כשהודיעו ב-2015, שדון צ'דל, הסטאר מסרטי מרוול (זוכרים את איירון פטריוטיק?), הולך לעשות סרט על אחד האנשים הכי גאונים שדרכו על אדמת כדור הארץ, ואחד המוזיקאים האהובים עליי, מיילס דיוויס, הייתי סקרן. וגם די שמחתי, סוף סוף יעשו סרט אוטוביוגרפי על מוזיקאי גאון, שכל מיני צופים שלא שמעו על השם מעולם, יתחילו לבדוק על מי זה מיילס, מה הוא עשה, מי הוא היה וכו' וכו'... כמו ג'אזיסטים רבים, גם אני הייתי עם שאלות רבות: איך הולכים להציג את מיילס? האם זה יתמקד בכל סיפור חייו? האם יכניסו גם את קולטריין, ביל אוונס ועוד המון נגני על שבעברם היו סיידמנים של נסיך האופל? והשאלה הכי חשובה: האם הוא באמת יגרום לאנשים שיכול להיות שלא שמעו ג'אז ואפילו שנאו ג'אז, ייכנסו לאינטרנט וישמעו איזה Kind of Blue או Bitches Brew?
התשובה לשאלה האחרונה היא: כן. אבל! ופה הדגש גדול מאוד, זה לא סרט על מיילס. זה פשוט תסריט הוליוודי דמיוני, שמיילס הוא הדמות הראשית בו+התייחסות לחייו בסיקסטיז עם הנישואים הכושלים שלו לרקדנית פרנסיס טיילור (כן ההיא שמופיעה על העטיפה של Someday My Prince Will Come). אל תחשבו שמדובר בסרט אוטוביוגרפי שנצמד לסיפור חייו של האיש. בעיניי, זה רק ניסיון מוצלח להכיר קהל חדש למוזיקה של מיילס. כי בכל מקרה, אחד המלחינים הכי משפיעים במאה ה-20, שההשפעה שלו על פרינס, פינק פלויד, סנטנה, רדיוהד, רד הוט צ'ילי פפרז וסטיב רייך לא מוטלת בספק. אבל, אם מתעלמים מהעובדה הזו, זה ממש סרט נחמד לצפות בו, שבמקרה כולל גם את נסיך האופל. אני לא מבקר קולנוע, ולא מתיימר להיות, אבל אני אנסה להביא סקירה קטנה על הסרט אולי הכי חשוב שנעשה על ג'אז.
תקציר קטן בלי ספוילרים: הסרט מתמקד במיילס בתקופה של הקאמבק שלו. כידוע לנו, ב-1975, הוא היה חולה, ג'אנקי, חסר השראה, מכור למין, ונראה שהחצוצרן שפעל למעלה משלושים שנה, היה צריך time out. בסרט, צ'דל (שאגב משחק את מיילס מעולה, כן הוא נשמע כמוהו עם הקול היבש שלו), לוקח אותנו אל התקופה שאחרי החמש שנים של ההפסקה. אל הסיפור נכנס כתב אירי מהרולינג סטון (שמשחק אותו יואן מק'קרוגר, כן כן אובי וואן בטרילוגיה המקדימה) שנשלח לראיין את המאסטר בנוגע לקאמבק שלו. דברים מסתבכים כשהקלטה של מיילס שכללה מוזיקה חדשה, מבוקשת ע"י המנהלים של קולמוביה רקורדס המיתולגיים, שמנסים להשיג את הטייפ כדי לקבל את המרשרשים, אבל מיילס מסרב כשהוא מבקש את המרשרשים בתמורה.
הקלטת נגנבת ע"י חצוצרן צעיר שמנסה להצליח בסצנה יחד עם המנהל המפיונר שלו, שע"י הגניבה מנסה להשיג את תשומת הלב של מיילס. במהלך הסרט, מיילס חוזר פתאום לעבר, לנישואים הכושלים שלו לפרנסיס הרקדנית המוכשרת, שוויתרה על הקריירה שלה, על מנת להישאר ולתמוך במיילס. עד כאן, מפה תמשיכו לראות. זה יהיה מעניין. בואו נסתכל על כמה נקודות: הצגת האישיות של מיילס. זה כבר לא סוד, ויש ביוגרפיות ודוקואים שסקרו את זה: מיילס היה גאון אקסצנטרי. סכסכן, איש קשה, מסתורי, לא שם על אף אחד. בסרט, צ'דל נצמד לדמות האפלה שלו ועשה את זה מעולה, אבל הלו, עד כמה שידוע לי, מיילס לא היה איש אלים. ומראים את זה הרבה בסרט. נכון שהאיש אהב לעסוק באגרוף בזמנו החופשי (לא סתם הוא עשה פסקול לדוקו שעסק במתאגרף ג'ק ג'ונסון), אבל להרביץ ולאיים, man that wasn't miles...
מיילס ודון, תשוו בעצמכם..
מצד שני, האופי החדשני שלו של "עשיתי את זה מזמן, זה כבר היסטוריה", אופי שאנשים מעטים כמו דיוויד בואי ופאבלו פיקאסו החזיקו בו, מיוצג באופן שיכול להיות שהיה מרוצה ממנו (מצד שני, אי אפשר לדעת ממה הוא היה מרוצה). סצנה יפה מאוד היא בבית של מיילס, כשברדיו הוא שומע את הקטע החרוש ביותר שיצר אי פעם: "So What" מהמאסטרפיס שהפך בשביל הרבה אנשים ל"אלבום הג'אז הראשון שלי", ולאחר מכן מתקשר לתחנה, ומפתיע את השדרן. מיילס מפציר ומתעקש על העובדה כי Kind of Blue הוא רק עוד אלבום בדיסקוגרפיה שלו, ומדובר בהיסטוריה, ממש לא מאסטרפיס בעיניו. כמובן שיש גם את תחילת הסרט, שכוללת את האיש בראיון, עם משקפי השמש שלו והסיגריה כשהוא אומר למראיין: "Don't call it Jazz man, it's a made up word, i don't like it, call it social music", המשפט שבעיניי אולי מראה בצורה הכי טובה: מי זה מיילס האמן.
כאמור, העלילה די מומצאת והוליוודית. ואם זה אומר הוליוודית זה אומר גם אקשן. אבל כבר מזמן ידוע, שבשביל סרט טוב, צריך עוד מלבד מכות, יריות וכו'... כאן אני רוצה להתמקד בתקופת חייו של מיילס, שכן מבוססת על סיפורו האמיתי. ומדובר כאן על הסיקסטיז ועל נישואיו הכושלים עם פרנסיס (אמייצי קורינלדי שזכתה בפרס על התפקיד הזה). במהלך הסרט, מיילס באמצע כל הבלגן שסביבו, מתמלא חרטות ומחשבות, ומתגלה כאדם אחר מלבד פרסונת הגאון המשונה. גם במהלך הסרט, נראה כי נקשר קשר בין מיילס לכתב מהרולינג סטון, כשהוא נפתח לפניו ומלמד אותו קצת אגרוף. נחמד. מעניין. מעין "היום שלי עם מיילס דיוויס" כזה. אחד מהסיפורים הידועים היותר בחייו של מיילס, הפך בסוף לחלק מהסרט. אותו ערב בbirdland, שהוכה ע"י שוטר לבן, שאמר לו "keep moving", כאילו אנחנו עדיין בשדות הכותנה של מיסיסיפי, ולבסוף כשמיילס משתחרר ממעצר וחולצתו מוכתמת בדם.
צ'דל בתור מיילס מודל סבנטיז
יש קצת אקשן בחייו של מיילס, והוא לא מועט. עכשיו נדבר על נקודה מאוד מאוד אבל מאוד קריטית ומאוד חשובה בסרט כמו זה: הפסקול. מתחילת הסרט כשמתנגנת מנגינה מאלבום הלייב המפורסם Agharta, ומשם הליכה אחורה וקדימה אל תקופות שונות בחייו של מיילס. צ'דל אמר בראיון על הסרט, שהוא לא רצה להיתקע בתקופה אחת. והוא כל כך צודק. המוזיקה שלו רב גונית, מפוצלת, כמו מיילס, מתוסבכת במיוחד. ויש רגעים בסרט, שהיא מתאימה במיוחד לרגעי אקשן (פשוט תשמעו את Black Satin מ-On the Corner שמתנגן באחת מהסצנות היותר אקשניות). הצופים זוכים לשמוע קצת ממיילס: מ-Kind of Blue, אל Sketches of Spain, משם אל Agharta כאמור ול-We Want Miles. בחירה מצוינת בקטעים נפלאים ומדהימים, שמשרתים בהחלט כפסקול לסרט. וכמובן, יש גם את המוזיקה של רורבט גלספר, תלמיד רוחני גדול של מיילס, הלחין קטעי סול ג'אז והיפ הופ לסרט, רגע אחד מצוין וכיפי, הוא בסיום הסרט בקרדיטים, כשפתאום מביאים שיר ושמו Gone 2015, שמרפרפים על מיילס הגבר. אחלה קטע, קצת משונה, אבל מסיים את הסרט מצוין.
לשאר הנגנים שניגנו עם מיילס במהלך חייו, לא קיבלו הרבה תשומת לב. בסצנות קצרות, רואים את מיילס/צ'דל עובד עם שני האוונסים: גיל וביל. התמקדות בחמישייה השנייה של מיילס, כשאף אחד מהם לא דומה לאנשים בשיט. אבל, ופה אבל גדול! השיא של הסרט, הוא כנראה הרגע היפה והמדהים הזה, כששני חבר'ה מחייו של מיילס, באים לג'אם אחד קצרצר וכיפי עם דון על החצוצרה כמיילס, ועם גלספר+עוד כמה נגנים: וכן מדובר בוויין שורטר והרבי הנקוק. פאקינג שורטר והנקוק האמיתיים. מדהים לראות איך הדור המקורי משתלב ומנגן עם התלמידים, הדור החדש, זה פשוט יפייפה, ומדובר במחווה יפה למיילס (מה שכן, מהלעזאזל הז'קט שצ'דל לובש שם?).
במשך שנים, סרטים רבים נעשו על מוזיקאים וסיפור חייהם, לא בדיוק נצמד למקור, אבל הצליח להכיר קהל חדש שלא היה לו מושג מי היה האמן שראו על המסך. דוגמה מצוינת היא מ-1991, כשבחור ושמו ואל קילמר, גילם את הסולן הנצחי של הדורס, ג'ים מוריסון, כשחבר הלהקה, ריי מנזרק, מתלונן כי הסרט לא נצמד בכלל למקור, ומבוסס על מיתוסים שנקשרו סביב הסיפור של הלהקה. כאחד שאוהב את הדורס מכיתה ו', אני גם מודה, שהסרט נחמד, אבל לא בדיוק זה (הדוקו בקריינות של ג'וני דפ הוא הכי מומלץ, וגם מנזרק המנוח מסכים על כך), אבל אי אפשר להכחיש את האימפקט שהיה לו על קהל הצופים, שלא היה לו מושג מי זה ג'ים מוריסון, ולא שמע את Light My Fire.
אותו דבר עם מיילס. יכול להיות שצ'דל בכוונה יצר עלילה מומצאת, עם התייחסות לפרק חיים ספציפי של מיילס. הרי קצת קשה להביא קהל לסרט על מוזיקאי כשאין בו הרבה אקשן. למוריסון ההרסני שנשרף בשיא הקריירה שלו, היה מספיק אקשן בחייו. מיילס, שהיה קצת יותר שפוי ממנו, קיבל פה מין זווית חדשה גם של כאיש קשה, שכשמעצבנים אותו, הו הו לא כדאי להתעסק איתו. בכל מקרה, אני חושב שמעריצי מיילס יהנו מהסרט, נכון שהוא לא קשור בשיט לחיים האמתיים של האיש, אבל עדיין מדובר בניסיון יפה של לקרב את הממונים למי שנחשב כאחד המוזיקאים המשפיעים במאה ה-20.
האיש שלא עניין אותו לגבי ג'אז, וכל נוסחה חדשה שהמציא, הוא ישר נטש אותה, כשהוא היה צעד לפני. קול ג'אז, ג'אז מודאלי, הזרם השלישי, ג'אז פיוז'ן, ג'אז ראפ, וכנראה עוד שפספסתי. רוב הז'אנרים האלה הם פרי המצאותיו של מיילס. בין אם היה הממציא, או היה אחד מהאבות המייסדים. הוא מקבל ייצוג יפה בקטע של הפרסונה של החדשן, אבל לא מדובר בסרט שרוצה לשחזר את חייו של האמן. כמו שעשו על רבים. הסרט שנולד כרעיון במהלך אודישנים לסרט על מוחמד עלי, הוא סרט אוטוביוגרפי שונה ממיני רבים של סרטים שעושים על אישים, שרובם כוללים הרבה דרמה, קשיים, ודמות שעל מנת להגיע להצלחה, מתמודדת עם קשיים.
מיילס מיוצג כאיש מגניב, מסתורי, שלא שם על אף אחד, לא הרבה מציגים ככה אישים בקולנוע. בעיניי, זה באמת סרט הממצה ומראה מה זה ג'אז. ג'אז, זה לצאת מטריטוריה של ג'אז. זה כבר לא הופך לג'אז. זו מוזיקה, שלא נצמדת להגדרות. בדיוק מה שמיילס, המוזיקאי הכי חשוב בז'אנר כיוון אליו. ולא Whiplash. סרט שבהתחלה התלהבתי ממנו, אבל בצפיות חוזרות, הבנתי שאני לא בדיוק אוהב. כי הוא מציג בדיוק את מה שג'אז הוא לא. ז'אנר נוקשה, שכדי להיות הכי טוב בו, אתה צריך לחטוף חרא כדי להגיע לפסגה. זה ממש לא נכון. חוץ מזה, לדבר רק על צ'ארלי פארקר ופילי ג'ו ג'ונס, זו לא חכמה גדולה, ונראה שאנשים התלהבו מהצעקות שג'י ג'י סימונס נתן שם.
Miles Ahead הוא סרט ג'אז יותר מעניין, פחות חד גוני, ויותר מגניב, כמו מיילס עצמו. העלילה הוליוודית, אבל עדיין מעניין וכיף לראות מה אפשר לעשות עם איש גאון אחד בקולנוע. צ'דל שמוכר בעיקר כחבר של איירון מן, מביא פה משהו אחר. זה סרט על איש מעניין, מסתורי, שתמיד ידע לסחוף את כולם יחד איתו, גם אם הרבה פעמים, הוא חטף הרבה ביקורות על זה. אני ממליץ לראות את הסרט, רק בשביל הכיף. ומי שאף פעם לא שמע על השם מיילס דיוויס, ולא שמע ג'אז. זו הזדמנות מצוינת להכיר. אבל וואלה, מצד שני: DON'T CALL IT JAZZ MAN, IT'S SOCIAL MUSIC...
תהנו, ותודה ליוסי יפרח שהביא לי קובץ לצפייה בסרט, אחרי חודשים שממש ציפיתי לראות את זה (:
טריילר: https://www.youtube.com/watch?v=ssfTNCTVT5U
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה