאפתנית אבל גם נגישה. הכל נשמע באלבום הזה. הסוזוקי וטירופו, הקלידים הכל כך מוזרים של שמידט, המקצבים השבטיים הכל כך חשובים של ליבזיט, הגיטרה של קארולי שנשמעת ממש כאבא של להקות נויז כמו סוניק יות', וצוקאיי שמביא ליינים מעניינים בבס, ומבריק בעבודת האולפן. כשבטוח ששטוקהאוזן, דיוויס ומסרו היו השפעה על העריכה ואופן העשייה של האלבום. כל הכישרונות מתאחדים ביחד, אין אגו, פשוט מנגנים, והוו איזה תענוג. זה כל פעם לשמוע מחדש ועדיין מרגיש כל כך כיפי!

לסיכום, הבמיה האגאית הוא תבשיל טעים ומענג שצריך לשמוע ולהבין עד כמה הוא אדיר. זה לא Tago Mago (שהוא עדיין הפייבוריט שלי מהלהקה הזו), הוא פחות אקספרימנטלי, אבל לא חסר מהשיגעון. פה החבר'ה נגישים ואוונגרדיים ביחד. יש שירים מלודיים, יש אלתורים, קטע נויז קונקרטי פסיכי, וכל זה מתאחד למרק הכל כך טווווב הזה. כל האמנים שציינתי שהושפעו מהם, הם סיבה מספיק טובה ללכת ולשמוע את הפלא הזה. מהפחית השימורים היחידה הזו, יוצאת כל הקאניות. כל החופשיות, הספונטניות, האוונגרדיות, הטירוף וכמה שיור מטורף יותר כיף. זה אחד האלבומים הכי טובים שיצאו. מומלץ לחובבי אלקטרוניקה שרוצים להבין מאיפה הכל התחיל, אוהבי קראוט, אבל זה אחד מהאלבומים (ובכללי קאן) שכל חובב מוזיקה צריך לשמוע). עכשיו אני אגיד לכם סוד: לא מת על במיה. לא אוהב. ניסיתי, לא מתתי על זה. אבל את האלבום הזה אני כל כך אוהב, שזו חוויה. והיה צריך לכתוב על האלבום הזה. לכו ותקשיבו, ותיהנו מהבמיה.

כנסו לבריכה! (היא בצורת ירח) - על החדש של רדיוהד

הנה הגיע הרגע. הרגע שלו רבים מאיתנו חיכו מזה 5 שנים. הוו 5 שנים. איך שרדיוהד, אחת הלהקות המוערכות ever, שכל אחד חייב להכיר שיר אחד שלה, ואלבומיה השאירו חותם עצום במוזיקה הפופולרית גרמו לנו לחכות, והם לקחו את זה לאט וארוך. אז פעם ראשונה שאני חווה את ההתרגשות הזו של אלבום חדש של רדיוהד. כן, זה מראה שאני פנאט של הלהקה, שאני fanboy, ורק נכנסתי אליהם השנה. אחרי שנים בשיטוטים בממלכות הרוק הפרוגרסיבי וההבי מטאל, ועוד הרבה סגנונות, עד שהשנה עם הקטע שאני מתחיל לשמוע מוזיקה שיכנו כארטיסטית/אוונגרדית (וגם חשיפה להיפ הופ וחאפלות...) אז סוף סוף הגיעו אליי רדיוהד. ובאמת האהבה שלי אל הלהקה הזו הייתה מהירה והיא רק גדלה. בעיקר אחרי הטריקים שהם עשו לנו בשבוע שעבר (יום יבוא ונוכל להגיד שזה היה אירוע היסטורי שאותו אנחנו חווינו). להיעלם ככה מהאינטרנט, למחוק כל פוסט ברשתות, עד כדי כך שתמונת הפרופיל היא פשוט לבן מוחלט. החבר'ה האלה לקחו ברצינות את הכותרת של השיר מ-Kid A שלהם, How to Disappear Completely, והראו איך באמת עושים את זה.

הרבה אמרו שזה סתם תשומי, הרבה שיבחו את המהלך הזה, ופתאום החבר'ה ממשיכים להפתיע ומשחררים סרטוני אנימציה בטכניקה של stop motion של כמה שניות. WTF? זה רק חלק מהאניגמטיות של הלהקה הזו. תמיד יש חיבה כלפי המסתוריים, האקסצנטריים, האזוטריים, ורדיוהד הם בהחלט כאלה. זה היה ברור כבר כשהם התנערו מתדמית להקת הרוק שהביאו להם, ופרצו גבולות וגרמו לשוק בעולם המוזיקה. בעיקרון, רדיוהד רק צריכים להודיע שהם מוציאים אלבום חדש, וכל העולם מצפה, למרות שנראה כי הלהקה הופכת לטיפה לא רלוונטית. יש עוד חבר'ה פורצי דרך וחדשניים לא פחות. חלקם צעירים, חלקם ותיקים שמאוד הפתיעו אותנו (*בואי*). ועדיין, הם ממשיכים להפתיע באיך שהם רוצים להודיע על האלבום.

במשך שנים הם הפתיעו בכל מיני דרכי שיווק שאף אחד לא חשב עליהם. העובדה שלא הוציאו שום סינגל כש-Kid A עמד לצאת לאור העולם, כשכל מה שיש אלה כמה קטעים קצרים מהאלבום. In Rainbows שהושק באינטרנט כשהמעריצים יכלו לבחור את המחיר שירצו לשלם. פה הם מודיעים על אלבום חדש שעומד לצאת, שולחים למעריצים הודעה די מלחיצה (שבה היה רשום: "שירו את השיר, שרפו את המכשפה, אנחנו יודעים איפה אתם גרים), נעלמים מהרשת, משחררים טיזרים, ואז שירים/קליפים חדשים ובום! אלבום חדש שייצא לאור העולם דיגיטלית (פיזי בחודש הבא). אז כבר נחשפנו לשני השירים שהם הוציאו. ושם האלבום הוא A Moon Shaped Pool (??).

Burn the Witch הוא שיר ממש יפה, כנראה מתקשר למצב כרגע בארה"ב. היה שיר שנכתב לפני הרבה הרבה זמן, ותמיד דובר עליו, אך אף פעם לא יצא עד עכשיו. שיר שמשלב בין המלודיה, הנגישות, הפופ והיופי לבין האוונגרד המשונה, המטורף, הצורם והמטריד. מדובר פה בשיר די סכיזופרני, יש פה את סגנון הרדיוהד הקלאסי, ת'ום יורק שר יפה כרגיל, ויש תזמורת, אבל פתאום לקראת הסוף, כלי הקשת משתגעים, יוצאים מדעתם, כינורות סטייל פנדרצקי שמסיימים את השיר בפתאומיות. כל זה בתוספת קליפ מגניב שנעשה באנימציית stop motion. אני מודה לקח לי הרבה זמן להבין, השיר לא נצרב לי בזיכרון בפעם הראשונה ששמעתי אותו. אבל כששומעים אותו כמה פעמים אז מבינים באיזה שיר טוב מדובר.

Daydreaming השני שיצא, אני מאוד אהבתי. אפילו יותר. בעיקר גם עם הקליפ שבוים ע"י פול תומאס אנדרסון המאוד מוערך. יורק (עם שיער ארוך, וסממנים של הזדקנות: זקן מאפיר, וכרס שמתחילה לבלוט) עובר לו בין דלתות (הלוואי ובאמת היה עובר בכל מקום בעולם ע"י דלתות, שיבוא לבקר), זה הופך כבר לסוריאליסטי כשמסופר מרקט הגענו לאזור מושלג כשהסולן האהוב עם העין בעצלה מזדחל לו למערה. השיר עצמו מאוד משונה ויש לו את התחושה המשונה הזו, כשהם מביאים שיר מלודי יפייפה אבל משהו שונה, כאילו לא הכל במקום הנכון. רדיוהד שוב פעם מראים את הרוח הבריאן אינואית, ויוצרים קטע אמביינט או פופ אמביינט, איך שלא תקראו לזה. זה נדמה לי כאילו הם פשוט לקחו את המנגינה של ההתראה של השעון המעורר בטלפונים ניידים ופשוט פיתחו אותו (בחיי חשבתי לרגע שהפלאפון צלצל). ויורק הו יורק עם הקול היפייפה שלו ששר כמה משפטים ומצליח לומר כל כך הרבה בכל כך מעט. כל הקטע הזה כמו השם שלו, נותן תחושה חלומית עד שהוא מסתיים בקולו המעוות והמפחיד של הסולן. האמת, למרות שאין חידוש, אני מאוד אהבתי את השיר, ואני חושב שהוא הפייבוריט שלי מהאלבום.



אז בעיקרון, מה חדש? האמת, לא הרבה. רדיוהד כבר מזמן לא מחדשים. גם הצוות אותו דבר. על כיסא ההפקה, נייג'ל גודריץ' הוותיק (הג'ורג' מרטין שלהם) וסטנלי דונווד על הקטע הויזואלי (הרוג'ר דין שלהם, בטוח שגם יורק לקח חלק בעטיפה). כש-The King of Limbs יצא לו ב-2011, העולם השתנה, ולמרות שעדיין הייתה התלהבות מרדיוהד, הייתה תחושה שכבר היינו בסרט הזה בתחילת שנות האלפיים. ועדיין זה ממש מהנה לשמוע אותם, ולראות שהם עדיין מוציאים דברים לא רעים בכלל. זה כיפי, זה נחמד, זה גם פותח את הראש, אין טעם להתגעגע לימים היפים של פעם. יכול להיות שדואגים לפרנסה, או שאולי גם מזדקנים, אבל זו עדיין אותה רדיוהד הידועה והאהובה. לא צריך להתאכזב או להתעצבן (אוקיי כאן, אני לגמרי fanboy).

חוץ משני השירים האךה, יש פה כל מיני רגעים לא רעים שגם הם ראויים לציון, אבל עדיין צריך לשמוע את האלבום כמה פעמים כדי לזכור את מה שנשמע ולהבין מה היה פה. ומי יודע? אולי האלבום הזה יהיה נאהב כשיישמעו אותו כמה פעמים. השיר Ful Stop משום מה מזכיר לי מאוד את Can ברגעיה הגדולים ב-Tago Mago (פיל סלווי מתופף ביט קבוע, יש כל מיני הפתעות אלקטרוניות, ממש Oh Yeah), ועדיין נשמע מאוד מעניין, בצליל הרדיוהדי. יש גם בלדות יפות כמו Desert Island Disk האקוסטי ו-Glass Eyes שבו יורק שר בליווי כלי קשת.

יש גם את הקטע הביזארי לא פחות מהשם שלו, Tinker Tailor Soldier Rich Man Poor Man Begger Man Theif, שגם הוא מאוד מאוד מעניין, מחזיר אותנו 16 שנה אחורה לאותה תקופה. יש פנדר רודס שמנגן תווים משונים, ביט, כינורות שנכנסים וכל מיני הפתעות שונות. אבל הסוף. הסוף ממש מוכר, כי זה שיר מאוד ידוע ואהוב בקרב מעריצי רדיוהד. הבלדה True Love Waits שיצאה לראשונה כשיר פולק אקוסטי ויפייפה באלבום ההופעה I Might Be Wrong, עבר פה שינוי, והפך לבלדת פסנתר נוגה שמסיימת יפה 52 דקות של רדיוהד as we know them.

אז כן, ככה לסכם בואו נראה. אני אמנם ממש ממש ממש אוהב את רדיוהד, אבל יש סיבה לכך, וזה בעיקר התקופה החדשנית שלהם. כשהתחילו את דרכם והוציאו את Pablo Honey עם הלהיט האלמותי Creep, זה היה נחמד אבל לא יותר מזה, זה אלבום גראנג' כיאה לתקופה, שאני מוצא אותו חמוד אבל לא יותר מזה, האמת שאני לא יכול לזכור ממנו שירים שממש נצרבו ואני יכול לזמזם אותם (חוץ מ-Creep). אלבומים כמו The Bends ו-In Rainbows אני אוהב, ואני חושב שיש להם פוטנציאל ויופי בשירים הקליטים שמופיעים שם. מאסטרפיסס כמו OK Computer, Kid A ו-Amnesiac הם הסיבה לסגידה שלי ללהקה הזו, הם השאירו חותם, הביאו וואו גדול, והראו לי, מעריץ הפרוג שאוהב ELP וג'נסיס שחשב שצריך להביא את כל הרעיונות, ש-less is more. החבר'ה פרצו גבולות בעיקר בשניים האחרונים, כששילבו בין רוק, לג'אז סטייל מיילס ומינגוס, אלקטרוניקה, מודרניזם בהשפעת מסייאן, פנדרצקי, שטוקהאוזן וקייג' וקראוטרוק באדיבות Can ו-Neu!. אלבומים כמו Hail to the Theif ו-The King of Limbs הם ממש אחלה, אבל מרגיש שחזרו על עצמם. אכזב די הרבה מעריצים, ואני די בטוח שיש לא מעט מעריצים שמאמינים כי רדיוהד הם כבר מזמן לא רלוונטיים. A Moon Shaped Pool אצלי הולך לקבוצה של Limbs ו-Theif. אין שום דבר חדש, גם לא זוכרים כששומעים אותו בפעם הראשונה, אבל הם לא רעים בכלל ומראים כי רדיוהד יכולים ליצור דברים ראויים.

זה אלבום מאוד נחמד ולא רע שכדאי לתת לו האזנה. בעיקרון, הרגעים המרכזיים בשבילי הם Burn the Witch ו-Daydreaming, ואני חושב שהיה כדאי לשים את True Love Waits בגרסה המקורית (לפחות עד שאתרגל לגרסה הזו ואעריך אותה), אולי הם היו צריכים לעבוד עוד קצת, כי רדיוהד יכולים הרבה יותר מזה, אבל עדיין זו עדיין רדיוהד שאוהבים, מי שלא אהב, אני יכול להבין, אבל עדיין הוא מציע יופי של שירים, כי אין טעם לצפות מהם לחידושים (או שאולי כן??) זה לא כמו בואי שהצליח להפתיע אותנו עם Blackstar המדהים שהפיל לסתות והראה כי גם אמן וותיק יכול לחדש ולהישאר רלוונטי, ונפרד מאיתנו בצורה הכי יפה שיש. עדיין, אולי יכול להיות שתאהבו אותו מאוד. עד אז, תיהנו בבריכת הירח.

ולהתראות בפוסט הבא...

Henry Cow - In the Praise of Learning

Welcome to the dark side... עולם אפל של א טונאליות, כשארנולד שנברג מקים להקת רוק.

אנשים: תכירו את הנרי קאו. להקה שכמעט נופלת להגדרה של מפלגה. לחבריה יש אידאולוגיה קיצונית במיוחד, הבזה לחברות התקליטים הגדולות המנצלות את האמנים בשביל המרשרשים (ועדיין, האלבום הזה יצא ע"י Virgin), הבזה לתעשייה, כפי שאפשר לראות בטקסטים הקיצוניים בשיריה. זו אחת הלהקות הכי אמיצות אי פעם. או שאולי אומץ אפילו לא משחק כאן. זה נראה כאילו חברי הנרי קאו נולדו בשבייל חוסר ההצלחה והמחתרתיות. הם לא מעוניינים בסיבובי הופעות באצטדיונים, הם לא מעוניינים בקידומי מכירות ליצירותיהם, אפשר להגיד שמדובר במרקס ואנגלס בקונטקסט של להקת רוק. לא בדיוק אכפת להם מה המאזין אוהב, איזו מלודיה עושה לו את היום או עד כמה הוא לא מסוגל לשמוע את המוזיקה האנטי מלודית שלהם, הם עושים כל-מה-שבא-להם.

הם בין השאר אחראים על היווצרותו של הRIO (Rock In Opposition) שגם הוא יוצר מוזיקה ממטרות אמנותיות ללא שיקולים מסחריים, ומבוז ללייבלים הגדולים. הנרי קאו תמיד היו איפשהו אצלי, כשנכנסתי לרוק מתקדם. אבל לקח שנים כדי לשוטט באזורים של הז'אנר, כדי להגיע לבסוף לאזור המסוכן והאפל. דרך הפרוג הסימפוני הכל כך אהוב, אל הפרוג מטאל הווירטואוזי, קצת מהניאו פרוג ומשם אל סצנת הקנטרברי, עד שבסוף, אני מוצא את עצמי מקשיב ואוהב להקת רוק אוונגרדי בלתי מתפשרת שכנראה שלא תשמעו משהו שלה ברדיו בזמן הקרוב. מדובר בנגנים מוכשרים עד כאב, ולא משנה באיזה כלי (רבי נגנים), שהחליטו שיש להם מה להגיד, והם לא פחדו איך להגיד את זה.

אז בואו נכיר קצת את הלהקה: קיימברידג' מקום הולדתם של חלק מחברי פינק פלויד, כשבאוניברסיטה שם ב-1968, פוגש הגיטריסט (והכנר, קלידן, קסילופוניסט) פרד פרית' (שכמו שאמרתי, הבחור הזה נמצא בכל מקום) את הקלידן (והקלרניטן) טים הודקינסון. השניים גילו שיש להם טעם משותף והחלו לנגן ביחד. מכאן, כבר הובן שצריך להקים להקה. השפעות: אמנים כמו סופט מאשין, והצילי וגילי של האוונגרד האמריקאי: פרנק זאפה וקפטן ביפהארט. בנוסף, השפעות מג'אז חופשי אוונגרדי חסר גבולות, מוזיקה קלאסית מודרנית רצינית וא טונאלית עם שנברג וסטרווינסקי, ומלחיני מוזיקה קונקרטית, האבטיפוס של המוזיקה האלקטרונית כמו פייר שפר. עם השנים, חברים באים ועוזבים, וההרכב מתרחב. 5 שנים עוברות להן, עד שהם סוף סוף מקליטים. הם מוציאים שני אלבומים, ואז מגלים הרכב נוסף גם הוא מאוד שאפתני ועם אידאולוגיה דומה, Slapp Happy שמו.

שני ההרכבים הופכים לאחד, זו כבר קומונה שכוללת 8 חברים. הם מוציאים אלבום בשם Desperate Straights, מבחינתי אלבום של סלאפ האפי לכל דבר, שבו הנרי קאו היו כלהקה מלווה ולא יותר מזה. אז שתי הלהקות עובדות להן ביחד ומוציאות אלבום המראה את הצד הסלאפ האפי. באותה שנה (1975), הם מוציאים את האלבום שמראה את הצד של הנרי קאו. אחד האלבומים הכי רדיקליים, אפלים, ולא נגישים שתשמעו. זה אלבום מצוין, על קו התפר בין אוונגרד לפרוג. וכאן, אין הנאה מובטחת. אם אהבתם, אז אהבתם. מצוין. אם לא, כנראה שלא תיגעו בהם עוד פעם. חברי ההרכב so far: פרית', הודקינסון, ג'ון גריבס (בס), לינדזי קופר (באסון ואבוב), וכריס קאטלר (תופים, כלי הקשה). בנוסף לפיטר בלגוואד (גיטרה, קלרינט), אנתוני מור (קלידים, לימים שותף של פינק פלויד בתקופת פוסט ווטרס) ו-הו הנה הכוכבת של האלבום: דגמאר קראוז. זמרת גרמנייה מאוד עוצמתית, מאוד תיאטרלית, שיכולה להתאים בול לאולמות האפלים של שנות ה-20 אה לה קורט וויל. למרות שהיא לא בדיוק חברת הנרי קאו, היא בהחלט נשמעת כאילו הייתה בכל הסיפור כשהלהקה הוקמה, כשהיא מאוד דומיננטית ושרה כמו שאף אחד/ת לא ישיר/תשיר. היא מתאימה את עצמה לרוח הרדיקלית של הלהקה ומשרתת את הליריקה בצורה נאמנה.

אז החבר'ה נכנסים לאולפן The Manor ובמשך תקופה קצרה מאוד (פברואר-מרץ 1975) הם מקליטים את האלבום האכזר והמדהים הזה. מה בתפריט? רוק א טונאלי רדיקלי עם טקסטים פוליטיים נוקבים, וניסויים באולפן סטייל מוזיק קונקרט. אם שמעתם את האלבום הזה, נשמע כי תוכלו להתמודד עם הכל. זה האלבום שבאמת ממצה את הפוטנציאל שלהם עד הסוף. זה האלבום המייצג. האלבומים הקודמים נחמדים אבל בגדר של אלתור חופשי מנומנם טיפה (לא כמו באלבום הלייב המשובח, Comcerts שיצא שנה אחרי), פה זה המאגנום אופוס של החבר'ה האלה. אם אתם רוצים רק אלבום אחד שיראה לכם מי אלה הנרי קאו, ואולי גם יישאר איתכם לכל החיים, אז In Praise of Learning הוא התשובה.

רק כשמביטים בעטיפה, גרב אדומה (מעניין למה אדום..), ומאחור רשום ציטוט של יוצר סרטי הדוקו הסקוטי ג'ון גריסון, "אמנות זו לא מראה - אמנות היא פטיש", מבינים כי יש לנו עסק עם חבר'ה שהם הרבה יותר מעוד להקה. אז בואו ננתח רגע את העטיפה: הגרב הזו שהופיעה כמעט בכל אלבום של הלהקה, אפשר להגיד, הסמל המסחרי שלה, עוצבה ע"י ריי סמית' חבר מקיימברידג', שלטענתו, כל גרב בכל עטיפה מייצגת את המזג של המוזיקה של הלהקה. אז אני שואל, הייתם רוצים לגרוב גרב כזו? לא בטוח... החבר'ה האלה מאוד אכזריים בטקסטים שלהם לא פחות מהמוזיקה. ואז כשההאזנה מתחילה....



מגיע War הדבר הכי קרוב ל"היט סינגל" (כן בטח) באלבום הלא קליט הזה. גם בשיר הכל כך פשוט הזה, אי אפשר לחזות מה הולך לבוא. יש שירה גברית של כמה שניות, ואז דגמאר נכנסת, והו כמה שזה תענוג. היא פשוט מתאימה בול לטקסט האכזרי של איך מלחמה נולדה, ולמה לאנושות מגיע לטבוע בזוועות שהיא בעצמה יצרה. לאורך כל השיר, היא שרה כמו מכשפה, כמו נביאת זעם, והלהקה מפליאה בטירוף שלה, כשפתאום כל המוזיקה נפסקת למען הפוגה של נויז אכזרי במיוחד שמנסה להמחיש את הזוועות. קצת מנגינת סקסופון קליטה וכיפית (שנוגנה אגב ע"י ג'ף לי חבר הנרי קאו לשעבר שבא לבקר), וחזרה לשיר עצמו עד הסוף. War הוא אחלה פתיחה, מדהימה, מכינה אותנו לעתיד לבוא עם קטע קליט יחסית לאלבום הבלתי קליט בעליל הזה. הוא מכניס אותנו לאווירה, וכשאנחנו מתקדמים, אנחנו מבינים כי זו הייתה רק ההתחלה...

ואז, מגיעה הסיבה המרכזית של האלבום הזה, האפוס הגדול והאדיר, Living in the Heart of the Beast, פשוט וואו... אלוהים, אני מכיר המון אפוסים של פרוג שמספרים סיפור ולוקחים אותך למקום אחר, אבל פה זה משהו אחר לגמרי. אכזרי, אגרסיבי, עובר מצבי רוח בין הפגזה והפצצה לשקט של לפני ואחרי הסערה, א טונאלי (תודה שנברג), אפילו מטאלי. האנרגיות השטניות שפורצות שם, הן מדהימות, ואם אמשיך לתאר, זה רק יפגע, אתם צריכים לחוות את זה בעצמכם. וכל זה הודות להודגינסון שכתב את כל היצירה על כל 15 וחצי דקותיה. זה התחיל בתור קטע אינסטרומנטלי שכתב אי שם ב-1974, כשהלהקה ניסתה אותו בהופעות+אלתורים. עם הצטרפותם של סלאפ האפי, הודגינסון ליטש, עבד, וסיים את היצירה, כשאת המילים הוא ביקש מבלגוואד שיכתוב, בגלל שהיה לו יותר ניסיון. הוו אבל מר הדבר, הגיטריסט כמעט איבד את שפיותו כפי שסופר שנים אחר כך, כשניסה לכתוב את המילים. הוא וויתר, והודגניסון החליט לסיים גם את הטקסט, והווו כמה שהוא דרמטי, כמה שמרקס ואנגלס היו מתגאים, וכל זה בהגשה המדהימה של דגמאר, אין זה פשוט מתבקש במיוחד במאסטרפיס הזה, כשהיא משרתת את המילים נאמנה, פשוט קחו לדוגמה את הקטע "we were born to serve you all our bloody lives". פשוט שיואו, זה לא אנושי שמוזיקאים מוכשרים כל כך קיבלו זמרת שהכישרון שלה משתווה לשלהם. גם אם הקטע מאוד אוונגרדי וקשה לעיכול (שלא נדבר על ארוך כן?), אם מתאמצים, ואם חושבים על זה גם לא צריך, יש קטעים קליטים שנצרבים במוח טוב מאוד (מומלץ לקרוא את המילים כששומעים את זה), וואו כמה קטעים שאני יכול לציין, ההתחלה שמפגיזה ותוקפת את המאזין המופתע, התיפוף המארשי של קאטלר (פה זה יהיה נפלא לציין עד כמה הבחור הזה הוא מתופף מדהים), והסיום הווו הסיום עם המנגינה שכל הזמן עולה בסולם, עד לפייד האאוט שמותיר אותך עם וואו, וזה היה רק חצי מהאלבום. Living in the Heart of the Beast, היא אחת היצירות המפוארות של הנרי קאו, וראוי לאפוס הזה לשבת בפנתאון של בני הרבע שעה ומעלה.

סיימנו את החצי הראשון, וגם כאן בהתקפה על המאזין חסר הישע, מגיע Beginning: The Long March. קטע אוונגרד/מוזיק קונקרט/אלתור חופשי/אינדסטריאל/whatever you'll call it, שבו החבר'ה באמת עושים מה שבא להם. אני מאוד אוהב כשהאמנים מתפרעים ועושים מה שבא להם. בכלל יש משהו במוזיקה קונקרטית שממש מלהיב אותי, הוא יכול לקחת צלילים יומיומיים ולהפוך אותם למשהו לא מהעולם הזה, אפילו מפחיד. הביטלס עשו את זה, פלויד עשו את זה, זאפה עשה את זה, Can עשו את זה, הנרי קאו עברו את הגבולות עם רעש חזק במיוחד, שנשמע כמו מלחמה בפלנטה אחרת, עד לסוף עם הרעשים המטרידים. בקטעים האלה, המאזינים הסבלניים כבר מאבדים את עשתונותיהם, הרבה אחרי אלה שלא יכלו להחזיק עוד לפני כן. אלה שמטורפים מספיק ממשיכים. ממה שקראתי בביקורות שונות, אמרו כי הקטע הזה והחמישי הם מיותרים במיוחד והיה טוב אם היו מחוץ לתוצאה הסופית. אני חושב שמדובר באקספרימנטים מעניינים מאוד, שלוקחים אותך למקום אחר, ומגבירים את הסקרנות בלהקה או באלבום. ועדיין, אם לא התלהבתם, חכו לקטע הבא.

המיני אפוס, Beautiful as the Moon - Terrible as an Army with Banners גם הוא מלכותי, אכזרי ופסימי במיוחד. המילים של קאטלר (הטקסט הראשון שאי פעם כתב) מאוד אפלות, חסרות תקווה ועוסקות בעולם מקולקל, במה שהאנושות עשתה לעולם הזה, והמוזיקה הווו המוזיקה המעולה והשירה הדגמארית, שמשרתת נאמנה, בל נשכח לציין את סולו הפסנתר המטורף שיש לקראת הסוף, ובעיקרון גם כאן אני לא יכול להגיד הרבה, כי ההאזנה אומרת הכל. אנחנו קרובים לסיום, והוא לא הולך להיות נפלא במיוחד.

החבר'ה חוזרים לטירוף האוונגרדי של לפני שני קטעים, ומתפרעים באולפן ועושים מה שבא להם. Morning Star מגיע וחותם 37 דקות ו-28 שניות עוכרות שלווה במיוחד עם (איך לא?) קטע מאוד עוכר שלווה, שלא לדבר על המצילה שקאטלר כל הזמן דופק עליה, והצלילים המשונים לקראת הסוף שgod knows איך לעזאזל הצליחו ליצור אותם (פרית', זה מתבקש אם תוכל להסביר), וככה קצת יותר מחצי שעה של רוק חזק, אגרסיבי, חסר רחמים וקצת קומוניזם הגיעה לסיומה. אם סיימתם את המסע בהצלחה, כל הכבוד, תוכלו להגיע לדברים הרבה יותר קיצוניים, ועדיין לא תוכלו להגיד שלא הופקה הנאה.

האלבום שיצא במאי 1975, לא זכה להצלחה שלא במפתיע, למרות שההשפעה שלו נותרת גם היום (תשאלו הרכבי פוסט פאנק למיניהם). הם יצאו לטור, כשהצטרף גם אורח מיוחד ומפורסם, רוברט וויאט, ובמהלך הטור הוקלטו הביצועים לאלבום ההופעה המדהים, Concerts, שמתעד את הלהקה בשיאה על הבמה. בלגוואד ומור לא יכלו יותר. הסגנון הקיצוני והאנטי שלהם היה יותר מדי בשבילם והם החליטו לעזוב, אבל דגמאר כמו ילדה קטנה ונלהבת בחנות ממתקים, שמסרבת להקשיב להוריה לעזוב, עוזבת את שני חבריה לטובת הנרי קאו, עד הפירוק המר ב-1978. אבל פרית', קאטלר ודגמאר לא סיימו פה. אחרי סיומה של הנרי קאו, חברו השלושה ליצירת הרכב חדש ואדיר לא פחות, Art Bears. גם הוא אדיר ומדהים, מה שנעשה שם, לא ייעשה עוד הרבה זמן. החבר'ה הפיקו לקחים ממה שעשו בסבנטיז לקראת סיום העשור, והוציאו שלושה אלבומים מדהימים (אני אכתוב עליהם מתישהו), אבל הנרי קאו, הוו וואו הנרי קאו... מה שהם עשו, זה משהו אחר, ונפלא.

In Praise of Learning הוא מופת של הלחנה, ביצוע, טקסטים, פחד, חופש אמנותי מלא לחלוטין (לא ברור לי מה המפיק פיל בק עשה שם) ובעיקרון, פשוט מוזיקה עם ביצים. חובבי רוק מתקדם יאהבו, חובבי אוונגרד יאהבו, וגם אתם! אלה שבדרך כלל שומעים את המושג "פרוג" נגעלים ובורחים, גם לכם זה מומלץ. כן The Fall אוהבים אותם, אז זו סיבה מספיק טובה לגרום לכם לרדת למטה, ללחוץ על הלינק להקשבה, ולחוות את החוויה המדהימה והמעוותת הזו. אני חייב לציין, זה לא לכל אחד. הגישה האנטי קפיטליסטית-קיצונית+א טונאליות לא יפנו לכולם. זה אלבום קיצוני, דוגמה מצוינת לאמנים שמקבלים חופש מלא, ולא מבטיח שתאהבו אותו, גם אחרי עשרות האזנות, אבל חברים, מדובר פה במשהו אדיר ומיוחד במינו. יצירות כמו Living in the Heart ו-Beautiful as the Moon הם פנינים של האלבום הזה, כשיא, Living הוא בהחלט הרגע בו כל האלבום הזה מגיע לשיא חסר תקדים, ואם לא לשמוע את כל האלבום, אז לפחות לחוות רק את היצירה הזו. כמו בביקורת הנפלאה של חברי הטוב אור מלכה על Red האדיר של קרימזון, היה צריך לשים על In Praise of Learning, מדבקה של לא לבעלי לב חלש. רק בזכות הנרי קאו ואלבום כמו זה, נולדו אינספור הרכבים עם מוזיקה שאפתנית ואכזרית לא פחות: כשזה מגיע מארט ברז עד להרכבים מודרניים כמו ת'ינקינג פלייג. רוק באופוזיציה נולד בזכותם. המוזיקה של ההנריס יכולה להכניס אתכם לאקסטזה ולאנרגיות לא פחות ממטאל. הלהקה הזו היא כמו אטומים. הם פשוט מתאספים והופכים לאחד, כשבתוצאה משתחררת אנרגיה עצומה. ומהאנרגיות פה חובבי האקסטרים, לא תתאכזבו. חובבי קרימזון, שנברגיסטים, פאנקיסטים, RIOs אוהבי מוזיקה, התאספו והקשיבו למה שיש פה, מאוחדים יחדיו כמו גיבורים יוצאים למלחמה! ומהזוועות כך נקווה, נדע להבין טוב יותר בשבחי הלמידה.

הנה האלבום: הנרי קאו+סלאפ האפי - In Praise of Learning
(נ.ב. : הלהקה לא נקראת על שמו של מלחין האוונגרד הנרי קאוול. סתם פרט חמוד)