עוף או בקר?

זה יום שישי, אני מדבר עם חברי הטוב אור (שכתב את הסקירה של Red הקרימזוני כאן), הוא אומר לי: "תגיד, שמעת על הבילויים?". וברוב טיפשותי, אני אומר: "בטח שאני מכיר, אוטו זבל!". והוא עונה לי: "עזוב אותך מאוטו זבל, שמע את שכול וכישלון". ואני מבטיח לשמוע. את הבילויים, מה-להקות האינדי הישראלי, כאמור הכרתי, כשהמתופף בהרכב שלי השמיע את ההיט סינגל הנונסנסי אבל ממכר (והוא עדיין ממכר), אוטו זבל. לא שמעתי כזה רוק בישראל. כזה ישראלי, אבל באותו זמן, גם מאוד אמריקאי רוק אנד רולי שכזה. בקיצור, היום "שכול וכישלון", הוא בעיניי אחד האלבומים הגדולים שיצאו אי פעם מהטריטוריה הקטנה הזו שנקראת ארץ ישראל (ואני לא היחיד), ואני שומע אותו בזמן האחרון בלופים.

אם גם אתם חדשים כמוני ללהקה הזו. בואו נעשה קצת סדר: מדובר בשני חבר'ה מוכשרים: נעם ענבר, סולן עם קול שקשה שלא לזהות, ובזמנו הלא פנוי בנוסף לשירה, הוא גם בסיסט. יחד איתו, הגיטריסט ימי ויסלר, מצליח לערבב בנגינה שלו סגנונות כאלה מערביים, עם קצת דברים מפה (בין אם כליזמר או מזרחי). זה היה ונשאר עד סוף ימי הלהקה (בתקווה ויאמר על איחוד נוסף), הגרעין של הבילויים. נגנים הגיעו ויצאו, כשענבר את ויסלר נשארו עומדים על תלם במשך שנות קיומה של הלהקה. אבל נשארו כמה חבר'ה שתמיד לקחו חלק ביצירות של השניים. על התופים, שלומי "כרובי" לביא, מאיה דוניץ, שהייתה הרבה זמן בסביבה על פסנתר והאמונד (כזה 70s!), וכמובן, יוני סילבר, הכישרון הזה שמנגן על כל כלי נגינה, שגורם לאוזניים שלי הנאה גדולה יותר מכל צליל של גיטרה או תוף (בעיקר, קלרנית בס וסקסופון).

אז ב-2003, הוציאו החבר'ה את האלבום הראשון שלהם, שהראה בארץ, מי אלה הבילויים. להקת רוק (גיטרה-בס-תופים) מוכשרת עם לחנים מעניינים ומילים עם אמירה, אבל בו זמנית, הם גם מצחיקים עם ההומור המשונה של החבר'ה. 4 שנים עוברות, והחבר'ה האלה סופסוף מוציאים את האלבום השני שלהם, וגם המאגנום אופוס שלהם. משהו בין אלבום קונספט, לאסופת שירים עם רעיון משותף, אבל מדובר בפיסה מגובשת, אקלקטית, כבדה בתכנים אבל גם מצחיקה, ומלאה רפרנסים שחובבי טריוויה, ימצאו כיף ודרך להעביר את זמנם הפנוי מדי.

אם אלבום הבכורה, היה אוסף של שירים כיפיים (וגם קצת מחאה), בפורמט של להקת רוק, עם הפתעות קטנות, שמסתיים בשיר ציני, "נפלא פה", אז הרי ש"שכול וכישלון", לוקח את "נפלא פה", כמה צעדים קדימה. אני אודה ואגיד, שבדר"כ שירי מחאה קצת מעצבנים אותי. לפעמים, נראה שאנשים נוהגים שלא לעשות כמו שמונתי פייטון שרו בסיום "בריאן כוכב עליון" האגדי: "always look on the bright side of life", וכולם מתמקדים ב"אין" ופחות ב"יש". ואם נהיה ספציפיים יותר, שירי מחאה בישראל, איבדו את האימפקט שלהם כשהמוזיקה קצבית ושמחה מדי, לי זה לא עושה. אבל הבילויים עושים את זה חזק. אני יכול אפילו להשוות את הליריקה הכבדה-הומוריסטית שלהם לגישת ה"in your face" של יענקל'ה רוטבליט, מהתמלילנים הכי טוב שארץ ישראל ידעה (וממשיך לבעוט).

הם שרים על נושאים כאובים וקשים אבל מעבירים את זה בצורה של הומור ביזארי ומשונה. לא, לא מדובר במין גרסה מוזיקלית לספרו המופתי של יוסף חיים ברנר ז"ל. אלא יותר דיון מוזיקלי בנושא היחסים בחברה הישראלית, המדינה שהולכת ומתרסקת לאט כמו מטוס (נגיע לזה). או כמו שנאמר ע"י החבר'ה עצמם: "ריקבון לאומי מול ריקבון אישי". אבל לא כל השירים נצמדים לנושא הזה, וכשהם רוצים לברוח לטריטוריה אחרת בטקסטים, הם עושים את זה מצוין. היום, האלבום מ-2007, קצת פחות רלוונטי, אבל רק קצת, חלקו עדיין בועט ומדבר גם בימינו. אפשר להגיד שהאלבום הזה הוא מעין "Dark Side of the Moon" הישראלי. רק פחות רצינות. הפסקול של מדינת ישראל בשנות האלפיים. אולי תגידו כי מדובר ב"מוזיקה של שמאלנים אשכנזים תל אביביים". אז... טוב, doesn't really matter.

אבל בואו נעזוב לרגע את הטקסטים, המוזיקה כאן מדהימה, ומדובר כאן באלבום אקלקטי, דבר נדיר בארצנו. כמו תמיד, אני כל הזמן מציין את העובדה שאני אוהב אלבומים שהם סלט של סגנונות. גם "שכול וכישלון" הוא אחד כזה. מהפתיח המצמרר והחזק "באב אל ואד 38/אי" שכולל ניחוח אוריינטלי/מזרחי מדברי שכזה, "חיליק פורצלינה מסתכל על המצעד", שיר סטייל וודביל/ברודווי אמריקאי כיפי שכזה, "שוש אלמוזלינו" שגם הוא נשמע אמריקאי ברוח, אבל סטייל יותר ג'אז פיפטיזי שחור לבן שכזה, הלהיט של האלבום, "שגר פגר" הארד רוק כיפי שלא יוצא מהראש (ואני עדיין בתקופה של פנטיות כלפי השיר הזה) ושגם הפך אחרי זה לקאבר של שלומי שבן. פולק-קאנטרי ב"תנשב הרוח", שיר א לה דילן ב"קלון ב-G7", רוק כליזמרי כמו האלבום הראשון ב"שיר בחסות המועצה לפירות הדר", ועוד ועוד...

במשך 38 דקות ו-15 שניות, לוקחים אותנו דרך המטוס שמתרסק, אל המצעד, משם אל ניחום האבלים כשמסופר שלימון, מנדרינה, אשכול וקלמנטינה הם אחיו של התפוז. נפתח, באחד הפתיחים הכי טובים ששמעתי באלבום כלשהו, במקצב איטי ומזדחל, ענבר שובר את הקיר הרביעי ופונה אל המאזינים: "אני לא כאן כדי לבדר אתכם", i mean, וואו! לא אעשה לכם ספוילרים על מה שקורה בהמשך, אבל רגעים שפשוט חייבים לציין הם הפזמון פלוס העוד הערבי המזדחל למשל, עוד נקודה שתופיע הרבה מאוד באלבום, היא פרפרזות. כ90% מהאלבום הוא פרפרזות ליצירות ארצי ישראליות, אבל תראו איך החבר'ה פשוט לוקחים את המשפט המפורסם מ"המלט" השייקספירי ופשוט נותנים לו את הגוון שלהם:

להיות או לא להיות

זאת לא השאלה

השאלה היא עוף או בקר?

"באב אל ואד" הוא ההצהרה האולטימטיבית של האלבום, פתיח לא צפוי ומוזר, זה לא הולך להיות כיף כמו הפתיח "אני מקיא" לפני 4 שנים, למרות ההומור, זה נהיה יותר כבד, יותר קשה. "סע לאט" של אריק איינשטיין מקבל משמעות שונה. מדינת ישראל מושוות למטוס מתרסק, אין טייס, ואם לא רוצים להסתכל, אפשר לשים שקיות על הראש בשלל צבעים, ואוזניות עם שירים ישנים שתמיד עושים נעים. מילים לא יתארו מה שעובר בגוף כששומעים את השיר הזה.

אחרי השוק הזה שהפילו עלינו בהתחלה, מביאים לנו שיר כיפי, אחד הטובים באלבום, "חיליק פורצלינה מסתכל על המצעד". שיר שנכתב במה שאני קורא לו ה"Free Four". כמו השיר הנפלא ההוא של פינק פלויד, גם השיר של הבילויים משתמש במנגינה כיפית, עליזה ושמחה, אבל בניגוד מגיע הטקסט המאוד מזעזע ונוקב. שרק כמה שורות אומרות הכל: "בעיר דימונה יש ילדה עם שני ראשים ושש ידיים, בעיר רמאללה יש תינוק שמת לפני שהוא נולד, אבל את חיליק מעניין יותר לראות את המצעד" וכמובן הבית האחרון: "ובסוף יש טנדר עם בלונים שמוביל את הגופות, כל כך זקופות, גופות יפות". לא צריך להיות מומחה בספרות, כדי להבין שמדובר בהתקפה אל אותם חבר'ה מיליטנטיים שלא באמת מעניין אותם במה שקורה, אלא גאים באוסף הנשקים הנרחב שמוצג במצעד. נעזוב את המילים (כי לפעמים זה יכול להיות מזעזע), והמוזיקה פשוט כיפית. כאמור, סטייל ברודוויי כיפי שכזה, עם בנג'ו, פסנתר ושירה מאוד ספונטנית. "חיליק" הוא אוקסימורון מבחינה מוזיקלית ולירית. המילים והמוזיקה לא הולכים ביחד, אבל נשמעים כל כך טוב ביחד. בין אם שמים לב לאחד מהם, "חיליק" הוא קטע גאוני, פאסודו משעשע, אבל מאוד מאוד נוקב, אבל who cares? זה כיפי!

אחרי כל השמחה האמריקנית הזו, אנחנו נלקחים לשנות החמישים, למועדונים אפופי עשן, עם אקורדי גיטרה ג'אזיים רגועים (וגאוניים יש לציין) עם שוש אלמוזלינו שהייתה צריכה להיות סגורה באיזה כד, כי יש בה משהו שמתאים בכד. כן, מילים ביזאריות וסוריאליסטיות ביותר, וזו לא תהיה הפעם האחרונה באלבום הזה. ואם זה לא מספיק, מתווספים כלי קשת מלנכוליים, שנדמה שהם לכאורה מצייתים למוד של השיר, אבל נשמע שהם חורגים מהסולם, משהו מטריד, מאוד אוונגרדי, וזה עושה את העסק למאוד מעניין, עד שלבסוף זה מסתיים פתור, בצורה יפה, וסוגר את הסיפור יפה, כשאנחנו ממשיכים ל"היט סינגל" של האלבום.

טוב, נכון "שגר פגר" יהפוך בסוף לשיר חרוש ומאוס, אבל תנו ליהנות. זה בכל זאת רוק בסיסי וכיפי, שמה שהכי מאפיין אותו הוא הטקסט הדאדאיסטי שלו. כאילו, מה? חיבור שמות, אסוציאציות, דימויים, חרוז כל שנייה, סוריאליזם משונה. למה בדיוק ימי ויסלר התכוון כשכתב על "ג'וזף הלר, הלן קלר, חוג תפירה בבית הכלא" או "מאזדה לנטיס, ננסי ברנדיס, איש נדל"ן בלב אטלנטיס"? שמץ של מושג אין לי. האמת, אני אוהב את זה ככה, וכמו הרבה דברים רבים, זה כמו שפרויד אמר: "לפעמים סיגר זה פשוט סיגר". לא צריך להיכנס לניתוחים מעיקים, ולנסות ולהתאמץ להבין, מה מדובר פה, אז למען בריאותכם הנפשית, תשתדלו לא לנתח את הליריקס. חוץ מזה, המוזיקה מדברת כאן, ושימו לב לתפקידי הגיטרה שם. ויסלר מבריק פה, לא תפקיד טיפוסי של שיר רוק פשוט.

ואז אחרי כל הכיף, מגיע "תנשב הרוח". אחד השירים היותר קשים, שלשמוע את המילים, מראה שהילדותיות והכיף של האלבום הראשון התפוגגה טיפה. שוב פעם, המוזיקה אמנם קליטה, עם ניחוח קאנטרי, המילים שוב פעם תופסות את תשומת הלב: "תישן ילד תישן, שאלות זה דבר מסוכן", ענבר לוקח את נקודת מבטו של אדם שמנסה להסביר לילד, שמה שהם עשו לצד השני היה מוצדק, מעין "סליחה שראית את זה, אבל היו לנו סיבות". כשמנסים להסתיר ולהשכיח ממנו את כל הזוועות, כשבסוף ישבו וישירו להם את "סובב לו פינג'ן". אם יש שיר שמבחינה מילולית, נכנס הכי חזק בנו המאזינים, זו הרוח..

ושוב פעם, אחרי שויסלר וענבר די התקיפו את המאזין בקטע המילולי, הם חוזרים בקלילות עם השיר הדילני, "קלון ב-G7". מין מחאה סאטירית כזו על היחס בין אשכנזים "שמאלנים" למזרחיים "ימנים". בפתיחה משונה במיוחד, כשמדברים בגרמנית, עוברים ללחן המגניב שמחזיר אותנו כמה שנים אחורה, לתקופת Bringing It All Back Home. ענבר מנסה להישמע כמו דילן, לא שבהצלחה (לאף אחד אין את הקול של דילן, לא משנה כמה ינסו לחקות אותו). הוא שר על הבחור התל אביבי השמאלן, שנותן למילואימניק הימני להיכנס ולהתארח בביתו. משם עניינים מתחילים להסתבך... אתם יכולים לקרוא את הטקסט, ולחשוב כאילו מדובר באיזשהו סיטקום ישראלי עם תל אביבי, ממוצע, חסר אונים, שלא הולך לו כלום בחיים. נדמה שהבילויים מבקרים את שני הצדדים, כל אחד עם הבאגים שלו. כאן, דווקא המוזיקה משתלבת מעולה עם המילים, בתחושה של "למה שום דבר לא מצליח לי?!", כל זה עטוף בהומור הכל כך ילדותי ואופייני לחבר'ה.

מכאן, הכיפיות נפסקת בשלב הזה באלבום לזמן מה, כי אנחנו מתקדמים לבלדות שמשאירות אותנו עם תחושה מוזרה. מ"עצות מאמא", שכאמור עוסקת באמא שמשכנעת את הבת שלה לא להביא ילד לעולם. הרי העולם הוא מקום נורא, והתינוק עלול להיפגע (חרוז!), אל תעשי את זה, שלא תגמרי כמוני. "שירו של האנץ" בלדת פסנתר יפה ודכאונית, בכלל רחוק שנות אור מאלבום הבכורה, והאמת, גם כאן מדובר בטקסט אניגמטי, שקשה לפצח, כשמה שכן יש לנו, זו מוזיקה נוגה ויפה. ואז, עם קצת חזרה לכיף, אבל עוד פעם בשיטת ה"Free Four", מדברים החבר'ה על ניחום אבלים ב"שיר בחסות המועצה לפירות הדר".

הנושא הכאוב של בנים שכולים, והמבוכה של הגעה לניחום אבלים, שלא יודעים מה להגיד אם "שלא תדעו עוד צער" או על עד כמה הבית יפה ומסודר. כל זה במנגינת רוק כליזמרי קצבי, סטייל אלבום הבכורה. ושתבינו, זה יחד עם טקסט קשה כמו זה. ממש כמו "שאול מופז", אתה לא קולט את המילים, את הזוועה, כשמתמקדים בכמה שיר טוב וקצבי זה. וככה אנחנו מגיעים לסוף הסיפור, כשכולם יושבים ומביאים הכל על השולחן, אבל אי אפשר לדבר בלי משהו כמה תה. מתחיל כשיר טיפוסי עם שירה של ענבר, ועובר אחרי זה לשירת צוותא סטייל שירי ארץ ישראל אריק איינטשיין, חווה אלברשטיין, ככה מסתיים המסע שהתחיל במטוס מתרסק, והסתיים במשהו כמו תה. ככה הסתיימו 38 דקות פוליטיות-סאטיריות-משמעותיות במיוחד, שלמאזין הישראלי קשה להתעלם.

האלבום שיצא ב-2007, כשבהפקה בניגוד לברי סחרוף שהפיק את הראשון, על הכיסא היה תמיר מוסקט (כן ההוא מהבלקן), קיבל ביקורות טובות ובצדק. נכון שבגלגל"צ, קצת קשה להשמיע שירים כמו "חיליק", בגלל התכנים המאוד מאוד קשים, והעובדה שלא תשמעו בדר"כ שיר וודביל מלהקה ישראלית בתחנה המפורסמת בארץ... אבל, נא לא אכפת. "שכול וכישלון" הציב רמה חדשה בקריירה של הבילויים. פחות הומור, קצת יותר כבדות ורצינות, אבל לא יותר מדי (רבאק, אי אפשר מדכא כל הזמן). ענבר וויסלר בעיניי (ועוד רבים אחרים) כאמור, הגיעו לשיא יצירתם. השילוב הזה בין בלדות מלנכוליות, אמריקניזציה מוזיקלית, שירים אקוסטיים+הקברט/כליזמר הרגיל אצל הלהקה, והסיפורים על (זהירות ספוילרים על הטקסטים שרובם סופרו) טנקים, מטוס מתרסק, מאזדה לאנטיס, רוברט קראמב "רצח" יצחק מודעי, כשהכל מוגש באדיבות ובגרוטסקיות רבה, הפכו את האלבום הדי קצר אבל מספק הזה ליצירת מופת, בסטנדרטים של אלבומים שלמים שנוצרו ע"י להקות גדולות יותר.

אני ממליץ לכל מי שלא הכיר את הבילויים, לבוא ולשמוע את הפלא של הצמד הזה. פייר, מי שלא רוצה להקשיב לטקסטים\ זה בסדר גמור (יש מספיק כאוס), שיקשיב למוזיקה, ובסוף, לא יוכל שלא להיכנס גם לעולם המעוות של הטקסטים. מהצמרמורת של באב אל ואד ועד הסיכום של משהו כמו תה. מדובר במין אלבום קונספט (אבל לא לגמרי), שמשלב באלגנטיות בין סוריאליזם, למלכת האמבטיה השנוי במחלוקת בארץ (כמו שנכתב בביקורת המצוינת ב"שרת העיוור" ז"ל), לפיקסיז. מי שאוהב את הטקסטים העבריים שלו עם אמירה, ועם מוזיקה מגוונת, ימצא את עצמו נהנה מהתוצאה הסופית, משנן בעל פה את הטקסט של באב אל ואד, שר את הפזמון בהתלהבות בשגר פגר, ועושה הדבנגינג משונה במיוחד לשיר בחסות המועצה לפירות הדר.

טוב, עכשיו כשדובר מספיק, בואו כנסו ותכירו את האלבום הנפלא הזה, הוא כאן בבנדקמפ