אלבומה השלישי של להקת הפרוגרסיב הבריטית הייקן (Haken) שיצא ב-2013, מזכיר לנו שבריטניה היא מקום לידתו של הפרוג, בעידן המודרני בו להקות מכל העולם (בעיקר ארה"ב ושוודיה) מנסות להוכיח את עצמן ולהמציא מחדש את הז'אנר, מגיחה הייקן הבריטית ומראה מי המקור.
The Mountain הוא אלבום מדהים, מקורי שכל אחד יוכל להתחבר אליו. גם מבחינה מוזיקלית וגם מילולית. ההפקה המושלמת יחד עם המיקס המשובח של המאסטר ינס בורגן השוודי. לחנים מבריקים ומפתיעים ממוחו של ריצ'רד הנשל. כל אלה עושים את האלבום הזה לאחד הגדולים שיצאו אי פעם בשנים האחרונות
The Mountain לא נשמע כמו עוד אלבום פרוגרסיב מטאל רגיל שיצא במהלך השנה. מדובר כאן ביצירת פרוג רוק מעוררת קנאה והשארה. השישייה הלונדונית הוכיחה את עצמה, והראתה לכולם מה היא שווה.
הקונספט של האלבום, הוא אחד מסודות ההצלחה של יצירת המופת הזו. מדובר כאן בליריקס שנכתבו ע"י כל חברי הלהקה (בניגוד לשני האלבומים הקודמים בהם רק הסולן רוס ג'נינגס היה אחראי על המילים), אשר עוסקים בחיינו כטיפוס על הר.
החיים הם חלום בהם אנו עוברים במעבר אשר מוביל לתהפוכות ואתגרים בחיינו. יש עליות, לפעמים אנו חוטאים ביומרה ונופלים בחזרה לאדמה כמו איקרוס למדבר יבש חסר תקווה, משם אנו קמים ומנסים להגשים את עצמנו ולהיות מישהו, בתקווה שנצליח להגיע למטרה שהצבנו לעצמנו.
כל אדם יכול להתחבר למילים של האלבום בדיוק כמו שהוא יכול להתחבר אל Dark Side of the Moon. המילים אנושיות, מרגשות, מעוררות סקרנות ומחשבות, ומובנות.
בנוסף, הגיוון המוזיקלי מחזיק את האלבום. כפי שהסביר ריצ'רד הנשל בראיון כי לפי דעתו, חשוב לגוון ולא להעמיס על המאזין יותר מדי מסגנון אחד. הייקן ידועים כלהקה שלא מוכנה לשעמם ולהשתקע בסגנון אחד למשך דקה. באלבום יש כל כך הרבה סגנונות אשר גורמים למאזין להישאר דבוק לכיסא ולגלות התלהבות לשיר.
בדומה לאלבומי פרוג רבים, היצירות שמושכות את אוזנו של המאזין הם האפוסים הארוכים העוברים את מחסום ה-10 דקות. אך אצל הייקן גם ה"שירים" גורמים לרושם רב, לצד האפוסים המרשימים לא פחות.
באלבום יש רגעים חזקים במיוחד למרות שאין באלבום שום שיר חלש. היצירה Cockroach King היא התשובה לשילוב בין תת הז'אנר המטאלי ד'גנט לבין להקות מהוללות כמו קווין וג'נטל ג'ייאנט. שירת הא-קאפלה של החבר'ה גורמת למאזין לשיר, וזה רק מראה שהחבר'ה עבדו קשה ולא לשחק משחקים. בנוסף אפשר להרגיש את המגע הג'אזי בהשפעתו של הבסיסט תומאס מק'קלין.
המאזין הישראלי ימצא עניין באפוס Pareidolia, בשל ההשפעות הים תיכוניות המזרחיות שניכרות שם. הבוזוקי רק מוסיף ומעשיר את הצליל של חברי הלהקה. אפשר להגיד שזה השיר הכי אורפנד לנדי שהייקן יצרו אי פעם.
כמובן בולט גם הקטע האחרון, Somebody, המסיים את האלבום ונותן לו תחושה פסקולית קולנועית. הודות לכישוריו של מתופף הלהקה, ריימונד הרן על הטובה, הקטע נשמע יותר דרמטי ומעניין יותר.
אי אפשר להתעלם מה"הר" מדובר כאן באלבום הכי טוב שיצא בשנת 2013. הוא מגוון, יכול להתחבב על כל אחד, והוא גדול מהחיים. אין שום חוליה חלשה, אין את האובססיה לחדור למצעדים, פשוט יצירה עם יומרה אמנותית כנה שמצדיקה את הזמן שהושקע בה. יש לציין כי שניים מחברי להקת דרים ת'יאטר הפופולרית (המתופף לשעבר מייק פורטנוי, והקלידן ג'ורדן רודס) הראו התלהבות לאלבום וטענו כי זהו האלבום הטוב ביותר של השנה, ובצדק.
ריצ'רד הנשל (גיטרה וקלידים), צ'רלס גריפית' (גיטרה), טום מק'קלין (בס), דייגו טחיידה (קלידים), רוס ג'נינגס (שירה) וריימונד הרן (תופים) התעלו על עצמם ויצרו יצירה מדהימה שמגיעה לה התייחסות רבה.
לאלבום הזה מגיע לשבת לצד יצירות מופת פרוגרסיביות כגון: "אין דה קורט", "קלוז טו דה אדג'", "דארק סייד", "סלינג אינגלנד", "סינס" והאחרים.
לסיכום, The Mountain הוא אלבום מדהים, מלא הפתעות לא צפויות, גיוון מוזיקלי, חוסר אגו, שיתוף פעולה, ועם ליריקס שכל אחד יוכל להתחבר אליהם. מהלהקה הזו צפויים הרבה דברים טובים. רק להקשיב והדבר הראשון שרוצים לעשות הוא להוריד את הכובע. Bravo!
