עשויים מפלסטיק כבר 50 שנה!

התקופה האחרונה מאוד מתוחה. ארה"ב 2017, נשיא חדש שהקשר שלו לפוליטיקה, הוא כמו הקשר בין אלחנדרו חודורבסקי להוליווד מנהל את העולם ורבים חוששים כי הוא עומד להביא על הפלנטה וואחד מכה. תאגיד חדש משתלט על כלי התקשורת ומרתיח רבים, עם מפולג שמתווכח עם עצמו כשרבים פונים למחנות שונים ומסרבים לקבל דעה של רעהו, והכי נורא, דבר שקרה במשך מאות אלפי שנים עדיין ממשיך כאילו דבר לא השתנה: אנשים שמבלים ערבים שלמים עם סוכני ביטוח. כיוון שאני לא עוסק בפוליטיקה בבלוג הזה ובטח לא בחיים (זה סתם מבאס), וכי סתם בא לי להיות אקטואלי, אני בא וניגש אל האלבום של המלחין, גיטריסט, יוצר סרטים, אקטיביסט, מבקר חריף של השמרנות בסביבתו, גאון אדיר, פרנק זאפה יחד עם להקתו הנצחית בתקופתה היצירתית הטובה ביותר בעיניי: אמהות ההמצאה, Absolutley Free שיצא היום לפני 50 שנה. וכמו שאתם מבינים, 50 שנה עברו, והאלבום עדיין נשמע רלוונטי לתקופתו.

זאפה אחד האנשים הגדולים ביותר בעיניי, מלבד העובדה שהיה אחד המוזיקאים הגדולים ביותר ביקום, היה גם הולך עם המסרים שלו עד הסוף. הוא שנא את תרבות הנגד של ילדי הפרחים, אבל גם לא סבל בנוסף את דור השמרנים האמריקאי. במהלך הקריירה שלו, אפשר גם לרשום את אותה פעם בה הוא נלחם בצנזורה בשנות השמונים. אבל לפני כן, כשהוא היה לא בדיוק צעיר שמנסה לפרוץ בגדול, אלא בחור שמצליח לגרום לפרובוקציות ולהשאיר מאזינים ברחבי העולם מחולקים: או שאוהבים אותו או שמתעבים אותו. זאפה חרג מעבר למוזיקה. אמנים כאלה שאני כל כך אוהב, אפשר לספור על יד אחת: הביטלס, פינק פלויד, בואי, דילן, מאיר אריאל. וגם זאפה בתוך הרשימה הזו. קשה ליצור אלבומים שיהיו רלוונטיים גם לעוד 50 שנה, אבל זאפה המנוח מצליח מזמן להישאר רלוונטי בעיקר לתקופה היום. אפשר לתאר לעצמנו מה היה אומר על טראמפ, על הילרי, על אופן ההתנהלות שלנו במדינה. זה יכל להיות מעניין.

אבל Absolutley Free נשמע כאילו נכתב לתקופה כזו. כשעומדים לחגוג 50 למה שבעיניי ובעיניי רבים נחשב לאלבום החשוב בהיסטוריה, סרג'נט פפר (לא אני לא חושב שהוא הכי טוב של הביטלס ובעולם, אבל הוא באמת עשה פה חתיכת שינוי), קודם כל נחגוג לאלבום שאני חושב שהוא לא פחות חשוב. כי כשהביטלס אמנם התחילו להתפתח ככותבים אבל עדיין נשארו בצד האופטימי, כשעיצבו את קיץ האהבה, זאפה השתמש בניהיליזם, במחאה ביקורתית נוקבת, בסאטירה, בקולאז'ים של סאונד, ונעזר בחבריו המטורפים ששימשו לו ככלי מושלם להעביר את הגרוטסקיות שתמיד רצה. ב-1966, האמהות יצאו גדולים עם Freak Out! שעוד לפני סרג'נט פפר הוציא את הרוק נ רול מהמגבלות שלו (ובין היתר השפיע על צמד אלמונים, לנון את מקרטני) ששם היה אפשר לשמוע ברור מאוד בחלק מהשירים ביקורת על הממשל האמריקני, תרבות הזבל האמריקנית והדור השמרן מפלסטיק.

הפעם כאן, ב-1967, פחות משבוע לפני שסרג'נט פפר יצא, הוא הביא שוק שוב על כולם באלבום הכי פוליטי ונוקב שלו באותה תקופה. כשבעוד שנה הוא יבקר את דור הפרחים, כאן הוא ביקר את הדור השמרן. אותם אנשי פלסטיק שמנהלים את המדינה וזוכים להערצה מרובוטים חסרי חשיבה ומודעות עצמית שעוקבים אחריהם בעיוורון. את זאפה זה עצבן מאוד ב-1967, ונראה שזה לא בדיוק השתנה ב-2017. במשך 43 דקות, אתם תיכנסו לתוך האידאולוגיה של הגאון המשופם המיוצגת ע"י חבריו הפסיכיים: רוי אסטרדה (בס, שירה בפלצטו גבוה מאוד והיום בכלא), ג'ימי קארל בלאק (קצת לפני שהיה האינדיאני בחבורה על התופים), ריי קולינס (הקול של החבר'ה), בחור בשם ג'ים פילדר שניגן רק באלבום הזה בכל הדיסקוגרפיה של זאפה (גיטרה ופסנתר) כשמתווספים חבר'ה סופר חשובים לא פחות: דון פרסטון (המפלצת והקלידים), ביל מונדי (תופים) ובאנק גארדנר שנראה אז כמו בן 60 על כלי הנשיפה. כשזאפה מנצח על כולם בקרקס האנטי שמרני הזה. חרחורים, קולות של טיפוסי low life פריקים שהחברה העדיפה להתרחק מהם, סקס עם דלעת ועוד ועוד ועוד....


גאון בחשיבה

ואיך אפשר שלא לפתוח ביקורת על אמריקה עם אחד הפתיחים הטובים ביותר לאלבום? Plastic People שנכנס בגרנדיוזיות עם תוף סנר מכובד וזאפה מכריז: "גבירותיי ורבותיי, נשיא ארה"ב!". השיר הזה הוא אחד השיאים של האלבום ועוד לא התחלנו. במה שנשמע כמו חוסר תיאום בין החבר'ה, עם האובר פלצטו של אסטרדה כשהחבר'ה מספרים על אנשי הפלסטיק. בממשלה ובחברה. בתקופת שלטונו של ג'ונסון, זאפה ב-1967, כותב דברים שאף אחד לא העז לכתוב בזמנו: "קחו יום חופש ותסתובבו בחוץ, תראו איך הנאצים מנהלים לכם את העיירה". שורה אחת מיני רבות במהלך כל האלבום שהותירו אנשים ואפשר להגיד שגם היום עם פה פעור. ההמנון של אמריקה האלטרנטיבית של האנשים שמסרבים להיות בחברת הפלסטיק, עם פזמון שלא יוצא מהראש בקלות עם כל הטירוף והניהיליזם שהולך בתוך כל ה-3 דקות האלה. זאפה מציג פה את החברה כמו שהיא בלי שום ייפויים. דור של דבילים שנותנים לעריצים לנהל להם את החיים. פאק, כמעט כל אחד בפייסבוק העלה אחרי שנודע שטראמפ נבחר את השיר הזה. אבל אנחנו לא הפסקנו פה.

במשך האלבום זאפה ממשיך לעקוץ ולעשות מחוות. מצטט בין היתר את "לואי לואי" של צ'אק ברי שזאפה אהב להתעלל כמעט בכל הופעה, את גיבורו הגדול של (והאמת של כולנו) סטרווינסקי ואפילו גם את הולסט, או בציניות מכוונת את "God Bless America" של אירווינג ברלין. אם זה בפרודיה שוב על שירי אהבה מטופשים עם Duke of Prunes ומשם ל"להיט" של האלבום Call Any Vegetable (עם שירת יודל יפיפיה במיוחד) שמסוכם לאחר אינסטרומנטל ג'אם נפלא במיוחד (Invocation & Ritual Dance of the Young Pumpkin) בזה שעלינו בני אדם להפסיק להיות מוטרדים במה להגיד לחברינו הירקות. פשוט להגיד על כל מה שמטריד אותנו. הירקות הם אולי מטאפורה על הממשל האמריקני שלא רואה התנגדות כלשהי. ועל כן זאפה קורא לכך כשהכל מסתיים בתגובת הדלעת, אחד הרגעים המצחיקים ביותר באלבום ששווה לחוות.

מוטיב חברת הפלסטיק ממשיך להתבטא בשיר שכנראה זאפה ייחס את אמריקה כולה, Uncle Ernie's Farm. דוד ארני מנהל חווה שבה כל האנשים עשויים מפלסטיק וכשהם נשרפים, הם נמסים ומסריחים. אבל בגלל שאי אפשר להיות ביקורתיים כל הזמן, כל החבר'ה חוזרים לשיר על סוזי קרימצ'יז. דמות קאלטית בקרב חובבי זאפה. אחד השירים היותר קליטים וכיפיים (וברור שאסטרדה מתבטא יפה ממיתרי קולו). אבל החזרה לחווה של ארני מהירה מתמיד עם ה-שיא של האלבום. אם Plastic People היה רק ההתחלה, אז היצירה בת ה-7 דקות, Brown Shoes Don't Make It מסכמת הכל ונותנת סטירה לכולם בפנים. בעיקר לחבר'ה בבית הלבן. חוץ מהטקסטים הסופר נוקבים וההומור הסופר שחור (רגע מצחיק במיוחד מגיע לקראת אמצע היצירה), המוזיקה כאן עדיין נשמעת מקדימה את זמנה. הרבה ז'אנרים שמספיקים לקריירות שלמות נדחסים לתוך 7 דקות שאי אפשר לדעת מה קורה בכלל. מבלוז רוק מגניב ומחוספס לתוך מוזיקה קלאסית מודרנית של המאה ה-20 בהשפעת האליל הגדול של זאפה, אדגר וארז, פופ טיפשי, ועוד ועוד ביחד עם קולות משונים, ביקורת חברתית כשזה מסתיים בסיום האלבום ההו כה קרקסי, America Drinks and Goes Home.


חתיכים ביותר

בפרודיה על מוזיקת ג'אז קלילה בבר, נשמע שכל אמריקה נכנסת לבר. צלילי קופת כסף (הרבה לפני פינק פלויד), דיבורים דיבורים, צעקות של אישה כשאנחנו מבינים: נו, אנחנו חיים בחברה טיפשית, אנשים עיוורים, היי בוב מה נשמע? מה שלום הילדים? נחמד לראות אותך. כנראה שזאפה ניסה להראות לנו שטמטום הוא בנורמה. זו לא דיסטופיה דרמטית והרואית שמסתיימת בכישלון הגיבור, אלא מציאות קיימת שאנשים מביעים לה אדישות. אין גיבורים, כולם טמבלים, וכל מה שנותר הוא לעשות צחוק מכל המצב. ככה היה וככה יהיה, והיום במאה ה-21, כנראה שלא הרבה השתנה.

זאפה הגיע לכאן באותה תקופה לשיא הסאטירה שלו. ביקורת על השלטונות, על החברה, על התרבות הזולה של אמריקה. אפילו בהוצאה המחודשת של האלבום, הוסיפו שני שירים: Big Leg Emma ו-Why Dont'cha Do Me Right שלמרות שלא היו סאטירה מכוונת, הוגדרו ע"י זאפה כ"ניסיון לייצר מוזיקה מטומטמת כדי למשוך בני נוער מטומטמים". בזמנו, היה קשה לי לקלוט את האלבום, הוא לא היה ביזארי ופסיכי אבל הולך בקלות בכל זאת כמו Freak Out! ו-We're Only In It for the Money, בטח שלא בתקופות שאחרי ששם המוזיקה תהיה יותר מסודרת ומאורגנת. אבל המסר נותר חד. גם היום, קשה לי לקלוט את האלבום בקלות, אבל אני ממשיך לספוג, אני מאוד אוהב, יש שירים ו"מיני מערכונים" שתקועים לי עוד בראש. זאפה אולי צפה את זה שהיום ב-50 שנה ליציאת האלבום, אנחנו נחווה בדיוק את אותו הדבר. ההיסטוריה לא חוזרת על עצמה. היא פשוט דורכת במקום. על מסר כזה חזק שבזמנו היה חתיכת ביג וואו וכנראה שגם היום, שווה להקשיב פעם אחת, לצחוק, ללמוד, להבין. אפילו עזבו את כל הפוליטיקה והביקורת. זה גם עוד אחד מהאלבומים הסופר כיפיים ומצחיקים האלה שלא נופלים להגדרה של "בדיחה" אלא כאמנות רצינית לכל דבר. אבל בכל זאת, אי אפשר להתעלם מהמסר של Absolutley Free. כמו ספרים של אורוול, הוא נשאר רלוונטי גם היום. וכנראה שימשיך להיות כזה. בינתיים, אני אנעל לי נעליים חומות, אקרא לכל ירק ואוכל שזיפים, כשאתם תחוו את המניפסט הליברלי-אנטי שמרני-אנטי בולשיט-הומוריסטי הזה.