עשויים מפלסטיק כבר 50 שנה!

התקופה האחרונה מאוד מתוחה. ארה"ב 2017, נשיא חדש שהקשר שלו לפוליטיקה, הוא כמו הקשר בין אלחנדרו חודורבסקי להוליווד מנהל את העולם ורבים חוששים כי הוא עומד להביא על הפלנטה וואחד מכה. תאגיד חדש משתלט על כלי התקשורת ומרתיח רבים, עם מפולג שמתווכח עם עצמו כשרבים פונים למחנות שונים ומסרבים לקבל דעה של רעהו, והכי נורא, דבר שקרה במשך מאות אלפי שנים עדיין ממשיך כאילו דבר לא השתנה: אנשים שמבלים ערבים שלמים עם סוכני ביטוח. כיוון שאני לא עוסק בפוליטיקה בבלוג הזה ובטח לא בחיים (זה סתם מבאס), וכי סתם בא לי להיות אקטואלי, אני בא וניגש אל האלבום של המלחין, גיטריסט, יוצר סרטים, אקטיביסט, מבקר חריף של השמרנות בסביבתו, גאון אדיר, פרנק זאפה יחד עם להקתו הנצחית בתקופתה היצירתית הטובה ביותר בעיניי: אמהות ההמצאה, Absolutley Free שיצא היום לפני 50 שנה. וכמו שאתם מבינים, 50 שנה עברו, והאלבום עדיין נשמע רלוונטי לתקופתו.

זאפה אחד האנשים הגדולים ביותר בעיניי, מלבד העובדה שהיה אחד המוזיקאים הגדולים ביותר ביקום, היה גם הולך עם המסרים שלו עד הסוף. הוא שנא את תרבות הנגד של ילדי הפרחים, אבל גם לא סבל בנוסף את דור השמרנים האמריקאי. במהלך הקריירה שלו, אפשר גם לרשום את אותה פעם בה הוא נלחם בצנזורה בשנות השמונים. אבל לפני כן, כשהוא היה לא בדיוק צעיר שמנסה לפרוץ בגדול, אלא בחור שמצליח לגרום לפרובוקציות ולהשאיר מאזינים ברחבי העולם מחולקים: או שאוהבים אותו או שמתעבים אותו. זאפה חרג מעבר למוזיקה. אמנים כאלה שאני כל כך אוהב, אפשר לספור על יד אחת: הביטלס, פינק פלויד, בואי, דילן, מאיר אריאל. וגם זאפה בתוך הרשימה הזו. קשה ליצור אלבומים שיהיו רלוונטיים גם לעוד 50 שנה, אבל זאפה המנוח מצליח מזמן להישאר רלוונטי בעיקר לתקופה היום. אפשר לתאר לעצמנו מה היה אומר על טראמפ, על הילרי, על אופן ההתנהלות שלנו במדינה. זה יכל להיות מעניין.

אבל Absolutley Free נשמע כאילו נכתב לתקופה כזו. כשעומדים לחגוג 50 למה שבעיניי ובעיניי רבים נחשב לאלבום החשוב בהיסטוריה, סרג'נט פפר (לא אני לא חושב שהוא הכי טוב של הביטלס ובעולם, אבל הוא באמת עשה פה חתיכת שינוי), קודם כל נחגוג לאלבום שאני חושב שהוא לא פחות חשוב. כי כשהביטלס אמנם התחילו להתפתח ככותבים אבל עדיין נשארו בצד האופטימי, כשעיצבו את קיץ האהבה, זאפה השתמש בניהיליזם, במחאה ביקורתית נוקבת, בסאטירה, בקולאז'ים של סאונד, ונעזר בחבריו המטורפים ששימשו לו ככלי מושלם להעביר את הגרוטסקיות שתמיד רצה. ב-1966, האמהות יצאו גדולים עם Freak Out! שעוד לפני סרג'נט פפר הוציא את הרוק נ רול מהמגבלות שלו (ובין היתר השפיע על צמד אלמונים, לנון את מקרטני) ששם היה אפשר לשמוע ברור מאוד בחלק מהשירים ביקורת על הממשל האמריקני, תרבות הזבל האמריקנית והדור השמרן מפלסטיק.

הפעם כאן, ב-1967, פחות משבוע לפני שסרג'נט פפר יצא, הוא הביא שוק שוב על כולם באלבום הכי פוליטי ונוקב שלו באותה תקופה. כשבעוד שנה הוא יבקר את דור הפרחים, כאן הוא ביקר את הדור השמרן. אותם אנשי פלסטיק שמנהלים את המדינה וזוכים להערצה מרובוטים חסרי חשיבה ומודעות עצמית שעוקבים אחריהם בעיוורון. את זאפה זה עצבן מאוד ב-1967, ונראה שזה לא בדיוק השתנה ב-2017. במשך 43 דקות, אתם תיכנסו לתוך האידאולוגיה של הגאון המשופם המיוצגת ע"י חבריו הפסיכיים: רוי אסטרדה (בס, שירה בפלצטו גבוה מאוד והיום בכלא), ג'ימי קארל בלאק (קצת לפני שהיה האינדיאני בחבורה על התופים), ריי קולינס (הקול של החבר'ה), בחור בשם ג'ים פילדר שניגן רק באלבום הזה בכל הדיסקוגרפיה של זאפה (גיטרה ופסנתר) כשמתווספים חבר'ה סופר חשובים לא פחות: דון פרסטון (המפלצת והקלידים), ביל מונדי (תופים) ובאנק גארדנר שנראה אז כמו בן 60 על כלי הנשיפה. כשזאפה מנצח על כולם בקרקס האנטי שמרני הזה. חרחורים, קולות של טיפוסי low life פריקים שהחברה העדיפה להתרחק מהם, סקס עם דלעת ועוד ועוד ועוד....


גאון בחשיבה

ואיך אפשר שלא לפתוח ביקורת על אמריקה עם אחד הפתיחים הטובים ביותר לאלבום? Plastic People שנכנס בגרנדיוזיות עם תוף סנר מכובד וזאפה מכריז: "גבירותיי ורבותיי, נשיא ארה"ב!". השיר הזה הוא אחד השיאים של האלבום ועוד לא התחלנו. במה שנשמע כמו חוסר תיאום בין החבר'ה, עם האובר פלצטו של אסטרדה כשהחבר'ה מספרים על אנשי הפלסטיק. בממשלה ובחברה. בתקופת שלטונו של ג'ונסון, זאפה ב-1967, כותב דברים שאף אחד לא העז לכתוב בזמנו: "קחו יום חופש ותסתובבו בחוץ, תראו איך הנאצים מנהלים לכם את העיירה". שורה אחת מיני רבות במהלך כל האלבום שהותירו אנשים ואפשר להגיד שגם היום עם פה פעור. ההמנון של אמריקה האלטרנטיבית של האנשים שמסרבים להיות בחברת הפלסטיק, עם פזמון שלא יוצא מהראש בקלות עם כל הטירוף והניהיליזם שהולך בתוך כל ה-3 דקות האלה. זאפה מציג פה את החברה כמו שהיא בלי שום ייפויים. דור של דבילים שנותנים לעריצים לנהל להם את החיים. פאק, כמעט כל אחד בפייסבוק העלה אחרי שנודע שטראמפ נבחר את השיר הזה. אבל אנחנו לא הפסקנו פה.

במשך האלבום זאפה ממשיך לעקוץ ולעשות מחוות. מצטט בין היתר את "לואי לואי" של צ'אק ברי שזאפה אהב להתעלל כמעט בכל הופעה, את גיבורו הגדול של (והאמת של כולנו) סטרווינסקי ואפילו גם את הולסט, או בציניות מכוונת את "God Bless America" של אירווינג ברלין. אם זה בפרודיה שוב על שירי אהבה מטופשים עם Duke of Prunes ומשם ל"להיט" של האלבום Call Any Vegetable (עם שירת יודל יפיפיה במיוחד) שמסוכם לאחר אינסטרומנטל ג'אם נפלא במיוחד (Invocation & Ritual Dance of the Young Pumpkin) בזה שעלינו בני אדם להפסיק להיות מוטרדים במה להגיד לחברינו הירקות. פשוט להגיד על כל מה שמטריד אותנו. הירקות הם אולי מטאפורה על הממשל האמריקני שלא רואה התנגדות כלשהי. ועל כן זאפה קורא לכך כשהכל מסתיים בתגובת הדלעת, אחד הרגעים המצחיקים ביותר באלבום ששווה לחוות.

מוטיב חברת הפלסטיק ממשיך להתבטא בשיר שכנראה זאפה ייחס את אמריקה כולה, Uncle Ernie's Farm. דוד ארני מנהל חווה שבה כל האנשים עשויים מפלסטיק וכשהם נשרפים, הם נמסים ומסריחים. אבל בגלל שאי אפשר להיות ביקורתיים כל הזמן, כל החבר'ה חוזרים לשיר על סוזי קרימצ'יז. דמות קאלטית בקרב חובבי זאפה. אחד השירים היותר קליטים וכיפיים (וברור שאסטרדה מתבטא יפה ממיתרי קולו). אבל החזרה לחווה של ארני מהירה מתמיד עם ה-שיא של האלבום. אם Plastic People היה רק ההתחלה, אז היצירה בת ה-7 דקות, Brown Shoes Don't Make It מסכמת הכל ונותנת סטירה לכולם בפנים. בעיקר לחבר'ה בבית הלבן. חוץ מהטקסטים הסופר נוקבים וההומור הסופר שחור (רגע מצחיק במיוחד מגיע לקראת אמצע היצירה), המוזיקה כאן עדיין נשמעת מקדימה את זמנה. הרבה ז'אנרים שמספיקים לקריירות שלמות נדחסים לתוך 7 דקות שאי אפשר לדעת מה קורה בכלל. מבלוז רוק מגניב ומחוספס לתוך מוזיקה קלאסית מודרנית של המאה ה-20 בהשפעת האליל הגדול של זאפה, אדגר וארז, פופ טיפשי, ועוד ועוד ביחד עם קולות משונים, ביקורת חברתית כשזה מסתיים בסיום האלבום ההו כה קרקסי, America Drinks and Goes Home.


חתיכים ביותר

בפרודיה על מוזיקת ג'אז קלילה בבר, נשמע שכל אמריקה נכנסת לבר. צלילי קופת כסף (הרבה לפני פינק פלויד), דיבורים דיבורים, צעקות של אישה כשאנחנו מבינים: נו, אנחנו חיים בחברה טיפשית, אנשים עיוורים, היי בוב מה נשמע? מה שלום הילדים? נחמד לראות אותך. כנראה שזאפה ניסה להראות לנו שטמטום הוא בנורמה. זו לא דיסטופיה דרמטית והרואית שמסתיימת בכישלון הגיבור, אלא מציאות קיימת שאנשים מביעים לה אדישות. אין גיבורים, כולם טמבלים, וכל מה שנותר הוא לעשות צחוק מכל המצב. ככה היה וככה יהיה, והיום במאה ה-21, כנראה שלא הרבה השתנה.

זאפה הגיע לכאן באותה תקופה לשיא הסאטירה שלו. ביקורת על השלטונות, על החברה, על התרבות הזולה של אמריקה. אפילו בהוצאה המחודשת של האלבום, הוסיפו שני שירים: Big Leg Emma ו-Why Dont'cha Do Me Right שלמרות שלא היו סאטירה מכוונת, הוגדרו ע"י זאפה כ"ניסיון לייצר מוזיקה מטומטמת כדי למשוך בני נוער מטומטמים". בזמנו, היה קשה לי לקלוט את האלבום, הוא לא היה ביזארי ופסיכי אבל הולך בקלות בכל זאת כמו Freak Out! ו-We're Only In It for the Money, בטח שלא בתקופות שאחרי ששם המוזיקה תהיה יותר מסודרת ומאורגנת. אבל המסר נותר חד. גם היום, קשה לי לקלוט את האלבום בקלות, אבל אני ממשיך לספוג, אני מאוד אוהב, יש שירים ו"מיני מערכונים" שתקועים לי עוד בראש. זאפה אולי צפה את זה שהיום ב-50 שנה ליציאת האלבום, אנחנו נחווה בדיוק את אותו הדבר. ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה. היא פשוט דורכת במקום. על מסר כזה חזק שבזמנו היה חתיכת ביג וואו וכנראה שגם היום, שווה להקשיב פעם אחת, לצחוק, ללמוד, להבין. אפילו עזבו את כל הפוליטיקה והביקורת. זה גם עוד אחד מהאלבומים הסופר כיפיים ומצחיקים האלה שלא נופלים להגדרה של "בדיחה" אלא כאמנות רצינית לכל דבר. אבל בכל זאת, אי אפשר להתעלם מהמסר של Absolutley Free. כמו ספרים של אורוול, הוא נשאר רלוונטי גם היום. וכנראה שימשיך להיות כזה. בינתיים, אני אנעל לי נעליים חומות, אקרא לכל ירק ואוכל שזיפים, כשאתם תחוו את המניפסט הליברלי-אנטי שמרני-אנטי בולשיט-הומוריסטי הזה.

השטן במיסיסיפי, גרסת הג'אז

זהו אחד מימי שבת. באחת מהשיחות הרבות, ידידתי מיקה שולחת לי קישור ונראית בו עטיפת אלבום. צבע כחול בגוון שאפשר לקרוא לו Kind of Blue. יש שם בחור עם הפסנתר והכיתוב "well, i should have...". למען האמת, לא בדיוק התלהבתי. חשבתי איזה עוד אחד שחושב שהוא חי בפיפטיז ועושה איזה אלבום ג'אז מודרני שחב למקורות ולשורשים. אבל האזנתי, במשך ההאזנה, דווקא מצאתי את עצמי, חובב הצדדים הפרועים של הג'אז על כל סוגיו, נהנה מאוד מהמנגינות שהיו שם. אין פה חידוש, אבל דווקא שווה לתת פה מילה על זה. אני לא האמנתי שאלבום ג'אז, שלמרבה הצער, כבר מזמן לא מחדש, שנוצר ב-2015, יכול לעשות לי משהו. וכן, אני מקווה שכשאני כותב את השורות הללו, אולי תאהבו גם אתם את מה שיש פה: אלבומו של מר ג'ון בנג'מין, "well, i should have...".

הארי ג'ון בנג'מין, למי שמכיר ובקיא בסצנת הג'אז המודרני, הוא פסנתרן די ידוע בקרב מי שמעודכן במה שקורה בג'אז כיום. מדובר באחד מידי הזהב בפסנתר הג'אז. ההשפעות מאלילים כמו מק'קוי טיינר והרבי הנקוק ניכרות, אבל לצד כל אלו, הוא גם מכניס את הגוון האישי שלו. הוא למד תחת המאסטר הגדול, סר דיוק אלינגטון בשנותיו האחרונות. ומאז, בנג'מין היה פה ושם עם כמה מהגדולים. הוא ניגן באייטיז עם מיילס באלבומיו האחרונים, אחרי זה הוא המשיך לנגן עם חבר'ה כמו וינטון מרסליס. וכבר, הבינו כי יש פה משהו מיוחד על הקלידים. הסגנון של בנג'מין מאוד איטי, מאוד שלו, מאוד cool ואני חושב שהוא באמת מכניס למוד מסוים, ניו יורק של הפיפטיז בשעות לילה מאוחרות. ממש נשמע כמו הסטריאוטיפ של הג'אז, אבל בחיי כמה שזה נפלא.

בשנת 2015, אחרי קרוב ל-30 שנה שהיה פעיל כסיידמן, כנגן אצל אחרים, החליט סופסוף לאזור אומץ ולהקליט אלבום משלו. ההפתעה הגדולה היא, שהלייבל Sub Pop, ה-חברה של כל אוהבי הגראנג', החליטה להחתים את פסנתרן הג'אז ולהוציא את אלבומו הראשון, well, i should have... והתוצאה, אלבום יפה שמראה את החיבור של בנג'מין לז'אנר, וכשהוא מניח את ידיו על הקלידים, הוא לוקח אותנו למקומות אחרים, משהו יפיפה, שלא משנה שזה לא מחדש. זה משהו שמורו הגדול המנוח אלינגטון, היה מתגאה בו. אלבום קול ג'אז לשמו, כמו העטיפה עם כמה מנגינות שנצרבות בראש, כשכל המעורבים הם נגנים מושחזים בסצנה העכשווית של הג'אז. במשך 8 קטעים, כשאף אחד מהם עובר את ה-6 דקות, מביא בנג'מין קטעים נפלאים שהלחין שפשוט עושים טוב לאוזן.

אני הופתעתי שבכלל אהבתי את זה. בדרך כלל, אני נוהג להירתע מג'אז עכשווי שחוזר על עצמו, כמו שנסיך האופל, הגדול מכולם, מיילס דיוויס היה אומר על כל ממשיכי דרכו כשהוא כבר לקח את הג'אז למקומות אחרים. אבל האמת, שפה אחטא ואודה, שמדובר באלבום יפיפה שכאמור, לא מחדש, אבל בחיי שהכל פה כל כך יפה. כנראה, שלפעמים יש דברים שלא משתנים. ויש עוד פינה חמה לסגנון הישן והטוב. ובנג'מין מלמד אותנו את זה. זה שיעור חשוב שאומר כי אפשר מדי פעם לנוח בשורשים, ולא תמיד צריך לחדש ולעשות ביג וואו גדול. זה פשוט, גם לאלה שלא אוהבים ג'אז וטוענים שהם לא מבינים את זה, יוכלו להיכנס לדבר הזה בקלות. אני מקווה שגם אתם תצללו בקסם.

ועכשיו - האמת!

כל מה שכתבתי פה, היה בולשיט טהור. בנ'גמין הוא לא פסנתרן, לא למד אצל אלינגטון, לא ניגן עם המי ומי, ולא נעליים. מדובר בקומיקאי שאולי חלקכם יכירו בתור המדבב של קארל, הקופאי בפאמילי גאי. בנוסף, האיש הוא גם קולן של דמויות בהרבה מאוד תכניות אנימציה שחלקכם אולי יכיר: Bob's Burger למשל שבו הוא מדבב את הדמות הראשית. בקיצור, בנג'מין החליט להקליט אלבום. הטרול המושלם, הבדיחה המושלמת. הוא החליט להקליט אלבום ג'אז, כשהוא מנגן על הפסנתר. יש רק בעיה אחת קטנה... בנג'מין לא יודע לנגן בכלל פסנתר. בטח שלא סגנון ג'אז. הבן אדם בור מוחלט בכל מה שקשור לנגינה. ולא סתם, האלבום הזה נקרא Well... I Should Have כשמעל המשפט הכל כך מסתורי הזה ישנה כוכבית, אשר מפנה אותנו לתחתית ושם רשום *Learned How to Play the Piano. הוא הקליט את האלבום עם כמה נגני ג'אז אמיתיים ומוכשרים: סקוט קריצר (סקסופון), דיוויד פינק (קונטרבס) וג'ונתן פרץ (תופים). אז מה לעזאזל בנג'מין עושה אתם שואלים?

הוא מנגן על הפסנתר. ולמען האמת, זו לא נגינת פסנתר. זו לא הנגינה המשונה של ת'לוניוס מונק, בטח שלא כמו האוונגרד של ססיל טיילור. בנג'מין פשוט לא יודע לנגן. כלום! והוא פשוט מאלתר, בלי שהוא מבין מה הוא עושה. וזה מה שהרבה יקראו לזה: "נורא!", "מה לעזאזל!", "הוא פאקינג סתם לוחץ על הפסנתר!". והאמת הגדולה גבירותיי ורבותיי, אני אוהב את זה. עכשיו רוב הסיכויים שתיכנסו לחשיבה של: "אוף, הוא שוב פעם משבח כל דבר שנשמע לא קונבנציונלי, כי זה שובר גבולות ונשמע בלתי מסורתי. עכשיו זה כבר לא מצחיק! הבן אדם לא יודע לנגן בשיט!". ובכן, נכון. מצד אחד, אני באמת חושב שזה מעניין להתגרות במוסכמות הז'אנר, שכבר מזמן דורך במקום כשרק גיבורים מודרניים כמו ג'ון זורן יכולים להוציא אותו מזה, אבל מצד שני, אני חושב שזו אחת הבדיחות המוצלחות והמצחיקות שנעשו במוזיקה ולאחרונה.

מאזיני הג'אז שסוגדים למיילס, לאלינגטון, לפארקר, לגילספי, למקס רואץ' כנראה ימצאו את זה כבדיחה לא מצחיקה. אוהבי הג'אז האוונגרדי ימצאו את זה כמשהו מעניין ובצדק. ומתעבי הג'אז, שמכריזים כל הזמן שהם לא מבינים את זה, יצחקו ויאהבו את הבדיחה הזו. באיזשהו מובן, אני חושב שבנג'מין מלבד הבדיחה המאוד נפלאה הזו, גם הביא משהו אחר. במשך שנים, אנשים רבים טענו ואמרו כי ג'אז זו מוזיקה תמהונית ובלתי מתקשרת שנועדה למספר אנשים, או מוזיקת מעליות, או רעש בלתי ברור. כשרוב הזמן אנשים בודדים כמוני ימצאו את היופי במוזיקה הזו. אבל בנג'מין כנראה רצה לקחת את האמרה הזו ברצינות וזו יכולה להיות אמירה לאותם מתעבי ג'אז, הוא עונה להם בתשובה הכי ברורה. "חשבתם שבג'אז לא יודעים לנגן? הנה מישהו שבאמת לא יודע לנגן!". זו אולי המכה הכי מצחיקה שאותם חבר'ה אי פעם חטפו. גם אוהבי הג'אז המסורתי יחטפו בומבה כשיגלו מה הבן אדם הזה עושה. הוא מחריב! מה זה השטויות האלה? אבל האמת, מלבד בדיחה טובה, אני חושב שמדובר פה, במשהו ממש מעניין להקשיב. במשך שנים, היו נגנים רבים בעיקר בפרי ג'אז, שהוציאו את הכלים שלהם מהקונבנציות שלהם והביאו אותו לנגינה שגרמה לג'אזיסטים רבים להרים גבה: אורנט קולמן, אלברט איילר ואפילו ברוק עם הגאון הפסיכי, קפטן ביפהארט, שלמעשה תמיד ניגן באלבומיו הגדולים על כלי נשיפה כשהוא לא יודע למעשה כלום.

אבל אצל ביפהארט, זה נשמע מעולה. אז לחובבי האוונגרד וגם לאלה שרואים את חצי הכוס המלאה, מאוד יתעניינו לשמוע מה שהבן אדם עשה פה. הוא לא יודע לנגן, אבל זה נשמע מעניין. רוב הסיכויים, שכוונת המשורר לא הייתה בכלל "להיות עמוק", אבל באמת שמדובר פה בחציית גבול בג'אז. והפעם, אלה לא היו נגנים מושחזים שפשוט לא רצו לנגן כמו שהיה נהוג, מדובר פה בבן אדם שאין לו שום רקע בכלי, וזה לא משהו שהיה נפוץ עד כה בג'אז. בנג'מין אולי מלמד אותנו שיעור שבו אפשר להבין שגם הטמבלים המוחלטים ביותר שלא יודעים כלום על כלי, יכולים ליצור דבר מעניין. ההוכחה המצוינת מגיעה כבר בחלק הראשון של יצירת הנושא של האלבום, שנשמעת בהתחלה כמו סווינג מגניב כשכולם יודעים מה הם עושים, חוץ מבנג'מין שפשוט מחנטרש על הפסנתר במלוא מובן המילה. למעשה, אתם יודעים מה? אולי כדאי שניתן לבנג'מין להסביר על האלבום בסרטון הזה:

זה באמת אלבומים מהנה לפרקים. עם כל מיני יציאות מצחיקות כמו הפתיח Deal with the Devil שהוא למעשה מערכון בו בנג'מין מנסה למכור את נשמתו לשטן כדי שידע לנגן ומה שקורה בהמשך... בנוסף, גם Soft Jazzercise שלוקח את בדיחת סטריאוטיפ הג'אז עד הסוף, וכמובן כמובן, בנג'מין נאמן למסורת ומסיים כמו כל אלבום ג'אז מעולה ואיכותי, בשיר ראפ רוק של דקה וחצי בשם Amy's Song כשסופית מובן לכולם, שהכל היה פשוט בדיחה טובה. אני ממליץ על האלבום הזה למספר קהלים: החבר'ה שרוצים להתבדח ומביאים את האלבום הזה לכמה חברים. לי זה עבד, וזה בהחלט היה מצחיק. גם לאנשים העמוקים, שמוצאים עניין בכל דבר גם אם מדובר בחנטרוש, יאהבו את מה שיש כאן. ובמיוחד במיוחד בשבילכם, מתעבי הג'אז, שמבינים שמישהו לקח את האמרה שלהם ברצינות. בנג'מין עשה את הטרול המושלם, עשה על כולנו את המתיחה הכי טובה שהייתה במוזיקה. אז או שתיקחו את זה כבדיחה טובה, או שתראו בזה כזבל גמור שלא תחזרו לשמוע בחיים, זו בחירה שלכם. אבל תנו שמיעה. זה באמת משהו מעניין. הנה האלבום בבנדקמפ.

אין שם.

קנדריק לאמאר הוא הסטאר הנוכחי של התקופה. שום ספק בזה. מאז הגיע לראש כל מצעד וגרף שבח של כל מבקר ב-2015 עם המניפסט המופתי To Pimp a Butterfly, הוא כבר מיד אחרי הוכתר להיות הראפר הגדול של זמננו. אני בהחלט לא אתווכח עם זה, אבל ברשותכם אני אשמח ללכת לצד הקצת פחות מוכר של קנדריק. במין אלבום/EP כזה שעד כמה שלא נשמע מפתה, הוא עומד בזכות עצמו בצורה מכבדת. בעיקר, אני רוצה לדבר על זה, עכשיו כשכולם מדברים על קנדריק, שומעים קנדריק, מהללים את קנדריק, מתייחסים אליו כמעין דת. השנה, הוא כבר יצא עם האלבום DAMN. כנראה כבר אחד האלבומים הגדולים של 2017. אני מודה שאני מאוד אהבתי את מה ששמעתי. אבל, היה לי חסר. כשאמרתי בסיכום של 2016, שאני מקווה שהוא ילך בקו חדש לגמרי, הוא באמת הגשים את זה. אבל, הוא עשה בדיוק מה שלא נצפה לו. וכן, ההפקה מורכבת, יש ביטים מעולים ושירים נפלאים, וכתיבה יותר אישית ומהורהרת. אבל הרגיש לי שמשהו חסר. עכשיו זה נהיה יותר נגיש, יותר פשוט, פחות מפוזר ואקלקטי ממה שהוא עשה קודם. זה מרגיש עכשיו שקנדריק של כולם. כשאני הכרתי אותו ב-2016, אחרי שקראתי בכתבה שיקיר לבי דיוויד בואי זצ"ל הושפע מאוד מאוד מהראפר הצעיר עם האלבום החדש שלו אז על הרקוויאם שלו Blackstar, לא ידעתי בכלל במי מדובר, ועדיין בסביבה שלי גם לא ידעו מי זה בכלל קנדריק לאמאר.

אחרי זה, החלטתי לאסוף את עצמי לשמוע סופסוף את אותו אלבום Pimp, שלמעשה לא היה כמו שום דבר ששמעתי. אפילו מאבות ההיפ הופ הגדולים. לקח לי הרבה הרבה הרבה מאוד זמן להבין אותו עד הסוף. הערכתי עד הסוף את הרצון של ראפר במיינסטרים לשלב במוזיקה שלו Fאנק ופרי ג'אז עם השפעות שהצהיר מהמאסטרים מיילס דיוויס והרבי הנקוק. Pimp הוא המניפסט הגדול של השנים האחרונות. הצגת מצב קודר של קיפוח השחורים בחברה האמריקאית והקפיטליזם החונק בתוך 79 דקות דחוסות שלא משעממות לרגע. האמת, למרות שזה לא אלבום ההיפ הופ האהוב עליי, אני באמת חושב בלב שלם שמדובר באלבום שריכז את המורשת הארוכה בת ה30+ שנים של ההיפ הופ לתוך יצירה אחת. זה מרגיש שכל מה שנוצר במהלך השנים הגיע לבסוף לאותו אלבום. מפאבליק אנמי, טרייב קולד גווסט, ביגי, טופאק ועוד ועוד רק כדי להגיע לבסוף למקסימום. To Pimp במאה ה-21, הוא מה שOK Computer במאה ה-20. ידעתי שאפשר לסמוך על דיוויד. זמן עבר, ופתאום אני רואה שחברים שלי מתחילים לשמוע אותו. ופה הרגשתי קצת שבקרב הסביבה שלי הוא כבר נהיה טרנד.

שלא תבינו לא נכון, אני ממש ממש מרוצה שקנדריק לאמאר מוביל עכשיו בניגוד לכל ההיפ הופ הנרקיסיסטי מיינסטרימי שיש היום, אבל מרגיש שיש אובר הילולה שלו בקטע שקצת שוכחים מהעובדה שיש עוד דברים טובים בחוץ (בעיניי! רק בעיניי!). בכל מקרה, To Pimp כבר הפך ליצירת מופת שכל חובב מוזיקה שמכבד את עצמו חייב להקשיב לה ו-DAMN. כבר מגיע למעמד מצליח לא פחות, Good Kid M.A.A.D. City גם הוא מוכר מיליונים עד היום, אבל באמת שהיצירה הכי אהובה עליי מהראפר החדשן מקומפטון, היא דווקא היצירה הכי לא שלמה שלו, הכי לא מאורגנת, הכי מבולגנת, ובעיניי זה מצביע על אנושיות, על אמיתות. והשם והעטיפה הסופר מינימליסטית אומרים הכל: .untitled unmastered. לא מדובר באלבום של ממש. מדובר באוסף הקלטות מאותה תקופה של Pimp, שלא מצאו את עצמן בתוך האלבום. לבסוף, שנה אחרי האלבום, ב-2016, מחליט קנדריק להוציא את אותן הקלטות.

שמונה קטעים. אין מאסטרינג, הכל מוגש במתכונת הראשונית שלו. אפילו אין שמות לשירים. רק מספר הרצועה והתאריך שבו הקטע הוקלט. לכאורה, נשמע כמו אוסף של דמואים שפשוט יצאו למעריצים הכבדים שחייבים לשמוע כל דבר שהם מוצאים שיהיו קשורים ללאמאר. אבל, לא. פשוט לא. מדובר באחד האלבומים היותר מעניינים שיצאו בשנה שעברה. יש לי מספר סיבות למה הסוג של EP הזה שנמשך לא יותר מ-34 דקות הוא בעיניי הפייבוריט שלי. ובכן, סיבה מאוד מרכזית. בכל קטע האוונגרד האקספרימנטלי, קנדריק הלך עוד יותר רחוק. במשך כל הזמן, מנגנים בני אדם חיים בהקלטות האלה, לא הרבה הפקה מושקעת, אלא חשיפה של קנדריק עירום, במצב של בלי ליטושים מבחוץ. הכל נראה לפנינו. אז יש מלא קריצות מדהימות שחובב מוזיקה אקספרימנטלית כמוני לא יכול שלא להתלהב. מי שאהב את התעוזה של Pimp ואוהב את אותו צד משונה ולא מוכר במוזיקה, ישמח לגלות את מה שישמע פה. יש פה השפעות מאלקטרוניקה ניסיונית, מין אמביינט או דרונים, וההבלחות הפרי ג'אזיות, מדי פעם, יהיה אפשר לשמוע את הפסנתר והסקסופון יוצאים מדעתם בקטע שלא היה מבייש בכלל את אורנט קולמן או אריק דולפי.

סיבה נוספת שכבר הסברתי פה קודם, היא שמדובר פה בקנדריק בלי שום תוספות מבחוץ, אנחנו מקבלים אותו כמו שהוא. והוא גם יותר חושפני. אם ב-Pimp הוא התמקד במצב של חבריו בחברה השחורה בארה"ב, כאן הוא קצת יותר מחליט להתמקד בנפשו. עכשיו אחרי ההצלחה, המחשבות שלו, ההרהורים. הדברים האלה יתבטאו באופן יותר ברור ב-DAMN. אבל שם, המאזין כבר יהפוך לפסיכולוג האישי של קנדריק. פה הבן אדם לא פוחד לחשוף קצת את עצמו לצד כל הדעות שלו לגבי הבחוץ. כי אחרי הכל, מה איתי? קנדריק רוצה רגע שגם יסתכלו למה שקורה איתו. ארטיסט כבר אמרנו? יש פה תחושה קצת יותר חמה, קצת פחות מרוחקת וזו כנראה הסיבה המרכזית למה אהבתי כל כך את untitled על פני האלבומים הגדולים לא פחות וההרבה יותר מפורסמים של האיש.

במשך ה-34 דקות, אתה מרגיש כאילו אתה בתוך האולפן עם כולם. עם קנדריק, עם אנה ווייס (הזמרת המלווה), עם ת'אנדרקט (הבסיסט/מפיק), עם טראס מרטין (סקסופון). כל הנגנים הנפלאים והמפיקים המבריקים בזמן העשייה. לא משהו שרגילים לתעד. ב-Pimp זה הרגיש כמו סרט הוליוודי עמוק, שבו השחקנים משחקים את תפקיד חייהם הגרנדיוזי, כשכל העולם ואשתו מתקבץ ושר we're gonna be alright, כשכולם רוקדים ועושים דאבים. מרגיש שכולם מסוגרים בתוך העלילה, בתוך הקונספט שנוצר מעין קיר בין המאזין למוזיקאים. פה, קנדריק בא ואומר: "בוא אחי, תשמע את מה שעשיתי פה". אתה ממש נמצא עם החבר'ה בספה כשהם מעבירים צחוקים ודאחקות כמו בקטע השביעי. כמו שהביטלס פותחים את המאסטרפיס שלהם Revolver בספירה לפתיחת השיר ושיעול, קנדריק אחרי השיר השני אומר וצועק: "שים ת'תופים! אוקיי אז עושים את השירים האלה? סבבה, מהתחלה".

תחושה נפלאה אחרי שמרגיש שכולם אוהבים את Pimp, אתה נושם הרבה יותר כשלuntitled נשארים החבר'ה שאוהבים דת' גריפס ודני בראון, חבר'ה שאוהבים אורנט קולמן והנקוק בתקופת הפיוז'ן-אלקטרוני שלו, חבר'ה שאוהבים אפקס טווין, חבר'ה שנשלחו לפה ע"י בואי עם Blackstar. ושומעים איך קנדריק, מההקלטות של 2013-14 שמגיע לסיים את ההקלטות ב-2016, עוסק ב-Pimp, ברגע שאחרי, ביחסים שלו עם המשפחה שלו, נכנס אפילו עמוק יותר לתודעה, גולש לסוריאליזם. זה הרגע שבו הראפר הגדול ביותר היום חיפש את עצמו בהקלטות בלי מאסטרינג, באוונגרד, בתודעה העצמית שלו יחד עם המודעות למצב הנוכחי. במשך האלבום, הוא משתמש במוטיב משונה שבו הוא צועק "pimp pimp!" והוא נענה ב"הוראיי" משונה במיוחד. אולי קנדריק מתפאר ביצירה שלו? אולי הוא לועג ליצירה המצליחה שלו ומבקש מאיתנו להתקדם הלאה? שאלות שונות ורבות שמעוררות סקרנות. untitled הוא אחד מהאלבומים האלה שמביאים הרבה שאלות. זה יותר מסקרן. שירים בלי שמות, קטעים ביזאריים. זה לא Pimp שיוצאים עם הבנה בסוף. ב-untitled זה הרבה יותר אבסטרקטי. התמונה הברורה של קומפטון הענייה, מוחלפת בצורות משונות וצבעים מעורבבים.

וזה מסע מעניין, ששווה לעבור אותו ולבסוף שואלים, מה היה פה? מה הבנתי? האמת, אני עדיין לא מבין. ולכן, אני סקרן יותר. רגעים מדהימים שתמיד נתקעו לי בראש ולא יוצאים לי כדי לחוות את המסע המשונה הזה שוב. דרון מטריד ומשונה שפותח את האלבום וממשיך לקטע מאוד פרנואידי, מאוד ישיר. זה נשמע שיש שם מלוטרון(!) וקנדריק מטיח בנו את החששות לו לגבי האנושות. הוא נהיה ממש אפוקליפטי. נביא זעם עכשווי. הקטע השני המעניין ביותר, שכולל הבלחות של פסנתר אוונגרדי וסקסופון צווחני ו-soundscapes מטרידים, כשקנדריק מושך את הקול שלו, מאנפף, עושה ג'סטות בכוונה. וזה כל כך ייחודי בנוף הזה. המעבר המשונה מנער בקומפטון לחיים של סלב. השיר השלישי המאוד קצר שבוצע בטקס הגראמי (אחד מהפעמים שביצע חלק משירי האלבום בהופעות) בצורה שמתעלה על המקור האולפני על הפרספקטיבות השונות של אנשים שונים בחברה האנושית. הקטע השביעי שמשלב ראפ מעולה כמו שקנדריק יודע לעשות, עם אפקטים חייזריים ומקצב טראפ. שם בעיניי, מופיע השיא של האלבום, אותה הוכחה שאתה מרגיש שאתה נמצא עם כל החבר'ה באולפן.

ת'אנרדקט מנגן את הליין המושלם מהקטע החמישי ברפטטיביות בהקלטת לו פיי, בזמן שקנדריק מריץ דאחקות עם כמה חבר'ה באולפן ואומר "זה שיר של 15 דקות". יותר אמיתי וכיפי מזה, לא יכול להיות. לסיום כל הבלגן הענק הזה, מסיים בקטע Fאנקי כמו שצריך להיות, ובכך מסיים את אחד הדברים הייחודיים שיצאו בקטלוג של קנדריק, בהיפ הופ, במוזיקה עכשווית ובמוזיקה פופולרית בכללי. קנדריק משלב תודעה יחד עם אקטואליה, חופר עמוק בשורשים המוזיקליים שלו וממשיך בחיפוש. גם היום ב-DAMN. הוא עדיין ממשיך לחפש, למרות שהכיוון כבר פונה למיינסטרים. לכן, untitled נשאר נדיר שלא נעשה עוד בקטלוג של לאמאר או בכלל. קנדריק לא מתכוון לחזור על עצמו שוב. מה שהיה היה. ככה הוא מצטרף לאותה רשימה של חדשנים שהמשיכו לחפש, למרות הפופולריות העצומה והסיכון לאבד קהל. ביטלס, בואי, זאפה, ביפהארט, דילן, מיילס, קולטריין, רדיוהד וגם קנדריק מצטרף לרשימה. היום בתקופה, שמרגיש שכל האינדיבידואליסטים החדשניים נעלמים ואין איזה גיבור תרבות שיעצב תקופות ועולמות, אבל הנה פתאום מגיע קנדריק. ועושה לכל הראפרים העכשוויים בית ספר. אחרי DAMN. אני מתחיל לחשוב שאותה תקופת אוונט ראפ ג'אז אקספרימנטלי לא תחזור שוב, אבל זה רק מראה כמה הבחור לא מביט לאחור וממשיך לחפש.

למרות שמדובר באוסף הקלטות שנגנז מאלבומו המוערך ביותר של לאמאר, זה ממש ממש ממש ממש לא אוסף דמואים זניח. הו לא. ממש לא. יצירה כנה אמנותית, סוריאליסטית, משונה, מסרבת לזרום עם הזרם, אבל לא רוצה להישאר בצללים. גם לא לחשוב בכלל שמדובר במשהו שדומה לPimp. זה כמו להגיד על Amnesiac כגרסה נוספת ל-Kid A. ממש לא. מדובר בשתי יצירות שונות עם אישיות שונה וכל אחת מדהימה ושומטת לסת בדרך שלה. אבל כן, כשPimp חיפש את כיוון האוונגרד, untitled חפר יותר עמוק. ואת התחושה הזו קשה לתאר. כי אין לה שם. בדיוק כמו השיר האהוב עליי מהאלבום untitled.

 אז אני אשים פה את השיחה הגדולה בין שני אלילי היפ הופ. משני דורות. קנדריק עם האיש והזקן, ריק רובין. איש דף ג'אם שהפיק את הביסטי בויז, ראן DMC ועוד ועוד ועוד.. סופר מומלץ לסקרנים.

קראבי רוד

הקדמה: זו לא בדיחה! אני באמת מתייחס לזה בשיא הרצינות האולטימטיבית. זה יהיה מעין מבט פסאודו נוסטלגי, אבל מספיק! בואו ניגש לעניין. מיועד בעיקר לילדי תחילת שנות 2000 כמוני.

בתור יליד 2000, אני שם לב לעולם שמשתנה, הטרנדים האינסופיים ולפעמים, גלישה לנוסטלגיה, שבמקרה הטוב יכולה להיות יפה, ובמקרה הרע, נראית זקנה. כבן אדם שמעדיף יותר להתמקד בכאן ועכשיו, אני עדיין אוהב מדי פעם להסתכל אחורה לדברים שאהבתי. אבל למעשה, אף פעם לא נטשתי את הדבר הספציפי הזה, ולמען האמת, הוא נשאר איתי צמוד מאז שהייתי ילד קצת יותר קטן. ובכן, כמו הרבה ילדי שנות ה-2000 כמוני, גדלתי על סדרת הטלוויזיה בובספוג מכנסמרובע. מה?! בחייאת, מה אתה רציני איתי? מה אתה דוחף לי את הספוג הזה עם החבר האידיוט שלו? טוב, זו הולכת להיות הסתכלות שונה לגבי הסדרה שעיצבה את חיי. היום, כשאני צופה בסדרה, קולטים פתאום את כל האמצעים החינוכיים בנוגע לתחומים שונים לצד הנונסנס הילדותי והאהוב שגורמים לך לחשוב "וואו"... מדובר בסדרה שעוד תהפוך לקאלט ותמשוך עוד הרבה צופים אני מקווה.

אבל למה אני בעצם מדבר על הסדרה? ובכן, קצת יחד עם השנים הראשונות כשהתחלתי להקשיב למוזיקה, התחלתי לשים לב לפסקול של הסדרה. לפתע, קלטתי את היופי העצום שמסתתר גם במוזיקה של הסדרה הזו. ממש ככה. בין אם בשירים שהתנגנו בפרקים, הפסקול ברקע או אפילו אלבומים שהוציאו חומרים מקוריים לגמרי (כן כן), היה בזה קסם ילדותי נאיבי ולצד זה, גם כתיבת שירים נהדרת, שלא הייתה מביישת את הביץ' בויז, אואזיס ואפילו טום וייטס (ועוד נגיע לזה). רוב השירים בסדרה הזו באזור הsunshine pop. שירי פופ רוק מלודיים מרוממים, שבהחלט עומדים בזכות עצמם ולא רק בתור פזמונים שתורמים להתפתחות הפרק. במהלך הפרקים, רוב הסיכויים שנתקלתם בשירים שתפסו לכם את האוזן, בין אם באמת משהו שנתקע בראש או איזה meme משעשע. אפשר לחשוב על כל כך הרבה דוגמאות: שיר המחנה, שיר הכיף. ממש מיני מערכונים שחבר'ה כמוני שרים בעל פה כמו מערכון של הגשש.

במהלך השנים, כמה להקות ואמנים בעצמם נתרמו לתרום שירים מקוריים משלהן לשיר או פרק. והרשימה נפלאה. בדרך כלל הרכבי אלטרנטיב עם רוח ילדותית כמו של הסדרה: הפליימינג ליפס, ווילקו, ween, אפילו טוויסטד סיסטר, מוטורהד ופנטרה. אבל אי פעם הסתכלנו בשירים האלה ממש עמוק, שראויים להיות משהו שיתנגן לנו על המערכת לא פחות מאלבום נפלא שאנחנו רגילים לשמוע ביומיום. אז כדי להקל על כל העניין, אני אסתכל על אלבומים שהוציאו ניקלודיאון במסגרת ההצלחה העצומה של הסדרה. בשניים מהם אתמקד. ואלה the yellow album ו-the best day ever.

האלבום הצהוב, הבנתם את הרפרנס. בכל מקרה, בואו ניכנס אל השירים ששם. בעיקרון, מדובר בדברים שאם היינו שומעים ברדיו, לא היו אומרים לנו הרבה. אבל בגלל העובדה שמדובר בשירים שעיצבו לחלקנו את הילדות יחד עם הפרקים עצמם, נותנים להם משמעות גדולה יותר. בואו נסתכל רגע על שירים נפלאים שהייתי מכניס לפלייליסט בלי בעיה. מרכזי במיוחד, Underwater Sun. שיר שהיה באחד הפרקים המיוחדים של הסדרה, שאותו שר לוקס אינטריור. הסולן המנוח של להקת הפאנק The Cramps. שיר סרף רוק יפיפה בנאיביות שלו. רוק ילדותי שכזה עם פזמון שאי אפשר שלא לשיר אותו, ולא לחלום על השמש התת מימית, ריחוק מכל הצרות היומיומיות, ולבלות את החיים בסביבה מימית יותר.

אפילו קטעים הומוריסטיים לחלוטין כמו Stadium Rave נשמעים כמו רייב נפלא שאפשר היה להשמיע במסיבה. או Gary's Song בלדה חמודה וקצרה עם פוטנציאל לסנטימנטליות. שאר השירים מוכרים במיוחד, וחבל יהיה להיכנס לעומק ולנתח אותם. זו לא המטרה. וכמובן, גולת הכותרת, Sweet Victory, מה שנשמע כמו חיקוי להמנון הנצחי של קווין, We Are the Champions, נשמע כמו שיר נפלא שעומד בזכות עצמו. הוא נשמע קיטשי. אבל הקיטש הזה רצוי ומכוון. בואו נסתכל גם על שירים אחרים שיכלו להיכנס לאלבום הזה כמו Very First Christmas to Me, האמת לא נשמע בסגנון חג המולד, שוב יפיפה ונאיבי, שספציפית אצלו יש מהלך אקורדים יפה במיוחד עם המודולציה לסולם מי מז'ור, הוי כמה נפלא, רק שמיעה תועיל עם זה.

כמובן, כמובן, כמובן, שלא נשכח גם להסתכל על האלבום עם הלהיט כנראה הכי מפורסם שיצא אי פעם מהסדרה, The Best Day Ever. הכל מתחיל לו לאחר שידור הפרק עם אותו השם, שכל כך הצליח ומשם זה עבר את גבולות המסך ומצא את עצמו מונצח בדיסק. טום קני, האיש והספוג, אשר מדבב את דמותו של בובספוג עד עצם היום הזה, יחד עם המפיק אנדי פיילי, שמאחוריו היסטוריה של הפקת סלבס כמו בריאן וילסון, החליטו שהם רוצים בעקבות הפרק, לכתוב מעין אלבום קונספט. אולי בהשפעת The Who Sell Out, האלבום מתנגן בעצם כמו תחנת רדיו דמיונית בשם WH20 בה משודרים שירים שאותן שרות הדמויות המרכזיות של הסדרה, יחד עם כל מיני הפסקות קטנות של פרסומות ואתנחתאות קומיות. הסגל שהתגייס לנגינה: חצי מהחבר'ה שניגנו במאסטרפיס הנצחי Pet Sounds, בריאן וילסון בכבודו ובעצמו שתרם קולות רקע, טוני ראמון מהראמונס, ג'יימס ברטון הגיטריסט של אלביס ועוד ועוד מספר שמות.

האלבום כולו מושפע בעיקר ממוזיקת פופ פסיכדלי של הסיקסטיז. שיר הנושא הוא ההמנון הגדול. ובאמת, נשמע כמו משהו שיכל להשתלב בלי בעיה בסיקסטיז העליזים. האורגן המתקתק, הפזמון הנפלא רק מראה על העובדה שיש פה כתיבת שירים נפלאה לא פחות, מכתיבת פרקים מוצלחים. אפשר לציין עוד שירים נפלאים וקליטים כמו Under My Rock, Employee of the Month. מלבד שיר הנושא, אף אחד מהשירים לא הופיע באף אחד מן הפרקים בסדרה. מדובר בשירים מקוריים לחלוטין בלי קשר לסדרה שסובבים סביב הדמויות והאפיון שלהן. אפשר רק להעריך את המאמץ הנפלא בלי להתרפק על שירים מן הסדרה, אלא לכתוב אלבום של ממש, שיכול לקבל יחס מכובד לא פחות מחלק מהמרצ'נדייז שיוצא בעקבות ההצלחה המאסיבית של הסדרה. שיר אחד ומיוחד, אני אשמח מאוד לציין והוא Fishin for Money אותו שר יוג'ין קראב. הבוס חובב הכסף. מדובר בשיר שנשמע כמו משהו שטום ווייטס היה עושה. ממש ככה. מין תערובת של שיר פיראטים לקברט אפל עם אווירה מאוד שיכורה. כבר השתכנעתם?

קני (מימין) ופיילי

במהלך השנים, נוספו עוד מספר שירים לא רעים בכלל עם העונות החדשות, כמו It's High Tide Time to Go on Tour ו-Never Give Up. שירים מתוך פרק שניסה לסקור מעין קריירה מוזיקלית קצרה שכזו. האחד שיר רוק אצטדיונים כיפי במיוחד והשני שמשום מה נשמע לי כמו משהו שהיה יכול להשתלב ב-Division Bell של הפלויד, כן עד כדי כך. ובכן, אני חושב שניסיתי להביא פה פרספקטיבה שונה לגבי אחת הסדרות הכל כך מבריקות שאי פעם שודרו על המסך. יש פה גם מוזיקה טובה, לא פחות מרגעים נפלאים וגדולים. אז מה אומרים, מוכנים ל-F.U.N.?

הטוב, הרע והמכוער (חצי עשור בלי הביסטיז)

היום, כמו שרבים יודעים הוא יום הסטאר וורס הבינלאומי. נוסטלגיה נחמדה שכזו שעדיין סוחפת כל כך הרבה. אבל זה גם יום מאוד מיוחד, אחד הימים הגורליים האלה שהכותרת הגרנדיוזית "היום בו המוזיקה מתה" הולמת אותו. זה קטע מצחיק, כי בזמן האחרון רציתי לכתוב את הפוסט הזה, אבל לא זכרתי מה היה התאריך כדי שכל זה יראה יפה ומכובד. איזה קטע, זה היום! ובדיוק חשבתי על זה. היום, לפני 5 שנים, נפטר אדם יאוך aka MCA ויחד איתו, גם הקריירה הנפלאה והכל כך מגוונת של הביסטי בויז. הגיבורים הגדולים שלי משנה שעברה, שידועים אצלי כחבר'ה שאחראים על ההתמכרות הסופית שלי להיפ הופ, אחרי שנים של סלידה בגועל מהז'אנר כמו שסיפרתי בכמה פוסטים. בכל מקרה, למה להקדיש עוד פוסט ללבנבנים היהודים האלה? הרי כתבתי עליהם כבר בנוגע ל-Ill Comminucation. אבל זה לא מרגיש לי שלם מספיק. בכלל, מרגיש שאין הרבה באינטרנט בעברית לגבי הביסטיז. שלושה יהודים טובים שהחליטו שבא להם. פשוט בא להם, לעשות מה שבא להם. והמה שבא להם הזה, היה סוד ההצלחה והיופי הגדול שטמון בהרכב הזה.

כשאני חושב על הביסטי בויז, רק טוב בדרך כלל יש לי בראש. עזבו אתכם מ-The Roots שהיו לי הספתח המקורי, עזבו אתכם עכשיו מכל החבר'ה הגדולים שיש הרבה כבוד (ובצדק): פאבליק אנמי, טרייב קולד גווסט, ביגי, סליק ריק ועוד ועוד... עזבו אתכם עכשיו מההייפ של קנדריק לאמאר, עזבו אתכם MF Doom, דת' גריפס, דני בראון. הביסטי בויז היו כבשה שחורה בכל הקטע הזה. ועד היום, קשה לחשוב על הרכב כל כך יצירתי, כל כך לא מתחשב במוסכמות, וכל כך לא שם בשיט על אף אחד. בדרך כלל, כששואלים אותי לגבי החבר'ה שאני אוהב בהיפ הופ, אני שם את הביסטיז ברשימה. אבל אז אומרים לי "אבל עזוב אותך זה white trash". מה? פאק! בחייאת! מה עכשיו קשור צבע עור? ההיפ הופ לא נולד כמחאה בנוגע לקיפוח השחורים בארה"ב? אז עכשיו עושים ההפך. לא אכפת לי בכלל מאיפה הם באו, אם הם מהפרברים או לבנבנים. הם עשו מוזיקה פאקינג אדירה.


למי קראת white trash?

וכל מה שהם רצו בא להם. כל אחד מהשלישייה, אישיות ועולם ומלואו. וככה הייתה המוזיקה שלהם. מלא עולמות למען האמת. מלא מלא צבעים. במובן מסוים, הביסטיז ייצגו כמו המערבון את "הטוב, הרע והמכוער". בואו נחשוב על זה:

הטוב - הביסטיז היו בראש ובראשונה, הרכב היפ הופ. והם התאימו בול להגדרה הזו. שני האלבומים הראשונים כבר מזמן הפכו למופת בז'אנר ואין שום ספק שמה שהחבר'ה עשו נחשב להיפ הופ. בין אם זה היה במסגרת הילדותית מטומטמת של Licensed to Ill או בגרסה היותר בוגרת של Check Your Head, הם עשו את זה מעולה והראו שלבנים גם יכולים לרפרפ.

הרע - הבי בויז, היו גם ילדים די רעים בסצנה. הם לא נשארו, בניגוד לשאר החבר'ה בטריטוריה ההיפ הופית. וזה כבר היה די ברור שהיית מוצא באלבומים שלהם איזה קטע פסיכדלי מרחף כזה, Fאנק סופר מקפיץ וגרובי, פיוז'ן ספונטני במיוחד או שילוב סופר לא צפוי עם מקהלה טיבטית. במובן הזה, הביסטיז היו מאוד רעים. יאוך, מייק דיאמונד (מייק די) ואדם הורוביץ (אד רוק) היו הפיטר פנים של עולם ההיפ הופ. מה זה משנה שאנחנו להקת היפ הופ? אנחנו אוהבים גם פיוז'ן וFאנק מה הבעיה לעשות גם את זה? בזה החבר'ה האלה הפכו לחדשנים שלא מעניין אותם גבולות ולא מפחדים להתנסות בדברים אחרים באלבומים שלהם כמו אגדות גדולות - ביטלס, פלויד, קווין, זפלין, סאבאת' ועוד ועוד ועוד...

המכוער - לא בקטע רע חס וחס. בואו לא נשכח לרגע אחד, שהביסטי בויז התחילו כלהקת הארדקור פאנק. כן! הארדקור פאנק. עם כל השבירות והטירוף והמכות בהופעות, בקטע שלא מבייש את הבד בריינס, בלאק פלאג וכל השאר. וכשהם רצו לעשות את זה רועש, הם ידעו ועוד איך. למשך הקריירה שלהם, הם לא שכחו את המקורות שלהם ודאגו לשתול אותם פה ושם בחלק מהדברים שלהם.

במובן מסוים, האלבומים של הביסטיז הציגו שלושה להקות שונות, אבל בעצם אותם שלושה חבר'ה, אותם מוחות, אותו חזון אקלקטי ו-ורסיטלי. הרכב היפ הופ, הרכב ג'אמים ספונטניים והרכב הארדקור פאנק רועש שלא יודע גבול מהו. כמה שזה היה מדהים. גם מעולה שכל זה הגיע מהמוחות של החבר'ה הספציפיים האלה, שנחשבו בהתחלה לסתומים הבהמיים, השוביניסטים, הדבילים שרוצים את הזכות לחגוג שהתגלו כנגנים ומוזיקאים גדולים לכל דבר ועניין. MCA שלט יפה על הבס והקונטרבס אפילו(!), די היה מתופף Fאנקי כשצריך עם מקצבים סופר גרוביים וכיפיים אבל כשרצה להכות בתופים הוא ידע ועוד איך ולאד רוק היה את הסאונד הקולי, מתוגבר בוואה וואה בפעם אחת ובדיסטורשן בהזדמנות אחרת, הוכיחו השלישייה שהם לא בדיוק מה שחשבו עליהם.

זה נשמע אובר מתלהב, נאיבי מדי ודי דבילי מצדי, אבל אני לא יכול לחשוב על חבר'ה אחרים שהיו מציגים לפניי את ההיפ הופ בצורה טובה יותר. יש כבוד לכל החלוצים שעשו מוזיקה אדירה לא פחות, אבל בתור רוקר/ג'אזיסט הייתי צריך את החופשיות הזו, את הורסיטיליות הזו, את הילדותיות הזו וזו באמת הייתה הדרך הכי טובה. אז בואו רגע נתמקד בצדדים של השלישייה הזו למיניהם, רק כדי להצדיק את התשבוחות על אחד ההרכבים הכי ייחודיים בהיפ הופ ובמוזיקה הפופולרית בכלל. כשנכנסים אל החבר'ה האלה מהאלבום הראשון, כבר היה אפשר להבין שעד כמה אהבלים החבר'ה האלה נראו באותו זמן, אי אפשר להגיד שהם לא עשו פה דבר מעולה. ההחתמה בדף ג'אם, ואז האלבום הראשון, הראו מה החבר'ה האלה מסוגלים לעשות. קצת לפני שאנתרקס ופאבליק אנמי יעשו היסטוריה, הביסטיז שילבו פה ראפ עם מטאל. אני לא יכול לשכוח את התחושה שהייתה לי, כשפתאום השלישייה מרפרפת על גבי ריף של בלאק סאבאת'! עם מקצב תופים של לד זפלין! כל רוקר שמחמיץ פנים בכל פעם ששומע את המילה "ראפ" לא יכול שלא להתלהב כשהוא שומע את גיבוריו יחד עם הרפרופים. וזה נשמע כל כך נפלא.



אבל גם כשמדובר בהיפ הופ קלאסי, הם הציגו יפה את הסחורה. The New Style ו-Paul Revere הם דוגמאות מעולות. יש ביט טוב, סימפולים כשצריך, והחבר'ה מלאים אגו ילדותי ואובר ביטחון עצמי כמו שצריך להיות מראים לכולם למה הם שולטים ולמה הם המלכים של המסיבה. בעיקר כשהם מבקשים מאיתנו להילחם על הזכות לחגוג. עד כמה דבילי שזה נשמע, עד כמה פשוט שזה נשמע, זה היה ללהיט אדיר עם הרבה מאוד ביקורת וציניות. ביקורת כלפי הגלאם מטאל שהיה בראש המצעדים באותה תקופה אפלה שנקראה האייטיז (ועדיף שלא אפרט פה על דעתי בנוגע לגלאם מטאל). יש ריף טוב, יש פזמון מעולה, צריכים יותר מזה? מעולה, אז יש לכם את No Sleep Till Brooklyn, עם קרי קינג מסליירררררר. כן כן, סלייר. גם קינג הראה שהוא יותר מ-Raining Blood ואני לא חושב שאגזים אם אומר שהסולו שכל כך אופייני לסטייל של קרי וסלייר צבע את המוזיקה של הביסטיז בצבע אחר, בקטע שגם המטאליסטים הכבדים והנאמנים ביותר יוכלו להתחבר ולאהוב. צבעים אחרים הגיעו עם האלבום הבא.

Paul's Botique, האלבום שכל כך אופנתי לאהוב אותו, היה מסומפל עד מוות, אבל הראה על שינוי וקפיצת רמה מבחינת החבר'ה. בזמנו, אהבתי להקשיב הרבה לאלבום, חוץ מהשטויות הכיפיות הרגילות, היו שם דברים שונים. מי חותם את אלבום ההיפ הופ שלו עם יצירה בת 12 דקות? טוב, כנראה שרק ילדים רעים כמו הביסטי בויז. הבוטיק הציג כאמור, קפיצת מדרגה גדולה ומרשימה מאוד שהראתה איזה פוטנציאל יש לחבר'ה האלה, אבל זה עוד כלום וכלום למה שעתיד לבוא בהמשך עם הצמד חמד מהניינטיז - Check Your Head וכמובן Ill Communication. שני האלבומים האקלקטיים ביותר, מהמצליחים ביותר של החבר'ה, עם כל כך הרבה להיטים גדולים, אבל פה נחשפו גם הצד הרע והמכוער שתיארתי פה קודם.

העטיפה של Check אומרת הכל. הראפרים מניו יורק חוזרים לכלים שלהם. ומה אין פה? היפ הופ ב-So Whatca Want ו-Pass the Mic שהציג את הכישורים של החבר'ה על הכלים (ובמיוחד יאוך) יחד עם הרפרופ, קטעי פ'אנקיים וכיפיים כמו Groove Holmes ו-POW, פסיכדליה ששמטה את הלסתות של אלה שחשבו שהביסטיז פה בשביל לחגוג, כשיאוך צולל עמוק עמוק בטיבט ומתחיל להביע את זה בקטעים כמו Namaste עם ספוקן וורד רוחני שנכנס לתוך התודעה. וברור ברור, שהחבר'ה מתפרעים בצורך, Time for Livin ו-Graditude, שני מפוצצים שלא מביישים בכלל את סצנת ההארדקור של האייטיז, כל אלו כונסו לתוך האלבום הזה, בלי שום התחשבות בלבטים כמו "אבל איך זה הולך?", "זה מתאים?".



הגישה הנפלאה הזו של הביסטיז תמשיך ותתפתח במהלך השנים, כש-Check Your Head היה יריית הפתיחה. אלבום שלקח לי הרבה זמן להתחבר אליו. ועכשיו, השנה, אני מגלה אותו מחדש. אז, השירים נשמעו חמקמקים ופחות קליטים מ-Communication, אבל הפנינים ששם ימשכו מאזינים מכל רחבי התבל: פאנקיסטים, פיוז'ניסטים, רקדני הברייקדאנס ואוהבי מוזיקה על כל גווניה כמו שהיו הביסטיז (אם לספור את החבר'ה שהם סימפלו - סאבאת', זפלין, קול אנד דה גאנג, דילן, ביטלס, סליי ומשפחת סטון, ביג דדי קיין וזו רק רשימה חלקית). זו הייתה תקופה שבה כבר הוכתבו חוקים ברורים בתעשיית המוזיקה ואף אחד לא חשב להפציץ בסלט של סגנונות באלבומים שלו.

Ill Communication כמו שכתבתי עליו בנפרד, הלך עם הנוסחה עוד יותר רחוק. כמה שאני אהבתי לשמוע את האלבום הזה בלופים. הוא שינה לי את הכל. יחד עם כל ההיפ הופ, היו מקצבים פ'אנקיים, היה גרוב, היה סולו כינור אוונגרדי סופר לא צפוי ובסוף, מקהלה טיבטית(!). מה? איך? שירים כמו Shambala ו-Bodhisttva Vow שילבו בין מסגרות הג'אמים וההיפ הופ אל השירה המסתורית והמפחידה של המקהלה הטיבטית, זה שילב בין שני עולמות שנראים כל כך מנוגדים. מזרח ומערב, עירוניות וחומריות מול רוחניות, ניו יורק מול טיבט יין ויאנג מוזיקלי שלא ייאמן שקרה בכלל. כל האלבום הזה נשמע לא ייאמן שקרה בכלל מקטעי Fאנק מפוצצים כמו Futterman's Rule, הארדקור לפנים עם Tough Guy, להיטים כמו Sure Shot ואיך אפשר בלי הקליפ הנצחי והליין בס של Sabotage? כל ילד ניינטיז יכול לזכור את הרגע הזה (למרות שאני לא ילד ניינטיז). איך עד עכשיו? מעוניינים? התחלתם לשמוע?

אני מודה שפחות חקרתי את הביסטיז אחרי רביעיית הפנינים, אבל אי אפשר להגיד שפה הסיפור נגמר. הביסטיז המשיכו לפעול, להפתיע, להראות למה הם צעירים לנצח. Hello Nasty היה גם הוא מין סיכום כזה של כל הצדדים ואפילו עוד גיחות לא ייאומנות. מתי בפעם האחרונה שמעתם באלבום היפ הופ של חבר'ה מברוקלין, שיר פולק פסטורלי נאיבי כמו I Don't Know? מתי בפעם האחרונה שמעתם שהרכב היפ הופ החליט על דעת עצמו להוציא אלבום אינסטרומנטלי לגמרי? The Mix Up היה מעניין מאוד והציג דברים טובים, למרות שהובן ונראה שהחבר'ה חזקים בג'אמים יחד עם שאר הצדדים שלהם. הג'אמים הגדולים שלהם נשארו בניינטיז ולא נשכח שרוב זה בזכות הבן אדם שעשה את ההרכב הזה לא פחות מהבויז עצמם: הקלידן מוני מארק עם ההאמונד הכל כך קולי ואותנטי. הוא היה תוספת ענקית לחבר'ה שהתחילו להקשיב ולהתעניין בתקופת הפיוז'ן של מיילס עם אלבומים כמו On the Corner ו-Agharta. כבר הרבה אמרו שהוא הבי בוי החמישי, שהוא כמו מה שבילי פרסטון עשה עם הביטלס בשנים האחרונות, שהוא כמו מה שמייק גרסון עשה עם בואי בAladdin Sane. הכל נכון ונכון, קשה לחשוב איך הסאונד בתקופה הזו  ש היה נשמע בלי ידי הזהב של מארק.

הג'אמים בסוף אוגדו להם באוסף The In Sound from Way Out! שהציג את אותו צד רע וחצוף בקטע הכי טוב בעולם, שעניין בעיקר את אוהבי הג'אמים החופשיים, הפיוז'נסיטים שהתעניינו בגרוב. אפילו האוספים שלהם הם דבר מעניין ששווה לתת לו האזנה.

אי אפשר שלא להתייחס לאוסף הייחודי בכל הקטלוג של הביסטיז. Some Old Bullshit, שכשמו כן הוא, איגד כמה חרא ישן של הלהקה בתקופה שהיו להקת הארדקור. כל מיני שירים מEPs שהחבר'ה הקליטו מאוגדים ביחד ל-28 וקצת דקות. הסאונד נשמע מחורבן, אבל החרבון הוא אלמנט חשוב כדי להבין את היופי והכיף שבצד המכוער של הביסטיז. איכות הסאונד הייתה שווה למזבלה שבשכונה שלהם בברוקלין, אבל האנרגיות, הריפים, כל כך מבורך שלא צריך לבייש שום פאנקיסט. פאנק שגם היה ז'אנר שגרם לי להיגעל בקיצוניות גם הוצג לי קצת יותר טוב עם Heart Attack Man ו-Tough Guy שמוציאים כל אנרגיה אפשרית. מי שאהב את הצדדים האלה, ישמח לשמוע את כל זה במיני אלבום שכזה.

כל הדברים האלה הפכו אותי במהירות למעריץ. זה כבר היה עניין של זמן שאתחיל להקשיב לפאבליק אנמי, טרייב, ראן די אם סי. הכל הגיע בזמן. וזה נראה שההבשלה להיפ הופ הסתיימה סופסוף. קצת קשה לדמיין איך הייתי נסחף לכל ההייפ סביב DAMN בלי הגילוי אמריקה האדיר הזה. הביסטי בויז ייצגו את כל הילדותיות ועם קצת תמימות שבשילוב הז'אנרים בכל מקום, הבגרות עם כתיבה משירים על מסיבות לשירים פמיניסטיים, רוחניים ומחאתיים. הם היו החבר'ה הקולים, החברים הטובים שאתה זוכר טוב בהליכה ברחוב, ואלה שהוכיחו באמת את הקלישאה הטחונה שהכל אפשרי. אבל כל האידילה נקטעה אחרי 20 שנה, כשליאוך התגלה סרטן, ואחרי מאבק ממושך, נפטר בגיל 47, כשהוא לוקח איתו יחד את העתיד של הביסטי בויז. קשה לתאר את העולם בלי הביסטי בויז בזמנו, היום כשהם אגדה שנראית שייכת לעבר, אפשר לתהות מה היה קורה אם זה לא היה קורה והם היו ממשיכים? יכול להיות שהיו עושים תפנית שהייתה מעצבנת את כולם, או נשארים באותו סגנון ומוכרזים כזקנים שצריכים לפנות את הבמה, או אולי היו משנים ועושים מהפכה שוב פעם?

                                    סרטון מגניב של ריאיון עם החבר'ה בשיא ההצלחה עם אנימציה מעניינת

כל אלה לא נדע אף פעם. אבל כן נותרנו עם התחושה הטובה שהביסטי בויז נותנים לנו כשאנחנו שומעים אותם. הם לא באו לבאס, הם לא באו להיות עמוקים מדי, הם רצו כן לשחק באש והם עשו את זה כל כך טוב, שאין דברים כאלה היום. ובאמת, קשה לחשוב על עוד הרכב/אמן כל כך אקלקטי וייחודי כמו הביסטיז ששילב כל כך הרבה ז'אנרים באלבומים שלו. הביסטיז הם במובן מסוים הביטלס של ההיפ הופ (אגב באמת הוגשה תביעה מצד EMI בגלל שקטעים מסרג'נט פפר סומפלו שם), הם היו הנסיינים, והם הראו יפה יפה איך אנחנו היהודים משתלבים טוב במוזיקה. אם בפולק יש את דילן וכהן, בארט רוק את לו ריד, ובפרוג את השולמנים עם ג'נטל ג'ייאנט, הבי בויז ייצגו נאמנה עם ההיפ הופ. אז מיהודי ליהודי, נוח על משכבך בשלום MCA, תודה לביסטיז על הכל, על המוזיקה, על הגישה, על המסיבות, כל הכיף ותודה על כל הFאנקי שיט. וברור שגם תודה לכם.