הנה הגיע הרגע. הרגע שלו רבים מאיתנו חיכו מזה 5 שנים. הוו 5 שנים. איך שרדיוהד, אחת הלהקות המוערכות ever, שכל אחד חייב להכיר שיר אחד שלה, ואלבומיה השאירו חותם עצום במוזיקה הפופולרית גרמו לנו לחכות, והם לקחו את זה לאט וארוך. אז פעם ראשונה שאני חווה את ההתרגשות הזו של אלבום חדש של רדיוהד. כן, זה מראה שאני פנאט של הלהקה, שאני fanboy, ורק נכנסתי אליהם השנה. אחרי שנים בשיטוטים בממלכות הרוק הפרוגרסיבי וההבי מטאל, ועוד הרבה סגנונות, עד שהשנה עם הקטע שאני מתחיל לשמוע מוזיקה שיכנו כארטיסטית/אוונגרדית (וגם חשיפה להיפ הופ וחאפלות...) אז סוף סוף הגיעו אליי רדיוהד. ובאמת האהבה שלי אל הלהקה הזו הייתה מהירה והיא רק גדלה. בעיקר אחרי הטריקים שהם עשו לנו בשבוע שעבר (יום יבוא ונוכל להגיד שזה היה אירוע היסטורי שאותו אנחנו חווינו). להיעלם ככה מהאינטרנט, למחוק כל פוסט ברשתות, עד כדי כך שתמונת הפרופיל היא פשוט לבן מוחלט. החבר'ה האלה לקחו ברצינות את הכותרת של השיר מ-Kid A שלהם, How to Disappear Completely, והראו איך באמת עושים את זה.
הרבה אמרו שזה סתם תשומי, הרבה שיבחו את המהלך הזה, ופתאום החבר'ה ממשיכים להפתיע ומשחררים סרטוני אנימציה בטכניקה של stop motion של כמה שניות. WTF? זה רק חלק מהאניגמטיות של הלהקה הזו. תמיד יש חיבה כלפי המסתוריים, האקסצנטריים, האזוטריים, ורדיוהד הם בהחלט כאלה. זה היה ברור כבר כשהם התנערו מתדמית להקת הרוק שהביאו להם, ופרצו גבולות וגרמו לשוק בעולם המוזיקה. בעיקרון, רדיוהד רק צריכים להודיע שהם מוציאים אלבום חדש, וכל העולם מצפה, למרות שנראה כי הלהקה הופכת לטיפה לא רלוונטית. יש עוד חבר'ה פורצי דרך וחדשניים לא פחות. חלקם צעירים, חלקם ותיקים שמאוד הפתיעו אותנו (*בואי*). ועדיין, הם ממשיכים להפתיע באיך שהם רוצים להודיע על האלבום.
במשך שנים הם הפתיעו בכל מיני דרכי שיווק שאף אחד לא חשב עליהם. העובדה שלא הוציאו שום סינגל כש-Kid A עמד לצאת לאור העולם, כשכל מה שיש אלה כמה קטעים קצרים מהאלבום. In Rainbows שהושק באינטרנט כשהמעריצים יכלו לבחור את המחיר שירצו לשלם. פה הם מודיעים על אלבום חדש שעומד לצאת, שולחים למעריצים הודעה די מלחיצה (שבה היה רשום: "שירו את השיר, שרפו את המכשפה, אנחנו יודעים איפה אתם גרים), נעלמים מהרשת, משחררים טיזרים, ואז שירים/קליפים חדשים ובום! אלבום חדש שייצא לאור העולם דיגיטלית (פיזי בחודש הבא). אז כבר נחשפנו לשני השירים שהם הוציאו. ושם האלבום הוא A Moon Shaped Pool (??).
Burn the Witch הוא שיר ממש יפה, כנראה מתקשר למצב כרגע בארה"ב. היה שיר שנכתב לפני הרבה הרבה זמן, ותמיד דובר עליו, אך אף פעם לא יצא עד עכשיו. שיר שמשלב בין המלודיה, הנגישות, הפופ והיופי לבין האוונגרד המשונה, המטורף, הצורם והמטריד. מדובר פה בשיר די סכיזופרני, יש פה את סגנון הרדיוהד הקלאסי, ת'ום יורק שר יפה כרגיל, ויש תזמורת, אבל פתאום לקראת הסוף, כלי הקשת משתגעים, יוצאים מדעתם, כינורות סטייל פנדרצקי שמסיימים את השיר בפתאומיות. כל זה בתוספת קליפ מגניב שנעשה באנימציית stop motion. אני מודה לקח לי הרבה זמן להבין, השיר לא נצרב לי בזיכרון בפעם הראשונה ששמעתי אותו. אבל כששומעים אותו כמה פעמים אז מבינים באיזה שיר טוב מדובר.
Daydreaming השני שיצא, אני מאוד אהבתי. אפילו יותר. בעיקר גם עם הקליפ שבוים ע"י פול תומאס אנדרסון המאוד מוערך. יורק (עם שיער ארוך, וסממנים של הזדקנות: זקן מאפיר, וכרס שמתחילה לבלוט) עובר לו בין דלתות (הלוואי ובאמת היה עובר בכל מקום בעולם ע"י דלתות, שיבוא לבקר), זה הופך כבר לסוריאליסטי כשמסופר מרקט הגענו לאזור מושלג כשהסולן האהוב עם העין בעצלה מזדחל לו למערה. השיר עצמו מאוד משונה ויש לו את התחושה המשונה הזו, כשהם מביאים שיר מלודי יפייפה אבל משהו שונה, כאילו לא הכל במקום הנכון. רדיוהד שוב פעם מראים את הרוח הבריאן אינואית, ויוצרים קטע אמביינט או פופ אמביינט, איך שלא תקראו לזה. זה נדמה לי כאילו הם פשוט לקחו את המנגינה של ההתראה של השעון המעורר בטלפונים ניידים ופשוט פיתחו אותו (בחיי חשבתי לרגע שהפלאפון צלצל). ויורק הו יורק עם הקול היפייפה שלו ששר כמה משפטים ומצליח לומר כל כך הרבה בכל כך מעט. כל הקטע הזה כמו השם שלו, נותן תחושה חלומית עד שהוא מסתיים בקולו המעוות והמפחיד של הסולן. האמת, למרות שאין חידוש, אני מאוד אהבתי את השיר, ואני חושב שהוא הפייבוריט שלי מהאלבום.
אז בעיקרון, מה חדש? האמת, לא הרבה. רדיוהד כבר מזמן לא מחדשים. גם הצוות אותו דבר. על כיסא ההפקה, נייג'ל גודריץ' הוותיק (הג'ורג' מרטין שלהם) וסטנלי דונווד על הקטע הויזואלי (הרוג'ר דין שלהם, בטוח שגם יורק לקח חלק בעטיפה). כש-The King of Limbs יצא לו ב-2011, העולם השתנה, ולמרות שעדיין הייתה התלהבות מרדיוהד, הייתה תחושה שכבר היינו בסרט הזה בתחילת שנות האלפיים. ועדיין זה ממש מהנה לשמוע אותם, ולראות שהם עדיין מוציאים דברים לא רעים בכלל. זה כיפי, זה נחמד, זה גם פותח את הראש, אין טעם להתגעגע לימים היפים של פעם. יכול להיות שדואגים לפרנסה, או שאולי גם מזדקנים, אבל זו עדיין אותה רדיוהד הידועה והאהובה. לא צריך להתאכזב או להתעצבן (אוקיי כאן, אני לגמרי fanboy).
חוץ משני השירים האךה, יש פה כל מיני רגעים לא רעים שגם הם ראויים לציון, אבל עדיין צריך לשמוע את האלבום כמה פעמים כדי לזכור את מה שנשמע ולהבין מה היה פה. ומי יודע? אולי האלבום הזה יהיה נאהב כשיישמעו אותו כמה פעמים. השיר Ful Stop משום מה מזכיר לי מאוד את Can ברגעיה הגדולים ב-Tago Mago (פיל סלווי מתופף ביט קבוע, יש כל מיני הפתעות אלקטרוניות, ממש Oh Yeah), ועדיין נשמע מאוד מעניין, בצליל הרדיוהדי. יש גם בלדות יפות כמו Desert Island Disk האקוסטי ו-Glass Eyes שבו יורק שר בליווי כלי קשת.
יש גם את הקטע הביזארי לא פחות מהשם שלו, Tinker Tailor Soldier Rich Man Poor Man Begger Man Theif, שגם הוא מאוד מאוד מעניין, מחזיר אותנו 16 שנה אחורה לאותה תקופה. יש פנדר רודס שמנגן תווים משונים, ביט, כינורות שנכנסים וכל מיני הפתעות שונות. אבל הסוף. הסוף ממש מוכר, כי זה שיר מאוד ידוע ואהוב בקרב מעריצי רדיוהד. הבלדה True Love Waits שיצאה לראשונה כשיר פולק אקוסטי ויפייפה באלבום ההופעה I Might Be Wrong, עבר פה שינוי, והפך לבלדת פסנתר נוגה שמסיימת יפה 52 דקות של רדיוהד as we know them.
אז כן, ככה לסכם בואו נראה. אני אמנם ממש ממש ממש אוהב את רדיוהד, אבל יש סיבה לכך, וזה בעיקר התקופה החדשנית שלהם. כשהתחילו את דרכם והוציאו את Pablo Honey עם הלהיט האלמותי Creep, זה היה נחמד אבל לא יותר מזה, זה אלבום גראנג' כיאה לתקופה, שאני מוצא אותו חמוד אבל לא יותר מזה, האמת שאני לא יכול לזכור ממנו שירים שממש נצרבו ואני יכול לזמזם אותם (חוץ מ-Creep). אלבומים כמו The Bends ו-In Rainbows אני אוהב, ואני חושב שיש להם פוטנציאל ויופי בשירים הקליטים שמופיעים שם. מאסטרפיסס כמו OK Computer, Kid A ו-Amnesiac הם הסיבה לסגידה שלי ללהקה הזו, הם השאירו חותם, הביאו וואו גדול, והראו לי, מעריץ הפרוג שאוהב ELP וג'נסיס שחשב שצריך להביא את כל הרעיונות, ש-less is more. החבר'ה פרצו גבולות בעיקר בשניים האחרונים, כששילבו בין רוק, לג'אז סטייל מיילס ומינגוס, אלקטרוניקה, מודרניזם בהשפעת מסייאן, פנדרצקי, שטוקהאוזן וקייג' וקראוטרוק באדיבות Can ו-Neu!. אלבומים כמו Hail to the Theif ו-The King of Limbs הם ממש אחלה, אבל מרגיש שחזרו על עצמם. אכזב די הרבה מעריצים, ואני די בטוח שיש לא מעט מעריצים שמאמינים כי רדיוהד הם כבר מזמן לא רלוונטיים. A Moon Shaped Pool אצלי הולך לקבוצה של Limbs ו-Theif. אין שום דבר חדש, גם לא זוכרים כששומעים אותו בפעם הראשונה, אבל הם לא רעים בכלל ומראים כי רדיוהד יכולים ליצור דברים ראויים.
זה אלבום מאוד נחמד ולא רע שכדאי לתת לו האזנה. בעיקרון, הרגעים המרכזיים בשבילי הם Burn the Witch ו-Daydreaming, ואני חושב שהיה כדאי לשים את True Love Waits בגרסה המקורית (לפחות עד שאתרגל לגרסה הזו ואעריך אותה), אולי הם היו צריכים לעבוד עוד קצת, כי רדיוהד יכולים הרבה יותר מזה, אבל עדיין זו עדיין רדיוהד שאוהבים, מי שלא אהב, אני יכול להבין, אבל עדיין הוא מציע יופי של שירים, כי אין טעם לצפות מהם לחידושים (או שאולי כן??) זה לא כמו בואי שהצליח להפתיע אותנו עם Blackstar המדהים שהפיל לסתות והראה כי גם אמן וותיק יכול לחדש ולהישאר רלוונטי, ונפרד מאיתנו בצורה הכי יפה שיש. עדיין, אולי יכול להיות שתאהבו אותו מאוד. עד אז, תיהנו בבריכת הירח.
ולהתראות בפוסט הבא...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה