מעבר לצורות, פיקאסו ע"פ ריצ'מן ומקרטני

אז השבוע, היו לנו כל מיני אירועים משמחים ויפים. אתמול יום הולדת לג'ון קליז, אחד האנשים הכי מצחיקים שדורכים על אדמת כדור הארץ, 17 שנים לScenes from a Memory (שאני אכתוב עליו מתישהו), וב-25 באוקטובר, נולד להם שני חבר'ה שאני מחשיב כגיבורי תרבות שלי כל אחד מתחום שונה, אבל השני חבר'ה האלה השפיעו עליי הרבה מאוד. האחד ג'ון אנדרסון, הסולן המלאכי של להקת יס, אחד ההשפעות הגדולות שלי בשירה, זה פשוט קול גבוה שרק אחד כזה יכול להיות. עוד אחד, קצת יותר וותיק ובכלל לא היה מוזיקאי, הוא אחד הציירים האהובים עליי בכל הזמנים, שם שהיום משתמשים בו בנוגע לכל ילד כישרוני בציור, וזהו פאבלו דייגו חוזה פרנסיסקו דה פאולה חו...פאבלו פיקאסו! החלטתי שהבלוג צריך לגוון, ובהיותו כבלוג מוזיקה, צריך לכתוב קצת על נושאים לא מוזיקליים ולקשר אותם לדבר. אז, כיוון שיש עוד חיים מלבד מוזיקה, אני מקדיש את הפוסט הזה ליום ההולדת ה-135 של פיקאסו.

אז פיקאסו, הוא אחד הציירים הכי אהובים עליי. אני מאוווד אוהב אמנות מודרנית. הסוריאליזם המטורף וההזוי של דאלי, שפיכת הצבע האגרסיבית והאקספרסיבית של ג'קסון פולוק, האבסטרקט של קנדינסקי, הביזאריות של דושאן, וכמובן, הקוביזם של פיקאסו, שתמיד היה נראה שנלקחתם לקוסמוס אחר. שפשוט מפרק את המציאות שאנחנו רואים לצורות בסיסיות, וכל זה בצורה יפייפיה כזו שגורמת לכם להסתכל על צורות גאומטריות בצורה אחרת לחלוטין. פיקאסו הוא השפעה גדולה שלי בציורים שאני מצייר. מאז שנכנסתי לתקופה המודרנית חזק מעבר לדאלי שאהבתי כבר לפני הרבה זמן, נחשפתי להרבה ציירים מסגנונות ותקופות שונים, פיקאסו תמיד היה אצלי לקיחת המציאות ולהפוך אותה לשונה לגמרי, מה שהכי יפה בציורים שלו, כמו אצל הרבה אמנים, זה שאפשר לגלות שם כל מיני דברים שלא ראית קודם ונכנס לתוך מצב של "הא! איך לא ראיתי את זה?" כמו לשמוע אלבום עם משהו נסתר שלא שמת אליו. אבל פיקאסו לא רק המציא את הקוביזם. במהלך חייו, הוא תמיד התנסה בדברים, תמיד היה צעד אחד לפני כולם, ואף אחד לא הביט אחורה וחזר על עצמו. אנשים כאלה אני מעריך מאוד.

כשאומרים את זה, עולים לראש שני מוזיקאים גדולים ואדירים שגם הם היו משהו מיוחד. תמיד חדשניים, תמיד מתקדמים, אוונגרדיסטים ומסרבים לחזור על עצמם. שניהם קיבלו את התואר "הפיקאסו של הג'אז" ו"הפיקאסו של הפופ" (למרות שאני הייתי מעדיף לקרוא לזה רוק). אתם יודעים על מי אני מדבר. מיילס דיוויס ודיוויד בואי. ועכשיו כשחושבים על זה, כשמקשיבים למיילס או אפילו להרבה אמני ג'אז, אתם שומעים את פיקאסו בצלילים. כמעט כל עטיפה שנייה של אלבומי ג'אז פיפטיזים כללו ציור קוביסטי, ולפעמים נשמע בכלי הנשיפה, בפסנתר, בוירטואוזיות של החברים, שהם מציירים תמונה עם צורות. מופשט אבל מובן. מיילס שהיה צייר מוכשר גם הוא, צייר בסגנון האבסטרקט/סוריאליזם/קוביזם שאתם פשוט מדמיינים צלילים. כמו שקנדינסקי אמר בתאוריה שלו שמקשרת בין האמנות הוויזואלית לבין המוזיקה, התווים הם כמו צבעים שמרכיבים קומפוזיציה. לא נותר מלבד להסכים. בסקירה שלי על Kind of Blue אי אפשר להכחיש שאפשר לשמוע את התקופה הכחולה של פיקאסו ביצירות של האלבום. זה פשוט, זה רגוע, מלנכולי. פשוט לשמוע ולצפות.

בפוסט הזה, אני אדבר על שני שירים שלא בדיוק עסקו בפיקאסו כאמן ובמהפכנות שלו. אלא הראו את האישיות שלו. איש נהנתן ומצ'ואיסטי. שיר אחד עוסק בפאבלו בתקופת חייו, בשיא שלו, כשהוא סלב ומצליח מאוד, השני עוסק במותו ובמילותיו האחרונות לפני שעזב את העולם באותה שנה שבה יצא השיר. האחד הוא השיר שנקרא (איך לא) Pablo Picasso של ה-Modern Lovers, הלהקה שנוסדה ע"י הילד הנצחי של הרוק, ג'ונתן ריצ'מן שמבלי להתכוון, גרם למהפכת הפאנק שבאה כמה שנים אח"כ. השיר השני, של אחד המוזיקאים האהובים עליי מהלהקה האהובה עליי (נחשו), כשהוא כבר מאחורי אותה תקופה, והופך להיות אמן סולו מצליח גם הוא, וזה פול מקרטני עם להקת ווינגס שלו בשיר Picasso's Last Words שיצא באלבום שהראה שיש חיים אחרי הביטלס, Band on the Run.

כאמור, כל אחד מהשירים עוסקים בשלב שונה בחיים של הבן אדם. אז בואו נתחיל עם הlovers. החבר'ה האלה שהוקמו ע"י ג'ונתן ריצ'מן כדי להתחיל עם בנות וסתם כי רצה שיקשיבו לו, הקליט עם חבריו את האלבום היחיד של הלהקה בתחילת הסבנטיז, אבל מצא את עצמו יוצא לאור רק ב-1976. בעיקרון, זה אלבום פרוטו פאנק שפשוט מגניב במינימליזם שלו. לפעמים שיר אחד עם בסך הכל שני אקורדים. הmodern lovers הם דוגמה מצוינת למה שבריאן אינו אמר על האלבום הראשון של הוולווטס (כל מי שקנה אותו הקים להקה), אח"כ חבר'ה כמו ג'ון ליידון לקחו את מה שריצ'מן עשה וייקחו את זה לכיוון יותר רועש וזועם. בכל מקרה, שיר ידוע מאוד של הלהקה הוא Pablo Picasso. בעיקרון, מבחינה מוזיקלית כמו כל השירים של הלהקה, הוא מאוד פשוט, אבל אומר הרבה, הגיטרה שם מאוד משונה, מאוד מעניינת, והנושא של המילים, עוד יותר מעצים את התסכול של ריצ'מן הגיק שלא משיג בחורה, בזמן שהצייר הספרדי הנמוך שכבר עבר את גיל ה-40 מזמן, היה הולך ברחוב שלך, ועדיין מושך וגורם לבנות ליפול בקסם שלו.

פשוט תקראו את הבית הראשון של השיר ותפסתם את התמצית שלו:
Well some people try to pick up girls
and get called assholes
this never happened to Pablo Picasso
he could walk down your street
and girls could not resist his stare and
So Pablo Picasso was never called an asshole


מופתע ג'ונתן?

כן. פיקאסו מעולם לא היה נקרא אהבל או לוזר. כי הוא ידע איך להיות עם בחורות. במהלך חייו, הוא בילה עם 7 נשים. כל אחת בתקופה שונה. אין מה לעשות, גם צייר מוכשר, וגם ידע להישאר כחביב הנשים בגיל שהרבה גברים צעירים כמו ריצ'מן היו רוצים להיות. המגניבות הניו יורקית של השיר תואמת את הנושא. פיקאסו פשוט היה קול למרות העובדה שהיה יליד 1881. כן. השיר הזה הפך לאחד הידועים של הלהקה עד כדי כך שגיבוריו של ריצ'מן ביצעו לו קאבר: ג'ון קייל, איגי פופ, וגם בואי. השיר של הmodern lovers מספר על הצייר בתקופת השיא שלו, כשהוא היה בריא כמו שור, נהנתן ותמיד היה עם בחורות, גם אם היו צעירות ממנו בכמה וכמה שנים. ואז, שנה אחרי שהשיר הזה מוקלט, מקרטני מקליט את השיר בשנת מותו של פיקאסו.

פיקאסו, בן 91, נפטר ב-1973. אותה שנה שהביטל לשעבר הוציא Band on the Run. השיר הלפני אחרון שבו היה בעצם עוד שיר שמקרטני כתב כדי להראות לדסטין הופמן שהיה סקרן איך הבן אדם כותב שירים. מקרטני ישר דפדף בעיתון ראה את הכתבה על מותו של הצייר, וישר ניגש לכתוב. ומילותיו האחרונות היו כמו הפזמון:
Drink to me, Drink to my health
You know i can't drink anymore

גם לקראת מותו, פיקאסו נשאר אותו קול שהיה במשך חייו, בקשתו האחרונה היא שישתו לבריאותו כי הוא לא יכול לשתות יותר. השיר הוא סוג של מיני שירים מרוכזים בתוך 5 דקות. רוב הזמן זה שיר סטייל 50s אמריקאי. זו בלדה יפה לא מלנכולית, נשמעת כמו סיכום יפה לחייו של הצייר. עם קצת מוטיבים שהוצגו בשירים הקודמים באלבום, מקרטני מתאר באופן יפה את סיום חייו של אחד האמנים הכי משפיעים במאה ה-20. זה פשוט מציג יפה את התחושה שהייתה שם. פיקאסו, כבר לא צעיר, קרוב לסוף חייו, אבל עוזב את העולם באותה קוליות שהתנהל איתה במהלך חייו, ופשוט נותן סיום יפה לחייו, כי בסך הכל היו לו חיים לא רעים בכלל.

אז כן, שני שירים על צייר מדהים שהציורים היו כמו מוזיקה שרק בראש יכולים לשמוע. לי ספציפית היה חשוב לכתוב את הפוסט הזה, מלבד העובדה שפיקאסו הוא אחד האיידולים שלי בגישה לאמנות, אני פשוט הייתי רוצה לכתוב על מוזיקה מצדדים שונים, לאו דווקא שמגיעים מעולם המוזיקה. שני שירים שמראים קצת הצצה לאישיות של הצייר. איש שנהנה מהחיים, גם לקראת מותו, ושתמיד השיג את כולן בדרך שגרמה לכל הבני 20 לקנא. אגב, יש הרבה סרטונים ביוטיוב שמראים גם הם את האישיות הפיקאסוית. לא אקסצנטרי, לא מדוכא, אין לו שום תסבוכות בחיים. ו-וואלה הוא השיג הרבה. אז כשאתם צופים במוזיאון ישראל או ב-MoMa צופים בציורים של האיש (אגב הייתה תערוכה לאחרונה במוזיאון ישראל שהוקדשה רק לו), תזכרו שמעבר לסטראוטיפ האמן הרציני שנולד לפני 100 ומשהו שנה, יש מאחורי הקנבס, אדם מעניין שידע ליהנות מהחיים, וגרם לכל הרוקרים האלה לשיר עליו.

אגב, פיקאסו וסטרווינסקי היו חברים טובים. הנה פורטרט. כששני גאונים פאקינג אדירים של המאה ה-20 נפגשים.

שלדים במוש פיט

אהלן לכם אנשים! כיוון ועכשיו חזרתי קצת מההפסקונת, ורוצה לכתוב כמה שיותר (אבל לא מבטיח), הנה הפוסט החדש שהפעם אני רוצה לחזור אל ז'אנר שאני חב לו הרבה ושהוא חלק ענק מהDNA המוזיקלי שלי. ז'אנר שכתבתי עליו הרבה כאן, אבל עם המשיכה לסגנונות מורכבים ובלתי שמיעים בעליל כמו שראיתם בפוסטים שנכתבו, כמות הפוסטים על להקות ואמנים בז'אנר קצת ירדה. ז'אנר שהפך להרבה יותר מכך וכבר נהיה כמין דרך חיים. ז'אנר שיש בו מין brotherhood כזה, ותמיד כיף לחזור אליו כשאתה צללת יותר מדי עמוק לקראוטרוק, היפ הופ, פרי ג'אז, קלאסי מודרני ועוד ועוד. ואני כמובן מדבר על מטאל. ועל להקה אחת ספציפית עם אלבום אחד אדיר שלה שסוף סוף, אני מעריך ואוהב אותם מאוד בניגוד לבעבר כשהייתי שומע כמה שירים. ניחשתם? מדובר בלהקה אייטיזית שפעלה לה באזור שונה מהלהקות שהיא שייכת להמצאת הסגנון הספציפי שהם ניגנו. ובכן, אנתרקס! כן כן חברים. התחשק לי לכתוב קצת על משהו אחר. הרי כשהייתי בכיתה ח', אחרי שנה של מסע בארץ הפרוג הקסומה (וזה נמשך לנצח! למרות שבזמן האחרון, כדי להשאיר טעם של עוד, אני פחות שומע מקצבים שבורים על הוביטים ומדע בדיוני). נמשכתי סופית למטאל. היו לי כמה גיחות קצרות, ומלבד המשולש הקדוש ועוד כמה להקות, סירבתי לשמוע מטאל שמעבר לשנות השבעים.

עם כל הדיבורים האלה, אני ישר העברתי למצב של "מה אמרתי אז?". לשמוע את הריפים האימתניים של מטאליקה, לעשות air guitar לסולואים של מגאדת', וכמובן לדפוק את ההדבנגינג של החיים בסליירררררר!!! זו הייתה תקופה רחוקה שנות אור (וזמן) מאדגר וארז, ביסטי בויז, קפטן ביפהארט, מיילס דיוויס וזוהר ארגוב. אבל היום, אני ארצה לדבר על אנתרקס. הצלע שאולי כנראה הייתה הכי אקלקטית ושונה בקרב הBig 4. הגחלת התפשטה אצלי מהר ביקום המוזיקלי שלי בזמן האחרון. אם נשווה רגע את הרביעייה לתחום שחברי אנתרקס ידועים באהבתם אליו: קומיקס. הרי שמטאליקה, מגאדת' וסלייר היו מעין DC בזמן שאנתרקס היו יותר Marvel בגישה (לא אני לא מתיימר להיות קורא קומיקסים. אני רואה את הסרטים וכאן זה מסתיים. את הקריאה אני שומר לספרים). אם השלוש האחרות היו שרות על הפוליטיקאים המושחתים, על התמכרות לסמים, על גזר דין מוות ע"י ישיבה בכיסא חשמלי, על העובדה שאף אחד לא "קונה" שלום, וכמובן good old lucifer. אנתרקס תמיד היו המצחיקים שבחבר'ה. מרגישים שהסגנון שלהם מדבר הרבה יותר אליך. כי כשג'יימס, דייב וטום צורחים ושרים על הזוועות שיש לעולם להציע, ג'ואי בלדונה וכל החבר'ה שרים על מוש פיטים וכמה זה כיף. הם פשוט צועקים: "אחי בוא, יהיה כיף".

אנתרקס ידעו לשמור על הומור ושמחת חיים במוזיקה שלהם. פה אני רוצה להתמקד בנקודה חשובה, וזה ההומור במוזיקה. דברים שאני אוהב במיוחד במוזיקאים זה הרצון שלהם לשלב קצת צחוקים בכל הרצינות שלהם. מעבר לסתם פארודיות מצחיקות ומשעשעות סטייל יוטיוברים שעושים אצלנו דברים כאלה (רועי כפרי למשל) או בחו"ל (NSP) שזה נחמד, אבל אני רואה את זה כבדיחה כיפית ולא יותר מזה. אני מדבר על המוזיקאים שידעו איך להדגיש את העובדה שהם רוצים שייקחו אותם ברצינות, אבל גם הכניסו צחוקים וקלילות לאווירה. יש לנו את הביטלס באחד מהשירים האחרונים שלהם You Know My Name ששם לנון ומקרטני משתעשעים להם ושרים על ספר טלפונים. כמובן אחת הדוגמאות המובהקות, המאסטרו הגדול, פרנק זאפה (שקרא לאלבום הופעה שלו Does Humor Belong In Music?) שמאז תחילת הקריירה שלו ועד סופה שמר תמיד על הגישה הסאטירית, צינית, פרועה ומצחיקה שלו בנוסף להשכלה הפורמלית והרצון לשלב בין מוזיקה פופולרית למוזיקה מודרנית בלתי שמיעה לאוזניים לא מנוסות ורק לאוונגרדיסטים שרופים.

אנתרקס שילבו בצורה מדהימה בין ההומור לרצינות. בעיקר בתקופת ההרכב הקלאסי שכלל את הסולן ג'ואי בלדונה, הגיטריסט דן ספיץ, הבסיסט פרנק בלו והדוד שלו המתופף צ'רלי בננטה, וכמובן האיש והזקן, והבחור שבלעדיו אין אנתרקס: סקוט איאן רוזנפלד (יהודי טוב מניו יורק, סתם בשביל הידיעה). הרקע של החבר'ה גם אומר הרבה בנוגע לגישה שלהם. כל החבר'ה הגיעו מאזור מקליפורניה. אנתרקס הגיעו מהברונקס. רואים עליהם שהם ניו יורקרים. דרך הלבוש, החברמניות הdudeית, האהבה להיפ הופ (עוד אחת מהסיבות למה התחלתי להקשיב להם יותר). אנתרקס פשוט התאימו לשם. אז עם כל ההקדמה הדי מיותרת הזו, הפוסט הזה בא מרצון שלי היום לדבר על מה שמחשיבים היום כמאגנום אופוס של הלהקה, האלבום השלישי, שכמו שאומרים על הרבה אלבומים מפורסמים של הרכבים ואמנים, כאן כל האלמנטים והעבודה הקשה התרכזו והוצגו בצורה מושלמת. אני מדבר על Among the Living.

חוזרים חצי שנה אחורה. אל טרגדיה נוראית שלקחה את אחד המוזיקאים הכי גדולים שסצנת הת'ראש מטאל והמטאל בכללי ידעו. בספטמבר 1986, בזמן שהחבר'ה הקליטו את האלבום, קליף ברטון הבסיסט של מטאליקה, מצא את מותו בשיא ההצלחה עם להקתו עם ההצלחה הענקית של Master of Puppets. משחק קלפים על מי יישן באיזו מיטה באוטובוס, גרמה לכך שהבן אדם הועף מחלון האוטובוס של הלהקה כשאלה החליקו על קרח שקשה מאוד לראות בלילה קר בשוודיה. האוטובוס מחץ את קליף, ונדמה כי היה עתיד לחסל את הקריירה של מטאליקה. לא כך היה הדבר, אבל אנתרקס שהיו חברים טובים של מטאליקה, היו גם הם הרוסים ושבורים ממותם של מי שהיה נדמה כמו חבר להקה לא רשמי. מאז ששהרביעייה מסן פרנסיסקו/לוס אנג'לס הקליטו את הבכורה המוחצת Kill Em All ועד היום, שתי הלהקות בקשרי ידידות גדולים. ככה זה כשאתם יוצרים מהפכה מוזיקלית.

לזכרו של קליף, הקדישו לזכרו את האלבום החדש ששינה את הכל לחבר'ה מניו יורק שגם הם היו בעלי שאיפות ורצון להצליח כמו חבריהם. באותו אולפן באיי הבהאמה שהקליטו ג'ודס פריסט, ELP, איירון מיידן, ELO (וזו רק רשימה חלקית), הקליטו שירים מוחצים badass, המנונים שמתאימים הכי טוב לפוגו עם החבר'ה. ובקיצור נכס צאן מטאל. העובדה שהאלבום הוקדש לזכרו של ברטון, עלולה ליצור את הרושם שמדובר באלבום קודר, אפל וכבד בתכנים. לא כך הדבר (לא לגמרי). מדובר בשירים כיפיים מרוממים, שיגרמו לכם להצטרף לפזמונים שרוב הזמן החבר'ה צועקים שם כמו אוהדי פוטבול. השילוב הזה בין המטאל שהמציאו האבות הרוחניים שלהם (מיידן, סאבאת', פריסט) יחד עם הפאנק שגם אותו אהבו מאוד לשמוע, עם קצת מההיפ הופ שגדלו כשהיה בשיאו (בכל זאת שיתוף פעולה עם פאבליק אנמי), ומה שאני שם לב אליו, זו גם השפעה לא ידוע אם במודע או לא מפרוג. השינויי מקצבים שם מזכירים לי יצירות פרוג מטאל הדוקות ומוצלחות. בננטה רחוק מאולריך והבדיחות שמריצים עליו, מתופף בצורה מדהימה ומקצועית. ככה זה כשאתה חושב על המוזיקה שלך מאז שאתה טינאייג'ר.

Metal Horns? פטט לא.. Peace & Love man!

עכשיו קחו חמישה כישרונות. כל אחד מושחז בכלי שלו. עם תשעה שירים שנכתבו ע"י כולם (עם קצת שאריות ממה שהבסיסט המקורי דן לילקר תרם) ומציגים למה החבר'ה האלה באמת מסוגלים. כשמטאליסטים שמעו את זה לראשונה, היה מובן שיש פה עוד מופת מסצנת הת'ראש. אבל הפעם האווירה לא כבדה וקשה. בואו נדבר על מה שיש כאן. הצד הראשון של האלבום, הוא פשוט אוסף של שירים מפוצצים, פאקינג אדירים, שלא יוצאים לך מהראש, וישר גורמים לך להרים air guitar ולהניע את הראש קדימה ואחורה שוב ושוב. שיר הנושא הפותח רק מראה למה נכנסו. דווקא פה מדובר בשיר רציני שמדבר על כל הרוע שיש לעולם להציע. כל זה בתוספת ריף אדיר וקליט (ושטני במיוחד), ופזמון אדיר שמגביר את הקצב ותאי העצב של המוח פועלים והדם זורם כמו מים. עוד hit בהופעות הוא I Am the Law שמראה את האהבה של הלהקה (בעיקר של סקוט) לקומיקס כשהשיר עוסק בג'אדג' דרד. והמילים באמת מתאימות. איך אפשר שלא להצטרף לחברי הלהקה כשהם צועקים כמו בריונים את שם השיר?

אם נהיה עוד יותר ספציפיים. אז מהצד הראשון, בולטים בשבילי שלושה שירים. בעיקר ההמנון הגדול Caught in a Mosh שעד כמה שהפך לlive staple, הוא לא יימאס. ריף הבס והגיטרות, שינויי המקצבים התכופים, והפזמון הווו הפזמון עם השירה האדירה של בלדונה. זה המקום לדבר קצת על הקול של האיש. מבין כל הbig 4, לאנתרקס היה יתרון בקטע הווקאלי, כי היה להם את הזמר הכי מוכשר מבין כולם. אף אחד מהזמרים של הלהקות האחרות שר בצורה כמו איך שרוב הלפרוד, ברוס דיקינסון ואיאן גילן פתחו את השערים לדור של ההדבנגרים. כולם היו נגני גיטרות (ובס). לא שזה דבר רע אבל לג'יימס היה בהתחלה קול של ילד מחוצ'ן עצבני, לדייב יש עד היום קול של צפרדע על הליום וטום.. טוב טום לא שר. הוא צורח. בלדונה אשכרה ידע לשיר ולהגיע לגבהים. הבחור שר בצורה נקייה ומדהימה. אז כשאתם שומעים את המשפט: which one of these words dont you understand? אתם לא יכולים להגיד שהבחור הוא חולייה חלשה. בלדונה הוא זמר במלוא מובן המילה. נכון שהוא לא היה מתאים לחומרים של הלהקות האחרות שלהם התאים את הקולות של החבר'ה, אבל נחמד שיש קצת שוני.

שני השירים האחרונים גם הם מעולים ופשוט נועדו להופעות באצטדיונים. N.F.L. שעוסק בג'ון בלושי המנוח כולל את כל מה שהופך שיר של אנתרקס לשיר מטאל מעולה. ריף פשוט וקליט, פזמון שמלווה בצעקות של כל החבר'ה ומצריך שיתוף פעולה מלא מהקהל. פשוט שבחים אינסופיים ומשתפכים. Skeletons in the Closet גם הוא קליט ונצרב במוח. ועד כמה שהוא עוסק בצד האפל של אמריקה, גם הוא מאוד כיפי באווירה שלו. נסו שלא לצעוק "will ya will ya" בתחילת הפזמון. כפי שנאמר, הצד הראשון הוא פשוט מפוצץ אותך באוסף ריפים אדירים וקליטים ופזמונים בלתי נשכחים. נלך לצד השני שהוא קצת יותר רציני בגישה שלו, אבל גם כולל אולי את אחד השירים הכי ידועים של הלהקה.

קרחת?

כשיש ללהקה שיר על אינדיאנים בשם Indians... אז זה להיט! או שלא... במקרה של אנתרקס כן! התיפוף הקצת שבטי בהתחלה, וישר המעבר למקצב הארדקור פאנק מפציץ+השירה של בלדונה והפזמון האדיר. Indians פשוט עומד בסטנדרטים של להיט מטאל. ואם כבר לציין רגע אדיר, זה הסולו של ספיץ. לאורך כל האלבום, האיש מפציץ בסולואים אדירים ומפילי לסתות, שגורמים לך לשכוח מקירק האמט ומאסטיין. הרגע שבו הוא מנגן את אותה שורה באוקטובות שונות, פשוט גאדאמיט. שלושת השירים גם הם מעוררים הערכה ונותנים את הסיום לאלבום אדיר. בעיקר המיני אפוס שמורכב משני שירים נפרדים: A.D.I. שהוא בעצם קטע גיטרה אקוסטית יפייפה וישר בפייד אין מגיע ל-Horror of It All קטע מטאל שאמנם לא בדיוק נקלט בשמיעה הראשונה ואחריה, אבל בהחלט מראה שהחבר'ה יודעים להיות רציניים כשהם יכולים. אבל כמובן שחייבים לסיים בכיף, אז מגיע Imitations of Life לסיום המדהים שמדבר על אנשי הפלסטיק וכמובן שאפשר להצטרף לכולם בשירה.

אפשר לתת אלפי סופרלטיבים לאלבום הזה. יש אולי שיש לחבר'ה אלבומים גדולים יותר, או שלהקות ת'ראש אחרות הצליחו יותר. אבל אי אפשר להתווכח, שהאלבום הזה הביא להם את ההצלחה שהם ייחלו לה כל כך. הת'ראש הייחודי שלהם התבטא בצורה הכי טובה באלבום הזה שנראה שהכול הלך בו. כשכל דבר במקומו. האלבום הזה הפך אותם לסופרסטארס והעביר אותם מהופעות במועדונים קטנים אל אצטדיונים ענקיים מלאים בהדבנגרים שבאו קצת לשחרר אנרגיות (ולרקוד פוגו). השירים שהיו באלבום שנכתבו במהלך הסיבוב ההופעות לקידום האלבום הקודם Spreading the Disease, וגם החבר'ה ניגנו חלק מהם וקיבלו פידבק חיובי, הפכו לקלאסיקות מטאל שכל הדבנגר שמכבד את עצמו חייב להכיר.

אפשר להגיד תלונות על אנתרקס. שירה שיכולה להישמע לחלק מהמטאליסטים כצ'יזית, השילוב הזה עם היפ הופ שלחלק מהמטאליסטים היה נשמע כמו חילול הקודש, והיעדר אווירה רצינית שחסרה לחלק מהמאזינים. אבל אלה טענות מיותרות שקשה להאמין שקיימות על האלבום הזה. ההרכב הקלאסי של אנתרקס בשיאו. בלדונה שנותן כמה מהשיאים שלו כזמר, איאן שתרם את הריפים הכל כך זכורים, ספיץ שעושה לכל הגיטריסטים בית ספר, בלו שלא מתבלט הרבה, אבל כשכן הוא נשמע badass ביותר, וכמובן שצ'ארלי שעובר ממארש אכזרי כזה אל מקצב פאנקי חזק. זה פשוט ההרכב המושלם של אנתרקס שבימים אלו עדיין מתקיים (מלבד ספיץ שמזמן עזב) וחזק יותר מתמיד (למרות שבעיניי, מבחינה מוזיקלית, לא נותר להם הרבה להגיד בנוסף לשאר הלהקות הת'ראש). זה פשוט היה ה-הרכב של הלהקה. אחרי שבלדונה עזב וג'ון בוש נכנס, אני אודה שפחות התחברתי. החבר'ה קצת נטשו את האווירה הכיפית וההומוריסטית. ולכן, כשאני חושב על אנתרקס, ישר עולה לי לראש: "What is it? caught in a mosh!". למרות שלכל הלהקות היה את הסגנון הייחודי שלהן, קצת כמו העטיפה של האלבום, אנתרקס מבצבצת לה, ייחודית, שונה מהשאר, ונותנים hi 5 כמו המוזיקה שלהם. ממליץ בחום למי שרוצה להיכנס למטאל, לשמוע את האלבום הזה. מי שבדרך כלל קורא את רוב הסקירות של הבלוג, אולי קצת לא יבין מה אנתרקס יעשו פה. אבל היי, מטאל זה ז'אנר מאוד חשוב שקצת קשה לי לחשוב איך הטעם שלי היה מתפתח אם לא הייתי מקשיב לחבר'ה האלה. בכל מקרה, לכל מי שאוהב מוזיקה, זה must have בבית. אם רק דבר אחד מאנתרקס, אז האלבום הזה. סיבה מוצדקת לקיומן של שנות השמונים (שעם כל הזוועות שהיו שם, היו שם גם דברים מדהימים. רחוק מ-MTV). אז יאללה, תשמעו: אנתרקס - Among the Living

פחד על האי המרוחק יחד עם ג'ים קארי

ברוכים הבאים לעולם השמח של אריאל איטרבוים. אלבומו Third was the Bird II מוזר ויפייפה בו זמנית כמו השם שלו. כולם יודעים עד כמה יש לי אהבה והערכה למוזיקה ובכללי לאמנות אקספרימנטלית. וואלה, אריאל עשה פה משהו ממש מעניין, שכדאי לכם לשמוע ולחוות. פרוג, פסיכדליה, מוזיקת משחקי מחשב מפוקסלים, מוזיקה קונקרטית, פופ, פולק, הכל מתחבר ומשתלב במיקס המשונה הזה, שגורם לך להסתקרן ולהישאר ערני לדבר הבא. זה מאחד האלבומים האלה שאתה נהנה לשיר את הקטע הספציפי הזה, וזה עושה לך טוב, אבל בו זמנית, גם מטיל אותך עם פרצוף של "הולי שיט, מה זה היה עכשיו?!". את האלבום הזה שהכרתי מחברו של אריאל, גם הוא עשה אלבום נפלא, עודד סטרייגולד (שמנגן בשיר האחרון באלבום), אני ממליץ גם לכם אנשים לשמוע. למה?

הוא פשוט יפה בנאיביות שלו. הוא שולח אותך לזמנים ששכחת מזמן. הוא עשיר ברעיונות מעניינים ובדמיון עשיר ובריא. אני חושב שזאפה היה מתגאה בדבר הזה. ולא רק בגלל הביזאריות שבו, אלא גם בגלל ההשקעה. כי לא מדובר באלבום של חלטורות. הבן אדם אשכרה ישב וכתב את המלודיות שחלקן מתוסבכות בטירוף. ממה שרשום בבנדקמפ של אריאל, האלבום הזה נכתב לאחר תקופה ארוכה. אם תסתכלו על הדיסקוגרפיה שם בצד, תראו ששלוש שנים עברו מאז יצא אלבום חדש. הרבה רעיונות, רגשות וסגנונות נזרקו לתוך האלבום בן ה-5 קטעים הזה (נכון ש-5 קטעים באלבום זה ה-דבר?) כמו שגם נכתב בבנדקמפ. והאמת, זה מסע ממש ממש כיפי שאני חושב שלא תתאכזבו.

תסתכלו רגע על העטיפה. נכון שזה נראה כמו החדר החלומי שתמיד רציתם בגיל 8? אני יודע שאני חושב שכן. ככה בעיקרון מרגיש האלבום הזה. סוריאליזם טריפי ילדותי ומוזר. אבל שוב פעם, ואני לא יכול להדגיש עד כמה זה חשוב: ככל שיותר מוזר, כל העסק נהיה הרבה יותר מעניין. ביטלס פוגשים זאפה, יושבים לקפה עם פאוסט, משחקים בפוקימון במחשב הווינדוס 6 שלך עם דאלי. נכון שזה נשמע נהדר? עכשיו זה אמנם נשמע די מתלהב ופנאטי בצורה דבילית. אבל אני לא חושב ששמעתי משהו כל כך טוב שנוצר כאן בארץ. אני אמנם כותב בעקבות העובדה שאריאל ביקש ממני לכתוב על האלבום בבלוג הזה, אבל כמו שקראתי פעם בסקירה ב"מטאליסט", אני אמנם משוחד אבל האוזניים שלי ממש לא.

יש משהו קסום באלבום הזה בעיניי. המילים הדאדיסטיות הכל כך לא קשורות, הנויז שבא פתאום משום מקום, הקטעים שפתאום אתה חושב שהגעת לסיקסטיז בחברת ילדי הפרחים, משהו שהתגעגעתי אליו. אני חושב שזה יכול היה להיות הפסקול לילדות שלי אפילו. זה מסע אחד הזוי וכיפי, שאתה צריך להקשיב כדי להימשך אליו בצורה הכי טובה.

בואו ניתן לכם רגע דוגמה עם השיר הפותח, Say What. ריף פשוט וחמוד של גיטרה קלאסית, ואז יש שירה על מין מערכת יחסים שכזו. ואז... בום! חגיגה של שינויי מקצבים, גיטרה מזייפת בכוונה, משם חזרה לאותו מיני שיר, משם אל קטע פסנתר משונה ומעניין שכזה, משם לאחד הקטעים הכי מעניינים באלבום הזה בעיניי: קולאז' מוזיקה קונקרטית יאניס קסנאקיסאי שכזה, ומשם אל כאמור פופ פסיכדלי אופטימי וקליט כזה שלוקח אותך למקומות טובים ומשחרר אותך מלחץ. כל זה חוזר בסוף לאותו שיר חמוד וקטנטן שהתחיל את כל זה. מבולבלים? כבר רוצים להקשיב לאלבום? אם כן, אני מבטיח לכם שאתם יוצאים למסע נפלא והזוי שלא תצאו ממנו מאוכזבים.

אני לא אסקור פה את כל הקטעים, כי חבל פה להרוס את תחושת הjourney שתהיה לכם במהלך ההאזנה לקצת יותר מחצי שעה הזו. בשכונה, עם ג'ים קארי, באי מרוחק, כל הסיטואציות שמעולם לא חשבתם עליהן פשוט יתפוצצו ביצירות הבאות שמרכיבות את האלבום הזה. יש הרבה אלבומים אקפסרימנטליים שיכולים לעצבן פרוגרים שרגילים ואוהבים מוזיקה כתובה מראש, כשכל התווים במקום, ואין מקום לדמיון חופשי, כי הדמיון מתבטא ביצירה עצמה. אני יכול להגיד לכם חברים, שהאלבום הזה נותן את שניהם ועושה את זה נ-פ-ל-א. יש פה שינויי מקצבים, מלודיות א טונאליות ג'נטל ג'ייאנטיות קשות לשירה, ובנוסף לכל אלה יש גם הומור שבו אריאל פתאום מקריא במבטא בריטי מונטי פייתוני בקטע השלישי, או שהוא מספר על החוויות שלו עם ג'ים קארי מלווה בבנג'ו חמוד. +סימפולים מפאמילי גיא, ביטלס, קינג קרימזון, גוסטב הולסט, הקיצר מסיבה.

אני לא אכביר במילים, כי מכאן אתם צריכים להקשיב בעצמכם לאלבום. סצנת האינדי בארץ עשירה ומלאה, והנה עוד דוגמה ללמה שווה לחפש מתחת לפני השטח את הדברים הגדולים קטנים האלה שיוצרים אצלנו כאן. פשוט קחו אזניות ואיזה בוקר מואר אחד ויפייפה או אפילו בחורף גשום, קחו את עצמכם לתוך המסע היפייפה הזה עם כל החברים שלכם, לא כולל את סטיב. מבטיח לכם, אם תבואו עם ראש פתוח לא תתאכזבו. יש לי תחושה שהאלבום הזה, של עודד, ושל רבים שאולי עוד לא הכרתי, יהפכו לאלבומי קאלט בעוד כמה שנים, וכולנו נוכל להיזכר איך זה היה רק סתם משהו שנוצר בשביל הכיף.
הנה האלבום. תהנו לכם.