ב-1972, אחת מהשנים הכי טובות של המוזיקה, הבסיסט/פסנתרן/מנהיג/מלחין/אחד האנשים הגאונים אבל היותר מפחידים שחיו על כדור הארץ, צ'ארלס מינגוס, הפתיע את עולם הג'אז בקאמבק יפייפה ומרגש. 6 שנים שלא עשה כלום, לא הוציא שום דבר חדש, ונשאר באפלה. למה? הסיבה טרגית ועצובה ביותר, שלקחה את אחד הכישרונות שעולם הג'אז, ובכללי, עולם המוזיקה אי פעם ידע. הנשפן ה"צרצר", חלוץ וחדשן, אריק דולפי, נפטר מסוכרת בגיל 36, והיו לו הרבה תכניות לעתיד... לפני שעזב את העולם, הוא ניגן בשישייה של מינגוס. אחד ההרכבים הכי גדולים ומושחזים בהיסטוריית המוזיקה. במהלך הטור באירופה, הסימנים התחילו להיראות, כשבחלק מההופעות, היה הסקסופוניסט מתעלף, כשכולם חשבו שהבחור היה מסומם. זה כמובן, היה ממש לא נכון, ונבע מדעות קדומות חשוכות. דולפי לא חש בטוב, וידע שאם הוא ימשיך בטור, זה לא ייגמר טוב. כשהודיע למינגוס, הלידר שכנע את הסיידמן המוכשר שלו, להישאר בהרכב לעוד קצת זמן. דולפי הסכים. הוא נפטר ב-29 ביוני 1964, והותיר אחריו מספר הישגים מועטים כסולואיסט, כשהגדול ביותר, הוא המאסטרפיס, Out to Lunch! מינגוס שאהב את דולפי בכל ליבו (וגם קרא לבן שלו על שמו), היה שבור ממותו וכנראה היה בטוח, שהוא אשם בגורלו. כאמור, הוא הפסיק ליצור. ונראה היה כי הקריירה העשירה של אחד מעילית הג'אז הגיעה לסיומה.
ואז, בסבנטיז, כשהוא נשוי (בפעם המי יודע כמה) לסו, מי שהיום אחראית להנצחת המורשת של בעלה, חזר פתאום האיש, הביא את הבס, וחזר בגדול. ב-1970, הוציא אלבום שהקליט עם הנגנים מהשישייה האגדית, ושנה אח"כ, הוציא פרויקט מושקע וגדול של לחנים שהתאים יחד לתזמורת. מינגוס עבר להלחין בסגנון הזרם השלישי (שילוב של קלאסי וג'אז). סגנון שמיילס המציא ב-1964. אבל, הפרויקט הגדול, שבאמת סימן שמינגוס חזר, המאגנום אופוס שלו בעיניי (וגם הוא יסכים עם זה), אחד האלבומים הכי מושקעים שנעשו, השילוב הזה בין ביג בנד לאוונגרד יחד עם החדשנות של המלחינים הקלאסיים של המאה, ובקיצור, אחד האלבומים הכי אהובים עליי אי פעם: Let My Children Hear Music.
הכותרת אומרת הכל. מינגוס כנראה כבר החל החל להיות חולה, והרגיש שזמנו קצוב בעולם (7 שנים לאחר מכן, עזב גם הוא את העולם), ורצה להשאיר את המורשת שלו לילדיו, למעריצים, ובכללי לעתיד, כדי להפיץ את המסר שמוזיקה זה דבר קדוש. אחד מסוגי האמנות האלוהיים ביותר. מוזיקה זו מתנה. ומינגוס קיבל את המתנה איך ליצור אחת כזו, עם המלודיות היפות, הגרוביות, המרגשות, העצובות, ההומוריסטיות, ועוד, ועוד ועוד... מינגוס, with a little help from his friends, יצר אלבום גדול מהחיים, גרנדיוזי, חדשני, ופשוט שלשמוע אותו זה חוויה. לא סתם מינגוס תיאר את האלבום הזה כ"האלבום הכי טוב שאי פעם עשיתי".
בתהליך של שלושה חודשים ב-1971, מינגוס, יחד עם עוד אגדה בעולם הג'אז, תאו מסרו על ההפקה, ומספר גדול של מתזמרים ומנצחים, הוציא לאור מינגוס את המאסטרפיס שלו. מינגוס, שהיה ידוע כאחד שאהב חידושים, בירך את השינויים בעולם הג'אז כשהוא התקדם לעבר הפרי ג'אז. הוא צפה לאורנט עתיד מבטיח, והיה אחד מגיבורי הג'אז המודרני, שקיבלו את החידוש הזה, כשהרבה מאוד אנשים פשוט החמיצו פרצוף, והצהירו שאותם חבר'ה פשוט הורסים את הג'אז ויוצרים: "אנטי ג'אז" או יותר קיצוני, "אנטי מוזיקה". את מינגוס זה דווקא עניין, וכאן הוא שילב בין האוונגרד למלודיות ולעיבודים הכתובים. התזמורת הגדולה מנגנת תו אחרי תו כמו שמינגוס הלחין, אבל כשמגיע הזמן, הם מגיעים לקריעת עור תוף. אבל לא מדובר באלבום עם שהוא 90% מוטרף. מדובר בשילוב היפייפה בין מוזיקה קלאסית, ג'אז ואוונגרד. מינגוס היה מלחין בחסד, והאלבום הזה, הוא דוגמה מצוינת למה הוא צריך לשבת בפנתאון של גאוני המאה ה-20, יחד עם סטרווינסקי, ברטוק ושנברג.
במשך 59 וחצי דקות, אתם נחשפים לאחד מהחזונות היפים ביותר של אחד המוחות המבריקים שעולם המוזיקה אי פעם ידע. כן! 59 וחצי דקות!, לא רגיל לאלבום ג'אז, בדיוק כמו זמן העבודה שלקח לאלבום הזה (3 חודשים, כשבדר"כ אלבום ג'אז מוקלט בכמה ימים או אפילו שעות!). ג'אזיסט בסבנטיז מסתכל על רשימת הרצועות בגב העטיפה, וחושב לעצמו: "מה לעזאזל?! 6 רצועות (7 על דיסק), וכל אחד נמשך עובר את ה-8 דקות?! מה זה פה, פרוג?!" כל מי ששמע קצת מינגוס, יודע שהוא יצר דברים נפלאים, אבל כאן, באלבום שהוא אמנם חשוב מאוד, אבל לא ראיתי שהוא מקבל את ההתייחסות שמגיעה לו, הוא יצר מלודיות יפות שמערבות את מה שהבן אדם הרגיש באותה תקופה. באוטוביוגרפיה שלו, הוא אמר שהוא שלושה אנשים בתוך גוף אחד. יכול להיות שהמסה שלו אמרה הכל... אבל! המוזיקה של מינגוס היא באמת רבת פנים, אקלקטית ומשנה מצבי רוח, סכיזופרנית, אבל נגישה וקליטה. מינגוס היה האמנות שלו, כל פעם באלבום הזה מתגלים רבדים שונים. קצת קשה לומר שיש פה קטעים חלשים שלא ראויים להתייחסות גדולה, כי כל אחד מהם גדול בזכות עצמו.
אבל כשאתם שומעים את קטע הפתיחה, אתם חושבים שהגעתם לגן עדן. פתיחה אלוהית, שמראה ש-Mingus is back! ביג טיים. רגע שאני לא יכול לתאר לכם בכלל. הבחור פשוט ידע איך איך לגרום לך להרגיש את זה. וזה מתחיל במתח, כשכלי הנשיפה מנגנים את המוטיב המרכזי, ולאט לאט ברקע הם עולים חצי טון, כשנדמה שמגיעים לשיא הדרמה, ואז מגיע הקטע העיקרי, לאורך כל הקטע עם השם המאוד קצר, The Shoes of the Fisherman's Wife Are Some Jiveass Slippers. מינגוס מכניס אותך לסערה מלודית, כשאותו מוטיב מהתחלה, מתנגן בהילוך מהר, וברקע החבר'ה משתגעים בצורה שגורמת לאותם חלוצי הפרי להתגאות. מינגוס היה אוונגרדיסט בכל נשמתו בשנים האלה, וזה כנראה האלבום הכי מטורף שמינגוס יצר. הוא לא יצר ג'אמים פסיכוטיים של אלתורים קורעי עור תוף כמו איילר. הוא ידע איך לשלב בין השניים, ובקטע הזה, הוא עשה את זה בצורה הכי גדולה. הלחנה של תותח, ופשוט מוזיקה לכל החיים. אם לא אהבתם את האלבום, ואתם לא יכולים לשמוע אותו, לפחות תשמעו את The Shoes למשך שארית חייכם, ותסמכו עליי, לא תתאכזבו.
אבל כל האלבום הזה הוא חוויה. מסע מוזיקלי מעניין, שלוקח אתכם אל שנותיו האחרונות של המלחין הגאון, ודרך הפרסונות שלו. Adagio Ma Non Troppo (שמבוסס על אלתור שניגן מינגוס על הפסנתר במסגרת האלבום שלו Mingus Plays Piano) היותר לירי, ורגוע, אבל גם הוא מלכותי ויפייפה מהתו הראשון ועד הסוף, יש גם קצת הומור (שלמינגוס היה הרבה) עם Don't Be Afraid, The Clown He's Afraid Too, קצת הישענות נוסטלגית על אותו אלבום גדול The Clown, שגם כמו אותה יצירה של האלבום האחרון, גם הקטע השלישי מ-Children, מלווה במארש קרקסי מצחיק וקליט שכזה. אחד הרגעים הגדולים של האלבום הזה בנוסף ל-Shoes, הוא עוד אפיק בן 10 דקות ושמו Hobo Ho. בהתחלה כשכולם משתגעים, נכנס הטנור הסקסי של ג'יימס מודי בליין קליט שכזה, שמסתיים כל פעם בהתפרצות א טונאלית שנברגית כזו של כל הביג בנד/תזמורת. במשך כל הקטע אתם מרגישים את הנפש המתוסבכת של מינגוס. התזמורת שנאבקת, שינויי מקצבים, כאוס מאורגן מדהים שכזה. כל מי שאוהב (כמוני) כשעור התוף שלו נקרע, אבל גם חווה התרגשות עצומה מטירוף שכזה, חייב לשמוע את Hobo Ho, אם אמרתי שהאלבום הזה הוא מין ביג בנד אקספרימנטלי שכזה, אז הקטע הזה מייצג את זה הכי טוב.
שאר הקטעים גם הם מעולים בזכות עצמם. ולזרוק עליהם שבחים זה אמנם פשוט, אבל זה נדרש (להתעלם מהקטעים באלבום הזה זה נורא). קטע אחד יפה שנוסף לאלבום כשיצא על דיסק בניינטיז, הוא Taurus (מה שמינגוס באמת היה). קצר וקולע, משלב בין הסווינג/ביג בנד האמריקאי של שנות ה-50 יחד עם המורשת הקלאסית של אירופה, לא מצא את עצמו בתקליט כנראה בגלל מגבלות טכניות של הויניל (20 דקות+ בכל צד), אבל טוב שחזר. שני הקטעים האחרונים, הם היותר מצמררים, היותר מפחידים, שמראים את הצד האפל של מינגוס. תתארו לכם שבאלבום ג'אז, אתם פתאום מוצאים קטע כמו The Chill of Death, קטע א טונאלי מפחיד ואפל, עם פואמה שמוקראת בקול ספוקן וורד עמוק ומפחיד (כנראה מינגוס) שעוסק במוות, זה נראה שמינגוס פשוט ידע שזה יבוא עליו בסוף. ואז, לסיום, הקטע שהקדיש לסו, The I of Hurricane Sue. צלילי רוח שורקת מפחידה פותחים את האפוס שגם הוא לא עושה חשבון, וישר עובר לקטע אנרגטי ומעולה, שמראה עד כמה האיש ידע ליצור מוזיקה, וככה מסתיימת כמעט שעה של מוזיקה נפלאה, מושלמת, שהחזירה את אחד מגאוני המלחינים במאה ה-20 לפרונט.
מינגוס יצא מנצח בתחילת 1972, כשהוציא את האלבום. הוא קיבל שבחים, חזר לתודעה, ואפילו היה מועמד לגראמי ב-1973. עם היצירה הזו, זה נדמה שהוא הלחין אותה, כדי שאחרי זה יוכל לומר: "עכשיו אני יכול למות בשקט...". אבל לא ככה היה. כי הבחור חזר לעבוד בקצב מטורף כמו שהיה עושה בסיקסטיז. למרות שהיו אלבומים לפניו, Let My Children Hear Music\ הוא נקודת הקאמבק של מינגוס. הוא הוציא אלבומי אולפן והופעה (חלקם מעולים, חלקם פחות). אבל מה שבטוח הוא החזיר לעצמו את המוניטין עם המאסטרפיס הזה.
זה אחד האלבומים שייצגו עוד שלב בשילוב הזה בין תזמורת גדולה להרכב הקטן של ג'אז. מאלינגטון אל העבודות של מיילס עם גיל אוונס, משם אל אחד האלבומים הכי קשים שנוצרו אי פעם, Escalator Over the Hill, יצירת המופת המסורבלת והמתוסבכת של קרלה בליי. אבל האלבום של מינגוס שיצא שנה אח"כ, הגדיר בצורה הכי יפה את הקונספט הזה של ביג בנד ניסיוני. מינגוס לא הגיע להישג הזה שוב, וגם מוזיקאים אחרים לא. אין כמו האלבום הזה, לא היה, וכנראה שגם לא יהיה. זו פשוט נקודת אור גדולה ומנצנצת, שנשארה לנצח כהיכל נצחי ויפייפה מכל האלבומים של מינגוס. הבחור בעיניי, נתן את המחווה הכי יפה לדולפי, איש שידע דבר או שניים (ויותר) על מוזיקה קלאסית, והכניס את החדשנות של סטרווינסקי וברטוק לתוך המוזיקה שלו. אלבום שלא ידוע כ"כ, שגם הוא ניסיון יפייפה בזרם השלישי, הוא אחד האלבומים הראשונים של דולפי Out There, שמינגוס מנהיג ההרכב, אהב את הסיידמן שלו מאוד, ועזר לו בפרויקט הזה.
אבל, זה ה-פרויקט. מילים לא יתארו את מה שתרגישו כשתשמעו את המוזיקה הזו. מרגיש קצת שכל הסקירה הייתה השתפכות אינסופית של האלבום הזה. אבל אני באמת אוהב אותו. עם כל הכבוד לסטנדרטים הפופולריים ב-Ah Um, הביג בנד האוונגרדי המצליח יותר ב-The Black Saint and the Sinner Lady, היופי החד פעמי של Mingus Plays Piano, הספונטניות של אלבומים כמו Oh Yeah ו-Charles Mingus Presents Charles Mingus. אני הכי אוהב את Let My Children. ב-1972, כשכולם היו בהייפ של פרוג רוק, מטאל, גלאם, פיוז'ן, בא מינגוס ויוצר את הפרוגרסיב ג'אז שלו. תערובת ייחודית שלא נשמעה בתולדות הזרם השלישי. זה האלבום שגרם למינגוס האדם האקסצנטרי והקשה שכבר גסס לשלוח מכתב למעבד סיי ג'ונסון שבו הוא הביע תודה והערכה על שעזר לו לסיים את האלבום הכי טוב שלו. האלבום הזה באמת הביא לו שקט, כשבעיניו, הוא חשב שהגיע לשיא. ואין לי עוד מה להגיד, חוץ מלהסכים איתו.
בהרצאה שהייתי בה של הגיטריסט יוסי סאסי (אחד הגיטריסטים האהובים עליי ואיש נפלא בכללי), אמר לי ולחברים שהמטרה שלו זה ליצור מוזיקה מורכבת שאנשים לא יצטרכו לשבור עליה את הראש. זה הזכיר את אחד הציטוטים הכי מפורסמים של מינגוס: "כל אחד יכול להיות מורכב, אבל להיות מורכב כמו באך, זה האתגר". מינגוס הצליח להביא מוזיקה מורכבת, שגם אפשר ליהנות ממנה, וגם אפשר לשים לב לשינוי המקצב המגניב הזה ולהיות מודהם לאורך כל ההאזנה.
זה אלבום חובה בעיניי לכל חובב מוזיקה באשר הוא, זה must have בבית. אם נתקלתם באלבום עם העטיפה הקנדיסקית שלו, דעו שזה מאסטרפיס, תשמעו, ואולי גם הילדים יאהבו. צ'ארלס מינגוס - Let My Children Hear Music
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה