ברוכים הבאים לעולם השמח של אריאל איטרבוים. אלבומו Third was the Bird II מוזר ויפייפה בו זמנית כמו השם שלו. כולם יודעים עד כמה יש לי אהבה והערכה למוזיקה ובכללי לאמנות אקספרימנטלית. וואלה, אריאל עשה פה משהו ממש מעניין, שכדאי לכם לשמוע ולחוות. פרוג, פסיכדליה, מוזיקת משחקי מחשב מפוקסלים, מוזיקה קונקרטית, פופ, פולק, הכל מתחבר ומשתלב במיקס המשונה הזה, שגורם לך להסתקרן ולהישאר ערני לדבר הבא. זה מאחד האלבומים האלה שאתה נהנה לשיר את הקטע הספציפי הזה, וזה עושה לך טוב, אבל בו זמנית, גם מטיל אותך עם פרצוף של "הולי שיט, מה זה היה עכשיו?!". את האלבום הזה שהכרתי מחברו של אריאל, גם הוא עשה אלבום נפלא, עודד סטרייגולד (שמנגן בשיר האחרון באלבום), אני ממליץ גם לכם אנשים לשמוע. למה?הוא פשוט יפה בנאיביות שלו. הוא שולח אותך לזמנים ששכחת מזמן. הוא עשיר ברעיונות מעניינים ובדמיון עשיר ובריא. אני חושב שזאפה היה מתגאה בדבר הזה. ולא רק בגלל הביזאריות שבו, אלא גם בגלל ההשקעה. כי לא מדובר באלבום של חלטורות. הבן אדם אשכרה ישב וכתב את המלודיות שחלקן מתוסבכות בטירוף. ממה שרשום בבנדקמפ של אריאל, האלבום הזה נכתב לאחר תקופה ארוכה. אם תסתכלו על הדיסקוגרפיה שם בצד, תראו ששלוש שנים עברו מאז יצא אלבום חדש. הרבה רעיונות, רגשות וסגנונות נזרקו לתוך האלבום בן ה-5 קטעים הזה (נכון ש-5 קטעים באלבום זה ה-דבר?) כמו שגם נכתב בבנדקמפ. והאמת, זה מסע ממש ממש כיפי שאני חושב שלא תתאכזבו.
תסתכלו רגע על העטיפה. נכון שזה נראה כמו החדר החלומי שתמיד רציתם בגיל 8? אני יודע שאני חושב שכן. ככה בעיקרון מרגיש האלבום הזה. סוריאליזם טריפי ילדותי ומוזר. אבל שוב פעם, ואני לא יכול להדגיש עד כמה זה חשוב: ככל שיותר מוזר, כל העסק נהיה הרבה יותר מעניין. ביטלס פוגשים זאפה, יושבים לקפה עם פאוסט, משחקים בפוקימון במחשב הווינדוס 6 שלך עם דאלי. נכון שזה נשמע נהדר? עכשיו זה אמנם נשמע די מתלהב ופנאטי בצורה דבילית. אבל אני לא חושב ששמעתי משהו כל כך טוב שנוצר כאן בארץ. אני אמנם כותב בעקבות העובדה שאריאל ביקש ממני לכתוב על האלבום בבלוג הזה, אבל כמו שקראתי פעם בסקירה ב"מטאליסט", אני אמנם משוחד אבל האוזניים שלי ממש לא.
יש משהו קסום באלבום הזה בעיניי. המילים הדאדיסטיות הכל כך לא קשורות, הנויז שבא פתאום משום מקום, הקטעים שפתאום אתה חושב שהגעת לסיקסטיז בחברת ילדי הפרחים, משהו שהתגעגעתי אליו. אני חושב שזה יכול היה להיות הפסקול לילדות שלי אפילו. זה מסע אחד הזוי וכיפי, שאתה צריך להקשיב כדי להימשך אליו בצורה הכי טובה.
בואו ניתן לכם רגע דוגמה עם השיר הפותח, Say What. ריף פשוט וחמוד של גיטרה קלאסית, ואז יש שירה על מין מערכת יחסים שכזו. ואז... בום! חגיגה של שינויי מקצבים, גיטרה מזייפת בכוונה, משם חזרה לאותו מיני שיר, משם אל קטע פסנתר משונה ומעניין שכזה, משם לאחד הקטעים הכי מעניינים באלבום הזה בעיניי: קולאז' מוזיקה קונקרטית יאניס קסנאקיסאי שכזה, ומשם אל כאמור פופ פסיכדלי אופטימי וקליט כזה שלוקח אותך למקומות טובים ומשחרר אותך מלחץ. כל זה חוזר בסוף לאותו שיר חמוד וקטנטן שהתחיל את כל זה. מבולבלים? כבר רוצים להקשיב לאלבום? אם כן, אני מבטיח לכם שאתם יוצאים למסע נפלא והזוי שלא תצאו ממנו מאוכזבים.
אני לא אסקור פה את כל הקטעים, כי חבל פה להרוס את תחושת הjourney שתהיה לכם במהלך ההאזנה לקצת יותר מחצי שעה הזו. בשכונה, עם ג'ים קארי, באי מרוחק, כל הסיטואציות שמעולם לא חשבתם עליהן פשוט יתפוצצו ביצירות הבאות שמרכיבות את האלבום הזה. יש הרבה אלבומים אקפסרימנטליים שיכולים לעצבן פרוגרים שרגילים ואוהבים מוזיקה כתובה מראש, כשכל התווים במקום, ואין מקום לדמיון חופשי, כי הדמיון מתבטא ביצירה עצמה. אני יכול להגיד לכם חברים, שהאלבום הזה נותן את שניהם ועושה את זה נ-פ-ל-א. יש פה שינויי מקצבים, מלודיות א טונאליות ג'נטל ג'ייאנטיות קשות לשירה, ובנוסף לכל אלה יש גם הומור שבו אריאל פתאום מקריא במבטא בריטי מונטי פייתוני בקטע השלישי, או שהוא מספר על החוויות שלו עם ג'ים קארי מלווה בבנג'ו חמוד. +סימפולים מפאמילי גיא, ביטלס, קינג קרימזון, גוסטב הולסט, הקיצר מסיבה.
אני לא אכביר במילים, כי מכאן אתם צריכים להקשיב בעצמכם לאלבום. סצנת האינדי בארץ עשירה ומלאה, והנה עוד דוגמה ללמה שווה לחפש מתחת לפני השטח את הדברים הגדולים קטנים האלה שיוצרים אצלנו כאן. פשוט קחו אזניות ואיזה בוקר מואר אחד ויפייפה או אפילו בחורף גשום, קחו את עצמכם לתוך המסע היפייפה הזה עם כל החברים שלכם, לא כולל את סטיב. מבטיח לכם, אם תבואו עם ראש פתוח לא תתאכזבו. יש לי תחושה שהאלבום הזה, של עודד, ושל רבים שאולי עוד לא הכרתי, יהפכו לאלבומי קאלט בעוד כמה שנים, וכולנו נוכל להיזכר איך זה היה רק סתם משהו שנוצר בשביל הכיף.
הנה האלבום. תהנו לכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה