קניבלים ניגנו על כלים

אני רוצה רגע לצאת להפסקונת מההפסקונת, ונדבר קצת לא? שנת לימודים נוספת הסתיימה (תודה רבה!), למרות שאנחנו השביעיסטים, עוד לא סיימנו. התחושה פסאודו-סיומית, וישנן עוד בגרויות לסיים. אבל כשאני לא מתעסק, אני מקשיב לכל מיני דברים. אחד הדברים היותר מעניינים שהתיישבו לי באוזניים לאחרונה, זה האלבום השני של חבר'ה ישראלים בשם Soul Enema שיצא לפני זמן קצר. מדובר באחד מההרכבים היותר יצירתיים בעיניי שיש היום, ואנחנו עוד נדבר מדוע ולמה. אבל לפני כן, אני צריך לדבר איתכם דוגרי. לפני שאני מתחיל לדבר על האלבום והלהקה, אני צריך להתוודות פה.

שלום אני ליעד, בן 17, ואני כבר כמעט ולא מקשיב לפרוג מטאל. אני אפתח פה אמרה שאולי הרבה לא יסכימו איתי והולכים להיות פה וואחד ויכוחים (סליחה מראש). בתקופה מוקדמת לה קראו גיל 14-15, אני סגדתי לפרוג מטאל על שלל להקותיו ואלבומיו הגדולים. אחרי הרוק המתקדם הקלאסי של הסבנטיז, התחלתי להיכנס עמוק אל נבכי דרים ת'יאטר מי שהייתה מהלהקות האהובות עליי אז. היה משהו בסולואים המהירים ממהירות האור של פטרוצ'י והמלודיות הקליטות שתפס אותי ישר. עם הזמן, שנים חולפות, ולאט לאט מצאתי את עצמי בצד הפחות וירטואוזי-מלומד ויותר בשביל הריגושים, ההפתעות בפידבקים, במוזיקה אקספרימנטלית, בכל הגיטריסטים הסופר גרועים מבחינה טכנית. אז אני אגיד: לדרים ת'יאטר אני לא יכול להקשיב היום. לא רוצה להרוס לאחרים. תמשיכו לשמוע אותם. האמת, הלוואי עליי תחזור לי ההתרגשות מהם. אבל תיאטרון החלומות ומספר להקות פשוט כבר לא נכנסות לי חזק. את טול והייקן אני עוד שומע וחושב שהן נפלאות.

הפרוג מטאל, כמו הרבה ז'אנרים, הוא למרבה הצער, ז'אנר שדי גמר את הסוס. יש תחושה שאחרי 20 שנה (לא אפילו 40!) הגענו למיצוי. פרוג מטאל היה שילוב מעניין, מרענן וחדשני אי שם כשאגדות פרוג ומטאל שילבו בצורה נפלאה בין שני הז'אנרים המעניינים והגדולים ביותר שהציע הרוק. זה התחיל עם להקות כמו קינג קרימזון, אפילו ג'נסיס ויס מדי פעם ששילבו דיסטורשן עוצמתי ביצירות שלהן וגם מבלאק סאבאת' וג'ודס פריסט מהצד השני שהיו משלבים שינויי מקצבים ומצבי רוח שהקפיץ אותן כמה רמות למעלה מבחינת המורכבות. זה המשיך ל-Rush שמוגדרים לאבות הפרוג מטאל, אבל זה לא קרה שפרוג מטאל נשאר חתום במפה, כשדרים ת'יאטר יצאו מנצחים בניינטיז עם אלבומים כמו Images and Words ו-Scenes from a Memory. היום, כשהעולם מלא בחקייני דרים, כשרוב הלהקות משקיעות מאמץ ענק בנגינה וירטואוזית וביצירת דרמה גדולה, זה נדמה שהז'אנר קצת מיצה את עצמו. כל הלהקות האלה שמורכבות ממטאליסטים כשאולי יש קלידן או גיטריסטים שגדלו על פרוג וקלאסי עם שמות אגדתיים משהו. כל הקטע הזה כבר מזמן לא מדבר אליי.

לכן, כשאתם ניגשים לשם Soul Enema. מה זה גורם לחשוב? עוד להקה דרמטית עם שם מפוצץ שמשוויצה בנגינה ויוצרת אובר דרמה. חברים, אנחנו טועים בהחלט! עכשיו אני אוריד את הכובע הטיפה מיזנתרופי שהיה לי פה (בלי שום כוונה לפגוע באוהבי פרוג מטאל. בכל מקרה, הייתי גם) ואגיע לעיקר הביקורת. כי האלבום Of Clans and Clones and Clowns חומק מכל קלישאה פרוג מטאלית מוכרת לאוזן, וזה נשמע רענן, חדש, מעניין, וגם קליט כשכמה קטעים נקלטו באזורים במוח. אני אמנם משוחד. אבל שוב, מביקורת של "מטאליסט" שקראתי, האוזניים שלי לא. כי כשקלידן הלהקה, קונסטנטין גלנץ נתן לי לשמוע את היצירות שלהם, נכנסתי לסטריאוטיפים מסוימים של פרוג מטאל. גבירותיי ורבותיי, אני טעיתי! בכל לבי, מודה בכך, ואני אשמח לשוחח פה היום על אחד האלבומים היותר מעניינים שיצאו בארץ. ואפילו, בלי מתחרים (לא שאני רואה כרגע) מהזירה הפרוגית או בכללי, מהאלבומים הטובים ביותר שיצאו השנה. אבל לפני שאני נכנס אל תוך טריטוריה של שבחים משתפכים כמו שאולי ראיתם בהקדמה, אני אשמח להכיר לכם את Soul Enema למה לא?

קדימה:
יש לנו פה את נועה גרומן. ה-קול של הלהקה. חלקכם מכירים כנראה את נועה, כי היא די סלבית בקרב מטאליסטים, כשהיא בין היתר, הסולנית של Scardust, מהחזית של הסימפו-פרוג מטאל כרגע. ואם אתם מכירים בין אם בסקארדאסט או בסול אנמה, אתם יודעים שיש לה חתיכת מנעד.

יואל גנין - איש המיתרים, שמבריק בסולואים וירטואוזים, אבל לא משתפכים. שנותן ריפים או ליינים מלודיים קליטים שלא יצאו לכם מהמוח וגם יגרום לכם לחשוב, הבן אדם מנגן בצורה מושלמת בלי טעות.

מיכאל רוזנפלד - הבסיסט. אבל! אבל, אבל, הבן אדם מביא ללהקה עולמות חדשים ורחוקים, כשלבן אדם יש גם כישרון בנגינה על הסיטאר(!) ומלבד כל הוירטואוזיות, הוא בא ומביא את המזרח לתוך המערב.

דור לוין - האיש שבא בטיימינג ומחליף בין מקצבים בלי בעיה ובמקצועיות מעוררת כבוד. ואנחנו הולכים לשמוע את זה פה הרבה.

וכמובן, האיש והלחנים:

קונסטנטין גלנץ - האיש מאחורי הקלידים, המוזיקה, הטקסטים, וההפקה. הוא השקיע רבות בפרויקט הזה, והוא רתם פה חבר'ה רציניים לא פחות, כשיש להם מטרה מסוימת וברורה. כפי שנאמר בעמוד הבנדקמפ, זמן רב הושקע באלבום הזה, והתוצאה מראה על הזמן הכל כך הרב שהושקע.



השם ישמור, להקה שמעודדת סדיזם... לאן הגענו?..

הנה פה החמישייה. השפעות - מגיבורי הפופ אבבא ללהקות פרוג אגדתיות כמו קינג קרימזון, לאגדות מטאל כמו קינג דיאמונד, משם לאלילים גדולים כמו פרנק זאפה ולהקות נועזות כמו Secret Chiefs 3. עכשיו, פה הרגע שהבנתי שיש מה לצפות מההרכב הזה. בניגוד להשפעות הרגילות של להקות פרוג מטאל מפורסמות אולי פרוג ומטאל פה ושם. Soul Enema שואבים ממקומות שונים ומגוונים, שומרים על אקלקטיות כדי שיהיה מעניין. לא מדובר במוזיקה מלודית לחלוטין. יש פה דיסוננסים, יש פה השפעה ממוזיקת אוונגרד, יש פה חריפות ונועזות. ואני חושב שמספיק פוסטים בבלוג מרמזים על האהבה שלי לתחום הנועז. אבל שלא תחשבו שמדובר בלהקה בלתי קליטה בעליל. יש פה את האיזון המושלם בין מלודיות קליטות לדיסוננסים ושינויים מרימי גבה ומעוררים סקרנות. בין נגינה מרשימה ליצירת מצב רוח שמעלה את האלבום כמה רמות. כדי שנשתכנע יותר, נספר לכם שיש פה מספר אורחים מכובדים במיוחד: יוסי סאסי (איש אורפנד לנד לשעבר, ואמן סולו מעניין לא פחות), שני חבר'ה שאולי יאירו את פניהם של חובבי הפרוג הרוסי - סרגיי קלוגין ויורי רוסלנוב, אנשי להקת Orgia Pravednikov. ואחד מגיבורי הפרוג המודרני - אריאן לוקאשן. כן כן, ההוא מ-Ayreon.

נו, איך אתם? השתכנעתם? עדיין נשארים. כי מובטח שיהיה כיף. יצירות מלודיות, עם קול אדיר, מוזיקה מגוונת, כלים משונים, גיחות לכיוונים משונים ומפתיעים, חוש הומור (אני לא יכול להדגיש כמה זה חשוב. בעיקר בפרוג מטאל, שגולש הרבה פעמים כאמור ליצירת דרמה משתפכת ולירית עד לקיטש) ו....קניבליזם. עוד בעניין. נפלא. במהלך האלבום, אתם תמצאו את עצמכם נסחפים בקלות לקסם. הפתיחה, Omon Ra לוקחת את הפרוג מטאל לכיוון אוריינטלי מעניין, כשנועה שרה באוקטבות שקשה להאמין. הפזמון הנפלא שאי אפשר שלא לשיר איתו מציג את זה בצורה הטובה. זה המקום אולי לשבח את הוירטואוזיות הגדולה של נועה כזמרת. אבל זו אפילו לא הנקודה החשובה, כי נועה משתמשת במיתרי הקול שלה ככלי נגינה לכל דבר. כי כשגולשים לחלקים האינסטרומנטליים, היא גם נכנסת בשירה חסרת מילים. היא לא מסיימת לשיר כשהמילים מסתיימות, בניגוד לסולני פרוג מטאל רבים.

Omon Ra היה רק הפתיחה אל תוך עולם יפיפה של מוזיקה מורכבת, כיפית ומגוונת. הכיפיות מודגשת בשיר האהוב עליי מהאלבום ומהלהקה כנראה בכלל: Cannibaalissimo Ltd. שיר שעוסק ב...ובכן, קניבליזם. אבל בפן הקומי. זה המקום לשבח את ההומור המבורך שיש ללהקה הזו. לא עוד אלבומי קונספט קיטשיים ומתישים, אלא אווירת הומור גדולה מהחיים, שמתחברת למציאות. מלבד הקליפ הנפלא, בואו ותקשיבו לגדולה של החבר'ה, מפתיחה משונה המעוררת סימני שאלה, אל פזמון קליט (מתובל בגראול נפלא), מעבר אל מוזיקת מחזמר פשוטה וקלילה. מופת של כתיבה, ביצוע ומצב רוח. אי אפשר שלא להעלות חיוך כששומעים את החלק האחרון של השיר. כמה שמחת חיים, כמה עניין, כמה גיוון.

ואם גיוון, בואו תשמעו את הקטע האינסטרומנטלי של האלבום, The Age of Cosmic Baboon, קטע פסיכדלי שהסיטאר של רוזנפלד מככב בו, ומוציא את הלהקה סופית מהנישה הפרוג מטאלית ומראה שהחבר'ה האלה באו להביא משהו אחר. ברור שיש פה קטעים רציניים שמעניקים תחושה גדולה מהחיים, In Bed with an Enemy הוא ההצהרה של האלבום, ומביא את הקונספט הכללי: עולם בו בני אדם מסתובבים עם כאב שמנסים להסתיר. רצינות לצד ההומור והקלילות. איזון נפלא, וכל זה ברגע הגדול ביותר באלבום מבחינתי: הפוגה למין מדיטציה קוסמית, עם חליל צד בודד של רוסלנוב. הרגע הזה נחרט חזק אצלי, כשבסוף הלהקה מסיימת באמרה ש"הכל אותו דבר". אין שינוי בחברה, בני אדם מתנהגים כמו לפני זמן רב. כמו צבא שיבוטים שההתנהגות שלו מעוררת פאתטיות ורחמים הגובלת בליצנות.


למה זה תמיד הבסיסט?

זו הגדולה של Soul Enema. יש את האיזון בין הומור לרצינות. מצד אחד, אתם שומעים על המצב האנושי העגום, אבל מצד שני אתם שומעים מין קטע פסאודו רגאיי עם קול מאנפף שנותן תחושה טובה. רגע אחד אתם שומעים פרשנות יפה לאחד מסרטי הקאלט, רגע אחר, אתם שומעים קרקור תרנגולת. זוכרים את השאלה של זאפה? האם הומור שייך למוזיקה? ובכן, שוב פעם המאסטר יכול להיות מרוצה מהחבר'ה שעונים על השאלה. הם מצייתים, הם נשמעים מלודיים ונפלאים, אבל הם לא מצייתים לגמרי. הם חורגים מטריטוריה, עושים דברים מעניינים ולא רגילים, מתחמקים מכל נישה מוכרת ללהקות כמוה בסצנה בארץ ובעולם. על זה מגיע לחבר'ה האלה שאפו גדול. חלק מהמאזינים אולי יתלוננו על הניסיניות של הלהקה שמביעה על חוסר עקביות, או שחלק יתלוננו על הקטעים הרציניים, אבל אלה הערות קטנוניות שאני לא חושב שמישהו העיר. יש פה חידוש בסצנת הפרוג שלא היה הרבה זמן, ועוד מארצנו הקטנה. לא נשמעת ישראלית, אבל כשהיא רוצה היא יכולה להישמע נטוע בשורשים ובסלסולים, אבל גם למקומות אחרים, ולא רק במערב.

אני יכול להמשיך להלל, להגדיל ולשבח בצורה משתפכת עד כאב, אבל אני חושב שמילים יפגעו. אני מאוד נהנה מלהקשיב לאלבום הזה. ואני גם נהנה מהחדשנות שלו. וזה מאוד חשוב לי ספציפית כמאזין, אבל אני מאוד אשמח אם תיהנו מכל הקטע הזה. Of Clans הוא תוצאה של עבודה קשה ומוצדקת, כשהתוצאה נפלאה! אין פה אוננות על הכלים, אין פה השתפכות ודרמה מוגזמת ומגוחכת, כל מה שצריך נמצא פה: מורכבות, רצינות, רמת נגינה גבוהה, ורסטיליות, צחוקים ובבון קוסמי. אני באמת חושב ובלי קשר לעובדה שקונסטנטין הציג לי את הלהקה (למרות שאני כבר לא יכול לנסות לסנגר על עצמי) שהאלבום הזה הוא אחד מהפייבוריטים שלי השנה. הוא כיפי, הוא מעז, הוא מאזן בין שלמות של כתיבה והלחנה לבין גיחות לטריטוריות מעניינות וניסיוניות שלא בדיוק תלמדו ברימון. אין לי הרבה מה לומר. אבל דבר אחד אני מאחל לחבר'ה האלה - תמיד תחדשו, אל תביטו לאחור, תמיד תחפשו ואף פעם אל תנוחו על הזרים.

אז זו הייתה יציאה מהפסקה מאוד כיפית בשבילי, זה משהו חדש פה, אז מקווה שנהנתם ונתראה בפוסט הבא. בינתיים הנה האלבום: