אוקיי, סוף סוף! הקדמה כזו לסקירה, תמיד רציתי לכתוב. גם אני רציתי סיפורים מגניבים מהסוג הבא שאני עומד לכתוב עכשיו. אז, הנה זה בא! לפני כמה חודשים, נסעתי כמנהג בכמה פעמים בשנה, לנסוע לגן העדן לכל חובב מוזיקה או תרבות בכללי באשר הוא בארץ, תל אביב. לא היה יום לימודים בבית ספר ביום שישי, וידעתי שאשתגע אם אשאר בבית. הייתי חייב לצאת החוצה ולשאוף אוויר (וגם להשיג דיסקים) כמובן. כשהגעתי לדיזינגוף סנטר, הלכתי אל גן העדן שלי, בעיניי הסיבה היחידה לקיום הקניון הזה: דיסק סנטר. אותה חנות מיתולוגית עם מגוון עצוום של דיסקים, תקליטים מאינספור סגנונות ותקופות, פשוט heaven on earth. אז הגעתי עם מטרות, והתחלתי לחפש באגפים, ולמצוא את מה שאני מחפש. בסוף מצאתי: אלבום המופת הנצחי והאלמותי של קולטריין A Love Supreme, אחד האלבומים שהשנה הכי אהבתי ושינה לי לגמרי את התפיסה לגבי מוזיקה, Amnesiac של רדיוהד, ו...Free Jazz של אורנט קולמן, שכבר כתבתי עליו כאן.
ניגשתי לקופה ו.... Free Jazz לא נכלל במבצע של 3 דיסקים ב-99.90, אוף איזה באסה... טוב כנראה שעם אורנט לא אחזור, אז הייתי חייב לבחור משהו אחר. היה קצת קשה, לא ידעתי מה אני רוצה, והייתי בדילמה. רציתי ג'אז, אבל פרוע, אוונגרדי ומטורף, כל מה שאורנט היה ומה שהייתי צריך. ואז, ניגש אליי המוכר, שאל אם אני צריך עזרה, והו הו אני מודה לו על זה כל כך. הוא שאל אותי: "מה הכיוון שרצית? אורנט?", עניתי "בעיקרון, כל מה שפרי ג'אז". הוא הביא לי דיסק עם עטיפה בצהוב-חום-בז', והיה רשום: Wayne Shorter - The All Seeing Eye. עד אז, את ווין שורטר הכרתי בעיקר מהעובדה שהיה סיידמן אצל מיילס, והוא עשה שם עבודה מדהימה (וואי Sorcerer, צריך לכתוב על האלבום הזה מתישהו). ועכשיו, הנה בידיים שלי אלבום סולו של הסיידמן. ואני שואל: "שורטר עשה פרי ג'אז?" בכל זאת, Speak No Evil וWeather Report. המוכר ענה לי: "זה אלבום מ-1965. בעיניי אחד האלבומים הכי טובים שמשלבים בין המודאליות לאוונגרד". אוקיי, הייתי סקרן.. רשימת הנגנים הייתה מפתה: רון קרטר, הרבי הנקוק ופרדי הבארד.
הוא המליץ לי לקחת את זה. הייתי מאוד נלהב ואמרתי יאללה הגיע הזמן לתת צ'אנס, אני בכל מקרה בקטע של לגלות מוזיקה חדשה. טיפטיפה ממני היה קצת בספק. יש בזה מודאליות, ואני אוהב את זה פרוע לגמרי. כל החששות האלו נרמסו ונעלמו, כשחזרתי הביתה ושמתי את הדיסק על המערכת. וווואוווווווו, הולי שיט, פאק! איזו רמת נגינה, איזה טירוף, מופת! אלבום אדיר? hell yeah! אלבום חשוב בפרי ג'אז? of course! אחד האלבומים הכי טובים ששמעתי בכללי? fuck yeah! זה אמנם נשמע מתלהב, פנאטי ודבילי, אבל הווו כמה שמדובר פה בפיסה של מוזיקה אדירה.
שורטר אמן צעיר ומבטיח בענקית תקליטי הג'אז בלו נוט, מאחוריו כבר שלושה אלבומים, ובזמן שהקליט את The All Seeing Eye, הקליט עוד שני אלבומים נוספים. כן, עד כי כך. בתקופה של 18 חודשים, שורטר עשה שישה אלבומים. הוא עבד בקצב מהיר שרק חבר'ה כמו זאפה משתווים לו. ב-15 באוקטובר 1965, אסף סביבו הרכב, הכי גדול שלו אי פעם. נגנים מושחזים, בעלי ניסיון, ידועים בסצנה, צעירים, ובעיקר צעירים. אז מי עוד ברשימה בנוסף לשורטר על הטנור? טוב... כמו שאמרנו, הבארד על החצוצרה, מאחוריו כבר מספר גדול של אלבומי אוונגרד ג'אז גדולים שהשתתף בהם: Free Jazz, Out to Lunch! וזו רק רשימה חלקי. גרצ'ן מונקור השלישי על טרומבון, ג'יימס ספאלדינג על האלט, חבר'ה מהחמישייה השנייה הגדולה של מיילס (אחד ההרכבים הכי טובים שהיו לו, ולג'אז בכללי), רון קרטר על הבס, הנקוק על הפסנתר כאמור, ג'ו צ'יימברס על התופים ואחיו הגדול של שורטר אלן (רק בקטע אחד) על פלוגהורן.
זה ההרכב הכי גדול שהיה לשורטר, ואחד הטובים. באלבום הזה, שורטר התנסה בקונספט של רוחניות. בריאת העולם, האל הכל יכול, הכאוס, הרוע והיצרים המשתלטים על האדם. כל אחד מאלה מיוצג בכל אחד מחמשת הקטעים באלבום. כל הקטעים נכתבו ע"י שורטר מלבד אחד שנכתב ע"י האח הגדול שורטר. עכשיו, מה עושה את האלבום הזה לכל כך מדהים? בניגוד לחבר'ה צעירים יותר כמו סנדרס, איילר ואפילו ותיקים כמו קולטריין שניגנו כאילו נכנס בהם התקף או משהו (לא שזה דבר רע), שורטר עשה את זה חכם. הוא מנגן מלודיה, הוא נמצא באיזשהו מקום, אבל כשזה מגיע, הוא קורע את עור התוף.
זה לא הכאוס של Meditations, זה לא הג'אם המוטרף של Free Jazz, בטח שלא הפסיכוטיות של Machine Gun או הפאנק ג'אז של ג'ון זורן. זה משהו שכמו שמונתי פייטון אומרים: something completely different. שורטר כאמור, משלב בין המודאליות, הרגוע, והמושחז יחד עם האוונגרד, הטירוף, הלא נורמלי והפראי. היצירות אכן פראיות, החבר'ה מנגנים עם אנרגיות מטורפות (בייחוד הרבארד שגורם לחצוצרה להישמע כאילו היא נאנקת וסובלת), אבל כל זה במסגרת של עיבודים מהוקצעים, מלודיות קליטות, ויש הרגשה שהולכים לאנשהו. יש התחלה, אמצע וסוף. מה שאומר, שגם מתעבי הפרי ג'אז למיניהם, שרק נרתעים ונגעלים לשמוע סקסופונים צווחניים/אולטיסימו/whatever it is, לא יוכלו שלא לאהוב את האלבום הזה, וכמובן שחובבי הפרי יאהבו ויתענגו על האגרסיות שמתפרצות שם.
עוד אחת מהגדולות של האלבום הזה, זה שהוא בנוי בצורה מושלמת. קודם כל, זה חמש רצועות. האלבום האידאלי בדר"כ יכלול בתוכו חמש רצועות (בעיקר אם אתה ג'אזיסט בתקופה הזו או פרוגר). הוא נפתח בתרועה אדירה שמובילה אותנו לכל הטירוף שעומד להמשיך, ממשיך באותו קונספט, מעלה את הכאוס לרמה גבוהה יותר, מוריד הילוך ונרגע לכמה זמן וחוזר בסיום מטורף ומוחץ. שורטר בנה את האלבום באופן הגיוני, כמו A Love Supreme שהוקלט כמה חודשים לפני כן, ולמעשה האלבום הזה היה מעין תגובה למאסטרפיס, All Seeing Eye מספר סיפור מתמשך העוסק ברוחניות, אבל בניגוד לקולטריין שעסק בנפלאותיו ובריאותיו של האל, ובעיקר בצד הנעלה של הסיפור, שורטר דאג להביא משני הצדדים. יש מן השבחים וההודיה לאל הכל יכול, אבל בנוסף יש גם את הכאוס, הרוע, האפלה, וכל דבר שלילי אחר שתוכלו לעלות לראש.
האלבום שהוקלט באולפן של רודי ואן גלדר (שם שכל ג'אזיסט שמכבד את עצמו חייב להכיר) בניו ג'רזי. עכשיו תתארו לכם: הסקסופוניסט בן ה-33. מאחוריו הישגים רבים, כבר יצא לו אלבום לפני כמה חודשים, שהיה מודאלי, רגוע, והיום אחד מהאלבומים הכי מפורסמים שלו אי פעם, Speak No Evil. לפתע, מגיע האלבום הזה. כמו שנאמרה ביקורת בAllmusic, מבט אחד בגב העטיפה, וכשמסתכלים על שמות השירים, אתה מבין שלא מדובר בעוד אלבום פוסט בופ שורטרי טיפוסי שכזה (בלי שום טיפה של זלזול באלבומים האלה). וכשאתה מתחיל לשמוע, אתה מבין שלא מדובר בעוד אלבום ג'אז של סטנדרטים עם סולואים סווינגים. תרועה רגועה של כלי נשיפה, בפתיחה שאנחנו לא יודעים מה הולך לבוא אלינו, והתחלנו....
מתחילת האלבום ועד סופו, בעיניי מי שהם הכוכבים הגדולים של האלבום הזה, הם פרדי הבארד והרבי הנקוק. זה לא מוריד מהשאר, כי כולם נגנים מושחזים ומקצועיים, שבאלבום הזה באים אליך כמו צבא ספרטני מאיים. אבל בכל זאת, מילים על החצוצרן והפסנתרן. הבארד כאמור, הוא כוכב בסצנת הפרי. הוא ניגן בכל אלבום שני של הסגנון, ואצלו בדיסקוגרפיה יש רק אלבום אחד שעונה להגדרה של אוונגרד (Sing Me a Song of Songmy... בן אדם... הדבר הכי מפחיד ששמעתי בחיי, וגם על זה ייכתב פוסט מתישהו). אבל, אחד הרגעים הכי טובים בכל הקריירה שלו, זה באלבום הזה. הבחור הזה פשוט תותח. קחו את כל הסולואים שהוא עושה. בעיקר באחד ה-קטעים של האלבום, השני Genesis. החצוצרה שלו נשמעת כאילו היא יוצאת מדעתה, היא משתגעת, היא נאנקת, היא בוכה, היא זועקת, צעקות של שבר, וזה נשמע מעולה (חסר רגישות שכמוני), אבל זו נגינה אקספרסיבית. לא פעם ולא פעמיים, השוותי את כל סגנון הפרי ג'אז לתנועת האקספרסיוניזם המופשט האמריקאית, זה גם תקף לכאן. אי אפשר להישאר אדיש לזה.
הגיבור השני - הנקוק, הפתיע אותי כשאני שמעתי את זה. הבחור הכי מגניב וכיפי בג'אז, מנגן בצורה מאוד אפלה. רחוקה שנות אור מהHead Hunters, מהתקופה החשמלית עם מיילס, ובקיצור - זה לא פנדר רודס. הנגינה שלו כאן היא רוב הזמן א טונאלית, הרבה יותר נטוע בקלאסי מודרני של המאה ה-20, מאשר בלוז או סווינג. שיא האלבום בעיניי, הוא בתחילת Genesis, כשהנקוק בדיוק כמו בשם, בורא עולם של צלילים, לאט לאט הוא עולה כל פעם חצי טון בפסנתר, עד שבמהירות, הוא עובר לסדרת אקורדים שנשמעת כמו איזה משהו שלהקת דום מטאל יכלה לנגן (כן! וויין שורטר המציא את הדום! לפני סאבאת'!).
אבל, שום פעם, זה לא אומר ששאר הנגנים לא מפציצים. כולם נשמעים כיחידה אחת, שומעים אחד את השני, מנגנים, יודעים איך יוצרים כאוס מאורגן. ואם כבר כאוס, אתם חייבים לשמוע את הקטע השלישי באלבום, Chaos. שורטר ניסה להמחיש בצלילים את הזוועות והאימה שהמיט האדם על פני האדמה, וכמה שהוא הצליח לגרום לתחושה כאוטית. כולם פה יוצאים מדעתם, זה משהו שנשמע אכזרי ופרוע, ומהוקצע ומושחז. נסו שלא לזמזם את המנגינה העיקרית של פדה-פה, אחרי ששמעתם את זה. Face of the Deep שמגיע אחריו, מרגיע אותך אחרי כל האקסטזה שהייתה, הוא מגיע בזמן הנכון ובמקום הנכון. אם היה ספק שאחרי כל מה שאמרתי, שהאם יש בכלל מודאליות ורוגע באלבום הזה, אחרי שתשמעו את הקטע הזה, לא יהיה לכם ספק.
ואחרי שנרגענו, בא הגראנד פינאלה. אבל זה הולך להיות רועש. זה הקטע היחיד שאחיו של וויין, אלן השתתף והלחין, כשהוא מנגן עם שאר ההרכב על פלוגהורן. עכשיו תדמיינו את זה: הנקוק דופק אקורד פה דיאז במקצב שבטי ומותח, במשך כל היצירה. זה נשמע מפחיד, זה מטריד, בתחושה שתמיד באיקון לדבר הבא, ובאמת, החבר'ה מתפרצים שם ומשתגעים, אולי יותר מכל קטע באלבום. אלן מבחינתי, כתב את הקטע הכי אהוב עליי באלבום של אחיו. Mephistopheles כידוע הוא השטן בפולקלור הגרמני, אותו אחד שהופיע גם באגדת פאוסט. אם יש קטע ג'אז שהצליח להעביר אווירה ותחושה יותר שטנית מזה? אני לא חושב. בעיקר כשצ'יימברס מתופף במקצב של פם-פה-בם! יש יותר שטני מזה? (אגב נסו לשיר את המנטרה הקאנית מ-Tago Mago בקטע Peking O, כשדאמו ממשיך וחופר "ממה גונה יי", זה נשמע כל כך מתאים ביחד). Mephistopheles הוא קודה מעולה ומרשימה ליצירת מופת רוחנית. ככה מסתיים מסע דרך האור והחושך, בקונפליקט המתמשך של יין ויאנג.
מי שלא הקשיב לוויין, ועד אז לא ידע לגבי עבודותיו, לא מומלץ אולי להתחיל מהאלבום הזה. תלוי מאיזה מחנה אתה בא בג'אז, עד כמה שזה נורא לקטלג, אם סקסופונים צווחניים לא עושים לכם את זה, עדיף לוותר, אבל אם כן, אז הנה גן עדן (וגיהינום) בצלילים. זה אפל, זה מרושע, זה א טונאלי, ואני אוהב את זה. לשמוע את האלבום הזה זו חוויה, מין כבשה שחורה בקטלוג של שורטר. אם אתם שומעים את האלבום, תשכחו מהחמישייה הגדולה השנייה של מיילס, תשכחו מהפוסט בופ, תשכחו ממנגינות מודאליות, תשכחו משליחי הג'אז של בלייקי, תשכחו מ-Speak No Evil, שוב פעם - משהו שונה לגמרי. אבל עזבו אתכם מקטלוגים, המוזיקה כאן פשוט מדהימה, אי אפשר להישאר אדיש לדבר הזה.
כשהאלבום הסתיים להתנגן על המערכת שלי, אני רציתי לשמוע אותו עוד פעם, לא יכולתי שלא לחשוב על מה שעבר עליי ב-41 הדקות הקודמות. הייתי חייב לחוות את זה עוד פעם. מהאלבומים שהייתי לוקח איתי לאי בודד. יבורך הרגע בו הכרתי את הדיסק הזה בתל אביב, כשלא ידעתי למה לצפות, כשחזרתי הביתה באוטובוס. זה פשוט לא נמאס, כל פעם מגלים משהו חדש. זו מוזיקה עם ביצים. כן, עד כדי כך. מי שחשב שג'אז או מוזיקה אינסטרומנטלית לא יכולה לעשות משהו למאזין, לא הקשבתם לזה... הנה האלבום
זה ההרכב הכי גדול שהיה לשורטר, ואחד הטובים. באלבום הזה, שורטר התנסה בקונספט של רוחניות. בריאת העולם, האל הכל יכול, הכאוס, הרוע והיצרים המשתלטים על האדם. כל אחד מאלה מיוצג בכל אחד מחמשת הקטעים באלבום. כל הקטעים נכתבו ע"י שורטר מלבד אחד שנכתב ע"י האח הגדול שורטר. עכשיו, מה עושה את האלבום הזה לכל כך מדהים? בניגוד לחבר'ה צעירים יותר כמו סנדרס, איילר ואפילו ותיקים כמו קולטריין שניגנו כאילו נכנס בהם התקף או משהו (לא שזה דבר רע), שורטר עשה את זה חכם. הוא מנגן מלודיה, הוא נמצא באיזשהו מקום, אבל כשזה מגיע, הוא קורע את עור התוף.
זה לא הכאוס של Meditations, זה לא הג'אם המוטרף של Free Jazz, בטח שלא הפסיכוטיות של Machine Gun או הפאנק ג'אז של ג'ון זורן. זה משהו שכמו שמונתי פייטון אומרים: something completely different. שורטר כאמור, משלב בין המודאליות, הרגוע, והמושחז יחד עם האוונגרד, הטירוף, הלא נורמלי והפראי. היצירות אכן פראיות, החבר'ה מנגנים עם אנרגיות מטורפות (בייחוד הרבארד שגורם לחצוצרה להישמע כאילו היא נאנקת וסובלת), אבל כל זה במסגרת של עיבודים מהוקצעים, מלודיות קליטות, ויש הרגשה שהולכים לאנשהו. יש התחלה, אמצע וסוף. מה שאומר, שגם מתעבי הפרי ג'אז למיניהם, שרק נרתעים ונגעלים לשמוע סקסופונים צווחניים/אולטיסימו/whatever it is, לא יוכלו שלא לאהוב את האלבום הזה, וכמובן שחובבי הפרי יאהבו ויתענגו על האגרסיות שמתפרצות שם.
עוד אחת מהגדולות של האלבום הזה, זה שהוא בנוי בצורה מושלמת. קודם כל, זה חמש רצועות. האלבום האידאלי בדר"כ יכלול בתוכו חמש רצועות (בעיקר אם אתה ג'אזיסט בתקופה הזו או פרוגר). הוא נפתח בתרועה אדירה שמובילה אותנו לכל הטירוף שעומד להמשיך, ממשיך באותו קונספט, מעלה את הכאוס לרמה גבוהה יותר, מוריד הילוך ונרגע לכמה זמן וחוזר בסיום מטורף ומוחץ. שורטר בנה את האלבום באופן הגיוני, כמו A Love Supreme שהוקלט כמה חודשים לפני כן, ולמעשה האלבום הזה היה מעין תגובה למאסטרפיס, All Seeing Eye מספר סיפור מתמשך העוסק ברוחניות, אבל בניגוד לקולטריין שעסק בנפלאותיו ובריאותיו של האל, ובעיקר בצד הנעלה של הסיפור, שורטר דאג להביא משני הצדדים. יש מן השבחים וההודיה לאל הכל יכול, אבל בנוסף יש גם את הכאוס, הרוע, האפלה, וכל דבר שלילי אחר שתוכלו לעלות לראש.
האלבום שהוקלט באולפן של רודי ואן גלדר (שם שכל ג'אזיסט שמכבד את עצמו חייב להכיר) בניו ג'רזי. עכשיו תתארו לכם: הסקסופוניסט בן ה-33. מאחוריו הישגים רבים, כבר יצא לו אלבום לפני כמה חודשים, שהיה מודאלי, רגוע, והיום אחד מהאלבומים הכי מפורסמים שלו אי פעם, Speak No Evil. לפתע, מגיע האלבום הזה. כמו שנאמרה ביקורת בAllmusic, מבט אחד בגב העטיפה, וכשמסתכלים על שמות השירים, אתה מבין שלא מדובר בעוד אלבום פוסט בופ שורטרי טיפוסי שכזה (בלי שום טיפה של זלזול באלבומים האלה). וכשאתה מתחיל לשמוע, אתה מבין שלא מדובר בעוד אלבום ג'אז של סטנדרטים עם סולואים סווינגים. תרועה רגועה של כלי נשיפה, בפתיחה שאנחנו לא יודעים מה הולך לבוא אלינו, והתחלנו....
מתחילת האלבום ועד סופו, בעיניי מי שהם הכוכבים הגדולים של האלבום הזה, הם פרדי הבארד והרבי הנקוק. זה לא מוריד מהשאר, כי כולם נגנים מושחזים ומקצועיים, שבאלבום הזה באים אליך כמו צבא ספרטני מאיים. אבל בכל זאת, מילים על החצוצרן והפסנתרן. הבארד כאמור, הוא כוכב בסצנת הפרי. הוא ניגן בכל אלבום שני של הסגנון, ואצלו בדיסקוגרפיה יש רק אלבום אחד שעונה להגדרה של אוונגרד (Sing Me a Song of Songmy... בן אדם... הדבר הכי מפחיד ששמעתי בחיי, וגם על זה ייכתב פוסט מתישהו). אבל, אחד הרגעים הכי טובים בכל הקריירה שלו, זה באלבום הזה. הבחור הזה פשוט תותח. קחו את כל הסולואים שהוא עושה. בעיקר באחד ה-קטעים של האלבום, השני Genesis. החצוצרה שלו נשמעת כאילו היא יוצאת מדעתה, היא משתגעת, היא נאנקת, היא בוכה, היא זועקת, צעקות של שבר, וזה נשמע מעולה (חסר רגישות שכמוני), אבל זו נגינה אקספרסיבית. לא פעם ולא פעמיים, השוותי את כל סגנון הפרי ג'אז לתנועת האקספרסיוניזם המופשט האמריקאית, זה גם תקף לכאן. אי אפשר להישאר אדיש לזה.
הגיבור השני - הנקוק, הפתיע אותי כשאני שמעתי את זה. הבחור הכי מגניב וכיפי בג'אז, מנגן בצורה מאוד אפלה. רחוקה שנות אור מהHead Hunters, מהתקופה החשמלית עם מיילס, ובקיצור - זה לא פנדר רודס. הנגינה שלו כאן היא רוב הזמן א טונאלית, הרבה יותר נטוע בקלאסי מודרני של המאה ה-20, מאשר בלוז או סווינג. שיא האלבום בעיניי, הוא בתחילת Genesis, כשהנקוק בדיוק כמו בשם, בורא עולם של צלילים, לאט לאט הוא עולה כל פעם חצי טון בפסנתר, עד שבמהירות, הוא עובר לסדרת אקורדים שנשמעת כמו איזה משהו שלהקת דום מטאל יכלה לנגן (כן! וויין שורטר המציא את הדום! לפני סאבאת'!).
אבל, שום פעם, זה לא אומר ששאר הנגנים לא מפציצים. כולם נשמעים כיחידה אחת, שומעים אחד את השני, מנגנים, יודעים איך יוצרים כאוס מאורגן. ואם כבר כאוס, אתם חייבים לשמוע את הקטע השלישי באלבום, Chaos. שורטר ניסה להמחיש בצלילים את הזוועות והאימה שהמיט האדם על פני האדמה, וכמה שהוא הצליח לגרום לתחושה כאוטית. כולם פה יוצאים מדעתם, זה משהו שנשמע אכזרי ופרוע, ומהוקצע ומושחז. נסו שלא לזמזם את המנגינה העיקרית של פדה-פה, אחרי ששמעתם את זה. Face of the Deep שמגיע אחריו, מרגיע אותך אחרי כל האקסטזה שהייתה, הוא מגיע בזמן הנכון ובמקום הנכון. אם היה ספק שאחרי כל מה שאמרתי, שהאם יש בכלל מודאליות ורוגע באלבום הזה, אחרי שתשמעו את הקטע הזה, לא יהיה לכם ספק.
ואחרי שנרגענו, בא הגראנד פינאלה. אבל זה הולך להיות רועש. זה הקטע היחיד שאחיו של וויין, אלן השתתף והלחין, כשהוא מנגן עם שאר ההרכב על פלוגהורן. עכשיו תדמיינו את זה: הנקוק דופק אקורד פה דיאז במקצב שבטי ומותח, במשך כל היצירה. זה נשמע מפחיד, זה מטריד, בתחושה שתמיד באיקון לדבר הבא, ובאמת, החבר'ה מתפרצים שם ומשתגעים, אולי יותר מכל קטע באלבום. אלן מבחינתי, כתב את הקטע הכי אהוב עליי באלבום של אחיו. Mephistopheles כידוע הוא השטן בפולקלור הגרמני, אותו אחד שהופיע גם באגדת פאוסט. אם יש קטע ג'אז שהצליח להעביר אווירה ותחושה יותר שטנית מזה? אני לא חושב. בעיקר כשצ'יימברס מתופף במקצב של פם-פה-בם! יש יותר שטני מזה? (אגב נסו לשיר את המנטרה הקאנית מ-Tago Mago בקטע Peking O, כשדאמו ממשיך וחופר "ממה גונה יי", זה נשמע כל כך מתאים ביחד). Mephistopheles הוא קודה מעולה ומרשימה ליצירת מופת רוחנית. ככה מסתיים מסע דרך האור והחושך, בקונפליקט המתמשך של יין ויאנג.
מי שלא הקשיב לוויין, ועד אז לא ידע לגבי עבודותיו, לא מומלץ אולי להתחיל מהאלבום הזה. תלוי מאיזה מחנה אתה בא בג'אז, עד כמה שזה נורא לקטלג, אם סקסופונים צווחניים לא עושים לכם את זה, עדיף לוותר, אבל אם כן, אז הנה גן עדן (וגיהינום) בצלילים. זה אפל, זה מרושע, זה א טונאלי, ואני אוהב את זה. לשמוע את האלבום הזה זו חוויה, מין כבשה שחורה בקטלוג של שורטר. אם אתם שומעים את האלבום, תשכחו מהחמישייה הגדולה השנייה של מיילס, תשכחו מהפוסט בופ, תשכחו ממנגינות מודאליות, תשכחו משליחי הג'אז של בלייקי, תשכחו מ-Speak No Evil, שוב פעם - משהו שונה לגמרי. אבל עזבו אתכם מקטלוגים, המוזיקה כאן פשוט מדהימה, אי אפשר להישאר אדיש לדבר הזה.
כשהאלבום הסתיים להתנגן על המערכת שלי, אני רציתי לשמוע אותו עוד פעם, לא יכולתי שלא לחשוב על מה שעבר עליי ב-41 הדקות הקודמות. הייתי חייב לחוות את זה עוד פעם. מהאלבומים שהייתי לוקח איתי לאי בודד. יבורך הרגע בו הכרתי את הדיסק הזה בתל אביב, כשלא ידעתי למה לצפות, כשחזרתי הביתה באוטובוס. זה פשוט לא נמאס, כל פעם מגלים משהו חדש. זו מוזיקה עם ביצים. כן, עד כדי כך. מי שחשב שג'אז או מוזיקה אינסטרומנטלית לא יכולה לעשות משהו למאזין, לא הקשבתם לזה... הנה האלבום
אחלה מאמר מוזיקאי ענק
השבמחקתודה מאור (: שורטר הוא באמת אחד המוזיקאים הכי גדולים לא רק בג'אז אלא בכללי.
מחקאלבום מהטובים של שורטר, בעצם לא מכיר משהוא שלא אהבתי מהבלו נוט שלו, אבל הכי אוהב את גו'גו'. שם הסקסופון שלו הכי מחפש ומתענה.
השבמחקJuJu הוא אלבום מעולה. אני גם אוהב. קטע הנושא שלו גאוני. שמה כמו שאמרת הסקסופון מחפש ומתענה. אבל all seeing eye הוא השיא של התענות הסקסופון. רק בעיניי, עניין של טעם.
מחק