סיכום שנת 2016

סיכום שנה ראשון כאן בבלוג מתחיל בעוד 3, 2, 1... אז הנה 2016 נגמרת לה! ואני אשמח לתת סיכום שאני מקווה שתהנו לקרוא אותו. בשנה הזו, היו לנו הרבה מאוד הברקות בארץ ובעולם, אבל בעיקר בארץ. ממה שנראה, נרשמה פה כמות אדירה של אנשים מוכשרים שהקשיבו להרבה דברים ובאו לתת את מה שלהם יש בראש. אז כן. המון עכשיו עושים מיליונים של סיכומי שנה, אלבומי השנה, בלה בלה בלה בלה. אני לא אעשה את זה כבר. אנשים אחרים עשו את זה יותר טוב ממני, אבל אני אנסה לתת זוויות שונות לגבי השנה הזו שהייתה מלאה בהרבה הפתעות (טובות ורעות).

אז נכון, הרבה הופתעו לרעה מהשנה הזו, רוצים שתיעלם, מלא memes, ובעיקרון שנה שמעדיפים לשכוח. אני אודה שהשנה הזו הייתה מוזיקלית ובכללי, אחת השנים הטובות ביותר שהיו לי. משתי הבחינות: כמאזין וכמוזיקאי. הרכב שהחל לגדול ולגדול לאט לאט, הוא הלוויתן המרחף שאני חבר בו עם מספר חברים מוכשרים. מלהקת נוער התחלנו לכתוב יותר חומרים מקוריים, ובנוסף לקאברים שנעשים למספר אירועים, אנחנו מתחילים לבסס רפרטואר של יצירות מקוריות שאנחנו נעלה חלק ממנה מתישהו לאינטרנט. כמאזין, האוזניים שלי נפתחו. בעיקר בזכות הבלוג המצוין Japan in a Dishpan של יוחאי וולף, שנתקלתי במקרה ביוטיוב. לאט לאט בזכות הבלוג הזה, התחלתי להקשיב לדברים אחרים, ללמוד מהם, ובעיקר ליהנות מהמגוון הענקי שאפשר להציע. מבין סגנונות שהיה ברור שאכנס אליהם חזק באיזשהו שלב: קלאסי מודרני, פרי ג'אז, קנטרברי, קראוטרוק וRIO לסגנונות שבחיים שלי לא הייתי מדמיין שאשמע ואוהב: היפ הופ, מוזיקה מזרחית, פאנק, ניו ווייב ועוד ועוד ועוד...

אז, בואו נסתכל רגע. בעולם נרשמו הרבה הברקות. העולם גם חווה חתיכת אבדה כשהרבה חבר'ה עזבו אותנו. לא בטוח אם גורל אכזר או פשוט מקרה סטטיסטי אבל אנשים שאהבנו לשמוע ושעיצבו את הטעם המוזיקלי שלנו, הלכו לעולמם: זה התחיל עם המודרניסט פייר בולז, המשיך עם מה שבעיניי, האבדה הגדולה של השנה: דיוויד בואי. משם לפרינס, ג'ורג' מרטין הענק, לאונרד כהן, אהובה עוזרי, עוד שני גיבורים שאני שומר להם מקום גדול אצלי: קית' אמרסון וגרג לייק. דור בא ודור הולך זה נכון. ואותו הדור הבא הוציא דברים נפלאים שראויים להתייחסות. אז האלבום הכי טוב בעיניי השנה היה כמובן Blackstar של בואי, שהותיר אותנו בשוק ענק ובעצב עמוק. מדובר באלבום מורבידי ואפל שלא קלטנו בזמנו שבואי למעשה אמר לנו כי הוא הולך למות.

זו לא רק המשמעות שהייתה מאחורי האלבום, זו העובדה שנראה שבואי המציא את עצמו בפעם הכבר לא יודע מחדש שוב, וחזינו לו עוד תקופה חדשה ורעננה, כל זה כמובן הטיל אותנו בשוק כשהוא נפטר יומיים לאחר הוצאת האלבום (שהיה גם היום הולדת). מדובר באלבום מאוד שונה, מאוד מעניין, משהו שבואי בחיים לא עשה, וכנראה בכללי לא נעשה. מדובר בשילוב ביזארי בין אלקטרוניקה אקספרימנטלית להרבה מאוד ג'אז, וכמובן, ההשפעה הכי מעניינת: קנדריק לאמאר. הראפר שלכאורה נראה כמו עוד אחד מהאלה של "nigga nigga MTV ביונסה", הוא למעשה אמן חדשן וצעיר (ונגיע אליו), שעם האלבום הנפלא שלו משנה שעברה To Pimp a Butterfly החזיר בעיניי את כבודו של ההיפ הופ במיינסטרים כמו שהיה בשנות השמונים.

בואי אהב את מה שהאיש עשה שם, ונכון שההשפעות האלו מוחבאות בתוך כל הכאוס האפל הזה, אבל זה רק מראה איך בואי תמיד היה בעניינים, לא נשאר מאחור ותמיד מתקדם הלאה. למי שעוד לא שמע, אני ממליץ להיכנס לתוך האלבום הזה. הוא מאוד מעניין, מצמרר (שלא לדבר על הקליפים שיצאו) ולא נשמע כמו שום דבר. בלי ספק בעיניי האלבום הכי טוב של השנה. עם כל הנושא המורבידי הזה שסובב סביב המוות, בואי הוא גם לא היחיד: ניק קייב ב-Skeleton Tree גם הוא מצמרר ומוזר בצליל שלו שבו קייב קובר בן אבל עושה את זה בצורה שקטה וחרישית. קייב שתמיד היה עוסק בנושאים אפלים שכאלה, הגיע כנראה לשיא מבחינות האווירה הקודרת, גם כאן זה נשמע מוזר ומטריד אבל מעניין ובחלקים גם יפייפה.

מורו הרוחני של קייב, לאונרד כהן הוציא גם הוא אלבום מורבידי שעוסק במוות (You Want It Darker), אבל בניגוד לשניים הקודמים. הוא שלו עם עצמו. כהן שכבר היה מודע שהוא הולך לעזוב ניהל את ההלוויה שלו באלבום הזה. למרות העובדה כי היה ידוע כי הוא הולך לעזוב, אי אפשר להישאר עם עיניים יבשות אחרי ששומעים את האלבום הזה. בעיניי, מדובר בשירת ברבור יפייפיה שמסיימת יפה קריירה ארוכה של אחד הקולות המרכזיים שהשפיעו במוזיקה הפופולרית.

אבל היי היי רגע רגע, למה להיות כאלה דיכאוניים ואפלים? יש פה גם עוד דברים שוואלה החבר'ה האלה הפציצו. מישהי אחת, בעיקר עשתה את זה: שמה אספרזנה ספולדינג. אולי אתם מכירים אותה מהאלבומים הקודמים שלה שהיו אלבומי ג'אז ווקאלי רגועים ונחמדים כאלה. אבל האלבום שיצא השנה Emily's D+Evolution, הוא פשוט חתיכת וואט דה פאק. אחת מחברותיי לשיחות מוזיקליות, סיפרה לי על השם ושמה את האלבום הזה בפייבוריטים שלה בכל הזמנים. אני לא הכרתי את אספרנזה. ואז קראתי: למדה ולימדה בברקלי, בסיסטית וזמרת. אוקיי. אבל שום דבר, ואני חוזר שום דבר לא הכין אותי למה שאני הולך לשמוע. הלסת שלי נשמטה (תרתי משמע). מה זה הדבר הזה?! זה לא ג'אז.. זה לא רוק... פשוט... מה?...

הבסיסטית/ווקאליסטית/הגאון הזו יצרה אלבום אקסצנטרי, משונה, מוזר ועדיין מתקשר, חמים, מלודי וכיפי. על ההפקה יחד איתה, לא אחר מטוני ויסקונטי האיש שעבד עם בואי במשך 40 ומשהו שנה. נראה שויסקונטי יודע לעבוד עם הטובים ביותר. ובנוגע לספולדינג, אני מקווה שהיא תמשיך בקו החדש והרענן שלה, או תנטוש אותו בשביל משהו אחר לגמרי. ממה שנראה כאן, אספרנזה היא אחת הקולות המבטיחים שיש היום, ואני ממש מחכה לשמוע מה יהיה הדבר הבא ממנה.

                                                             אחרי זה אתם תבינו על מה דיברתי

אבל זו לא רק היא שחידשה לנו והפציצה אותנו ללא מילים. דיברנו על קנדריק. אז בואו ונמשיך לדבר על האיש הזה שהוציא את מה שנשאר מהסשן של To Pimp, בתוך אלבום ושמו untitled. unmastered. בעיקרון, הוא ממשיך את הקו של הקודם. היפ הופ ארטיסטי שמשלב סול, ג'אז ואוונגרד בלי לשים קצוץ על מה שההיפ הופ במיינסטרים משדר. זה ממש לא אוסף של דמואים והקלטות שנעשו ולא יצאו. מדובר כאן בעוד אלבום מוחץ ואדיר, קצת יותר קצר מקודמו, אבל משאיר אותך עם העובדה שקנדריק לא בא לשיר כאן על מסיבות ולעשות דאבים. האיש הזה גם הוא הפתיע השנה ושנה שעברה, ובתקווה ימשיך בקו או כמו אספרנזה מקווה שגם ינטוש אותו לטובת משהו חדש. עוד איזה צעיר אחד שגם הוא הבריק השנה.

                                                         אף פעם לא שמעתי ריפרופ כל כך כועס

הוא צעיר ווירדו אחד בשם ויל טולדו שמחזיק את להקת Car Seat Headrest, אושיית אינדי עוד מהיותו בן טיפש עשרה. עם האלבום החדש Teens of Denial שהציג לי את הלהקה ע"י חבר בביה"ס, שמשלב סגנונות בלי שום דאגות בנוגע ל"האם זה ימכור מספיק?", ויוצר אלבום ארוך, מעניין וחופשי מאוד. יש פה כלי נשיפה והמון ניסויים מעניינים כיאה לאינדי, שאני חושב שמציבים גם את טולדו כאחד האנשים המבריקים של השנה. אני לא מכיר מספיק את car, ואני צריך להיכנס אליהם יותר, אבל ממה שנשמע בTeens, אני חושב שהוא הולך עוד לעשות רעש ולהפתיע.

בעולם אין ספק יש הרב הברקות ואלבום נפלאים שאפשר עוד להשקיע ולדבר עליהם הרבה, אבל כאן אני רוצה להתמקד במה שהיה לנו פה בארץ. בין פסיכדליה, לפרוג, להיפ הופ, לאקספרימנטלי, המון המון חבר'ה הפתיעו ויצרו דברים נהדרים שמי יודע, אולי יוכרזו כיצירות מופת ביום מן הימים. האלבום שעשה את השנה בארץ מבחינתי, הוא האלבום Decomposing Composers של אותו יוחאי וולף. האלבום הזה שהוא למעשה עיבודים חדשים ורעננים למלחינים קלאסיים מודרניים, מציג זווית שונה לאותן יצירות בקונטקסט של להקת רוק, ג'אז, נויז וכו', שמשאירה אתכם עם המחשבה "איך יכול להיות שעשו את זה בארץ?". אני ממליץ גם למי שמתרחק מהאוונגרד במוזיקה קלאסית, לשמוע את מה שהאיש עשה פה וגם לקרוא את מה שהוא כתב על תהליך היצירה של האלבום בבלוג.

עוד חבר'ה שהפתיעו לטובה השנה הם חבר'ה שכתבתי עליהם: אריאל איטרבוים שיצר את אחד האלבומים הילדותיים (במובן הכי טוב בעולם) פה, עודד סטרייגולד שלקח אותנו למקומות רחוקים ודור קורן או שאולי אומר Bigfoot, הבסיסט של טרי שיוצר בקריירת סולו פסיכדליה מרחפת ארצישראלית ומעניינת, והוא לא עוצר, עוד דברים בדרך. נסתכל על עוד דברים שהיו לנו פה ונקבל פה חתיכת כמות ענקית של דברים מעניינים: לטאות הענק מכוכב הניבירו שעשו את מה שיהיה כשהעולם יעלה באש, ישו ירד ארצה, גורדון רמזי יהיה שליט העולם ועוד ועוד ועוד. עד שראיתי אותם במופע החימום של אליס קופר, אני ידעתי עליהם קצת דברים פה ושם, אבל מה שראיתי על הבמה: פשוט אעעעעע! זה היה מדהים. איכשהו הזכירו לי את להקת גונג, כשג'קי ורימוך הם מעין דיוויד אלן וגילי סמית' אבל בגרסה יותר מעוותת, יותר מטאלית, ופחות מרחפת.

החבר'ה כותבים טקסטים ביזאריים ועושים את זה במוזיקה שתיקח אתכם הישר לחלל גיהנומי וודסטוקי אפל שכזה, למי שמפנטז על פגישה עם גיבוריו הגדולים מהחלל החיצון שמעולם לא הכיר, זה אחלה של דבר להקשיב. עוד דברים שנעשו בארץ (ובמקרה של הלטאות גם בכדור הארץ), הם אמני פרוג שמחזירים עטרה ליושנה אבל מביאים מהם ויוצרים פרויקטים מעניינים: טל רובינשטיין שיצר אלבום שעוסק בצלבנים בארץ באלבום אינסטרומנטלי ברובו עם המון גיחות אקוסטיות ג'נסיסאיות כאלה לבין התפרצות דיסטורשן דרים ת'יאטרית-אופת'תית שכזו באלבום של שעה, יש פה משהו ממש טוב להקשיב לו וכל פרוגר לא משנה באיזה מחנה הוא, יאהב לשמוע את מה שיש פה.

הנגרייה גם היא הוציאה אלבום מעניין: תוצר של שלוש שנות עבודה הניבו אלבום מעניין  שמשלב בין סגנונות מתי שבא לו, וכדאי להקשיב שהחבר'ה האלה שמכירים ויוצרים עוד מבתיכון הביאו פה. עוד משהו פרוגי כאן הוא אנקדוטה. הרכב מצוין שהכרתי לפני 4 שנים, עם שני קליפים הומוריסטיים עם שירי פופ פרוג קצרים כאלה שמשלבים ELP, ג'אז ומלודיות יפות עם פזמונים כיפיים. אומרים שזה קנטרברי. אני לא כל כך רואה את זה. זה מאמץ יפה של סופרגרופ שכולל את כל המי ומי של הפרוג הישראלי היום להפוך פרוג מורכב לפופי ויפה שכזה. אפרקו גם הם שכנראה הפכו ללהקה הכי אהובה ברוק הישראלי, הופעת החימום של דיפ פרפל הייתה מעולה: עם אלבומם הראשון The Battle, אלבום קונספט שעוסק במסע לכיבוש יצר האדם ע"י עצמו, עם מוזיקה יפה סטייל פינק פלויד, קאמל שכדאי להקשיב (בעיקר הקטע האחרון). יש עוד כל כך הרבה אמנים ותיקים או צעירים שיצרו עוד דברים מעניינים שכדאי לשמוע: פלד (כן כן), יוסי סאסי בנד, אורפנד לנד עם עם הספר, ועוד ועוד ועוד... עכשיו זה הרגע שלכם או להקשיב לדברים האלה ומעבר להם, או לתת גם אתם את סיכום השנה שלכם. יש הרבה דברים שעוד לא הקשבתי להם.

אז כן. זה הניסיון שלי לסכם את השנה הזו. פוסט אחרון לשנה. מקווה שאהבתם או חידשתי לכם. בין אם בארץ או בעולם, ממליץ לכם מאוד להקשיב כי כמו במילותיו של יוטיובר אחד (אתה יודע מי אתה): "העובדה שאתם אומרים שאין מוזיקה טובה היום, מחזקת את העובדה שאתם עצלנים מדי לחפש דברים טובים שיש באינטרנט". אז שנה טובה לכם, מקווה שנהניתם בה, כי אני נהניתי, ויאללה 2017, show me what you've got, זה יהיה מעניין.

משמעת פרוגרסיבית

I'm Tony
I'm Billy
I'm Bobby
I'm Belew
We're here to sing and play for you
Oh we're the King Crimson band – and don't you know it
We're the best in all the land – all the land
We play bass and the drums and guitar for you
And if you really want we'll throw the Stick in too
Oh we're the King Crimson band (on EG Records)
And you know we think that's grand
So settle back to have some fun
And tap your foot in twenty-one
'Cause we're the King Crimson band – you better believe it
The King Crimson band – we don't do encores
The King Crimson band – no photos please
'Cause we're the King Crimson band
We don't do 21st Century Schizoid Man
But we're the King Crimson band

The King Crimson Barbershop, 1984

אז היי לכם. הרבה זמן עבר מאז הפוסט האחרון. לא אספר עכשיו על כמה קשה ועמוסה שנת הלימודים עכשיו, ככה שמספר הפוסטים בחודש יורד. לפני שבוע, עזב אותנו גרג לייק הגדול, אחד הבסיסטים הכי מוכשרים שהיו בעולם הפרוג והרוק בכללי, זמר מלאכי וגם הרבה לא שמו לב לזה: גיטריסט פצצה. לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה ששמעתי את In the Court בכיתה ו' לפני 4 שנים. עד אז לא שמעתי דבר כזה, וכאן התחילה האהבה הענקית והגדולה שלי לקינג קרימזון. ספינתו של רוברט פריפ שכל פעם נדמה שמפסיקה להפליג, ואחרי כמה שנים חוזרת שוב פעם לים. עכשיו הם בהרכב מורחב ומעניין (וזה נשמע טוב ממה שמפורסם ביוטיוב). הלהקה הזו שכבר הפכה למורשת אדירה של תתי הרכבים, יצירת ז'אנרים, השפעות על אינספור להקות, ובעיקר פרוגרסיביות. ולכן, אני ממש לא אדבר על התקופה של הסבנטיז, כי זה נדמה שזרקו שבחים ודיברו עליה מכל הכיוונים (למרות שאני עדיין ארצה ואשמח לכתוב עליה מתישהו).

בואו נדבר על קינג קרימזון, בואו נדבר על חדשנות, ומה זה למעשה רוק מתקדם. הכל מתחיל לו אי שם במה שאנחנו מכנים "ימי הביניים של המאה ה-20", שנות השמונים. להקות הרוק המתקדם הופכות לפאסה. ג'נסיס ויס עושות פופ, ELP מפורקים מזמן, ואן דר גראף, ג'נטל ג'ייאנט וסופט מאשין כבר מזמן לא במפה, קאמל נראים כאילו הפכו לשייכים להיסטוריה, וRush זנחו את ההארד פרוג שלהם לטובת הסינתיסייזרים. להקות המטאל גם הן נעלמות לאט לאט. בלאק סאבאת' אמנם מגיעים להצלחה עם דיו ו-Heaven & Hell, אבל מהר מאוד הסולן המבטיח עוזב, ונראה שהלהקה שהייתה בheight of popularity שלה הולכת להתרסק, לד זפלין מפורקים אחרי שג'ון בונהם נמצא מת. להקות הפאנק של הסבנטיז, מבינות שהמהפכה נכשלה ומתפרקות אחרי איזה אלבום או שניים, כשהן מבינות שהן בסוף התמסחרו, בניגוד טוטאלי למטרה שלהם.

אבל רק רגע ווהו ווהו ווהו.. זו לא הייתה תקופה כזו גרועה, נרשמו בין היתר לא מעט הברקות, יצירות מופת ונכסי צאן ברזל באותה תקופה. להקות הניאו פרוג (מריליון ו-IQׂׂ) המשיכו מאיפה שיס וג'נסיס הפסיקו, להקות כמו איירון מיידן ומטאליקה מתחילות לעלות, מתחילים להיווצר כל מיני סגנונות מעניינים כמו פוסט פאנק ונו ווייב כשלהקות כמו הטוקינג הדס, הפוליס, הבירת'דיי פארטי יוצרות סאונד ייחודי רחוק לגמרי מהפאנק המקורי של הסבנטיז, ואפילו יותר מעניין ומסקרן. מנואל גאטשינג ממציא את הטראנס, ההאוס והטכנו ופותח דף חדש בהיסטוריה של המוזיקה האלקטרונית עם E2-E4, ההיפ הופ עולה גם הוא ,ובואו לא נשכח שהיו לנו גם חבר'ה וותיקים שהמציאו את עצמם מחדש והגיעו להישגים אמנותיים מרשימים: קייט בוש, טום ווייטס, פיטר גבריאל (גם הוא דוגמה לאחד שהתקדם, ואנחנו נגיע לזה) ודיוויד בואי (בעיקרון רק עם האלבום Scary Monsters מה שבא אחרי במהלך העשור היו שירי פופ כיפיים ורקידים שעד יום מותו, העדיף הדוכס לשכוח. כמובן שזה לא נמשך הרבה זמן עד שהוא המציא את עצמו [עוד פעם] מחדש בניינטיז).

ובואו נחזור רגע אל הממושקף החביב שלנו, רוברט. אלה כבר סוף שנות השבעים. פריפ, שהיה נדמה שהשיא מאחוריו עם שבעה אלבומים שהם יצירת מופת אחד אחד, שני אלבומים מעניינים עם בריאן אינו, ונגינה כמעט בכל מקום אפשרי בבריטניה, פרש לזמן מה, כשלטענתו היה קרוב כמעט לטירוף. האקסצנטרי החביב שלנו חזר לפתע כשהוא מנגן באלבום המופת של בואי, "Heroes" בברלין (והוא עשה שם עבודה מדהימה). בנוסף מקים גם הרכב פוסט פאנק-נויז שכזה, League of Gentlemen ומקליט איתם אלבום. באותו זמן, אמריקאי מוכשר אחד ושמו אדריאן בלו גם הוא מנגן בסטייל מאוד משונה וחייזרי, ונמצא כמעט בכל מקום. גם הוא היה עם בואי, באלבום האחרון של טרילוגיית ברלין Lodger (לא מת עליו למען האמת, אני צריך להקשיב לו עוד פעם), הוא היה שם עם זאפה, כשהוא כבר נהיה רוק סטאר פופולרי, אבל עדיין אקסצנטרי (שיק ירבוטי הנפלא כמובן..), הוא היה שם עם הטוקינג הדס שאפילו שניים מהחבר'ה שם רצו שהוא יחליף את דיוויד ביירן כפרונטמן (הוא מנגן שם את הסולואים האדירים ב-Remain in Light, אחד האלבומים האהובים עליי), ואז יום אחד, שני הגיטריסטים (פריפ ובלו כן?) נפגשים בקונצרט של הגאון סטיב רייך.

פריפ שהתרשם מאוד מבלו הזמין את ההרכב של האחרון GaGa לנגן יחד עם ליגת הג'נטלמנים שלו בסיבוב ההופעות. אחרי זה, הוא הזמין אותו להקים הרכב חדש שפריפ כבר רקח לו שייקרא Discipline. ברור שבלו היסס, כי הוא היה עסוק בטירוף: ההדס, טום טום קלאב ואלבום סולו. הוא בסוף עזב את ההדס, והסכים להצטרף בתנאי שההרכב החדש לא ייקח את כל הזמן שלו מעבודה על אלבום סולו. פריפ הסכים, והביא שני חבר'ה: מי השניים הנוספים: יש לנו פה את ה-מתופף, ד"ר ביל ברופורד (כן הוא כבר דוקטור), שהיה שם עם פריפ בשנים הפרועות של קרימזון ב1972-1974. מאחוריו ניסיון ארוך שנים רצוף בהברקות ובנגינה עם המוווון הרכבים: יס, קרימזון, ג'נסיס, UK, ושני הרכבים משלו: Earthworks ואיך לא, Bruford.

ברופורד היסס. הרבה מים עברו מתחת לגשר מאז אותו פירוק של קרימזון בסבנטיז, אבל הוא הסכים. השני להצטרף, היה האיש והשפם, לא אחר מטוני לוין. הבסיסט היהודי אמריקאי גם הוא, לא היה טירון. הבחור ניגן עם כולם: לנון, גבריאל, אליס קופר, פינק פלויד, ובהמשך יחולל שוב פעם כמו עם קינג קרימזון, מהפכה בפרוג, כשיחבור לחברי דרים ת'יאטר מה שייצור את ליקיוויד טנשן אקספרימנט, אבל זה לא הנושא שלנו היום. הדבר השני שהופך את לוין לכזה סלב מלבד השפם, הוא הצ'פמן סטיק שלו. לוין הוא חלוץ בכלי הכל כך משונה הזה שכולל 10 מיתרים והופך את הבס לסוג של פסנתר כשהוא יכול לנגן הרבה יותר מרק קצב שמחזיק את הכל. אז הנה לכם, ההרכב החדש Discipline: פריפ, בלו, לוין וברופורד.

אבל רגע יש לנו פה שני חבר'ה מלהקת קינג קרימזון האגדית, אז למה לא לקרוא להם ככה? פריפ לא רצה. סתם משיכה מיותרת של גורמי תקשורת שהגיטריסט לא בדיוק מעוניין לדבר איתם. אבל, הכל התהפך. פריפ הדיקטטור נתקל בהסתייגות של שני האמריקאים: בלו ולוין. Discipline - משמעת. יכול להזכיר קצת תקופות חשוכות בהיסטוריה. אז בסוף, פריפ שיש לו את הזכות המלאה לכך, החליט להשתמש בשם הישן והטוב, והמוזיקה - ממש לא כמו הסגנון הישן והטוב.



ופה אני רוצה לציין למה קינג קרימזון היא אחת הלהקות האהובות עליי. במשך שנים היו לי מספר סיבות, אבל היום אני רוצה לתת סיבה שהיא אולי כנראה הכי חשובה: הם היו מהלהקות הרוק המתקדם שהתקדמו. קרימזון השתנתה בהתאם לתקופה, ו-וואו וואו, כמה שזה יצא מדהים. פריפ בניגוד לעמיתיו משנות השבעים, ואפילו אלה שהקשיבו לו בסבנטיז והחלו ליצור בהשפעתו באייטיז, לא חי בעבר. הוא לא בדיוק התעניין לעשות In the Court 2. מלוטרון - פאסה, חליל צד - פאסה, מילים פואטיות ודרמטיות - פאסה, יצירות של 20 דקות - פאסה. בהשפעת בלו ולוין שצברו ניסיון באותו עולם. הרביעייה ניגנו עדיין מורכב, עדיין עשו את זה מעניין ובלתי קליט בעליל בהתחלה, אבל זה היה במסגרת אחרת. בהשפעת הטוקינג הדס, בלונדי, פוליס, ואפילו הרבה יותר רחוק מזה: מוזיקה מהבאלי. מקומות שבהם המילה "מוזיקאי" לא קיימת.

פריפ הבין שהוא צריך להניח טיפה (בחייאת טיפה) את האגו של בצד, כי אחרי הכל, המוזיקה הזו שמנוגנת שם במזרח, ממש אבל ממש לא מונעת מאגו וסולואים כמו במערב. זו מוזיקה שכולם צריכים להקשיב אחד לשני, והמוזיקה של קרימזון באותה תקופה באמת התאימה לזה. בזמן שג'נסיס מתחילים להפוך ליקירי הMTV עם פיל קולינס, ויס פורצים עם Owner of a Lonely Heart אל תחנות הרדיו, קרימזון מחדשים, משנים, הופכים את הקערה על פיה. כך התחילה לה אחת התקופות המעניינות ביותר של הלהקה, ואחת העובדות המדהימות שם, זה שזה היה אותו הרכב למשך יותר מאלבום אחד(!!!). פריפ, בלו, לוין וברופורד ניגנו ביחד, הקליטו ביחד במשך השנים 1981-1984, עד שפריפ החליט (שוב פעם) לסגור את קרימזון עד לפעם הבאה.

"קינג קרימזון הייתה אולי ההרכב היחיד בעיר שבו מתופף רוק יכול להשתמש במקצב של 17/16 ועדיין להתאכסן במלון סביר" - ביל ברופורד


אותה תקופה כללה שלושה אלבומים. האחד יצירת מופת מדהימה וחדשנית, השני טוב, אבל מתחיל להרגיש שיש קצת חזרה על הנוסחה של הקודם, השלישי בינוני, שכולל בתוכו כמה רגעים טובים, אבל זה היה ברור לכל החברים המעורבים שהכל מוצה כבר.  אז בואו רגע נלך אל ההתחלה של התקופה הזו, שנפתחה בטעם טוב עם אחד האלבומים הכי טובים של קרימזון ובכללי - Discipline. אחרי חזרות של חודש (וגם תקופה ארוכה ומייגעת לכל המעורבים כשהשלושה האחרים לימדו את בלו איך לנגן מקצבים שהם לא בדיוק 4/4, כשהמסכן היה צריך לספור כמו ילד קטן כדי לקלוט את זה), החבר'ה נכנסו להקליט. השם לא נשכח לגמרי ומצא את עצמו כשם האלבום וקטע הנושא שסוגר אותו. בואו נגיד שכאן קרימזון עשו את זה big time. תחשבו לכם בן אדם שהקשיב לקרימזון במהלך הסבנטיז, כשמה שסגר את כל הבאסטה היו הצלילים של הסוף הדרמטי של האפוס האלוהי Starless מ-Red. עכשיו תתארו לכם, 7 שנים אחרי, הוא פתאום מתחיל לשמוע את הצ'פמן שפותח את Elephant Talk ואתה חושב לעצמך: WTF?!


Epit.. מה?

"כששמעתי את Discipline לראשונה, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי" - יוסי יפרח, המורה שלי לגיטרה

זה קרימזון? איפה המלוטרונים? איפה גרג לייק? איפה ג'ון ווטון? איפה הסקסופונים והחלילי צד? מה זה פה? חברים וחברות בואו ותכירו את קינג קרימזון החדשים, והם ממש לא בקטע של לחזור על עצמם. אירופה - out, אפריקה, אמריקה והמזרח הרחוק - in. אחד השירים הפותחים המדהימים ביותר של אלבום כלשהו. Elephant Talk מראה בעצם למה קרימזון הפכה: ליינים של גיטרות מצטלבות, פוליריתמיקה בלתי נתפסת (יענו, שני מקצבים מנוגנים באותו זמן), ואפקטים חייזריים שלא מהעולם הזה שמופקים מהגיטרה שלו בלו. רק צריך לשמוע את השיר כדי להבין במה מדובר. אלה שמכירים את קרימזון ב"in the court of the crimson kiiiiiiiiiing" יהיו בשוק כשהם ישמעו את זה. זה היה עדכני, חדשן, רענן, אלטרנטיבי וזה עדיין נשמע מעולה היום. רק קחו את הביצוע הענק שהחבר'ה עשו בתכנית אירוח אמריקאית (כאילו פאק! איך נתנו ללהקה כמו קרימזון לנגן שם?!) שנשמע אפילו יותר חי ובועט מהמקור, כשבלו מפעיל את קופסת האפקטים שלו, לוין עם הצ'פמן, ברופורד מנגן ממש לא כמו שניגן אז, ופריפ יושב לו שם עם לבוש מהודר, גם הוא עם אפקטים, מנגן בצורה משונה ומחייך (אני לא מאמין! רוברט פריפ פאקינג מחייך!!!).

כשזה נדמה שהותקפת בשוק מכל הצדדים, פתאום מגיע Frame by Frame, שיר נפלא וקליט שנלכד בתוך מפגן מרשים של נגינה שבה כולם שומעים אחד את השני, זה מבלבל, לא בדיוק קולטים על הפעם הראשונה אבל זה ממש מסקרן. סטיב רייך פוגש טוקינג הדס עם מקצבים מהמזרח הרחוק. בלדה אחת יפייפיה Matte Kudasai, שקצת מרגיעה אחרי מה שהיה כאן, אבל רואים שגם היא לא בדיוק מתנגנת ב4/4. ואז שוב פעם, מגיעים שני קטעים אדירים ומפילי לסת. שניהם מרתקים ומסקרנים ביותר, שונים יותר מהשאר וארחיב עליהם ממש.... עכשיו!

Indiscipline, הוא קטע מאוד ייחודי. מדובר בקטע אינסטרומנטלי עד שבלו החליט ביום האחרון של ההקלטות להוסיף הקלטה שלו מקריא מכתב שאשתו מרגרט, כתבה לו בנוגע לפסל שפיסלה. זה אולי הקטע שהכי קרוב ברמת הדיסטורשן שלו, לשנות השבעים. קרימזון חוזרים לסאונד מטאלי, אגרסיבי ורועש, אבל הם לא עושים את זה כמו פעם. כל העסק נהיה יותר מטריד ומשונה, לוין נכנס עם הבס וזה נשמע משונה כל כך. אי אפשר לספור את זה. פעם הגיטרות ואז התופים. ואז בבום, כולם מפציצים, ושוב פעם שני מקצבים שונים באותו זמן. בלו מקריא את המכתב כשהוא משנה טון דיבור, פריפ נכנס בשני תווים מותחים, וזה תמיד נהיה מוזר כשבלו חוזר על המשפט: I repeat myself when under stress. קטע ספוקן וורד מתערבב עם רוק מחוכם ומתוחכם. ונדמה שהכול שם יושב בדיוק במקומו, למרות שנדמה שהכול ממש לא.

אחרי הבום הגדול של Indiscipline, גם מגיע עוד קטע לא פחות רועש וגועש, פרנואידי במיוחד, ואקסצנטרי ביותר. Thela Hun Ginjeet. מה שנראה כמו ג'יבריש, הוא למעשה אנגרמה של המשפט: Heat in the Jungle. ואו הו, הג'ונגל באמת חם. כולם שרים את השורה, אבל פתאום מבינים שלא הולכים לשיר במשך הזמן הזה, והסיפור ממש מעניין: בלו מקליט את עצמו מחוץ לאולפן, נתקל בשני צעירים שרוצים לקחת ממנו את ההקלטות, שוטרים מגיעים, וכמעט עוצרים את הגיטריסט. לבסוף, הוא חוזר לאולפן בהתרגשות ומספר לפריפ את כל מה שקרה, פריפ מבקש ממנו לחזור על הסיפור, ומקליט את בלו מבלי שהאחרון יודע. התוצאה מדהימה ומצמררת מאוד. אתה פשוט מרגיש את הכאוס, את הבלגן הניו יורקי, השיגעון, כולם מתאחדים ל-6 וחצי דקות מפציצות במיוחד, שאחרי מה שנשמע כאן, קשה להתעשת לרגע.

לקראת סוף האלבום, מגיעים שני קטעים אינסטרומנטליים משונים, מוזרים וייחודיים גם הם. The Sheltering Sky, רפרנס לספר של הביטניק הידוע פול באולס (ומשוררי הביט עוד יחזרו לככב כאן). זו קומפוזיציה מאולתרת לגמרי, וכאן שומעים באופן מלא את ההשפעות מהמזרח. כלי ההקשה שחוזרים על עצמם פשוט מכניסים אותך לאקסטזה. הקטע הזה דומה מאוד בגישה שלו ללהקות הקראוט, לתקופה החשמלית של מיילס, ואיך לא גם לתקופה מסוימת של קרימזון. יש חזרתיות על אותם אקורדים, וכולם מנגנים את זה שוב ושוב, באקסטזה מסוימת, כשכולם שומרים על הקצב, מקשיבים אחד לשני, כשאף אחד לא מנסה להישמע על חשבון האחר. הגיטרה סינתיסייזר של פריפ עם הסאונד המאוד צורם ומוזר שלה, מציירת את הפריטים הקטנים כשבלו, ברופורד ולוין צובעים את הקנבס. זה מינימליסטי, זה ממש לא דוחס אלפי רעיונות, וזה פשוט נפלא. ואחרי זה, מגיע ה-אינסטרומנטל.

הקטע הנושא שסוגר את האלבום, האנטיתזה לשם של זה שסגר את הצד הקודם שלו, ממצה באופן מעולה את המשפט שנכתב בגב האלבום: משמעת היא לא מטרה, היא אמצעי להשגת מטרה. הנגנים כולם ממושמעים ומנגנים כמו יחידה אחת מיומנת. וזה מאוד מאוד קשה להחזיק את הקטע הזה, למה כי פריפ ובלו מנגנים ביחד ליינים מצטלבים במקצבים שונים (לפעמים גם 5/8 ועד כדי כך גם ל15/16!), קשה לתאר את הכאוס המאורגן שבכלל לא נשמע כאוטי. עם קטע כמו זה, מבינים אחרי זה מאיפה להקות כמו משוגע וטול למדו לנגן כמו שהן מנגנות. ואם טול, בואו ניתן את הבמה למתופף האגדי של טול, דני קרי, להסביר למה הוא כל כך אוהב את Discipline, ובעיקר את קטע הנושא הכל כך מתמטי הזה (ושטול יוציאו כבר אלבום! כי אחרת הmemes לא יסתיימו לעולם).

ככה מסתיים לו אלבום מעורר השראה והערכה עם כל הנגינה החייזרית והכל כך לא נורמלית של קינג קרימזון החדשים. הרביעייה החדשה יצאה מנצחת עם מה שבעיניי הוא אחד משלושת האלבומים החשובים ביותר של ה80s יחד עם Remain in Light של ההדס ו-E2-E4 של מנואל גאטשינג. בעקבות ההצלחה המפתיעה (שהפתיעה את כל המעריצים). החבר'ה יצאו לסיבוב הופעות מצליח, אבל במהלך דברים החלו להשתנות: בלו הוא איש של בית, ולא רגיל להיות מחוץ לבית שלו במשך הרבה זמן, כשהוא כל הזמן מנגן מעיר לעיר. פריפ הבין שהוא כבר לא דומיננטי כמו שהיה בעבר, כששאר החברים גם הם תורמים חומרים ולא כמו בשיטה הדיקטטורית שהייתה בסבנטיז. האלבומים שבאו אחרי היו קצת יותר שונים. ההישג המדהים של Discipline היה ונשאר חד פעמי. עכשיו זה נדמה, שהאלבום הזה היה אחד מושלם מתוך זוג לא כל כך מושלם, בניגוד לשם של אחד מהאלבומים האלה.


Beat שיצא שנה אחרי Discipline, חשף את מה שקרה. יש מתחים בלהקה, וקרימזון כבר לא בדיוק אותה יחידה מיומנת עם כימיה טובה בין כולם כמו לפני שנה. זה אלבום טוב ביותר, אבל משהו שם מרגיש חסר. אני אולי צריך לתת לו עוד מספר שמיעות, אבל מרגיש שהנוסחה המוצלחת והחדשנית שהייתה ב-1981, קצת נשמעת כאילו מוצתה כבר. האלבום שהושפע מדור משוררי הביט הספונטניים, לא היה כל כך ספונטני כמו ההשפעה שלו. אחרי הכל, כשמישהו שר על זה שהוא מתגעגע הביתה באלבום שמדבר על אנשים שלא היו בבית כמעט כל חייהם, זה קצת משונה. שלא תבינו יש שם קטעים קילירים מדהימים שמעוררים את המחשבה: "איך הם עשו את זה?". הקטע הפותח Neal and Jack and Me הוא קטע מדהים שמצליח לדחוס הרבה במעט כל כך. זה לא נקלט בשמיעה הראשונה, אבל מה שכן נקלט זו המיומנות של החבר'ה שממשיכה להפתיע כל פעם.


האלבום גם כלל את Heartbeat שאין מה לעשות, לא בדיוק שם את קרימזון בMTV. קרימזון הם אמנות. לא להמונים. הם כנראה ידעו את זה, ובכל זאת ניסו. על אף העובדה שהאלבום הזה לא היה ביג וואו כמו הקודם, אפשר לציין לטובה ועוד איך את הקטעים האינסטרומנטליים Sartori in Tangier הקצבי ו-Requiem שחלקו גובל בנויז. אבל עדיין, נדמה שכבר היינו פה, ולאט לאט, מגלים בלו ופריפ שבניגוד ללפני שנה, הם לא בדיוק מסתדרים ביחד. האלבום הבא, Three of a Perfect Pair (או אלבום הכרומוזום כפי שאקרא לו כאן) הראה את זה.

אם Beat עוד כלל בתוכו קטעים טובים, האלבום הצהוב עם הכרומוזום הראה שהגיע הזמן לפרק את החבילה. קטע הנושא הפותח, שוב פעם נפלא ומראה שוב פעם איך החבר'ה אורזים שיר קליט בנגינה מורכבת ובלתי נתפסת. אבל הפעם, רוב האלבום לא בדיוק מצליח לשמור על עניין. Sleepless הוא שיר נחמד ביותר, קצת להיטי, אבל לא יותר מזה. קטעים כמו Industry בעיניי, הוא ניסיון לא מוצלח לחזור על הנוסחה של The Sheltering Sky. הסיום של האלבום בעיניי, הוא קצת טעות. לקחת את הקטע האינסטרומנטלי האפי מהעבר הרחוק Larks' Tongues in Aspic (יש פה קצת חזרתיות) והחליטה להחיות אותו עם עוד חלק. כששני החלקים הראשונים מהאלבום האדיר ההוא הם פסיכיים, אדירים, אוונגרדיים ושומטים לסת כל פעם מחדש, השלישי כבר מראה את קרימזון לא כיחידה מיומנת שמנגנת באופן קשוב וממושמע, אלא יותר כמו רובוטים טכניים וחסרי רגש. אחרי האלבום ההוא, פריפ סגר את הכל, כולם נפרדו לשלום, וחזרו כמה שנים אחר כך בניינטיז, עם האלבום Thark שהוסיף עוד שני חבר'ה.

וככה מסתיימת לה תקופה מסקרנת שהתחילה מעולה והסתיימה עם קצת טעם חמוץ בפה, אבל הלהקה סיימה את זה בכבוד. קינג קרימזון הם להקה מתקדמת. כמו בואי, כמו מיילס, הם לא מעוניינים בלהביט אחורה. השיר המצוטט שעד היום אני לא יכול שלא לצחוק ולהיות מוקסם בו זמנית, The King Crimson Barbershop, פרודיה שהלהקה עושה על עצמה בסגנון ברבר פיפטיזי שכזה. ושם באחת השורות הם מצהירים, שוב בפרודיה על עצמם עם שינוי מקצב משעשע שכזה: we don't do 21st century schizoid man. בשביל פריפ, זו היסטוריה. הסבנטיז הסתיימו לטוב ולרע, עכשיו מה שנשאר זה להתקדם הלאה. גם פיטר גבריאל אחד הסולנים האהובים עליי אי פעם, שבסבנטיז כיכב כסולן רב התחפושות של ג'נסיס בשנותיה היפות, התאים את עצמו בתקופה, ובנוסף גם חידש ויצר להיטים ל-MTV שבו זמנית גם היו מעניינים עם מבט של "מה זה היה?".

קרימזון וגבריאל ועוד להקות כמו מאגמה וואן דר גראף מראים בעיניי מה זה באמת רוק מתקדם. זה לא לעשות סולואי חליל צד כששרים על הוביטים וסיפורי מדע בדיוני ב9/8 עם מלוטרונים ומוג (למרות שזה תמיד נפלא). רוק מתקדם הוא בהיותו מתקדם, מביט הלאה, לא חוזר על עצמו, כי אם אנחנו נשארים על אותם דברים כמו בסבנטיז, אז אולי אנחנו מתקדמים מבחינה טכנית, אבל מבחינה מוזיקלית, שום דבר חדש. קרימזון של האייטיז הם להקת רוק מתקדם, וגם אלה שאחרי, אמנם יש מגמה של קצת הבטה אל העבר, אבל בעיקרון, הם עשו בית ספר לכל להקות הפרוג מהסבנטיז. פריפ ניצח שוב פעם. היום, הוא חוזר לאותם חומרים ישנים שכולם אוהבים. אבל אחד כמו פריפ, כבר לא צריך להראות משהו. זה היה נפלא אם הוא היה מראה משהו, אבל בעיקרון מבחינה מוזיקלית הוא נח על זרי הדפנה, וזה בסדר, רבאק הבן אדם בן 70.

אז כן, זה היה המבט שלי על התקופה ההיא של קרימזון. הכל השתנה. מילת המפתח: מינימליזם. זה התבטא בהכול: המוזיקה לא שינתה מקצב כל הזמן (טוב.. רוב הזמן), המילים הפכו ליותר פרנואידיות, פחות מיתולוגיות ומחוץ למציאות, מילים תמציתיות שמסכמות את הבלגן בג'ונגל הבטון, העטיפות כבר לא עמוסות בפריטים קטנים כמו בעבר וכוללות פריט אחד על רקע אדום, כחול וצהוב. כשפאנק ניסה להרוג את הפרוג בסוף הסבנטיז, הוא לא ציפה שהוא יישאר בחיים, ואפילו יותר מכך - ייקח השראה מפאנק! בכיתה ז', לא בדיוק הבנתי כמה משמעותית התקופה הזו הייתה. בשמיעה הראשונה אהבתי את Discipline, בשמיעות הבאות, לא נפלתי ולקרימזון נשארתי בטריטוריה של 1969-1974. היום אני יכול להבין איפה טעיתי, עד היום אני לא יודע מה לעשות עם עצמי כשאני שומע את Elephant Talk כל פעם. היה צריך לצאת רגע מהפרוג, לגלות סגנונות חדשים: פוסט פאנק, ניו ווייב, אמנים רבי פרסונות וסגנונות כמו דיוויד בואי, מיילס דיוויס, פרנק זאפה, קפטן ביפהארט ורדיוהד, כדי להבין עד כמה קרימזון באייטיז עשו את זה, וכן - התקדמו הלאה.

לא חסרים תיעודים על הבמה של ההרכב הנפלא הזה. האחת בצרפת ב-1982, השנייה שנתיים אחר כך ביפן, רואים איך ההרכב הזה פעל, כהרכב רוק חכם ומתוחכם שהתאים את עצמו לתקופה והוא עשה את זה ענק (שניהם מצורפים פה). גם אלבומי הופעות יש בשפע, באדיבות פריפ שמוציא כל בוטלג שני לאוויר העולם בלייבל שלו שנקרא איך לא - Disicipline. האלבום Absent Lovers הוא דוגמה מצוינת, ומראה איך הם היו נשמעים עד כמה שהיו ממושמעים - פרועים וחיים על הבמה.

אז ביי לכם בינתיים, נתראה בפוסט הבא, וסתם כי זה מצחיק אותי: The King Crimson Barbershop בגרסה לוין:

לאונרד והאדון

כולנו היינו מוכנים לזה. הוא הודיע על זה מראש, הוא ידע, אנחנו ידענו, ועדיין, נדמה שהעולם יהיה ריק בלי לאונרד כהן. לא בדיוק כמו בואי בתחילת השנה, כהן עזב את העולם כשהוא שלו, מרגיש שלם עם עצמו, עם העובדה שהיו לו חיים נפלאים ושהוא עכשיו נפרד. את כהן התחלתי לגלות בתקופה האחרונה, אבל ככה הוא תפס אותי. יש בו משהו מאוד מושך במוזיקה שלו, בליריקה שלו, באישיות שלו, והעובדה שגיליתי שהוא מת כשאני קם בבוקר, הכתה אותי בעצב. הפוסט הזה לא הולך להיות הספד על האיש, אנשים כבר עשו את זה, הפייסבוק כבר מלא בהם. אני ארצה לתת ניתוח קטן על מה שכנראה הוא השיר האהוב עליי של האיש, מאלבום הבכורה הנפלא שלו, Songs of Leonard Cohen, עם השיר השני, לא בדיוק מפורסם וידוע אבל אני כל כך אבל ממש ממש אוהב, Master Song. זה פוסט שרציתי לכתוב הרבה זמן לכתוב אותו עוד לפני הבשורה, אבל לא ידעתי איך לגשת אליו. הפעם אני אנסה לתת את זווית ההבנה שלי לשיר. אני לא מתיימר לנתח בצורה ספרותית מקצועית אוקספורדית את השיר הזה, אני פשוט אנסה להבין על מה הבן אדם מדבר באחד מהדברים הכי יפים שנכתבו על ידי סינגר-סונגרייטר.

זה פשוט מושלם. כששמעתי אותו לראשונה זה הרגיש לי כמו עוד יהודי גאון: דילן. גם שיר מינימליסטי בטירוף, רצף אקורדים שחוזר על עצמו למשך כמה דקות, אבל בניגוד למוזיקה, המילים מספרות סיפור שלם. אבל כהן הוא אחר. עד כמה שזה הרגיש דילן, זה גם היה שונה. את דילן אני מאוד אוהב ואני חושב שבאמת מגיע לו את הפרס נובל (פליז בואו לא נפתח ויכוח עכשיו על זה). עם השירה האבסטרקטית, אוונגרדית שלו שמושפעת מאוד מדור הביט. אבל כהן הוא אחר. יותר נגיש, יותר מובן, פחות מעורפל, אבל לא לגמרי. תמיד איש של מילים יפות, לא פלא למה הוא עשה את זה, כדי להתחיל עם בנות (חרוז!).

מבחינה מוזיקלית השיר כמו שאמרתי מינימליסטי לגמרי. אותם אקורדים שוב ושוב למשך 6 דקות, אבל כמה שזה חוזר על עצמו, זה פשוט יפייפה. אלה השירים שכשאתה שומע אותם בפעם הראשונה, אתה פשוט חייב לזכור את זה בראש שלך, ללמוד לנגן את זה, לחוות את זה שוב, ושלא יגיע לאיזשהו מהלך אקורדים חדש ושונה כי אז אתה תשכח את אותו רצף שנדלקת עליו, אבל לא אותו סול מינור חוזר שוב, וזה פשוט נפלא. חוץ מזה, לא מדובר פה במשהו מינימליסטי לגמרי. בכל בית, באים פתאום כלי נגינה כל אחד: כלי נשיפה, כלי מיתר, גיטרה חשמלית, האמונד. וזה פשוט אי אפשר לתאר את זה במילים אחרות, יפייפה. עכשיו בואו ננסה להבין על מה מדבר פה לאונרד בשיר היחסית די מעורפל הזה ב9 בתים.

"אני אשיר שיר בשם "שיר האדון". והוא על שילוש. תשאירו את זה למלומדים: זה על שלושה אנשים". - כהן בסשן שלו ב-BBC, 1968



I believe that you heard your master sing
when i was sick in bed
I suppose that he told you everything
that I keep locked in my head
Your master took you travelling
well at least that's what you said
and now do you come back to bring your prisinor 
wine and bread?

יש לנו פה שלושה דמויות. יש לנו את הדובר, המאסטר, ונראה שיש (כמו תמיד) מישהי בסיפור. זה נראה כמו משולש אהבה, הדובר פונה אל אותה מישהי, כשהוא מספר על ההערכה והאהבה שלה למאסטר. על הטיולים שהוא לקח אותה, ובשתי השורות האחרונות, נדמה שכהן מדבר על עצמו כאסיר של האישה. כשהוא שואל אותה אם היא מתכוונת להביא לו יין ולחם. פה אנחנו מבינים שכהן היהודי עוסק בשיר הזה בלא אחר מישו.

You met him at some temple
where they take your clothes at the door
He was a numberless man in a chair
who'd just come back from the war
And you wrap up his tired face in your hair
and he hands you the apple core
Then he touches your lips so suddenly bare
of all the kisses we put on some time before

הבית השני מראה שאין לנו ספק שמדובר בישו עצמו, כשהמישהי הזו היא מריה מגדלנה. הם נפגשו במקדש, לא ברור מאיזו מלחמה האדון חזר, אבל מריה אוהבת את האדון וכמו שנאמר היא מכסה את הפנים העייפות שלו בשערה, והוא מנשק אותה. כהן הדובר יוצר מהסיפור של האמונה הנוצרית, סוג של סיפור אהבה אוטופי בין ישו ומריה. קצת מזכיר לי את הפרשנות שדן בראון נתן לסיפור בספר הגאוני שלו, "צופן דה וינצ'י". עכשיו הערפל מתבהר ממה שהיה בבית הראשון. האדון הוא ישו ומריה היא אותה מישהי שמעריכה ואוהבת אותו. רק הדובר נותר לא ידוע. כנראה מה שמתחולל בתוך מריה, אולי עבד, אולי כהן עצמו. ומכאן, הוא מתחיל לערבב כל מיני רפרסנים בסיפור.

And he gave you a german shepherd to walk
with a collar of leather and nails
and he never once made you explain or talk
about all of the little details
such as who had a word and who had a rock
and who had you through the nails
Now your love is a secret all over the block
and it never stops not even when your master fails

כהן מספר שהאדון נתן רועה גרמני עם קולר עשוי מעור עם קוצים. הרועה הגרמני הוא כנראה אזכור לשואה, לנאציזם, כהן מערבב את הסיפור הדתי עם העבר של עמו שלו. אבל שניהם מתקשרים וישו עצמו היה יהודי בחייו ובמותו. לא צריך להיות גאון כדי להבין שאותם nails הם בעצם המסמרים שישו מוסמר אליהם כשלצבו אותו. הרועה הגרמני הוא אלגוריה לנאצים ואם נהיה יותר ספציפיים, לרומאים. זה נדמה שבשיר כהן מספר למריה על ישו כמת. הוא מדבר על האדון בלשון עבר, על זה שהוא אף פעם לא הסביר על הפרטים הקטנים, ועכשיו אהבתם של ישו ומריה היא סוד שאף אחד לא יודע עליו גם אחרי שהאדון נכשל, שזה בעיקרון הדרך של כהן להגיד על מותו של ישו.

And he took you up in his aeroplane
which he flew without any hands
and you cruised above the ribbons of rain
that drove the crowd from the stands
Then he killed the lights in a lonely lane
and an ape with angel glands
erased the final wisps of pain
with the music of rubber bands

פה זה נראה כמו סצנה שישו מראה למריה מה הוא יכול לעשות, כמו שתואר בבית הראשון (he took you travelling), ישו מראה את כוחותיו שכהן כותב בדרכים שונות: להטיס מטוס בלי ידיים, להוריד גשם, ומהו הape with angel glands? מסתבר שזה איזשהו משקה קוקטיילי שהומצא בשנות ה-20, והאמינו בעבר שיש לו סגולות רפואיות (כן...) שמחקו את הכאב.

And now i hear your master sing
you kneel from him to come
His body is a golden string
that your body is hanging from
His body is a golden string
my body has grown numb
Oh now you hear your master sing
your shirt is all undone

המיתר הזהוב הזה שכהן מדבר עליו הוא בעצם רפרנס לביטוי חרב דמוקלס. אותו סיפור מיתולוגי על דמקולס שקיבל את העושר וחיי המלך שרצה אבל כשראה שיש מעליו חרב עם מיתר זהוב הוא חזר בו ורצה לחזור לחייו הקודמים. יכול להיות שכהן מציג את ישו כאחד שלא רצה את חיי המשיח האהוב והנערץ. הוא משווה את גופו של ישו לחרב כשגופה של מריה משמש כמתלה לחרב. זו מין הקדמה לשני הבתים הבאים שהולכים לספר על חייהם המשותפים של השניים.

And will you kneel beside this bed
that we polished long ago
before your master chose instead
to make my bed of snow
Your eyes are wild and your knuckles are red
and you're speaking far too low
No I can't make out what your master said
before he made you go

Then I think you're playing far too rough
for a lady who's been to the moon
I've lain by this window long enough
to get used to an empty room
And your love is some dust in an old man's cough
who is tapping his foot to a tune
and your thighs are a ruin, you want to much
let's say you came back some time too soon

Eyes are wild, a lady who's been to the moon כל אלה מתארים את חיי המין של השניים (ירכיים הרוסות כמו שהוא מתאר). כהן מספר על כך ולאחר מכן כשהאדון כבר איננו. הוא מספר למריה על התרגלות לחדר ריק, ומשתמש במטאפורה לתאר את אהבתם. היא כבר נוסטלגית, האדון כאמור איננו ועכשיו האהבה של מריה היא פשוט אבק בשיעול של זקן שמקשיב ודופק עם רגלו לצלילי המוזיקה. האהבה של השניים היא ישנה, שייכת לעבר. אנחנו מגיעים לסוף השיר ולפי מה שאני מבין (מנסה להבין) יש פה טוויסט שמשנה את הכל שאנחנו הולכים לקרוא עכשיו.

I loved your master perfectly
I taught him all that he knew
He was starving in some deep mystery
like a man who is sure what is true
And i sent you to him with my gurantee
I could teach him something new
and I taught him how you would long from me
no matter what you said no matter what you'd do

I believe that you heard your master sing
when i was sick in bed
I suppose that he told you everything
that I keep locked in my head
Your master took you travelling
well at least that's what you said
and now do you come back to bring your prisinor 
wine and bread?

הדובר פונה על מריה ומספר לה שהוא אהב את אדונה ולימד אותו כל מה שידע. יכול להיות שהדובר הוא למעשה אלוהים? הוא אומר לה כי הוא אמר לאדונה כי הוא לימד אותו שלא משנה מה תעשה או תאמר מריה, היא תמיד תשתוקק אליו. האל. לא משנה כמה אהבה את אדונה. האדון הוא תלמידו של האב. וככה כהן מסיים את השיר בצורה מעגלית, עם אותו בית שפתח אותו. אבל הפעם בין ההתחלה לסוף אנחנו מבינים את הסיפור ואותו בית ראשון כבר לא מעורפל לנו יותר. זה לא משולש אהבה, אלה מריה, ישו ואלוהים. אבל האם מדובר במין משולש אהבה כשאלוהים אומר לאדון כי לא משנה מה יהיה, מריה תמיד תשתוקק אליו? ומי האסיר? האם זה גם אלוהים שלובש צורה אנושית ומדבר על עצמו בגוף שלישי כדי שמריה תביא לו יין ולחם? אלה דברים שכנראה לאונרד השאיר את זה מעורפל וכמו שהוא אמר בסשן המצוטט: Leave it for the scholars.

אז כן, זה מה שניסיתי להבין משירו האהוב עליי של הכהן הגדול. הלחן שלו גרם לי לרצות על מה הוא מדבר בדיוק? זה רק מראה על הכישרון של כהן כמשורר. לא פלא למה הוא התחיל את הקריירה המוזיקלית שלו בגיל 32. כמו דילן, הוא רצה להביא את שיריו מהספרים אל הקהל הרחב. וממשורר למעין טרובדור מודרני. כהן מתעסק בדתות, לוקח את הנצרות מערבב אותה עם אחד הרגעים החשוכים בהיסטוריה של העם היהודי, הוא עוסק בישו כבן אדם לבין שליח האל והאדון. בין "סוזן" שגם הוא מדבר על האדון, לבין הבלדה המקסימה Winter Lady, כהן תוקע תוכן כבד ומעורפל בהתחלה בשיר הכי יפה שלו בעיניי.

אז במילותיך שלך, ואני לא מאמין שעכשיו זה יהפוך לשגרה: So Long, Leonard. תודה על המילים, השירים, תודה על הכל. אני עכשיו בתהליך גילוי של היצירה המדהימה שלך. תודה על הכל. מקווים שהגעת ממקום אפל יותר למקום מואר.

עם קצת עזרה מהניתוח של ג'ודית' פיצג'רלד מומלץ לקרוא, נתן לי הבנה על השיר.

מעבר לצורות, פיקאסו ע"פ ריצ'מן ומקרטני

אז השבוע, היו לנו כל מיני אירועים משמחים ויפים. אתמול יום הולדת לג'ון קליז, אחד האנשים הכי מצחיקים שדורכים על אדמת כדור הארץ, 17 שנים לScenes from a Memory (שאני אכתוב עליו מתישהו), וב-25 באוקטובר, נולד להם שני חבר'ה שאני מחשיב כגיבורי תרבות שלי כל אחד מתחום שונה, אבל השני חבר'ה האלה השפיעו עליי הרבה מאוד. האחד ג'ון אנדרסון, הסולן המלאכי של להקת יס, אחד ההשפעות הגדולות שלי בשירה, זה פשוט קול גבוה שרק אחד כזה יכול להיות. עוד אחד, קצת יותר וותיק ובכלל לא היה מוזיקאי, הוא אחד הציירים האהובים עליי בכל הזמנים, שם שהיום משתמשים בו בנוגע לכל ילד כישרוני בציור, וזהו פאבלו דייגו חוזה פרנסיסקו דה פאולה חו...פאבלו פיקאסו! החלטתי שהבלוג צריך לגוון, ובהיותו כבלוג מוזיקה, צריך לכתוב קצת על נושאים לא מוזיקליים ולקשר אותם לדבר. אז, כיוון שיש עוד חיים מלבד מוזיקה, אני מקדיש את הפוסט הזה ליום ההולדת ה-135 של פיקאסו.

אז פיקאסו, הוא אחד הציירים הכי אהובים עליי. אני מאוווד אוהב אמנות מודרנית. הסוריאליזם המטורף וההזוי של דאלי, שפיכת הצבע האגרסיבית והאקספרסיבית של ג'קסון פולוק, האבסטרקט של קנדינסקי, הביזאריות של דושאן, וכמובן, הקוביזם של פיקאסו, שתמיד היה נראה שנלקחתם לקוסמוס אחר. שפשוט מפרק את המציאות שאנחנו רואים לצורות בסיסיות, וכל זה בצורה יפייפיה כזו שגורמת לכם להסתכל על צורות גאומטריות בצורה אחרת לחלוטין. פיקאסו הוא השפעה גדולה שלי בציורים שאני מצייר. מאז שנכנסתי לתקופה המודרנית חזק מעבר לדאלי שאהבתי כבר לפני הרבה זמן, נחשפתי להרבה ציירים מסגנונות ותקופות שונים, פיקאסו תמיד היה אצלי לקיחת המציאות ולהפוך אותה לשונה לגמרי, מה שהכי יפה בציורים שלו, כמו אצל הרבה אמנים, זה שאפשר לגלות שם כל מיני דברים שלא ראית קודם ונכנס לתוך מצב של "הא! איך לא ראיתי את זה?" כמו לשמוע אלבום עם משהו נסתר שלא שמת אליו. אבל פיקאסו לא רק המציא את הקוביזם. במהלך חייו, הוא תמיד התנסה בדברים, תמיד היה צעד אחד לפני כולם, ואף אחד לא הביט אחורה וחזר על עצמו. אנשים כאלה אני מעריך מאוד.

כשאומרים את זה, עולים לראש שני מוזיקאים גדולים ואדירים שגם הם היו משהו מיוחד. תמיד חדשניים, תמיד מתקדמים, אוונגרדיסטים ומסרבים לחזור על עצמם. שניהם קיבלו את התואר "הפיקאסו של הג'אז" ו"הפיקאסו של הפופ" (למרות שאני הייתי מעדיף לקרוא לזה רוק). אתם יודעים על מי אני מדבר. מיילס דיוויס ודיוויד בואי. ועכשיו כשחושבים על זה, כשמקשיבים למיילס או אפילו להרבה אמני ג'אז, אתם שומעים את פיקאסו בצלילים. כמעט כל עטיפה שנייה של אלבומי ג'אז פיפטיזים כללו ציור קוביסטי, ולפעמים נשמע בכלי הנשיפה, בפסנתר, בוירטואוזיות של החברים, שהם מציירים תמונה עם צורות. מופשט אבל מובן. מיילס שהיה צייר מוכשר גם הוא, צייר בסגנון האבסטרקט/סוריאליזם/קוביזם שאתם פשוט מדמיינים צלילים. כמו שקנדינסקי אמר בתאוריה שלו שמקשרת בין האמנות הוויזואלית לבין המוזיקה, התווים הם כמו צבעים שמרכיבים קומפוזיציה. לא נותר מלבד להסכים. בסקירה שלי על Kind of Blue אי אפשר להכחיש שאפשר לשמוע את התקופה הכחולה של פיקאסו ביצירות של האלבום. זה פשוט, זה רגוע, מלנכולי. פשוט לשמוע ולצפות.

בפוסט הזה, אני אדבר על שני שירים שלא בדיוק עסקו בפיקאסו כאמן ובמהפכנות שלו. אלא הראו את האישיות שלו. איש נהנתן ומצ'ואיסטי. שיר אחד עוסק בפאבלו בתקופת חייו, בשיא שלו, כשהוא סלב ומצליח מאוד, השני עוסק במותו ובמילותיו האחרונות לפני שעזב את העולם באותה שנה שבה יצא השיר. האחד הוא השיר שנקרא (איך לא) Pablo Picasso של ה-Modern Lovers, הלהקה שנוסדה ע"י הילד הנצחי של הרוק, ג'ונתן ריצ'מן שמבלי להתכוון, גרם למהפכת הפאנק שבאה כמה שנים אח"כ. השיר השני, של אחד המוזיקאים האהובים עליי מהלהקה האהובה עליי (נחשו), כשהוא כבר מאחורי אותה תקופה, והופך להיות אמן סולו מצליח גם הוא, וזה פול מקרטני עם להקת ווינגס שלו בשיר Picasso's Last Words שיצא באלבום שהראה שיש חיים אחרי הביטלס, Band on the Run.

כאמור, כל אחד מהשירים עוסקים בשלב שונה בחיים של הבן אדם. אז בואו נתחיל עם הlovers. החבר'ה האלה שהוקמו ע"י ג'ונתן ריצ'מן כדי להתחיל עם בנות וסתם כי רצה שיקשיבו לו, הקליט עם חבריו את האלבום היחיד של הלהקה בתחילת הסבנטיז, אבל מצא את עצמו יוצא לאור רק ב-1976. בעיקרון, זה אלבום פרוטו פאנק שפשוט מגניב במינימליזם שלו. לפעמים שיר אחד עם בסך הכל שני אקורדים. הmodern lovers הם דוגמה מצוינת למה שבריאן אינו אמר על האלבום הראשון של הוולווטס (כל מי שקנה אותו הקים להקה), אח"כ חבר'ה כמו ג'ון ליידון לקחו את מה שריצ'מן עשה וייקחו את זה לכיוון יותר רועש וזועם. בכל מקרה, שיר ידוע מאוד של הלהקה הוא Pablo Picasso. בעיקרון, מבחינה מוזיקלית כמו כל השירים של הלהקה, הוא מאוד פשוט, אבל אומר הרבה, הגיטרה שם מאוד משונה, מאוד מעניינת, והנושא של המילים, עוד יותר מעצים את התסכול של ריצ'מן הגיק שלא משיג בחורה, בזמן שהצייר הספרדי הנמוך שכבר עבר את גיל ה-40 מזמן, היה הולך ברחוב שלך, ועדיין מושך וגורם לבנות ליפול בקסם שלו.

פשוט תקראו את הבית הראשון של השיר ותפסתם את התמצית שלו:
Well some people try to pick up girls
and get called assholes
this never happened to Pablo Picasso
he could walk down your street
and girls could not resist his stare and
So Pablo Picasso was never called an asshole


מופתע ג'ונתן?

כן. פיקאסו מעולם לא היה נקרא אהבל או לוזר. כי הוא ידע איך להיות עם בחורות. במהלך חייו, הוא בילה עם 7 נשים. כל אחת בתקופה שונה. אין מה לעשות, גם צייר מוכשר, וגם ידע להישאר כחביב הנשים בגיל שהרבה גברים צעירים כמו ריצ'מן היו רוצים להיות. המגניבות הניו יורקית של השיר תואמת את הנושא. פיקאסו פשוט היה קול למרות העובדה שהיה יליד 1881. כן. השיר הזה הפך לאחד הידועים של הלהקה עד כדי כך שגיבוריו של ריצ'מן ביצעו לו קאבר: ג'ון קייל, איגי פופ, וגם בואי. השיר של הmodern lovers מספר על הצייר בתקופת השיא שלו, כשהוא היה בריא כמו שור, נהנתן ותמיד היה עם בחורות, גם אם היו צעירות ממנו בכמה וכמה שנים. ואז, שנה אחרי שהשיר הזה מוקלט, מקרטני מקליט את השיר בשנת מותו של פיקאסו.

פיקאסו, בן 91, נפטר ב-1973. אותה שנה שהביטל לשעבר הוציא Band on the Run. השיר הלפני אחרון שבו היה בעצם עוד שיר שמקרטני כתב כדי להראות לדסטין הופמן שהיה סקרן איך הבן אדם כותב שירים. מקרטני ישר דפדף בעיתון ראה את הכתבה על מותו של הצייר, וישר ניגש לכתוב. ומילותיו האחרונות היו כמו הפזמון:
Drink to me, Drink to my health
You know i can't drink anymore

גם לקראת מותו, פיקאסו נשאר אותו קול שהיה במשך חייו, בקשתו האחרונה היא שישתו לבריאותו כי הוא לא יכול לשתות יותר. השיר הוא סוג של מיני שירים מרוכזים בתוך 5 דקות. רוב הזמן זה שיר סטייל 50s אמריקאי. זו בלדה יפה לא מלנכולית, נשמעת כמו סיכום יפה לחייו של הצייר. עם קצת מוטיבים שהוצגו בשירים הקודמים באלבום, מקרטני מתאר באופן יפה את סיום חייו של אחד האמנים הכי משפיעים במאה ה-20. זה פשוט מציג יפה את התחושה שהייתה שם. פיקאסו, כבר לא צעיר, קרוב לסוף חייו, אבל עוזב את העולם באותה קוליות שהתנהל איתה במהלך חייו, ופשוט נותן סיום יפה לחייו, כי בסך הכל היו לו חיים לא רעים בכלל.

אז כן, שני שירים על צייר מדהים שהציורים היו כמו מוזיקה שרק בראש יכולים לשמוע. לי ספציפית היה חשוב לכתוב את הפוסט הזה, מלבד העובדה שפיקאסו הוא אחד האיידולים שלי בגישה לאמנות, אני פשוט הייתי רוצה לכתוב על מוזיקה מצדדים שונים, לאו דווקא שמגיעים מעולם המוזיקה. שני שירים שמראים קצת הצצה לאישיות של הצייר. איש שנהנה מהחיים, גם לקראת מותו, ושתמיד השיג את כולן בדרך שגרמה לכל הבני 20 לקנא. אגב, יש הרבה סרטונים ביוטיוב שמראים גם הם את האישיות הפיקאסוית. לא אקסצנטרי, לא מדוכא, אין לו שום תסבוכות בחיים. ו-וואלה הוא השיג הרבה. אז כשאתם צופים במוזיאון ישראל או ב-MoMa צופים בציורים של האיש (אגב הייתה תערוכה לאחרונה במוזיאון ישראל שהוקדשה רק לו), תזכרו שמעבר לסטראוטיפ האמן הרציני שנולד לפני 100 ומשהו שנה, יש מאחורי הקנבס, אדם מעניין שידע ליהנות מהחיים, וגרם לכל הרוקרים האלה לשיר עליו.

אגב, פיקאסו וסטרווינסקי היו חברים טובים. הנה פורטרט. כששני גאונים פאקינג אדירים של המאה ה-20 נפגשים.

שלדים במוש פיט

אהלן לכם אנשים! כיוון ועכשיו חזרתי קצת מההפסקונת, ורוצה לכתוב כמה שיותר (אבל לא מבטיח), הנה הפוסט החדש שהפעם אני רוצה לחזור אל ז'אנר שאני חב לו הרבה ושהוא חלק ענק מהDNA המוזיקלי שלי. ז'אנר שכתבתי עליו הרבה כאן, אבל עם המשיכה לסגנונות מורכבים ובלתי שמיעים בעליל כמו שראיתם בפוסטים שנכתבו, כמות הפוסטים על להקות ואמנים בז'אנר קצת ירדה. ז'אנר שהפך להרבה יותר מכך וכבר נהיה כמין דרך חיים. ז'אנר שיש בו מין brotherhood כזה, ותמיד כיף לחזור אליו כשאתה צללת יותר מדי עמוק לקראוטרוק, היפ הופ, פרי ג'אז, קלאסי מודרני ועוד ועוד. ואני כמובן מדבר על מטאל. ועל להקה אחת ספציפית עם אלבום אחד אדיר שלה שסוף סוף, אני מעריך ואוהב אותם מאוד בניגוד לבעבר כשהייתי שומע כמה שירים. ניחשתם? מדובר בלהקה אייטיזית שפעלה לה באזור שונה מהלהקות שהיא שייכת להמצאת הסגנון הספציפי שהם ניגנו. ובכן, אנתרקס! כן כן חברים. התחשק לי לכתוב קצת על משהו אחר. הרי כשהייתי בכיתה ח', אחרי שנה של מסע בארץ הפרוג הקסומה (וזה נמשך לנצח! למרות שבזמן האחרון, כדי להשאיר טעם של עוד, אני פחות שומע מקצבים שבורים על הוביטים ומדע בדיוני). נמשכתי סופית למטאל. היו לי כמה גיחות קצרות, ומלבד המשולש הקדוש ועוד כמה להקות, סירבתי לשמוע מטאל שמעבר לשנות השבעים.

עם כל הדיבורים האלה, אני ישר העברתי למצב של "מה אמרתי אז?". לשמוע את הריפים האימתניים של מטאליקה, לעשות air guitar לסולואים של מגאדת', וכמובן לדפוק את ההדבנגינג של החיים בסליירררררר!!! זו הייתה תקופה רחוקה שנות אור (וזמן) מאדגר וארז, ביסטי בויז, קפטן ביפהארט, מיילס דיוויס וזוהר ארגוב. אבל היום, אני ארצה לדבר על אנתרקס. הצלע שאולי כנראה הייתה הכי אקלקטית ושונה בקרב הBig 4. הגחלת התפשטה אצלי מהר ביקום המוזיקלי שלי בזמן האחרון. אם נשווה רגע את הרביעייה לתחום שחברי אנתרקס ידועים באהבתם אליו: קומיקס. הרי שמטאליקה, מגאדת' וסלייר היו מעין DC בזמן שאנתרקס היו יותר Marvel בגישה (לא אני לא מתיימר להיות קורא קומיקסים. אני רואה את הסרטים וכאן זה מסתיים. את הקריאה אני שומר לספרים). אם השלוש האחרות היו שרות על הפוליטיקאים המושחתים, על התמכרות לסמים, על גזר דין מוות ע"י ישיבה בכיסא חשמלי, על העובדה שאף אחד לא "קונה" שלום, וכמובן good old lucifer. אנתרקס תמיד היו המצחיקים שבחבר'ה. מרגישים שהסגנון שלהם מדבר הרבה יותר אליך. כי כשג'יימס, דייב וטום צורחים ושרים על הזוועות שיש לעולם להציע, ג'ואי בלדונה וכל החבר'ה שרים על מוש פיטים וכמה זה כיף. הם פשוט צועקים: "אחי בוא, יהיה כיף".

אנתרקס ידעו לשמור על הומור ושמחת חיים במוזיקה שלהם. פה אני רוצה להתמקד בנקודה חשובה, וזה ההומור במוזיקה. דברים שאני אוהב במיוחד במוזיקאים זה הרצון שלהם לשלב קצת צחוקים בכל הרצינות שלהם. מעבר לסתם פארודיות מצחיקות ומשעשעות סטייל יוטיוברים שעושים אצלנו דברים כאלה (רועי כפרי למשל) או בחו"ל (NSP) שזה נחמד, אבל אני רואה את זה כבדיחה כיפית ולא יותר מזה. אני מדבר על המוזיקאים שידעו איך להדגיש את העובדה שהם רוצים שייקחו אותם ברצינות, אבל גם הכניסו צחוקים וקלילות לאווירה. יש לנו את הביטלס באחד מהשירים האחרונים שלהם You Know My Name ששם לנון ומקרטני משתעשעים להם ושרים על ספר טלפונים. כמובן אחת הדוגמאות המובהקות, המאסטרו הגדול, פרנק זאפה (שקרא לאלבום הופעה שלו Does Humor Belong In Music?) שמאז תחילת הקריירה שלו ועד סופה שמר תמיד על הגישה הסאטירית, צינית, פרועה ומצחיקה שלו בנוסף להשכלה הפורמלית והרצון לשלב בין מוזיקה פופולרית למוזיקה מודרנית בלתי שמיעה לאוזניים לא מנוסות ורק לאוונגרדיסטים שרופים.

אנתרקס שילבו בצורה מדהימה בין ההומור לרצינות. בעיקר בתקופת ההרכב הקלאסי שכלל את הסולן ג'ואי בלדונה, הגיטריסט דן ספיץ, הבסיסט פרנק בלו והדוד שלו המתופף צ'רלי בננטה, וכמובן האיש והזקן, והבחור שבלעדיו אין אנתרקס: סקוט איאן רוזנפלד (יהודי טוב מניו יורק, סתם בשביל הידיעה). הרקע של החבר'ה גם אומר הרבה בנוגע לגישה שלהם. כל החבר'ה הגיעו מאזור מקליפורניה. אנתרקס הגיעו מהברונקס. רואים עליהם שהם ניו יורקרים. דרך הלבוש, החברמניות הdudeית, האהבה להיפ הופ (עוד אחת מהסיבות למה התחלתי להקשיב להם יותר). אנתרקס פשוט התאימו לשם. אז עם כל ההקדמה הדי מיותרת הזו, הפוסט הזה בא מרצון שלי היום לדבר על מה שמחשיבים היום כמאגנום אופוס של הלהקה, האלבום השלישי, שכמו שאומרים על הרבה אלבומים מפורסמים של הרכבים ואמנים, כאן כל האלמנטים והעבודה הקשה התרכזו והוצגו בצורה מושלמת. אני מדבר על Among the Living.

חוזרים חצי שנה אחורה. אל טרגדיה נוראית שלקחה את אחד המוזיקאים הכי גדולים שסצנת הת'ראש מטאל והמטאל בכללי ידעו. בספטמבר 1986, בזמן שהחבר'ה הקליטו את האלבום, קליף ברטון הבסיסט של מטאליקה, מצא את מותו בשיא ההצלחה עם להקתו עם ההצלחה הענקית של Master of Puppets. משחק קלפים על מי יישן באיזו מיטה באוטובוס, גרמה לכך שהבן אדם הועף מחלון האוטובוס של הלהקה כשאלה החליקו על קרח שקשה מאוד לראות בלילה קר בשוודיה. האוטובוס מחץ את קליף, ונדמה כי היה עתיד לחסל את הקריירה של מטאליקה. לא כך היה הדבר, אבל אנתרקס שהיו חברים טובים של מטאליקה, היו גם הם הרוסים ושבורים ממותם של מי שהיה נדמה כמו חבר להקה לא רשמי. מאז ששהרביעייה מסן פרנסיסקו/לוס אנג'לס הקליטו את הבכורה המוחצת Kill Em All ועד היום, שתי הלהקות בקשרי ידידות גדולים. ככה זה כשאתם יוצרים מהפכה מוזיקלית.

לזכרו של קליף, הקדישו לזכרו את האלבום החדש ששינה את הכל לחבר'ה מניו יורק שגם הם היו בעלי שאיפות ורצון להצליח כמו חבריהם. באותו אולפן באיי הבהאמה שהקליטו ג'ודס פריסט, ELP, איירון מיידן, ELO (וזו רק רשימה חלקית), הקליטו שירים מוחצים badass, המנונים שמתאימים הכי טוב לפוגו עם החבר'ה. ובקיצור נכס צאן מטאל. העובדה שהאלבום הוקדש לזכרו של ברטון, עלולה ליצור את הרושם שמדובר באלבום קודר, אפל וכבד בתכנים. לא כך הדבר (לא לגמרי). מדובר בשירים כיפיים מרוממים, שיגרמו לכם להצטרף לפזמונים שרוב הזמן החבר'ה צועקים שם כמו אוהדי פוטבול. השילוב הזה בין המטאל שהמציאו האבות הרוחניים שלהם (מיידן, סאבאת', פריסט) יחד עם הפאנק שגם אותו אהבו מאוד לשמוע, עם קצת מההיפ הופ שגדלו כשהיה בשיאו (בכל זאת שיתוף פעולה עם פאבליק אנמי), ומה שאני שם לב אליו, זו גם השפעה לא ידוע אם במודע או לא מפרוג. השינויי מקצבים שם מזכירים לי יצירות פרוג מטאל הדוקות ומוצלחות. בננטה רחוק מאולריך והבדיחות שמריצים עליו, מתופף בצורה מדהימה ומקצועית. ככה זה כשאתה חושב על המוזיקה שלך מאז שאתה טינאייג'ר.

Metal Horns? פטט לא.. Peace & Love man!

עכשיו קחו חמישה כישרונות. כל אחד מושחז בכלי שלו. עם תשעה שירים שנכתבו ע"י כולם (עם קצת שאריות ממה שהבסיסט המקורי דן לילקר תרם) ומציגים למה החבר'ה האלה באמת מסוגלים. כשמטאליסטים שמעו את זה לראשונה, היה מובן שיש פה עוד מופת מסצנת הת'ראש. אבל הפעם האווירה לא כבדה וקשה. בואו נדבר על מה שיש כאן. הצד הראשון של האלבום, הוא פשוט אוסף של שירים מפוצצים, פאקינג אדירים, שלא יוצאים לך מהראש, וישר גורמים לך להרים air guitar ולהניע את הראש קדימה ואחורה שוב ושוב. שיר הנושא הפותח רק מראה למה נכנסו. דווקא פה מדובר בשיר רציני שמדבר על כל הרוע שיש לעולם להציע. כל זה בתוספת ריף אדיר וקליט (ושטני במיוחד), ופזמון אדיר שמגביר את הקצב ותאי העצב של המוח פועלים והדם זורם כמו מים. עוד hit בהופעות הוא I Am the Law שמראה את האהבה של הלהקה (בעיקר של סקוט) לקומיקס כשהשיר עוסק בג'אדג' דרד. והמילים באמת מתאימות. איך אפשר שלא להצטרף לחברי הלהקה כשהם צועקים כמו בריונים את שם השיר?

אם נהיה עוד יותר ספציפיים. אז מהצד הראשון, בולטים בשבילי שלושה שירים. בעיקר ההמנון הגדול Caught in a Mosh שעד כמה שהפך לlive staple, הוא לא יימאס. ריף הבס והגיטרות, שינויי המקצבים התכופים, והפזמון הווו הפזמון עם השירה האדירה של בלדונה. זה המקום לדבר קצת על הקול של האיש. מבין כל הbig 4, לאנתרקס היה יתרון בקטע הווקאלי, כי היה להם את הזמר הכי מוכשר מבין כולם. אף אחד מהזמרים של הלהקות האחרות שר בצורה כמו איך שרוב הלפרוד, ברוס דיקינסון ואיאן גילן פתחו את השערים לדור של ההדבנגרים. כולם היו נגני גיטרות (ובס). לא שזה דבר רע אבל לג'יימס היה בהתחלה קול של ילד מחוצ'ן עצבני, לדייב יש עד היום קול של צפרדע על הליום וטום.. טוב טום לא שר. הוא צורח. בלדונה אשכרה ידע לשיר ולהגיע לגבהים. הבחור שר בצורה נקייה ומדהימה. אז כשאתם שומעים את המשפט: which one of these words dont you understand? אתם לא יכולים להגיד שהבחור הוא חולייה חלשה. בלדונה הוא זמר במלוא מובן המילה. נכון שהוא לא היה מתאים לחומרים של הלהקות האחרות שלהם התאים את הקולות של החבר'ה, אבל נחמד שיש קצת שוני.

שני השירים האחרונים גם הם מעולים ופשוט נועדו להופעות באצטדיונים. N.F.L. שעוסק בג'ון בלושי המנוח כולל את כל מה שהופך שיר של אנתרקס לשיר מטאל מעולה. ריף פשוט וקליט, פזמון שמלווה בצעקות של כל החבר'ה ומצריך שיתוף פעולה מלא מהקהל. פשוט שבחים אינסופיים ומשתפכים. Skeletons in the Closet גם הוא קליט ונצרב במוח. ועד כמה שהוא עוסק בצד האפל של אמריקה, גם הוא מאוד כיפי באווירה שלו. נסו שלא לצעוק "will ya will ya" בתחילת הפזמון. כפי שנאמר, הצד הראשון הוא פשוט מפוצץ אותך באוסף ריפים אדירים וקליטים ופזמונים בלתי נשכחים. נלך לצד השני שהוא קצת יותר רציני בגישה שלו, אבל גם כולל אולי את אחד השירים הכי ידועים של הלהקה.

קרחת?

כשיש ללהקה שיר על אינדיאנים בשם Indians... אז זה להיט! או שלא... במקרה של אנתרקס כן! התיפוף הקצת שבטי בהתחלה, וישר המעבר למקצב הארדקור פאנק מפציץ+השירה של בלדונה והפזמון האדיר. Indians פשוט עומד בסטנדרטים של להיט מטאל. ואם כבר לציין רגע אדיר, זה הסולו של ספיץ. לאורך כל האלבום, האיש מפציץ בסולואים אדירים ומפילי לסתות, שגורמים לך לשכוח מקירק האמט ומאסטיין. הרגע שבו הוא מנגן את אותה שורה באוקטובות שונות, פשוט גאדאמיט. שלושת השירים גם הם מעוררים הערכה ונותנים את הסיום לאלבום אדיר. בעיקר המיני אפוס שמורכב משני שירים נפרדים: A.D.I. שהוא בעצם קטע גיטרה אקוסטית יפייפה וישר בפייד אין מגיע ל-Horror of It All קטע מטאל שאמנם לא בדיוק נקלט בשמיעה הראשונה ואחריה, אבל בהחלט מראה שהחבר'ה יודעים להיות רציניים כשהם יכולים. אבל כמובן שחייבים לסיים בכיף, אז מגיע Imitations of Life לסיום המדהים שמדבר על אנשי הפלסטיק וכמובן שאפשר להצטרף לכולם בשירה.

אפשר לתת אלפי סופרלטיבים לאלבום הזה. יש אולי שיש לחבר'ה אלבומים גדולים יותר, או שלהקות ת'ראש אחרות הצליחו יותר. אבל אי אפשר להתווכח, שהאלבום הזה הביא להם את ההצלחה שהם ייחלו לה כל כך. הת'ראש הייחודי שלהם התבטא בצורה הכי טובה באלבום הזה שנראה שהכול הלך בו. כשכל דבר במקומו. האלבום הזה הפך אותם לסופרסטארס והעביר אותם מהופעות במועדונים קטנים אל אצטדיונים ענקיים מלאים בהדבנגרים שבאו קצת לשחרר אנרגיות (ולרקוד פוגו). השירים שהיו באלבום שנכתבו במהלך הסיבוב ההופעות לקידום האלבום הקודם Spreading the Disease, וגם החבר'ה ניגנו חלק מהם וקיבלו פידבק חיובי, הפכו לקלאסיקות מטאל שכל הדבנגר שמכבד את עצמו חייב להכיר.

אפשר להגיד תלונות על אנתרקס. שירה שיכולה להישמע לחלק מהמטאליסטים כצ'יזית, השילוב הזה עם היפ הופ שלחלק מהמטאליסטים היה נשמע כמו חילול הקודש, והיעדר אווירה רצינית שחסרה לחלק מהמאזינים. אבל אלה טענות מיותרות שקשה להאמין שקיימות על האלבום הזה. ההרכב הקלאסי של אנתרקס בשיאו. בלדונה שנותן כמה מהשיאים שלו כזמר, איאן שתרם את הריפים הכל כך זכורים, ספיץ שעושה לכל הגיטריסטים בית ספר, בלו שלא מתבלט הרבה, אבל כשכן הוא נשמע badass ביותר, וכמובן שצ'ארלי שעובר ממארש אכזרי כזה אל מקצב פאנקי חזק. זה פשוט ההרכב המושלם של אנתרקס שבימים אלו עדיין מתקיים (מלבד ספיץ שמזמן עזב) וחזק יותר מתמיד (למרות שבעיניי, מבחינה מוזיקלית, לא נותר להם הרבה להגיד בנוסף לשאר הלהקות הת'ראש). זה פשוט היה ה-הרכב של הלהקה. אחרי שבלדונה עזב וג'ון בוש נכנס, אני אודה שפחות התחברתי. החבר'ה קצת נטשו את האווירה הכיפית וההומוריסטית. ולכן, כשאני חושב על אנתרקס, ישר עולה לי לראש: "What is it? caught in a mosh!". למרות שלכל הלהקות היה את הסגנון הייחודי שלהן, קצת כמו העטיפה של האלבום, אנתרקס מבצבצת לה, ייחודית, שונה מהשאר, ונותנים hi 5 כמו המוזיקה שלהם. ממליץ בחום למי שרוצה להיכנס למטאל, לשמוע את האלבום הזה. מי שבדרך כלל קורא את רוב הסקירות של הבלוג, אולי קצת לא יבין מה אנתרקס יעשו פה. אבל היי, מטאל זה ז'אנר מאוד חשוב שקצת קשה לי לחשוב איך הטעם שלי היה מתפתח אם לא הייתי מקשיב לחבר'ה האלה. בכל מקרה, לכל מי שאוהב מוזיקה, זה must have בבית. אם רק דבר אחד מאנתרקס, אז האלבום הזה. סיבה מוצדקת לקיומן של שנות השמונים (שעם כל הזוועות שהיו שם, היו שם גם דברים מדהימים. רחוק מ-MTV). אז יאללה, תשמעו: אנתרקס - Among the Living

פחד על האי המרוחק יחד עם ג'ים קארי

ברוכים הבאים לעולם השמח של אריאל איטרבוים. אלבומו Third was the Bird II מוזר ויפייפה בו זמנית כמו השם שלו. כולם יודעים עד כמה יש לי אהבה והערכה למוזיקה ובכללי לאמנות אקספרימנטלית. וואלה, אריאל עשה פה משהו ממש מעניין, שכדאי לכם לשמוע ולחוות. פרוג, פסיכדליה, מוזיקת משחקי מחשב מפוקסלים, מוזיקה קונקרטית, פופ, פולק, הכל מתחבר ומשתלב במיקס המשונה הזה, שגורם לך להסתקרן ולהישאר ערני לדבר הבא. זה מאחד האלבומים האלה שאתה נהנה לשיר את הקטע הספציפי הזה, וזה עושה לך טוב, אבל בו זמנית, גם מטיל אותך עם פרצוף של "הולי שיט, מה זה היה עכשיו?!". את האלבום הזה שהכרתי מחברו של אריאל, גם הוא עשה אלבום נפלא, עודד סטרייגולד (שמנגן בשיר האחרון באלבום), אני ממליץ גם לכם אנשים לשמוע. למה?

הוא פשוט יפה בנאיביות שלו. הוא שולח אותך לזמנים ששכחת מזמן. הוא עשיר ברעיונות מעניינים ובדמיון עשיר ובריא. אני חושב שזאפה היה מתגאה בדבר הזה. ולא רק בגלל הביזאריות שבו, אלא גם בגלל ההשקעה. כי לא מדובר באלבום של חלטורות. הבן אדם אשכרה ישב וכתב את המלודיות שחלקן מתוסבכות בטירוף. ממה שרשום בבנדקמפ של אריאל, האלבום הזה נכתב לאחר תקופה ארוכה. אם תסתכלו על הדיסקוגרפיה שם בצד, תראו ששלוש שנים עברו מאז יצא אלבום חדש. הרבה רעיונות, רגשות וסגנונות נזרקו לתוך האלבום בן ה-5 קטעים הזה (נכון ש-5 קטעים באלבום זה ה-דבר?) כמו שגם נכתב בבנדקמפ. והאמת, זה מסע ממש ממש כיפי שאני חושב שלא תתאכזבו.

תסתכלו רגע על העטיפה. נכון שזה נראה כמו החדר החלומי שתמיד רציתם בגיל 8? אני יודע שאני חושב שכן. ככה בעיקרון מרגיש האלבום הזה. סוריאליזם טריפי ילדותי ומוזר. אבל שוב פעם, ואני לא יכול להדגיש עד כמה זה חשוב: ככל שיותר מוזר, כל העסק נהיה הרבה יותר מעניין. ביטלס פוגשים זאפה, יושבים לקפה עם פאוסט, משחקים בפוקימון במחשב הווינדוס 6 שלך עם דאלי. נכון שזה נשמע נהדר? עכשיו זה אמנם נשמע די מתלהב ופנאטי בצורה דבילית. אבל אני לא חושב ששמעתי משהו כל כך טוב שנוצר כאן בארץ. אני אמנם כותב בעקבות העובדה שאריאל ביקש ממני לכתוב על האלבום בבלוג הזה, אבל כמו שקראתי פעם בסקירה ב"מטאליסט", אני אמנם משוחד אבל האוזניים שלי ממש לא.

יש משהו קסום באלבום הזה בעיניי. המילים הדאדיסטיות הכל כך לא קשורות, הנויז שבא פתאום משום מקום, הקטעים שפתאום אתה חושב שהגעת לסיקסטיז בחברת ילדי הפרחים, משהו שהתגעגעתי אליו. אני חושב שזה יכול היה להיות הפסקול לילדות שלי אפילו. זה מסע אחד הזוי וכיפי, שאתה צריך להקשיב כדי להימשך אליו בצורה הכי טובה.

בואו ניתן לכם רגע דוגמה עם השיר הפותח, Say What. ריף פשוט וחמוד של גיטרה קלאסית, ואז יש שירה על מין מערכת יחסים שכזו. ואז... בום! חגיגה של שינויי מקצבים, גיטרה מזייפת בכוונה, משם חזרה לאותו מיני שיר, משם אל קטע פסנתר משונה ומעניין שכזה, משם לאחד הקטעים הכי מעניינים באלבום הזה בעיניי: קולאז' מוזיקה קונקרטית יאניס קסנאקיסאי שכזה, ומשם אל כאמור פופ פסיכדלי אופטימי וקליט כזה שלוקח אותך למקומות טובים ומשחרר אותך מלחץ. כל זה חוזר בסוף לאותו שיר חמוד וקטנטן שהתחיל את כל זה. מבולבלים? כבר רוצים להקשיב לאלבום? אם כן, אני מבטיח לכם שאתם יוצאים למסע נפלא והזוי שלא תצאו ממנו מאוכזבים.

אני לא אסקור פה את כל הקטעים, כי חבל פה להרוס את תחושת הjourney שתהיה לכם במהלך ההאזנה לקצת יותר מחצי שעה הזו. בשכונה, עם ג'ים קארי, באי מרוחק, כל הסיטואציות שמעולם לא חשבתם עליהן פשוט יתפוצצו ביצירות הבאות שמרכיבות את האלבום הזה. יש הרבה אלבומים אקפסרימנטליים שיכולים לעצבן פרוגרים שרגילים ואוהבים מוזיקה כתובה מראש, כשכל התווים במקום, ואין מקום לדמיון חופשי, כי הדמיון מתבטא ביצירה עצמה. אני יכול להגיד לכם חברים, שהאלבום הזה נותן את שניהם ועושה את זה נ-פ-ל-א. יש פה שינויי מקצבים, מלודיות א טונאליות ג'נטל ג'ייאנטיות קשות לשירה, ובנוסף לכל אלה יש גם הומור שבו אריאל פתאום מקריא במבטא בריטי מונטי פייתוני בקטע השלישי, או שהוא מספר על החוויות שלו עם ג'ים קארי מלווה בבנג'ו חמוד. +סימפולים מפאמילי גיא, ביטלס, קינג קרימזון, גוסטב הולסט, הקיצר מסיבה.

אני לא אכביר במילים, כי מכאן אתם צריכים להקשיב בעצמכם לאלבום. סצנת האינדי בארץ עשירה ומלאה, והנה עוד דוגמה ללמה שווה לחפש מתחת לפני השטח את הדברים הגדולים קטנים האלה שיוצרים אצלנו כאן. פשוט קחו אזניות ואיזה בוקר מואר אחד ויפייפה או אפילו בחורף גשום, קחו את עצמכם לתוך המסע היפייפה הזה עם כל החברים שלכם, לא כולל את סטיב. מבטיח לכם, אם תבואו עם ראש פתוח לא תתאכזבו. יש לי תחושה שהאלבום הזה, של עודד, ושל רבים שאולי עוד לא הכרתי, יהפכו לאלבומי קאלט בעוד כמה שנים, וכולנו נוכל להיזכר איך זה היה רק סתם משהו שנוצר בשביל הכיף.
הנה האלבום. תהנו לכם.

כוחה של האהבה, או למה אני אוהב כל כך את ג'ימי הנדריקס (ציון 46 שנים למותו)

"אחד הדברים ששמתי לב אליהם הוא שלא מעט אנשים, כשהם מתייחסים להנדריקס, שמים את כל הדגש על הוירטואוזיות ו"אקרובטיקת" הנגינה שלו וקצת מתעלמים מהרעיונות המוסיקליים והשימוש הייחודי שלו בנגינת גיטרה, דברים בהם הוא היה פורץ דרך שהניח אבני יסוד להמון דברים בז'אנר הרוק שבאו לאחר מכן ובנוסף היה סוג של סקרן מוסיקלי בתחום שלו שחיפש ללא הרף איך לשכלל ולפתח את הכלי הזה בכדי שניתן יהיה להוציא ממנו דברים שלא היו לפני כן. תשאל חובב ממוצע ,יגיד לך, "אה ההוא שמנגן עם השיניים ומאחורי הגב ?" ציטוט נוסף מתוך אחד הביקורות לגביו בזמן אמת שמתמצת את הנושא: "הנדריקס הוא מימד חדש בתחום הגיטרה החשמלית. " - גורק בל בתגובה בדף הפייסבוק של "נותן ברוק"

אהלן, חודש ספטמבר שמח לכם! הרבה זמן לא כתבתי פה, בעיקר בשל מסת העומס הזו שנקראת כיתה י"א, מה שגם כנראה יביא לתקופה שלא אכתוב כאן הרבה. אבל בכל מקרה, אני לא אספר לכם על עלילותיי בתיכון. אז חודש ספטמבר הגיע, והרבה אירועים חשובים במוזיקה צוינו: יום הולדת לקולטריין האלוהי, 25 שנים ל-Nevermind שלא משנה כמה זמן יעבור ולכמה סגנונות מוזיקה יותר כבדים ושכלתניים אקשיב ואוהב, עדיין יש משהו באלבום הזה, בנירוונה ובגראנג' בכללי שאני אוהב מאוד, מחר יום הולדת לשוסטקוביץ' הגדול, ובתחילת השבוע הזה, ב-18 בספטמבר לפני 46 שנים, כשבלאק סאבאת' המציאו סופית את הנוסחה המוצלחת והכל כך טובה הזו שנקראת הבי מטאל, אי שם במלון בלונדון, נחנק גיבור הגיטרה ג'יימס מארלס הנדריקס מהקיא שלו, והיה לאחד הראשונים להצטרף למועדון 27 המכובד-אבל-מפוקפק.

מה לא נאמר על ג'ימי הנדריקס? שהוא היה אגדה בחייו וגם במותו? שהוא אחד מעמודי התווך של הפסיכדליה הסיקסטיזית עם הדור שלא יחזור? שהוא הגיטריסט מספר 1 בכל הזמנים (האמת לי יש מישהו אחר אבל הבנתם את הפואנטה)?, שהוא היה חיית במה כריזמטית שוואלה היה נראה שהוא והגיטרה פשוט הזוג המושלם על הבמה (בעיקר אחרי שהוא מעלה אותה באש), שלא היה כמוהו, לא יהיה כמוהו ואין כמוהו? כן, תאמינו לי דיברו על זה הרבה מאוד. ולפעמים, נראה שלאנשים נמאס מהעובדה שהוא overrated כל כך, ושהוא לא גיטריסט כזה טוב ומהפכן. עם הטענה הראשונה אני די מסכים אבל מסיבה אחרת, אבל עם כל הכבוד חברים, הנדריקס באמת היה משהו מיוחד שלעולם אבל לעולם לא יחזור. כמו המון חבר'ה שאני מעריץ ואוהב: סיד בארט, פרדי מרקיורי, פרנק זאפה, הנדריקס היה רק אחד, וזה אחד שמקבלים פעם ב-200+ שנה. אני תמיד אהבתי לראות אותו כמין סמוראי מתבודד ושלו כזה כמו באגדות. כשהגיטרה הייתה חרב הkatana שלו, והוא עצמו היה איש צנוע, לא רחוק כל כך מפולחן אגו הסולואיסט הנצחי, אבל גם לא בדיוק חי אותו.

עכשיו, למה נמאס לי שהנדריקס הוא אוברייטד, ממש ממש לא שהוא נמאס, למעשה שימשיכו להזכיר את האיש לדורות רבים, מעבר למאה ה-21, וזו שאחריה, ואחריה ואחריה. אבל האמת, אני די מעוצבן מאיך שזוכרים אותו. הגיטריסט הכל כך טוב הזה, שעשה המון טריקים על הבמה עם כמה להיטים, וודסטוק ו-LSD. לא כזה הוא ההנדריקס שאני זוכר. בפוסט הזה, אני רוצה לתת זווית שונה על אחד מגיבורי הרוק הגדולים של כל הזמנים. האיש שהגיטרה התאימה מאשר כל כלי אחר אי פעם. אז כן, כולנו יודעים שהאיש היה מושפע מאבות הבלוז: מאדי ווטרס, בי בי קינג, האולין וולף ורוברט ג'ונסון. גם ל-R&B עם חבר'ה כמו סם קוק. אבל עם השנים, כשהנדריקס הפך ליותר מפורסם ולאחד מהגיבורים של ילדי הפרחים. הוא החל להיחשף להשפעות שונות.

מלבד הבלוזיסטים, הנדריקס היה אדם מאוד אקלקטי בטעם שלו, והיה מושפע מחבר'ה שונים מסגנונות שונים. דילן היה אחד ההשפעות הגדולות עליו. אם תחשבו על זה, הנדריקס הוא די דילני במוזיקה שלו, ולא רק בגלל הקאבר התותחי שלו ל-All along the watchtower שהפך את השיר הזה כאילו היה של הנדריקס, והשכיח את העובדה שדילן כתב אותו. קחו את סיפורי הnarrative הsciene fiction שלו שהוא מספר כמו טרובדור. די דומה לדילן. אבל מדובר בטרובדור מודרני. טרובדור מחושמל, לא בדיוק מה שהייתם מצפים מההוא שבא עם גיטרה ובא ואומר לכם: "בואו ואספר לכם סיפור בשיר". הנדריקס היה טרובדור שלא מהעולם הזה. אולי מפלנטת צדק (כמו שהוא שר באלתור הקבוצתי Voodoo Child, לא הלהיט עם slight return). כשהוא מספר על זה שהוא חתך הר בידו (נשמע כמו סצנה מסרט על לוחם מתבודד), שאם הוא לא יפגוש אותך בעולם הזה, אז יפגוש אותך בעולם הבא. הנדריקס היה שילוב של באדי גיא ודילן עם ארתור סי קלארק, טיפוס אניגמטי ואהוב.

אבל היי כולנו יודעים מה הפך אותו לכל כך מפורסם, הגיטרה. ואיך שהוא היה מנגן. כמו החלילן מהמלין. הנדריקס, כפי שסיפרה חברתו של קית' ריצ'רדס, לינדה קית', הוא כישף אותה, כשהוא בסך הכל היה רק גיטריסט אלמוני בלהקתו של קרטיס נייט והסקווירס. כמו הרבה גדולים, גם הנדריקס התחיל בקטן, והוא היה כל כך הרבה יותר מזה. דרך הרכבים כמו הסקווירס, היו גם את הבלו פליימס (שבנוסף להנדריקס היה גם את רנדי קליפורניה מי שיהיה למייסד spirit), אייזלי ברודרז ואפילו ליטל ריצ'רד. בכולם היה אפשר לראות שהוא ממש לא רצה לנגן כמו שכולם ניגנו בלוז ו-R&B, אף אחד לא ציפה באותה תקופה. שהגיטריסט האלמוני הזה יהפוך לגיבור גיטרה. אולי לא בדיוק גיבור גיטרה, אלא יותר שאמאן גיטרה. הנגינה שלו באמת הייתה מכניסה אותך לאקסטזה, בצורה בלתי רגילה שאלפי אנשים לא יכולים לשחזר את הנגינה הזו. ובואו לא נשכח שהוא לא למד בצורה פורמלית. הוא לימד את עצמו. בנוגע לסאונד, הבחור היה משתמש בדיסטורשן כמו מים (או אלכוהול כנראה שאת זה הוא צרך הרבה יותר), פרוטו טייפ של גיטרת מטאל שאחר כך יבואו חבר'ה כמו טוני איומי ויביאו את הקונספט במלואו. נכון שהיה את דיק דייל לפניו, שאומרים שגיטרת הסרף שלו גם היא הייתה השפעה מכרעת על הסגנון, אבל הנדריקס לקח את זה כמה צעדים קדימה. השימוש בכיוון של מיתרים נמוכים גם יביא אחרי זה לטרנד של מטאל מודרני עם שימוש בכיוון של דרופ D, דרופ C, דרופ אם אמא של Z, ווטאבר.

הוואה וואה, הריברב, הגיין, כן כל האפקטים שציירו תמונה אחת שלמה. לא פלא למה צ'אס צ'נדלר עזב את הכל עם האנימלס בשביל הבחור הזה. הוא ידע איך להשתמש באפקטים בצורה שלא היית מתעצבן. זכור ועוד איך הסיפור, איך הנדריקס שביקש לראות הופעה של קרים מהלהקות האהובות עליו, ולפגוש את הגיטריסט האהוב עליו, אריק קלפטון, הסתיימה בג'אם משותף, שגרם לקלפטון לעזוב את הבמה, כשפונה אל צ'נדלר ואומר לו: "למה לא אמרת לי שהוא כזה טוב?". זה לא סוד שהנדריקס היה השפעה ענקית על כל השרדרים למיניהם. סטיב ואי, ינגווי מלמסטין, כל אותם חבר'ה שלפעמים נשמע שהם חופרים על סולמות וארפג'יוים ועד לגיטריסטים בלתי קונבנציונליים בעליל כמו מארק ריבו ורולנד ס האוורד שזנחו וזרקו את הפולחן ההנדריקסי אל עבד השפעות פחות מוכרות ויותר אפלות. אבל הנדריקס לא היה שרדר במובן שאנחנו מכירים היום. האיש היה השפעה על כל אותם סולואיסטים מהירים בטירוף. אבל הקטע הוא שלפעמים אתה די כבר משתעמם מזה, אומרים שזה חסר רגש ושזה טכני, ואם נפנה לצד השני, אז אותם גיטריסטים אוונגרדיים שמנגנים בכוונה לא כמו שמנגנים גיטרה, נשמעים מרוחקים, כאילו בכוונה רוצים להבריח, למרות הסגנון הייחודי שלהם.

לא הנדרקיס. הנדרקיס היה השילוב המושלם בין טכניקה לרגש. האמת, לא עניינה אותו טכניקה. זה פשוט היה ב-DNA שלו (עם למידה עצמית כמובן). תשמעו את כל הסולואים שלו. אתם יכולים להגיד על זה שרדינג? אלה מסעות גיטרה שאף פעם לא היית יודע איך היו מסתיימים. דרך מערכת השמש, אל צבעים משונים, ואל הלא נודע. גם אקורדים הוא היה מנגן בצורה מכשפת שלא ניתנת לתיאור. תשמעו את 1983, האפוס הענק שלו מהאלבום Electric Ladyland, האלבום הכי אהוב עליי של האיש, ואחד האלבומים הכי אהובים עליי בכל הזמנים, ואני לא היחיד. האקורדים שהוא נותן שם בסולם סול דיאז. פשוט.... כל-כך-פאקינג-מושלם. לא זוכר שאקורדים אי פעם גרמו לי לתחושות כאלה. אולי מה שאחד מגיבוריי הגדולים מיילס דיוויס אמר על הנדריקס, ממצה את נגינת הגיטרה שלו: הוא ניגן על גיטרה כמו שקולטריין ניגן על סקסופון.


אולי לא רק גיטרה...

וואו כן. כל כך זה היה התיאור המושלם. תחשבו לכם מה היה קורה אם סרטן כבד לא היה לוקח את קולטריין ב-1967, שנת הפריצה של הנדריקס, ואיך היה נשמע ג'אם משותף של השניים.... בטח זה כבר קרה בגיג הגדול שבשמיים, אבל בעולם הזה, לא נדע לעולם. ועכשיו, עם ההתייחסות למיילס, אני מגיע פה לקטע חשוב של הנדריקס המוזיקאי ואולי גם כאישיות: ההשפעה שלו מאמנים שונים מהתקופה, גם אם היו רחוקים מהטריטוריה שלו. מיילס דיוויס. בדיוק בתחילת התקופה החשמלית שלו, ובהשפעת אשתו בטי, נחשף החצוצרן לכל הדברים החמים שהיו בסצנה. ביניהם גם הנדריקס. השניים השפיעו אחד על השני כמו שנסיך האופל סיפר שנים אחר כך. הנדריקס שהודה בעצמו שהוא לא יודע הרבה על ג'אז, בהחלט היה נשמע כאילו היה משתלב יפה במהפכת הפיוז'ן. מה לא הייתי נותן כדי שהוא היה מנגן ב-Bitches Brew או Agharta. עם ג'ון מקלפלין (שאיתו ג'ימג'ם) ופיט קוזי האגדיים לא פחות.

הנדריקס אפילו בנה על שיתוף פעולה עם מיילס. ולא סתם...עם פול מקרטני. תתארו לכם איזה שמיימי זה היה. הבסיסט והסולן של הלהקה הכי אהובה עליי+אחד המוזיקאים האהובים עליי+אחד הגיטריסטים הגדולים שהעולם אי פעם ידע. הנדריקס היה שאפתן לא קטן. הייתה לו אמונה של ילד. הרצון לשתף פעולה עם כל כך הרבה חבר'ה, עוד משהו שאומר על האישיות שלו. הבחור רצה שב-gatefold של Electric Ladyland שיצולם עם ילדים בפארק, אבל חברת התקליטים צרת האופקים הרסה את החזון הנאיבי ושמה במקום תמונה של נשים עירומות שהובטח להן שיפגשו את הנדריקס.

עכשיו הנדריקס היה אדם עד כדי כך פתוח, שסגנון אחד שצמח מהמהפכה התרבותית של הסיקסטיז תפס את אוזנו והתחבב עליו מאוד. וזה היה הרוק המתקדם. כן, הנדריקס היה מעריץ נלהב של הפרוגרים למיניהם. אחד הסיפורים הכי ידועים והכי יפים על הנדריקס ויחסיו עם פרוג רוק, היו אחרי הופעה במארקי קלאב האגדי שבו ראה את קינג קרימזון והכריז עליהם כלהקה הכי טובה בעולם. הוא בא אל רוברט פריפ, הגיטריסט האהוב עליי אי פעם, ולחץ את ידו כשהוא אומר לו: "לחץ את היד השמאלית שלי, כי היא קרובה יותר ללבי". בטוח שפריפ הדיקטטור הבריטי, לא הורגל לחמימות והמחמאות מסופרסטאר כמו הנדריקס.

דוגמה נוספת, היא סופט מאשין. עוד אחת מהלהקות האהובות עליי בכל הזמנים. הנדריקס ראה והתלהב מהחבר'ה הצעירים והמוכשרים שעושים פופ פסיכדלי עליז במקצב של 5/8 ומילים דאדיסטיות במיוחד. ולכן, וויאט, רטלדג' והופר זכרו אחר כך להודות לגיטריסט שלקח אותם לטור כשבאלבומם השני יש את השיר הקצר מאוד, Have You Ever Bean Green? שבו הם מודים בנימוס בריטי על החשיפה שנתנו הנדריקס, מיטש ורדינג שקיבלו. פרנק זאפה גם היה חבר טוב של הנדרקיס והופיע בעטיפה הבלתי נשכחת של We're Only in it for the Money שירד על הקולגות של הנדריקס, ילדי הפרחים והמוזיקאים הפסיכדליים. שנתיים אחר כך זה יתפוצץ, כשזאפה עוד יותר יכעס ויתעב את דור הפרחים הטיפש שמשתמש בסמים שלקחו את חברו הטוב.

אבל הדוגמה הכי ידועה, עוד סיפור שיכל לצאת גדול מהחיים, והתפספס בגלל אותה טרגדיה נוראית. היא הסיכוי שאולי אמרסון, לייק ופאלמר, היו הופכים להנדריקס, אמרסון, לייק ופאלמר. להקת HELP. אבל הנה, כנראה שהשם אומר הכל. אמרסון חיית במה לא קטנה גם הוא (ולאחר מכן קיבל את התואר "ההנדריקס של הקלידים"), בדיוק פירק את להקתו דה נייס, ולא רצה שום גיטריסט שייקח ממנו את הספוטלייט. אחרי ה-Isle of Wight, שבו הטריו הדהים את הקהל עם העיבוד שלו ל"תמונות בתערוכה". הנדריקס ידע שאלה חבר'ה לשתף איתם פעולה. אמרסון היסס, ועוד לפני שהגיע עם תשובה, כבר מת הגיטריסט והפך לאגדה נצחית שלא היה ולא יהיה כמותה.

את הנדריקס אני מאוד מאוד אוהב ומוקיר. אני לא מאזין לו כל השנה. יש תקופות שאני אוהב לחזור אליו, ככה להיזכר, ושוב פעם לחזור לפולחן ההנדריקסי של "וואו איזה מדהים האיש הזה היה". איש צנוע, פיגורה משפיעה, מוזיקאי וגיטריסט אדיר, לא בטוח אם יהיה עוד אחד כמוהו. הוא בעצמו הכריז בראיון שהפך מאז לסרטון עם שיעורי צפייה גבוהים ביוטיוב כשהוא מכריז שהוא לא הגיטריסט הכי טוב. הנדריקס לימד את כולם שיעור בנגינה, בmusicianship, ובהתנהגות שלו. הוא לא היה תחרותי עם האנשים שניגנו בסביבה, הוא תמיד למד מהם, העריץ והעריך אותם. בצורה שאין מוזיקאים כאלה היום.

כמובן, שהוא היה מגובה וקיבל a little help from his friends. לינדה קית' כאמור שהייתה הראשונה לגלות בו את הפוטנציאל, צ'נדלר שהביא אותו לתודעה, וכמובן איך אפשר שלא להזכיר את אותם, 2/3 מהחוויה, נואל רדינג ומיטש מיטשל. שני הבריטים הלבנים, שהביאו כותרות בארה"ב, כשהפנתרים השחורים היו חוטפים את החלסטרה כשנגן שחור מנגן עם לבנבנים. אבל וואו, שני החבר'ה האלה היו חטיבת קצב מדהימה שגיבתה את הנדריקס בצורה הכי טובה. זה היה אחד הטריוs המושלמים שעולם הרוק והמוזיקה בכללי אי פעם ידע. כמו הרכב ג'אז מושחז כשכל הנגנים יודעים מה הם עושים. ועם כל הכבוד, גם לשני החבר'ה האלה מגיע פוסט משלהם, וזה ייעשה מתישהו.


אפרו!

שלושה אלבומים ואלבום הופעה אחד. ככה עזב אותנו הנודניק הזה. בלי להגיד ביי או משהו. היום, עושים מהאגדה ומכל העניין ההנדריקסי קופה. כבר 10+ אלבומים נוספים יצאו מאז שעזב את העולם ב-18 בספטמבר 1970, עם הקלטות גנוזות, סינגלים שונים ובעיקרון כמה שאפשר סחוט מהלימון הזה שנקרא ג'ימי הנדריקס. כמובן רע ומר הוא הסיפור. מנהל ההופעות שלו היה גנגסטר ולא הטיפוס הכי נחמד בעולם. כשפעם אחת הגיטריסט כשהוא עייף מת ולא יכול יותר, מוצא את עצמו מופיע בחוף המזרחי וכמה שעות לאחר מכן במערבי. הקצב המטורף שהנדריקס היה עובד בו, עם העובדה שהיו מאיימים עליו להמשיך עם הטריקים שלו בבמה, הרגו אותו כשלבסוף, קרה מה שקרה.

אפשר לתהות, מה היה קורה, אם הוא לא היה עוזב. האם היה מוציא עוד אלבומים ויצירות מופת שהיו משפיעות וישפיעו על דורות של גיטריסטים ומוזיקאים? האם באמת היה משתף פעולה עם מיילס, מקרטני, ELP כמו שרצה? האם היה ממציא את עצמו מחדש עם סגנון חדש או בהתאם לתקופה, כשדור הפרחים כבר היה פאסה? האם היה מברך ואוהב את ההיפ הופ שהגיע בסערה באייטיז בארצות הברית והכניס את עולם המוזיקה לתקופה חדשה? לעולם כבר לא נדע... כל מה שנותר זה פשוט להתלהב מהשירים שלו, מהסולואים שלו, לצפות ולהתפעל מההופעות שיש ביוטיוב (ותודה יש). כמו שהנדריקס אמר:
If i don't meet you no more in this world, then i'll meet in the next one, and don't be late

קצת מהנדריקס על האקוסטית

להיות פשוט כמו באך

ב-1972, אחת מהשנים הכי טובות של המוזיקה, הבסיסט/פסנתרן/מנהיג/מלחין/אחד האנשים הגאונים אבל היותר מפחידים שחיו על כדור הארץ, צ'ארלס מינגוס, הפתיע את עולם הג'אז בקאמבק יפייפה ומרגש. 6 שנים שלא עשה כלום, לא הוציא שום דבר חדש, ונשאר באפלה. למה? הסיבה טרגית ועצובה ביותר, שלקחה את אחד הכישרונות שעולם הג'אז, ובכללי, עולם המוזיקה אי פעם ידע. הנשפן ה"צרצר", חלוץ וחדשן, אריק דולפי, נפטר מסוכרת בגיל 36, והיו לו הרבה תכניות לעתיד... לפני שעזב את העולם, הוא ניגן בשישייה של מינגוס. אחד ההרכבים הכי גדולים ומושחזים בהיסטוריית המוזיקה. במהלך הטור באירופה, הסימנים התחילו להיראות, כשבחלק מההופעות, היה הסקסופוניסט מתעלף, כשכולם חשבו שהבחור היה מסומם. זה כמובן, היה ממש לא נכון, ונבע מדעות קדומות חשוכות. דולפי לא חש בטוב, וידע שאם הוא ימשיך בטור, זה לא ייגמר טוב. כשהודיע למינגוס, הלידר שכנע את הסיידמן המוכשר שלו, להישאר בהרכב לעוד קצת זמן. דולפי הסכים. הוא נפטר ב-29 ביוני 1964, והותיר אחריו מספר הישגים מועטים כסולואיסט, כשהגדול ביותר, הוא המאסטרפיס, Out to Lunch! מינגוס שאהב את דולפי בכל ליבו (וגם קרא לבן שלו על שמו), היה שבור ממותו וכנראה היה בטוח, שהוא אשם בגורלו. כאמור, הוא הפסיק ליצור. ונראה היה כי הקריירה העשירה של אחד מעילית הג'אז הגיעה לסיומה.

ואז, בסבנטיז, כשהוא נשוי (בפעם המי יודע כמה) לסו, מי שהיום אחראית להנצחת המורשת של בעלה, חזר פתאום האיש, הביא את הבס, וחזר בגדול. ב-1970, הוציא אלבום שהקליט עם הנגנים מהשישייה האגדית, ושנה אח"כ, הוציא פרויקט מושקע וגדול של לחנים שהתאים יחד לתזמורת. מינגוס עבר להלחין בסגנון הזרם השלישי (שילוב של קלאסי וג'אז). סגנון שמיילס המציא ב-1964. אבל, הפרויקט הגדול, שבאמת סימן שמינגוס חזר, המאגנום אופוס שלו בעיניי (וגם הוא יסכים עם זה), אחד האלבומים הכי מושקעים שנעשו, השילוב הזה בין ביג בנד לאוונגרד יחד עם החדשנות של המלחינים הקלאסיים של המאה, ובקיצור, אחד האלבומים הכי אהובים עליי אי פעם: Let My Children Hear Music.

הכותרת אומרת הכל. מינגוס כנראה כבר החל החל להיות חולה, והרגיש שזמנו קצוב בעולם (7 שנים לאחר מכן, עזב גם הוא את העולם), ורצה להשאיר את המורשת שלו לילדיו, למעריצים, ובכללי לעתיד, כדי להפיץ את המסר שמוזיקה זה דבר קדוש. אחד מסוגי האמנות האלוהיים ביותר. מוזיקה זו מתנה. ומינגוס קיבל את המתנה איך ליצור אחת כזו, עם המלודיות היפות, הגרוביות, המרגשות, העצובות, ההומוריסטיות, ועוד, ועוד ועוד... מינגוס, with a little help from his friends, יצר אלבום גדול מהחיים, גרנדיוזי, חדשני, ופשוט שלשמוע אותו זה חוויה. לא סתם מינגוס תיאר את האלבום הזה כ"האלבום הכי טוב שאי פעם עשיתי".

בתהליך של שלושה חודשים ב-1971, מינגוס, יחד עם עוד אגדה בעולם הג'אז, תאו מסרו על ההפקה, ומספר גדול של מתזמרים ומנצחים, הוציא לאור מינגוס את המאסטרפיס שלו. מינגוס, שהיה ידוע כאחד שאהב חידושים, בירך את השינויים בעולם הג'אז כשהוא התקדם לעבר הפרי ג'אז. הוא צפה לאורנט עתיד מבטיח, והיה אחד מגיבורי הג'אז המודרני, שקיבלו את החידוש הזה, כשהרבה מאוד אנשים פשוט החמיצו פרצוף, והצהירו שאותם חבר'ה פשוט הורסים את הג'אז ויוצרים: "אנטי ג'אז" או יותר קיצוני, "אנטי מוזיקה". את מינגוס זה דווקא עניין, וכאן הוא שילב בין האוונגרד למלודיות ולעיבודים הכתובים. התזמורת הגדולה מנגנת תו אחרי תו כמו שמינגוס הלחין, אבל כשמגיע הזמן, הם מגיעים לקריעת עור תוף. אבל לא מדובר באלבום עם שהוא 90% מוטרף. מדובר בשילוב היפייפה בין מוזיקה קלאסית, ג'אז ואוונגרד. מינגוס היה מלחין בחסד, והאלבום הזה, הוא דוגמה מצוינת למה הוא צריך לשבת בפנתאון של גאוני המאה ה-20, יחד עם סטרווינסקי, ברטוק ושנברג.

במשך 59 וחצי דקות, אתם נחשפים לאחד מהחזונות היפים ביותר של אחד המוחות המבריקים שעולם המוזיקה אי פעם ידע. כן! 59 וחצי דקות!, לא רגיל לאלבום ג'אז, בדיוק כמו זמן העבודה שלקח לאלבום הזה (3 חודשים, כשבדר"כ אלבום ג'אז מוקלט בכמה ימים או אפילו שעות!). ג'אזיסט בסבנטיז מסתכל על רשימת הרצועות בגב העטיפה, וחושב לעצמו: "מה לעזאזל?! 6 רצועות (7 על דיסק), וכל אחד נמשך עובר את ה-8 דקות?! מה זה פה, פרוג?!" כל מי ששמע קצת מינגוס, יודע שהוא יצר דברים נפלאים, אבל כאן, באלבום שהוא אמנם חשוב מאוד, אבל לא ראיתי שהוא מקבל את ההתייחסות שמגיעה לו, הוא יצר מלודיות יפות שמערבות את מה שהבן אדם הרגיש באותה תקופה. באוטוביוגרפיה שלו, הוא אמר שהוא שלושה אנשים בתוך גוף אחד. יכול להיות שהמסה שלו אמרה הכל... אבל! המוזיקה של מינגוס היא באמת רבת פנים, אקלקטית ומשנה מצבי רוח, סכיזופרנית, אבל נגישה וקליטה. מינגוס היה האמנות שלו, כל פעם באלבום הזה מתגלים רבדים שונים. קצת קשה לומר שיש פה קטעים חלשים שלא ראויים להתייחסות גדולה, כי כל אחד מהם גדול בזכות עצמו.

אבל כשאתם שומעים את קטע הפתיחה, אתם חושבים שהגעתם לגן עדן. פתיחה אלוהית, שמראה ש-Mingus is back! ביג טיים. רגע שאני לא יכול לתאר לכם בכלל. הבחור פשוט ידע איך איך לגרום לך להרגיש את זה. וזה מתחיל במתח, כשכלי הנשיפה מנגנים את המוטיב המרכזי, ולאט לאט ברקע הם עולים חצי טון, כשנדמה שמגיעים לשיא הדרמה, ואז מגיע הקטע העיקרי, לאורך כל הקטע עם השם המאוד קצר, The Shoes of the Fisherman's Wife Are Some Jiveass Slippers. מינגוס מכניס אותך לסערה מלודית, כשאותו מוטיב מהתחלה, מתנגן בהילוך מהר, וברקע החבר'ה משתגעים בצורה שגורמת לאותם חלוצי הפרי להתגאות. מינגוס היה אוונגרדיסט בכל נשמתו בשנים האלה, וזה כנראה האלבום הכי מטורף שמינגוס יצר. הוא לא יצר ג'אמים פסיכוטיים של אלתורים קורעי עור תוף כמו איילר. הוא ידע איך לשלב בין השניים, ובקטע הזה, הוא עשה את זה בצורה הכי גדולה. הלחנה של תותח, ופשוט מוזיקה לכל החיים. אם לא אהבתם את האלבום, ואתם לא יכולים לשמוע אותו, לפחות תשמעו את The Shoes למשך שארית חייכם, ותסמכו עליי, לא תתאכזבו.

אבל כל האלבום הזה הוא חוויה. מסע מוזיקלי מעניין, שלוקח אתכם אל שנותיו האחרונות של המלחין הגאון, ודרך הפרסונות שלו. Adagio Ma Non Troppo (שמבוסס על אלתור שניגן מינגוס על הפסנתר במסגרת האלבום שלו Mingus Plays Piano) היותר לירי, ורגוע, אבל גם הוא מלכותי ויפייפה מהתו הראשון ועד הסוף, יש גם קצת הומור (שלמינגוס היה הרבה) עם Don't Be Afraid, The Clown He's Afraid Too, קצת הישענות נוסטלגית על אותו אלבום גדול The Clown, שגם כמו אותה יצירה של האלבום האחרון, גם הקטע השלישי מ-Children, מלווה במארש קרקסי מצחיק וקליט שכזה. אחד הרגעים הגדולים של האלבום הזה בנוסף ל-Shoes, הוא עוד אפיק בן 10 דקות ושמו Hobo Ho. בהתחלה כשכולם משתגעים, נכנס הטנור הסקסי של ג'יימס מודי בליין קליט שכזה, שמסתיים כל פעם בהתפרצות א טונאלית שנברגית כזו של כל הביג בנד/תזמורת. במשך כל הקטע אתם מרגישים את הנפש המתוסבכת של מינגוס. התזמורת שנאבקת, שינויי מקצבים, כאוס מאורגן מדהים שכזה. כל מי שאוהב (כמוני) כשעור התוף שלו נקרע, אבל גם חווה התרגשות עצומה מטירוף שכזה, חייב לשמוע את Hobo Ho, אם אמרתי שהאלבום הזה הוא מין ביג בנד אקספרימנטלי שכזה, אז הקטע הזה מייצג את זה הכי טוב.


שאר הקטעים גם הם מעולים בזכות עצמם. ולזרוק עליהם שבחים זה אמנם פשוט, אבל זה נדרש (להתעלם מהקטעים באלבום הזה זה נורא). קטע אחד יפה שנוסף לאלבום כשיצא על דיסק בניינטיז, הוא Taurus (מה שמינגוס באמת היה). קצר וקולע, משלב בין הסווינג/ביג בנד האמריקאי של שנות ה-50 יחד עם המורשת הקלאסית של אירופה, לא מצא את עצמו בתקליט כנראה בגלל מגבלות טכניות של הויניל (20 דקות+ בכל צד), אבל טוב שחזר. שני הקטעים האחרונים, הם היותר מצמררים, היותר מפחידים, שמראים את הצד האפל של מינגוס. תתארו לכם שבאלבום ג'אז, אתם פתאום מוצאים קטע כמו The Chill of Death, קטע א טונאלי מפחיד ואפל, עם פואמה שמוקראת בקול ספוקן וורד עמוק ומפחיד (כנראה מינגוס) שעוסק במוות, זה נראה שמינגוס פשוט ידע שזה יבוא עליו בסוף. ואז, לסיום, הקטע שהקדיש לסו, The I of Hurricane Sue. צלילי רוח שורקת מפחידה פותחים את האפוס שגם הוא לא עושה חשבון, וישר עובר לקטע אנרגטי ומעולה, שמראה עד כמה האיש ידע ליצור מוזיקה, וככה מסתיימת כמעט שעה של מוזיקה נפלאה, מושלמת, שהחזירה את אחד מגאוני המלחינים במאה ה-20 לפרונט.

מינגוס יצא מנצח בתחילת 1972, כשהוציא את האלבום. הוא קיבל שבחים, חזר לתודעה, ואפילו היה מועמד לגראמי ב-1973. עם היצירה הזו, זה נדמה שהוא הלחין אותה, כדי שאחרי זה יוכל לומר: "עכשיו אני יכול למות בשקט...". אבל לא ככה היה. כי הבחור חזר לעבוד בקצב מטורף כמו שהיה עושה בסיקסטיז. למרות שהיו אלבומים לפניו, Let My Children Hear Music\ הוא נקודת הקאמבק של מינגוס. הוא הוציא אלבומי אולפן והופעה (חלקם מעולים, חלקם פחות). אבל מה שבטוח הוא החזיר לעצמו את המוניטין עם המאסטרפיס הזה.

זה אחד האלבומים שייצגו עוד שלב בשילוב הזה בין תזמורת גדולה להרכב הקטן של ג'אז. מאלינגטון אל העבודות של מיילס עם גיל אוונס, משם אל אחד האלבומים הכי קשים שנוצרו אי פעם, Escalator Over the Hill, יצירת המופת המסורבלת והמתוסבכת של קרלה בליי. אבל האלבום של מינגוס שיצא שנה אח"כ, הגדיר בצורה הכי יפה את הקונספט הזה של ביג בנד ניסיוני. מינגוס לא הגיע להישג הזה שוב, וגם מוזיקאים אחרים לא. אין כמו האלבום הזה, לא היה, וכנראה שגם לא יהיה. זו פשוט נקודת אור גדולה ומנצנצת, שנשארה לנצח כהיכל נצחי ויפייפה מכל האלבומים של מינגוס. הבחור בעיניי, נתן את המחווה הכי יפה לדולפי, איש שידע דבר או שניים (ויותר) על מוזיקה קלאסית, והכניס את החדשנות של סטרווינסקי וברטוק לתוך המוזיקה שלו. אלבום שלא ידוע כ"כ, שגם הוא ניסיון יפייפה בזרם השלישי, הוא אחד האלבומים הראשונים של דולפי Out There, שמינגוס מנהיג ההרכב, אהב את הסיידמן שלו מאוד, ועזר לו בפרויקט הזה.

אבל, זה ה-פרויקט. מילים לא יתארו את מה שתרגישו כשתשמעו את המוזיקה הזו. מרגיש קצת שכל הסקירה הייתה השתפכות אינסופית של האלבום הזה. אבל אני באמת אוהב אותו. עם כל הכבוד לסטנדרטים הפופולריים ב-Ah Um, הביג בנד האוונגרדי המצליח יותר ב-The Black Saint and the Sinner Lady, היופי החד פעמי של Mingus Plays Piano, הספונטניות של אלבומים כמו Oh Yeah ו-Charles Mingus Presents Charles Mingus. אני הכי אוהב את Let My Children. ב-1972, כשכולם היו בהייפ של פרוג רוק, מטאל, גלאם, פיוז'ן, בא מינגוס ויוצר את הפרוגרסיב ג'אז שלו. תערובת ייחודית שלא נשמעה בתולדות הזרם השלישי. זה האלבום שגרם למינגוס האדם האקסצנטרי והקשה  שכבר גסס לשלוח מכתב למעבד סיי ג'ונסון שבו הוא הביע תודה והערכה על שעזר לו לסיים את האלבום הכי טוב שלו. האלבום הזה באמת הביא לו שקט, כשבעיניו, הוא חשב שהגיע לשיא. ואין לי עוד מה להגיד, חוץ מלהסכים איתו.

בהרצאה שהייתי בה של הגיטריסט יוסי סאסי (אחד הגיטריסטים האהובים עליי ואיש נפלא בכללי), אמר לי ולחברים שהמטרה שלו זה ליצור מוזיקה מורכבת שאנשים לא יצטרכו לשבור עליה את הראש. זה הזכיר את אחד הציטוטים הכי מפורסמים של מינגוס: "כל אחד יכול להיות מורכב, אבל להיות מורכב כמו באך, זה האתגר". מינגוס הצליח להביא מוזיקה מורכבת, שגם אפשר ליהנות ממנה, וגם אפשר לשים לב לשינוי המקצב המגניב הזה ולהיות מודהם לאורך כל ההאזנה.

זה אלבום חובה בעיניי לכל חובב מוזיקה באשר הוא, זה must have בבית. אם נתקלתם באלבום עם העטיפה הקנדיסקית שלו, דעו שזה מאסטרפיס, תשמעו, ואולי גם הילדים יאהבו. צ'ארלס מינגוס - Let My Children Hear Music