4 שנים והשיר נשאר כרגיל (10 סרטים אהובים)

שוב שלום. שוב חוזר אחרי תקופה ארוכה של חוסר פעילות פה. מצטער, היו כל מיני דברים למיניהם וגם הרגשתי די חלוד. עכשיו, י"ב הסתיימה ואיתו גם 12 שנות לימוד מה שגורם לתקופת ההמתנה הארוכה מסיום הבגרויות ועד תחילת השירות הצבאי. דברים רבים קרו בינתיים. הקשבתי לדברים רבים, קראתי, צפיתי, הרהרתי, אכלתי. ואני חוזר לכתוב פה ואני מקווה מאוד שעכשיו בזמן האחרון נבלה יותר זמן ממה שהיה בשאר השנה. והנה שוב אנחנו מתכנסים כאן ב-17 ביולי, כדי לחגוג את אותו התאריך החסר משמעות בעליל, מלבד העובדה שמדובר פה על היום שבו הקמתי את הבלוג הזה בתקופה יבשה בקיץ 2014. לא האמנתי שעם הזמן, אנשים באים, תומכים, משתפים ונותנים פידבקים לגבי הבלוג הזה. אני אסיר תודה כלפיכם אנשים יפים ונהדרים שקוראים, מגיבים ומדסקסים על הנושאים שיש פה בבלוג של טינאייג'ר בן 18 כמוני. רק בשביל הדברים האלה, שווה לכתוב בלוג. אין שום תמיכה חיצונית כלכלית מאיזשהו אתר גדול או מגזין ידוע, אין רדיו ושאר ירקות. הבלוג הזה הוקם למען אהבת האמנות על כל גווניה ולחלוק אתכם מחשבות לגבי דברים מוכרים ופחות.

מאז יצאתי להפסקה יש לי מחויבות כלפי המקום הזה להמשיך ולכתוב, כי יש קהל (וזה כל כך משמח להגיד את זה) לדברים פה. יש עוד סדרת "מדאדא לפאנק" להשלים. מקווה להיות יותר נוכח פה כאמור ופוסטים יבואו בנושאים שונים ומגוונים. אז מה נחליט לעשות פה כדי לחגוג 4 שנים? טוב. אחרי מחשבה, החלטתי ללכת על העניין הבא. מלבד מוזיקה ומיץ תפוזים, יש עוד הרבה אהבות בחיים. וקולנוע הוא אחד מהם. מאז אזור כיתה ט'-י', התחלתי להיחשף ליצירות אדירות, פרודיות מצחיקות ודרמות קורעות שגורמים לך לחשוב. ממש לשבת לבד ולשבור את הראש על "מה ראיתי פה?". לא השטויות של הוליווד, אלא משהו ממש גדול שנשאר להרבה זמן. אז לכבוד חגיגת 4, החלטתי שאולי נעשה עוד איזו רשימה (עד מתי?!). של - 10 סרטים אהובים שאני מאוד מעריך ועיצבו לי את העולם האישי, דרך חשיבה ודרך חיים. חייב להגיד כי מדובר פה ברשימה רנדומלית. אין פה יותר טוב, פחות טוב. למען האמת, אני לא בטוח אם יש לי בכלל סדר עדיפויות במדף הסרטים שבראש שלי. אבל אנחנו פה כדי לחלוק חוויות, לדבר על תחושות ולמה הדברים האלה כל כך טובים.

ואתכם חביבים, אפשר לדבר ככה על איזה 10 סרטים שממש עשו לי את זה, מאז צפיתי בהם בתקופות שונות בחיים, לחלקם אתה חוזר אחרי הרבה זמן, חלקם אתה עדיין לא צופה בהם בפעם השנייה ואחרים כבר נצפים בלופים. נכון, יהיו חסרונות מורגשים, אבל אני מקווה שברשימה תמצאו דברים שאתם אוהבים, אולי גם כאלה שאתם לא מכירים ואין יותר מאושר ממני להכיר עולמות חדשים. אז הנה לכם פה, קוראים מדהימים - 10 סרטים שכנראה אם היה אי בודד ובו אכסניה עם אספקת חשמל, טלוויזיה או מחשב וממיר DVD, הייתי לוקח אותם לשם. מקווה שתיהנו:

מועדון קרב - דיוויד פינצ'ר (1999)

איך אפשר שלא? המציאות האכזרית שהכרנו בספר של צ'אק פלאניוק, הופכת לממשית על המסך בניצוחו של דיוויד פינצ'ר. מאז יצא, הפך לסרט קאלט שהתגלגל לסוג של דרך חיים שמתבטאת בסגידה לו וציטוטים בלתי נשכחים שנכנסים איכשהו ליומיום שלנו. את הסרט הזה, אני זוכר בהחלט טוב מאוד בצפייה הראשונה. אחרי תקופה מאוד יבשה בסוף י"א בקיץ, כשחלק מהחברים מתגייסים ואתה לא מוצא איזו יצירה מטלטלת שמותירה אותך בשוק, הסרט הזה הגיע פתאום כשהיה זמין לצפייה בyes. שמעתי על המעמד הפולחני של הסרט ולא בדיוק ידעתי מה לצפות. little did i know. הצפייה הראשונה הייתה חוויה מדהימה - מצחיקה, מטלטלת, מפתיעה ובעיקר, מוציאה אותך עם הרבה מחשבות וקורעת אותך מבפנים כשאתה מהרהר לגבי הדמויות, גורלן, המקרים שמתרחשים ומובילים למצב לקרות כפי שהוא קורה.



השיחות עם חברים על הסרט הזה הובילו למחשבות על הנושאים שהוצגו בסרט - דור ריקני שלא יודע איך להסתדר לקראת פתיחת המילניום החדש, עומס הידע שמוביל לחוסר תפקוד, החזירים הקפיטליסטים העושקים מול אנרכיסטים קיצוניים, התסכול של רבים מהריקנות של התקופה שמוביל להתנהגות אגרסיבית. בראד פיט ואדוארד נורטון אולי בתפקיד חייהם, משחקים תפקיד מורכב. ומלבד המחשבות - מה לא היה בסרט הזה? העריכה המשונה ולפעמים גסה בחלק מהזמן, ההומור השחור לצד האווירה הרצינית והביזארית, האווירה הייחודית והפסקול של הDust Brothers, כל אלה התאחדו לעוד יחידה של אותו יקום שנקרא "מועדון קרב" ובו שתי גלקסיות: הספר והסרט. לא צפיתי בסרט הזה הרבה מאוד זמן. ואני חושב שזה נכון. אני אחכה לרגע הנכון ואצפה בזה שוב, אחרי זמן רב שהתספורת האייקונית של בראד פיט לא נראתה לעיניי ואמשיך לחשוב על מה קרה פה ומה נכון לעשות במיוחד בתקופה שאנחנו חיים בה היום.

הרומן שלי עם אנני - וודי אלן (1977)

על "אהבה ומלחמה" הפרודיה הנהדרת של אלן על דוסטויבסקי, כתבתי כאן, אז אני ארשה לעצמי להיות בייסיק ולדבר על הסרט שסופית קיבע את הבמאי האינטלקטואל היהודי-ניו יורקר-נוירוטי-יו ניים איט כדמות חשובה בקולנוע המודרני. ויותר חשוב, הסרט שגרם לי להתאהב על הפעם הראשונה בגוף העבודה של הבחור הזה, וודי אלן. כיתה י"א (עדיין) ואני מחליט לצפות ב"רומן שלי עם אנני". מעולם לא צפיתי בוודי ובדבריו לפני כן, שמעתי על השבחים והמעמד שמאז צבר. אבל לא ידעתי למה אני נכנס. מצאתי את עצמי צוחק בלי הפסקה מההערות הציניות של אלווי סינגר, בן דמותו של אלן שלא מפסיק עם החרדות הנוירוטיות שלו ובו זמן, להיות מוקסמים מאנני/דיאן קיטון במהלך כל הסרט הלא לינארי הזה. מאז, צפיתי בו אינספור פעמים וגם עם חברים שלי ראיתי אותו.



לא כולם אהבו, אבל המסר נכנס לחלקם. מאז, אני ממשיך לחשוב על העניין המורכב הזה שנקרא "אהבה" שמופיע בעיקר במסגרת הרומנטית שלו. הסרט הזה הדגיש לי בתודעה את העניין שמערכות יחסים רומנטיות הם לא סיפורי סינדרלה, בלי שטויות שמאכילים אותנו בתור ילדים. אהבה ויחסים בין שניים זה דבר מורכב, מאוד קשה, מעין אודיסאה מתוקה-מרירה כזו שיש כאלה שמתמודדים איתה בהערות ציניות מתוחכמות לאינטלקטואלים ממורמרים או משהו כזה. זה סרט שארצה לצפות בו עם בת זוג ולהיכנס יחד לתוך הדבר הזה. וודי אלן פחות התחבב עליי מאז הסרט ההוא. את העניין הקומי הוא זנח בהדרגתיות למען סרטים רציניים א לה אינגמר ברגמן. אבל בואו ואגיד לכם, כשוודי איזן בין האינטלקטואליות והמחשבות הפסימיות לבין ההומור הציני והייחודי לו, יצאתם מרווחים משני הצדדים. מאז, מונתי פייטון, חיפשתי בנרות עוד איזה יוצר שיביא מחשבות עמוקות לתוך העניין הקומי ואז וודי בא והסרט הזה המחיש את העניין בדיוק - לצחוק ולחשוב.

2001: אודיסאה בחלל - סטנלי קובריק (1968)

מה - לא - נאמר - על - הסרט - הזה?! סליחה. זה לא סרט. זה משהו הרבה יותר גדול מזה. קובריק הוא בלי ספק, ה-במאי. כל סרט - מלאכת יד אמן. לא משנה באיזה ז'אנר עבד, הוא ידע להוציא את המיטב בכל שוט ופריים. חשבתי והתחבטתי איזה סרט אכניס פה לרשימה הזו. אולי "תפוז מכני" שקטונתי מלהציג אותו ולדבר עליו או הסאטירה המופלאה "ד"ר סטריינג'לאב". אבל לבסוף, החלטתי - הסרט הראשון של הגאון בו צפיתי לפני שנתיים בכיתה י'. עדיין טירון בעניין הקולנוע וביחס אל קולנוע כאמנות. ואני הייתי בשוק. כמו שאמרתי קודם, הסרט הזה הוא הרבה יותר מסרט. הוא מחשבה פילוסופית משונה וקשה לעיכול שאפשר לחשוב עליה גם היום. הרבה אמרו שזה סרט גאוני ויצירת מופת. הרבה אמרו שזה סרט שלא קורה בו כלום. אבל זה העניין. כל האפקטים שלא ייאמן שהם נראים יותר טוב מכל מה שתראו בסרט של ג'ורג' לוקאס ושות', הצילום שהופך כל פריים מהסרט הזה לציור בפני עצמו. הפסקול הבלתי נשכח ובעיקר המוזיקה של ליגטי הגדול. כל אלה מתאחדים לאחת היצירות הכי גדולות אי פעם.



עד היום, אני יוצא מהסרט הזה עם יותר שאלות מתשובות. ואני תמיד להוט לחשוב ולנסות להבין מה קרה פה? האם באמת הפכנו לכאלה חסרי רגישות לעומת הרובוט שמתוכנת להיות כל יכול שאומר שהוא מפחד? עוצמת הרגש שמתעוררת אצלי בסרט הזה לא נתפסת כשברוב הזמן, דברים אמוציונליים שבמאים בהוליווד היו מנפחים מקבלים אצל קובריק מסגרת מכנית, קרה שבלתי אפשרי ששערות הגוף שלי לא סמרו. אני אוהב לחשוב על הסרט הזה כמה שקורה למייג'ור טום הנצחי של בואי, אחרי שהחללית שיוצאת משליטה דועכת בפייד אאוט. העובדה שב-1968, היה לנו פה סרט עם תקציב עצום מחברת ענק שברוב הזמן, דייק מדעית במה שקורה מחוץ לכדור הארץ, היא לא נתפסת. העובדה ש50 שנה אחרי הסרט, אנחנו מוקפים במכשירים שהניצנים להם היו בסרט הזה (כמו הספרים של ז'ול ורן) היא מדהימה. אני חושב שעוד מילה פה תהרוס את העניין. צריך להבין שעד היום אין סרט כזה שגורם לך להרגיש בודד בריק האינסופי כשרק נשימות נשמעות כשאתה מרחף לך. זו יצירת אמנות לכל דבר והפתיחה האייקונית היא רק קצה הקרחון לכמה שונים היו החיים שלנו בלי הסרט הזה.

רוזנקרנץ וגילדנשטרן מתים - טום סטופארד (1990)

וואו. הנה משהו. גם פה, אני זוכר את הפעם הראשונה שצפיתי בסרט הזה. זה קרה השנה דווקא. זה קרה בתחילת י"ב, כשביום מסוים הלכתי לישון מוקדם ונרדמתי עד חשכת הלילה. כשאני קם, אני מגלה שכולם ישנים. וכשקמתי כבר, אמרתי לעצמי אולי נצפה במשהו במחשב. אחרי מאמצים רבים עם הסרט הזה ובמאמץ להשיג לו כתוביות (שלב שכנראה לקח שעה שלמה מתוך כל העניין הזה) ועד שהורדתי VLC, כי הפופקורן טיים לא הביא את הכתוביות בזמן, אוף איזה תסכול. אבל! זה לא משנה, כי אז הגיע הסרט. סטופארד, שביים את הסרט על פי מחזה שכתב, לוקח את שתי הדמויות המשניות ביותר ב"המלט" השייקספירי והופך אותן למרכז העלילה.



רוזנקרנץ וגילדנשטרן נשלחים לארמון, פוגשים בקבוצת שחקנים נודדים ובהגיעם לארמון, הם צריכים להבין מה עובר על המלט. טים רות', גארי אולדמן וריצ'רד דרייפוס במשחק מושלם. רוזנקרנץ וגילדרשטרן כל כך בלתי נפרדים, שאי אפשר להיות בטוחים מי זה מי. סיבה מרכזית לעובדה שהסרט כל כך אהוב עליי, הוא יישום דבריו של אחד מה-גיבורים שלי, סמואל בקט. בקט, מלך האבסורד, כתב את המחזה המפורסם שלו "מחכים לגודו" על שני אנשים שמחכים למישהו שמעולם לא מגיע ובזמן הזה הם מהרהרים לגבי חייהם עד לפרטים הכי סתמיים. סטופארד לקח את רוזנקרנץ וגילדרשטרן והפך אותם לולדימיר ואסטרגון במסגרת שייקספירית. הם מהרהרים בנוגע לפרטים, נכנסים לשיחות משונות ומצחיקות שהאבסורד קורן מהן ולא רוצים שכל זה ייגמר. החיים חסרי משמעות ופשוט צריך לקבל את זה בדיוק כמו המוות. ואם החיים חסרי משמעות כמו בסרט, נראה שאפשר לחיות לא רע בכלל...

ביג לבובסקי - האחים כהן (1998)

הנה סרט חביב עליי בלשון המעטה. אני אוהב לחשוב על הסרט הזה כאיזה מין מלאך עם הילה קדושה לצליל מקהלה מלאכית שהגיע אליי בקיץ 2017. באותה תקופה, קורא את "בדרכים" של קרואק, מנגן ולומד לבגרויות (והייתה גם גלידה שאכלתי כשצפיתי בסרט בפעם הראשונה). מהאחים כהן אני נוהג להירתע בדרך כלל. את "ברטון פינק" לא אהבתי בצפייה ראשונה בקיץ 2016 (אולי אצפה שוב, הרבה זמן עבר מאז) וגם למען האמת, "פארגו" היה סרט טוב, אבל לא משהו שהשאיר אימפקט חזק. ואז אי שם, בלילה אחד מול המחשב והפופקורן טיים, מגיע ג'ף ברידג'ס עם השיער הארוך והזקן הנצחי, המראה של deadhead היפי מזדקן, הבגדים המוזנחים, ג'ון גודמן והלבוש המשונה שלו, סטיב בושמי בתפקיד יחסית מינורי אבל מאוד הכרחי, פיליפ סימור הופמן גם הוא. פסקול: בוב דילן, קפטן ביפהארט, קרידנס קלירווטר ריבייבל והכל מתאחד לתוך מסה עצומה של "COOLNESS".



האחים כהן שבדרך כלל מתמקדים בעלילות פשע דרמטיות, עושים פה סרט על ה"דוד", ג'פרי לבובסקי שחושבים אותו בטעות למיליונר בעל אותו שם שהסתבך עם העולם התחתון. הדוד נשלח ע"י אותו מיליונר למשימה להשבת אשתו החטופה של אותו מיליונר ומכאן, העניינים מסתבכים. מלבד העובדה שהסרט הצחיק אותי כל כך וגרם לי לרצות להסתובב לבוש בסווצ'ר זנוח, טרנינג ולגלח את הזקן בצורה אסתטית, הוא בא בדיוק בזמן הנכון. הביקורת על אמריקה השמרנית, האנשים בעלי הכוח העצום שמנצלים את הנאיביים, הסגידה לתרבות זבל אמריקאית שמיוצגת ע"י סרטי פורנו זולים ותסכול מכל הטירוף שמתרחש שלא בצדק, כל אלה מתאחדים לסאטירה כל כך חשובה שגם בעידן טראמפ, חשוב לצפות בה, בשל העובדה שיש "דוד" בכולנו. אחד שנמאס לו מכל השטויות מבחוץ ופשוט חי. אבל בניגוד למה שחושבים, הדוד הוא לא היפי בטלן מסריח ומעצבן. הוא אנושי. גם הוא נכנס לפאניקה כשהוא מסתבך בסיטואציות שהוא לא אמור להסתבך בהן. והכל מסתכם לנו בסרט קאלט שיום בלי ציטוט מתוך הסרט, הוא יום מבוזבז. זה סרט שאני צופה בו וכל הזמן מגלה בו דברים חדשים וצוחק מכל הפאנץ' ליינים וההתרחשויות האבסורדיות שלפעמים, גם נוכחות בחיים הפשוטים שלנו. זה סרט שגם אחרי 20 שנה, קשה שלא להתאהב בו ואתם יכולים להגיד שזו רק דעה שלי, אבל זו רק.. אהמ.. הדעה שלכם אנשים.

טריינספוטינג - דני בויל (1996)

בסרט הקאלט הגדול של בויל, בניגוד לשאר הסרטים פה, לא התאהבתי על ההתחלה. אהבתי את תחילת הסרט, אבל ככל שהסרט נמשך, העניינים החלו להיות אפלים יותר. נדרשו עוד שתי צפיות, כדי להתאהב סופית ולחבר את שני החלקים בתת מודע לתוך סרט אחד גדול שלא משנה שנעשה לו המשך, לא היה, לא יהיה ואין כמוהו. סרט טוב, הוא אחד שיש בו סצנה, משפט, פריים שזוכרים ממנו משהו, שאפשר לצטט אותו יומיום ולחשוב שאתה חי באותו יקום ייחודי של הסרט. אני לא יכול שלא להתלהב מהפתיחה האלמותית לצלילי התופים של Lust for Life של איגי פופ, הקריינות האדישה במבטא הכבד של רנטון (יואן מקגרגור) ודרך הצילום של בריאן טופנו. הכל מתאחד ליופי של פתיחה לסרט גדול. עם הזמן, מלבד ההומור השחור הנהדר שיש בעיקר בתחילת הסרט, מתעוררת מחשבות רבות מלבד סמים קשים הורגים. היחסים הקרים בין חברים טובים, שאלות של חברות מול יצר אישי, דור אבוד שמזניח את עצמו בגלל השטויות שהדור השמרני מכניס לו לראש.



כל זה מתאחד יחד עם הספר המקורי של אירווין וולש (שעשה תפקיד בסרט שבא לך לחייך) והפסקול. אוי הפסקול. כל אלה הופכים את "טריינספוטינג" לאווירה ייחודית חד פעמית. עם איגי פופ, לו ריד, פריימל סקרים, בריאן אינו. הכל פשוט מכניס אותך לתוך היקום של החבר'ה הערסוואטים הסקוטיים שמתוסכלים מהמעמד הבלתי נסבל בו הם שרויים ובלית ברירה, צונחים לתוך בור מתסכל. אין מקום לחמלה, החברים יכולים לתת לך מכות כל רגע והשירותים... טוב אבל זה חלק מהעניין. היופי באווירה של טריינספוטינג הוא הגועל. צריך לקבל את הגועל ולאהוב אותו פה. יצירות אמנות טובות לא גורמות להרגיש בנוח, או שאולי יש סיכוי שלא בדיוק תחבבו אותם על הפעם הראשונה. וכך היה אצלי שהערכתי את הסרט אבל הוא לא נכנס אליי במלואו. עכשיו, אפשר להגיד שמלבד הצחוקים, הסרט הזה תנ"ך מודרני.

להיות ג'ון מלקוביץ' - ספייק ג'ונז (1999)

למרות מה שכתוב, "להיות ג'ון מלקוביץ'", הפרויקט הגדול הראשון שהפציץ איתו ספייק ג'ונז, אחרי קליפים בלתי נשכחים לחבר'ה כמו ביורק, ביסטי בויז, סוניק יות' וכן הלאה, הוא גם הפרויקט הגדול הראשון של התסריטאי, צ'ארלי קאופמן. והסרט הזה, בא בדיוק בזמן הנכון בשבילי השנה. הסרט הזה, הותיר אותי כל כך מוקסם, כל כך מבולבל, קצת בשוק ועדיין, עם הרבה צחוק בכל העניין. עם קאופמן, התחלתי ברגל שמאל. הוצגתי לעולם הפסימי-קומי שלו דרך "סינקדוכה ניו יורק" הסרט הראשון שלו כבמאי. בשנת 2016, זה לא היה נכון לצפות בסרט פוסט מודרני שהדגיש פן מאוד אפל ונורא שהוציא אותך עצוב יתר על המידה. ואז שנתיים אחר כך, מגיע "להיות ג'ון מלקוביץ'". המסר הפסימי מקבל יותר איזון עם העניין הקומי. ולצפות בזה פעם ראשונה היה שוק טוטאלי. העלילה המקורית ומלאת הדמיון שגורמת לך להתפקע מצחוק ובו זמנית לא לדעת מה לעשות עם עצמך מעיפים אותך לתוך היקום של הסרט ואתה רוצה להישאר שם. כמו מה שקורה בסרט.



קרייג שוורץ (ג'ון קיוזאק במשחק נהדר), הוא puppetmaster כושל שמציג את מופעי תיאטרון הבובות שלו ברחוב, כשבדרך כלל הוא חוזר עם מכה חזקה שקיבל מאב זועם ברחוב. בעידוד אשתו לוטי (קמרון דיאז לפני שהלכה לשחק בסרטי טראש), הוא מוצא עבודה בבניין מוזר בתור מתייק ומגלה במשרד המשונה פורטל שיכול להוביל אותך לתוך התודעה של... ג'ון מלקוביץ'. מכאן, עניינים מסתבכים כשנכנסת מקסין (קתלין ברנר שעושה את זה מושלם), עמיתה לעבודה של שוורץ. יחד עם העלילה החוץ מציאותית שמשתלבת עם המציאות היומיומית, אני יצאתי מהסרט בתחושה מתוקה-מרירה. מלבד כל זה מתחילים לחשוב, על הרצון העצום של להיות מישהו אחר מפורסם מאיתנו, לכאורה גדול מאיתנו והרצון להשיג משהו גדול, כשזה מסתיים באופן מכוער וצורב. כל זה נעטף תחת העלילה המוטרפת שלעולם לא תמצאו בהוליווד. מאז, קאופמן המשיך לכתוב תסריטים רבים עד לסרטו הראשון שהוזכר פה. אבל ב"להיות ג'ון מלקוביץ'", לא הייתה חיה כזו. וקאופמן את ג'ונז יצאו מנצחים. מאז, דיברתי על הסרט הזה עם חברים וכמה שהפצרתי בהם לראות אותו. כחלק מדור ילדי 2000, שראו את סדרת הקאלט "הפיג'מות", זה רק מוסיף לעניין כשפתאום התסריט של אחד הפרקים "להיות טל מוסרי" מתבהר בהשראה המאוד ברורה. עד כדי כך, הסרט הזה משפיע. צאו לראות אותו.

פוטני סוופ - רוברט דאוני סניור (1969)

רוברט דאוני סניור הוא ממש אבל ממש לא אבא של. מדובר בסמל שלא מוכר מספיק של תרבות נגד. בניו יורק שופעת האינטלקטואלים והאמנים, יוצר דאוני סניור (הנסיך) סרט שעד היום לא מקבל מספיק הערכה (אני חושב להקדיש לו פוסט שלם מתישהו) ומי שמכיר אותו, יודע שמדובר בהפקה אמיצה שלא שמה זין שהביאה לסרט בן זונה. אין דרך אחרת לתאר את זה. בשדרת מדיסון בסוף הסיקסטיז, משרד לשיווק חווה את מותו הפתאומי של המנכ"ל שלה באמצע הנאום. העובדים מחליטים לעשות הצבעה דמוקרטית. הנבחר: פוטני סוופ. העובד השחור היחיד במשרד שחשבו שיקבל הכי פחות קולות. סוופ הופך למנכ"ל, מפטר את כל העובדים הלבנבנים (מלבד אחד) ומעסיק שחורים מיליטנטיים א לה פנתרים שחורים שמשתלטים על החברה שאת שמה משנה סוופ ל-Truth and Soul Inc. החברה מסרבת לשווק סיגריות, אלכוהול וצעצועי מלחמה. מפה לשם, דברים יוצאים לשליטה, כשההיגיון עוזב את העלילה ולא נותרה לנו שום אופציה מלבד לצחוק על כל מה שהולך פה.



פוטני סוופ הוא סאטירה אמציה שמרימה אצבע משולשת לחברות השיווק הגדולות, לעניין הפוליטיקלי קורקט, ליחסים בין שחורים ללבנים. הכל מתאחד למחאה מצחיקה במיוחד שמראה שפה זה לא הוליווד. בניגוד לבנו שהפך לסמל תעשיית קולנוע עכשווית, דאוני סניור הפיק סרטים מחתרתיים, אוונגרדיים, ביקורתיים, אמיצים וגם מצחיקים. מאוד מצחיקים. העובדה שהשחקן ארנולד ג'ונסון לא זכר את השורות שלו במהלך העבודה על הסרט ולבסוף, הולבש עליו קולו של הבמאי מצחיקה ואבסורדית כמו הסרט עצמו. הדמויות גם הן משונות, מטורפות, מיליטנטיות בצורה מפחידה שזה לא ייאמן. בעוד שנה, יציינו 50 שנה מאז הסרט יצא לאקרנים באולמות הקולנוע שהקרינו דברים אחרים מלבד "שיער". ואני מקווה שהסרט הזה יקבל את תשומת הלב שמגיעה לו בעולם ולא פחות בארצנו הקטנה, שעל הסרט הזה אין דיון או כתבה אחת. רק תשאלו את פול תומס אנדרסון, לואי סי קיי וג'ים ג'ארמוש ותבינו למה הסרט הזה צריך לקבל יחס אחר.

נהג מונית - מרטין סקורסזה (1976)

מילה אחת שמבטאת את כל הסיבות בעולם שיש לי לאהוב את הסרט הזה. שלא מרפה ממני עד היום ואני חושב עליו מדי פעם, כשלפעמים אני מנסה להשוות בין מצבים בחיי למה שהולך בסרט הזה. המילה הזו היא מילת המפתח. האווירה. איך אפשר שלא להתמוגג מהפסקול המושלם של ברנרד הרמן זצ"ל, השוטים המטושטשים של מייקל צ'פמן (לא הפולקיסט מהסבנטיז) בניו יורק האפלה והגשומה, הקריינות של דה נירו המבולבל והמתוסבך נפשית בניו יורק. דמות בזכות עצמה וקוסמוס נפרד משאר העולם. דמות אכזרית, אומללה, זקוקה לישועה ואיבדה כל תקווה. העלילה נהיית משנית לעומת המחשבות של טראוויס ביקל.



כשהוא לאט לאט מאבד תקווה באנושות ומאבד סבלנות, כשערכים מושמדים לטובת סיפוק יצרים על סוגם האפל. כמו האמנות של לו ריד, סרקוסזה מציג את ניו יורק בסבנטיז ב"נהג מונית" על כל מרכיביה: הטינופת, הגועל, הזבל שהופכים לחלק בלתי נפרד מהסרט הזה. רק בשביל הקרשנדו המתגבר של התזמורת והמבט על הרחובות ההומים בלילה כשטיפות גשם מטשטשות את הנוף על גבי חלון המונית, שווה שקולנוע קיים. אז כן, המשפט "אתה מדבר אליי?" מכבודו מונח במקומו. אבל כשדה נירו אומר את דבריו הראשונים בתחילת הסרט: "תודה לאל על הגשם ששוטף את הזבל מהרחובות", אני מתמוגג (וגם סיביל שפרד היא באמת מלאך).


קפה וסיגריות - ג'ים ג'ארמוש (2003)

את ג'ים ג'ארמוש אני מאוד אוהב. הקולנוע הייחודי שלו יצר סגנון שמאז נדבק לבמאי שהוליווד היא לא בדיוק כוס התה שלו. למרות שלא צפיתי בהכל, סרט כמו "איש מת" למשל לא נגע חזק מלבד הפסקול המדהים של ניל יאנג והשוטים הארוכים של רובי מולר, אז הגיע "נרדפי החוק" שהקסים אותי עם טום וויטס, ג'ון לורי ורוברטו בניני הגדולים והפך לסרט חביב במיוחד. אבל אני לא יודע למה, יש משהו ב"קפה וסיגריות" שגורם לי לאהוב אותו הכי הרבה. בניגוד לגוף העבודה של ג'ארמוש, זה לא סרט עלילתי. גם הוא, כמו רבים של הבמאי, מצולם בשחור לבן. אבל מדובר ב-11 סרטים קצרים שהמשותף להם הוא שיחות בין שני אנשים ששותים קפה ומעשנים סיגריות. ומי לא נמצא? בניני, וויטס, איגי פופ, קייט בלאנשט, ביל מארי, חברי הוו טאנג קלאן GZA ו-RZA, סטיב בושמי, הווייט סטרייפס והרשימה נמשכת. במהלך 11 האפיזודות האלה, אנחנו מגלים את המוטיב הנלווה לסרט: חוסר התקשורת האנושית. ועל הדרך גם טסלה, השילוב בין קריירה מוזיקלית לרפואה, חלומות מהירים. כל זה מראה לנו כמו "יוליסס" של ג'ויס, שהחיים הפשוטים והנורמטיביים גדולים לא פחות מסיפורים אפיים וגדולים מהחיים.



יש פה קטעים שכשצופים בהם ישר חושבים על המחזות של בקט. זוג דמויות משוחחות על דברים פשוטים וסתמיים ואחרי זה מגיעה שתיקה משונה ומעיקה. ולא יודעים איך להתמודד עם זה ויש שם הומור. הומור ממש מצחיק. היופי הגדול אצל ג'ארמוש, זה שלמרות שהוא יוצר בעולם שלו אמריקה צינית עם הומור שחור משחור, יש בסרטים שלו חן ואנושיות. וזה כל כך טוב ואתה מבין את הדמויות ואת הרצון לתקשר על אף הקושי הרב. כמה מכם ניסו לדבר עם מישהו, אבל רוב הזמן הייתה שתיקה מעיקה ומביכה? זה העניין. במאה ה-21, קשה עוד יותר לתקשר מבעבר. וג'ארמוש שצילם סרטים קצרים בנוסף לשלושה סרטים קצרים שצילם באייטיז ובניינטיז, מדבר על המצב הזה ומתמודד איתו בעניין רב על כל הכלום שמוצג בו ועם ההומור הייחודי שלו. רק ג'ארמוש יכול ליצור סרטים על כלום ולהשאיר אותך מרותק. ואני אחרי הסרט, התחלתי להסתובב במעגלים נרגש, חושב על השיחות המשונות שהיו שם, ההומור הנהדר ועל שיחות שלי היו עם אנשים שהגיעו לאותם מצבים מביכים ולא מובנים. חייב להודות שלמדתי וממשיך ללמוד בעקבות הסרט.


זה עד לבינתיים פוקס. אני מקווה שקראתם ואולי הכרתם משהו חדש. בשביל זה אנחנו פה. משתדל לחזור כמה שיותר בשבילכם. באיזה נושא שיהיה, יהיה לנו כיף. תודה ונתראה באיזה פוסט חדש. .