ממורה לתלמידיו

זה כבר די ידוע בבלוג הזה, שהשנה התחלתי לפתח אהבה ואפילו אובססיה לסגנון אחד - פרי ג'אז. יום יבוא והבלוג הזה בסוף יעסוק בו (ולכן אני משתדל להימנע בזמן הקרוב לכתוב על זה - זו לא הבטחה, רוב הסיכויים שלא אעמוד בזה). משהו בסקסופונים הצווחניים האלה, חוסר קצב מוגדר וכשכולם עושים מה שהם רוצים, ממש עושה לי את זה. כשאתה שומע את זה, אתה חושב לעצמך: "פטט, גם אני יכולתי לעשות את זה". אז זהו שלא. קודם כל, אנשים עשו את זה לפניכם, זה קרה בסיקסטיז בארה"ב, אז too late for you, שנית, כדי לדעת ליצור ג'אז חופשי, צריך לדעת את החוקים והקונבצניות כדי לשבור אותם, יש צורך בידע בנוגע לכללים, ולדעת לנגן ביחד, לשמוע אחד את השני, כל הרכב חייב כימיה מלאה בין כולם, בעיקר בפרי ג'אז, אם אין את זה, זה נשמע פשוט כמו בולשיט, ואת זה כל אחד יכול לעשות.

הסגנון הזה, שלא לומר מהפך תרבותי הזה, שכמו מהפכני המוזיקה הקלאסית של המאה ה-20 שזעזעו את אולמות הקונצרטים עם הדיסוננסים והא טונאליות שלהם, כמו האמנים המודרניים שביטאו את העובדה שנמאס להם לצייר יפה ואידאלי כמו שעשו לפניהם במשך אלפי שנים, והפתיעו את הצופים באיזה ציור אבסטרקטי, משתנה הפוכה, שפיכת צבע על הקנבס, או אפילו קנבס ריק לחלוטין, כמו פיזיקאים ששוברים את המוסכמות, ונותנים הסבר חדש לנושא תאורטי שממשיך להעסיק אנשים רבים, בידיעה ששאר הקהילה מכפישה את דבריהם, הג'אזיסטים החופשיים עשו את מה שהם רוצים, וזה היה ידוע שאנשים לא הולכים לאהוב את זה בהתחלה.

מעטים כן, אבל הרבה אוהבים, ואני מאוד אוהב. היום, זה כבר ידוע בין החברים שלי שליעד הוא זב שאוהב פרי ג'אז, אחרי תקופות של מעברים בין ז'אנרים כמו פסיכדליה, לפרוג, למטאל, אני מוצא את עצמי שומע ונהנה מהטירוף של אלברט איילר, מכל הרוחניות הזו של קולטריין (שניהם) וסנדרס, מהתחכום המשוגע של דולפי, מהמהפכות של קולמן וטיילור, כמו לצפות בציורים של פולוק, זה אקספרסיבי ואבסטרקטי, דברים משונים שמושכים את התשומת לב בגלל הביזאריות שלהם. ועובדה שגם הרוקרים, בעיקר האנדרדוגים שבהם, הושפעו מהתנועה הזו, והשפיעו לא פחות על אותם תלמידים רוחניים שלהם. הגיטרה המפודבקת של לו ריד, החנטרושים (המעולים) של ביפהארט על כלי נשיפה, האווירה המטורפת באמהות של זאפה, הנגינה החופשית בלהקות הקראוטרוק, השילוב של הרכב כלי נשיפה עצום אצל רדיוהד, ועוד ועוד ועוד...

אחד הדברים הכי יפים בפרי ג'אז, הם האלבומים האלה, שהם ג'אם אחד מתמשך ומוטרף. במשך חצי שעה או יותר, מגיעים החבר'ה ועושים מה שרוצים. לעזאזל עם אקורדים, לעזאזל עם מהלכים הרמוניים. כמו אלבום אחד של אורנט קולמן, This Is Our Music. היום, אני רוצה לדבר על שלושה אלבומים כאלה, כל אחד יצא בתקופה שונה, והעיד צעד אחר צעד להתפתחות של הקטע של אלתור חופשי קבוצתי. מהאיזון בין הטירוף האבסטרקטי הזה עם היכולת לנגן וליצור מלודיה והרמוניה יחד עם כל הבלגן, משם נטישה של המלודיה, ולנגן בצורה כאילו נכנסו בך שדים, ובסוף לפאזה הקיצונית ביותר, חזק יותר, רועש יותר, כבד יותר, מטורף יותר, בצורה שמרגישים שעוד רגע האוזניים עלולות להתחרש טוטאלית.

שלושת האמנים הם ג'ון קולטריין, האיש הקדוש הזה שמצליח לגרום לך משהו במוזיקה שלו, ולא פלא למה הוא אחד המוזיקאים הכי ידועים בג'אז, אלברט איילר שכמו שהוא אמר לא עניין אותו תווים אלא רגשות, וכשהוא עשה את זה, אפשר לומר שהוא הביע את הרגשות שלו בצורה חזקה, וגם הרבה טירוף (ולא היה חסר לו טירוף מנטלית), ופיטר ברוצמן, הגרמני המיזנתרופ, שלקח את כל הרעיון של אלתור קבוצתי לרמה הקיצונית ביותר. כולם סקסופוניסטים, והם ידעו איך לגרום לכלי שלהם להישמע בצורה האגרסיבית ביותר. אבל עם כל הכבוד, אותם אלבומים נולדו מאלבום אחד מיוחד, שאני מאוד אוהב, ואחד האהובים עליי אי פעם, זה האלבום שהתחיל את כל הסיפור הזה, ונתן לסגנון את השם: Free Jazz של אורנט קולמן.

Father Ornette

על אותו אלבום כבר כתבתי פוסט נפרד כאן, פשוט צריך לקרוא ולהבין עד כמה הוא חשוב כל כך, ובעיניי אחד הרגעים הכי טובים במוזיקה של המאה ה-20. בהתחלה, חשבתי לעצמי, האלבומים האלה מדהימים מדי מכדי לקבל פוסט משותף, אבל אז הבנתי שמדובר בתוצר של אותו אלבום אחד ויחיד, אז אפשר לראות את זה כמין המשך לפוסט על אורנט. למרות אותם שלושה אלבומים שאני מאוד אוהב. את Free Jazz אני הכי אוהב, ולמה? כי הוא ילדותי, והוא כיפי מאוווד. השלישייה מעידה על בגרות, על צעדים קדימה מהרעיון שאורנט הגה ב-1961, אבל זה הקטע. זה בוגר. הכי כיף כשזה ילדותי במיוחד, וכשאתה בheat of the moment של הקטעים האלה. בלי האלבום הזה, ספק אם עולם המוזיקה היה נראה כמו שהוא היום...

אז בואו נתחיל עם קולטריין, באחד מהאלבומים הטובים ביותר שלו, וזה כמובן Ascension. בהקלטה אחת ב-28 ביוני 1965, באולפן האגדי של רודי ואן גלדר, יצר טריין את אחד הפרויקטים הכי שאפתניים שלו ובכללי בג'אז, ובאמת כמו השם שלו, אתה מרגיש התעלות, לאו דווקא מבחינה דתית, אבל זה עושה לך משהו. בואו נחזור קצת אחורה כדי להבין את הסיפור. לפני כמה שנים, קולטריין היה סטאר, כשהמציא ופיתח ושיכלל את הנוסחה של ג'אז מודאלי, כמו שניגן אצל נסיך האופל, מיילס דיוויס, ובאלבומים שלו כמו My Favorite Things. כמה שנים אחר כך, הוא חווה את אותה התגלות, והפך לאיש דתי, רוחני ומאמין. קדוש על אדמת כדור הארץ. הוא יצא מנצח עם אחד האלבומים הכי מפורסמים ומדהימים לא רק בג'אז, אלא במוזיקה בכללי, A Love Supreme, עם הרביעייה המנצחת שלו, אחד ההרכבים הכי טובים במוזיקה: קולטריין על הטנור, מק'קוי טיינר על הפסנתר, אלווין ג'ונס על התופים, וג'ימי גאריסון על הבס.

זה היה הרכב מושלם וחד פעמי, כשכולם הקשיבו אחד לשני, וניגנו אחד עם השני. קולטריין זוכה לשבחים בזכות האלבום הזה, והפך לאיש מוערך הרבה יותר מבעבר. ואז, הוא הגיע לתקופה ששינתה אותו סופית. A Love Supreme היה הגשר בין המוזיקה המודאלית, הרגועה, המינימליסטית לבין האוונגרד החדשני, המוטרף והצעיר. אחרי שנים של מוזיקה מלודית שהפכה אותו לאיש מוערך בזכות עצמו, וכבר מזמן לא כסיידמן של מיילס, החליט קולטריין ללכת בקטע של הצעירים. המוזיקה השתנתה בצורה מאסיבית, כמו מיילס, גם קולטריין עבר לשלב חדש ביצירתו (ולמרבה הצער גם האחרון), עם אלבומים כמו Meditations, Om, Kulu Se Mama, ועוד הרבה אלבומים מוטרפים, רחוקים שנות אור ממה שעשה בחברת אטלנטיק. הוא איבד הרבה מאוד מהקהל שלו. חשבו שהוא השתגע, ומעריציו לא היו היחידים. גם טיינר וג'ונס לא אהבו את הצעד הזה של קולטריין, ולמעשה אחרי Meditations, נפרדו לשלום, כשקולטריין מסתכל אל העתיד. לפני שעזבו אותו, ארגן קולטריין את הג'אם האימתני הזה של 40 דקות, שניגנו בו 11 נגנים(!) הקונספט של קוורטט היה old fashioned.

באלבום הזה ניגנו קולטריין, פרעה סנדרס וארצ'י שפ על הטנור, ג'ונס על התופים, טיינר על הפסנתר, ארט דיוויס וג'ימי גאריסון על הבס, דיווי ג'ונסון ופרדי הבארד על חצוצרה ומריון בראון וג'ון צ'יקאי על האלט. ובתור אלבום פרי ג'אז, הוא ממש שונה. יש בו עדיין מנגינה, איזה כמה אקורדים, משהו להיאחז בו, לפני שכולם אחרי זה מתפזרים לכאוס הרוחני הזה. אחד הרגעים היפים ביותר במוזיקה הוא פתיחת האלבום, כשכולם מנגנים תו פה אחד ארוך, וטיינר מביא אקורדים שמימיים. הפתיחה הזו אלוהית לא פחות מזו של Love Supreme, אבל בניגוד לאלבום המפורסם הזה שהיה יותר מהוקצע, בנוי, עם מלודיה, אקורדים, ומקצבים נוקשים, כאן אין את זה בשיט. בעיקר כיש לך חבר'ה כמו סנדרס, שפ והבארד. סנדרס תמיד היה כוכב אצל קולטריין, הוא באמת אחד המוזיקאים הכי מרגשים, וכמו תמיד נותן סולואים מטורפים, הוא צועק, הוא משתגע, הוא נאבק, אבל בהשוואה לטריין המורה, התלמיד נשמע פחות מוזיקלי. גם הבארד כמו תמיד מפציץ בסולואים, תמיד אפשר לזהות שמדובר בחצוצרה שלו. טריין כמו מורו הגדול מיילס, אהב להקיף את עצמו בדם צעיר, בחבר'ה שאפתניים ורעבים, ודאג להקיף את עצמו בג'אם הזה בכמה שיותר חבר'ה כאלה. וכל מה שאפשר לומר, זה הללויה!

Ascension הוא רגע יפייפה בקריירה של טריין, ג'אם חד פעמי, שלקח את Free Jazz של קולמן כמה צעדים קדימה, כמו Meditations, גם פה מדובר במסע מוזיקלי של נפש מתוסבכת עד ההגעה להתעלות רוחנית. קולטריין היה באמת קדוש שהתברכנו בזה שדרך בפלנטה הזו, ומבחינתי האלבום הזה, מראה את זה בצורה הכי יפה. נחזור קצת אחורה, לתלמיד רוחני של טריין, הוא בעצמו כמו המוזיקה שלו, היה מטורף, חסר גבולות, אם סנדרס נשמע מוטרף על הסקסופון, הוא אנס את הסקסופון שלו. אני כמובן מדבר על איילר. ב-17 ביולי 1964, התכנסו איילר, צ'יקאי (כן הבחור נמצא בשני אלבומים), החצוצרן האגדי דון צ'רי, הטרומבוניסט ראסל ראד, ושני החבר'ה מהטריו הנצחי של איילר, הבסיסט גארי פיקוק והמתופף סאני מארי.

אם ב-Ascension, שמענו עוד משהו בתוך כל הכאוס הזה, כשטריין משלב בין מנגינה מוגדרת לבלגן ואוונגרד. איילר זורק את זה לעזאזל, קצת כמו אורנט, איילר פשוט הביא את כולם לאולפן, והם פשוט ניגנו. וזה הרבה הרבה יותר רועש... הפתיחה הקצרה מאוד של New York Eye and Ear Control, פסקול לסרט קצר בן 34 דקות, שאיילר היה האיש שהתבקש ליצור את המוזיקה, בכלל לא מרמזת על העתיד לבוא. במנגינת חצוצרה רגועה של צ'רי, כמה שניות של שקט, ובום! שני קטעים בני 20 דקות+ ששם באמת, לחבר'ה אין גבולות. קולטריין אמר על איילר שמשהו בו מזכיר לו אותו, האמת באלבום הזה, קצת קשה לשמוע. כי איילר פשוט מנגן כמו ילד. יש רגעים שאפשר לשמוע, שהוא פשוט מוציא מסקסופון צלילים משונים כל כך, כאילו מנערים אותו בכוח, כאילו מרביצים לו. בתחילת השנה, הוא היה מוזיקאי הפרי הראשון שהכרתי, וכששמעתי את Spiritual Unity, אפשר להגיד שלא שמעתי משהו כזה בחיים, ואחרי זה פתאום זה מגיע, לבחור אין גבולות... New York Eye and Ear Control הוא עוד צעד בתחום האלתור הקבוצתי, נטישה מוחלטת של חוקים ברורים, הנגינה הלירית כבר מזמן מחוץ לתמונה, וכל זה כאין וכאפס למה שהולך לבוא...

אחרי האלבומים האלה, אלבומי הג'אמים הקבוצתיים הפכו לאופנה בסיקסטיז. זה התחיל בארה"ב, אבל אף אחד, אף אחד, לא ציפה למה שהולך לצאת מגרמניה ב-1968... סטודנט לאמנות בשם פיטר ברוצמן שגם ניגן על טנור ובריטון, אסף סביבו נגנים מרחבי אירופה: אוון פרקר הבריטי על סקסופון, ווילם ברוקר ההולנדי על מספר כלי נשיפה, פיטר קוולד ובושי ניברגל הגרמנים על הבס, סוון אקה יוהנסון השוודי והאן בנינק ההולנדי על התופים ופרד ואן הוב הבלגי על הפסנתר. במאי של אותה שנה, התכנסו באולפן, ויצרו את האלבום הכי כבד בכל הזמנים. פאקינג שיט! מה עבר עליהם כשהם יצרו את זה?! בניגוד לאלבומים הקודמים שהיו תוצר אמריקה, the land of freedom, פה זה תוצר אירופאי קר, מטורף, בלוז בכלל לא השפעה, אלא הרבה יותר קלאסי מודרני. התוצאה Machine Gun. לעולם אל תשמעו את האלבום הזה בפול ווליום, כי התוצאות יהיו הרסניות, ועדיף שלא לשמוע באזניות... אחרי האלבום הזה, נדמה שאי אפשר להגיע רחוק יותר...

לא משנה כמה אני אגיד בנוגע לאלבום הזה, אתם לא תהיו מוכנים להתקפה שהולכים להביא עליכם (לא סתם האלבום נקרא ככה). התקליט (כולה השני של ברוצמן) שנמכר במספר עותקים מוגבל, הפך עם השנים לפריט חובה באוסף של ג'אזיסטים, והיום נדיר להשיג אותו, אחרי שכבר נמכרו הגרסאות המורחבות שכללו את כל סשן ההקלטות של האלבום הזה. אני ממליץ להקשיב רק ל-3 הקטעים כפי שיצאו ב-1968. להקשיב להכל, יכול לעניין את מי שרוצה עוד, אבל בעיניי זה קצת מעיק ומתיש לשמוע רעש של שעה. אבל איזה רעש, תענוג! אם אמרתי שסלייר נשמעים כמו ABBA ליד אורנט, בחיי הם נשמעים כמו ז'אק ברל לעומת מה שהכנופיה של ברוצמן עושה. סלייר?! פטט בלאק ודת' מטאל נראים כמו פיות חמודות ובלתי מזיקות ליד האלבום הזה. האלבום הזה יגרום לכל מטאליסט להישאר עם לסת פתוחה, אני זוכר שאמרתי לחבר שלי לשמוע את זה, הוא אמר שהאוזניות התפוצצו, אני זוכר שבמחנה קיץ השמעתי את זה למישהו שניגן שם בסקסופון, הוא שאל אותי: "אתה בטוח שזה סקסופון?".

עכשיו, עם כל מה שאני מתאר, אתם שואלים את עצמכם: "זה בכלל מוזיקה?" ולמה להקשיב לזה? אז אם ככה, למה להקשיב לדת'? למה להקשיב למייהם? למה להקשיב לאימורטל? הא? זה בכל מקרה אגרסיות. אבל, אפילו מחוץ להגדרת מוזיקה, זה מאוד מעניין. וזה בעיניי, מה שחשוב. אם הצלילים והטרור המוזיקלי האלה מעניינים, אז זה כל מה שצריך. החבר'ה האלה פשוט מבטאים את עצמם בצורה הכי קיצונית, זו הייתה גרמניה במחצית השנייה של המאה ה-20, מתאוששת מההפסד של החצי הקודם, ועדיין לא שוכחים להם את אותה היסטוריה משותפת. ברוצמן וחבריו לוקחים קנבס, אבל לא רק מטפטפים עליו צבע, וזורקים את כל התכולה, הם קורעים את הקנבס באכזריות, הם מוציאים הכל. אם טריין ואיילר נשמעו לכם קיצוניים, חכו שתשמעו את הסקסופונים של האירופאים האלה, הם פשוט נרצחים בברוטאליות. אבל היי, למה להיות כבדים? מדי פעם, הם גם קצת עוברים לטריטוריה קומית שהיא מין פרודיה לנושא מוזיקלי קליט שאפשר לזכור ולזמזם אותו. הוו עשור יפה הסיקסטיז.

שנים אחרי האלבום הזה יהפוך לקאלט לחובבי כל סגנון מוזיקלי קשה לשמיעה. אני בטוח שהפאנקיסטים למדו הרבה מאוד מהאלבום הזה, ואחרי זה הגיעו אמני נויז (ברוצמן התנסה גם בנויז ומטאל בלהקת Last Exit), אינדסטריאל וגם לו פיי בהשפעת האיכות ההקלטה הלא כל כך מצוחצחת של האלבום, Machine Gun, הוא אלבום מעולה. הגעה לפסגה בתחום האלתור קבוצתי. מכאן באמת נדמה שאי אפשר להגיע רחוק יותר (אלא אם כן מישהו יחליט לעשות יותר פסיכי מזה), ולמעשה מסיים את האבולוציה של אלבומי פרי ג'אז שהם ג'אמים קבוצתיים כשכולם מאלתרים (לעת עתה).

אז כן, אלבום אחד של אורנט קולמן, גרם למהפכה במוזיקה, ומכאן באמת שהשער נפתח, וכולם התחילו להתנסות בקונספט המעניין של אלתור קבוצתי. דיברתי עם חבר בנוגע לכל הרעיון הזה, כשהוא טוען שרוב הזמן, זה לא מפעיל את המוח והמחשבה, ובעיקר נועד להיכנס לאקסטזה וטראנסים. פייר, אני מסכים. אבל! הרעש הזה מאוד מאוד חיוני לחשיבה בעיניי, ואתה יכול לדמיין כל מיני דברים, את הפחד והאימה בתקופת העידן הגרעיני, את המהפכות האלימות של המאה ה-20, את תנועת האקספרסיוניזם האבסטרקטי, פצצת אטום שהמיטה חורבן עצום על האדמה, ובקיצור, כל דבר הרסני ואקשני במיוחד.

שוב פעם, חלקכם יתהה, מה טוב בזה? אלה סתם חבר'ה שמחנטרשים על הכלים שלהם. אז זהו, שהחנטרוש הזה הוא משהו שאנחנו מאוד מאוד אוהבים בחיים. כשהיינו ילדים, היינו מחנטרשים, אבל הדמיון שלנו חזק יותר מהגיון, חוץ מזה, כמה היה אפשר עם סטנדרטים? כמה אפשר עם ביבופ? סווינג? כבר טחנו את זה עד תום, רוצים משהו חדש! פיקאסו, קנדינסקי, מונדריאן וקירשנר אמרו משהו על העולם החיצוני ועל מה שהם הרגישו, ואנשים התעניינו בזה, כי ציורים של סיפורים דתיים כבר די מוצה, אז אם באמנות, למה לא במוזיקה? קצת לשבור את הכללים לא יזיק לאף אחד. ותראו למה שבירת הכללים הזו הובילה, כללים חדשים. תוכלו למצוא את הפרי ג'אז בכל מיני אמנים שאנחנו אוהבים, וזו עובדה. ניק קייב, דיוויד בואי, קינג קרימזון, ואן דר גראף, ג'ון זורן הם רק דוגמאות מעטות להשפעה של הכאוס המאורגן הזה על התרבות.

אז הנה אלבומים משפיעים מאוד, שכל אחד מהם מייצג כמו בברירה הטבעית, צעד אחר צעד עד לתוצר הסופי, שממנו אפשר להתפתח לדבר הבא. מהצהרה רוחנית, שמאזנת בין סדר לכאוס, דרך נטישה של הסדר וכניסה עמוקה יותר לכאוס, ולבסוף לכאוס טוטאלי וטרוריסטי, ממיט אימה, אבל מאוד מאוד מעניין. שלושה אלבומים, תוצר של אלבום אחד. מי שרוצה אחרי יכול להמשיך אל כל מיני אלבומים נהדרים לא פחות בז'אנר, ולא רק ג'אמים ארוכים. כולנו צריכים קצת כאוס בחיים, מקווה שזה קצת ייתן לכם מזה. ועכשיו, אחרי הפוסט הזה, אני צריך לעשות קצת הפסקה עם הפרי ג'אז שכנראה תיגמר מאוד מהר, אבל בכל מקרה, נדמה ששנה שלמה של אולטיסימו, סקסופונים צווחניים, וכאוס מוזיקלי קצת גרמה לי להגזים. צריך להרגיע קצת עם הרעש, כי יש עוד דברים מעניינים בג'אז, וכנראה ייכתב על זה משהו. אבל פרי ג'אז כמו פרוג, ברגע שנכנסת אליו, קשה לך לצאת ממנו...